פיוט 'אזכרה מצוק' לעשרה בטבת -הרב איסר שפרינגר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 אנחנו מתקרבים לעשרה בטבת, וכדברי הנביא זכריה, שעוד נגיע אליהם יותר בהמשך בעזרת השם: אז צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים, והאמת והשלום אהבו. יהפכו ימים אלו לששון ולשמחה. אנחנו מקווים שעד שנגיע לעשרה בטבת, השיעור שלנו יהיה שיעור של היסטוריה רחוקה מהתקופה הקדומה של הגלות. אבל בכל מקרה, בשיעור הזה נלמד על אירועי טבת. לא רק עשרה בטבת, אלא אירועים נוספים. ובעזרת השם, כפי שאמרנו, זה יהיה אירועים מהעבר. הבסיס של השיעור שלנו יהיה על פי הסליחות של עשרה בטבת. בסליחות של עשרה בטבת, גם של שאר הימים, של שבעה עשר בתמוז וכו', אומרים בכל פעם שלושה פיוטים. הפיוט הראשון בעשרה בטבת זה הפיוט "אזכרה מצוק". על הפיוט הזה אנחנו נדבר. הפיוט הזה מסכם את אירועי חודש טבת, חוץ מעשרה בטבת, בשפה פיוטית. לפעמים כשאנחנו אומרים את הפיוט בבית הכנסת, אנחנו לא שמים לב אפילו שהוא מדבר על אירועים נוספים חוץ מתחילת המצור שהיה בעשרה בטבת. אבל נשתדל ללמוד את הפיוט, לראות על איזה אירועים הוא מדבר, להבין יותר טוב את התפילה ולהתחבר יותר טוב לאירועי עם ישראל במשך הדורות, ובעזרת השם שהצום, במידה וחס ושלום יהיה צום, יהיה צום מועיל, עת רצון, כמו שמסביר אדמו"ר הזקן באיגרת התשובה. דבר ראשון נדבר על מחבר הפיוט ועל המבנה הכללי של הפיוט. למחבר הפיוט קוראים רבי יוסף. אנחנו יודעים שקוראים לו רבי יוסף, כי בסוף הפיוט יש ראשי תיבות של המילה יוסף. רוב הפיוט הוא בראשי תיבות של אל"ף בי"ת. כל קטע נותן שלוש מאותיות האל"ף בי"ת: אל"ף, בי"ת, גימ"ל, ומסתיים בקטע מפסוק. ושוב, דל"ת, ה"א, ו"ו, ומסתיים בקטע מפסוק וכן הלאה.

02:33 דובר 2 בסופו אבל יש ראשי תיבות של השם יוסף, ומכאן אנחנו יודעים שהמחבר קראו לו יוסף, רבי יוסף. אלא שיש ספק בכל זאת מיהו מחבר הפיוט. ישנם שני פייטנים בשם יוסף שחשודים כמחברי הפיוט. האחד הוא רבי יוסף טוב עלם. רבי יוסף טוב עלם הוא מרבותינו הראשונים הקדומים ביותר, לפני כתשע מאות שנה בצרפת. הוא קודם לבעלי התוספות. הוא מוזכר בדברי בעלי התוספות, דנים בדברי הפיוטים שלו, איזה הלכות ניתן להוציא מהם. רבי יוסף טוב עלם כתב את הפיוט הידוע שמסתיים במילים "חסל סידור פסח". הפיוט הזה במקורו הוא פיוט לתפילה של שבת הגדול, סיכום הלכות פסח. היו נוהגים במהלך התפילה לשלב את הלכות פסח בתוך פיוט, וזה מסתיים "חסל סידור פסח". יש הגדות שנכנס המשפט הזה, "חסל סידור פסח". אנחנו יודעים שאדמו"ר הזקן לא הכניס את המשפט "חסל סידור פסח" ופסח נמשך כל השנה, אבל בכל מקרה המקור למשפט הזה הוא חלק מפיוט של רבי יוסף טוב עלם, מגדולי הפייטנים, מגדולי רבותינו בצרפת לפני כתשע מאות שנה. זו דעה אחת, מי חיבר את הפיוט "אזכרה מצוק". הדעה השנייה לוקחת אותנו בערך באותה תקופה, אבל בספרד. רבי יוסף אבן אביטור היה מגדולי הפייטנים בתקופה ההיא בספרד. הוא היה תלמיד של רבי משה. רבי משה בן רבי חנוך התגלגל לספרד בסיפור מאוד מעניין שידוע בכינוי ארבעת השבויים. לא ניכנס כעת לסיפור, אבל בכל מקרה רבי משה הגיע לספרד, התמקם שמה ונהיה רב גדול ורבי יוסף אבן אביטור היה מתלמידיו. לאחר פטירת רבי משה התמנה בנו של רבי משה, רבי חנוך, להנהיג את העדה ולרבי יוסף הייתה לצערנו מחלוקת איתו שגרמה לאירועים לא נעימים שהתגלגלו. אבל בכל מקרה הוא נשאר מגדולי רבותינו, רבי

