דיני ברכת כהנים - הרב אברהם מזרחי שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעור הזה, בעזרת השם, נעסוק במצווה יקרה וחשובה מאוד, מצוות ברכת הכוהנים. נקדים כמה הקדמות קצרות בטרם ניגע בפרטי ההלכות. אדמו"ר הזקן בשולחנו, בסימן קכ"ח, סעיף נ"ז, מצטט דברי הקודמים בלשון זו: "יישר כוחם של בני ארץ ישראל וסביבותיהם שנושאים כפיהם בכל יום כתיקון חכמים ומקיימים שלוש מצוות עשה בכל יום". בליקוטי שיחות מסופר שאדמו"ר הזקן התבטא בזה הלשון, בערך פחות או יותר, שהוא היה רוצה להחזיר את המנהג לברך ברכת הכוהנים כל יום, כולל ימות החול, כדי שתהיה קיום מצוות עשה בכל יום, אלא שלמעשה הדבר לא עלה בידו. גם ישנה התבטאות של הרבי ביחידות האחרונה של הראשון לציון, הרב מרדכי אליהו, שאצל הרבי ביחידות השיחה נסבה אודות העניין של ברכת הכוהנים, והרבי התבטא ואמר: "אשרי חלקם של הספרדים שזכו לנשיאת כפיים בכל יום ולא רק ביום טוב". זאת אומרת שברכת הכוהנים היא אומנם מצוות עשה אחת, אבל נחשבת מרוב חיבה של הקדוש ברוך הוא למצווה זו, הוא חוזר ואומר, "כה תברכו, אמור להם ושמו את שמי", זה נחשב כשלוש מצוות עשה, כל כך חשובה המצווה הזו. לגבי מנהג חב"ד בארץ ישראל לברך ברכת הכוהנים, ישנו פולמוס שלם סביב העניין הזה, בבמות שונות התפרסם העניין, ולמעשה בקהילות אנ"ש ישנם, אה, מנהגים חלוקים בעניין הזה בארץ ישראל. יש נוהגים רק ביום טוב כמו בחוץ לארץ, יש נוהגים מדי שבת, יש אפילו נוהגים גם כל ימות החול. אבל לא זה הנושא של השיעור שלנו, לבוא להיכנס לדיון הזה. אנחנו כן נעסוק בעצם קיומה של מצוות ברכת הכוהנים. בחלק הראשון של השיעור אנחנו פשוט נצטט את הפסוקים שהתורה מייחדת עבור ברכת הכוהנים וננסה לנגוע בלימודים וההלכות שחז"ל הפיקו מלשון של הפסוק במצוות

03:08 דובר 2 ברכת הכוהנים. ובתחילת השיעור נצטט באופן מושלם את הפסוקים שעליהם אנחנו הולכים להתמקד. אז הפסוק המאוד פופולרי של ברכת הכוהנים שמופיע בחומש במדבר, פרשת נשא: "וידבר ה' אל משה לאמור דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם". ואז מגיעים שלושת הפסוקים: "יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחונך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", ומסתיים ב"ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ישנו פסוק נוסף שהוא, אה, בחומש ויקרא, פרשת שמיני: "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים". כלומר, יש לנו תיאור בתורה על ברכת הכוהנים איך שהיא בפועל בוצעה על ידי אהרון הכוהן, והתזמון של ברכת הכוהנים על ידי אהרון הכוהן הייתה בצירוף עם עשיית הקורבנות, ואנחנו נראה בחלק הזה של השיעור איך שמכל מילה חז"ל דייקו ולמדו מזה הלכות רבות לגבי ברכת הכוהנים. אבל בטרם נעבור לחלק הזה של השיעור, אני רוצה לצטט את הספר חרדים שהוא צוטט הרבה באחרונים, גם בליקוטי שיחות הוא מובא, שהמצווה של ברכת הכוהנים ביסודה היא מצווה על הכוהנים לברך את עם ישראל. אבל ה-- בספר חרדים מודגש דבר חידוש, שעם ישראל, שהם עומדים פנים בפנים כנגד הכוהנים בשתיקה ומכוונים לבם לקבל ברכתם כדבר ה', הם נמי בכלל המצווה. הביאור בדבריו, כיוון שאומנם הציווי על הכוהנים לברך את עם ישראל, אבל כיוון שבאופן טבעי המצווה יכולה להתקיים אך ורק בשותפות של עם ישראל שמקבלים את הברכה מהכוהנים, יוצא שכשעם ישראל מבצעים את השותפות שלהם בקבלת הברכה, הם חלק מקיום המצווה של ברכת הכוהנים. לכן אנחנו נראה שהלכות ברכת הכוהנים ישנן הלכות על הכוהנים, ויש גם הלכות על הציבור, העם

05:49 דובר 2 ישראל שמתברכים מפי הכוהנים. אחרי שציטטנו את הפסוקים שעוסקים בברכת הכוהנים, נבוא ונפרט כמה וכמה מצוות שחז"ל למדו מהפסוקים הללו. קודם כל, המצווה הכי בסיסית, הלימוד הכי פשטני הוא שפשוט ישנו ציווי לכוהנים, מצוות עשה מן התורה לברך כל יום. הזכרנו בהקדמה שלמעשה הנוהג הוא קצת שונה בחוץ לארץ, אבל מעיקר הדין מצווה מן התורה לברך את עם ישראל בכל יום, זו מצוות עשה. אופן נס-- אופן ברכת הכוהנים היא בנשיאת כפיים. בזה לומדים מהפסוק, "וישא אהרון את ידיו אל העם ויברכם". נשיאת כפיים. חלק מתנאי המצווה היא נשיאת הכפיים. אנחנו נראה בהמשך שגם כן כשכוהנים נושאים את הכפיים אז יד ימין מוגבהת יותר מיד שמאל במקצת, וזה מודגש בפסוק שאומר, "וישא אהרון את ידיו אל העם". אמנם הקרי ידיו, אבל הכתיב ידו בלי יו"ד שנייה. מכאן למדנו שהכוהנים צריכים להגביה את יד ימין יותר מיד שמאל. מן התורה מצווה לברך פעם אחת ביום. הכוהן לא מצווה יותר מפעם אחת, אבל חכמים שילבו את ברכת הכוהנים בתפילה, וכיוון שמתפללים כמה תפילות ביום, אז גם ברכת הכוהנים מדרבנן היא לחזור ולברך בכמה תפילות: בשחרית, במוסף, בתפילת הנעילה. בעיקרון גם במנחה היו אמורים לברך, אלא משום חשש שכרות שמא הכוהן שתה יין או משקים המשכרים בסעודת הצוהריים, ואז בתפילת המנחה הוא שתוי ואיננו ראוי לברכת הכוהנים. אבל מעיקר התקנה כל תפילה ראויה לברכת הכוהנים. "ואני אברכם", אומרת התורה. אברכם את הכוהנים. הלכה למעשה נלמד מכך שברכת הכוהנים היא צריכה להיות בנוכחות מניין, בנוכחות עשרה, אבל לא חייב להיות שהעשרה יהיו ישראלים. הכוהנים בעצמם הם חלק מהמניין וזה לומדים מ"ואני אברכם", שהקדוש ברוך הוא מברך גם את הכוהנים. אז הכוהנים הם חלק מהציבור.

