מאכל איסור שהתערב בהיתר - הרב בנימין כהן שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 כשאנחנו אומרים ביטול בשישים, מה פירוש ביטול בשישים? החכמים שיערו ששישים זה כמות כזאת שמבטלת את הטעם של האחד חלקי שישים. מעיקר הדין כתוב שאפשר לתת לגוי לטעום. לדוגמה, יש לי סיר בשרי, נפל לתוכו, נפלה לתוכו כוס חלב ואני לא יודע להעריך אם יש לי שישים כנגד החלב או אין לי שישים כנגד החלב, אז מעיקר הדין מה שכתוב בגמרא לתת את זה לגוי שהוא שף, שהוא עובד במטבח והוא מבין בטעמים ולהגיד לו, "מה אתה טועם פה?" ואם הוא יגיד אני טועם פה טעם של מרק בשרי, אז אין בעיה. אבל אם הוא יגיד יש פה גם טעם לוואי של חלב, אז זה אסור. הרמ"א כותב שהיום אנחנו לא סומכים על הגוי שיטעם ולכן אנחנו משערים בשישים. אפשר לעשות את זה בדוגמה אחרת. לדוגמה, תרומה שנפלה לחולין. תרומה מותר רק לכהן לאכול. בזמן שהיה בית המקדש אז כהן מותר לו לאכול תרומה. עכשיו אם נפלה תרומה לתוך, אה, חולין, אפשר לתת לכהן. על כהן סומכים, על גוי לא סומכים, אבל על כהן סומכים ואם הכהן אומר אין בזה שישים, אין בזה טעם של, של התרומה, אז אפילו אם אנחנו לא יודעים אם יש שישים או אין שישים, זה שהכהן אומר אין טעם זה מספיק. על גוי אנחנו לא סומכים. בשולחן ערוך יש מחלוקת בין הבית יוסף לרמ"א. הבית יוסף כותב שאפשר לסמוך על גוי והרמ"א כותב שאי אפשר לסמוך על גוי. זאת אומרת מי שנוהג לפי הרמ"א לא יכול לסמוך על גוי וצריך שישים. אבל יכול להיות מצב שגם מי שנוהג כמו הרמ"א יוכל לסמוך על טעימה של גוי. איך? לדוגמה, יש פה שני יהודים, אחד נוהג

02:32 דובר 2 כמו הבית יוסף כמנהג הספרדים, נקרא לו לדוגמה ראובן, ושמעון נוהג כמנהג אשכנזים, נוהג כמו הרמ"א. ושמעון בישל סיר בשרי ונפל לתוכו, נפלה לתוכו כוס עם חלב. לפי הרמ"א אי אפשר לתת את זה לגוי לטעום כי אנחנו לא סומכים על הגוי. צריכים לדעת אם יש שישים. לא יודעים לשער אם יש שישים או אין. אז מה עושים? אז נותנים לראובן את הסיר הזה וראובן שואל גוי. ברגע שהגוי אומר לראובן אין בזה טעם של חלב, הרי לפי הבית יוסף אפשר לסמוך על זה. אז ראובן יכול לטעום מהתבשיל הזה, כי לדעת הבית יוסף הגוי מספיק, מה ששאלתי את הגוי, וראובן נוהג כמו הבית יוסף, כמו המחבר. אז כשראובן נותן לגוי לטעום והגוי אומר אין בזה טעם חלב, מותר לראובן לטעום. אחרי שהגוי אמר אין בזה טעם חלב, ראובן עצמו יטעם וראובן יגיד לשמעון, "אני גם לא טועם בזה טעם חלב". שמעון סומך על ראובן. לסמוך על הגוי, אומר הרמ"א, אנחנו לא סומכים על גוי, אבל לסמוך על יהודי אנחנו כן סומכים. אז ברגע שהגוי התיר על ידי זה שהוא אמר שאין טעם ומותר לראובן לטעום, וראובן