הלכות ראש השנה - הרב ברוך לבקיבקר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בערב ראש השנה, אה, יש לנו סליחות שהן יותר ארוכות מכל ימי הסליחות, ויש קטע נוסף בתוך הסליחות הללו שפותחים את ארון הקודש, והחזן בקטע הזה, החזן אומר פסוק והקהל אומר, אומר אחריו. לאחר מכן תפילת שחרית. בסיום תפילת שחרית אנחנו עושים התרת נדרים. התרת נדרים כמובן זה אותם נדרים שאנחנו לא זוכרים אותם וכולי, כפי שמפורט בנוסח של התרת הנדרים. אה, התרת נדרים עושים כשיש מניין חוץ ממבקש ההתרה. זאת אומרת, יש עשרה אנשים ואחד שרוצה שיתירו לו את הנדרים, אז הוא נוסף על המניין. זאת אומרת אחת עשרה אנשים. במקרה שאין, במקרה שאין מניין, אז אפשר לעשות גם התרת נדרים כשיש שלושה חוץ ממבקש ההתרה. כמובן שילדים לא עושים התרת נדרים, נשים גם כן לא נוהגות לעשות, לא, גם לא עושות התרת נדרים בערב ראש השנה. בשנת השמיטה אז אנחנו, מי שחייבים לו כסף, מגיע שנת השמיטה הוא לא יכול לתבוע את אותם חובות. אז חכמים תיקנו בזמן שמצוות שמיטה היא מדרבנן, לכתוב פרוזבול. פרוזבול פירושו שאנחנו מוסרים את החובות שלנו לבית הדין, ואז יוצא שלא אנחנו גובים את זה, אלא בית הדין גובה. החובות שייכים לבית הדין. ונוהגים לומר בזמן התרת הנדרים שהריני מוסר, הריני מוסר לכם את כל החובות שיש לי שאגבה אותם ככל זמן שארצה. זה בעצם נוסח הפרוזבול. הרבי אומר את הנוסח הזה מתוך כתב או מתוך כתב בנפרד, או שיש שנים שזה היה בסיום ה-- היה כתוב בסיום ה, בסיום הסליחות. אה, אבל איך שלא יהיה, הרבי אומר את זה מתוך כתב, אבל גם אם מישהו זוכר את זה יכול לומר את זה גם בעל פה. אם אין לו כתב יכול

02:33 דובר 2 לומר, לומר את זה גם בעל פה, למסור אכן את החובות שיש לו. אם מישהו ילווה לאחר התרת נדרים עד כניסת ראש השנה, אז כמובן שיעשה פרוזבול חדש, שיקח, שיראה שלושה אנשים ולמסור להם אכן את החובות. בערב ראש השנה אנחנו נוהגים לכתוב פ"נ עבור עצמנו, עבור בני המשפחה. כמובן שלפני שכותבים פ"נ צריך לטבול במקווה ונוטלים ידיים, נותנים צדקה, ומי שכמובן לאחר, מי שכבר לובש גרטל, אז אבנט, אז כמובן שכותבים את הפ"נ בחגירת אבנט. אה, מי שזכה, שזוכה להיות אצל הרבי אז כמובן שבערב ראש השנה הרבי מקבל את הפ"נים. היינו מוסרים להם, אנחנו זכינו למסור את הפ"נים לרבי ביד. הרבי עומד בפתח החדר ומקבל מכל אחד ואחד את הפ"נ ומאחל כתיבה וחתימה טובה ושנה טובה ומתוקה. זה לגבי כתיבת הפ"נ. כתיבת הפ"נ כמובן על נייר חלק וכותבים בתחילת הפ"נ למעלה בכותרת כותבים פ"נ בראשי תיבות פ' ונו"ן פשוטה. כמובן שבפ"נ כותבים את מה שיהודי צריך, כל הדברים הטובים שאנחנו זקוקים להם, ואת זה אנחנו מוסרים, כותבים, כותבים את זה לרבי. בערב ראש השנה אנחנו לא תוקעים בשופר כי, אה, כדי-- יש בזה כמה סיבות. סיבה אחת כדי להבדיל בין תקיעות של חיוב לתקיעות של מנהג. חודש אלול זה תקיעות של מנהג, זה לא חיוב. אה, אנחנו מפסיקים בערב ראש השנה כי זה להבדיל בין החיוב לבין המנהג ודבר נוסף שכתוב שכדי לבלבל את השטן, היות והוא יראה שבערב ראש השנה אנחנו לא תוקעים בשופר, פתאום הוא יבין, רגע, כנראה כבר עבר יום הדין. אם בני ישראל לא תוקעים בשופר כנראה כבר עבר יום הדין והוא לא ידע מתי ראש השנה כדי לבוא לקטרג, והרבי כאן מסביר את

