מנהגי מלך - ראש השנה - הרב טוביה זילברשטרום שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 חודש אלול, חודש שאנחנו מתכוננים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה ומאחלים כתיבה וחתימה טובה. זה הימים שחסיד עושה את דרכו אל הרבי. אורחים שהיו מגיעים לרבי בשנים שאני הייתי שם, הם ביקשו מאיתנו: "תנו לנו מקום. אתם נמצאים קבוצה כל השנה ליד הרבי, רואים. אנחנו מגיעים מארץ ישראל, משלמים הרבה כסף. אתם כל השנה נמצאים. תנו לנו לראות את הרבי מקרוב". אנחנו ענינו להם, הרבי של תשרי זה לא הרבי של כל השנה. הדברים שרואים גם מצד הרבי, גם מצד המקום, כי בתשרי שהמלך נמצא בשדה ונמצא עם החסידים, ויותר נכון מרומם את כל החסידים אליו, דבר שהתבטא גם בטבע. הזמנים של אכילה, של שתייה, של שינה הם לא זמנים של כל השנה. הרבי סחף את כולם, העלה אותם כמה טפחים יותר קרובים אליו, יותר גבוהים ברוחניות. זה נקראים ימים נוראים. במחיצת הרבי כל פרט הוא נורא. נורא נוראות, זה ימים נוראים. ניכנס, ננסה כמה שיכולים ל-- לספר ולחיות את הרגעים הגדולים האלה במחיצת הרבי. אנחנו נתחיל עם היום הראשון של השנה, עם ראש השנה, שהוא מתחיל עם סליחות של ערב ראש השנה. היי-- ימי הסליחות תמיד היה, אם התפילה הייתה בתשע וחצי, סליחות תמיד נאמרו בשעה שבע בבוקר. הרבי הגיע לסליחות, גמרו את הסליחות של ערב ראש השנה ואחר כך התכוננו לתפילת שחרית. מתשמ"ח והלאה, הרבי אחרי הסתלקות הרבנית, הרבי המשיך להתפלל תפילה בציבור עם הקהל תפילת שחרית כל יום. אז ראינו את הרבי כל יום עם טלית ותפילין. עד אז את הרבי עם טלית ותפילין ראו רק כמה ימים בשנה. זה בימי ההילולה של האבא, של האימא או של י' שבט. הימים הנוספים זה היה

02:41 דובר 2 ערב ראש השנה וערב יום הכיפורים, שהרבי היה מתפלל עם הציבור שחרית ויורד עם טלית ותפילין. אם רצינו לראות מנהג של הרבי משהו בתפילין, היה צריך להחזיק ראש מימים ימים, מאירוע אחד לאירוע השני. אז ערב ראש השנה הרבי היה יורד עם טלית ותפילין ומתפלל עם הציבור, ואחרי התפילה אז יש הרי את הסדר התרת נדרים. אז סידרו ליד הרבי את ה, את הרבנים שכבר לקראת סוף התפילה העמידו שני ספסלים, שמניין ומעלה של הרבנים וחשובי העדה היו מתיישבים מ-- כאות ר'. הרבי היה מסתובב אליהם, אומר את הסדר התרת נדרים ואחר כך מאחל לרבנים שתהיה כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה. אחר כך כשהרבי היה יוצא מבית הכנסת אז, אז היה הכנה כללית של בית הכנסת והיה הכנה של אנשים, של אנ"ש. ההכנה של אנ"ש הייתה שיהיה ביום כזה, זה היה מהימים הבודדים שהיו יכולים לגשת אל הרבי. טרום חלוקת דולרים, שאז כל יום ראשון מי שהיה לו עניין אם הוא רצה הוא יכול לגשת לרבי, אז היו ניגשים לרבי כמה פעמים בשנה. במוצאי החג, כשהרבי חילק כוס של ברכה, אז זה היה מוצאי ראש השנה, שמחת תורה, פסח ושבועות. והדבר הנוסף זה היה מעמד קבלת הפ"נים. אף פעם לא נתנו לרבי מכתב ביד, רק דרך המזכירות. פעם בשנה יכלו למסור לרבי את הפ"נ ביד. כמובן ההתרגשות הגדולה שחסיד יכול לגשת בעצמו אל הרבי ולמסור את הפ"נ, והפעם השנייה זה הייתה בערב יום הכיפורים לגשת לרבי לקבל את עוגת הלקח. אז שבערב ראש השנה הרבי היה מאחל כתיבה וחתימה טובה לכל אחד שניגש, ובערב יום הכיפורים לשנה טובה ומתוקה. לפעמים היה ממזג גם את הברכות. אז זה היה

04:58 דובר 2 ההכנה. התור הארוך שניגשו בערב ראש השנה. בשנים יותר מאוחרות הקהל גדל אז הרבי כבר כמה ימים לפני ראש השנה היה מקבל את הפ"נ. עבר כל ראש בית אב, כל בחור, ואני זוכר אחד הרבנים אה התלווה אליו הבן שלו וכשהגיע ליד הרבי לתת את הפ"נ הרבי שאל בן כמה הילד? אז הוא אמר בן שתים עשרה פלוס. אז הרבי אמר אם ככה שהוא ילך לכתוב לבד את הפ"נ, אני זוכר. מילא עד היום ככה פ"נ כותב כל אב בית משפחה, אבל ילד כבר מגיל שתים עשרה ומעלה כבר גם אפשר גם קודם כותב פ"נ לקראת השנה החדשה לקבל את ברכת הרבי לשנה החדשה. והרבי היה עומד שעות על גבי שעות אמ בחדר שלו על פתח החדר, לוקח את המכתבים בהתחלה על כף היד כמה שנכנס, וכשזה היה נמשך היה עד שהמכתבים היו מגיעים עד ה עד הזרוע ואז הרבי היה שם את זה בחדר ושוב חוזר לפתח החדר לקבל את הפ"נים מכל האנשים. בערב ראש השנה החסרתי, כל אחד היה מוסר פ"נ, וחוץ מזה גם היה פ"נ כללי שחתמו זקני החסידים וזקני העדה והיו נכנסים אל הרבי ונותנים לו את הפ"נ הכללי עבור כלל ישראל וכלל החסידים. והרבי היה גם נותן ברכה מיוחדת כללית, היא מוקלטת והיא כתובה לעם ישראל וזה היה עוד מעמד. ערב ראש השנה מיהרו לתת פ"נ לרבי. אחר כך היה כמו שכתוב בהלכה לנסוע לאוהל בערב ראש השנה. זו פעם היחידה בשנה. הרבי נסע פעמיים בחודש קבוע בערב ראש חודש ובט"ו לחודש ועוד יומי דפגרא, לולב או כאלה דברים. אבל בערב ראש ותמיד לבד אף אחד לא היה שמה. פעם בודדת שהיו יחד עם

07:09 דובר 2 הרבי זה היה בערב ראש השנה. הרבי היה לוקח פ"נים, כמובן לא את כולם, והוא לקח מה ש... מה ש... מה שהיה צריך להגיע ליד שלו, שייסע איתו לאוהל, ועבד שם את עבודת הקודש כמו שזה מפורסם, והוא חזר קרוב קרוב לכניסת החג. אבל עם קפידה אחת, שהיה נוסע קבוע לבית. הרבי הסביר באחת השיחות שהייתה קפידה מרבותינו נשיאינו להיכנס לבית, לחדר של הרבנית, לאחל לה שנה טובה ומתוקה, והסביר את זה על פי ההלכה ועל פי קבלה למה זה המנהג. וככה זה היה עבודה כללית של ערב ראש השנה. בבית הכנסת התחילו ההכנות לקראת, לקראת ראש השנה. המעמדים המיוחדים של ראש השנה, זה שיש רק בראש השנה, זה מעמד התקיעות והאורחים הרבים שהגיעו. אז הפירמידות בדרך כלל בבית הכנסת רק היו בהתוועדות, מכל ארבעת הצדדים של ההתוועדות, חוץ מהאנשים והמבוגרים שיושבים, עמדו מסביב מארבע פינות הפירמידות. אבל יש לנו גם מעמד התקיעות, נכון, על הבימה והכול, זה דבר אחד. דבר שני, לראות את הרבי עובד את עבודת הקודש על מקומו בפינה דרומית מזרחית, כמו שעמדו כל רבותינו נשיאינו. הקהל גדול והסכנת נפשות כפשוטו גם היא גדלה. היה שם תמיד בלוני חמצן בבית הכנסת, ולא הייתה תפילה שלא היו צריכים להשתמש בהם. התחננו אל הרבי עד שבתשל"ד הרבי הסכים פעם ראשונה שהוא יעמוד על בימה בבית הכנסת. זה מסירות נפש. הוא יודע, כל התפילה מסתכלים ועומד מול עיניים. אבל לרבי אמרו שזה פשוט פיקוח נפש, והרבי הסכים, תשל"ד. כשהרבי נכנס בשבת בראשית ניסו להשאיר את הבימה, אז הרבי אמר אם זה נמצא עוד פעם אחת הוא יותר לא ייכנס לבית הכנסת. אז הבימה הייתה נמצאת רק בתשרי עד

09:35 דובר 2 אחרי שמחת תורה, שבת בראשית, וכל השנה לא הייתה בימה. הרבי עמד למטה, ביחד באותו כמו הציבור, אבל רק מתשמ"ט זה התחיל, שהשאירו את הבימה לכל ימות השנה. אז תשל"ד זו הייתה שנה ראשונה ששמו את הבימה, ואחרי זה ממה הורכבה הבימה? משלושה שולחנות כבדים שתוכל להיות בימה שהרבי יעמוד עליה, וכל השנה אז היא עמדה בסמוך לבימת ההתוועדות. בימת ההתוועדות הייתה יותר גדולה, יותר רחבה, וכך היה ערב ראש השנה תשל"ה. מבקש ממני הגבאי, תבוא רגע לעזור לי. אמרתי למה? הוא אומר צריך לקרב את השולחנות של ההתוועדות, לעשות מזה בימה לרבי. אמרתי בשמחה, כזו זכות זה בשבילי, תשרי הראשון כי אני נסעתי לקבוצה תשל"ד. ואז לקחנו שולחן אחד ושולחן קטן כדי שבקצה שלו ייכנסו המדרגות, גם הם חלק מבימת ההתוועדות, ועוד שולחן אחד. אז ככה היה שלושת השולחנות, אחד קטן, בתוכו משולבות המדרגות, ועל זה את השטיח הקטן של הרבי שהרבי עמד עליו בשעות התפילה. שאלתי את הגבאי, זה הבימה שהרבי שלנו יעמוד על זה? שלושה שולחנות, הרבה לחיים כנראה נשפכו על השולחנות האלה. אומר זה מה שיש, מה. אמרתי לו זה לא מכובד. הוא אומר תעשה מה שאתה רוצה. קיבלתי רשות מהגבאי לעשות מה שאני רוצה. דבר ראשון לעשות איזה קאנטים מסביב לשולחנות, שזה ייראה צורה של בימה ולא רק סתם שולחנות שעומדים על השולחן. אז הייתה עבודה די קשה, וברוך השם כל אחד היה עסוק לסדר לעצמו מקום וארגז ופירמידה כדי שהוא יוכל לעמוד בראש השנה. לא כולם אשמים שאני רוצה לעשות את זה, אז נפל עליי. מצאתי את הקרשים ואיך לייצר את הבימה הזו. אז קודם כול היה לזה קאנטים מסביב

11:58 דובר 2 שזה ייראה בימה, אבל מלמעלה השטיח הקטן מעל שלושה שולחנות. מה אנחנו עושים? מאיפה משיגים שטיח? הקדוש ברוך הוא הבזיק לי גם רעיון, ונפתחה חנות חדשה לשטיחים בקינגסטון אווניו. ניגשתי לחנות. הוא רק פתח את זה חודש לפני זה. אמרתי לו אני צריך שטיח גודל חדר. מה המידות? נתתי לו את המידות. אני יכול לבחור צבע. בחרתי צבע מלכותי קרוב לכיסא של הרבי, צבע בורדו. הוא אומר לי ומי משלם? הוא לא היה, לא היה, לא הייתי נראה יותר מבחור יתום בישיבה. אמרתי לו, בעל החנות, אתה משלם. הוא מסתכל עליי, אמרתי לו תראה, אתה פתחת את החנות רק לפני חודשיים. אני יודע, ואתה צריך ברכה בחנות על השטיח שלך. הרבי יתפלל כל התשרי, יברך אותך וגם שנים הבאות. זה נפל עליו מדי גדול. הוא אומר תחזור אליי עוד שעה. ציפיתי וחזרתי אליו עוד שעה, והוא בטוב ליבו אומר נותן לך את השטיח שזה יהיה בשביל הרבי, ואני מוסיף לך גם קאנטים מזהב שמתאים למלך שיהיה לו בימה יפה, ושהחיבור בין השטיח לבין השולחנות אז קאנטים מרובעים מזהב. קשה עבדתי. לא כולם חייבים להיות נגרים, אבל זה היה קשה. לבד, לא מסור חשמלי, וגם לנסר את הקאנטים מברזל. דרכים לא דרכים עד שכבר התיישבתי ללא כוחות. ניגש אליי בחור, לא מדבר עברית ולא יידיש, ואנגלית אני כמעט לא מבין אותו, והוא אומר לי גם אני יכול לעשות. כל כך נהניתי שעוד בחור אחד ירצה לעזור לי. אמרתי לו אתה יודע קצת נגרות, קצת? אז הוא אומר לי לא. אמרתי לו אז מה? הוא אומר אני רוצה את הפטיש לרגע אחד, שיהיה לי זכות להכניס מסמר אחד בבימה של הרבי. אם