טועם ואומר שאין בזה טעם חלב, מותר לשמעון לאכול את זה, כי שמעון סומך על זה שראובן אמר שאין בזה טעם של חלב. זאת אומרת אנחנו הולכים פה כאילו בשרשרת. שמעון לא יכול לסמוך על הגוי כי הרמ"א כותב שלא סומכים על גוי וצריך שישים. אז אם הוא יכול לשער בשישים הוא משער. אם הוא לא יכול לשער בשישים אז בעצם יש לו בעיה, אבל הוא נותן את זה לראובן שראובן נוהג כמו הבית יוסף שכן אפשר לתת לגוי, ואז ברגע שהגוי טועם

04:32 דובר 2 ואומר לראובן שאין בזה טעם חלב, אז ראובן כן יכול לאכול מאותו תבשיל כי הוא נוהג כדעת הבית יוסף שאפשר לסמוך על גוי, ואחרי שראובן טועם אז לשמעון מותר לאכול את אותו מאכל כי שמעון סומך על הטעם של ראובן הישראל ולא על הטעם של הגוי. זאת אומרת, אף על פי שראובן סמך על הטעם של הגוי כדעת הבית יוסף, אבל שמעון סומך על הטעם של ראובן, וזה גם לדעת הרמ"א מותר, כי הרמ"א אומר שאנחנו לא סומכים על גוי, אבל על יהודי כן אפשר לסמוך. ואז יוצא ששמעון סומך על מה שראובן אמר. כל הדין של ביטול פירושו שהתורה קבעה שהדבר הזה נהיה מותר. כמו לדוגמה, כשאנחנו יודעים שיש מאכל אסור, אסור לאכול את זה, ואם אדם אוכל אז כמו שאדמו"ר הזקן כותב בתניא, שמאכלות אסורות גורמים לטמטום הלב והמוח וכולי. אבל אם יש מאכל שהוא לא כשר ואדם שחולה ורופא אומר זה פיקוח נפש והוא חייב לאכול את המאכל הזה. יש, אה, כדורים או תרופות כנגד בעיות בלב שהם עשויים גם מחומרים של חזיר, ואם זה אדם שיש אצלו פיקוח נפש אז הוא חייב לקחת את אותן תרופות. פה אומר אדמו"ר הזקן שאם אדם אוכל את זה על פי הוראת רופא זה לא יגרום לו לטמטום הלב והמוח. למה? כי זה נהפך להיתר גמור. מה פירוש נהפך להיתר גמור? זה חזיר. איך זה נהפך להיתר גמור? אותה תורה שקבעה שאסור לאכול את זה, אותה תורה קבעה שכשמדובר בפיקוח נפש אז הוא חייב לאכול את זה. לא רק שמותר לו, הוא חייב לאכול את זה. וכמו חולה שצריך לאכול בכיפור, אז אדם רגיל שאוכל בכיפור אז זה איסור כרת.

06:31 דובר 2 כתוב "ונכרתה הנפש ההיא". אבל אם חולה אוכל על פי הוראת רופא, לא רק שזה לא גורם לו לטמטום הלב והמוח, אלא שזה הופך להיות היתר גמור כי הוא אוכל את זה על פי הוראת רופא. מספרים על אחד הצדיקים, כשהוא היה בגיל זקנה מופלגת, הרופאים אמרו לו שהוא חייב לאכול בכיפור כי אחרת הוא מסכן את החיים שלו. אז לפני שהוא הלך ליטול ידיים ולאכול בכיפור הוא לבש את המעיל שלו ואת הכובע וחגר את הגרטל ונטל ידיים. אמרו, "מה זה, אתה מתפלל עכשיו? אתה אוכל. מה אתה שם גם גרטל?" אמר, "אני מתפלל." אמר, "אני הולך לקיים מצווה לשמוע דברי חכמים. חכמים אמרו שאני צריך עכשיו לאכול. התורה אמרה 'וחי בהם'. אז אני לא אוכל כי