08:35 דובר 2 המתברך גם כן, והם מצטרפים לעשרה שאותם אנחנו צריכים כדי לברך את ברכת הכהנים. כמובן שאם אין מניין לא מברכים ברכת הכהנים. דבר אל אהרן ואל בניו לאמר כה תברכו את בני ישראל. מצוות ברכת הכהנים בנשיאת כפיים וכולי היא מצווה על הכהנים בלבד. זר שאינו כהן ומברך גם כן ברכת הכהנים בנשיאת כפיים, אפילו יחד עם הכהנים, עובר בעשה, כי הציווי על הכהנים ספציפית ולא מי שהוא לא כהן. אמור להם. כמה וכמה לימודים למדנו מאמור להם, ויש לנו לפחות כחמש הלכות שנלמדו רק מהמילים הללו, אמור להם. הלכה אחת, שהחיוב של ברכת הכהנים מתחיל כאשר קראו לכהנים ואמרו להם לברך. אנחנו נראה בהמשך השיעורים שיש לזה השלכה מאוד מעשית, שרק אם הכהן נוכח בבית הכנסת בשעת אמירת כהנים חל עליו הציווי לברך את עם ישראל. אבל אם לא נוכח בבית הכנסת באמירת כהנים והוא לא מברך, הוא לא נחשב מבטל מצוות עשה. אמור להם, ברכה, אז יברכך ה' וישמרך. דבר נוסף, אמור להם, מיעוט רבים שניים. אם ישנם שני כהנים אז אומרים להם כהנים וכולי. אבל אם אין שני כהנים, כהן אחד או אפילו כהן גדול וקטן מצטרף אליו, אין ציווי לומר להם כהנים, אלא מיד אחרי הברכה הכהן מתחיל את ברכתו ישירות, בלי לחכות למקריא שאומר, אמור להם, שאומר את הכהנים. אמור להם, מצווה להקריא לכהנים את הברכות. כלומר, כל תיבה ותיבה לפני שהכהן אומר אותה, אז המקריא אומר לו מה לומר, יברכך, ועונה לו יברכך, וכן הלאה וכן הלאה. גם זה לומדים מהמילה אמור להם. אמור להם, פנים בפנים. לכתחילה הציבור שמתברך מפי הכהנים צריך לעמוד מול הכהנים, שזה יהיה פנים בפנים. לעמוד לאו דווקא

11:11 דובר 2 אפשר גם לשבת, אבל כיוון הציבור צריך להיות פנים בפנים. אמור להם, כאדם האומר לחברו פנים בפנים. אמור להם, שמישהו אחר אומר לכהנים, מכאן למדנו שהמקריא בעצמו אינו כהן. אין מצב שכהן מקריא לכהנים, כי אמור להם, אתם תאמרו להם, מי שאומר להם הוא בעצמו לא כהן. אז זה לגבי המילים אמור להם, ואנחנו נראה שיש עוד כמה וכמה לימודים מהפסוקים שציטטנו קודם. אהרן הכהן ברך את העם כשהוא עסק בקורבנות. כמו כן, הכהנים נושאים את הכפיים בתפילה, שהתפילה היא כנגד הקורבנות, ובתפילה עצמה גופא. אז בחזרת השליח ציבור שעוסק בברכה שמדברת על הקורבנות, מדברת על עבודת בית המקדש, רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל ובתפילתם, והשב את העבודה לדביר ביתך, בברכה הזו זה הזמן שהכהנים הולכים לכיוון הדוכן בשביל לברך את עם ישראל. וההלכה הזאת היא הלכה מעכבת, שאם הכהן לא התחיל לגשת לכיוון הדוכן במשך כל הברכה, מרצה עד המחזיר שכינתו לציון, שוב אינו מברך. למדנו מהמילים וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, שהכהנים פושטים ופורשים ידיים כאשר פניהם אל העם. לא שיפשטו את ידיהם כשעדיין הם עם הפנים אל ההיכל, אלא קודם כל מסתובבים ורק אז פורשים את ידיהם, כמו שנאמר על אהרן, וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. כה תברכו את בני ישראל, כה בלשון הקודש. דבר מאוד מעניין, אפילו שתפילה ראויה להיאמר גם בשאר שפות, אבל ברכת הכהנים דווקא בלשון הקודש. בפשטות, כיוון שהקדוש ברוך הוא זה שמברך את עם ישראל על ידי הכהנים, והקדוש ברוך הוא מברך ומדבר עם עם ישראל בלשון הקודש, זו השפה שהקדוש ברוך הוא משתמש בה בתורה, במסרים שהוא אומר לעם ישראל בדברי הנבואה. אז ברכת הכהנים, שהיא ברכתו

13:57 דובר 2 של הקדוש ברוך הוא, בלשון הקודש בלבד. יש השוואה בפסוקים בין ברכת הכהנים לבין עבודת הכהנים, לשרתו ולברך בשמו, כמו שהשירות, שזה עבודת הקורבנות של הכהנים, בעמידה, לעמוד ולשרת, כך גם ברכת כהנים בעמידה בדווקא. בקול רם. הכהנים צריכים לברך בקול רם, שזה אומר קול ממוצע, אבל קול שיישמע לכל מתפללי בית הכנסת. וכמעט לסיום, ואני אברכם. הברכה היא ברכתו של הקדוש ברוך הוא. זה לא שהכהן בעצמו הוא מקור הברכה, בשביל זה יש השלכה מעשית, כי ההלכה מתייחסת למצב שהכהן האישיות שלו לא מי יודע מה. הוא רע מעללים וכולי וכולי. האם יימנע מלברך את הכהנים? התשובה היא לא. גם כהן כזה שהעם מרננים אחריו על כל מיני עבירות שהוא עושה, וייתכן שזה אמיתי גם כן, הרי הוא עדיין, זה לא פוטר אותו מלברך ברכת הכהנים. ואם תאמר, מה יועיל ברכת הדיוט זה? התשובה היא ואני אברכם. התשובה היא ברכתו-- הברכה היא של הקדוש ברוך הוא, והוא מצווה לברך את ברכתו של הקדוש ברוך הוא. ולא בגלל שהוא עושה שאר עבירות הוא יימנע מעשייה-- מעשיית-- מלעשות המצווה החשובה הזו שהוא כן צריך לברך את הכהנים. כמובן שבהמשך השיעור אנחנו נתייחס למצבים מסוימים שאכן כהנים לא מברכים כי אינם ראויים לברכת הכהנים, אבל באופן כללי עצם הרשעות לא מונעת מהם לברך ברכת הכהנים. עד כאן עברנו קצת בסקירה את הפסוקים וההלכות שנלמדים מאותם פסוקים. עכשיו ניכנס יותר לפרטים וההלכות של סדר ברכת הכהנים, והדברים, כמו שאמרנו בהקדמה, הם רלוונטיים הן לכהנים עצמם והן לציבור שמשתתף בשעת אמירת הכהנים. ההלכה אומרת שצריך מניין בזמן נשיאת כפיים. זה שיש מניין בזמן חזרת הש"ץ זה לא אומר שיהיה גם נשיאת כפיים. צריך

16:40 דובר 2 שבתחילת נשיאת הכפיים יהיה מניין. אם התחילו במניין ובאמצע חלק מהמניין נשמט, כל עוד נשאר רוב המניין וגם הכוהנים נמנים כחלק מרוב המניין, אפשר וצריך להמשיך את ברכת הכוהנים. הזכרנו שבזמן שבית המקדש היה קיים, ברכת הכוהנים נעשתה לקראת סיום הקרבת הקורבנות. לכן בזמן התפילה, שהיא כנגד הקורבנות, זה הזמן של ברכת הכוהנים, וספציפית בברכת רצה ה' אלוקינו זה הזמן להתחיל את ברכת הכוהנים, ולכן הכוהן צריך לעקור רגליו ממקומו מתחילת הברכה של רצה ה' אלוקינו. אבל אם השליח ציבור סיים את הברכה והכוהן עדיין לא עקר ממקומו, איננו מברך. כוהנים שאינם מברכים ברכת כוהנים מכל מיני סיבות נהגו לצאת מבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור אומר את המילה כוהנים, ונהגו להישאר בחוץ עד סוף הברכות של הכוהנים. תקנת חכמים שהכוהנים לא יעלו לדוכן כשהם נעולים במנעלים, בסנדל, שמא תיפסק רצועה והוא לא ירצה ללכת עם הרצועה פסוקה, הוא יתעכב ובינתיים ילעיזו עליו שהוא לא עלה לדוכן, בטח הוא פסול לכהונה. לכן תיקנו שהעלייה לדוכן תהיה לגמרי ללא סנדלים, אבל גרביים מותר, וצריך שהכוהן לפחות יגרוב גרביים, ואם הוא יחף לגמרי לא יעלה לדוכן, אלא אם כן אין לו אפשרות בכלל לגרוב גרביים, זה כבר דין אחר. ראוי שאת המנעלים שהם חולצים יצניעו אותם מתחת לספסלים, לא להשאיר אותם בצורה גלויה מפני כבוד הציבור. בטרם הכוהנים ניגשים לדוכן, נוטלים ידיים. שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. בטרם נטילת ידיים ובטרם ברכת הכוהנים, ובסמיכות לברכת הכוהנים, נוטלים ידיים עד פרק היד במים שראויים לנטילת ידיים מכוח אדם, אבל לא מברכים על נטילה זו. גם אם טימא את ידיו בין נטילת ידיים שחרית לנטילת ידיים שלפני נשיאת כפיים, עדיין לא מברכים על נטילת