14:16 דובר 2 עד אז הרגשתי שאני בונה, באותו רגע הוא נתן לי השראה, משהו רוחני יותר, גבוה יותר, שזה נתן לי כוח להמשיך כמעט עד כניסת החג. מקום לי לתקיעות לא היה ולא לתפילות, אבל בימה מכובדת ויפה הייתה לרבי אז, ונמשך עד היום הזה עם השינויים שנהיו. אבל ברוך השם. ליל ראש השנה, כשהרבי נכנס ובית הכנסת מלא, מלא יותר ממלא. החג התחיל עם התפילה של אבינו מלכנו. השיר של אדמו"ר הזקן על אבינו מלכנו שלוש פעמים, לפני כל תפילה ותפילה, לפני ערבית, לפני שחרית ולפני מנחה, ובשנים יותר הרבי אמר שבשבת, שלא אומרים אבינו מלכנו, אז לא היו שרים את אבינו מלכנו. אבל פתיחת החג, פתיחת הימים הנוראים, זה היה עם השירה, עם הקבלת עול: אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה. אחרי תפילת ערבית הרבי היה מאחל לשנה טובה לכל אחד שהוא עבר: לשנה טובה תכתב ותחתם. לא עמדו, אבל ביציאה מבית הכנסת הוא היה מאחל. היה בהתוועדויות, הוא היה אומר ברבים או בשיחות של ראש השנה שנים אחרות, אבל כאן הוא עבר ואמר לכל אחד: לשנה טובה תכתב ותחתם. למחרת בבוקר תפילת שחרית שוב, כמו שאנחנו אמרנו, התחילה עם שירת אבינו מלכנו בזמן הקבוע של שעה עשר, שזה היה זמן התפילה בשבתות וחגים. כל שבת שהרבי נכנס לבית הכנסת נכנס עם הסידור הקבוע תורה אור, זה תמיד, תמיד, בכל יום מימות השנה. בבוקר היה גם מכניס איתו חומש לקריאת התורה. בימי חג ומועד קריאת התורה נמצאת בתוך הסידור תורה אור, הוא היה נכנס רק עם הסידור. בראש השנה הוא היה נכנס עם כמה סידורים, עם הסידור תורה אור ועם סידור של רבי שבתי מרשקוב, ועם עוד לפעמים

16:40 דובר 2 עוד סידורים. סידורים עם כוונות של האר"י ז"ל, זה הרבי היה נכנס עם זה לתפילה ושם את זה על הסטנדר של הרבי. אבל הרבי היה נכנס בראש השנה עם עוד כמה דברים, ביד השנייה הוא החזיק את השופרות. הרבי נכנס והחזיק איתו מפה שלמה שבתוכה היו השופרות, ואחרי הרבי היו מלווים את הרבי המזכירים עם פ"נים שהיו ארוזים. הרבי היה אורז את הפ"נים האלה. תמיד היו אותה כמות של חבילות, שלוש חבילות ועוד חצי. ככה זה היה כל השנים וזה היה נמצא בשולחן ליד הרבי. שמו שולחן מיוחד ליד הסטנדר של הרבי, שם עמדו הפדיונות בזמן התפילה וכך היה בזמן התפילה. אחרי התפילה ואחרי תפילת שחרית אז, אז באה קריאת התורה, קריאת התורה, קריאת התורה. מוציאים שני ספרי תורה לקריאת התורה ולמפטיר. כאשר כרגיל הרבי עולה לשישי ומפטיר, וכשהרבי היה הולך למפטיר היה לוקח איתו כמובן את הסידור לאמירת ההפטרה ואת השופרות יחד איתו, וגם את הפ"נים לקחו ביחד. אבל על הבימה בשעת אמירת ההפטרה לא היו נמצאות החבילות, הם באו רק אחר אמירת ההפטרה. לגבי התקיעות, אמירת ההפטרה של כל השנה זה שמעו את הנביא אומר את דברי הנביאים. אבל לראש השנה זה היה מיוחד. הפטרה מיוחדת, הפטרת חנה, עם כל הפרטים שיש בהפטרת חנה, מהברכות, הפטרת חנה תמיד הייתה מלווה, עם כמה שהרבי ניסה להתאפק ולא להראות, אבל היו תמיד בכיות והתעוררות מיוחדת של אמירת הפטרת חנה, שזה כבר גם היה מעמד הוד ונורא לקראת התקיעות שבאו אחרי מפטיר. אז בשעת אמירת המפטיר עוד עמדו על הבימה, אולי העולה לשביעי ואולי זה או מה, אבל כמובן שלקראת, אחרי גמר ההפטרה לא הייתה הפסקה,

19:10 דובר 2 היה מיד אחר כך התקיעות. אז כולם ירדו מהבימה ושמו את החבילות פ"נים על הבימה. אחרי ששמו את זה הרבי לקח את החבילות האלו והוא העמיד אותם בסדר המיוחד לו, אחד ליד השני, אחד מתחת לשני תמיד. הרבי סידר את זה. ראו סדר מיוחד אפילו בלשים את החבילות האלה, כאשר אחר כך הוא סידר אותם ואת החבילה של השופרות הוא שם את זה לפניו. אם החבילות היו קדימה, כמובן השופרות לפניו. כשמתחילים ההכנות לתקיעת שופר. מלבד שהרבי הוא הבעל תוקע, שזה התחיל לא מיד בתחילת הנשיאות. רבותינו נשיאינו היו תוקעים בשופר. אצל הרבי הריי"צ בשנים היותר מאוחרות זה היה קשה לתקוע, אז הרבי היה מקריא, וכמנהגנו לא מקריאים בדיבור, אלא הוא היה עם האצבע מראה בסידור תקיעה, שברים וכדומה. גם אצל הרבי בתחילת הנשיאות הרבי הראה באצבע לבעל תוקע, שהוא היה הרב טננבוים. ביקשו מהרבי שהוא יותר מזה. אז בהתחלה הוא הסכים על הפסוקים ולא יותר. אחר כך הוא הסכים על הברכה ולא יותר, עד שהרב טננבוים שם לו את השופר ואז הרבי לקח את השופר והתחיל גם לתקוע ותקע כל השנים. הרב טננבוים פעם אמר לי, כשהרבי היה מקריא ומראה לו באצבע, אז על השברים הוא לא הזיז את האצבע עד שהוא... הוא ניסה עוד פעם, עוד פעם, עוד פעם, עד שהוא ראה שהקפידה בשברים, כמו שנדבר עוד מעט, לעשות את השברים עם עוד קול נוסף. אבל הקדמתי את המאוחר כי דיברנו על ההקדמה. אז הרבי, ההכנה לתקיעת שופר, המעמד של תקיעת שופר של הרבי ואמירת הפסוקים ואמירת הברכות. כמו שאמרתי, הרבי נכנס עם לא תיק, אלא עם מטפחת שעוטפת את כל השופרות.

21:41 דובר 2 כל כל כל דבר שימש בתקיעת השופר. קודם כל הייתה מטפחת משי גדולה שהיא הייתה עוטפת את כל השופרות. כשהרבי הגיע למעמד תקיעת שופר, אז הרבי ככה קודם כל לקח את מטפחת המשי שאני קורא. הוא הביא איתה גם ביום הראשון, גם ביום השני, שתי מטפחות שונות. נדבר על זה בהמשך. את מטפחת המשי הזו קודם כל הוא שם הצידה. הוא פרס כמה וכמה מטפחות. הבאתי איתי כמה מטפחות שאני גם משתמש בהן לתקיעת שופר, כי זכיתי שנפלו בחלקי כמה וכמה מטפחות. המטפחת הזו שאנחנו רואים כאן זה מהמטפחת מהסטנדר של הרבי, עליו הרבי התפלל כמה שנים, והסטנדר של הרבי הוא מלמעלה קטיפה וזאת הבטנה. זה שקיבלתי, הוא לקח את החלק של הבטנה, וזה מחצית, מחצית מהבטנה. איפה החצי השני? החצי השני הוא כאן. החצי השני הוא כאן, וזה נעשה תיק לשופרות וזה נעשה מטפחת לכסות את השופרות. ואני גם אני. במטפחת הזו אתם גם תראו כאן רקום שתי אותיות, כי זה מהפרנזים של הסטנדר של הרבי, שהמפית שהייתה היה לה פרנזים כאלה, וכשהם היו נופלים אז הם היו נופלים לחלקים של אלה שקיבלו אותם. במפה הזו יש גם מסביב. כשהיא נתפרה היא גם נתפרה עם חוט אדום, ובהמשך אני אסביר למה היא תפורה עם חוט אדום. אז הרבי היה לוקח מפה אחת וזו מפה אחת וזו מפה שנייה גם היא שהרבי השתמש בה להתוועדות. נדבר אחר כך. היא הייתה מכסה את החלות או את העוגות בהתוועדות של הרבי. אז אלו מטפחות שאני... למה אני משתמש במטפחות של הרבי לתקיעת שופר? כי גם הרבי ככה עשה והתנהג בתקיעת שופר. דהיינו, הרבי היה פורס מפה לבנה

24:18 דובר 2 על הבימה, על המפה הלבנה היה פורס עוד מפה. המפה השנייה הייתה, קוראים לה בין החסידים מפה אדומה, אבל היא לא הייתה מפה אדומה. אני הבאתי כאן דוגמה. היא הייתה מפה לבנה עם נקודות אדומות. היא נקראת מפה אדומה. מתי הרבי היה משתמש במפית הזו? פעמיים. היה משתמש בה בראש השנה לתקיעות והיה משתמש בה פעם נוספת ביום הכיפורים. הרבי לבש את זה על הצוואר שלו כל יום הכיפורים. יש בתמונות שרואים את הרבי במוצאי יום הכיפורים, אז כאן בולט, כשהרבי עם היד תפס את הגרטל, אז אפשר, מבצבצת כאן אותה מטפחת, כמו שאני אמרתי, מטפחת לבנה עם נקודות אדומות, ואפשר לראות את זה מקרוב. מהי המטפחת האדומה הזו? אז זכיתי בין השנים לחברותות שונות. אחת מהן היה הרש"ג, גיסו של הרבי, חתנו של הרבי הריי"צ, וניסיתי מה שאני יכול לשאול שאלות שרק הוא יכול להשיב עליהן. אז הוא אמר לי שהמטפחת, מה שאני קורא לה אדומה הזו, זה היה לרבי הריי"צ בירושה מהאבא שלו, מהרבי הרש"ב. הרבי הרש"ב החזיק את המטפחות האלה בזמן אמירת המאמר. ידוע אצל חסידים, כשהרבי אומר מאמר ומדבר על רמות גבוהות ודרגות גבוהות ועולמות, אז הוא נמצא. הוא לא רק מדבר עליהם, הוא גם נמצא שם, וצריך אחיזה בדרך הטבע כדי להיות קשורים אלינו, גם אל העולם שלנו השפל. וכך הרבי נהג בכל התוועדות: לפני אמירת המאמר הייתה לרבי מטפחת מיוחדת שהוא היה מחזיק בעת אמירת המאמר. איך אני יודע מטפחת מיוחדת? כי הייתי בהתוועדות. הרבי מחזיק מטפחת בכיס ומשתמש בה לנגב פנים וכדומה. וכשהגיעה אמירת המאמר, הרבי היה מוציא מכיס של המכנסיים מטפחת מיוחדת לאמירת המאמר, וזה עוד יותר בלט כשהרבי פעם קרא

26:40 דובר 2 לרב גרונר לפני המאמר ונתן לו את המפתח של החדר, והוא אמר שיביא לו את המטפחת של המאמר שהייתה אצלו בחדר. אז ממילא הרבי החזיק מטפחת מיוחדת בשעת אמירת המאמר. אותן מטפחות החזיק הרבי הרש"ב בשעת אמירת המאמר. הרש"ג, הגיס המבוגר יותר, הייתה לו מטפחת אחת, והמטפחת שהייתה אצל הרבי הייתה בלויה יותר, יותר מאמרים נאמרו עליה, ואת זה הרבי שם על המפה מתחת לשופרות. אז אחרי שהייתה מפה לבנה אחת, הרבי היה לוקח את המפה, מה שאני קורא לה אדומה, ושם אותה בכזו צורה, ואחר כך מקפל את השפה של המפה התחתונה על המפה האדומה, איך שאני קורא לה, בארבע קצוות. למה? אין הסבר. זה מופיע אבל גם בספרי השיחות של הרבי הריי"צ שכך נהג הרבי הרש"ב. על זה הרבי היה שם שלושה שופרות שהיו לו, באחד מהם הוא תקע, אבל היו לו שלושה שופרות, ועל זה הוא כיסה עוד מפה לבנה, ואחר כך הוא לקח את אותה מפית משי שהוא הביא את כל השופרות ועטף את כל המערכת הזו. למה שימשו המפות האלה? אז אמרתי, זו מפה של הרבי הרש"ב וביום כיפור הרבי גם לבש את זה. אבל בהמשך נראה גם במפת המשי הזו הרבי השתמש בה בהמשך. הרבי כיסה את השופר ואת... עוד הפעם, כי השופרות על פי ההלכה צריכים להיות מכוסים בשעת ההכנות לשופר וגם בזמן ברכת השופר. אז זה גם מופיע בהלכה עם טעמים כמו האיל, אז צריך לכסות את השופר. כשהרבי כיסה כבר את ה... גמר את העבודה של הכנת השופרות, מה שאני תיארתי היה ביום השני של ראש השנה. ביום הראשון לא היה בדיוק הסדר, אז היה גם מין סדר וכך