אני אוהב את האוכל. אני אוכל כי התורה ציוותה עליי לאכול." אז ברגע שאדם אוכל את זה מצד ציווי של תורה או על פי הוראת רופא, אז זה הופך להיות היתר גמור. אותו הדבר כשאנחנו מדברים בביטול. ניקח לדוגמה מקום מרכזי כמו מטבח ישיבתי של הרבה תלמידים או מטבח צבאי של הרבה חיילים, ויש שם סיר מרק גדול ונפל לתוכו— נפלה לתוכו כוס עם חלב. יש שישים כנגד הכוס. בסיר הזה של המרק יש לא שישים כוסות, יש שלוש מאות כוסות, ארבע מאות כוסות. אנחנו אומרים שזה בטל בשישים. כל התלמידים או כל החיילים ישתו את כל מה שיש פה. זה לא שישתו וישאירו קצת ונגיד שמה שנשאר אולי זה החלב. מותר הרי לשתות את כל, את כל מה שיש פה. אז מישהו פה בוודאי אכל בשר וחלב. הרי נכנסה לפה כוס אחת של חלב. אז גם אם יש שלוש מאות

08:31 דובר 2 כוסות של מרק בשרי, אבל יש פה כרגע שלוש מאות ואחד, ואכלו את זה שלוש מאות אנשים, שלוש מאות ואחד אנשים. אז מישהו פה לפחות אכל את הבשר וחלב. אז איך זה מותר? אומר הרמב"ן, אותה תורה שאמרה שאסור לאכול בשר וחלב, אותה תורה אמרה שכאשר זה בטל בשישים זה הופך להיות היתר. זאת אומרת, כמו שכשמדובר על פיקוח נפש או כשמדובר על, על צורך חולה, אז אנחנו אומרים שזה הופך להיות היתר גמור, כך הדין של ביטול בשישים זה הפירוש שזה הופך להיות היתר גמור, וזה בטל בשישים וזה מותר לכתחילה, ולא שצריכים להשאיר קצת ולהגיד אולי הנה מה שנשאר בסוף זה יהיה ה— נגיד שבתוך זה נשאר הבשר וחלב, אלא מותר לאכול את הכל, כי זה הדין של ביטול בשישים, שזה בטל והופך להיות היתר ממש. אם אין שישים אז כמובן שזה אסור, כי אז יש בזה את הטעם של ה, של ה... חלב שנפל לבשר או של הבשר שנפל לחלב, של התערובת של בשר וחלב. מסופר שבא פעם, באה פעם איזו אישה לפני החפץ חיים, כמדומני, או שזה היה רב אחר. נדמה לי זה היה החפץ חיים. ואמרה לו שהיא בישלה מרק לשבת, מרק בשרי, ו... כוס חלב או חצי כוס חלב נפלה לתוך המרק. ואין, אין, אין שישים כנגד זה. מה לעשות? כמה כן יש? אמרה, חמישים אני מניחה שיש, אבל שישים אין. אם אין שישים לכאורה זה צריך להיות אסור. אין שישים, זה לא בטל. אז הוא אמר לה לחכות רגע בחדר ההמתנה. אז הוא ביקש לקרוא לחלבן, זה שמוכר את החלב, שיבוא דחוף דחוף, הרב קורא לו. הוא הגיע, אז אמר לו, "תשמע, אני

