מתי צריך לפנות למשטרה? - הרב אברהם מאיר רבינוביץ שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 הגיע אלינו לבית הדין יהודי שקיבל צ'ק ללא כיסוי ממישהו אחר. אחרי שהוא בדק על אותו בן אדם, התברר לו שהבן אדם כנוהג רגיל נותן צ'קים שאין לו שום כיסוי להם. נתן לו, נתן לאחרים. הוא בא לשאול האם הוא יכול לגשת למשטרה על אותו בן אדם כדי שלא ימשיך לפחות, אה, הלאה בהתנהגות הזאת, כדי שיהיה אפשר אולי לבדוק, אולי יש לו פה כספים במקומות, אה, שאי אפשר להגיע אליהם. השאלה הזאת גם היא משמעותית גם לאדם שעושה מעשי כיעור עם ילדים. או עוד כל מיני פשעים שלפעמים אנשים עושים, והשאלה אם אפשר להפנות אותם למשטרה או לא? השאלה בעצם הנשאלת: האם הפנייה לרשויות האכיפה, האם יש בזה איסור מוסר? שכולנו יודעים את האיסור החמור לגבי, לגבי למסור יהודי לגויים, למסור אותם לרשויות האכיפה, למשטרה או לא? שמותר. לדעת רוב הפוסקים, האיסור של מסירה לגוי הוא בכל מקום שהעונש שהם נותנים הוא לא בדיוק על פי התורה. לדוגמה, בגניבה. אדם שגונב על פי התורה הוא צריך להחזיר כסף. לא כתוב בתורה שהוא מקבל עונש מאסר. הוא מקבל או עוד עונשים. היום בבתי המשפט במדינת ישראל, בעוד מקומות, נותנים לכאורה לאדם עונשי מאסר, קנס כספי. ובעצם לפי רוב הפוסקים, שאם זה לא על פי תורה בדיוק יש בזה איסור מסירה, אז לכאורה גם פה יש איסור מסירה. מצד שני, ברור שהיום שבית הדין לא יכול לעשות שום דבר לגנב, אדם שגונב. מה הוא יכול? מה אפשר לעשות לו? אז ברור לנו כאן שאם, שאם במקום שאין אפשרות למנוע היזק, ודאי שאפשר כן לגשת למשטרה. זה ההיגיון אומר. השאלה בעצם מה הבסיס להיתר לפנייה למשטרה ומתי אפשר, מתי אי אפשר? מה

02:46 דובר 2 הכללים בדבר? כדי להבין את ה-- כדי להבין את ההיתרים, מתי מותר, נתחיל דווקא ברשב"א. הרשב"א כותב כך: "כותב אני, רואה אני שאם העדים נאמנים אצל הבירורים", הבירורים הכוונה היא ל-או לדיינים שהם בודקים את העניין או ועד הקהל, "רשאים הם לקנוס קנס ממון או עונש הגוף, הכל כפי שייראה, וזה מקיום העולם. שאם אתם מעמידים הכל על הדינים הכתובים בתורה ושלא לענוש אלא כפי שענשה תורה, נמצא העולם חרב ונמצאו פורצים גדרו של עולם ונמצא העולם שמם. וכבר קנסו חכמים קנסות במכה את חברו, בכל מקום ומקום דנים לגדור את הדור, וכך עושים בכל דור ודור ובכל מקום ומקום שרואים שהשעה צריכה לכך". בעצם הרשב"א אומר לנו: אנחנו, אסור לנו לתת שהעולם יהיה שמם, שהעולם יהיה חרב, ואם אנחנו לא ניתן, בדיוק נלך לפי מה שהתורה אמרה לנו, ישנם מקרים, ישנם מקומות שאנחנו מבינים שזה לא שייך ולא אפשרי. אחד המקומות זה כאן, כדי אם אדם לא ילך למ, לא ילך למשטרה. לדוגמה, שם היה אצל הרשב"א אדם שבעצם נמנע בכלל להגיע לבית הדין. שם אי אפשר היה לתבוע אותו, לקח כסף וברח והוא רצה אפילו ללכת לחוץ לארץ. אז כדי לעצור אותו התיר הרשב"א להביא אותו לחצר שמה. זה היה הכוונה למשטרה, כדי שהעולם לא יהיה שמם, העולם פה, שיהיה אפשר לתפקד בצורה נכונה. אחד המקורות הנוספים של הרשב"א שהוא מביא אותו שמה זה בגמרא בבבא מציעא, דף פ"ג. הגמרא שם אומרת, מספרת על רב אלעזר בן רב שמעון, בן של רבי שמעון בר יוחאי, שתפסו שם גנבים והוא, והוא תפס אותם, אזל, הוא הביא אותם למלכות. שאל אותו שם רבי יהושע בן קורחה: איך אתה עושה את