04:38 דובר 2 יוסף אבן אביטור. ואם כן, זה הספק מי הוא מחבר הפיוט: רבי יוסף טוב עלם או רבי יוסף אבן אביטור, רבי יוסף טוב עלם מצרפת או רבי יוסף אבן אביטור מספרד. המבנה של הפיוט כפי שראינו, שלוש-- כל צלע היא שלושה קטעים לפי הא'-ב' והקטע הרביעי הוא קטע מפסוק לא בהתאם לסדר אותיות הא'-ב'. וניגש כעת לפיוט עצמו. הקטע הראשון הוא קטע פתיחה. "אזכרה מצוק אשר קראני", אני זוכר את הצרות, את המצוקה שקרתה לי. "בשלוש מכות בחודש הזה הכני", לא רק מכה אחת של עשרה בטבת, אלא שלוש מכות. ובהמשך הפיוט אנחנו נראה שיש מקום לומר שיש ארבע. וכפי שהפיוט בהמשכו אומר, "פצתי על ארבעתן". בתוך הפיוט מדובר על ארבע צרות, אבל אחת מהן לא ממש הייתה בחודש טבת, כפי שנראה. "גדעני, הניאני, הכאני". הפייטן אומר ביטויים שמבטאים את הקושי. לא ניכנס להסביר כל פיוט כי מסגרת שבה אנחנו מדברים היא מסגרת שצריך לקצר בה, והקטע הראשון מסתיים: "אך עתה הלאני". "אך עתה הלאני" זה קטע מדברי איוב. איוב אומר שהוא מבין שגם אם הוא ידבר על הצרות שלו זה לא יעזור לו שום דבר, אבל יש לו קושי כל כך גדול עד כדי כך שהוא לא מסוגל שלא לדבר. וכפי שהרבי הזכיר כמה פעמים, כשכואב צועקים. זה הקטע הראשון של הפיוט, קטע פתיחה. וכעת אנחנו עוברים לקטע הבא, הקטע שמתחיל באות ד' כפי שאמרנו, והקטע הזה מדבר על צרה, על אירוע שאירע בח' טבת. האירוע הזה היה אירוע שהשפיע השפעה מתגלגלת למשך זמן רב וכפי שנלמד מיד. אומר הפייטן, "דעכני בשמונה בו שמאלית וימנית". "דעכני" זה לשון חושך, האור דעך. "בשמונה בו", בח' טבת. "שמאלית וימנית",

06:57 דובר 2 שמאלית וימנית" הכוונה היא כל העולם כולו. כל העולם כולו החשיך. "ועל שלושתן קבעתי תענית", שלושה ימים נקבעו לתענית בעקבות האירוע הזה. מהו האירוע הזה שגרם לחושך בכל העולם? מהו האירוע הזה שגרם לשלושה ימים של תענית? אומר הפייטן, "ומלך יוון אנסני לכתוב דת יוונית". מלך יוון אילץ אותי, אנס אותי לכתוב את הדת, לכתוב את התורה ביוונית. ומסיים הפייטן, "על גבי חרשו חורשים האריכו מענית". הביטוי הזה הוא על פי הפסוק בתהילים, "על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם", אבל הפייטן משתמש בביטוי "האריכו מענית" כי זה מתחרז עם תענית ועם יוונית ועם ימנית. הפיוט הוא מחורז. מה הפשט של הפסוק, "על גבי חרשו חורשים האריכו מענית"? הפסוק שמה אומר החורשים חרשו כביכול על הגב שלי, שזה כמובן מסמל השפלה נוראית. "על גבי חרשו חורשים". אבל לא זו בלבד, אלא האריכו למעניתם, האריכו מענית כלשון הפייטן. מה הפירוש? בדרך כלל גם כשחורשים יש מנוחה מפעם לפעם, יש מנוחה בין תלם לתלם שחורשים, חורשים, הבהמה עובדת קשה, אבל זהו, סיימנו את השורה וכעת נחים, הולכים קצת בלי לעבוד קשה לשורה הבאה, אבל הם האריכו מענית, הלכו ברצף, חרשו, אפילו לא נתנו זמן לנוח. עד כאן פירשנו את הפירוש הפשוט של הקטע השני, הגזירה שהייתה בח' טבת, שהיא תרגום התורה ליוונית. אבל צריך להבין יותר את הבעייתיות הגדולה שבעניין הזה. אנחנו יודעים שבראש חודש שבט, שיחול עוד לא הרבה זמן, הואיל משה באר את התורה הזאת, אומרים חז"ל, תרגם אותה לשבעים לשון. התרגומים לתורה היו ויהיו כנראה. מה הצרה הגדולה בכך שהתורה תורגמה ליוונית? אלא הרבי מסביר, היוונים מסמלים את החוכמה של לעומת זה, חוכמת יוון, התרבות שהייתה שולטת באותה תקופה, זה סימל