28:54 דובר 2 גם מופיע בשיחות שהעיקר העבודה עם כל הפרטים האלה זה היה ביום השני. ביום הראשון היה גם סדר, אבל פחות עם כל הקצוות, כל הדברים האלה לא היה. היה מפה ושם, אבל לא עם כל הפרטים ופרטי פרטים. הרבי היה לו-- גמר את ההכנות של שופר. הרבי לקח את החבילות של הפ"נים שהיו מונחות לפניו, הרבי זרק עליו את הטלית, הוא זרק את עצמו לתוך הפדיונות האלה, הבקשות של הפדיונות של עם ישראל. באמירת ה-- בפדיון הכללי, בפדיון שמוסרים בערב, בערב ראש השנה, כפי שהזכרתי, כל אחד היה מוסר פ"נ וחוץ מזה גם היה פ"נ כללי שחתמו זקני החסידים, זקני העדה, והיו נכנסים אל הרבי ונותנים לו את הפ"נ כללי עבור כלל ישראל וכלל החסידים, והרבי היה גם נותן ברכה מיוחדת כללית, היא מוקלטת והיא כתובה לעם ישראל, וזה היה עוד מעמד. הפ"נ הזה הכללי עם הפ"נים הפרטיים שהגיעו אל שולחן הקריאה, הרבי היה מכניס את עצמו, זורק את עצמו לתוך הפ"נים זמן ארוך וכל הגוף היה מתנועע והיו שומעים גם בכיות. תלוי באיזה שנה, תלוי מה היה כתוב בפ"נים כנראה, ותלוי מה נעשה בשמיים שרק הרבי ראה וידע מה צריך כאן לבטל ואיזה המשכות צריך להמשיך בשנה הזו. כשהרבי גמר את עבודת הקודש הזה הוא קיצר כי היה סכנת נפשות בקהל, הדחיפות הנוראות מסביב, אלה שמהבוקר נדחפו בכל הבית מדרש. הייתי מוסיף כאן קטע. היה יהודי יקר שהיה ראש ישיבה בארצות הברית והוא קירב בחורים בהדר התורה. רבי אבא קראו לו, חסיד רב אבא, וכולם נדחפו. היה לו תלמיד מקורב, מאיר קוראים לו, גר בירושלים, והוא חיפש איפה הרב שלו עכשיו. אז הוא ראה שהוא עומד בירכתי בית הכנסת,

31:14 דובר 2 כמעט ליד ארון הקודש, ועומד אחוז שרעפים ולא נדחף ולא מתקרב, וזה הפריע לו. הוא ראה את כולם מתקרבים. הוא שאל אותו, "משפיע, לא ראיתי שאתה מתקרב." הוא אומר, "אני עומד ומתבונן על המעמד הוד נורא שאנחנו הולכים לשמוע תקיעות של הרבי, אני שם." יש את ה-- את החיצוניות, את המקיף, את ה-- הוא עמד, הוא ועוד חסידים עומדים, הולכים לשמוע קול שופר והולכים לשמוע קול שופר של הרבי. אז זה היה אפשר לראות גם מסביב את ההכנות של זקני החסידים, איך מתכוננים לשמוע תקיעות של הרבי. זה השפיע הרבה על הצעירים. כשהרבי גמר את העבודה הזו, הרבי היה קם והפנים מאוימות, אדומות, עיניים, והיה מרים את הטלית, מרים אותה עד ה-- עד המצח הקדוש ורק ראו את הפנים המאוימות והיה מתחיל את ההכרזה, את ה"למנצח", את ההכנה לשבע פעמים שצועקים. למנצח לבני קורח מזמור. ושוב היה מוריד את הטלית ושוב השליך את עצמו לתוך הפ"נים, והקהל אמר שבע פעמים את ה"למנצח" ברגש מיוחד והרבי עדיין לא גמר את ה-- כשגמרו את ה"למנצח", אז הרבי שוב הרים את ה-- הרים את הטלית והתחיל להגיד את הפסוקים בקול מיוחד, בניגון מיוחד, אמירת הפסוקים שככה נוהגים החסידים עד היום, אבל מדי שנה ושנה, כמו שאני אומר, היה לתאר את המעמד הוד של אמירת הפסוקים. בניגון שהרבי היה-- שזה מקובל, שזה ככה היה אצל רבותינו נשיאינו, אצל הרבי הרש"ב, אצל כולם, עם שינויים קלים, מה שהרבי היה אומר. אז הפסוק הראשון זה מן המצר ואחר כך הולכים הפסוקים כרגיל. אז הפסוק הראשון הרבי היה אומר: מן המצר קראתי י-ה ענני במרחב י-ה. קולי שמעה כחסדך ה' כמשפטך חייני. ראש דברך אמת ולעולם כל

34:23 דובר 2 משפט צדקך. ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב. טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי. נדבות פי רצה נא ה' ומשפטיך למדני. עלה אלקים בתרועה ה' בקול שופר. ושוב הרבי היה מכסה את הפנים שלו עם הטלית ואומר את הפסוקים, את ההכנות, יהי רצון שיהיו כל הדברים ש-- ועכשיו היה מתחיל הברכות עם תקיעת שופר בעצמו. אז קודם כל את השופר שהולכים לתקוע, אז הרבי סידר את השופר כי צריך להיות מוכן שלא יהיה הפסק בין התקי-- בין הברכה לבין התקיעות, ומצד שני השופר גם צריך להיות מכוסה בהלכה בתקיעות. אז היה הופך את זה לכיוון שלו, את השופר שהוא תוקע ורק ממש הקצה של הזווית היה טיפה בולט, וכמה שאני יודע ברור, הרבי היה גם שם את היד שלו על השופר מתחת לכיסוי, אבל היה ממש סנטימטר קטן בולט שזה יהיה ההכנה שהוא מוכן ל-- מצד אחד צריך להיות מכוסה ומצד אחד שלא יהיה הפסק. אז הוא היה מכסה חזרה ושם לקראת. את הטלית שלו הרבי גם סידר, הוא הרים את הטלית עד למעלה והיה שם את הטלית מאחורי האוזן ש-- שיהיה ישר. התקיעה נשמעת לאוזן בלי שום הפסק של טלית וכדומה, וכמובן השופר כשהוא החזיק אותו לכיוון, ל-- לכיוון מעלה לצד ימין. והרבי התחיל את הברכות אחרי שנהיה שקט. הגבאי תמיד היה מכריז שאף אחד אין לו רשות, אה, שום דבר לעשות בתקיעות של הרבי, הייתה הכרזה מיוחדת שצריך לדעת איפה עומדים ולפני מי עומדים. זה גם הייתה הכרזה מצמררת לפני התקיעות של הרבי. על הבימה של הרבי אף אחד לא עמד. הרבי אבל הסתובב לראות את אלה

37:39 דובר 2 שהוא רצה שיעמדו לראות שהם נמצאים. בראש ובראשונה גיסו הרש"ג. הרבי הסתובב פעם ימינה, שמאלה, עד שהראו לרבי: הנה, הוא עומד כאן. הוא לא התחיל לפני שהוא ראה שהוא נמצא שמה. והיו זמנים שהוא רצה, כשהגיע ר' מנדל או כל מיני אנשים הגיעו אז מרוסיה, מצא בתקיעת שופר את המליצי יושר שעמדו לידו, בעלי המסירות נפש של כל כך הרבה שנים בגלות של המדינה ההיא. אבל על הרש"ג בקביעות הוא חיפש איפה, והוא רצה שהוא יתקרב יותר, נתן לו את כל ההערכה והכבוד לפני שהוא היה מתחיל תקיעת שופר. הרבי היה מתחיל את הברכה, וכל דבר כמובן תמיד מדויק. כאשר אומרים ברכה רגילה אז אומרים ברוך אתה השם, ואחר כך הקהל עונה ברוך הוא וברוך שמו, ובסוף הברכה עונים אמן. זה בברכה שלא יוצאים בה ידי חובה. בקידוש כתוב בהלכה אסור להגיד ברוך הוא וברוך שמו. יש שאלה אם תצא ידי חובה בברכה, כי אתה שומע את הברכה, אתה רק צריך להגיד אמן. ככה זה בברכת קידושין וככה זה בקידוש, בהבדלה, בכל מקום אחר. והנה עומד קהל של אלפים בתקיעת שופר. אז הרבי סידר את אמירת הברכה שלא יהיה מקום שמישהו יוכל להגיד ברוך הוא וברוך שמו. אז בדרך כלל זה ברוך אתה השם, אלוקינו מלך העולם. בתקיעת שופר היה ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם. הכל היה מדויק כדי שלא יגידו את הברוך הוא וברוך שמו, שלא תהיה שאלה על הברכה. אז הרבי היה מתחיל ככה: ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר. הייתי מוסיף כי בהלכה כתוב להגביה את הקול במילה קול. אצל הרבי היה בקביעות, לשמוע קול שופר, במילה שופר

39:58 דובר 2 בקביעות הוא היה מרים אז את הקול. אותו דיוק, השם אלוקינו, זה גם בברכה השנייה. ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ואז הוא היה לוקח את השופר כמו שאמרנו, עכשיו תופס את השופר, שהשופר נוטה למעלה. למעלה הכוונה לאו דווקא שהוא צריך ככה ולא ככה, כמו שאחרים שואלים. השופר, הכוונה למעלה שהוא לא יהיה למטה אלא שהוא יהיה למעלה. לא, לא הכוונה בדיוק ככה או שזה צריך להיות בדיוק, פשוט טועים בהלכה. אז תמיד זה היה לכיוון הזה וכמובן בצד ימין של הפה, והרבי היה מתחיל את התקיעות. התקיעות היו השלושים קולות הראשונים שהרבי תוקע: תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה; תקיעה, שברים, תקיעה; תקיעה, תרועה, תקיעה. הזכרנו קודם כל בשברים, שהרי בשולחן ערוך מופיע שאחרי שלושת השברים צריך לעשות קול קטן, תקיעה קטנה אחרים קוראים לזה, ואדמו"ר הזקן בשולחן ערוך אומר שלא נוהגים לעשות את זה. הרבי דן על זה בכתב, והרבי כותב על זה שאנחנו נוהגים לעשות את זה. למה? בגלל שהרבי הרש"ב עשה את זה ברבים להוציא ידי חובה. אז זה המנהג שלנו. כמו שהזכרתי קודם, כשהרבי היה מקריא הוא לא עזב את האצבע עד שהוא היה עושה את הקול הנוסף על השברים, וכך הרבי נהג ברבים תמיד לעשות את הקול. מי שלמד את ההלכה והקשיב טוב, בהלכה כתוב לעשות קול קטן אחרי שברים וגם אחרי תרועה, והרבי הקפיד לעשות את הקול הקטן הזה גם אחרי שברים, גם אחרי תרועה. בתרועה זה היה יותר נבלע כי זה היה נראה עוד, עוד, עוד אחד התרועות. אבל הרבי תמיד עשה גם את הקול הקטן הזה אחרי שברים, אחרי תרועה. התרועות הם אצלנו

42:27 דובר 2 לא תשע, במנהגים כבר כתוב הרבה תרועות, גם אצל הרבי התרועה הייתה ארוכה מאוד. השברים אבל כתוב לעשות רק שלושה, ושלושה שברים. התקיעה יכולה לגרום, אני מדגיש דבר הלכתי, אם יודעים איך לעשות את התקיעה הנוספת הזו אחרי השברים אפשר לעשות ולהתאמן. מי שלא יודע לעשות יכול להיכנס לבעיה הלכתית, וכבר אמרתי לכמה שלא יעשו את זה בכלל למרות שמאוד כולם רוצים לעשות כמו הרבי. מה אני מתכוון? השברים, קודם כל שברים בכלל. שברים בכלל יש מה שנוסח פולין, נוסח החסידים, זה טו טו טו. בלשון הגמרא הוא גונח, יש גונח, יש מיילל. מיילל זה התרועה, וגונח אז זה שלוש קולות. החסידים, לא חב"ד, כולם עושים טו טו טו. אחרי זה יש בליטא ובליובאוויטש, שניהם עושים את השברים שזה לא תקיעה אבל הפוך אחד מהשני. אצל ליטא עושים אוטו, אוטו, אוטו, החוצה כזה, ההדגשה, השבר הוא בחוץ. אצלנו קול רך עדין, אוטו, אוטו, אוטו, ככה נכנס פנימה, וזה השברים בכלל. אחרי זה הקול הנוסף: אוטו, אוטו, אוטו, אוט, עוד קול קטן, ולפעמים הקול הקטן הזה יכול לצאת שתי קולות. ברגע שזה יוצא לאחרים שלוש קולות, זה שאלה הלכתית שזה נקרא כבר תרועה, כי תרועה זה תשע קולות, ואם עושים שלוש קולות זה שאלה של תרועה. ולא נלמד עכשיו את כל הלכות שופר. אבל אם אחרי שברים עושים תרועה או תרועה נוספת בין התרועה לתרועה, זה בעיה הלכתית. אז אפשר לעשות קול נוסף, שבר, ולפעמים אצל הרבי היה יוצא כל הקולות, אבל אנחנו, זה היה יוצא אחד, אחד וחצי כזה, זה נקרא חצי ועוד רבע נקרא לזה. אבל אם לא יודעים לעשות ורוצים לעשות את זה