05:18 דובר 2 זה? מביא לו בלשון: "עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה?" שלח ליה, ענה לו רב אלעזר ברב שמעון: "קוצים אני מכלה מן הכרם". אני לוקח את הקוצים, אותם גנבים, ומוציא אותם מהכרם. שלח ליה, ענה לו: "יבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו". שיעשה את זה הקדוש ברוך הוא, לא אתה. אנחנו רואים פה בעצם מחלוקת, שלפי רב אלעזר ברב שמעון מותר לנו, מותר לקחת גנבים ולמסור אותם למלכות כי אין ברירה. צריכים לכלות את הקוצים. לפי רבי יהושע בן קורחה, שהקדוש ברוך הוא יעשה את זה, אתה, לא תפקידך. הפסיקה, רוב הפוסקים פוסקים כמו רב אלעזר ברב שמעון שכן אפשר. לכאורה אנחנו רואים פה שוב את ההיתר שמצד קיום העולם אין ברירה. יש גם המבי"ט, תשובה מעניינת של המבי"ט שמביא אותו הציץ אליעזר, מביא אותו להלכה. הוא מספר: "אני הייתי נקרא, נקראתי לבית הוועד, חכמי צפת ומנהיגיה, על עניין יעקב זרקון", יהודי שקראו לו יעקב זרקון, שלא עלינו נזרקה בו מינות, וכן הוא הלך אחרי עם זכר, ונתנו רשות למנהיגי הקהילות שיאסרו אותו על יד האומות, על ידי הרשויות שם, המשטרה שהייתה באותו זמן, ונכבש בידם. אנחנו רואים מהמבי"ט שגם שם היה סיפור שבעצם לא הייתה להם שום יכולת על אותו יעקב זרקון, והם הפנו אותו למשטרה. אחר כך הם הכריחו אותו על ידי האומות שמה גם לגרש את אשתו. אז, אממ, אז המבי"ט שמה אומר שאף על פי שלא היה בדין למסור אותו ביד אומות העולם, כיוון שהיה ברשות בית הדין ולצורך שעה משום מיגדר מילתא, בדין קרינן ליה. אנחנו קוראים לזה שזה היה על פי דין. ולמה? כי זה היה בשביל צורך לשמור אותו,

07:47 דובר 2 לשמור על על העולם, לשמור על הזמן. ואם אנחנו מבינים שלצורך מיגדר מילתא, לצורך השמירה של העניין, צריכים להביא אותו לרשויות, לידי האומות, לידי משטרה, אפשר. אנחנו רואים פה הן מהרשב"א והן מהמבי"ט בעצם שיש לנו היתר משום קיום העולם, שהעולם לא יהיה חרב. אבל יש לנו פה דבר נוסף מעניין: יש ערוך השולחן. הערוך השולחן כותב כך: "ידוע לכל קוראי הדורות שבזמן הקדו- הקדמון במדינות הרחוקות לא היה לאיש ביטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים, אף שנשאו עליהם שם משרה", שהיה להם, היו בעלי תפקיד. כידוע גם היום מאיזה מדינות מאפריקה, השוד והחמס שפקידי הממשלה עושים, שאנשים מהממשלה עושים, גם יש שמה שחיתות. "ולטוב ייזכרו מלכי אירופה ובייחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיה ואבותיו הקיסרים ומלכי בריטניה שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות למען יהא לכל איש ואיש ביטחון על גופו וממונו, באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר את ממונם ושלא ישללו ממונם ויהרגו אותם. על זה סובב והולך כל דיני מסור ומלשין את חברו וכולי." אנחנו רואים הערוך השולחן בעצם שלפי שיטתו כל איסור מסירה זה רק במדינות מושחתות, שכמו שפעם היה עם פריצים עושים מה שבא להם. מדינות באפריקה מושחתות שבאים, לוקחים בן אדם, מחליטים, רוצים לקחת לו את הכסף, אבל במדינות מערביות מתוקנות שיש שמה סדר, היגיון, גם אם זה לא על פי תורה, לא קיים בהם דין מסירה. לפי שיטתו יוצא, הציץ אליעזר מביא אותו גם היום, מתבסס עליו להלכה, היום במדינה כמו מדינת ישראל, שעל כל פנים על פי רוב אפשר להגיד שאם אדם פוגע בילדים, לא עושים סתם, מכניסים אדם ומעלילים עליו עלילות שהוא פגע בילדים. לא סתם מעלילים אדם שהוא זייף צ'קים, אלא יש

10:12 דובר 2 סדר, יש הדרגה, אז באמת מותר למסור אותם, שוב במדינות מערביות. אבל שוב, רוב הפוסקים לא מסכימים עם ערוך השולחן. הם סוברים שדיני מסירה נאמרו כל מקום שזה לא על פי התורה, העונש לא מידתי לפי בדיוק התורה, כמו בגניבה ששמים אותו במאסר ולא רק להחזיר את הכסף. הם יותר מוסיפים שגם היום אם יש עונש מאסר זה לפעמים יכול להגיע גם לידי מוות. גם רק בשנה האחרונה היה איזה אסיר יהודי בארצות הברית שנאסר בגלל איזה סיבה מסוימת, ושני אסירים אחרים התעללו בו והוא הגיע עד ל-לידי מיתה, אוי אוי אוי סיאה, אבל ככה זה מה שקרה אצלו, באמת אהה נהרג ורק בגלל שהוא יהודי. אז אנחנו מבינים גם שבמאסר יכול להיות אפילו דברים חמורים יותר, ולכן הם אומרים שאם זה לא עונש מידתי על פי תורה אז יש בזה דיני מסירה. רק אנחנו שוב חוזרים להיתר של הרשב"א והמבי"ט, משום קיום העולם, אין לנו ברירה. אבל האמת היא, אם אנחנו נקרא את השולחן ערוך בדיני מסירה בסימן שפ"ח בחושן משפט סעיף ט', אומר השולחן ערוך: אסור למסור ישראל ביד גויים, בין בגופו, בין בממונו, ואפילו היה רשע ובעל עבירות ואפילו היה מצער לו ומצערו. מפורש אסור. אומר הרמ"א שבמקום שיש חשש שיחזור וימסרנו, או אם אי אפשר להציל עצמו בדרך אחר, מותר. זאת אומרת, אומר לנו הרמ"א, אם אין לנו דרך אחרת היום להציל את עצמנו, מותר למסור לגויים, מותר למסור לרשויות אכיפה, מותר למסור למשטרה. היום ברור ל-ל-לכול שבית הדין לא יכול לעשות שום דבר לגנב, לא יכול לעשות מחר ל-לעצור אותו. אם לא, אם בא לו לגנוב הוא ימשיך. אותו דבר במעשי כיעור עם ילדים. אין