10:44 דובר 2 לא מס הכנסה, אבל אני שואל אותך בשביל צורך הלכה. כמה מים אתה מערבב בחלב? כמה אחוז מהחלב שאתה מוכר, כמה אחוז זה חלב חלב וכמה מתוכו זה מים?" אמר, "כבוד הרב, אני אגיד לך את האמת. אני שם שישים אחוז חלב, ארבעים אחוז מים." "תודה רבה. תהיה בריא." אז הוא קרא לאותה גברת ואמר לה, "המרק מותר באכילה." למה? כי אנחנו לא צריכים שישים כנגד כל הכוס. הכוס של החלב, זה רק שישים אחוז מתוכו חלב. עוד ארבעים אחוז מים. המים לא טרף עם בשר. מה שמטריף את הבשר זה בשר וחלב, לא מים עם בשר או מים עם חלב, ולכן אנחנו צריכים שישים רק כנגד שישים אחוז מהכוס של החלב, וזה כן היה בתבשיל, שישים כנגד קצת יותר מחצי כוס. אז פה רואים שוב את החוכמה של הרב לדעת לבדוק ולראות האם החלב הזה היה באמת מאה אחוז חלב, ואז אין לנו שישים כנגד החלב, או שזה לא היה שישים אחוז חלב— מאה אחוז חלב, אלא רק חמישים או שישים אחוז חלב, ואז אנחנו צריכים שישים כנגד כמות החלב שהייתה באותו כוס. ולכן בכזה מצב הוא התיר את התבשיל, כיוון שיש בו שישים כנגד החלב, שכן רק כנגד החלב שנכנס לבשר אנחנו צריכים שיהיה שישים בתבשיל כדי לבטל אותו. כשאנחנו מדברים על איסור שנתערב עם היתר, אנחנו אומרים שצריך שישים כנגד האיסור. אז גם אם מדובר בחתיכת איסור שנפלה להיתר והוצאנו את האיסור, לכאורה האיסור כבר יצא החוצה. אף על פי כן, אנחנו צריכים שישים כנגד חתיכת האיסור, כי אנחנו לא יודעים כמה טעם יצא מאותה חתיכה, ולכן גם כאשר האיסור עצמו שנפל להיתר הוצא מתוך הסיר של

12:57 דובר 2 היתר, הוצאנו אותו החוצה. למרות זאת, אנחנו צריכים שישים כנגד כל חתיכת האיסור, כי שוב מאותו הטעם שאנחנו לא יודעים כמה טעם יצא מאותה חתיכת איסור. גם צריך לדעת שהאיסור לא חייב להיות דווקא כזית, גם אם הוא היה פחות מכזית. לדוגמה, אם נפל חצי כזית איסור לסיר של היתר, צריך שישים כזיתים כדי להתיר את זה. דהיינו, שישים חצאי זיתים כנגד אותו חצי כזית של האיסור. זאת אומרת, תמיד אנחנו צריכים שיהיה שישים כנגד האיסור, ולאו דווקא שמדובר בשיעור של כזית, אלא אפילו פחות. כדי לבטל את הדבר של האיסור שנפל להיתר לא חייב להיות שהכול יהיה היתר. לדוגמה, אם יש לנו חמישים ותשע כזיתים של היתר, מתבשלים חמישים ותשע כזיתים של היתר ונפל לתוכם כזית דם וכזית חלב. שניהם איסור. גם הדם הוא אסור וגם החלב הוא אסור. לכאורה היינו צריכים להגיד שנצטרך פה מאה עשרים כזיתים, שישים כנגד הדם ושישים כנגד החלב, כי כל אחד מהם הוא אסור. אבל פה דווקא בגלל שזה שני דברים שונים אז זה יותר קל. כי מה שאנחנו צריכים לבטל את הטעם של האיסור. החלב מבטל את הטעם של הדם והדם מבטל את החלב, את הטעם של החלב, ולכן כל אחד מהם מצטרף עם החמישים ותשע היתר כיוון שהם שני טעמים. זאת אומרת, אם יש לנו חמישים ותשע כזיתים של היתר ונפלו לתוכם שני כזיתים של איסור שכל אחד הוא איסור בטעם אחר, כמו שאמרנו לדוגמה דם וחלב, אז הדם מצטרף עם ההיתר לבטל את החלב או שהחלב מצטרף עם ההיתר לבטל את הדם. יוצא שהאיסור מצטרף עם היתר בשביל לבטל את טעם האיסור. זה מה שנקרא את ה...