44:42 דובר 2 ולא רוצים תרועה, פשוט צריך לדעת שצריך לעשות שלוש קולות. זה ההלכה. להוסיף את הקול זה המנהג שהרבי לימד והרבי ציווה לעשות את זה, אבל להיזהר שלא יהיה, שלא יצא כאן שלוש קולות. זה שאלה של תרועה. התקיעה בהלכה היא בגודל של השברים והתרועה של האמצע. אז בשברים, שברים לבד, התקיעה יכולה להיות קטנה יותר. בתרועה היא קצת יותר ארוכה. אם אנחנו עושים תרועה ארוכה אז התקיעה צריכה להיות בהתאם ארוכה. אז אנחנו שמוסיפים הרבה על התרועה צריך לדעת שהתקיעה היא גם יותר ארוכה. אני אנסה להדגים אם אני אצליח. כן, עכשיו בין השברים לתרועה, אז הם נעשים תמיד ב... כל תקיעה צריכה להיות בנשימה אחת. תקיעה נשימה אחת, שברים נשימה אחת ואותו הדבר תרועה. בתשר"ת, שברים תרועה צריך להיות בהפסק. בתקיעות דמיושב, לפני תפילת מוסף אחרי שחרית, עושים את שניהם בנשימה אחת. בדמעומד, בתפילות של חזרת הש"ץ והחסידים שנוהגים גם בתפילות לחש, שם נעשים השברים והתרועה עם הפסק נשימה. אסור שיהיה הפסק ארוך. למה הפסק ארוך? כי אז זה נהפך לשתי תקיעות והרי זה חיבור. אז לא עושים נשימה של נשיפה ונשימה. אז הרי התקיעות זה להוציא החוצה, לנשוף. אז מושכים טיפה אוויר, שזה הפסק נשימה, וממשיכים בתרועה כדי שיהיה התשר"ת. כשהרבי גמר הוא הניח את השופר. היה המעמד של שופר, היה מעמד כמו כמה שניסיתי לתאר. אחרי התקיעות היה מין הרפיה. הניגונים של הפסוקים היה בכלל עולם אחר. היה עוד שלושה פסוקים. מה הפסוקים שיש אחרי תקיעת שופר? אחרי שכולם אומרים את היהי רצון, מה שיצא כשר וכל הדברים האחרים. אז הפסוק הראשון זה אשרי. במקומות אחרים כל השלושה פסוקים באותו ניגון. אצל הרבי נחלקו הפסוקים. האשרי ניגון

48:15 דובר 2 אחד ושני הפסוקים האחרים בניגון אחר. אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון, בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו. כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרננו. וכאן הרבי אוסף את החבילה שלו, אבל עוד שתי פעולות נעשו לפני שהוא ירד מהבמה. דבר ראשון, הרבי לקח עכשיו את הצעיף הזה של המשי, הוריד את הטלית מהראש על הכתפיים ולבש את הצעיף הזה של המשי. ביום השני הבנו שזה השהחיינו, הצעיף הזה הוא ה-- צריך הרי לעשות ביום, בראש השנה יש שאלה הלכתית האם זה דומה לשני ימי חג בחוץ לארץ שמחזיקים יומיים, כמו סוכות, הם עושים פעמיים שהחיינו? אם ככה גם ראש השנה פעמיים שהחיינו, או כיוון שזה יומא אריכתא עושים שהחיינו אחד לשניהם. השאלה היא למקדש בליל ראש השנה והשאלה היא לבעל התוקע. בקידוש אנחנו לוקחים פרי חדש, אבל בתקיעות אי אפשר לקחת פרי חדש, אנחנו נאכל אותו כעבור שלוש שעות. כתוב בהלכה ילבש התוקע, אה, בגד חדש. זה לכאורה הבגד החדש שהרבי לבש, זה הצעיף שהוא לבש אותו על הצוואר אחרי תקיעת שופר. האם על צעיף אנחנו עושים שהחיינו? ודאי שלא. שהחיינו עושים רק על בגד חשוב, אבל כשיש שהחיינו, יש חובת שהחיינו, אז הדין של שהחיינו על בגד הוא מצטרף גם במקום שלא היינו עושים שהחיינו על הבגד. הרבי, אה, אמר את זה פעם בשיחה כשהוא דיבר על קידוש חמה בתשמ"א. אומר הרבי, אז אמר לעשות שהחיינו על קידוש חמה. הרבי אז אמר בנוסף לזה לבשתי סרטוק חדש אז עשינו שהחיינו. אה, בכללות שאלה אם עושים על סרטוק או לא, אבל בצירוף גם בליל ראש השנה בבתים הנשים שעושות על הדלקת הנרות או הגברים על

51:20 דובר 2 קידוש, לאו דווקא צריכים בגד שמחייב שהחיינו. דבר חדש בצירוף היום שבין כה חייבים שהחיינו, אז מצרפים גם בגד שהוא יהיה רק בגד חשוב, טלית, חולצה חדשה, סרטוק חדש וכדומה. אז הצעיף כנראה גם מספיק בשביל השהחיינו, אבל הסיבה הזו לא מספיקה אותי ואני עד היום לא יודע מה הסיבה, מדוע? הדבר הזה צריך רק ביום השני של שהחיינו. ביום הראשון אין צורך לצעיף, כיוון שהיום הראשון שהחיינו מצד היום הראשון. כל בעלי התקיעה ביום השני מחפשים סיבה לעשות את השהחיינו, קונים או לובשים איזה חולצה חדשה, אבל הרבי לבש את הצעיף הזה הן ביום הראשון והן ביום השני. עוד יותר, גם כאשר ראש השנה חל בשבת ואז היום השני הוא פעם ראשונה שתוקעים בשופר לא צריך שום בגד. גם אז הרבי לבש את הצעיף. ההבדל ששמתי לב הוא ביום הראשון היה נראה יותר ישן. אני לא יודע אם הוא היה ישן, הוא היה המשי, הוא היה צהבהב קרם כזה, וביום השני הוא היה לבן. היה הבדל בין שני הימים בשני הצעיפים. מישהו אמר לי פעם שהרבנית חותכת לרבי כל שנה מין צעיף כזה. נו, הוא אמר, אבל עד היום אני לא יודע. לא קיבלתי הסבר אף פעם למה צעיף. את הצעיף הזה הרבי היה לובש, מחזיר את הטלית על הראש, הולך לקראת הסטנדר שלו. עוד פעולה נוספת הוא עשה. הוא קרא ל-ל-לרב טננבאום, שהרב טננבאום עמד גם בסמיכות לרבי, כי את שאר המאה קולות בתפילת לחש, בתפילת חזרת הש"ץ והשלושים קולות אחרונים המשיך הרב טננבאום לתקוע מעל הבימה. אז הרבי הסתובב אליו והוא לקח את השופר. לא שופר אחר. אני עיינתי טוב, את אותו שופר שהרבי תקע בו את

53:27 דובר 2 השופר הזה. הוא קיבל אותו, הוא התפלל על הבימה. לא נתנו לאף אחד לעמוד על הבימה בכלל. כל התפילות שלו על הסטנדר. הוא עמד על הבימה והוא תקע את כל הקולות בשופר הזה. כשהרבי יצא מבית הכנסת וכשהוא עבר ליד הבימה, אז הרב טננבאום נתן את זה לרב גרונר, והוא לקח את שאר השופרות, הרבי לקח איתו. אז זה החלק של הרב טננבאום. אחר כך הרבי לוקח את כל השופרות שלו והסידורים וחוזר, מנשק את ספרי התורה. איך הוא מנשק את ספרי התורה? עם הטלית. הוא לוקח את הטלית, נוגע בשני ספרי התורה וחוזר למקום. בשבת הוא חוזר למקום מיד אחרי אמירת המפטיר, כי עוד יש לנו להגיד יקום פורקן ולפעמים אב הרחמים ואשרי יושבי ביתך. כאן אחרי התקיעות מיד יש אשרי, ומיד אחרי אשרי הרי חוזרים ספרי התורה למקומם. כשהיה מעמד כזה אז הרבי חיכה וליווה את ספרי התורה. אז הרבי נישק את שני ספרי התורה והרבי חיכה שספרי התורה ירדו, ואחר כך הרבי מלווה את ספרי התורה לארון קודש. אחרי שספרי התורה נכנסו לארון הקודש, הרבי עלה על הבימה ושם את הסידורים על הסטנדר. פתחו את הדלתות, לזה שימשו. עד היום יש בסטנדר של הרבי את הדלתות. אלו הדלתות שימשו לרבי פעמיים בשנה. והשופרות היו מונחים שמה בראש השנה, והכובע של הרבי היה מונח שם ביום הכיפורים. בזמן נעילה הרבי היה נכנס עם זה לנעילה, וזה היה נמצא שמה עד תפילת ערבית. אז על כל פנים, אז שמה הניחו את השופרות לפני שחרית. שמה הרבי החזיר את השופרות. שמה הרבי הוריד שוב את הטלית מהראש והסיר את המטפחת משי והכניס אותה גם לאותו סטנדר. אז שוב הרבי לבש

55:48 דובר 2 את המטפחת הזו שנקנתה עבור שהחיינו, כמו שאמרנו, מאחרי תקיעת שופר עד תחילת תפילת מוסף. אחרי זה התקיעות עדיין לא נגמרו. וכתוב שיש סגולה מאוד מאוד גדולה לראות את פני התוקע. אז הרבי עמד והסתובב, עשה סיבוב שלם, לא הרבה זמן, אבל עמד וסקר, לא בסקירה אחת את כולם, אלא כל אחד ואחד בנפרד, והביט על כל אחד. זה היה רגע אחד מרגעים המרטיטים להסתכל, והרבי נפגש עין בעין, פנים בפנים עם כל אחד ואחד מבית הכנסת. אני רק אתן דוגמה: במעמד ההוד של תקיעת שופר, מעמד של דוחק ודוחס, והרבי עטוף בטליתו, אז אין נסתר מלפני כיסא כבודך. נכנס חבר שלי ליחידות עם ההורים שלו בחודש חשוון, והרבי שאל: מה שלום הילד עם העיניים שלו? כי ראיתי אותו לפני תקיעת שופר עם משקפיים, ובשמחת תורה בהקפות הוא היה בלי משקפיים. מה שלום העיניים שלו? אז גם בסקירה אחת וגם כל אחד ואחד, זה אחד מהפלאות הנוראים אצל הרבי. לבעל תוקע גם יש מקריא, זה שמקריא את התקיעות. קוראים לו מקריא כי עם ישראל נוהג בכלל על פי ההלכה: הוא מקריא תקיעה, אחרי זה הוא מקריא שברים, שברים תרועה ואחרי זה תקיעה. מתי שצריך בנשימה אחת אז גם זה הדברים שאומרים. אצלנו חוששים להפסק, אז לא אומרים בדיבור את הדבר הזה, אבל מראים באצבע לבעל תוקע כדי שתמיד התקיעות ילכו כסדרן. והלאה מזה צריך להשתדל שנעשה לפי מה שצריך. סימן שלם בשולחן ערוך: מה קורה אם אדם מכניס עוד תקיעה לא במקומה? אז אצלנו לא מקריאים בדיבור אלא מראים. הזכרתי שהרבי הריי"צ בשנים היותר מאוחרות רק הראה באצבע, וכך גם הרבי בתחילת הנשיאות היה המקריא. זה

58:23 דובר 2 נקרא, היה מראה באצבע. היה מצביע תקיעה ושברים וכל הדברים האלה. אצל הרבי מי היה מקריא לתקיעות? אז אחד מזקני החסידים, שהוא היה משפיע ב-770. ראיתי אותו עוד בשיעור תניא אחד, בהתוועדות אחת זכיתי עוד לראות אותו, כי אני הגעתי בתשל"ד. זו הייתה שנת ההסתלקות שלו. הוא היה מקריא של הרבי מאז שהרבי התחיל לתקוע עד תשרי תשל"ד. חיבה מיוחדת הייתה מהרבי אל הרב שמואל לויטין. דבר ראשון, אם אנחנו בחגי תשרי, הרבי היה שולח לחסידים, כתבו לרבי פ"נ והרבי היה שולח חזרה מכתב ברכה: הפ"נ התקבל, עם ברכת השנים, כתיבה וחתימה טובה. השנים הראשונות יש לכל אחד, מכל שנה יש לו. אצל אבא שלי, יש אצל הסבתא שלי, כל שנה בכל השפות. אצל הסבתא היה חלק ביידיש, חלק בעברית. לאבא. היחידי, הרב שמואל לויטין. מי הוא היה? הוא היה השם הראשון אחרי הרבי מהר"ש, רבי שמואל. אז לרבי הרש"ב היה לו בן אחד, הריי"צ, אבל לא היה. אז הוא היה השם הראשון אחרי הרבי מהר"ש. הוא היה מאוד מקורב וחביב, הן מצד השם והן בהמשך מצד אישיותו. הוא למד אצל הרבי הרש"ב בליובאוויטש וכמובן היה שליח אחר כך, והמשיך כשהוא חזר לניו יורק. אז חביבות מיוחדת, היה משפיע, והרבי סיפר ממנו כמה וכמה סיפורים. עכשיו הוא היה מקבל את ברכת השנים בכתב יד, מהמילה ברוך השם עד החתימה של הרבי, אחד ויחיד. שלושים וארבע שנים קיבל כל שנה, ועם תארים על ה... המשפיע הוותיק, ואחדים הוציאו את זה בצורה, שלושים וארבע מכתבים של הרבי מדי שנה בשנה. חביבות של חודש תשרי, אבל ראיתי עוד חביבות מיוחדת. אז קודם כול, המקריא הוא היה תשס"ג, תשל"ד,