12:29 דובר 2 לנו דרך לעצור את זה אם לא הרשויות, ולכן לכאורה לפי הרמ"א ודאי אין אפילו בכלל דיני מסירה. לא צריכים להגיש את זה משום קיום העולם, אלא בכלל אין בזה איסור מסירה. אולי אבל אפשר להוסיף אפילו את שיטת המחבר. המחבר עצמו בסעיף י"ב אומר: כל המוסר הציבור ומצערן מותר למוסרו ביד גויים להכותו ולאוסרו או לקונסו, אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו. מחלק לנו המחבר עצמו בין יחיד לבין רבים. אם זה משהו לבן אדם י-יחידני אסור, אבל אם משהו לרבים מותר. אם נאמר אדם שמזייף צ'קים, אדם שפוגע בילדים, לרוב זה לא, זה לא מקרה יחידני. על פי רוב זה מקרה שחוזר על עצמו. זה מקרה ש-ש-שממשיכים הלאה. לכן גם לפי המחבר ודאי שמותר למסור אותו. אין בזה בכלל איסור מסירה. אבל לא רק שאין איסור מסירה. אדמו"ר הזקן בשולחן ערוך בהלכות נזקי גוף ונפש סעיף ו' כותב כך: "מי שרגיל להכות הבריות ואי אפשר להציל ממנו אלא אם כן ימסרו, מצווה על כל אדם למוסרו לנוכרים שייקחו ממונו או שיקצצו ידו שלא יוסיף להכות עוד." הרי לנו שלדעת אדמו"ר הזקן לא רק שהדבר מותר אלא מצווה, קיים מצווה לבן אדם למסור בן אדם שגונב, שגוזל, שפושע, שעושה מעשי כיעור, מצווה למסור אותו כדי שלא לא ימשיך הלאה. אפשר אפילו להוסיף שיש פוסקים שמוסיפים שבמעשי מעשי כיעור או מעשים נוספים שיש בזה עבירה, עבירה של כריתות, אז צריכים לעצור את זה גם מחמת למנוע ממנו להמשיך את העבירות. ויכול להיות שיש בזה גם עניין של מצווה. אבל אדמו"ר הזקן מתבסס גם את הבסיס הבסיסי: כדי לעצור שלא יכה עוד, מותר ומצווה למסור אותו. מכאן יש לנו ראיה ברורה

15:05 דובר 2 שכל מה שהצרכנו בשביל קיום העולם, בדברים האלה שאדם שגונב, אדם שמצער רבים, אדם שזה אצלו דפוס פעולה שיטתי, לפי המחבר ודאי שמותר, אין בזה בכלל איסור מסירה. ולא רק שזה שאפשר, אלא מצווה לפי האדמו"ר הזקן למסור אותו. היה פעם סיפור, שאלה ששאלו את, אה, האדמו"ר הזקן, את, אה, הרב אלישיב. היה יהודי, יהודי שהיה במשרד המועצה הדתית באיזה מקום, אז שאלו אותו בתשובה שאלה. אז הוא כתב שנגנב מהקופה במועצה דתית פעמים אחדות כסף מזומן. לפי כל הסימנים יד אחד העובדים בזה, אולם אין בידינו האמצעים שיביאו לידי הודאתו. איך, איך אפשר לגלות כזה דבר? לא היה אז מצלמות נסתרות וכדומה. נשאלה השאלה אם מותר לפנות למשטרה, אשר אחר חקירתה, אם תצליח, תביא את החשוד למשפט החילוני. כותבים, המסקנות עלולות להיות חמורות, כי עלול להיות שהחשוד הוא בעל משפחה גדולה ופרסום שלילי גרוע. נוסף לכך, אם זה מישהו שקשור עם עבודת הקודש, עלול להיות חלילה גם חילול השם, רחמנא ליצלן. מצד שני, אם מדובר גזל, ייתכן שכספי ציבור נעלמים ומי יודע מה עוד. מה עושים? אז הרב אלישיב הביא את הפתחי תשובה. הפתחי תשובה, הפתחי תשובה מביא תשובה, אה, פתחי תשובה מביא את זה בסימן שפ"ח בחושן משפט, סעיף קטן י"ט. באחד שמצא תיבתו פרוצה ונגנב מתוכה הון רב, ויש כמה אומדנות המוכיחות שאחד ממשרתיו עשה את המעשה. האם מותר למסור אותו לערכאות כדי לייסרו, להכותו ולגלות האם באמת הוא, הוא זה שגנב? היה שמה, ובאמת התיר שמה, התירו שמה והיה שמה ראיות והוכחות. הפתחי תשובה ממשיך לספר גם מסיפור מהרב רבי העשיל, שהפקיד בידו הגאון הש"ך שלשלת של זהב ונגנב על ידי המשרת, והסכימו לייסרו קצת שיודה על האמת. זאת אומרת, מכאן