09:38 דובר 2 את התרבות של לעומת זה. היוונים בעצם רצו לקחת את התורה שהיא לא תהיה באופן של חוכמה אלוקית, אלא שהיא תיכנס לחוכמה של לעומת זה, לחוכמה של כלים של בשר ודם. באמת אנחנו רואים שיהודים, הרבה יהודים באותה תקופה הושפעו מהתרגום ליוונית, לא למדו את התורה במקורה בלשון הקודש, אלא למדו את התורה אך ורק כפי שהיא בתרגום ליוונית וכל אורח החיים שלהם השתנה בעקבות זה. והרבי מחדש חידוש מאוד מעניין. גזרות היוונים היו בערך מאה שנה אחרי התרגום, אחרי התרגום, הגזרות, אלה שהביאו את המלחמה של החשמונאים ואת חנוכה שחגגנו לא מזמן. הרבי אומר הגזרות היו בעקבות תרגום התורה ליוונית. תרגום התורה ליוונית היה בשנת ג' אלפים תקט"ו. הגזרות היו מאה ואחת שנה אחרי זה. ג' אלפים תרט"ז, מאה ואחת שנה חלפו. אבל הרבי אומר המאה ואחת שנה האלה לא משנים את העניין שזה תוצאה מתרגום התורה ליוונית. ולמה זה תוצאה מתרגום התורה ליוונית? אז אנחנו יודעים מה שמוסבר בחסידות. להשכיחם, שהיוונים רצו להשכיחם תורתך. היוונים לא חיפשו שלא ילמדו תורה בכלל, אלא הם חיפשו להשכיחם את התורה שלך, את זה שהתורה היא חוכמה שלמעלה מטעם ודעת, למעלה משכל של בשר ודם. זה היה מה שהפריע ליוונים. ולהעבירם מחוקי רצונך. זה הדבר שהיוונים רצו, וזה היה כתוצאה רחוקה כהשתלשלות ממה שהיה מאה ואחת שנה לפני זה. מאה ואחת שנה לפני זה היה תרגום התורה ליוונית, שתרגום התורה ליוונית מבטא את הוצאת התורה כביכול מהחוכמה האלוקית לשכל של בשר ודם. כנראה שהיוונים קיבלו ועיכלו והשתמשו ולאט לאט הם גזרו גם על היהודים, מעכשיו רק תרגום התורה ליוונית. עדיין יכול להיות שתמשיכו ללמוד בעברית, בלשון הקודש, אבל זה יהיה רק בסגנון

12:09 דובר 2 של תרגום התורה ליוונית, אך ורק באופן הזה של ללמוד את התורה בשכל אנושי, בלי החיבור ללמעלה מטעם ודעת, בלי החיבור לאלוקות שלמעלה מגדרי העולם. וזו הסיבה שהגזרה הזאת היא גזרה כל כך קשה. זו הסיבה שנקבע יום מיוחד לזכר היום הזה, תענית צדיקים לזכר היום הזה ואנחנו מזכירים את היום הזה, מצטערים עליו בסליחות. היום הזה ח' טבת שבו תורגמה התורה ליוונית. אנחנו נעבור לקטע הבא בסליחה, הקטע שמדבר על ט' טבת. מה קרה בט' טבת? זועמתי, היה עליי זעם בתשעה בו בכלימה וחפר. היה עליי זעם גדול, זעם שגרם לבושה גדולה, לכלימה וחפר. מה היה העניין הגדול שגרם לי את הבושה הגדולה? חסך מעליי מעיל הוד וצפר. ניתן לפרש את הפסקה הזאת כמו קטעים רבים בפיוט בכמה פירושים, אבל אנחנו נסתפק לאורך כל הדרך בעזרת השם ובלי נדר בפירוש אחד. חסך מעליי מעיל הוד וצפר. מעיל ההוד זה המעיל של הכהן הגדול, החושן. וצפר, אנחנו מוצאים שהציץ של הכהן הגדול ניתן לקרוא לו בלשון הזה צפירת תפארה. חסך מעליי מעיל הוד וצפר. מה קרה? טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר. היה מישהו שהיה כהן גדול אנחנו כבר יודעים, והוא גם נותן אמרי שפר, הוא גם לימד את עם ישראל תורה וביום הזה הוא נפטר. טרוף טורף בו הנותן אמרי שפר. מי זה? הוא עזרא הסופר. הקטע הזה מסתיים בקטע מפסוק שאומר את המילים, הוא עזרא הסופר. היום הזה ט' טבת נקבע לזכר האירוע המצער, אומר הפייטן רבי יוסף, היום שבו הסתלק מאיתנו עזרא הסופר. ויש עוד להוסיף ולהרחיב. מה קרה בזה שעזרא הסופר נפטר? במשך הדורות נפטרו רבים וגדולים, התנאים, האמוראים, הנביאים נפטרו כל אחד ביום אחר. מה קרה