19:30 דובר 2 ידיים. כמובן שליטול צריך, אבל לברך לא. לכתחילה ייזהר לא לנגוע במקומות המטונפים כדי שלא יתחייב בברכה, כי למעשה המנהג הוא שלא מברכים ברכה מיוחדת עבור נטילת ידיים הזו שנוטלים אותה לפני ברכת הכוהנים. נוהגים שלוי נוטל ידיים לכהן, כמו שבזמן שבית המקדש היה קיים, הלוויים היו מתלווים לעבודת הכוהנים ומשרתים אותם, כך גם כן בברכת הכוהנים הלוויים שותפים. במובן מה? בהכנה לברכת הכוהנים, על ידי שהלוויים הם אלו שיוצקים את המים על ידי הכהנים. ראוי שהלוי בעצמו יטול ידיים לפני כן, או לפני כן ממש, או על ידי זה שהוא נטל שחרית. אפשר לסמוך על זה גם כן. אם לא נמצא לוי, אז נוהגים שבכור, שהקדושה של הלוויים קשורה לקדושת הבכורות, הם אלו שנוטלים ידיים לכוהנים. אין לוי ואין בכור, הכהן נוטל ידיים בעצמו. ישנו דיון בהלכה, לא ניכנס בו בהרחבה, אבל גם אם הלוי הוא נחשב תלמיד חכם גדול והכהן הוא עם הארץ, אז זה בכל זאת מכבודו של הלוי ליטול ידיים לכהן. אמרנו שהעלייה לכיוון הדוכן צריכה להיות לכתחילה כשהחזן מתחיל את ברכת רצה. על כל פנים, לפני שהוא מסיים את ברכת העבודה, מינימום הוא צריך להתחיל לעקור את רגליו ולהתחיל ללכת לכיוון הדוכן לפני שהוא מסיים את ברכת העבודה. אם הוא היה אנוס ולא עקר רגליו, לא יעלה. אם בכל זאת הוא עלה, לא יירד. נוהגים הכהנים, כשהם נמצאים על הדוכן, שמתפללים תפילה מיוחדת שברכתם תהיה ברכה שלמה, והם אומרים את הברכה הזאת. ראוי שיסיימו אותה כשהחזן מסיים את ברכת ההודאה, הטוב שמך ולך נאה להודות, שאז האמן תהיה גם על התפילה הזו. הכהנים נוהגים לפשוט את ידיהם ואת אצבעותיהם, וזה נכון להיעשות אחרי שהם מסתובבים לכיוון

22:07 דובר 2 העם. מנהגנו לומר אלוקינו ואלוקי אבותינו בלחש, השליח ציבור אומר את זה, וכשמגיע למילה כהנים אומר אותה בקול רם וממשיך עם קדושך כאמור, ואז הכהנים מברכים את ברכת אשר קידשנו בקדושתו של אהרון וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה. מהמילה הזאת, באהבה, גם ישנה הלכה מעניינת שלומדים: באהבה, שהכהנים צריכים להיות אהובים על הציבור. מה שאין כן אם יש מצב שהכהן שונא אחד מהציבור או להיפך, סכנה לכהן בברכה זו, ויצא מבית הכנסת ולא יברך את הכהנים. לעומת זאת, כהנים שביניהם ייתכן וישנה שנאה עדיין יברכו יחדיו את ברכת הכהנים, ואין אפשרות שאחד יאמר לשני אני אברך בשחרית ואתה תברך במוסף. לא, אלא המצווה היא על שניהם לברך גם בשחרית וגם במוסף, וזה לא מעכב את העניין. בשונה משנאה בין הכהן לציבור, בין הציבור לכהן. מגביהים את הידיים עד כנגד הכתפיים וימין גבוהה מהשמאל. כף היד כלפי מטה, כמו שאמרנו שברכת הכהנים נאמרת רק בנשיאת כפיים. הפסוק אומר בשיר השירים: משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים, החרכים, הַחרכים. נוהגים הכהנים לעשות מרווחים בין האצבעות כדי ליצור חמישה חללים, שדרך זה הקדוש ברוך הוא משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים. יש מנהגים שונים איך בדיוק עושים את החרכים הללו, אבל באופן כללי מפסקים בין האמה לבין הקמיצה, מפסקים בין האצבע לבין האגודל, וכן ביד השנייה אותו דבר, וגם בין האגודלים נוצר מרווח נוסף, ככה שיצרנו חמישה חלונות, חמישה חרכים. לכתחילה שליח ציבור הוא המקריא את הכוהנים, כי ברכת הכוהנים בעצם היא חלק מהתפילה. הציבור מותר לו לשבת בזמן ברכת הכוהנים. אין חובה שהציבור יעמוד. הכוהנים צריכים לעמוד, הציבור לא מחויב לעמוד, אבל מה שכן חשוב שהפנים של הציבור יהיו פניהם

25:00 דובר 2 אל הכוהנים. רק כששליח ציבור מתחיל את השים שלום, אז הכוהנים מסתובבים להיכל ומתפללים תפילה נוספת, ריבון העולמים וכולי, והם מסיימים אותה בסוף שים שלום והם נשארים בדוכן עד הסיום של שים שלום. יותר מזה, סיום האמן של הציבור אחרי השים שלום, רק אז מותר להם לרדת מהדוכן. שוב, כשמסיימים את ברכת הכוהנים והם נועלים את נעליהם שוב, שיזהרו לא ליגוע בהם, כי אם נוגעים בנעלים יצטרכו ליטול ידיים להמשך התפילה. ההלכה מאוד מדגישה שצריכה להיות המתנה בין שלב לשלב בתפילה והקראת הכוהנים והברכה שלפני ברכת הכוהנים וכן הלאה וכן הלאה. ונעשה סדר בדבר איפה ראוי שתהיה המתנה כדי שהציבור יהיה פנוי לשמוע לגמרי את ברכת הכוהנים ולא יתערבבו קולות נוספים. הש"צ מסיים, "הטוב שמך ולך נאה להודות", הציבור עונה אמן, ואחרי המתנה של אמן מקריאים ואומרים כוהנים. אחרי אמירת כוהנים ממתינים הכוהנים, לא מתחילים לברך תוך כדי ההקראה, ואז מתחילים את הברכה שלפני ברכת הכוהנים, "ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה", והציבור עונה אמן על הברכה הזו, והכוהנים ממתינים שהציבור יענה את האמן ואז המקריא אומר את ה"יברכך" וכן הלאה מילה אחרי מילה, כמו שאמרנו, אמור להם. וכמובן הדגש נוסף שרק אחרי שהמקריא מסיים את המילה שהוא הקריא אז הכוהנים פותחים לומר את אותה מילה. לא שהכוהנים נכנסים בתוך ההקראה של המקריא, כי אז בעצם זה מפריע לציבור להיות מרוכז לגמרי בברכת הכוהנים. בסוף כל פסוק הציבור עונה אמן, "וישמרך, ויחונך, ושלום". רק כשהציבור סיים את האמן של שלום, רוב הציבור סיים, אז השליח ציבור ממשיך בשים שלום. ההלכה מתייחסת לשליח ציבור שהוא עונה אמן אחרי ברכת