17:38 דובר 2 הפתחי תשובה מוכיח שלכאורה אפשר. הוא ממשיך, וחוכך אני מאוד שלא למוסרו לערכאותיהם וכולי, ויש לחוש שאם יודה ידונו אותו למיתה. זה עד כאן הפתחי תשובה. אז התשובה שמה שהייתה של הרב אלישיב, הוא אומר, ומכאן זה לא שייך בזמננו. הרי מן הדין רשאים לפנות למשטרה. זאת אומרת שמותר לפנות למשטרה במקום שאין חשש מיתה, שכל מה שהפתחי תשובה מסתייג מההיתר זה רק אם יש לנו חשש שזה יגיע למוות, אבל בלי זה מותר לפנות. רק הוא מתייחס לגבי נושא של חילול השם: אולם לפי דעת כבוד תורתו עלול להיות חילול השם, ואין בידי להביע דעה על זה הואיל ואינני יודע את העניין. הדבר נתון לשיקול דעת כבוד תורתו. זאת אומרת, צריכים להתייחס גם לנושא של חילול השם, לדעת איך לא עושים ולקחת את זה כן במערך השיקול, השיקול דעת האם לגשת, לא לגשת, זה דבר קטן, גדול, האם זה המשכי, אבל אנחנו רואים פה מכל מה שאנחנו רואים פה בפסק דין, אנחנו רואים פה משהו אחד ברור, שהדבר העיקרי שעומד לנגד עינינו הוא למנוע המשך הנזק לציבור. את זה אנחנו לא מוכנים. אנחנו יכולים לקבל, אה, לקבל כל דבר שאפשר, להסתייג, לנסות כל מיני אמצעים, אבל דבר ראשון לעצור, לעצור את הגניבה מהמשרדים, לעצור את הזיוף צ'קים, לעצור את מעשי כיעור לילדים. זה דבר הראשון שמוטל עלינו מול עינינו, עינינו. משה פיינשטיין, רבי משה, נשאל פעם על ידי רב שנותן, נתן כשרות, כשרות לבשר בארצות הברית. הגיע יהודי אחר וזייף את חותמת הכשרות ומכר נבלות וטריפות. שאל אותו הרב האם אפשר למסור אותו לפדרל, ל-FBI, שברור שברגע שהם יגלו את זה יהיה עליו גם קנס כספי גדול וגם עונש מאסר. האם

19:55 דובר 2 מותר למסור אותו לרשויות? אז משה פיינשטיין ענה לו כך: אף שפשעו גדול מאוד וכנראה איננו בעל תשובה כלל, מכל מקום, כל זמן שלא ראינו שדייני ישראל אינם יכולים להפסיקו, אין לדונו בערכאות. בקיצור, קודם תבדוק האם אפשר בצורה אחרת לעצור את זה על ידי בית דין, הודעות לציבור, לפרסם את זה בבית כנסת שלו. בוא נבדוק קודם. ועוד, ודאי אם ידונו במאסר וממון שלא כדיני ישראל, שאז יש לחוש לאיסור מסירה. וכמו ערוך השולחן, שאסור למסור ישראל ביד עכו"ם, בין בגופו בין בממונו ואפילו היה רשע ובעל עבירות. אנחנו רואים ממשה פיינשטיין שבעצם אם יש לנו דרך לעצור את זה ללא צורך לפנות לרשויות, אז לא פונים לרשויות. צריכים לבדוק את זה קודם. תספור עד עשר. אולי דרך בית הדין, אולי דרך לגשת לסביבה שלו. אל תעשה מיד ותפעל מיד לגשת לרשויות. יש סיפור גם עם הדיין הנודע הרב שפרן, שהגיעו אליו הורים על מלמד שהיה נותן מכות, היה מתעלל בתלמידים. הם רצו לגשת למשרד החינוך, למשטרה. הוא אמר רגע, בוא נעצור. דבר ראשון ניגשים להנהלה. יש הנהלה של, של ה, של התלמוד תורה. יפטרו אותו, נגמר הסיפור. הוא כבר לא יוכל להתעלל. לגשת למשרד החינוך והם כמובן יגשו גם למשטרה, זה שלב שאם אין ברירה, ההנהלה לא משתפת פעולה, רואים שזה ממשיך, אז אין ברירה. אבל בלי זה, אם אפשר לגשת להנהלה, אין סיבה. מה שאנחנו רואים מפה שהתלונות לרשויות האכיפה, למשטרה, זה לא עונש. איך אמר רבי יהושע בן קרחה בגמרא? יבוא בעל הכרם, שהקדוש ברוך הוא יעשה את העונש. אנחנו, אנחנו לא עונשים פה את הבני אדם, גם אם הוא גנב, גם אם