14:37 דובר 2 ביום הזה? ביום שבו נפטר עזרא הסופר, שדווקא את היום הזה אנחנו מציינים בסליחות: "יום שזועמתי בכלימה וחפר". מה מיוחד ביום הזה שמבטא כזה זעם, כזה בושה? נראה לומר על פי דברי חז"ל שעזרא הוא מלאכי, ומרגע שנפטרו, שהסתלקו חגי, זכריה ומלאכי, הסתלקה הנבואה מישראל. נראה שביום הזה אנחנו בעצם מציינים לא רק את הפטירה של האיש עזרא הסופר, אלא את סיום התקופה. סיום התקופה שבה היה גילוי האלוקות יותר נפוץ, זו תקופת הנבואה. היום הזה מציין את סיום התקופה הזאת, ונראה שלכן אנחנו מזכירים את היום הזה כיום מצער במיוחד יותר מהיום בו נפטרו שאר התנאים והאמוראים, הנביאים וכולי. ועדיין יש להאריך בהסבר מהותו של היום ט' טבת. יש חיבור קדום מאוד עוד מימי בית שני, קודם למשנה לרוב הדעות, שנקרא מגילת תענית. במגילת תענית כתוב שבט' טבת מתענים, אבל לא כתבו רבותינו על מהו, וכך פוסק גם רבי יוסף קארו בשולחן ערוך שלו: "בט' טבת, בתשעה בו לא נודע איזו הצרה שאירע בו". לא יודעים מה קרה ביום הזה. לא יודעים למה קבעו חז"ל במגילת תענית להתענות ביום הזה. כבר על השולחן ערוך הט"ז שואל — הט"ז, שהוא מנושאי הכלים המרכזיים לשולחן ערוך לכל ארבעה. הוא היחיד שכתב, שמודפס בשולחן ערוך, מהמרכזיים שכתב לכל ארבעת החלקים. שואל הט"ז: מה, מה פירוש רבי יוסף קארו כותב שלא יודעים על מה מתענים ביום הזה? ברור על מה מתענים ביום הזה. מי שאומר את הסליחות ושם לב למה שהוא אומר, או לחילופין מקשיב לשיעור שלנו, יודע שבט' טבת זה היום שבו הסתלק עזרא הסופר ועל זה מתענים. אז דבר ראשון ייתכן ורבי יוסף קארו לא אמר את הסליחות של האשכנזים, כי בסליחות של

16:57 דובר 2 הספרדים אין את הסליחה הזאת. אומרים סליחות אחרות, ושם אדרבה, משמע שעזרא הסופר נפטר בעשרה בטבת ולא בט' טבת. אבל בכל מקרה הנושא הוא מורכב, מאחר ובספר הלכות גדולות, אחד מספרי ההלכה הקדומים ביותר אחרי חתימת התלמוד ואולי אפילו הקדום ביותר, כותב: "בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מהו". ומוסיף: "ובו ביום מת עזרא הכהן ונחמיה בן חכליה". עדיין אנחנו רואים בעל הלכות גדולות. יש מחלוקת מי המחבר אגב, אבל בעל הלכות גדולות יודע שביום הזה נפטר עזרא הסופר, ובכל זאת הוא עדיין לא יודע מהי הסיבה שקבעו את היום הזה לתענית. אז בעל הסליחה שלנו הכריע כנראה על פי מדרשי חז"ל, כך הרבי מציין, כנראה על פי מדרשי חז"ל שלא נמצאים בידינו, שהסיבה לצום זה בגלל פטירת עזרא הסופר. וכפי שהשתדלנו להוסיף ולתת טעם למה מציינים כל כך את פטירת עזרא הסופר. אבל נאמרו הסברים נוספים לתענית של ט' טבת, ולפי ההסברים האלה אנחנו גם יותר נוכל להבין מדוע חז"ל במגילת תענית העלימו, השמיטו את הסיבה למה צמים בט' טבת. ונדבר על שתי סיבות. יש דעה אחת שזה בגלל שבאותו היום נולד אותו האיש יימח שמו, וזו הסיבה שצמים בט' טבת. נאמרו בזה חשבונות, לא ניכנס, אבל לפי הדעה הזאת אנחנו מבינים לצערנו טוב מאוד מדוע לא ציינו חז"ל שמתענים ביום הזה בגלל לידת אותו האיש. בזמן בו שלטה הנצרות היה סכנה גדולה מאוד ומוחשית מאוד להגיד כל מיני דברים שמתנגשים בהם ישירות. הייתה צנזורה פעילה ולכן כנראה העדיפו להשמיט את העניין הזה. זה לפי דעה אחת. דעה שנייה לוקחת אותנו למקום אחר לגמרי. הדעה השנייה היא הסברו של הראב"ד, לא אותו ראב"ד שאנחנו מכירים מההשגות על הרמב"ם, אלא