04:45 דובר 2 זה. הנקודה, על כל פנים, נקודת ההסבר שהוא רואה שיהודים כבר לא זקוקים להתעוררות של תקיעת שופר בערב ראש השנה, אז הוא כבר בטוח שבני ישראל כבר קיבלו את השנה הטובה ומתוקה כבר לפני ראש השנה וממילא גם כשהוא מגיע בראש השנה הוא כבר מגיע כזה בתור, אה, כבר לא יודע אם יש לו כבר מה לעשות או אין לו מה לעשות כי כבר הקדוש ברוך הוא נתן לנו שנה טובה, שנה טובה ומתוקה. הכנות לחג. אנחנו בראש השנה משתדלים לא לאכול דברים חמוצים, לא מבשלים דגים בחומץ. אה, אגוזים גם לא אוכלים בראש השנה. יש כאלה שנוהגים שלא לאכול מאכלים חריפים, אבל כמובן שבמאכל אפשר לתבלן אותו, מותר לתבלן גם עם תבלינים שהם קצת חריפים. חומץ משום מה לא משתמשים. צריך לזכור שהיות ואנחנו צריכים, אה, להדליק נרות גם ביום השני של ראש השנה, אז צריך להכין שיהיה לנו אש דולקת בבית כדי שנוכל ממנה להבעיר גם את הנר של, את הנר של יום טוב השני של ראש השנה. אז צריך שפשוט תהיה אש דולקת שתדלק גם כן עד הלילה של הלילה, עד ליל ראש השנה השני. הדלקת נרות. זמן הדלקת הנרות למרות שמותר להדליק נרות ביום טוב מאש דולקת, אבל גם ביום טוב רגיל אנחנו משתדלים להדליק נרות בזמן. זאת אומרת לפני השקיעה וכמו, כמו בכל, כמו בכל שבת. מי שלא הספיק או מי שלא הספיקה להדליק לפני, אה, לפני השקיעה, אז אפשר להדליק את זה בשעה מאוחרת, בזמן מאוחר יותר אבל מאש שכבר דולקת. אה, בזמן שמברכים כמו בכל פעם, הברכה היא בראש השנה להדליק נר של יום הזיכרון. זה מנהג ש-- המנהג שלנו, כך

07:00 דובר 2 כתוב, כך אנחנו נוהגים לעשות, למרות שיש כאלה שמברכים בראש השנה להדליק נר של יום טוב, אנחנו מדליקים-- הברכה היא להדליק נר של יום הזיכרון וכמובן ברכת שהחיינו. אה, אם מישהי טעתה ואמרה במקום להדליק נר של יום הזיכרון, היא אמרה כמו שהיא רגילה כל שבת להדליק נר של שבת קודש, אם נזכרה מיד תוך כדי דיבור יכולה לתקן את עצמה ולומר להדליק נר של יום הזיכרון, אבל אם נזכרה לאחר מכן אז לא יצאה ידי חובתה. צריכים לחזור ולהדליק, לא לכבות את הנרות, אלא לחזור ולהדליק נרות נוספים מאש קיימת ולברך על הנרות הנוספים. אם היא אמרה להדליק נר של יום טוב אז היא כן יוצאת ידי חובה, כי בעצם כמו שהזכרנו קודם, שבעצם יש כאלה שנוהגים לכתחילה לברך על נרות של ראש השנה, להדליק נר של יום טוב. ברכת שהחיינו, אחרי הדלקת הנר, זאת אומרת אחרי הברכה של להדליק נר של יום הזיכרון, ברכת שהחיינו על היום טוב, על ראש השנה. אה, צריך לזכור שאישה מברכת ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. אם אישה עושה קידוש לעצמה אז בברכת הקידוש שלא תאמר שהחיינו, כי כבר אמרה שהחיינו בזמן הדלקת, בזמן הדלקת הנרות. אה, כאשר מדובר על גבר שמדליק נרות אז הוא יברך שהחיינו בקידוש. אנחנו עושים קידוש, כפי שהזכרנו קודם, אישה או מישהו שכבר בירך שהחיינו בהדלקת הנרות, בזמן הקידוש לא-לא אומרים שהחיינו. אה, מיד אחרי הקידוש, כמו קידוש צריך להיות במקום סעודה, ולכן מיד אחרי הקידוש נוטלים ידיים ואוכלים פת. אוכלים לחם, חלה כמובן, זאת אומרת מה שיש. ברכת המוציא, כי קידוש הוא במקום סעודה ואת הפת אנחנו טובלים לא במלח אלא בדבש. כי קידוש הוא במקום סעודה.

09:24 דובר 2 את החלה טובלים אותה בדבש ולמעשה בכל הסעודות של ראש השנה אנחנו, בראש השנה ואחר כך גם כן אה ערב יום כיפור, שבת שובה, את הסעודות הללו אנחנו טובלים את המוציא בדבש. אבל למעשה למרות שאנחנו טובלים את המוציא בדבש, יש מלח על השולחן. מלח אנחנו שמים על השולחן. בכל זאת, השולחן עניין של אה מזבח, מלח נמצא על השולחן. הרבי נוהג לקחת במהלך א-אכילת הפת, לקחת חתיכת פת ולטבול שלוש פעמים במלח. כמובן גם כן בדבש אנחנו טובלים, טובלים שלוש פעמים בדבש. כשאכלנו-- אחרי שאכלנו את הפת בתחילת הסעודה, זאת אומרת אחרי אכילת-- שעשינו-- אמרנו המוציא, טבלנו את החלה בדבש, אכלנו. אה, אז אה לאחר מכן אנחנו אוכלים תפוח בדבש. בתחילת הסעודה. אה, את התפוח אנחנו אוכלים לא מיד אחרי הקידוש, אלא בתחילת הסעודה, כי מיד אחרי הקידוש אנחנו צריכים ליטול ידיים כי אין קידוש אלא במקום סעודה. הסעודה היא הפת ולכן גם כן כשאנחנו אוכלים פת לא לאכול ביס אחד או איזה טיפה אלא לאכול, היות ונטלנו ידיים ונטילת ידיים אנחנו צריכים לאכול, אם מישהו בירך על נטילת ידיים, המינימום שהוא צריך לאכול פת זה שיעור כביצה, בסביבות אה חמישים ושש גרם. אז אנחנו נאכל-נאכל מיד אחרי ש-אחרי שאמרנו המוציא, נאכל את השיעור, שיעור פת ורק לאחר מכן נאכל את ה-נאכל את התפוח. אה, דרך אגב, זה לאו דווקא בראש השנה, זה תמיד. שיהודי נוטל ידיים צריך לזכור שנוטלים ידיים ומברכים על נטילת ידיים, אי אפשר להסתפק ולאכול רק כזית, כי אם אנחנו אוכלים רק כזית ליטול ידיים צריך, אבל אי אפשר לברך על נטילת ידיים. לברך על נטילת ידיים זה רק כאשר אנחנו אוכלים לפחות כביצה.