1:00:56 דובר 2 תשל"ד אלול הוא הסתלק לעולמו. אני אחזור על זה עוד מעט. ממילא תשל"ו, אז לא היה מקריא, אז הרבי היה מחזיק את השופר ביד אחת, ביד ימין, ובסידור שלו תורה אור הוא היה עם היד השמאלית מקריא לעצמו, ואת האצבע הוא שם על כל תקיעה שהוא תוקע. אחר כך מתשל"ז, אז אחרי שנתיים, אז הרב טננבאום הוא זה שתקע, הוא נהיה גם המקריא לרבי בתקיעות תשל"ז, תשל"ח והלאה. מרב שמואל לויטין הייתי רוצה להראות לכם כאן דבר מאוד מעניין, מה, מה הספל הזה שעומד כאן בתשל"ד. הרבי, הרב שמואל לויטין אני ראיתי אותו עוד בי"ב תמוז, ופעם אחת כשהוא עברני אחרי שבועות, ופעם אחת מגיע לתקופה קצרה בהתוועדות י"ב תמוז. בי"א באלול רב שמואל לויטין הסתלק לבית עולמו. הסדר היה כשאחד היה נעדר, אחד מן החבורה, אז כשהלוויה הגיעה ליד סבן סבנטי, הרבי היה מצטרף, הרבי היה יוצא מלווה עד עובר את הרחוב, גומר את איסטרן פארקוויי וגומר את הקטע של סבן סבנטי עד קינגסטון. עובר את הכביש, שני בתים הלאה, איפה שהיום נמצא שמה הבניין של צבאות השם, הסביבון, שמה קיים עד היום הברז כיבוי אש. הרבי עמד ליד הברז הזה והוא היה ממתין, כפי שההלכה אומרת, לראות שהארון יעבור וכל המלווים יעברו, ואז הרבי היה-- הרב גרונר היה מראה שכולם עברו. הרבי היה חוזר לא ממש באותו שביל, קצת ליד, כפי שההלכה מבקשת. נכנס לסבן סבנטי ונוטל ידיים ו-ו-ונכנס. הסדר היה אז העמידו ספל מחוץ לסבן סבנטי על המדרגות. הספל היה של כסף שהבחורים קנו לרבי מתנה. ספל מכובד, זה היה ספל בהתוועדויות שהרבי היה נוטל ידיים לסעודה, והספל הזה היה עומד מחוץ לסבן סבנטי והרבי היה

1:03:24 דובר 2 ממלא מים. לא מעבירים ספל מיד ליד. לוקח את הספל בימין לשמאל, נוטל שלוש פעמים את היד, מטה את הספל או הופך אותו, תלוי, פעם נכנס לתוך סבן סבנטי, רק אז מתיישב על ספסל, אומר שבע פעמים יושב בסתר עליון עד כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך, ומדלג על הספסל שבע פעמים, כזה שבע מעמדות, ואז לא מייבש ידיים, נכנס לחדר. כך היה כשהוא היה חוזר מלוויה. כשהרבי היה חוזר מהאוהל אז גם היה הספל קיים, אבל הרבי כן היה נכנס לסבן סבנטי, וקודם כול היה ברז בסוף הפרוזדור איפה שהוא נמצא גם היום, ליד ה-ה-חדר של הספרייה או החדר של, של השידורים, ואחר כך אחרי תשל"ח סידרו מטבחון, אז כבר היה סף-- היה נמצא עד היום הכיור שנמצא בגן עדן התחתון. אז כשהיה חוזר מהאוהל הוא היה נכנס בפנים, נוטל גם ידיים שלוש פעמים, והרב קליין פעם סיפר לי, הוא היה נוטל פעם רביעית ואז הוא היה מייבש את הידיים. זה שיח הלכתי נוסף לגבי דיני נטילת ידיים. בי"א אלול תשל"ד, כשהרב לויטין נפטר ועמדתי לא רחוק מהרבי, אז כשהמלווי-- הארון עובר והמלווים מתחילים לעבור עם המכוניות, אז הרבי פונה אל הרב גרונר ואומר, "איפה המכונית?" באנגלית, "וור איז די קאר" או די קאר, קאר זה הרכב. נהיה כזה בהלם כולם. אז רץ הרב קרינסקי או הרב קליין, נדמה לי הרב קרינסקי, והביא את הרכב, והרבי ליווה את רב שמואל לויטין עד בית החיים. הרבי לא נכנס לבפנים, מה שאמרו אז כי הוא לא נכנס, אם הוא נכנס הוא צריך להיכנס לאוהל של הריי"צ, וזה לא היה התוכנית של אותו יום, כי יום שהרבי נסע לאוהל זה

1:05:40 דובר 2 היה יום אחר לגמרי מהבוקר עד הערב. כשהגענו אז הבחורים כמובן הצטרפו למסע עם הרבי, ואלה שניסו להישאר ליד הרבי, הרבי ציווה לכולם להיכנס לבפנים לבית החיים. עד כדי כך שהוא פנה לכל אחד ו-- אז אחד אמר שהוא כהן. אז הרבי פנה למזכירים, "אתם גם כוהנים, תיכנסו." הרבי נשאר בחוץ עם ארבעה, חמישה כוהנים. יצא לי לנסוע אחרי הרבי גם בהלוך וגם בחזור. חזור, כשנגמרה הקבורה אז יצאו המזכירים, הקבורה נגמרה והרבי נסע חזרה. תפסתי את הרכב הראשון ונסעתי אחרי הרבי. כשהרבי הגיע ל-770, שתמיד כשמכינים את הספל לא היה מי שיכין כי כולם נסעו. הרבי הגיע ו-- אז לקחו ספל מבית המדרש ומילאו מים, וזה הספל שקיים מאז אלול תשל"ד, האלול הראשון שהייתי אצל הרבי. הרבי נטל בו ידיים, ושאלתי שאלת רב אם מותר לי לרכוש את זה, ונתתי ספל אחר לבית המדרש. אני לא יודע אם הוא נמצא עד היום, אבל הספל הזה נמצא. הזמן עושה את שלו, אבל זה ספל שהרבי נטל בו ידיים אחרי הלוויה של המקריא, כי בהתוועדות שבוע אחר כך, בהתוועדות ח"י אלול תשל"ד, אז היה גם דבר חריג בהתוועדות. הרבי סיפר אז סיפור על רב שמואל לויטין, מה שהוא שמע ממנו ב-770. הרבי שיבח מאוד את רב שמואל לויטין, אז הרבי אמר הוא שימש פה את הרבי הריי"צ ועכשיו כבר נמצא אצל הרבי ושומע חסידות אצל הרבי. באמצע ההתוועדות לדבר על דברים שהרבי גם יאמר לנו, אז זה הספל שאחרי המקריא הרב שמואל לויטין. אז בסדר התקיעות, שלושים קולות הראשונים, תקיעות דמיושב, הרבי תקע. אחר כך, כמו שאמרנו, את השופר העביר, לקח הרב טננבאום והוא תקע בזה את התקיעות דמעומד, שלושים קולות,

1:08:01 דובר 2 תקיעות דמעומד בחזרת הש"ץ שלושים, וכדי להשלים את המאה קולות יש עוד עשר קולות בקדיש תתקבל. בהלכה מופיע שאחרי ה-- לא להפסיק, כיוון שבעיקרון התקינו את התקיעות על סדר הברכות, אלא רק אחר כך הקדימו את זה לעשות לפני בגלל הגזירות התקינו לעשות את זה לפני התפילה. בעיקרון זה על סדר התפילה. ככה כתוב, אמרו מלכיות זכרונות, הרי כל שלושים קולות יש לכל אחד מהם מלכיות זכרונות שופרות. אז כתוב שלא להפסיק בדיבור מתחילת התקיעות של מיושב, מהברכה, עד סיום המאה קולות. אחרי הסיום מאה קולות זה נקרא לפני קוה, אחרי קדיש. אז מצד ההפסק של תקיעות מותר כבר להפסיק וככה מופיע בפוסקים. רק פוסק אחד שניים אומרים שלא להפסיק עד אחרי הקולות הנוספים, כמו שאדמו"ר הזקן מביא שיש כאלו עושים תקיעה אחת ואנחנו מנהגנו לעשות עוד הפעם שלושים קולות אחרי התפילה, ואחרי התפילה הכוונה אחרי קוה, אחרי עלינו ואחר כך אמירת התהילים ומשניות לאלה שחייבים. בסוף התפילה, שזה לא קשור כבר לעצם התפילה, אנחנו עושים עוד הפעם שלושים קולות וגם כאן נוהגים בנשימה אחת כדי להוציא ידי חובה את אלה שאולי לא שמעו טוב, אבל למעשה אנחנו תוקעים מאה ושלושים קולות. ראו אצל הרבי הדגשה מיוחדת לא להפסיק עד אחרי כל המאה ושלושים קולות. איך ראינו את זה? בכל חג שבחוץ לארץ נהוג ברכת כוהנים רק במועדים ובתפילת מוסף. הרבי היה עוזב את המקום שלו לפני שהייתה בימה במשך החגים, והיו מזיזים את הכיסא מחוץ לשטיח לגמרי, והרבי היה מפנה את מקומו ולשם היו עולים כל הכהנים עד אחרי ארון קודש, שמילאו את כל פני המזרח. הרבי עמד על הכיסא שלו, שם הוא

1:10:37 דובר 2 שם את הסידור, וראינו הרבה מנהגים גם אצל הרבי על ברכת כוהנים, עוד מעט נדבר בהמשך. עכשיו, כאשר גמרו את הקדיש דרבנן, הרבי חזר למקומו. בדרך חזרה, כשהוא לקח שוב את הסידור וחוזר מהכיסא, מהמקום שהוא עמד עד למקומו, הוא היה אומר לכל הכהנים יישר כוח כהן, יישר כוח כהן, וכולם עברו בטור לקבל את ברכת הרבי יישר כוח לכהן. כאשר הייתה בימה בתשרי או אחר כך, שזה נשאר כבר לכל השנים, אז הרבי עמד מאחורי הבימה, שמו סטנדר, את אותו סטנדר ששמו למעלה בשני וחמישי, והרבי שם שם את הסידור וגם שם עמד בברכת כוהנים. בראש השנה זה היה בולט ושונה. הרבי נשאר לעמוד על המקום שלו מתחת לבימה, קוה, עלינו, תהילים, תקיעות, רק אחרי כל התקיעות אז הרבי הלך חזרה למקום לקחת את החפצים, את השופרות ואת התהילים, כל הדברים, הספרים שהיו לרבי. עלה במיוחד עוד הפעם לבימה ואמר משם גוט יום טוב במשך השנים האחרות, אבל ראו את ההדגשה שהוא לא מפסיק אפילו בשביל להגיד יישר כוח לכוהנים. אז מכאן יש לנו-- פעם אחת הייתה בראש השנה ביום ראשון, אחד השנים, שהוא שינה, אבל למחרת, ביום השני, הוא שוב חזר למנהג שהיה כל השנים לא לעשות שום הפסק, אפילו לא ביישר כוח לכוהנים. אם כבר מדברים על ברכת כוהנים, אז יש איך שמופיע במנהגים שתלוי איך החזן עומד בברכת כוהנים ואיך הציבור אומר ברכת כוהנים. הציבור עומד בברכת כוהנים אז הם עושים, אה, אה, אה, אחד אחד. זה נקרא מתחילים מהאמצע. יברכך הכהן אמצע. יאר ימין ואמצע, שמאל, אמצע, ימין, שמאל, אמצע בצורה מסודרת אחד אחר השני. זה הציבור. מה שאין כן