19:19 דובר 2 ראב"ד אחר שהיה קצת לפניו. היו בערך באותה תקופה שלושה ראב"דים. אנחנו מצטטים כעת מדברי הראב"ד הראשון. כותב הראב"ד הראשון סיפור. יש לו ספר, ספר הקבלה, והוא מביא סיפור. הוא מספר על רבי שמואל הנגיד שהיה לו מקום של כבוד בחצר מלך ספרד, ומצד שני הוא לא שכח את אחיו היהודים, אלא דאג להם. כל בני תורה שהיו בארצות האלה היה מהנה מנכסיו, קנה ספרים הרבה. כל מי שהיה רוצה להיות תורתו אומנותו בכל ארץ ספרד ובכל הארצות שהזכרנו, הוא היה מוציא עליהם ממונו. זה היה רבי שמואל הנגיד. מוסיף ומספר הראב"ד הראשון, רבי אברהם אבן דאוד, בעל ספר הקבלה. כשנפטר רבי שמואל הנגיד התמנה במקומו רבי יוסף הנגיד, בנו של רבי שמואל הנגיד. כל המעלות שהיו לאביו היו גם לבן, אומר הראב"ד, חוץ ממעלה אחת. מהי המעלה האחת שלא הייתה לרבי יוסף? שלא היה נותן כאביו. הוא גדל בעושר, הוא גדל אצל אביו רבי שמואל הנגיד, לא נשא עול בני עירו ולכן גבה ליבו מאוד, וזה גרם לקנאה ואחרי זה הרגו אותו בתשעה בטבת. ו... אוקיי. סיים הראב"ד: מכאן ידענו שכוונו ברוח הקודש ליום הזה. כשכתוב במגילת תענית שביום הזה יש תענית ולא כתוב למה, זה לא סתם. כותבי מגילת תענית כתבו ברוח הקודש שביום הזה, בעוד זמן רב, בעוד כאלף שנה, אמור להיות אירוע מצער, הם לא יכלו עדיין לכתוב את זה. כמובן, זה עוד לא קרה, אבל זה הסיבה שקבעו. במאמר המוזכר, הרבי אומר, משתמש בדברי הראב"ד הללו לעניין מאוד מעניין אחר. יש ספר ידוע של אחד מבעלי התוספות שנקרא שו"ת מן השמיים. רוב השו"תים זה שאלות, או שבדרך כלל המחבר קיבל שאלות מאנשים. לפעמים המחבר כתב

21:35 דובר 2 לבד שאלות לצורך הדיון, כמו בכמה שו"תים, אבל השו"ת הזה הוא שו"ת מיוחד. אחד מבעלי התוספות, רבי יעקב ממרויש, שאל שאלות, אבל את השאלות הוא שאל בשאלת חלום, והתשובות הם תשובות מן השמיים. שו"ת מן השמיים, ספר מאוד מיוחד. בספר הזה, באחד הימים, מופיע תאריך, והתאריך הוא י"ט כסלו, וכתוב שמה י"ט כסלו הוא יום בשורה. והרבי אומר, מה זה י"ט כסלו יום בשורה? איזה בשורה מיוחדת הייתה בי"ט כסלו? לא ידוע לנו בתולדות ימי ישראל, לא ידוע לנו על בשורה מיוחדת שהייתה בי"ט כסלו. ועל זה הרבי עונה, הבשורה המיוחדת שהייתה בי"ט כסלו זה שחרורו של אדמו"ר הזקן ממאסר בשנת תקנ"ט. למרות שזה היה מאות שנים אחרי ההתגלות האלוקית לרבי יעקב ממרויש, אחרי הגילוי שכתוב בשו"ת מן השמיים שי"ט כסלו זה יום בשורה. אבל הרבי אומר, הנה לנו מגילת תענית, שהוא ספר נגלה טהור, יכול להיות ציון של יום שיהיה בעוד אלף שנה, אז בשו"ת מן השמיים, שכל עניינו גילוי אלוקי, ודאי שיכול להיות דיבור על מאורע שיחול בעוד מאות שנים קדימה. אם כן, דיברנו על הפסקה הזאת, על הפסקה השלישית בפיוט, הפסקה שעוסקת בט' בטבת. ראינו שלפי הפייטן האירוע המצער שקרה בט' בטבת זה פטירת עזרא הסופר. דיברנו על אירועים נוספים שקרו ביום הזה, וזה לידת אותו האיש יימח שמו או פטירת רבי יוסף הנגיד בספרד כעבור שנים רבות. ונעבור לקטע הרביעי בפיוט, שבעצם הקטע הזה הוא הקטע המרכזי, הבריח התיכון. אנחנו נמצאים בעשרה בטבת. כתוב לנו בסידור סליחות לעשרה בטבת. הקטע הזה באמת מדבר על עשרה בטבת, אבל הזווית בה הוא מדבר על עשרה בטבת היא זווית פחות מוכרת מהרגיל. אומר הפייטן באות י' בפיוט, "יום עשירי