15:36 דובר 2 קלקלתו היא תקנתו. למרות שיש פה שני חצאי, שני, שני כזיתים של איסור. אבל מכיוון שכל אחד הוא בטעם שונה והטעם של כל אחד סותר את הטעם של האיסור השני, אז כל אחד מהאיסורים מצטרף עם החמישים ותשע היתר כדי לבטל את האיסור. אסור לבטל איסור לכתחילה. מה הכוונה? אם למשל נפל לי כוס או חצי כוס חלב למרק בשרי ואין במרק שישים כנגד החלב, אסור להוסיף עוד מרק כדי שיהיה שישים כנגד החלב. זה נקרא לבטל איסור לכתחילה. לקחת דבר שהוא בעצם אסור, שאין בו שישים, ואני מוסיף היתר כדי שיהיה שישים. מה קרה אם אדם הוסיף את ההיתר והוא לא ידע? הוא עשה את זה בשוגג. אז אם הוא ביטל והוסיף בשוגג, מותר להשתמש בתבשיל הזה למרות שהוא ביטל איסור לכתחילה, מה שאסור היה לבטל איסור לכתחילה. אבל כיוון שהוא עשה את זה בשוגג אז הדבר מותר כי הוא לא עשה את זה בכוונה לבטל איסור לכתחילה. אם הוא עשה את זה במזיד, אמר: רגע, אין פה עכשיו היתר מספיק, בואו נוסיף היתר, והוסיף בכוונה. אז למבטל, לזה שעשה את הביטול, שהוסיף את ההיתר, אסור להשתמש באותו מאכל, או למי שביטלו את זה עבורו. אם הכנתי את התבשיל הזה לראובן, ועכשיו אני רואה שנכנס לפה איסור, אז אני מוסיף היתר בשביל ראובן. אז גם לראובן אסור להשתמש באותו תבשיל, כי אין מבטלים איסור לכתחילה במזיד. לשאר האנשים מותר להשתמש בתבשיל הזה כיוון שזה לא בוטל עבורם. יש מחלוקת האם האיסור לבטל איסור לכתחילה הוא רק באיסור דאורייתא או גם באיסור דרבנן. יש אומרים שכל האיסור של אסור לבטל איסור לכתחילה זה רק באיסור דאורייתא. דבר שהאיסור הוא מדרבנן

18:11 דובר 2 מותר לבטל איסור לכתחילה. יש אומרים שגם באיסור דרבנן לא מבטלים איסור לכתחילה. למעשה נוהגים להחמיר שגם באיסור דרבנן לא מבטלים איסור לכתחילה, ולא רק באיסור דאורייתא, אלא גם באיסור דרבנן לא מבטלים איסור לכתחילה. איסור בטל ברוב. אם יש שישים כנגד האיסור אז האיסור בטל, אבל תבואה חדשה שהתערבה בתבואה ישנה היא לא בטלה. אפילו אם יש שישים בתבואה הישנה כנגד התבואה החדשה, התבואה החדשה לא בטלה. למה? כי זה נקרא דבר שיש לו מתירים. התבואה הזאת, גם אם אנחנו נתייחס אליה כולה כתבואה חדשה, היא תהיה מותרת לאחר העומר. אז אם למשל התערבבה לנו תבואה, תבואה ישנה ותבואה חדשה, אז נכון שאת התבואה הישנה מותר כבר לאכול כי היא הותרה בהקרבת העומר של שנה קודמת, אבל עכשיו כשהתערבבה התבואה הישנה עם התבואה החדשה אז הכול מעורבב, אבל הכול יהיה מותר אחרי הקרבת העומר. אז זה נקרא דבר שיש לו מתירים. דבר שיש לו מתירים אז הוא לא בטל, כי כל הדין של ביטול זה איסור שאי אפשר להתיר אותו. כמו למשל בשר שנפל לחלב. הבשר עם החלב תמיד אסור. אז אם יש שישים אז זה מתיר אותו. אם אין שישים זה לא מתיר אותו, אבל פה זה דבר שיש לו מתירים. לחכות עוד קצת עד הקרבת העומר והכול יהיה מותר כי גם התבואה החדשה תהיה מותרת לאחר הקרבת העומר ולכן אסור לאכול את זה כי זה נקרא דבר שיש לו מתירים. דוגמה נוספת: ביצה שנולדה ביום טוב. יש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל. ביצה שנולדה ביום טוב, אם היא מותרת או אסורה לאכול אותה ביום טוב מדין נולד. וההלכה היא שביצה שנולדה ביום טוב אסורה. אם ביצה