1:12:59 דובר 2 הבעל תפילה אומר יברכך הכהן לימין, יאר לשמאל וישא לאמצע. זה מפורט במנהגים. ראשית כל, כשהרבי עמד לפני התיבה ולא בחגים, אז אולי בגלל זה זה שונה, אבל כשהרבי עמד לפני התיבה תמיד היברכך הכהן, וכשהוא היה אומר אותם הוא היה אומר אותם באותו סדר, כמו שהציבור שומע ברכת כוהנים. זה נקרא אמצע ימין, אמצע שמאל ושוב אמצע, ימין ואמצע. זה בכלל ה... הוא היה אומר שונה כשהרבי עמד לפני העמוד. עכשיו כאשר בחג זכיתי לעמוד ליד הרבי בהשראה מיוחדת אז, אז, אה, כולם היו עטופים בטליתות, אבל היה גם מי שהציץ לראות את ההנהגה של הרבי בברכת כוהנים. אז הרבי בברכת כוהנים כמו שאמרנו עשה אמצע ימין, אמצע, שמאל, אמצע לפי סדר. אבל בשעה שהכוהנים היו שרים את המנגינה אז הייתה תנועה מיוחדת עם הראש, ראו פעולה מיוחדת לאותו כיוון. הרי למעשה את כל התנועות האלה איך להתנהג כתוב שזה איך שהצמח צדק ראה את אדמו"ר הזקן. אז הרבי למשל כשאמרו יברכך הכהן, אה, זה יברכך הכהן לאמצע, ה' ימינה וישמרך, אז עד שהכוהנים, כשהכוהנים היו אומרים את המילה הרבי עמד, אבל כשהיה נוטה לימין עד שהכוהנים ניגנו אז הוא היה בפעולה עם תנועה לאותו כיוון. אם היה לכיוון ימין אז תנועה כזו כל הזמן לימין, אם היה תנועה לשמאל אותו דבר, לאמצע היה פעילות. ראו שיש פעילות לאותו זווית שאנחנו עושים, זה הייתה תנועה מיוחדת. לגבי ברכת כוהנים, כשאומרים קדושה בחזרת הש"ץ יש נוהגים עד סיום הקדושה לעמוד. אנחנו נוהגים כמו שהרבי מביא מהאליהו רבה לעמוד עד אחרי ברכת ברוך אתה ה' האל הקדוש. אם זה בעשרת ימי תשובה, המלך הקדוש. מה קורה

1:15:32 דובר 2 בראש השנה שכל הפיוטים מתחילים לפני ברוך אתה המלך הקדוש? אז הללו, ב-ב-בפיוטים הרבי היה יושב. אז הרבי חיכה עד החלק הראשון של הברכה, של אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה. אחר כך כבר מתחילים הפיוטים, לדור ודור המליכו לאל כי הוא לבדו מרום וקדוש. אחרי אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך סלה, הרבי היה מתיישב. הוא קם כמובן במוסף לונתנה תוקף, אבל לפני ונתנה תוקף יש גם לאל עורך דין. אז גם לחלק, ללאל עורך דין, הרבי היה מתרומם, והוא נמצא גם בשחרית בתפילות. אז גם בתפילה של לאל עורך דין הרבי אמר, בשאר הפיוטים אז הרבי היה יושב בתפילה. אחר התפילה, אחרי שחרית, אחר הצוהריים, אחרי סעודת החג, יש לנו מנחה שהתחיל בניגון אבינו מלכנו ואחר כך אמירת תשליך. שנים קדמוניות הרבי היה יוצא עם תהלוכה שלמה לכיוון הפארק, שם היה המים, אבל שנים יותר, אה, יותר מאוחרות אז חפרו לעומק ב-770 והגיעו ל-לעומק, ומשם יש מים שהיו משתמשים פעמיים בשנה: פעם אחת למים שלנו מבארות שמתחת לרצפה, ופעם השנייה בראש השנה לתשליך. במיוחד יותר מאוחר, שהעסקנים החשובים בנו באמת דבר מאוד יפה שייתן לזה גם צורה של, אה, סלע שנובע מים מבפנים, והיו שמים, היה, היה מים, היו פותחים את זה לפני החג והיו גם מכינים שמה דגים בתוך ה-המקום שעשו לתשליך, אז, אה, היה אמירת תשליך. היה מאוד-- גם זה כמובן מאוד מעניין. אה, באמצע סוף תפילת מנחה רצו כל מי שרצה להספיק לראות את הרבי בחצר הצר הזה, שיוכלו לראות את הרבי. הרבי היה יוצא עם הסידור, מגיע ל-לקראת המקום של התשליך, מקום המים היה

1:18:08 דובר 2 מתבונן בתוך הדגים, לראות את הדגים בתוך המים. אחרי זה הרבי היה עושה סיבוב, מקיף חצי סיבוב את המקום ונעמד להגיד תשליך. כדאי להעיר דבר הלכתי מאוד מאיך שהרבי היה מקפיד על כל דבר. הרבה אנשים, אה, אומרים את התשליך ונשארים לכיוון הדגים. הרבי היה מסובב את עצמו, מסתכל על הדג, מקיף את המקום ומעמיד את עצמו לכיוון מזרח, כי התפילה זה תמיד לכיוון מזרח. כדאי להדגיש עוד פעם נוספת שצריך להדגיש את זה בקידוש לבנה. אנשים יוצאים, מחפשים את הלבנה ונעמדים מול הלבנה ומתחילים להגיד קידוש לבנה, גם זה דבר לא רצוי. ואחרי שהרבי היה מסתכל על הלבנה בכל צד שהוא, הוא היה מעמיד את עצמו לכיוון מזרח, ומתפללים לא ללבנה ולא לדגים, תמיד לכיוון מזרח. אחרי תשליך הרבי היה חוזר. סעודת החג במוצאי החג של ראש השנה, ההתוועדות שהייתה יחסית התוועדות קצרה, והרבי אמר שזה לחבר את ימי ראש השנה, הימים הנוראים, עם השנה החדשה בדברי תורה. אז תמיד מאמר החסידות היה בשקיעה ויורד לתוך השנה החדשה, מחבר אותה עם מאמר החסידות. שיחה אחת או שתיים והתוועדות קצרה יחסית, ומעמד ברכת המזון והבדלה, אה, תפילת ערבית וכוס של ברכה. בהתוועדות של שבת היה קודם כול הקידוש ואחר כך המזונות, קידוש במקום סעודה. בהתוועדות של מוצאי חג אז היה התחלת ההתוועדות עם נטילת ידיים, ובתוך הסעודה הרבי בירך בורא פרי הגפן ואמר לחיים. ובמשך ההתוועדות לגם לחיים. אה, ככה זה גם כן. אז קודם כול נדבר על האמירה-- קודם כול בהתוועדות רגילה. אז כמובן אמרנו תמיד היה, אה, הכוס, הכוס שהיו שוטפים אותה לפני זה, היה מגיע, ככה שוטפים אותה. הרבי לקח את הכוס, ניגב אותה, שטיפה והדחה מבפנים,

1:20:46 דובר 2 מבחוץ, הגיש את זה למוזג שהיה ממלא אותה על כל גדותיו. אם היה סעודה של לחמים, חלות, היו כמובן שתי חלות, כי לחם משנה זה הן בליל שבת או ליל חג ויום חג, ובמשך כל השבת והחג מתי שאדם בוצע צריך לבצוע על שניים, גם אם הוא יאכל חמש סעודות בשבת. גם בהתוועדות רגילה של שבת, שהייתה מונחת על השולחן ערימה של לעקאח, של עוגות, הרבי היה לוקח מהערימה הגדולה, וזאת המפה שהייתה מכסה, עם פרחון קטן כאן, שהייתה מכסה את הערימה של העוגות. הרבי מתוך הערימה הזו היה לוקח מפיון ושם לעצמו, מהחבילה הגדולה הזו היה שולף שתי חתיכות עוגה ומכסה אותה חזרה עם מפיון נוסף, כי בקידוש צריך להיות מכוסה הפת. אבל זה עניין הלכתי שראו אצל הרבי, שגם כשהוא עושה את הקידוש על עוגה הוא גם מקפיד לקחת שתי חתיכות לחם משנה. אז בהתוועדויות לפעמים יש לחם משנה. לוקחים עוגיות, שייקחו שניים לכתחילה, כי יש לחם משנה דין גם בעוגיות. כמו שאמרנו, בהתוועדות מתחיל קידוש על היין בשבת שאחרי כוס של ברכה, נגיד שבת אחרי ראש השנה, שבת אחרי פסח, אחרי שבועות, אחרי ההתוועדות הגדולה. אז על ה-- לפני שהיו מוזגים לרבי את היין היה מגיע בקבוקון קטן. מה זה הבקבוקון הקטן? שיירים מההתוועדות הגדולה, הרבי היה שם את זה כבסיס ליין של קידוש שאחר כך. בואו נגיד מוצאי ראש השנה היה התוועדות. הרבי חילק, בירך ברכת המזון, התפללו תפילת ערבית ואחר כך היה הבדלה וכוס של ברכה. בסוף כוס של ברכה היה ברכת על הגפן בישיבה, והרבי היה לוקח איתו את הכוס של הברכה יחד איתו. היה יוצא עם הגביע. בשבת רגילה לא, אבל בחג במוצאי

1:23:13 דובר 2 כשהיה כוס של ברכה, כן, כי ההלכה אומרת שיש כוס של ברכה, משגרו לביתו לאשתו. הרבי היה לוקח כוס של ברכה להביא לרבנית, וחלק מזה היה נשאר וזה היה בבקבוקון קטן. דבר ראשון היו מוזגים מהבקבוקון הקטן יין לגביע, ואחר כך היו ממשיכים למלא את הגביע על גדותיו. זה קידוש בשבת אחרי ההתוועדות הגדולה, קידוש על עוגה. בחג ההתוועדות הייתה מתחילה עם נטילת ידיים לסעודה. מדוע נטלו ידיים? סעודה שלישית בשבת או מוצאי החג כפשוטו, כיוון שרוצים להמשיך את ההתוועדות לתוך הלילה, עם שקיעת החמה, אולי כמה דקות אחר כך, עד עשר דקות אסור יותר לטעום. וההתוועדות נמשכת שעות על גבי שעות, עד חצות הלילה ועוד יותר בדרך כלל. וראש השנה יותר קצר, אבל ההתוועדויות של שביעי של פסח, של שמחת תורה ושבועות היו נמשכות עד זמן ארוך, ואז ממילא היו נוטלים ידיים. הרבי היה נוטל את הידיים, ואחרי זה מצווה לגבאי שיכריז שכל אלה שעוד לא נטלו ידיים, ליטול ידיים לפני השקיעה. נטילת ידיים הביאו לרבי למקום של הסעודה. היו מביאים את הספל, ספל מכסף שהיו מביאים לרבי לנטילת ידיים, ומגבת. זו המגבת מאחת ההתוועדויות. ברוך השם קצת משומשת, חמישים, כמעט חמישים שנה. הרבי השתמש בה פעמיים: השתמש בה לנטילת ידיים לסעודה לפני ההתוועדות, ובסוף ההתוועדות בכוס של ברכה, אחרי שהרבי גומר את ההבדלה, אחרי שהרבי עושה הבדלה וקם כדי לחלק כוס של ברכה, והסידור של הרבי, שהוא עשה פה הבדלה, נמצא לידו, אז המגבת כיסתה את הסידור במהלך כל הכוס של ברכה, וכל מגבת כזו יש בה שארי היין הקדוש של הרבי. זה היה הסדר. כל פעם שהרבי נכנס להתוועדות, הוא היה נכנס עם הסידור. אין צורך לומר לתפילות, אבל

1:25:40 דובר 2 גם להתוועדות. למה הוא נכנס להתוועדות עם סידור? כי בסוף ההתוועדות יש ברכת המזון, יש ברכת על המחיה, יש ברכת על הגפן. הסידור עמד, כל תמונה של התוועדות, כל התוועדות שהייתה, תמיד הסידור היה ליד הרבי. הייתי מוסיף כאן משפט. חזרתי באחת הפעמים מהרבי, וישב לידי יהודי חסיד שלא היה נראה בגלוי כחסיד חב"ד, והוא התחיל לשאול אותי שאלות על הרבי. שאלות, היה נראה לי שאלות קנטרניות וכל מיני. אז מי הרבי? ואני מנסה להסביר את הידע ואת הכל, וקצת שיחות של הרבי ונקודה מתורת הרבי, ואני רואה שהוא לא נרגע ושואל אותי עוד שאלות. כשהוא גמר איתי, אומר לי: אתה בכלל לא יודע מי הרבי. סוויץ' בכל השיחה. רציתי לבחון אותך. הייתי בהתוועדות. אתה לא יודע מי הרבי. אז הטיתי אוזן. בוא נשמע מה הוא אומר. הוא אומר: הייתי בהתוועדות אצל הרבי חמש שעות, שש שעות, שבע שעות. האדם הזה, הרבי הקדוש, מדבר כל התורה כולה. כל התורה כולה. תורה, נביאים, כתובים, תלמוד בבלי, ירושלמי. כל המדרשים, כל הזוהר, כל הקבלה. שום פתק אין לידו, הכל, הכל חרוט ונמצא במוח הקדוש שלו. רק דבר אחד הוא לא יודע להגיד בעל פה. הרבי נכנס להתוועדות עם סידור. הוא ממש לא יודע להגיד בורא נפשות בעל פה. כל התורה כולה הוא יודע בעל פה. על המחיה הוא לא יודע בעל פה. זה הרבי שלכם עם כל המוח הגדול, עם כל התורה. התמימות שאמא שלחה אותו לחיידר עם הסידור. זה הרבי. תלמד לדעת מי הרבי. תמים תהיה עם ה' אלוקיך. פרשת השבוע. על כל פנים, אז הסידור של הרבי, הוא בירך בזה ברכת המזון ואחרי זה הוא עשה הבדלה.