22:12 דובר 2 הוא עשה מעשי כיעור. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו עושים את זה כדי לעצור את ההמשך, את ההמשך. כדי לעצ-לעצור את הנזק ההמשכי שהוא ממשיך להזיק לאנשים. אבל אם יש לנו פה פתרון שלא צריכים לגשת למשטרה אלא דרך בית הדין, דרך הנהלה של תלמוד תורה, תעשה את זה דרך זה. אל תיגש לרשויות. גם בלשון, אם אנחנו רואים באדמו"ר הזקן, שימו לב מה כתוב. האדמו"ר הזקן אומר: מי שרגיל להכות את הבריות ואי אפשר להציל ממנו אלא אם כן ימסרו, כמו הרמ"א, שפשוט אין ברירה אחרת. זה הדרך היחידה. לא בבית הדין, לא בשום מקום אחר. מצווה על כל אדם למוסרו לנוכרים שייקחו ממונו או שיקצצו ידו, שלא יוסיף להכות עוד. מה המטרה שלו, שלנו פה? לא להעניש, לא עונש, אלא שלא יוסיף להכות עוד. לעצור את ההמשכיות. לעצור את המשך הנזק. זאת אומרת שכל ההיתר פה של המסירה, כל ההיתר להעביר את ההודעה לרשויות האכיפה, הוא אך ורק למנוע שלא יוסיף להכות עוד, שלא יוסיף להזיק הלאה, לא כעונש. דבר נוסף שיש ל-להמשיך זה מה קורה כשמגיעים ילדים ומעידים על, על פעולה שנעשתה כאן ל-- על ידי בן אדם מבוגר. האם אנחנו יכולים לסמוך על העדות שלהם? יש הרי רמ"א בסימן ל"ה, חושן משפט. הוא מביא את תקנת הקדמונים שבעיקרון הרי עדות יכולה להיות רק על ידי אדם בוגר בגיל בין-- מלמעלה מגיל שלוש עשרה, אחרי בר מצווה, ונשים גם לא-- גם פסולות לעדות. אבל במקום שיש רק נשים כמו עזרת נשים בבית הכנסת, אז תקנת הקדמונים, מביא את הכל בו, שסומכים על העדות של האי-- של האישה. הוא מביא גם על קטן, על ילדים,

24:26 דובר 2 שבמקום שיש רק ילדים סומכים על העדות שלהם. לפי זה, במקום של אדם כמו מעשה כיעור שברור שם שאין-- לא יהיו עדויות על כך אלא רק על ידי ילדים. אם זה עדות ברורה, לא אומדנה, לא איזה משהו מנופח, אנחנו יכולים לסמוך על זה. אפשר להסתמך על העדות של הילדים כדי ל-למסור לרשויות או כדי להעניש בן אדם. שוב, לא כעונש, אלא כדי למנוע המשך פגיעה. אבל צריך מאוד לדעת ולהיות ערני, כי ילדים לפעמים נוטים להגזים. ילדים נ-נוטים לפעמים להתנקם במורה, במיוחד בסיפורים עכשיו בשנה אחרו-- בחודשים האחרונים שהתפרסם כל העניין של הסופר הידוע והילדים נחשפו לזה, לפעמים יכולים ילדים להמציא גם סיפורים ולכן צריכים להיות מאוד זהיר. פעם היה איזה מורה שהתלוננו עליו, אז הוא התבטא בלשון שבהרגשתו טוב, טוב מותו מחייו. רחמנא ליצלן. דבר חמור ביותר. ולכן כדי למנוע כזה דבר, אין ספק שצריך להיות זהיר מאוד, לבדוק טוב לפני שעושים פה פעולה שיכולה להיות הרסנית לבן אדם. אנחנו סומכים