23:47 דובר 2 צווה בן בוזי החוזה". החוזה זה כמובן הרואה, הנביא, שיכול לראות למרחוק. בן בוזי זה יחזקאל, יחזקאל הנביא. מה צווה יחזקאל הנביא בעשרה בטבת? "כתוב לך בספר המחזה", כתוב לך בספר את הנבואה, את המחזה הזה, "לזיכרון לעם נמס ונבזה", לזיכרון לעם שנמצא בגלות, "את עצם היום הזה". מה בדיוק הולך שמה? מה יחזקאל צריך לכתוב? אז נרחיב קצת על התקופה ההיא, התקופה של חורבן בית ראשון. בתקופה שלפני חורבן בית ראשון היו שני נביאי אמת עיקריים ששניהם ניבאו על החורבן. האחד היה בארץ ישראל, שזה ירמיה. הוא התנבא על החורבן וגם סבל את מאורעות החורבן, ולא נאריך. הנביא השני היה יחזקאל הנביא. יחזקאל הנביא היה מאותם אלה שגלו אחד עשרה שנה לפני החורבן, גלו לבבל. הגלות הידועה המכונה בשם גלות החרש והמסגר. עם יכניה מלך יהודה, בגלות הזאת, גלו מטובי העם ויחזקאל ביניהם. יחזקאל מתנבא בבבל. ירמיה מתנבא בארץ ישראל. שני הנביאים מתנבאים מסר דומה: הולך להיות חורבן. נביאי השקר באותה תקופה התנבאו שלא יהיה חורבן. עם ישראל, היהודי הפשוט, לא תמיד ידע מי נביא האמת ומי נביא השקר. ביום הזה, יום עשרה בטבת, השם אומר ליחזקאל: אני אעשה דרכך נס, ועל ידי הנס הזה כולם ידעו שנביא השם שוכן בתוכם. מה יהיה? אומר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: אנחנו הרי נמצאים בבבל. בבבל לא יודעים מה קורה בארץ ישראל. אין את המכשירים האלה, המכשירים שדרכם אנחנו רואים את השיעור הזה ושאר המכשירים שקיימים היום לא היו קיימים אז. יהודי ידע בבבל את מה שקורה בכפר שלו. מה שקורה בעיר הסמוכה הוא ידע כעבור כמה ימים. מה שקורה בארץ ישראל, ועוד בזמן של מלחמה ומצור, הוא יכל לדעת רק כעבור

26:18 דובר 2 כמה חודשים טובים, כפי שאנחנו נראה בהמשך גם כן. אומר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל: תדע, היום התחיל מצור, והיום תרשום שהיום התחיל מצור. כשיום יבוא ויתברר שבאמת בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, אז היהודים יבינו שאתה נביא ה' באמת. זה הזווית בה הפייטן רבי יוסף כותב על עשרה בטבת. הוא לא כותב, מעניין למה הוא לא כותב, עשרה בטבת, היום בו התחיל המצור, אלא עשרה בטבת, היום בו השם נתן סימן ליחזקאל שידעו שהוא נביא אמת. היום בו יחזקאל שנמצא בבבל ידע מה קורה בארץ ישראל בדרך הנבואה, באופן שלא ניתן להכחיש ולא ניתן לטעון, לא ניתן להתווכח, לא ניתן לטעון כנגדו. הוא כותב, הקטע מסתיים במילים. הקטע הרביעי מסתיים במילים "את עצם היום הזה". בנוגע לעשרה בטבת כתוב "עצם היום הזה", ודרשו מרבותינו שיש פה דמיון למה שכתוב בתורה על יום הכיפורים, "עצם היום הזה", ולכן יהיה מותר, אילו יצויר שעשרה בטבת יחול בשבת, יהיה מותר לצום בשבת, אבל לא ניכנס לחידוש הזה, יש מה לדון בו. נעבור לקטע החמישי בפיוט, הקטע שמדבר על האירוע הרביעי שהיה בחודש טבת, והאירוע הרביעי הזה היה בה' טבת. עד עכשיו דיברנו על ח' טבת, ט' טבת, י' טבת, וכעת אנחנו עוברים לדבר על ה' טבת. אנחנו מכירים בדור שלנו את ה' טבת יום של חג, אבל בימיהם לה' טבת הייתה משמעות מצערת. לפני שנקרא את הקטע ניתן הקדמה, כי קשה מאוד להבין את הקטע הזה ללא הקדמה. אנחנו יודעים שיש לנו ארבע תעניות שמתענים על החורבן. ארבע התעניות הללו לא מוזכרות כצום, אלא מוזכרות הפוך, אדרבה מוזכרות כיום טוב. איפה מוזכרות בנביא ארבע התעניות הללו? אז המקום, המקום זה בזכריה. זכריה

28:46 דובר 2 שהוא אחד מהנביאים האחרונים, אחד מהנביאים הקצרים שמופיע בתוך הספר תרי עשר, שנים עשר נביאים שיש להם ספרים קטנים ונאגדו ביחד. זכריה היה בתחילת בית שני, ובתחילת בית שני רוב היהודים לא עלו לארץ ישראל. רוב היהודים נשארו בבבל. ארבעים ושניים אלף בערך עלו לארץ והרוב נשארו בבבל. אותם אלה שנשארו בבבל לא ייחסו כל כך חשיבות לבניין בית שני. אנחנו יודעים שגם מתוך אלה שעלו לארץ היו כאלה שכשהם ראו את בית שני הם נזכרו ביופיו ובגודלו של הבית הראשון, וכשהם ראו את בית שני הם בכו, לא שמחו, אלא בכו כשהם נזכרו. אחרי זה שופץ על ידי הורדוס, ומי שלא ראה את בניין הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו. אבל כשבנו את הבית השני הוא לא היה כל כך מוצלח בגשמיות לפחות, וגם ברוחניות היו דברים שחסרים, ועוד סיבות צדדיות, הם לא התייחסו, לא התייחסו לזה כגאולה. הם אפילו התלבטו האם להמשיך לצום את הצומות שבגלל החורבן. שלחו שליח ונציג לשאול את זכריה הנביא שהיה בארץ האם להמשיך לצום. זכריה ענה להם תשובה ארוכה. הוא שטף אותם, כמו שאומרים בלשוננו, עורר אותם לתשובה. בתוך הדברים הוא גם אומר את הפסוק הידוע: ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם. ובסוף הוא אומר את הפסוק שציטטנו גם בתחילת הדברים: צום הרביעי וצום החמישי צום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. אמר להם תכלס לא לצום, אבל נשים לב לדבר מעניין. זכריה בפסוק הזה, שהוא הפסוק היחיד בתנ"ך שמדבר על הצומות הללו, לא כותב באיזה תאריך בחודש צמים. הוא כותב צום הרביעי, זה חודש תמוז. באיזה תאריך בתמוז הוא לא מזכיר. צום החמישי, אנחנו יודעים שזה תשעה באב,