11:41 דובר 2 בליל ראש השנה אנחנו אוכלים דברים שהם לזכר ולסימן טוב ולכן יש הנוהגים לאכול אה רימון, שירבו זכויותינו כרימון, לאכול ראש, שנהיה לראש, וכמו שמוזכר בשולחן ערוך, מוזכרים עוד מאכלים, אה גזר ותמרים וכדומה. אנחנו את היהי רצון אומ-אומרים אך ורק על התפוח. יש כאלה שנוהגים לומר יהי רצון על כל מאכל ומאכל של סימן טוב. המנהג שלנו לומר את היהי רצון אך ורק על התפוח. שינוי נוסף שיש, יש כאלה שמזכירים ביהי רצון גם את שם השם. יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו. אנחנו לא מזכירים ביהי רצון, רק אומרים יהי רצון מלפניך שתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה באכילת התפוח. את היהי רצון אנחנו אומרים אך ורק על התפוח וכפי שהזכרנו רק ללא הזכרת שם השם. כמובן שלפני שאוכלים את התפוח טובלים אותו בדבש, מברכים עליו ברכת בורא פרי העץ, אומרים את היהי רצון ואז אוכלים אותו. זאת אומרת את היהי רצון לא טועמים התפוח ואז אומרים יהי רצון, אלא טובלים את התפוח כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לבין האכילה. טובלים את התפוח בדבש, מברכים ברכת בורא פרי העץ, אומרים את היהי רצון ואז אוכלים את התפוח. אם יש לנו פירות נוספים, לדוגמה יש לנו רימון על השולחן, אז אנחנו מכוונים בברכת בורא פרי העץ בתפוח למרות שבדרך כלל הרימון הוא משבעת המינים. אבל אנחנו מברכים על התפוח ברכת בורא פרי העץ בגלל שהיום זה ה-היום העניין של תפוח, חקל תפוחין קדישין, ישראל נמשלו לתפוח ולכן אנחנו-- והתפוח סימן טוב לשנה טובה ומתוקה, ולכן שזה בעצם העיקר שהשנה תהיה מתוקה. המתיקות הנפלאה שנזכה באמת לתורתו של משיח, שזה הדבר המתוק ביותר. אז לכן התפוח הוא ה-הדבר

13:58 דובר 2 הראשון שאוכלים אותו, עליו באמת אכן אומרים את היהי רצון. אם יש לנו, כפי שהזכרנו, פירות נוספים, אז מברכים על התפוח ברכת בורא פרי העץ ומכוונים לפטור גם את הפירות הנוספים. אה, אם אוכלים רימון, ועל הרימון עדיין לא אכלו רימון וצריך לברך עליו שהחיינו, אז בזמן הקידוש, אם הרימון נמצא על השולחן, אז בזמן הקידוש לכוון את השהחיינו גם כן על הרימון, ואז נאכל את הרימון ללא ברכת שהחיינו וללא ברכת בורא פרי העץ, כי ברכת בורא פרי העץ בירכנו על התפוח. על הרימון ברכת שהחיינו בירכנו בזמן הקידוש, ולא נצטרך לברך עליו בנפרד ברכת שהחיינו. אה, רצוי לקחת תפוח מתוק, ולא תפוח-- יש תפוחים שבטיבם יותר חמוצים, יותר מתוקים. לקחת תפוח שהוא בעצמו, גם חוץ מהדבש, שגם הוא בעצמו מתוק. אה, אם אין, אז כמובן אפשר לקחת כל תפוח, נמתק אותו בדבש. הרבי מסביר למה באמת, כשאנחנו אומרים את היהי רצון, אומרים את היהי רצון מיד בסיום הברכה, כדי שסיום הברכה-- היות ואנחנו, למנהג שלנו, בנוסח שלנו, אנחנו לא מזכירים שם השם ביהי רצון, אז הברכה בעצם, שאומרים ברוך אתה ה' בורא פרי העץ, אז שמו של הקדוש ברוך הוא מוזכר גם כן על היהי רצון שאומרים בסמיכות, ולכן אנחנו לא מפסיקים בין הברכה לאמירת יהי רצון, אלא מיד אומרים את הברכה, את היהי רצון, כדי ששמו של הקדוש ברוך הוא יחול גם כן על היהי רצון שאנחנו אומרים. אה, כשאוכלים את הרימון בסימן הטוב, אז הרבי מזכיר באחת ההערות שכפי הנראה בוודאי שאוכלים כזית מהרימון. לאחר מכן אוכלים, מי אם יש