27:56 דובר 2 הכוהנים במידה ששליח ציבור מובטח שהוא מרוכז בתפילה והוא לא יתבלבל על ידי עניית האמן, ובמיוחד כשהוא מתפלל מתוך סידור הוא אכן יכול לסמוך על כך ולענות אמן. גם המקריא יכול לענות אמן אחר הברכות של הכוהנים כיוון ששוב, הסידור לפניו, אז יש פחות חשש לבלבול. כשהכהן שליח ציבור, בפרט אם אין כוהנים אחרים, זה ודאי שיש פה חיוב שתתקיים ברכת הכוהנים, וגם כשיש כוהנים אחרים לפי המנהג הרווח הוא נושא את כפיו. והסדר הוא כך. קודם כול כשהוא אומר את רצה ה' אלוקינו, אמרנו שזה הזמן שכוהנים יתחילו לעקור את רגליהם לכיוון הדוכן. אז על אף שהוא שליח ציבור, הוא עוקר רגליו ברצה מעט, ממשיך את חזרת השליח ציבור במקומו בתור שליח ציבור עד שהוא מגיע לשלב של ברכת הכוהנים, ששם הוא יכול ממש לפסוע ולעלות לדוכן. הוא כבר לא מקריא את הברכה לכוהנים כי הוא בעצמו כוהן, אלא מישהו אחר מקריא את ברכת הכוהנים, את יברכך וישמרך. בסוף ברכת הכוהנים חוזר למקומו ומסיים את החזרה. כבר דיברנו שהמקריא לא יהיה כוהן, כי אמרנו אמור להם, המקריא צריך להיות לא מהם, אלא ישראל או לוי ולא כוהן. הכוהנים לא רשאים להוסיף פסוקים על שלושת הפסוקים של ברכת הכוהנים. מוסיפים פסוקים, חלילה, זה נחשב בל תוסיף. אחרי שכבר חזרו לכיוון ההיכל, פשטו כפיהם וזה נחשב שהסתיים המעמד של ברכת הכוהנים, אז הם יכולים להוסיף פסוקים אחרים, השקיפה ממעון קדשך וכולי. זה לא חלק ממעמד ברכת הכוהנים. שוב, בל תוסיף כאשר הם יוסיפו בברכת הכוהנים ברכות נוספות. עצם החזרה על ברכת הכוהנים כמה פעמים אין בזה בעיה. כמו שכבר הזכרנו לעיל, שהכוהנים מדרבנן מברכים כמה פעמים בשחרית, במוסף. יותר מזה,

30:19 דובר 2 יכול להיות מצב שכהן שבמניין שלו כבר סיים את תפילת השחרית ותפילת המוסף, ועכשיו מגיע לבית כנסת אחר, למניין אחר, שהם אוחזים בשחרית, הוא רשאי לברך שוב ברכת הכוהנים, וזה לא נחשב בל תוסיף, כיוון שהוא לא מוסיף במצווה אלא חוזר על אותה מצווה, וזה בסדר גמור. תוך כדי ברכת הכוהנים יש גם כן מנהגים מיוחדים שההלכה מנחה את הכוהנים שכשהם אומרים את המילים יברכך, כל מילה בברכת הכוהנים שמתייחסת בלשון נוכח, יברכך, ישמרך, יחונך. במילים הללו הכוהנים אמורים להסתובב ימינה ושמאלה, דרום וצפון, כדי לאחל את הברכה הספציפית הזאת לכל אחד מהציבור שנמצא שם. גם כשאומרים את המילה שלום, יש למילה שלום חשיבות מיוחדת שמאריכים את התיבה הזו וגם מכוונים לכל הכיוונים כולם כדי שזה יחול על כל אחד ואחד. אחת מההנהגות החשובות הן שהכוהנים לא מביטים בעם והעם לא מביטים בכוהנים, כי ברכת הכוהנים צריכה להיות מתוך ריכוז, מתוך כוונה. הכוהנים הרי מתפללים לקדוש ברוך הוא שיברך את העם. עיניהם למטה. ישראל צריכים לכוון לקבל את הברכה, לא יסיחו דעתם על ידי שהם מביטים לכוהנים ובוודאי לא למקומות אחרים. זו הסיבה למנהג שהטלית משתלשלת כדי לשלול היסח הדעת. יש נוהגים שהכפיים של הכוהנים כן גלויות כדי לא ליצור חיץ בין הכפיים של הכוהנים לבין העם. ונוהגים, וכך ראוי להיזהר אפילו מראייה בעלמא על הכוהנים. הלכה מעניינת אומרת שהעם צריך להיות פנים בפנים מול הכוהנים, אבל עם שמאחורי הכוהנים אינם בכלל הברכה. לא רק לגמרי מאחורי הכוהנים, גם בצדדים, אבל מאחורה, כלומר שמקו אווירי ישיר מהכוהנים אנחנו מותחים קו וכל מי שנמצא מאחורי הקו הזה הוא נחשב מאחורי הכוהנים והוא לא בכלל הברכה, אלה שכן לפני הכוהנים, גם אם

32:56 דובר 2 יש מחיצות שחוצצות בין הכהנים לבין העם, זה לא מפריע. אין מחיצה של ברזל מפסיקה בין הכהנים לבין עם ישראל. אותו ציבור שלא מסוגל להגיע לברכת הכהנים, נמצאים בעבודה, נמצאים בשדות, נמצאים במשקים, נחשבים אנוסים. והמעניין הוא שהם גם בכלל הברכה, גם אם פניהם לא היו כנגד הציבור-- כנגד הכהנים. מדוע? כי אין להם את האפשרות להגיע להיות מול הכהנים. בשונה מאדם שכן מסוגל להגיע להיות נוכח במעמד ברכת הכהנים ומסוגל להיות גם פנים בפנים, ובכל זאת מזלזל והוא לא טרח להגיע למול הכהנים ועדיין עומד מאחורי הכהנים, שהוא איננו בכלל הברכה. יש נידון מעניין בהלכה לגבי בית כנסת שכולו כהנים. אז אם הם עשרה, כולם עולים לדוכן והברכה שלהם חלה לכלל עם ישראל. אם הם שני מניינים, עשרה יעלו ועשרה יישארו כציבור שמקבל את הברכה. יכול להיות מצב שיש ישראל אחד ויש ריבוי כהנים. כל הכהנים עולים לדוכן והישראל היחיד מקבל את הברכה של כולם. בזמן ברכת הכהנים הציבור שותק ושומע ומכוון לקבל את הברכה כעבד שמקבל מרבו. כשהם מאריכים בניגון של תיבות בברכת הכהנים, אז כן ניתן לומר פסוקים, אבל כמובן שעדיף לגמרי להיות בשקט ולא לומר פסוקים נוספים. כאשר יש דילמה לכהן בין ברכת הכהנים לבין זמן תפילה. ייתכן מצב שהכהן מגיע לבית הכנסת ומוכרזים לקראת ברכת הכהנים והוא עדיין לא התפלל. זה לא מונע מהכהן לברך. מותר לכהן לברך את ברכת הכהנים לפני התפילה, אין בזה בעיה, ואחרי ברכת הכהנים מתפלל. מה קורה כאשר זמן תפילה דחוק? ואם הוא עכשיו ייגש לברכת הכהנים, הוא יפסיד זמן תפילה. במצב הזה אנחנו מ-מ-ממליצים לו לא להיכנס בכלל לבית הכנסת, שלא להתחייב בברכת הכהנים כשאומרים את המילה כהנים.

35:37 דובר 2 והוא יישאר מחוץ לבית הכנסת ושם יתפלל ולא יברך את ברכת הכהנים. מה קורה כאשר הוא נכנס לבית הכנסת וקראו כהנים והוא עדיין לפני התפילה וזמן תפילה עומד להסתיים, אם הוא יאמר ברכת הכהנים? אז אכן העדיפות היא לברך את ברכת הכהנים, כי כבר קראו לו כהנים והוא לא יכול לבטל מצוות עשה מן התורה ולא לברך ברכת כהנים, גם אם זה יבוא על חשבון זמן תפילה שזה מדרבנן. בשונה מקריאת שמע. קריאת שמע היא דאורייתא, אז לפני ברכת הכהנים קודמת אמירת קריאת שמע. או אם הוא יכול להספיק כל שלושת הפרשיות, אם לא פרשה אחת, במינימום פסוק אחד של קריאת שמע, ואז לעלות לדוכן. כהן שאוחז באמצע תפילת השמונה עשרה ואין כהנים אחרים, יפסיק ויעלה לדוכן. עד כדי כך ברכת הכהנים חשובה, מצוות עשה מן התורה, שהיא דוחה אפילו את המצב הזה של הפסקה באמצע תפילת שמונה עשרה. גם אם יש מצב שיש כהנים אחרים ואוחז בתפילת שמונה עשרה, אבל קראו לו ספציפית ואמרו לו לברך, הוא צריך להפסיק באמצע השמונה עשרה ולגשת לדוכן ולברך. בחלק האחרון של השיעור ממש נתייחס להלכה מעניינת שגם היא משולבת בהלכות ברכת הכהנים, שהיא הלכה שקשורה לכבוד הכהנים. וכך ההלכה אומרת בסוף סימן קכ"ח שעוסק באיסור שימוש בכהנים. הכהנים יש בהם קדושה, ״וקידשתו כי את לחם אלוקיך הוא מקריב״. וגם עכשיו שאין לנו קורבנות, עדיין בקדושתו הוא עומד ולכן לא עושים שימוש בכהן. זאת אומרת לא מבקשים מהכהן שירות אישי עבור הבן אדם, כיוון שזה נחשב מעילה בהקדש. מה קורה אם הכהן מוחל על כבודו? אז יש בזה שתי שיטות. יש שיטה שאומרת כבודו שלו, אם הוא שלו הכבוד יש לו רשות למחול על כבודו ויכול