1:27:59 דובר 2 אז בזמן כוס של ברכה, אז המגבת כיסתה. אז כשהרבי נוטל ידיים לסעודה, אז אנחנו יודעים כולם שחסידים נוהגים ליטול ידיים עם מגבת. אז הרבי, ראינו הידור נוסף. מה ההידור הנוסף? המגבת שנתנו לרבי, הרבי שם אותה על היד שלו. עכשיו שמו את הספל, הרבי ניגב את הידיות, אבל אנחנו לוקחים את הספל בימין ומעבירים לשמאל, ואז נוטלים שלוש פעמים את היד ואז תופסים את הספל עם המגבת, מנהג החסידים מעצמו. הרבי גם בהתחלה, בתפיסה הראשונה הוא תפס עם המגבת, הוא לא נגע בספל, זה בולט, וכמובן העביר את זה לשמאל. אז גם התפיסה הראשונה היה הידור לא לנגוע. אז הוא נטל שלוש פעמים את היד, כזו צורה שכל היד שטופה. אחרי זה היד השמאלית כמובן, והשאיר מים ביד ושם את שתי הידיים בגובה הלב, כמו שכתוב לעשות, ובירך על נטילת ידיים. מחזיק ככה גבוה, ואחרי זה ניגב את הידיים ושם את זה על הכיסא של ההתוועדות. אחר כך ברכת, איך הרבי בירך המוציא על ה-- כמו שאמרנו, תמיד שניים, גם אם זה בסוף היום. אז היו שתי חלות אצל הרבי. אנחנו כאן לוקחים את המיני כרגע, כי זה עוד לא שבת, אבל היו שתי לחמניות. אז הרבי הסיר את המפית מעל החלות, ועשה סימן בלי, בלי שריטה את החלה שהוא יפרוס אותה, שזה כמובן ימין, וכיסה. וברוך אתה ה' אלוקינו, הרים את שתי החלות וגמר את הברכה, הסיר את המפה, וכאן למדתי מהרבי איך לפרוס לחם משנה. הרי אנחנו פורסים על שניים. אז הרבי לקח את הסכין והתחיל, לא חתך אבל התחיל ככה, וכאן הוא עשה את החיתוך בתוך הלחמנייה. אז יוצא שלא

1:30:24 דובר 2 רק הוא החזיק בברכה, שזה עיקר לחם משנה, זה בברכה כתוב בשולחן ערוך, אלא גם כשהוא פרס אז הוא התחיל כאן והוא חתך לתוך ה-- את ה-- את הלחמנייה הראשונה והזיז את זה אחר כך, ואחר כך פרס, לקח מזה חלה וכיסה חזרה את ה-- את החלות, והוא השתמש רק בחלה שהייתה אצלו. לקח את החלה וטבל שלוש פעמים במלח, וגם כמו שכתוב בשל"ה, גם לקראת סוף ההתוועדות אז לקח עוד פעם חלה וטעם. במשך ההתוועדות קצת, בעיקר היה לחיים ולפעמים גם לקח קצת חלה, אבל בסוף ההתוועדות זה היה סימן כבר לסוף, אז גם הוא לקח עוד פעם חתיכת חלה וטבל עוד פעם שלוש פעמים במלח. דרך אגב, גם מה הוא עשה בפסח? שמנהגנו גם לטבול הרי את המוציא במלח. איך אפשר לטבול מצה במלח? ואחרים זורקים מלח על המצה. הרבי היה טובל במלח, אבל היה שם מלח על המצה ואחרי זה טובל במלח שעל המצה ואכל שתי חתיכות מצה כשבאמצע מלח. אז זה היה טבילה במלח שנשאר על המצה. אחרי זה בתוך הסעודה הוא לקח את היין ואמר על זה הגפן, ואותו הדבר כל ההתוועדות. הסוף של ההתוועדות זה היה כשהרבי לקח את הסידור והתחיל להגיד בפנים שיר המעלות, ואז הוא היה, אה, מזיז את הכוס לקראת המוזג שהיה שוטף את הכוס וממלא שוב את ה-- את היין. כשנותנים לרבי מים אחרונים, היה מים-- אמרנו קודם שמגישים, כשהרבי היה מזיז היו מגישים כוס מים בכוס שהראנו קודם ומהכוס הזו הוא שתה את המים ואחר כך היו מוציאים את זה ומברך ברכת המזון. ביום השני לקראת הערב הייתה התוועדות של ראש השנה, אחרי תפילת ערבית אז הרבי עושה הבדלה

1:32:39 דובר 2 על הכוס, ומההבדלה הרבי מחלק כוס של ברכה. כדי לחלק כוס של ברכה, אז בהתוועדות יש לנו את הכוס שהרבי משתמש בה. כשהרבי מקבל את הכוס, אחרי שהכוס היא שטופה, הרבי לוקח עוד מפית מיוחדת ומנגב את הכוס מבפנים ובחוץ, לקיים לבד את העניין של שטיפה והדחה. ואחרי שהרבי גומר לנקות, להדיח את הכוס מבפנים ומבחוץ, הרבי מגיש את זה למוזג. בהתחלה זה היה ראש הישיבה הרב מענטליק, אחר כך החליף אותו המשמש בקודש הרב ברל יוניק, והיה ממלא מים לרבי בהתוועדות. במשך ההתוועדות, אחרי אמירת המוציא, הרבי אומר הגפן על היין. לקראת סוף ההתוועדות, אז כתוב בחז"ל: אחרי כל אכילתך אכול לחם, ואחרי כל שתייתך שתה מים. אז היו מביאים מיוחד לרבי כוס כזו, לא כזו, אלא את זו, כוס דומה, כי גם הכוס הזו היא באמת של הרבי. אני עוד מעט אסביר. והיו ממלאים לרבי בזה סודה. כל התוועדות של נטילת ידיים, שזה אומר ראש השנה, שמחת תורה, פסח ושבועות, והיו ממלאים מים והרבי היה שותה מזה בסוף ההתוועדות. כן, ואחר כך הוא נתן את הכוס כדי לשטוף אותו מחדש, ושוב הרבי היה מנגב מבפנים ומבחוץ, מגיש את זה למוזג כדי שימלא את ה-- את הכוס כדי שהוא יעשה על זה שוב ברכת המזון. ברכת המזון, כשהרבי לוקח את הכוס, כאשר כמובן ממלאים מים על גדותיו, הרבי תופס את הכוס תמיד בימין, מעביר לשמאל, מעביר מלמעלה למטה על כף ידו את האצבעות, מקפל, וככה את האצבע, וככה היה אומר את ה"רבותי, מיר וועלן בענטשן". ברשות, הפסקה קצרה, מרנן ורבנן ורבותי, נברך אלוקינו שאכלנו משלו. מתרומם כאשר הוא אומר אלוקינו נברך, אז הוא היה אומר: רבותי,

1:35:19 דובר 2 מיר וועלן בענטשן בשם השם, וברוך מעתה ועד עולם. ברשות מרנן ורבנן ורבותי, נברך אלוקינו שאכלנו משלו. ברוך אלוקינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו. עכשיו ההלכה אומרת שהמזמן צריך להגיד בקול עד הזן את הכל, וכך הרבי היה נוהג הרבה שנים, אומר בקול את ברכת המזון, יש הקלטות, עד הזן את הכל. משום מה היו כל מיני חסידים ששאלו את הרבי אם הוא מוציא אותם ידי חובה כמו שהיה בשנים קדמוניות. הרבי אמר שלא, ושוב שאלו, ואז הרבי הפסיק, כדי שלא יהיה מזה יניקה לאחרים שלא צריכים. והרבי היה אומר את ברכת המזון, רק את הברכות הוא היה מסיים בקול. אז הוא הגיע, כאמור, הוא היה מפסיק והיה אומר בקול: פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, ברוך אתה ה' הזן את הכל. אותו דבר הברכה השנייה: ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. הגיע לרצה, אם היה לה יעלה ויבוא, אז היה מחכה שכולם יגמרו בונה ברחמיו ירושלים אמן, כי רק אז מותר לענות, כי באמצע הברכה לא עונים, ואז הוא היה אומר בקול: לחן ולחסד ולרחמים ולחיים טובים ולשלום ביום הזיכרון הזה, ביום טוב מקרא קודש הזה, זכרנו ה' אלוקינו בו לטובה ופוקדנו בו לברכה והושיענו בו לחיים טובים. ואחרי זה שוב היה מגביה את הקול: ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן. ואז הוא היה מוריד את הכוס עד סוף ברכת המזון, אבל הוא שוב היה מגביה את הקול בסוף הרחמן: וכן מכל טוב לעולם אל יחסרנו, כולנו יחד בברכה שלמה ונאמר אמן. הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב, הרחמן

1:37:46 דובר 2 חדש עלינו השנה הזאת לטובה ולברכה. מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו, לדוד ולזרעו עד עולם. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן. בהתוועדות, אם זה היה לא במוצאי שבת וחג, הוא היה לוקח את הכוס ואומר בורא פרי הגפן. היו גם התוועדויות באמצע השבוע, אבל אם זה מוצאי שבת וחג, אי אפשר לשתות לפני, לפני ההבדלה. אז את הכוס הזה היו שמים בצד והיו מכסים אותו כדי שלא להשאיר גלוי את היין, כי אסור להשאיר יין גלוי שמברכים עליו, ואחרי זה לקראת תפילת ערבית. אחרי תפילת ערבית היה מעמד ההבדלה של הרבי, מעמד ההבדלה. שוב, הכוס הזה שהרבי שתה בו, שטפו את הכוס הזה, הכניסו את היין של ברכת המזון שעליו אנחנו הרי עושים את ההבדלה. בדרך כלל בשבע ברכות ישנם שני כוסות, כי אסור לעשות מצוות חבילות חבילות ומביאים שני כוסות. איך עושים על אותו כוס גם קידוש גם הבדלה? עונים הראשונים: בגלל שיש תפילת ערבית באמצע. אבל לקראת הבדלה, למרות שלא שתו מהכוס כמו בהתוועדות, שזה פגום וצריך לשטוף מחדש, אבל בכל זאת לתוך הכוס הזו שפכו את היין של ה-, של ברכת המזון, שטפו את הכוס מחדש והגישו לרבי לכוס ההבדלה מתוך הכוס הזו את היין, וזה נשאר על השולחן, והוסיפו עוד יין אחרי שהכוס היה, אחרי שהכוס היה על היד של הרבי, עוד מזגו יין כדי שיש מצווה בהבדלה שיתמלא על גדותיו, והרבי התחיל ברכת הבדלה. ברכת הבדלה במוצאי חג יש כמה נוסחאות: מאיפה מתחילים? אם מתחילים בבורא פרי הגפן, לא מ״הנה א-ל ישועתי״, כי פסוקים טובים, ״הנה א-ל ישועתי״ ו״ויתן לך״ אומרים רק במוצאי שבת ולא במוצאי חג.

1:40:16 דובר 2 אז אם החג הוא גם מוצאי שבת, או אם ראש השנה יוצא חמישי שישי שבת, אז יש שמה כל הדברים, גם ״הנה א-ל ישועתי״, גם ״ויתן לך״, גם בשמים, גם נר הבדלה. אבל אם זה ביום חג רגיל, אם נדבר על ראש השנה שזה יכול להיות שבת ראשון, אז במוצאי ראשון יש לנו רק, יש לנו רק את ה... יש לנו רק, רק יין, בשמים אין, כי זה במוצאי יום ראשון אין בשמים, ונר הבדלה כבר עשינו ביקנה"ז לילה קודם. על כל פנים, יש או חג באמצע השבוע, יש לנו עוד הפעם יין, בשמים, נר הבדלה. כשזה מוצאי חג באמצע השבוע יש לנו רק יין, ברכת הגפן וברכת הבדלה, מבדיל בין קודש לחול. אז אנחנו נדבר על כל ההבדלות ביחד. קודם כול לגבי בורא, לפני שהיין, לפני שלקח הרבי את הכוס יין להבדלה, במקרה שגם היה מוצאי שבת אז היה גם, גם את ה-, גם בשמים וגם את הנר. הנר היה דלוק, כי בשעת נר, בשעה שעושים את הברכה על היין כתוב ייתן עיניו בכוס ובנר, וגם היו מונחים הבשמים, שזה הם היו בקופסה שהיו מכניסים בשמים בפנים. באחת השנים אמרתי, צריך שיהיה קצת יותר מכובד מאשר קופסת קרטון ששם מכניסים את הבשמים, והרבי היה מקרב את הקופסה ומריח את הבשמים. הלכתי לחנות וקניתי, לקנות משהו מכסף טהור. זה היה יקר בשבילי, אבל אולי הייתי צריך לעשות. אז קניתי מעמד כזה להבדלה כפי מסת ידי, כמה שאני יכול. דיברתי עם השמשים, אמרו לי תביא משהו מכובד. רציתי שיהיה מונח לא קופסה כמו קופסת אתרוג, לא מוכספת קרטון, שיהיה משהו מאוד יפה. אז משהו כזה בגודל קצת יותר, ושאלתי את