16:15 דובר 2 לו רימון, אז אמרנו אוכלים את הרימון. לאחר מכן אוכלים ראש. אם יש ראש של כבש, מה טוב ומה נעים; אם לא, אוכלים ראש של משהו אחר. העיקר הוא באמת שכל אחד ואחד מאיתנו יתקשר לראש, שנהיה מחוברים לראש, נהיה לראש ולא לזנב. אבל כמובן שיהודי צריך לדעת שהעיקר הוא שיהיה לנו עצם מחוברת לראש, מחוברת לקדוש ברוך הוא, מחוברת לרבי. אז יהודי הופך להיות אכן ראש ולא עניינים אחרים. אכילת הסימנים הם אך ורק בלילה הראשון. מותר לאכול דברים טובים גם בלילה השני, אבל כל העניין של לסימן טוב זה בלילה הראשון, שאז הוא עיקר הדין ביום הראשון, ולכן אכילת התפוח וכדומה זה ביום, ביום הראשון. בזמן הסעודה, אז כמובן אוכלים את הסעודה, אבל לא כל כך מאריכים בה, כי כפי שהזכרנו קודם, העיקר האריכות היא באמירת תהילים בראש השנה, ולכן זה מה שאנחנו נשתדל לעשות. בברכת המזון אנחנו אומרים יעלה ויבוא ביום הזיכרון הזה, ביום טוב מקרא קודש הזה, אומרים הרחמן הוא ינחילנו ליום שכולו טוב, והרחמן הוא יחדש עלינו את השנה הזאת לטובה ולברכה, ולא אומרים את הרחמן של ראש חודש. למרות שראש השנה הוא ראש חודש, אנחנו לא מזכירים ראש חודש בתפילות ראש השנה, גם לא ביעלה ויבוא לא מזכירים שזה ראש חודש, מזכירים אך ורק את ראש השנה. אה, אם מישהו שכח לומר יעלה ויבוא בליל ראש השנה, אה, בליל ראש השנה, אם הוא כבר סיים והתחיל את ברכת הטוב והמיטיב, אמר את המילה ברוך של הטוב והמיטיב, אז הוא חוזר שוב פעם לראש ברכת המזון, אומר עוד פעם את ברכת המזון. אם הוא נזכר, אמר בונה ברחמיו

18:22 דובר 2 ירושלים אמן ונזכר מיד ולא התחיל את המילה ברוך, אז יש ברכה שמובאת בסידור, שנתן ימים טובים. את הברכה הזאת אומרים במקום יעלה ויבוא. מי שאבל התחיל את המילה ברוך של הטוב והמיטיב חוזר לראש התפילה. זה אך ורק בסעודה הראשונה, בסעודת ליל ראש השנה. לא ביום, אלא אך ורק בלילה. בלילה הראשון ובלילה השני. בברכת המזון לא אומרים עושה השלום כמו שאנחנו אומרים בתפילה, אלא אומרים עושה שלום. יש לזה כמה ביאורים, אבל אחד הביאורים שעושה שלום במרומיו זה ראשי תיבות של עש"ב, זה קשור לשם ע"ב. אבל איך שלא יהיה, בברכת המזון, הרבי אומר שהוא שאל את הרבי הקודם האם להגיד השלום או שלום, והרבי הקודם אמר לו לומר כפי שכתוב בסידור, הכוונה היא עושה שלום. מתפללים מנחה ובין מנחה עד תפילת ערבית אנחנו אומרים תהילים. בכלל, בראש השנה אנחנו צריכים להשתדל, איך אומרים, להיות צמודים עם התהילים כמה שיותר, לומר תהילים. הספר תהילים ביד, לומר תהילים בין לבין, בין הדגים לבשר, בין הבשר-- בכל זמן פנוי שיש לנו לומר פשוט, אה, פנוי, רק להשתדל כל הזמן לומר תהילים. כמובן לומר את השיעורים שצריכים וכולי, אבל כל זמן אחר משתדלים-- בעיקר הסדר של ראש השנה זה קבלת עול. קבלת עול, קבלת עול זה לומר, לומר, לומר תהילים. המזכירים של הרבי מעידים שתמיד כשנכנסו לרבי בחדר לצורך מסוים, לא נכנסו הרבה בראש השנה, אבל כשהיו צריכים להיכנס, כל הזמן ראו את הרבי עם התהילים, את התהילים ביד. אה, וזה בעצם הסדר שאנחנו עושים. משתדלים שבעצם עד לפחות לומר איזה קרוב לשעה, אה, קרוב לשעה, אה, עד תפילת ערבית, אה, לומר, לומר תהילים. אה, הסדר שהרבי