38:06 דובר 2 לאפשר לישראל להשתמש בו, כי זכותו למחול על כבודו. אבל יש מחמירים ואומרים שרק אם הכהן יש לו איזושהי הנאה בשימוש הזה, או שהוא מקבל שכר, או שיש לו הנאה מלשמש בן אדם חשוב שהוא חפץ לשמש או נהנה מזה, רק אז זה מותר. אם אין לו שום הנאה, הוא לא יכול למחול, כי זה בעל כורחו. בסוגריים אדמו"ר הזקן מכריע ואומר שהעיקר הוא כמו הסברה הראשונה, שכן הכהן יכול למחול על כבודו גם בלי קשר לאם יש לו הנאה דווקא מאותו שירות. וממילא הלכה למעשה היא שכבוד הכהונה ניתן להנאתם של הכהנים והכהנים זכותם למחול על כבודם. רצונו של אדם זהו כבודו. הזכרנו בשיעורים קודמים שהכהנים בעצם הם מברכים את ברכתו של הקדוש ברוך הוא את העם, והעם אמור להיות מרוכז בברכה של הכהנים, במשמעות, בתוכן של הברכה, ולא להיות מוסחים מדברים אחרים. זו הסיבה שחכמים תיקנו שישנם כהנים מסוימים שאם הם יעלו לדוכן ויברכו, עלולים לגרום היסח הדעת של הציבור מריכוז בברכה עצמה, וזה מעכב ומבטל ומפריע את ברכת הכהנים. לכן ישנם כהנים מסוימים שחכמים תיקנו שהם לא יעלו לדוכן לברך, ובזה אנחנו נעסוק בשיעור הזה. לדוגמה, כהנים שהם בעלי מומים. כהן שיש להם מומים גלויים בפנים, עקמת מסוימת או פגמים מסוימים בפנים או בידיים, או אפילו ברגליים אם הרגליים גלויות לעיני העם. הדברים הללו גורמים להיסח הדעת ולחוסר ריכוז של הציבור בברכה, וזה סיבה שחכמים תיקנו שהם לא יברכו ברכת הכהנים. אם המומים של הכהנים מוסתרים על ידי הבגדים למשל, אין בזה בעיה. זה לא מעכב כי כל העניין הוא היסח הדעת ואין פה היסח הדעת של הציבור. בגלל שכל הסיבה היא היסח הדעת, יש מצבים שהמומים

40:42 דובר 2 הללו לא פוסלים. למשל, אם הציבור רגיל כבר באותו כוהן, התרגלו לשינוי שקיים בפניו או בידיו וברגליו, אז זה לא יגרום להיסח הדעת לציבור ולכן מותר לכוהן הזה לעלות לדוכן. מהי ההגדרה של רגיל? אז יש בזה שתי הגדרות. אם הוא תושב המקום ועברו כבר שלושים יום מאז שהוא קיבל את המום הזה, אז אנחנו אומרים שכבר אנשים התרגלו בו. שלושים יום זה מספיק זמן. הוא אדם קבוע במקום הזה, אז אנשים, כבר כמה שהיה נראה להם מוזר בימים הראשונים, אבל במשך תקופה של שלושים יום התרגלו אליו וזה כבר לא גורם להם היסח הדעת והוא כן עולה לדוכן ומברך. אפשרות שנייה, שאומנם הוא לא תושב המקום, הוא רק מהגר למקום, אבל הוא בא במגע עם בני האדם התושבים כי הוא בא לתת שירות לאנשי המקום. הוא בא להיות מלמד, כיוצא בזה. אז יש הרבה שיח ושיג איתו וזה גורם להתערות שלו בציבור וממילא גם אם הוא לא תושב המקום, גם אם הוא רק מהגר למקום, גם זה נקרא שכבר דשו בו רבים ואין בזה הגבלה ומותר לו לעלות לדוכן. אבל אם הוא רק לא מקומי, הוא הזדמן למקום ואין לו משא ומתן עם הבריות, אז רק כאשר יעברו שתים עשרה חודשים מאז שהוא הגיע למקום אז יכול לישא כפיים. תוך השתים עשרה חודשים לא יישא כפיו. האם עצם העובדה שהוא מכוסה בטלית, האם הדבר הזה מועיל כדי שהוא כן יוכל לשאת כפיו? אז תלוי. אם כל הכהנים שעולים על הדוכן הם נוהגים לשלשל את טליתם על פניהם, אז גם מותר לכוהן שיש לו מומים לשאת כפיים, כיוון שבאופן אוטומטי הטלית מכסה על המומים שבפניו ואין פה בעיה

43:01 דובר 2 של היסח הדעת. אותו דבר גם כן אם יש לו מומים בכפיים והכפיים גם מכוסות בטלית, אין בזה בעיה, אבל באופנים אחרים, כגון שהכוהנים לא מכסים את עצמם עם הטלית והוא רוצה לכסות עם הטלית ועוד דוגמאות כאלה, הדבר הזה עדיין לא מאפשר לכוהן הזה לעלות על הדוכן, ומותר רק במצב שאמרנו שכל הכהנים מכסים את עצמם בטליתות, אז זה יהיה מותר. כוהן שעוסק בכל מיני מלאכות של צביעה, סופר סת"ם וכיוצא בזה, וזה גורם לו שיש לו צבע בידיים, אז גם כן הדבר הזה גורם להיסח הדעת של הציבור והוא לא יישא כפיו, אלא אם כן דש בעירו, כלומר שכבר התרגלו אליו והדוגמאות שאמרנו קודם, אז זה יהיה מותר. לחלופין, מצב נוסף שמותר לכוהן כזה לישא כפיים זה כאשר רוב אנשי העיר עוסקים במלאכות של צבעים, סופרים וכיוצא בזה, שכבר התופעה הזאת הפכה להיות שכיחה וזה לא גורם היסח הדעת ולכן יהיה מותר. עד כאן החלק הזה של פסולי כוהנים בגלל היותם בעלי מומין או בגלל צבעים שזה גורם להיסח הדעת. בחלק הזה נעסוק בסוג אחר של כוהנים שיש בעיה בנשיאת כפיים שלהם, ואלו הם הכוהנים שלא מדקדקים בהיגוי האותיות בצורה מדוקדקת ומדויקת. הלכה מתייחסת לכוהנים שלא מבחינים היטב בין אל"ף לעי"ן, בין חי"ת לה"א וכיוצא בזה. אז חכמים פסלו בעיקרון את אותם כוהנים מלישא כפיים. שתי סיבות נאמרו בראשונים למה חכמים פסלו אותם. סיבה ראשונה, בגלל שייתכן שהעם ששומע את ההיגוי הלא נכון על ידי הכהן יפרשו בצורה לא נכונה את דבריו, במקום "יאר השם", "יער השם פניו", שזה, שזה יש לזה משמעות לא חיובית. או שיטה אחרת נוספת, שזה גורם היסח הדעת לציבור מתוכן הברכה.