30:51 דובר 2 בפסוק זה לא כתוב. צום השביעי זה בחודש השביעי, צום גדליה, ג' תשרי. אבל בנביא זה לא כתוב. והצום העשירי הוא בחודש טבת, אבל זה לא כתוב. ונחלקו התנאים רבי עקיבא ורבי שמעון, מגדולי התנאים, נחלקו מהו, מהו התאריך של הצום שצמים בחודש טבת ומהו האירוע שלזכרו צמים בחודש טבת? דעה אחת אומרת דעה שאנחנו מכירים, עשרה בטבת. למה עשרה בטבת? זה היום שבו החל המצור. הדעה השנייה אומרת לא, היום של הצום זה ה' בטבת. למה ה' בטבת? מה קרה בה' בטבת? ה' בטבת זה היום שבו הגולים, האנשים שנמצאים בבבל, שמעו שהוכתה העיר. הגיע הפליט ואמר הוכתה העיר. בתשעה באב נשרף בית המקדש. בשבעה עשר בתמוז נפרצה החומה. רק כעבור חצי שנה הגיעה השמועה לבבל. בבבל עדיין חשבו בתשרי של אותה שנה, בחשוון, בכסלו, והתפללו עדיין להצלת בית המקדש, מן הסתם. פתאום בה' טבת מגיע הפליט הראשון. אנחנו יכולים להניח שהוא היה פרוע ראש, מגודל שיער, קרוע הבגדים, מלוכלך מאבק הדרכים. מגיע לבבל ואומר להם: רבותיי, הוכתה העיר. מתי הוכתה העיר? אז שבעה עשר בתמוז, תשעה באב, ומבחינת היהודים שהיו בבבל, היום הזה זה היה יום כואב מאוד. זה היום שבו הם שמעו שהוכתה העיר. זה היום לפי אחת הדעות שהיהודים ציינו כיום צום. ביום הזה הם צמו. מסבירה הגמרא שבדעה הזאת יש מעלה. הדעה הזאת שאומרת שהצום הוא ה' טבת, היא בעצם מסדרת את האירועים לפי מה שקרה. דבר ראשון נפרצה החומה בשבעה עשר בתמוז, נחרב בית המקדש בתשעה באב. גדליה בן אחיקם, ראש דלת ישראל הנשארים, הוכה בג' תשרי, כעבור חודשיים בערך מתשעה באב, שלושה חודשים כמעט, ואחרי זה הגיעה הבשורה לבבל. אבל לפי הדעה שאנחנו

33:26 דובר 2 נוהגים, שעשרה בטבת זה יום תחילת המצור, לא מובן לכאורה למה הפסוק נותן סדר לא לפי סדר האירועים. לפי הדעה שאנחנו נוקטים אותה, עשרה בטבת הוא היום שהיה צריך להיות ראשון, כי זה היום שהתחיל המצור. התחיל המצור הרבה לפני שנפרצה החומה ונחרב בית המקדש ונהרג גדליה בן אחיקם. השאלה לא כל כך קשה, ניתן לבאר אותה. ניתן להגיד שהנביא זכריה הזכיר את האירועים לא על פי הסדר הכרונולוגי של ההתרחשות, שאז עשרה בטבת אמור להיות ראשון, אלא על פי הסדר במעגל השנה. הוא הזכיר לפי סדר החודשים, לא לפי סדר האירועים, לא לפי סדר הפורענויות, אלא לפי סדר החודשים, ולכן עשרה בטבת נמצא בסוף, כי עשרה בטבת הוא בחודש טבת, שהוא החודש העשירי, ואם אנחנו מתחילים למנות מהחודש הראשון שהוא חודש ניסן, אנחנו מגיעים לעשרה בטבת רק בסוף. אחרי דברי ההקדמה הללו נוכל לקרוא את הקטע החמישי של הפיוט. אומר הפייטן רבי יוסף: מניין סדר חודשים בעשרה הוא עיר. אם נפרש את דברי הנביא זכריה שהוא הולך לפי סדר החודשים ועשרה בטבת הוא לא הפורענות האחרונה, אלא הוא, אלא היא הפורענות הראשונה, והיא כתובה בסוף בגלל שזה סדר החודשים. אז מניין סדר חודשים בעשרה הוא עיר, זה בי' בטבת, בעשרה בטבת, ואז אני מילל במו פי אפיר, ואז אני אבכה ביום הזה בעשרה בטבת, אבל סדר פורענויות בתוך לבבי אעיר. אם אני אומר שהפייטן לא נקט את הסדר של החודשים, אלא גם את סדר האירועים, גם את סדר הפורענויות, אם כן, בבוא אלי הפליט לאמור הוכתה העיר, זה היה בה' טבת ולא בי' טבת. אז אם כן, ישנן שתי אפשרויות מתי אנחנו מציינים את הצום העשירי? הצום העשירי שחל בחודש