20:33 דובר 2 נכנס ב-770, כשהרבי נכנס לתפילה, אז הרבי נכנס, מתיישב במקום והרבי אומר תהילים משך זמן מסוים, ולאחר מכן הרבי נעמד והרבי מסמן עם היד, ואז מתחילים לומר, לשיר אבינו מלכנו, לנגן אבינו מלכנו, לשיר אבינו מלכנו לפני התפילה, ורק אחר כך מתחילים את תפילת, את תפילת ערבית. בתפילת ערבית של ראש השנה, וכמובן כל עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, זאת אומרת שזה כולל ראש השנה ויום הכיפורים, אנחנו משנים בתפילה: במקום לומר האל הקדוש, בברכה השלישית של תפילת שמונה עשרה אנחנו אומרים המלך הקדוש. אה, ואנחנו מוסיפים קטעים מסוימים בתפילה. זכרנו, בברכה ראשונה אנחנו אומרים זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים. בברכה השנייה מי כמוך אב הרחמים זוכר יצוריו. בברכת מודים אנחנו מוסיפים וכתוב לחיים טובים, ובברכה האחרונה בשים שלום ובספר חיים. את הקטעים הללו, אם מישהו שכח ולא אמר, לא חוזרים. אם הוא נמצא עדיין בתוך הברכה אז הוא אומר אותה, אבל אם הוא כבר סיים את הברכה לא חוזרים על אותם קטעים שצריכים לומר אותם, היות וזה לא נכתב בגמרא, זה מדברי הגאונים, לכן אנחנו לא חוזרים עליהם. מה שאין כן, אבל אם אדם אמר במקום המלך הקדוש הוא אמר כפי שהוא אומר כל השנה האל הקדוש, אם הוא לא נזכר תוך כדי דיבור אז הוא חוזר לתחילת התפילה, ולא משנה היכן, היכן הוא אוחז. ולכן מאוד חשוב, בכלל, באופן כללי מאוד חשוב להסתכל בסידור, להסתכל בסידור, להסתכל במחזור, לא להתפלל על פי הזיכרון. למרות שאת הברכות הראשונות אנחנו זוכרים בעל פה, אבל לא רק בראש השנה ויום כיפור, במשך כל הזמן להסתכל פשוט בסידור, זה עוזר.

23:03 דובר 2 הרבי כותב שזה עוזר לכוון את המחשבה. זו זכות שהעיניים שלנו רואות דברים קדושים, כשמדובר בסידור אז הסידור הוא קדוש, האותיות קדושות, אז זה פשוט עוזר לכל אחד ואחד מאיתנו להתפלל כראוי. אה, בפרט שביום הראשון בראש השנה אנחנו מוסיפים קטעים נוספים בתפילה, זה לא כמו כל תפילה, אנחנו מוסיפים, אה, אחרי "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", אנחנו מוסיפים קטעים נוספים בתפילה, ולכן חשוב מאוד להסתכל בתוך המחזור, בתוך הסידור ולהתפלל מתוכו. אדם שמסופק אם הוא אמר האל הקדוש או שהוא אמר המלך הקדוש, כפי הנראה מה הוא כנראה אמר? הוא אמר כנראה כמו שהוא רגיל כל השנה. אבל בראש השנה וביום כיפור עצמו, היות ואנחנו, "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", אנחנו מתחילים להוסיף קטעים, לדור ודור, אנחנו מוסיפים קטעים, "ובכן תן פחדך על כל מעשיך". מוסיפים שמה קטעים. אז היות אם מישהו זוכר שהוא אמר את אותם קטעים, אז כנראה שהוא גם כן סיים את הברכה כראוי, ואז הוא לא צריך, הוא לא צריך לחזור. בסיום תפילת ערבית לפני קדיש תתקבל אומרים את המזמור, מזמור כ"ד בתהילים, "לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה". אנחנו לא נוהגים לפתוח את הארון במזמור הזה וגם לא אומרים את זה פסוק בפסוק, אלא כל אחד אומר את המזמור והחזן מסיים את הפסוקים האחרונים בקול רם. בסיום התפילה, אנחנו מאחלים איש לרעהו, אישה לרעותה, לשנה טובה תיכתב ותיחתם בלשון יחיד, לא בלשון רבים שאומרים את זה — יש הרבה אנשים בבית הכנסת, אומרים לכל אחד ואחד בנפרד בלשון יחיד, "לשנה טובה תיכתב ותיחתם". כמובן שאישה אומרת את זה בלשון נקבה, תיכתבי ותיחתמי, אבל בלשון יחיד ולא בלשון רבים. תפילת שחרית. לפני תפילת

25:24 דובר 2 שחרית בדרך כלל בכל שבת וחג אנחנו טועמים לפני התפילה. אה, בראש השנה יש קצת בעיה עם זה בגלל שבראש השנה יש לנו את המצווה של תקיעת שופר, כמו שבחג הסוכות יש לנו מצוות נטילת ד' מינים. אז, אה, מצד שני בראש השנה הסיפור קצת יותר ארוך. התפילה נגמרת בשעה מאוחרת יותר ולנשים קצת יותר קשה. אז יש כאלה שנהגו להקל בשתייה ולא באכילה, ויש כאלה ש... נשים בוודאי, שהיות ולא מחויבות במצוות תקיעת שופר מדאורייתא, בוודאי שיכולות לטעום עוגה וכדומה, כמו בכל שבת. אה, לגבי גברים, אז, אה, מי שמסוגל אז לפחות שישתה ולא יאכל, ומי שקשה לו אז כמובן שגם יוכל לטעום משהו. התפילה. יש שמתחילים בתפילה רגילה, כשמגיעים ל"המלך", החזן, מחליפים חזן בדרך כלל ואומרים "המלך" ולא "המלך היושב", אלא "המלך יושב". כי בראש השנה המלך יושב על כיסא רם, כיסא רם ונישא. בפיוטים של "לא-ל עורך דין" ו"ונתנה תוקף", הרבי נוהג לעמוד. שאר הפיוטים לפעמים כן, לפעמים לא, אבל הפיוטים האלה, "לא-ל עורך דין" ו"ונתנה תוקף", הרבי תמיד-תמיד עומד. בחזרת הש"ץ אז יש קטעים שאנחנו אומרים למרות שאמרנו את זה בתפילת הלחש, ויש קטעים שאנחנו לא אומרים. "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", אנחנו לא אומרים את זה לפני החזן. אותו דבר גם כן, "מי כמוך אב הרחמים", אנחנו גם לא אומרים. מה שאין כן, "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך" אנחנו כן אומרים, ו"בספר חיים ברכה ושלום" אנחנו כן אומרים. מה ההבדל ביניהם? "מי כמוך אב הרחמים" זה בעצם לא בקשה, אלא זה שבח של הקדוש ברוך הוא. זה חלק מהתפילה. היות ואנחנו כרגע לא מתפללים, החזן הוא שליח הציבור, הוא חוזר על התפילה, אז הוא אומר.