45:32 דובר 2 הציבור עסוק בשינוי של ההיגוי של אותו כוהן וזה גורם להם להיות מוסחים מהתוכן של הברכה, ומשתי סיבות הללו ראו לפסול אותו. כמובן שיש נפקא מינה בין שתי הסיבות הללו. מה קורה כאשר הוא נמצא במקום כזה שכולם אומרים כמוהו? יש להם את אותה צורת היגוי, אז אין פה בעיה של טעות בפירוש של כוונת הברכה, כי כולם מבינים את הברכה כמו שהוא באמת מתכוון לומר, לא כמו שמשתמעת בטעות. מצד שני, אם אנחנו מדברים על הטעם של היסח הדעת, מספיק לנו שרוב האנשים אומרים כמותו, כי כבר רוב האנשים לא מוסחים וזה מספיק לנו. יוצא שהטעם הראשון מחמיר יותר מהטעם השני, ולהלכה אדמו"ר הזקן מחמיר כמו דעה הראשונה, ורק במקום שכולם אומרים כמוהו יהיה מותר לאותו כוהן לברך. כיום, בפועל ממש לא כל כך חוששים לעניין הזה, כיוון שהיום יש קהילות מעורבבות וכל קהילה מכירה גם היגויים אחרים, וממילא הפוסקים האחרונים יותר נוטים להקל בעניין הזה, כיוון שאין כל כך חשש להיסח הדעת בעניין הזה, או כל כך היסח הדעת או טעות בהבנת הכוונה של הכהן, וממילא היום יותר מקלים להלכה ולמעשה בעניין הזה שגם כוהן שהוגה בצורה שונה ממה שהציבור רגיל בו, בכל זאת הוא נושא כפיים. בחלק הזה נעסוק בגילו של הכהן שהוא ראוי לישא כפיים, ואנחנו נעשה סוג של טבלה ודירוג בגילאים שונים של הכוהנים במצבים שונים של הכוהנים. מתי מותר להם לעלות יחד עם עוד כוהנים לבד, באקראי או באופן קבוע, ונראה את זה לפי הגילאים של הכהן. כהן קטן ממש מגיל, בוא נגיד גיל שלוש, הוא מתחיל לדבר עד גיל בר מצווה, עד גיל שלוש עשרה, שהוא יודע את משמעות הברכה כמובן. אז

48:00 דובר 2 הוא לא עולה לברך לבד. אם אין כוהנים, למשל, הוא לא יכול לעלות לדוכן בפני עצמו, אבל יחד עם גדולים, כוהנים גדולים, כוהן גדול יכול כן לעלות איתו וגם לברך את ברכת הכוהנים יחד עם הכוהן הגדול, כמו שאנחנו מחנכים את הקטנים בברכות, כך גם כן הכוהן הזה, רק כשהוא יגדל הוא יברך ויהיה מצווה, אז גם מגיל קטן כבר מחנכים אותו לברך את ברכת הכוהנים, אבל זה לא ראוי שהוא יברך לבד אלא רק בצירוף גדול, וזה יכול להיות גם באופן קבוע. אין לנו בעיה שיעשה את זה מדי יום ביומו במקומות שנוהגים לברך כל יום. שלב ב', אם הכוהן הזה כבר התבגר יותר, עבר את גיל בר מצווה וגם יש לו שתי שערות שזה מסמל בגרות מושלמת, אז כבר הוא ברמה יותר גדולה ומחויבת ומותר לו לברך ברכת הכוהנים גם לבד. לא צריך להיות בצירוף גדול, גם לבד, אבל עדיין יש פה עניין של כבוד הציבור שאנחנו לא היינו, אה, רוצים שכוהן כל כך צעיר יברך באופן קבע את הציבור, הציבור יותר מבוגר ממנו, אז באופן אקראי מותר לו, באופן יומיומי אסור לו. והגדרה של אקראי זה בחגים, בייחוד בחוץ לארץ שנוהגים לברך ברכת הכוהנים בחוץ לארץ, אה, אין בזה בעיה שהוא יברך בחגים שזה נקרא אקראי, אבל מדי יום ביומו לא. אם הכוהן כבר ברוך השם התבגר יותר, הגיע לשלב שנקרא בהלכה נתמלא זקנו או גיל עשרים שזה מקביל לנתמלא זקנו, אז כבר אין שום הגבלה. הוא מברך לבד באופן קבוע ובוודאי שהדבר אכן תקין. רק אני רוצה להעיר הערה מעניינת לגבי מה שאמרנו קודם על כוהנים שהם כבר עברו את גיל בר מצווה, אבל עדיין לא

50:03 דובר 2 נתמלא זקנם, שלפי מה שהזכרנו בהלכה הוא מברך רק באופן אקראי ולא באופן קבוע. אבל ידוע שיש מקומות, אה, בארץ ישראל שנוהגים לברך מדי יום ביומו, ולמשל בישיבה קטנה שהכוהנים עדיין הגיעו לגיל צעיר, לא הגיעו עדיין לגיל שנתמלא זקנם, אבל ישנם פוסקים שמקילים בעניין הזה ומתירים. א. כי ייתכן שאין כוהנים אחרים במקומם. ב. שגם הציבור הוא ציבור צעיר בגיל דומה לכוהנים, וגם אם יש מעטים שמבוגרים לא חוששים להם והם כן מברכים כאשר הציבור זהה לגיל של אותם הכוהנים. מכאן נעבור לעוד סוג של כוהן שיש לו בעיה עם נשיאת כפיים, והכוהן הזה נקרא בהלכה כוהן שהרג את הנפש. הפסוק בישעיהו אומר "ובפרשכם כפיכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו". כלומר, הפסוק מתאר לנו מצב שכוהן ש"ידיכם דמים מלאו" הוא איננו מברך ברכת הכוהנים. כלומר שכוהן שהרג את הנפש אפילו בשוגג לא ישא כפיו. ביסוד הפסוק הוא עוסק בהרג נפש ישראל, יהודי, אבל הפוסקים מתייחסים גם למצב שהוא הרג גוי במידה שהוא הרג אותו ללא שום סיבה, סתם. לא שהגוי איים עליו או התנכל אליו, בלי שום סיבה הכוהן קם והרג את הגוי, גם הוא נכנס בקטגוריה של הורג, שכוהן שהרג את הנפש שאיננו נושא כפיים. אם הכוהן חזר בתשובה, נחלקו בזה הפוסקים, אבל למעשה נהוג להקל ולפתוח פתח לבעלי תשובה, ואם עשה תשובה על מעשה, על מעשיו כן נוהגים להקל שהכוהן הזה מכאן ואילך ישא כפיים. גם אם יש רינון מהציבור על כוהן שהרג את הנפש ולא שב בתשובה, עדיין ישא כפיו כל עוד לא התאמת הדבר בצורה ברורה וחד משמעית, זה רק רינונים וקולות שמציפים על הכוהן הזה, עדיין הוא נושא כפיו. יש

52:30 דובר 2 מצבים שכוהן הרג נפש, אבל לא במצב הקלאסי שאמרנו קודם, אלא כל מיני מקרים יותר נדירים וההלכה מתייחסת אליהם. למשל כוהן שעשה ברית מילה לתינוק וגרם למותו של התינוק לא עלינו על ידי ברית המילה מתירים לכוהן הזה להמשיך לשאת כפיים. כמה סברות בעניין. א' ייתכן שלא כלו חודשיו של אותו תינוק. כלומר הוא לא השלים את ימי העיבור וממילא הוא נקרא חזקת נפל, אז זה לא ממש נפש שהוא הרג אותה. וגם אם בוודאות ידוע שהוא כן סיים את גיל ההריון, עדיין כוונתו של הכוהן היה לשם מצווה, לשם ברית מילה, הוא ממילא לא נפסל. וכמובן שאם בטעות הוא הרג עובר, הוא למשל דחף אישה בהריון לא עלינו, וזה גרם להפלה ולמוות של העובר, עדיין הכוהן נושא כפיו כי הוא לא נחשב עדיין נפש ורק כוהן שהרג את הנפש בין בשוגג בין במזיד לא ישא כפיים. ההלכה מדברת על מצבים נוספים של כוהן שלא נושא כפיים. למשל כוהן שהמיר דתו, המרת דת זה נחשב דבר חמור וכוהן שהמיר דתו אפילו לדת מוסלמית למשל, שלא נחשבים עובדי אלילים ממש, לא כדת הנצרות למשל. כוהן כזה חכמים קנסו אותו שקדושתו התחללה ולא מחשיבים אותו לכוהן ולא נושא כפיים, אפילו לא עולה לתורה ראשון, כיוון שהוא עשה פה מעשה חמור של המרת דת, איבד את כבוד כהונתו. אם עשה תשובה, התשובה תמיד עוזרת ועוזרת אפילו אם המרת הדת הייתה לדת חמורה יותר, דת שנחשבת עובדת אלילים כמו דת הנצרות. אם הוא חזר בתשובה מועיל ויכול לשאת כפיים. זאת אומרת שראינו שהתשובה מועילה. מועילה גם במקרה הקודם כוהן שהרג את הנפש, מועילה בהמרת דת ואפילו שהמרת דת הייתה המרת דת חמורה לעבודת אלילים, התשובה