על עדות ילדים, אבל באמת צריך לבדוק פה אם זה ילד אחד או כמה ילדים. גם ילד אחד, לראות האם יש פה פגיעות, האם רואים-- אנחנו רואים פה תהליך, האם יכול להיות שהוא סתם מתנקם במורה שאולי נתן לו איזו סטירה או משהו אבל הוא רוצה להתנקם בו ו-ולהגזים. צריכים מאוד מאוד להיות זהירים בזה. ובכלל, גם כשניגשים על בן אדם שאמר את מה ש-שעשה, צריכים לדעת שהפרסום נשאר איסור לשון הרע, הוא קיים. זה לבייש אותו, את משפחתו. אנחנו צריכים למנוע בכל דרך כמה שאפשר את הפרסום. זה שמנענו ממנו להזיק וקורה מ-- ועושים ואנחנו ניגשים לרשויות האכיפה, זה לא אומר שמכאן הכול מותר והכול

26:41 דובר 2 אפשרי ואפשר לפרסם ולשפוך את דמו או דם משפחתו. דבר נוסף מעניין אנחנו רואים פה באותו סימן בשולחן ערוך, לגבי שהשולחן ערוך מביא: כל המוסר הציבור ומצערן מותר למוסרו ביד גויים. אומר הרמ"א: אם יש לחוש שיזיק רבים מתרין בו שלא יעשה, ואם אינו משגיח יכולים למוסרו. בא הרמ"א ואומר לנו, "בואו נבדוק רגע, תתרו בו, תזהירו אותו, אל תעשו את זה מיד." המנחת יצחק, הוא הביא היתר לפנות למשטרה באדם שפתאום נוסע בכביש בצורה מסוכנת, מזגזג בין, בין נתיבים. אני חושב שכולנו מבינים שרואים כזה בן אדם בכביש אתה אומר, "תשמע, אוטוטו הוא עושה תאונה." ראינו שוטר. האם מותר להגיד לשוטר, "שוטר, יש פה איזו מכונית מסוכנת, תעצרו אותו"? ואומר המנחת יצחק: ודאי שכן. ודאי שאפשר להתיר. זה מצווה, זה חובה. חובה לעצור פה. יכול להיות פה פגיעה בנפש. האם יעלה על הדעת שיגיד: לא, רגע, רגע, רגע, בוא נחכה רגע, נ-נחפש מי זה מספר הרישוי, מי זה הבן אדם הבעלים, נתריעות-- נ-נתריע בו, נזהיר אותו ורק אז נמסור אותו למשטרה? ודאי שלא. ודאי שברור לנו פה שאין דרך למנוע את זה. חייבים לפנות למשטרה. לעומת זאת, מה יקרה אם אנחנו יודעים על ילד, בחור צעיר, נער צעיר שלקח את הרכב של ההורים שלו ונוסע לא זהיר. והוא כבר עכשיו לא נוסע, לא בכביש. אפשר להרים קודם טלפון לאבא שלו ולהגיד: תשמע, הבן שלך לא נוסע, אל תיתן לו את הרכב. אנחנו מזהירים אותך. אם לא תהיה ברירה אנחנו, אנחנו נפנה לרשויות. זאת אומרת שלפעמים יש מקרים שאפשר להתריע ויש מקרים שזה באמת לא שייך. יש מקרים שגם התראה לא תעזור, כי אדם לפעמים זה נטייה בנפש שאדם נוטה

29:00 דובר 2 בנפש לעשות, לעשות, והוא לא שולט על עצמו. מה נתריע בו, מה זה יעזור? הוא יסתיר את עצמו אולי יותר, יותר, כי הוא חשב שלא רואים אותו. לכן גם צריכים להיות זהירים מתי אפשר באמת להתריע ומתי אי אפשר להתריע. לפעמים, כשלא יודעים, הפתרון פשוט לגשת למורה הוראה, לרב, ולשאול אותו, להתייעץ איתו. א', זה אדם עם פחות... עם דעת תורה, שגם פחות רגש במקרה, ויכול באמת להגיד את הדין של ההלכה: האם צריך להתריע או לא להתריע. המסקנה שלנו מהשיעור היא כזאת: לדעת רוב הפוסקים אין ספק שאיסור מסירה קיים בכל מקום שהעונש הוא לא בדיוק על פי תורה. אמנם ערוך השולחן