27:47 דובר 2 "זכרנו לחיים", שזה כן בקשה, אבל מדוע אנחנו לא אומרים את זה? כי אנחנו כבר ביקשנו בתפילה. בשלב הראשון אנחנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים", ולקראת סיום התפילה בפעם השנייה אנחנו אומרים "וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך". זאת אומרת, בתחילה ביקשנו "זכרנו לחיים". בפעם השנייה ביקשנו "וכתוב לחיים טובים", ביקשנו גם לא סתם חיים, אלא גם חיים טובים. אז מה עכשיו אנחנו נאמר? זכרנו לחיים. השליח ציבור חוזר על כל התפילה, אז הוא אומר את הכל. אנחנו, שאנחנו לא חוזרים על התפילה, אז לכן את הבקשה הזאתי אנחנו לא מבקשים, ואנחנו רק נאמר בהמשך "וכתוב לחיים טובים", זה כן נאמר. אבל ברגע שהשליח ציבור מנגן את זה, מותר להצטרף ולעזור לו בנגינה, בשירה, למרות שבעצם אנחנו לא אמורים, אה, לומר את זה. כפי שהזכרנו קודם, אה, בזמן חזרת הש"ץ אנחנו, אה, לא חייבים לעמוד כל פעם שפותחים את ארון הקודש. הרבי נעמד באופן קבוע לפיוט "לאל עורך דין" ו"ונתנה תוקף". אבינו מלכנו, בראש השנה יש כמה קטעים שמדלגים עליהם. כל מה שמוזכר שמה מחילה, מה שמדובר על חטא, מדלגים. במילים "קרע רוע גזר דיננו", אז אנחנו אומרים את המילים "רוע גזר" ביחד, כי בעצם אנחנו מבקשים לא שהקדוש ברוך הוא יקרע את, אה, את דיננו, אלא את רוע גזר דיננו, את הרע שבגזר דיננו, ולכן את המילים "רוע גזר" אנחנו אומרים בנשימה אחת. אה, בפתיחת הארון אומרים י"ג מידות הרחמים שלוש פעמים. אה, אחר כך אומרים "ריבונו של עולם". השנה-- אומרים את זה בין שזה חל בשבת, בין שזה חל בחול. השנה זה לא משנה, כי אנחנו בין כה וכה ביום חול. קריאת התורה, כמו בכל חג, מוציאים שני

30:03 דובר 2 ספרים. בספר הראשון ביום הראשון קוראים "וה' פקד את שרה", כי ביום הראשון של ראש השנה נפקדה שרה. בשני אנחנו קוראים את הקורבנות בפרשת פנחס, את הקורבן של "בחודש השביעי באחד לחודש". בנוסח המי שברך שאומרים לעולה לתורה, אז אומרים בזה "יום הדין". נוהגים שהבעל, בעל התוקע והעולה למוסף מקבלים עלייה ב-- עולים לתורה בראש השנה. המנגינה של קריאת התורה היא מנגינה מיוחדת. אה, ההפטרה אבל, המפטיר וההפטרה היא קרי-- באופן הרגיל. בתפילת מוסף השליח ציבור מבקש על התפילה שלו לפני התפילה. בשונה מתפילת שחרית, שהוא אומר, מבקש שהתפילה שלו תתקבל ברצון וכולי, הוא אומר את זה במהלך חזרת הש"ץ, שזה קטע שפותחים את הארון והוא אומר שם בקשה על תפילתו, ואת הקטע הזה אכן הציבור לא אומר, כי זה בעצם בקשת השליח ציבור על עצמו. אותו דבר בתפילת מוסף, "הנני העני ממעש", מבקש השליח ציבור על תפילתו, אז הקטע הזה הוא בעצם בקשת השליח ציבור. הוא אומר את זה לפני התפילה. את הקטע הזה גם כן אומר את זה רק השליח ציבור ולא, ולא הקהל. במהלך הפסוקים של התפילה אנחנו אומרים גם כן "עלינו לשבח", ובחזרת הש"ץ אנחנו גם כן פותחים את ארון הקודש ב"עלינו לשבח", וכשאומרים "ואנחנו כורעים ומשתחווים", כורעים אכן ומשתחווים, נופלים על הפנים, על ה-- משתטחים על הרצפה. במקום שהרצפה היא רצפת אבן או וכדומה, שמים שטיח או משהו להבדיל. פורשים משהו, מפה, כדי להבדיל בין, בינינו לבין הרצפה, כי משתחווים בפישוט ידיים ורגליים זה רק על רצפת אבן, זה רק בבית המקדש. נזכה באמת שנעשה את זה על רצפת אבנים, אבל אם נתפלל בבית הכנסת אני צריך לשים מפה או מגבת וכדומה, להפסיק בינינו בין