54:53 דובר 2 מועילה, והוא חוזר לכשרותו ונושא כפיים. שאר עבירות שכהן עושה, אפילו בזדון ואפילו לא עשה תשובה עליהן, וגם עבירות חמורות כמו עריות, עדיין הכהן הזה נושא כפיים, כי ההיגיון שעומד מאחורי זה הוא שלא בגלל שהוא עשה עבירה או עושה עבירות, אפילו עבירות חמורות, אנחנו נאמר לו לעשות עוד ביטול מצווה ולהימנע מלישא כפיים, למעט מצבים מסוימים שדיברנו קודם, שחכמים קנסו אותו שמתבטלת כהונתו או בגלל סיבות מסוימות חמורות שראו חכמים לנכון שהוא לא יישא כפיים. אבל חוץ מזה, שאר עבירות, גם עבירות חמורות, עדיין הוא נושא כפיים. לגבי חילול שבת, אז בעיקרון ההלכה מתייחסת למחלל שבת כגוי לכל דבר, וגוי לא נושא כפיים. אבל כמובן שהפוסקים האחרונים מוצאים פתחי היתר לגבי כהנים בני ימינו, שגם החילול שבת שלהם זה לא לגמרי בזדון. ויש סברה נוספת שאם אנחנו נמנע מהם ברכת הכהנים, אולי תשתכח מהם הכהונה שלהם ויבואו להתחתן עם פסולי חיתון של כהונה וכולי וכולי. אז יש נטייה בפוסקים האחרונים גם לכהן מחלל שבת, אפילו מחלל שבת בפרהסיה כיום, כן להתיר לו לברך ברכת הכהנים. מפה אנחנו עוברים לעוד תחום בנושא הכהנים, והוא העניין של כהנים שתויים. יש השוואה בתורה בין ברכת הכהנים לבין עבודת בית המקדש, גם בין עבודת בית המקדש וברכת הכהנים לבין תורת הנזיר. ומתוך הלימודים הללו עולה למעשה ולמסקנה שהמנהג הנכון הוא שכהן נזהר לכתחילה לא לשתות שום דבר המשכר לפני ברכת הכהנים. לא יין, לא שאר משקאות. יש אפילו פוסקים שכתבו על חלב. אה, כל דבר שבהלכה יכול להיחשב כדבר המשכר, להימנע ממנו לפני ברכת הכהנים. בדיעבד, שהוא שתה משאר המשקאות הללו ומרגיש שכרות, לא נושא את כפיו. כהן שתוי לא נושא את כפיו,

57:34 דובר 2 וזו אחת הסיבות שמנהגנו, מנהג חב"ד, שנושאים כפיים בחגים, בדרך כלל נשיאת כפיים זה במוסף, אבל בשמחת תורה אנחנו מקדימים את נשיאת הכפיים לשחרית, כיוון שנהוג אצלנו שאחרי שחרית עושים קידוש ואומרים לחיים. ממילא יש חשש שכהן ייכנס לחשש שתוי, ולא עושים ברכת הכהנים במוסף אלא בשחרית. פה אנחנו עוברים לפרט נוסף בדיני כהונה. אמרנו בקטעים הקודמים שכהן שעובר עבירות בדרך כלל זה לא מונע ממנו מלישא כפיים, כי הסברה אומרת: לא בגלל שהוא עושה עבירה אחת, אז ימשיך לבטל עוד מצווה ולא יברך ברכת הכהנים. אבל אנחנו רואים שכשמדובר על עבירות שקשורות ישירות לכהונה, חכמים מנעו ממנו מלישא כפיים. ולכן כהן שנשא גרושה, שעובר על איסור, או כהן שנטמא למתים שאינם מהשבעה הקרובים, והוא נטמא למתים ולא קיבל על עצמו להפסיק מהתנהגותו זו, חכמים קנסו אותו לפסול אותו מקדושתו, והוא לא נושא כפיים ולא מברך ראשון בספר תורה, אין עליו את כבודה של הכהונה. מה קורה אם השתנה המצב? למשל, אותה אישה גרושה מתה, הוא לא נשוי לגרושה או שהוא גירש אותה. זה עדיין לא מספיק. הוא צריך לנדור על דעת רבים נדר שאין לו התרה, שלא ישוב לכסלו ולא יישא נשים כאלו. רק אז חוזר לישא כפיים. כלומר, בשונה מטומאת מת שמספיק שיקבל על עצמו לא להיטמא עוד, לגבי נושא של נישואין האסורים אנחנו חוששים יותר שהוא ייכשל בזה, ולכן צריך בנוסף לחרטה גם לנדור על דעת רבים שהוא לא ישוב ולישא נשים כאלו, ורק אז מותר לו לישא כפיים. כהן שהוא חלל, דהיינו כהן שנולד מאיסורי כהונה. אביו הכהן, למשל, התחתן עם גרושה ונולד בנו. הבן הזה דינו כחלל ואין לו דיני כהונה בכלל. התחלל מהכהונה. הוא

1:00:10 דובר 2 לא נושא כפיים. ולא רק שאין לו מצווה, אלא גם אסור לו לשאת כפיים, כמו שדיברנו בשיעור קודם, שנשיאת כפיים זה רק לכהנים. ״דבר אל אהרן ואל בניו״, ״אמור להם״, שרק אהרן ובניו מברכים ברכת כהנים ונשיאת כפיים. אבל החלל, שהוא לא נחשב כהן, הוא לא נושא כפיים ואסור לו לשאת כפיים כזר לכל דבר. גם חלל מדרבנן, למשל כהן שנשא חלוצה, שאיסורה מדרבנן, הבן נחשב חלל מדרבנן ולא נושא כפיים, על אף שלכאורה מן התורה הוא נחשב כהן ויש לו מצוות עשה מן התורה כן לברך ברכת הכהנים, אלא שחכמים הגדירו אותו כחלל. יוצא שלכאורה דברי חכמים עוקרים את ציווי התורה. אומר-- אומרת ההלכה, ואדמו"ר הזקן מביא את הטעם על כך: יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. כלומר, על אף שמצד אחד יש לנו ציווי התורה לכהנים לברך, ומבחינת התורה הוא כן נחשב כהן, יש כוח לחכמים להגדיר אותו כלא כהן ולמנוע ממנו קיום מצוות עשה של ברכת הכהנים באופן של שב ואל תעשה. אמרו לו: אל תברך ברכת הכהנים, כיוון שמבחינתנו אינך נחשב כהן. בחלק הזה אנחנו נעסוק בדינו של הכהן שלא נושא כפיים, ועל כל מיני סיבות שעוד מעט נראה, מה דינו לגבי הנוכחות בבית הכנסת. האם הוא לא נושא כפיים ונשאר בבית הכנסת כרגיל? האם הוא יוצא מבית הכנסת? כמה זמן הוא צריך לשהות מחוץ לבית הכנסת? האם מספיק שברגע שהשליח ציבור קורא לכהנים הוא לא יהיה נוכח, אבל בשעת הברכה הוא כן יהיה נוכח? אנחנו בעזרת השם בחלק הזה של השיעור נסביר את הטעם של ההלכה, ועל פי זה נבין את ההגדרות השונות במצבים השונים של הכהנים. אז בואו