35:43 דובר 2 העשירי. ישנן שתי אפשרויות מתי אנחנו צמים אותו. או שאנחנו צמים אותו ב-- או שאנחנו צמים אותו בעשרה בטבת כמנהגנו, או פורענות נוספת שהיא הפורענות האחרונה, ה' בטבת. להלכה בעשרה בטבת, אבל בפיוטים, בקינות שאנחנו מתאבלים על החורבן, מזכירים גם את יום הצער הזה, את היום של ה' טבת שהיה אז. שלושת הקטעים הבאים בפיוט הם קטעי סיום. בעצם ארבעת הקטעים שלמדנו כעת, הקטע השני, שלישי, רביעי, חמישי, זה ארבעת הקטעים המרכזיים של הפיוט. ארבעת הקטעים שמדברים על מה שקרה בחודש טבת, ח' טבת, ט' טבת, י' טבת וה' טבת. הקטעים השישי, השביעי והשמיני זה קטעים-- קטעי סיום. הפייטן אומר, הקטע הראשון זה קטע שמבטא את גודל הצער כתוצאה מארבעת האירועים האלה. "על אלה על פני אבק זריתי", נפזר אפר על הפנים שלי מרוב צער. "פצתי על ארבעתן", על ארבעת הצרות האלה, בשונה מתחילת הפיוט שמוזכרות שלוש צרות לפי הגרסה שלנו, כאן בסוף הפיוט מוזכרות ארבע גזרות. "על ארבעתן לו חץ בליבי יריתי". הייתי מעדיף למות ולירות חץ בליבי מאשר לעבור את הצרות הללו. "צרות הללו קבר לי כריתי". כמובן הכוונה היא על הצרות האלה הייתי מעדיף לכרות לי קבר. הפייטן התחיל עם צרות הללו ולא על הצרות האלה, כי אנחנו חייבים באות צ'. ומסיים הפייטן את הקטע הזה: "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי". הקטע הבא הוא קטע של תקווה. "קראתי שמך מתנחם על רעתי". מתנחם על רעתי זה או שאנחנו מתנחמים או שהקדוש ברוך הוא, אנחנו יודעים, "וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו". אבל שתיהם כנראה נכונים. אנחנו מתחרטים על הצרות שעשינו וה' כתוב שמתחרט על הגלות. "ראה עניי", ממשיך הפייטן, "ושמע קול פגיעתי". תשמע את התפילה

38:05 דובר 2 שלי, "שמע תחינתי חישנה ישועתי. אל תעלם אזנך לרוחתי לשועתי". הקטע הזה הוא קטע של סיום של תפילה על הגאולה. והקטע האחרון משלב את שני העניינים האלה, את הכאב מחד ואת התקווה מאידך. "ירח טבת מאוד לקיתי בו ונשתנו עליי סדרי נתיבו". אומרים חז"ל שטבת נקרא בשם הזה כי בו היה אמור להיות טוב לישראל, אבל נשתנו סדרי נתיבו, נשתנתה כביכול התוכנית, ובחודש הזה היה לריבוי צרות. "סררתי פשעתי ובכל זאת", אנחנו מתפללים שה' יגלה לי טובו. מי שאומר לים עד פה תבוא, מי שיכול לתת גבול לים, נקווה שגם ייתן גבול לגלות ויאמר לצרותינו עד פה תבואו ולא תוסיפו ובעזרת ה' זה יהיה תכף ומיד ממש. עד כאן דיברנו על הצרות של חודש טבת, הצרות עליהן אנחנו מתאבלים ומקוננים בעשרה בטבת. ומאידך, הרבי אומר שביום הזה יש נקודה של אור. ביום הזה התחיל בניין בית המקדש השלישי, כי אנחנו הרי יודעים שכל החורבן הוא בשביל הבניין. עשרה בטבת, שזה ההתחלה, ההתחלה של החורבן שרק התחיל המצור, אבל בכל זאת זה ההתחלה. אם זה ההתחלה של החורבן זה גם ההתחלה של הבניין ובעזרת ה' עוד לפני פרסום ההרצאה הזאת ועוד לפני עשרה בטבת נזכה בעזרת ה' לשלמות הבניין של בית המקדש השלישי בהתגלות המלאה תכף ומיד ממש.