32:29 דובר 2 פ-- בין הפנים לבין הקרקע. אם זו רצפה של קרש או רצפה של PVC וכדומה, פלסטיק וכדומה, לא מקפידים, אפשר להשתטח, ולכן ב-770 לא תראו שמכינים מגבות וכדומה, כי הרצפה שמה היא רצפה של PVC כזה. נשים כמובן לא כורעות מצד עניין הצניעות. אחרי תפילת מנחה אנחנו אומרים תשליך. כדאי לשים לב במחזור שיש לנו מעל המילים שאומרים בתשליך את המספר מילים שמכוונות לי"ג מידות הרחמים. פשוט לשים לב לזה, למרות שזה באותיות קטנות. אה, אמירת תשליך אומרים את זה ליד מקור מים שיש שם-- לכתחילה אם יש שמה דגים. יש מקומות שאין שמה את האפשרויות, האפשרויות הללו, ורואים משם מקום של מקווה מים. לדוגמה בארץ בצפת אז נוהגים לומר לכיוון הכנרת, אפשר לראות את הכנרת ולומר לכיוון ההוא. אבל אם יש, כמובן שכדאי ללכת למקור מים שיש בו אכן דגים. וכמובן שאחרי שמסיימים עד תפילת ערבית יש לנו זמן פנוי, אז אומרים תהילים. בליל יום השני. עכשיו לזכור, זה שני, שתי קדושות, היום הראשון והיום השני. היום הראשון הוא מדאורייתא, היום השני הוא מדרבנן, ולכן אי אפשר להכין מהיום הראשון ליום השני. זאת אומרת, אי אפשר לערוך את השולחן, לסדר את השולחן, להניח את צורכי הסעודה של הלילה השני, לעשות את זה רק אחרי צאת הכוכבים. אחרי שכבר צאת הכוכבים של היום הראשון, אז אפשר, אה, להכין את-- להכין את הבית לקראת הסעודה, להכין את השולחן לקראת הסעודה של הלילה השני. את הנרות, הדלקת הנרות מדליקים כמובן, כמו שהזכרנו, רק אחרי צאת הכוכבים ומאש דולקת. אישה שיש לה-- כי היות והדלקת הנרות צריך לומר שהחיינו, וכמו שהזכרנו שהחיינו, היות וזה יומיים חג וראש השנה הוא נחשב כיום אחד

34:55 דובר 2 ארוך, אז יש מחלוקת האם לומר שהחיינו ביום השני כן או לא. אבל להלכה נפסק שאפשר לומר שהחיינו גם על היום השני. אבל כדי לצאת ידי חובה של כל הדעות אנחנו משתדלים בזמן אמירת שהחיינו לכוון על משהו שצריך לומר עליו שהחיינו. יכול להיות בגד חדש ויכול להיות בזמן הקידוש על פרי חדש. בתקיעת שופר אי אפשר להניח פרי חדש כי אי אפשר לאכול אותו, אבל בבגד חדש זה אפשרי. בקידוש אפשר לשים גם פרי חדש, ואז בזמן שאומרים ברכת שהחיינו לכוון על הפרי החדש. אישה שמדליקה נרות ואומרת שהחיינו, אם יש לה בגד חדש היא יכולה להדליק את הנרות בצאת הכוכבים, להדליק נרות, לברך שהחיינו על הבגד החדש. אבל אם בברכת שהחיינו שלה אין לה בגד חדש והיא רוצה לברך שהחיינו על הפרי החדש, שתדליק נרות בסמיכות לקידוש, כי אם היא תברך, תדליק עוד לפני שעושים את הקידוש, אז היא תצטרך לברך אחר כך על הפרי החדש עוד פעם שהחיינו. היא לא צריכה, היא לא, היא לא תוכל לכוון, לא תוכל, הרי יש הפסק, יהיה הפסק גדול בין ברכת השהחיינו לאכילת הפרי, ולכן שתדליק נרות בסמיכות לקידוש. אה, הפרי החדש כמובן שיהיה מונח על השולחן, וכאשר עושים קידוש המקדש ייתן את עיניו גם כן, כשהוא אומר ברכת שהחיינו שיכוון גם על הפרי, גם על הפרי החדש. היות ואנחנו אמרנו שהחיינו על הפרי החדש, לכן נאכל את הפרי החדש עוד לפני נטילת ידיים. זאת אומרת, מסיימים את הקידוש, מברכים בורא פרי העץ. שהחיינו בירכנו בקידוש וכיווננו על הפרי החדש. אז אנחנו נברך בורא פרי העץ ונאכל מהפרי, מהפרי החדש. אה, רצוי מאוד לאכול מהפרי

37:12 דובר 2 החדש כזית, לברך על הפרי החדש ברכה אחרונה ואחר כך ליטול, ליטול ידיים לסעודה. אה, כמובן שלא, לא, אין צורך לברך על הגפן על היין, היות והיין אנחנו גם שותים אותו במהלך הסעודה, ולכן זה דבר שקשור לסעודה, היין, הקידוש וכולי, אז על היין אנחנו לא מברכים על הגפן, אלא נברך רק על הפרי החדש היות והוא לא קשור ישירות לסעודה, רק לברכת שהחיינו. נאכל כזית, נברך עליו ברכה אחרונה וניגש ליטול, ליטול ידיים. כי הזכרנו גם קודם לכן שאכילת הסימנים, תפוח בדבש, רימון, זה רק בלילה הראשון ולא בלילה השני. התפילה ביום הראשון וביום השני דומות מאוד. יש מעט שינויים בפיוטים שאומרים בחזרת הש"ץ. ככה סדר התפילה הוא כמעט אותו דבר. לפני תקיעת שופר של היום השני, הזכרנו קודם שלגבי ברכת שהחיינו, אז הבעל תוקע, כשהוא מברך שהחיינו, שיכין לעצמו בגד חדש. דבר מעניין שהיה שנים שלא ידעו בדיוק מה קורה שמה. שמו לב שביום השני הרבי פתאום מתחיל ללחוש משהו, אומר משהו. ולא ביום הראשון, רק ביום השני, ושנים לא ידעו בדיוק מה בעצם הרבי אומר שמה. עד תשמ"ג. זכיתי אז להיות אצל הרבי, הרבי בהתוועדות שבו' תשרי פתר את התעלומה, והרבי אמר שבעצם הרי אנחנו יודעים שבכל חג, ביום האחרון של החג מזכירים נשמות. לדוגמה בפסח, אז ביום האחרון של החג מזכירים נשמות. בארץ זה שביעי של פסח, בחוץ לארץ, באחרון של פסח. בסוכות אז בארץ זה בשמחת תורה, בחוץ לארץ, בשמיני עצרת, לא בשמחת תורה, אלא בשמיני עצרת. זה יום אחרון של החג, של חג הסוכות. בראש השנה ויום כיפור, בשבועות אם זה יום אחד אז זה ביום, בארץ זה ביום