1:42:22 דובר 2 המוכר איפה כאן הבשמים נכנסים? אז זה נפתח בכזו צורה. כאן מכניסים את הבשמים, ולמעשה הריח יוצא בחוץ ומריחים את הבשמים. אפשר להריח גם מבחוץ כי זה מחורר. ככה עשיתי וקניתי בערב, בערב שבת, ערב חג. קניתי קופסת ציפורן, שזה תמיד היה שם ריח עם ריח הכי חזק שיש. מילאתי אותו בערב חג, שזה יהיה מוכן מיד במוצאי החג. מילאתי את זה וזה מונח על השולחן כשהרבי הולך לעשות הבדלה. משהו חדש, בשמים. מישהו העז ושם משהו די יפה בשביל ההבדלה, והרבי מסתכל על זה: מאיפה הבשמים? אז הרבי פותח את החלק הזה. אבל החלק הזה, איך הרבי רצה לקרב את זה אל ה-, אל הריח, אל האף שצריך להריח. אז הרבי מנסה לפתוח גם את החלק העליון הזה וזה לא הלך. אז הרבי, יש על זה הקלטה. יש על זה וידאו מיוחד שהרבי נותן את זה, והוא לא היה שבע רצון מההבדלה הזו עד שהוציאו את זה על חתיכת נייר, שהייתה שם נייר כסף או חתיכת נייר. והרבי אז לא רק לא הריח בזה ולא הריח בקרטון, אלא הריח על חתיכת נייר. אחרי זה למדתי גם למה הרבי לא רצה את זה. כשמריחים מבחוץ אנחנו לא מריחים את הבשמים, אלא אנחנו מריחים את הקופסה. והראיה, ניקח את הקופסת ציפורן, נרוקן אותה לגמרי, גם יישאר הריח של הבשמים, ואנחנו צריכים להריח בשמים ולא להריח קופסה. וזה, להריח מבחוץ אתה מריח מתכת, גם יש לזה ריח של בשמים. כל תנועה אצל הרבי מדודה והלכתית ו... אז זהו. אז הרבי לא רצה ולא הסכים והמשיך להריח בשמים בקופסה ששמים עם ריח חזק וחריף. זה מבחינת ה-הבשמים. טוב, הרבי עושה הבדלה, לוקח את

1:44:30 דובר 2 הנר כמובן בעמידה. למעשה הייתי מוסיף: כל קידוש וכל הבדלה אצלנו נאמרת בעמידה ולא בישיבה. בהבדלה זה בולט. הרבי עמד והבדיל כי כל הקהל עמד. כשהרבי עשה קידוש בשבת, הרי הקהל כבר, כשהרבי נכנס והתיישב, כל הקהל ישב, והרבי לא רצה להעמיד עוד פעם את כל הקהל מחדש. וברכת הקידוש ביום זה סך הכול בורא פרי הגפן. הרבי אמר את כל הפסוקים, את כל ה״ושמרו בני ישראל״ עד הסוף. אחרי זה הרבי לוקח את הכוס ונעמד לקידוש. הוא היה אומר סברי מרנן ונעמד על ברכיים, וככה הוא אומר בורא פרי הגפן. זה מאוד מאוד בלט בליל שמחת תורה, כשהקידוש הוא ארוך מאוד וגם הייתה התוועדות. הרבי לא רצה להרים את כל הקהל. אז בדברים שאנחנו לא מסוגלים, צעירים, לעשות את זה. הרבי עמד והחזיק ככה על הברכיים לא רק את הגפן, אלא את כל הברכה עם השהחיינו בכזו צורה. אז הוא היה נעמד קצת, אבל קידוש זה תמיד בעמידה, ואותו הדבר בוודאי הבדלה זה בעמידה. אז הרבי עושה הבדלה על הכוס. ברכת בורא פרי הגפן בעמידה. אחר כך הגיע לבשמים ולנר. אז יש בהלכה, וכך כתוב גם בסידור אדמו״ר הזקן, שבשעה שהוא אומר בורא מיני בשמים יעביר את הכוס ליד שמאל וייקח את הבשמים ביד ימין, וככה יגיד בורא מיני בשמים. אותו הדבר בנר. ייקח חזרה את הכוס ליד ימין ויגיד בורא מאורי האש, ואחר כך יסתכל ביד ימין, ויש מסתכלים גם ביד שמאל, לראות את קצה האצבעות. קודם כול איך שהאגודל זקוף רואים את הצל ואחר כך את הציפורניים. כך הרבי נהג עד תשכ״ח. מתשכ״ז, כ״ח והלאה, אז הרבי היה מוריד את הכוס ולא מחזיק את הכוס לבשמים ולנר.

1:46:47 דובר 2 אז יש נוהגים כמו בסידור, ויש כמו שראו את הרבי מתשכ״ח עד כל השנים, שהרבי היה מוריד את הכוס, לוקח את קופסת הבשמים בשתי ידיים ומריח, שם חזרה, אומר את... מתחיל לומר את הברכה כשהוא פושט את הידיים תוך כדי, ואת שתי הידיים, גם ימין וגם שמאל, מחזיק ככה, ועל כפות הידיים זה בורא מאורי האש. אחרי זה הרבי מתיישב לשתיית היין, כי שתייה צריך להיות בישיבה, ואחרי זה הרבי נעמד ומחלק כוס של ברכה מהכוס שעות על גבי שעות, עד אחרון הבאים, ועד אחרי שעומד שעות על גבי שעות. כל כך בלטה אהבת ישראל המיוחדת והידועה, אבל אחרי שהוא כבר עומד כמה שעות הוא הסתובב לראות אולי עוד יש איזה מישהו בציבור שאולי לא קיבל. אותה תופעה ראינו גם בחלוקת הדולרים. אולי יש עוד איזה אחד שעומד ולא קיבל. וכאן אני בא לשנה מיוחדת שהרבי מתיישב ורוצה להתחיל לחלק כוס של ברכה. הסדר בהתוועדות היה סדר מופתי. הרבי יושב במקום שלו, מאחוריו המבוגרים, זקני החסידים, והיותר פחות יושבים מולו כמה שורות, מארבע עד שתים עשרה שורות לכל צד, תלוי כמובן. בתשרי זה הקיף את כל בית הכנסת, ומסביב ארבעת צדדים פירמידות של כל צעירי חב״ד. כשהרבי עושה הבדלה ומתחילים לחלק כוס של ברכה, הסדר לא כל כך נשמר. אז צריך... כולם הולכים לעבור ליד המקום החדש שנוצר, איפה שהרבי מחלק משני הצדדים את הכוס של ברכה, וצריכים להוציא ספסלים וכיסאות כדי שכולם יוכלו לעבור במשך כמה שעות. אז הסדר הוא בלתי נשמר. כשהרבי גמר לשתות את הכוס ונעמד ורואה את ה... את הבלתי סדר שנוצר כאן, הרבי מאוד לא אהב את זה, זה היה בקול רעש גדול. אני

1:49:05 דובר 2 אומר שגם אני, שעמדתי מרחק מהרבי ארבע חמש מטר, כמובן בכוס של ברכה, התקרבתי לעמוד חצי מטר מהרבי ואולי פחות, גם לראות את הרבי וגם את התנועות של הרבי בכוס של ברכה וגם, אה, לראות וליהנות לראות את החסידים שמגיעים וכל מה שרצינו לראות ולשמוע במעמד כוס של ברכה. אז הרעש שנהיה, הרבי החזיק ככה את הגביע והרבי אומר: ״אם לא יהיה כאן סדר, אני אפסיק לחלק כוס של ברכה. חייב להיות כאן סדר!״ והרבי אמר את זה בקול רעש גדול, ממש זעק בצעקות שאף פעם לא שמעתי את הרבי בכזו צורה, וכולם נשארו ככה במקומותיהם גם ממה שהרבי ביקש, ויותר נכון גם ממה שהוא צעק. וטוב, והרבי נשאר לעמוד עם הכוס וכולם עומדים מסומרים על מקומותיהם ולא זז שום דבר. הרבי גמר כבר את השלוש ארבע דקות. אז מיד הבחורים שעמדו שם אמרו: צריכים להתחיל, אה, מיד שייגש התור כוס של ברכה, ואם לא, עוד מעט הרבי גמר והוא אמר שהוא יגמור, הוא יעשה ברכת על הגפן והוא יצא. אז מהר דחפו, ניגשו לרש״ג ואמרו לו: תתחיל, כי הוא היה הראשון שהיה ניגש. ואחריו עוד השורה שם ישבו אחרי הרבי עשרים שלושים זקני חסידים והתור המשיך. התור המשיך, שלושים ארבעים חשובי החסידים, והרעש חוזר למקומו. גם קצת כי צריכים לסדר וגם כל אחד רוצה להתקרב. ואז הרבי הוריד את הכוס על השולחן והתחיל שיחה שבע שמונה דקות בקול צעקות, זעקות. אי אפשר לעשות כאן סדר בכזו צורה, אני מפסיק מיד כמו שאמרתי. דיבר על סדר ועל משמעות, וא׳, התוכן שעם את קול ה... קול ה׳ חוצב להבות אש, שכולם נשארו מאובנים ומסומרים על מקומותיהם ולא שמעו,

1:51:22 דובר 2 איך אומרים, כנף של זבוב לא שמעו בבית הכנסת. כשהרבי גומר אף אחד לא זז. ושוב הבחורים אומרים: צריכים להתחיל כוס של ברכה, אם לא, הרי זה נפסק בתשל"ה תשרי ולא יהיה יותר. אף אחד לא העז לעלות ולקחת כוס של ברכה. ואמרו: אבל מישהו חייב לעלות. ואני העזתי. אמרנו, מה יתעשה כוס של ברכה? זה לא. עליתי וניגשתי לרבי. וכוס של ברכה קיבלו בכוסיות לחיים קטנות מפלסטיק, מנייר, כל שנה לפי מה שהיה. אין. מי זה? אין. הגבאי שיחזיק את זה, הרב מאיר הרליג, שהוא יהיה בריא, עומד במרחק שני מטר עם אלפי כוסות בשביל כל ה-- אבל הוא עומד כמו כולם, מסומר ומאובן. אף אחד לא יכול להזיז אצבע ואני עומד ואני עושה לו: תגיש כוס. ואין תגובה. כולם היו בהלם ואני אומר: מאיר, מול הרבי, אין תגובה. והרבי עומד מצד אחד של השולחן ואני עומד מהצד השני. הכוס היחידה שעמדה על השולחן זו הכוס הזו, שזו כוס שהרבי שתה ממנה בהתוועדות וממנה מזגו, אבל כולם היו כל כך מבולבלים, כולל אני כמובן, וזו הייתה הכוס היחידה. והרבי, אני ככה ניגש לזה והרבי ניגש עם הגביע מהצד השני ואני מהצד הזה ומישהו צובט אותי ברגל: אל תיגע, זו כוס של הרבי. אז אני נרתעתי אחורה, אבל הרבי התקדם עוד מילימטר, עוד סנטימטר ואני שוב התקדמתי. אז אני מקבל עוד צביטה או בעיטה, כל מה שאפשר להכניס לי ברגליים: אל תיגע בזה, זה של הרבי. אבל אז אני חוזר אחורה והרבי קדימה, עד שאני תופס את הכוס ואז הרבי מגיע ושופך לי כמות מכובדת, לא קצת כמו כוסית, כמות מכובדת של יין. ואז קיבלתי ברגליים מה ש...

1:53:32 דובר 2 איך אומרים, מה שצריכים לקבל בפנים ועל הראש וליד הראש. ואני הולך ככה ברעד אחורה עד ש-- כי הרבי עומד כאן ואני יורד חזרה למטה והרבי הכל, הכל, הכל שם לב, והרבי מגיע עד קצה השולחן, רוכן לכאן ושם עוד פעם עוד כמות כזו, איך שאומרים, בסדר. כשירדתי באים הבחורים: מה עשית? אמרתי לכם, נכון, נכון, נכון. לא בסדר, לא בסדר, באמת לא בסדר. והכוס הגיעה כאן לבפנים ואמרתי: זה באמת לא בסדר. יצאתי החוצה, ניגשתי עם זה לחדר ושמתי את הלא בסדר בחדר ולמחרת בבוקר עשיתי סיור בחנות וראיתי, וחזרתי לכוס של ברכה וכולם אמרו: מה עשית כאן? אמרתי: ברוך השם, התור הולך מתשל"ה עד תשנ"ב, עד היום הזה כל השפע, ברוך השם עוד כמה שנים. ולמחרת הלכתי בחנות וראיתי את הכוס הזה שאפשר לרכוש אותו בשתי דולר עם פס זהב. ניגשתי למוזג הקדוש והחביב הרב יוניק. אמרתי: כבר הייתי בחנות, אני מביא לך כמה כוסות, אני יכול להשאיר אצלי? אז הוא אומר: אתה יכול להשאיר אצלך, הכל בסדר, זה כוסות שלי מהבית. ברוך השם הכוס נמצא כאן לפניכם. זה מוצאי ראש השנה תשל"ה, ואולי היה לזה חלק שהמשיך כוס של ברכה לאורך ימים ושנים. רציתי בחתונה שלי להשתמש, אבל אצלנו שוברים כוס. אז ברוך השם בבריתות, בפדיון הבן, או שבע ברכות, אפשר להשתמש בכוס הזה.