20:42 דובר 2 כזאת התערבבה עם שישים ביצים, אף על פי שיש לנו שישים כנגד הביצה, אז לכאורה מה הביצה הזאת יותר גרועה מכל איסור? כמו שכל איסור בטל בשישים, לכאורה גם הביצה הזאת בטלה בשישים. אז צריך היה להיות שהביצה תהיה מותרת. אבל ההלכה היא שלא, שהביצה הזאת אסורה. מדוע? כי זה דבר שיש לו מתירים. לא חייבים לאכול את הביצים האלה ביום טוב. לאחר יום טוב גם הביצה שנולדה ביום טוב תהיה מותרת באכילה. אז נחכה עוד יום עד אחרי יום טוב וכל הביצים יהיו מותרות, ולכן זה ההגדרה. זה נקרא דבר, דוגמה של דבר שיש לו מתירים שהוא לא בטל, כי כל הדין של ביטול זה לבטל איסור שאין לנו אפשרות אחרת לבטל אותו אלא באמצעות רוב. אבל פה, שיש לנו אפשרות לחכות עד שהביצה עצמה גם תהיה מותרת, שיעבור יום טוב, אז כיוון שזה דבר שיש לו מתירים, דבר שיש לו מתירים לא בטל. למרות שאנחנו אומרים שדבר שיש לו מתירים לא בטל, זה רק אם האיסור יפקע מאליו. כמו בדוגמה שאמרנו, תבואה חדשה שנפלה לתוכה תבואה ישנה, שהתערבבה תבואה ישנה עם תבואה חדשה, או ביצה שנולדה ביום טוב שהתערבבה עם ביצים אחרות. אז לגבי התבואה אנחנו אומרים, מה קורה? מקסימום נחכה עד אחרי שיקרב העומר וגם התבואה החדשה תהיה מותרת. כנ"ל לגבי ביצה שנולדה ביום טוב. נחכה עד אחרי יום טוב וגם הביצה שנולדה ביום טוב תהיה מותרת. אבל דבר שהאיסור לא יפקע מאליו אלא כרוך בפעולה שלנו, פה כן יהיה דין ביטול. לדוגמה, יש לי צלחת שלא טבלו אותה, היא לא טבולה, צלחת חדשה שלא הטבילו אותה לפני כן, והיא התערבבה עם שישים צלחות אחרות שהן

23:05 דובר 2 טבולות. יכול להיות נניח באולם שמחות או במטבח ציבורי של ישיבה או של בסיס צבאי. הייתה צלחת אחת לא טבולה. שמו אותה בצד כדי לזכור שאת הצלחת הזאת צריכים להטביל. צלחת חדשה והיא דומה לכל שאר הצלחות, ובא מישהו בטעות ערבב את הצלחת הזאת עם כל הצלחות. לכאורה זה דבר שיש לו מתירים. תיקח את כל הצלחות ותטביל אותן שוב, ואז אתה מטביל גם את הצלחת הלא טבולה. אז לכאורה זה היה צריך להיות מדין דבר שיש לו מתירים. אבל ההלכה היא לא כך. מדוע? מכיוון שהאיסור פה לא פוקע מצד עצמו. אותה צלחת לא תהיה מותרת מאליה. אם אנחנו ניקח את כל הצלחות ונטביל אותן, אז גם הצלחת הזאת תהיה מותרת. אז נכון שזה דבר שיש לו מתירים, אבל זה דבר שיש לו מתירים על ידי פעולה שלי, על ידי פעולה שאנחנו צריכים לעשות, פעולה של קום ועשה, לא פעולה שתיעשה מאליה כמו בביצה שנולדה ביום טוב שהיא התערבבה, או כמו בתבואה חדשה שהיא התערבבה עם תבואה ישנה. פה הצלחת הזאת לא תהיה מותרת לבד, אלא אם כן ניקח את כל הצלחות, את כל