סובר שבמדינות מערביות כיום אין איסור מסירה, כי אין חשש מיתה, הן לא מושחתות, אין להם, אין שם שחיתות על פי רוב. אבל רוב הפוסקים חולקים עליו. יש גם לציין שערוך השולחן, יש אומרים שהצנזורה שמה השפיעה. יכול להיות שלכן הוא קיבל את המדינות המערביות, להתבטא עליהן שאין שם שחיתות, שאין שם נטיית לב, רק בגלל הצנזורה. אבל בכל מקרה, רוב הפוסקים בכל מקרה לא נוקטים ככה. בכלל הם סוברים שיש איסור, שבבעיה של כלא, מאסר, זה יכול גם להגיע למוות, ולכן יש איסור מסירה. למה אנחנו מתירים היום ברשויות האכיפה כן לגשת למשטרה? זה כדי למנוע מאדם להמשיך להזיק. יש לנו עוד היתר של הרשב"א והמבי"ט, בשביל קיום העולם, שהעולם לא ייחרב. או יש לנו פה בעצם לפי הרמ"א, כי אין, אי אפשר להצילו בדרך אחרת. ולפי אדמו"ר הזקן זה לא רק שזה אפשרי, אלא זה חובה ומצווה למסור אותו לרשויות האכיפה כדי שלא ימשיך להכות עוד. ולפי זה יוצא שכאשר ברור לנו שהיה פה איזה

31:07 דובר 2 מקרה אלימות או מעשה אפילו ישן של נער צעיר שלא חוזר על עצמו, אלא זה מעשה חד־פעמי, אסור למסור לרשויות, כי אנחנו לא עושים פה עונש. זה לא עונש, זה רק למנוע היזק נוסף. אבל אם אנחנו, אם לא, זה לא דבר שיטתי או חוזר על עצמו, אלא ברור לנו מסיבה כלשהי שזה רק מקרה חד־פעמי, אסור לגשת לרשויות. גם לגבי עדות ילדים אפשר לסמוך עליהם, כי אנחנו הולכים לפי תקנת הקדמונים, שאפשר לסמוך במקרה שרק ברור לנו שלא יהיה אדם מבוגר אלא רק ילדים. אבל צריך לבדוק טוב טוב לפני שעושים את הפעולה הזאת, שזה לא איזו נקמה של ילד, שזה לא איזה דמיון, שזאת לא איזו שמועה, אלא באמת מדובר פה במשהו אמיתי, שזה כמה ילדים, שזה ילד, פשוט רואים באמת שהוא נפגע וכולי וכדומה. שמועה סתם, אדם שעושה שמועות על מישהו שבאמת עשה איזה גנב, מעשי כיעור וכדומה, אסור לסמוך על זה. ולא רק זה, עוברים על איסור לשון הרע, ולכן אסור לעשות את זה. גם אדם שאנחנו יודעים בוודאות שהוא עשה את זה, אין שום היתר להעביר הודעות ולספר את זה לכל העולם. זה פשוט, זה ה... הפרסום הזה, זה פוגע במשפחה, וזה פשוט עבירה. זה, זה... יש בזה היזק למשפחה, לשמו הטוב. גם אם אדם, אנחנו לא, לא בעונש, אנחנו רוצים רק למנוע היזק, ולכן לא על כל ה... העניין הפרסומי פה צריך כמה שפחות, ובמיוחד שגם יש פה בעיה של חילול, חילול השם. אם יש חשש חילול השם צריכים לשקול את זה. וכחלק ממערך השיקולים צריכים לפנות למורה הוראה לפעמים, מתי שבאמת יש צורך, מתי שיש חשש או ספק האם זה באמת דבר

32:59 דובר 2 מבוסס, דבר אמיתי, או האם זה רק דבר שחוזר על עצמו או דבר חד־פעמי. אז אם יש ספק בעניין צריך לפנות לרב מורה הוראה, שהוא באמת יבדוק וייתן באמת את ההוראה. נאחל באמת, בעזרת השם, בקרוב יבוא משיח, שבאמת יהיו מעדנים מצויים כעפר, לא יהיו גניבות, לא יהיה שום דבר, לא יהיה פה שום, אה, חששות, ולא נצטרך באמת, יהיה את השלטון של, של, אה, של המשיח בקרוב ממש.