1:02:15 דובר 2 נזכיר לעצמנו שדיברנו בשיעורים קודמים שמדין תורה החיוב על הכהן לעלות ולברך מתחיל רק כאשר אמרו לו לברך. ואת זה למדנו מהפסוק "אמור להם", אמור להם: כאשר אמרו לכהנים לברך, אז הם צריכים לברך, אבל אם לא אמרו לו, אין ציווי לברך. לכן זה מאוד משמעותי, השלב הזה שהכהן מצוי בבית הכנסת בשעה שאומרים "כהנים" או לא מצוי, אמרו לו לברך או לא אמרו לו לברך. הדבר הזה הוא נפקא מינה גדולה: האם יש עליו חיוב מן התורה לברך או לא? דבר נוסף, כבר למדנו שעל אף שהחיוב חל על הכהנים כשאומרים להם לברך, "אמור להם", אבל החכמים התנו את הציווי הזה בעוד פרט: שהכהן צריך לעקור את רגליו ממקומו לכיוון הדוכן בזמן שהשליח ציבור אומר את ברכת העבודה. "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל" וכו' וכו', "והשב את העבודה לדביר ביתך". בשלבים הללו הכהן צריך לעשות את הצעדים לכיוון הדוכן. אם הוא לא עשה זאת, אז הוא לא עולה יותר לברך ברכת כהנים. אפילו שהשליח ציבור אומר "כהנים". יוצא שכביכול מן התורה הוא מחויב כי קראו לו לברך את הכהנים, אבל כיוון שהוא לא קיים מה שחכמים ביקשו, דהיינו לעקור רגליו לכיוון הדוכן, אז חכמים שוב עוקרים את קיום מצוות עשה מן התורה בשב ואל תעשה, ויש בכוחם לעשות זאת. על פי זה אנחנו נבין מה ההנהגה הראויה של אותם כהנים שמשום מה הם לא מברכים ברכת כהנים. ונחלק את זה בכמה קבוצות. יש את הכהן שדיברנו עליו קודם, שהוא כבר לא כהן בעצם. אם הוא בן גרושה, אז הוא מן התורה לא נחשב כהן בכלל. אם הוא בן חלוצה, אז מדרבנן לא נחשב כהן. אלו נחשבים

1:04:29 דובר 2 פגומים. והכהנים הללו אין להם עם ברכת כהנים שום דבר, או בגלל שהתורה פסלה אותם או בגלל שהחכמים פסלו אותם. וממילא אותו בן גרושה שפסול מן התורה, אין שום עניין אם הוא כן יהיה בתוך בית הכנסת, בחוץ מבית הכנסת, שמע "כהנים", לא שמע "כהנים", עקר רגליו, לא עקר רגליו. זה לא משנה, כי הוא בכלל לא נחשב כהן. הוא יכול להישאר בבית הכנסת ואסור לעלות לדוכן בשום שלב. עכשיו מה קורה לגבי אותם כהנים שמן התורה הוא נחשב כהן, אבל החכמים פסלו אותו, ובשתי רמות: או שחכמים פסלו אותו כי החשיבו אותו לחלל, כמו שאמרנו בן חלוצה, או במצב יותר קל, חכמים לא פסלו אותו, לא אמרו שהוא פגום, לא אמרו שהוא נחשב חלל, אלא החכמים מנעו ממנו את נשיאת הכפיים. כמו שהזכרנו בתחילת השיעור שלנו, שיש כמה וכמה כהנים שחכמים מנעו מהם מלישא כפיים. לדוגמה כהנים בעלי מומים, כהן שהרג את הנפש, כהן שהמיר דתו וכיוצא בזה. כאלה כהנים, התורה אמנם חייבה אותם, אבל חכמים מנעו מהם. אז בעיקרון אין לנו בעיה עם זה. גם אם הם יהיו בבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור אומר "כהנים" והם לא עולים לדוכן, הם עושים את הדבר הנכון כי חכמים מנעו מהם לישא כפיים. אבל מצד שני, אנחנו יכולים לעקוף את הסיטואציה הזו שהחכמים השתמשו בכוח שלהם לעקור את מה שהתורה ציוותה בצורה מאוד פשוטה. אם הכהנים הללו לא ישמעו את האמירה להם, "אמור להם", אז בכלל לא יתחיל פה חיוב מן התורה. אז למה לנו להגיע למצב כזה שהתורה אומרת כן, והחכמים אומרים לא ומפעילים את הסמכות שלהם נגד מה שהתורה אומרת בשב ואל תעשה. עדיף לעקוף את זה מלכתחילה שאותם

1:06:41 דובר 2 כהנים לא יימצאו בשעת אמירת "כהנים" בבית הכנסת. יותר מזה, לגבי אותם כהנים שחכמים מנעו מהם לישא כפיים, מומלץ שהם יצאו אפילו עוד לפני ברכת העבודה, כדי לא להבליט את הפער בינם לבין שאר הכהנים, שחבריהם הכהנים מתארגנים בתחילת ברכת רצה לעלות לדוכן והם לא. ויבואו להוציא לעז ורינון עליהם, למה הם לא נושאים כפיים? לא רק בגלל הסיבה החיצונית הזו, אולי יש להם מומים וכדומה, אלא יבואו לרנן ויעלילו עליהם שהם אולי בני גרושה, בני חלוצה, הם פגומים. אז לכן ההמלצה הכי טובה שלפני שאמרו את רצה יצאו מבית הכנסת. יש דירוג נוסף. ישנם כהנים שחכמים לא אמרו להם לא לברך, אבל הם נוהגים שלא לברך. הם במצב כבר יותר חמור. אין להם את הגיבוי של החכמים לא לברך. למה הם נוהגים שלא לברך? יש כמה דוגמאות לכך. הרי ברכה צריכה להיעשות מתוך שמחה. יכול להיות מצב שהכהנים בגלל כל מיני סיבות הם לא במצב של שמחה. למשל, לא עלינו, מקרה של אבל, אבל בשבעה או אבל בשנים עשר חודשים, לא עלינו, אונן וכיוצא בזה, שהם במצב שנהוג לא לברך ברכת כהנים. אז אם הם כן נשארים בבית הכנסת בשעה שהשליח ציבור אומר "כהנים", הם פשוט חייבים לקום ולברך. כי כל הסיבה שהם לא רוצים לברך זה על פי המנהג. אין פה כוח ביד חכמים לעקור את דברי התורה. אז הם פשוט מחויבים לצאת לפני שאומרים "כהנים", או יותר טוב לפני שאומרים רצה, לצאת לגמרי מבית הכנסת. אבל אם כן הם יימצאו בבית הכנסת ויאמרו "כהנים", או שיאמרו להם לגשת וליטול ידיים ולברך, חובה עליהם כן לברך כדי לא לבטל מצוות עשה מן התורה שכבר חלה עליהם בשעה שאמרו

1:09:04 דובר 2 כהנים הם מחויבים לעלות לדוכן. בקטע הזה האחרון אנחנו נזכיר את המנהג שהזכרנו אותו ממש בראשית השיעור, שזה החילוק בין מנהג ארצות אשכנז לבין מנהג ארץ ישראל וסביבותיהם. הזכרנו שברכת הכהנים צריכה להיאמר בשמחה, טוב עין הוא יבורך, וזו הסיבה שמופיעה בפוסקים. אדמו"ר הזקן מביא את זה בסעיף נ"ז, בזה הלשון: נהגו בכל מדינות אלו, במדינות אשכנז, שאין נשיאת כפיים אלא ביום טוב, רק בחגים, משום שאז שרויים בשמחת יום טוב וטוב לב הוא יברך. מה שאין כן בשאר ימים, בימות החול, אפילו בשבתות, אין מספיק שמחה ויש טרדה, טרודים על מחייתם, על ביטול מלאכתם, לא שרויים בשמחה, אין ברכת הכהנים. ביום טוב גופא המנהג הוא במוסף יותר מאשר בשחרית. ביום הכיפורים אין בו שמחה של אכילה ושתייה, אבל כן יש בו שמחה של מחילה, סליחה, אה, מקדשים אותו במלבושים נאים. אז כן נושאים כפיים, ויש מקומות שנושאים כפיים אפילו בשחרית ביום הכיפורים. וגם ביום טוב יש הבדל בין שחרית למוסף, שבמוסף יש יותר שמחה כי כבר יוצאים להיטיב את ליבם בשמחת יום טוב בסעודה. מה שאין בשחרית, יש פחות שמחה. אבל ביום כיפורים אין הבדל בין שחרית לבין מוסף, ויש נוהגים כן נשיאת כפיים גם בשחרית וגם במוסף, ויש כן נוהגים ביום כיפור אפילו גם בנעילה. אבל למעשה מנהגנו הוא שבחוץ לארץ נושאים כפיים גם בראש השנה, גם ביום הכיפורים. ביום הכיפורים רק במוסף. בנעילה לא, לפי מנהגנו, מנהג חב"ד, וכמובן בשאר החגים במוסף, למעט מוסף של שמיני עצרת שאמרנו שיש חשש שכרות, ואז נשיאת כפיים היא בשחרית ולא במוסף.