הכלים ונטביל אותם, או כוס שלא טבולה והתערבבה עם כוסות אחרות. הכוס הזאת לא תהיה מותרת לבד, אלא אם ניקח ונטביל את כל הכוסות, ואז אנחנו אומרים גם הכוס הזאת הטבלנו אותה שוב, הטבלנו אותה, ואז ממילא אפשר כי נטבלה, כי הטבלנו את כל הכוסות. אז כיוון שזו פעולה שאנחנו צריכים לעשות אותה בקום ועשה, זו פעולה שהיא לא נעשית מאליה, פעולה שאנחנו צריכים לקחת את הכוסות או את הצלחות וללכת ולהטביל אותן, אז זה הופך להיות כמו שאר האיסורים וזה בטל ברוב. ואם

25:11 דובר 2 הצלחת התערבבה עם שישים צלחות או הכוס התערבבה עם שישים כוסות, יש שישים כנגד הכוס או כנגד הצלחת, אז הכל מותר ואין צורך להטביל את הכל, וזה לא נקרא דבר שיש לו מתירים מכיוון שהאיסור פה נשאר בעינו והאיסור לא יפקע אלא אם כן נעשית פעולה ממשית שאנחנו צריכים לעשות, דהיינו ללכת ולהטביל את כל הכוסות או את כל הצלחות. אז חכמים לא יצריכו שאדם יטרח ויעשה את הפעולה הזאת, אלא אם יש שישים, הכל בטל. כלומר, אף על פי שדבר שיש לו מתירים הוא לא בטל, מכיוון שאנחנו אומרים יגיע הזמן וזה יהיה מותר מאליו, זה רק כאשר יגיע הזמן ויהיה מותר מאליו. אבל אם אנחנו צריכים לעשות פעולה, אז זה לא נקרא דבר שיש לו מתירים, כי הוא מצד עצמו לא יהיה מותר, אלא אם כן אנחנו נעשה פעולה, ולכן מתייחסים לזה כמו איסור רגיל שבטל בשישים. יש עוד מושג בהלכה שנקרא חנ"נ. מה זה נקרא חנ"נ? זה ראשי תיבות חתיכה נעשית נבילה. לדוגמה, בשר, חתיכת בשר שהתבשלה עם חלב ובלעה חלב. החתיכה הזאת אסורה באכילה כי בשר וחלב התבשלו יחד. אותה חתיכה נפלה לסיר אחר, לסיר בשרי. אנחנו לא נסתפק בשישים כנגד החלב הבלוע בבשר, אלא נצטרך שישים כנגד כל גודל החתיכה, כי כל החתיכה הפכה להיות מציאות של איסור. כל חתיכת הבשר שהיא בלועה מחלב זה בשר וחלב ביחד, ונצטרך שישים כנגד כל חתיכת הבשר ולא רק כנגד החלב הבלוע. זה נקרא חתיכה נעשית נבילה או חתיכה עצמה נעשית נבילה. בקצרה, בראשי תיבות זה מופיע בפוסקים בשם חנ"נ, חתיכה נעשית נבילה. כלומר, שאנחנו מצריכים שישים כנגד כל החתיכה ולא רק כנגד האיסור שנבלע בה. יש דעה

27:36 דובר 2 שזה רק בבשר וחלב. מדוע רק בבשר וחלב אומרים את הכלל הזה? מכיוון שכל אחד מצד עצמו הוא היתר. הבשר מצד עצמו מותר. מותר לאכול בשר. חלב מצד עצמו גם כן מותר. כאשר בשר וחלב מתבשלים יחד, הם הופכים להיות מציאות של איסור, ולכן השילוב של שניהם עושה, וכל הבשר הופך להיות דבר אסור, ולכן צריכים שישים כנגד כל חתיכת הבשר. אבל בשאר איסורים, ניקח לדוגמה בשר שבלע חלב. אנחנו לא נצטרך שישים כנגד כל החתיכה של הבשר שבלעה חלב, אלא רק כנגד החלב שנבלע בבשר, ולכן אם אותה חתיכת בשר נפלה לסיר אחר עם חתיכות בשר או דברים אחרים שיש בו, אם יש לנו שישים כנגד החלב, כמות החלב שנבלעה בחתיכת הבשר, אז זה יהיה בטל בשישים, ופה לא נצטרך, אה, להגיד שצריכים כנגד כל החתיכה עצמה שישים, אלא רק כנגד החלב. זו