39:35 דובר 2 בחג השבועות, בחוץ לארץ שזה יומיים ביום השני. ראש השנה ויום כיפור אז המנהג שרווח, המנהג הרגיל הוא שאומרים היות וראש השנה ויום כיפור קשורים זה לזה, בעצם היום האחרון של ראש השנה, החג האחרון אחרי ראש השנה זה בעצם יום כיפור, וביום כיפור אכן מזכירים נשמות. מה קורה בראש השנה? לא היו מזכירים נשמות. הרבי הזכיר שהוא מזכיר נשמות ביום השני של ראש השנה, וכמובן שזה קצת קשה, כל המהלך הזה שכולם יצאו. אתם הרי כשמזכירים נשמות כל אלה שיש להם הורים יוצאים מבית הכנסת. תארו לכם שכל הציבור צריך לצאת לפני התקיעות מבית הכנסת וב-770 וכולי. זה פשוט סכנת נפשות כפשוטו. אה, אז הרבי אומר, הרבי אמר שבעצם בראש השנה אז הוא אומר בלחש, הוא אומר אזכרת נשמות, הוא מזכיר נשמות, לא יוצאים מבית הכנסת, ולכן הרבי לגבי שאר אנשים אם כן לעשות כך או לא, הרבי אמר שהוא משאיר את זה לכל אחד שיעשה איך שהוא, איך שהוא מבין ואיך שהוא רוצה. אז לכן באופן כללי נוהגים באמת, אכן באותה שנה, בשנה הבאה, זה בעצם הרבי אמר את זה בתשמ"ג, הרבי אמר את זה בו' תשרי תשמ"ג, אז זה כבר אי אפשר היה בראש השנה להגיד, להזכיר את הנשמות. אבל מתשמ"ד אז אה כבר התחילו אלה שזקוקים לכך, שיקיצו וירננו, שכולם כבר לא יצטרכו להזכיר נשמות, יקיצו וירננו שוכני עפר. אבל מי שצריך אז אומרים בראש השנה לפני תקיעת שופר מזכירים נשמות. כמובן שלא, אף אחד לא יוצא מבית הכנסת. אומרים את זה בלחש, כל אחד לעצמו ומזכירים נשמות. אחרי תפילת מנחה לפני השקיעה נוטלים ידיים להתוועדות ובאותו, באותו זמן מחברים, אומרים גם כן, לומדים חסידות, מאמר חסידות, אומרים

41:34 דובר 2 מאמר חסידות בהתוועדות, מנגנים את הניגונים של כל הרביים, מקשרים לקשר את ראש השנה ליום, את החג ליום, לימות החול. ההתוועדות הזאת זה חידוש של הרבי. אצל הרבי לא היה כזה דבר. היו מאמרי חסידות, אבל לא הייתה התוועדות, ובוודאי לא עם נטילת ידיים לקראת סיום ראש השנה. אבל הרבי הנהיג את זה, ומישהו שאל את הרבי במהלך הסעודות מה המקור שלו, על סמך מה, זאת אומרת מאיפה זה נלקח? הרבי אומר שאין לו מקור על זה, אבל הוא לא הולך לבטל את זה. במילים אחרות, הרבי אומר: אני כך הולך לנהוג, וכך באמת לאורך ימים הרבי נוהג ככה בכל, בכל, בכל חג, סיום החג. אם זה בראש השנה, ביום השני של ראש השנה, אם זה בשמחת תורה, לקראת סיום היום השני של שמחת תורה הרבי נוטל ידיים ויש התוועדות. כנ"ל בחג השבועות, באחרון של פסח. אחרון של פסח זה ברור, כי זה סעודת משיח. הרבי בר-- אבל בחגים האחרים, והרבי מחבר את זה אכן בהתוועדות שמנגנים את הניגונים בראש השנה, את הניגונים של הרביים. וכמובן, שכל שמנגנים ניגון של רבי, אז בעל השמועה עומד כנגדו. ושנזכה באמת שהרביים, כל אחד מהרביים ימליצו טוב עלינו, ושיהיה לנו שנה טובה ומתוקה, כתיבה וחתימה טובה לכל אחד ואחד מעם ישראל. והחתימה שהקדוש ברוך הוא יחתום את מסכת הגלות ויכתוב אותנו לגאולה אמיתית ושלמה, להתגלות של הרבי מלך המשיח, שנזכה לזה אכן תכף ומיד ממש.