מחלוקת בראשונים. יש דעה, יש אומרים שגם בשאר איסורים אומרים חנ"נ ולא רק בבשר וחלב, אלא גם בשר שבלע חלב לדוגמה, גם שם נצטרך שישים כנגד כל חתיכת הבשר, כיוון שלפי אותה דעה המושג של חנ"נ הוא לא נאמר רק בבשר וחלב, אלא גם בשאר איסורים. לכתחילה ראוי להחמיר גם כדעה הזאת, ובמקרים מסוימים ניתן להקל ולסמוך על הדעה שרק בבשר וחלב אומרים חנ"נ, וכמובן תלוי כל דבר לפי הצורך ולפי שיקול דעתו של הרב ולפי המצב של השואל. למרות שראינו שיש דעה שגם בשאר איסורים אומרים חנ"נ, לא רק בבשר וחלב, אבל לגבי הסיר עצמו אנחנו לא אומרים חנ"נ. ולכן למשל, כלי שנאסר מבליעת איסור. אם בישלו בסיר מאכל ואחר כך התברר שהמאכל הזה היה לא כשר, אנחנו לא צריכים שישים כנגד כל הסיר,

30:17 דובר 2 אלא רק כנגד האיסור שנבלע בסיר, כי על הכלי עצמו לא אומרים חנ"נ, רק על הדבר עצמו, על המאכל, ובזה כמו שראינו יש מחלוקת האם זה רק בבשר וחלב או גם בשאר איסורים. אבל שוב זה רק על המאכל עצמו ולא על הסיר. לא על הכלי. כלי שנאסר מבליעת איסור אנחנו לא אומרים חנ"נ על הסיר ונצטרך שישים רק כנגד האיסור. בכלל צריך לדעת, כשצריכים להגעיל סיר או כל כלי שצריך הגעלה, צריך להמתין עשרים וארבע שעות מאז הבישול לפני שמגעילים אותו. גם אם בסיר הזה חיממו מים או נוזלים, מרק או חלב, אפילו מים שנאסרו מבשר וחלב או מבליעת איסור, צריך להמתין עשרים וארבע שעות לפני שאנחנו מגעילים את הדבר, את הכלי. כמובן שצריך גם לנקות את הכלי, לראות שאין עליו שאריות, שאין עליו לכלוכים, שאין עליו מדבקה של החברה וכדומה. אבל גם אחרי שהורדנו את כל המדבקות ואת כל הלכלוכים וכל מה שהיה על הסיר, צריך המתנה של עשרים וארבע שעות לפני שעושים את ההגעלה, לפני שמכשירים את אותו סיר. גם אם חיממו מים, מים רגילים, לא מים שבלעו איסור. נניח סיר שבלע איסור ואחר כך חיממו בו מים לצורך הכנת קפה או הכנת תה. לכתחילה צריך עשרים וארבע שעות גם מאז בישול המים, למרות שהמים לא היה בהם שום איסור מצד עצמם, אלא רק האיסור שבלוע בסיר. אבל במקום הפסד אפשר להתיר ולהסתמך בעשרים וארבע שעות שמאז בישול האיסור עצמו ולא בישול המים. לדוגמה, אם אנחנו צריכים את הסיר לשבת, לדוגמה לבשל בו לצורך שבת, ואם אנחנו נחכה עד שיעברו עשרים וארבע שעות מהמים שבושלו בסיר, אז אנחנו לא נספיק להשתמש בסיר לצורך

32:52 דובר 2 שבת. אפשר יהיה להקל, להסתמך על זה שעברו עשרים וארבע שעות מאז שבושל האיסור בסיר, ולא נצטרך עשרים וארבע שעות מאז בישול המים. אבל שוב, זה רק במקום של הפסד אפשר להתיר. ההפסד הוא שוב, הוא מתייחס בכל מקרה לגופו לפי השואל ולפי המצב. וייתכן שמה שיתירו לאדם אחד כי אצלו זה הפסד, אצל אדם אחר זה לא יהיה הפסד, וההגדרה של הפסד היא משתנה בין אחד לשני. ופה זו החלטה של הרב ששואלים אותו, שהוא בודק את המקרה ורואה האם באמת מדובר פה בדבר של הפסד או שלא מדובר בדבר של הפסד, ואפשר כן להחמיר.