הקינות ומחבריהן - הרב איסר שפרינגר שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה. אנחנו מקווים שאת השיעור הזה אנחנו שומעים ורואים עמוק בגאולה, וזה היסטוריה של מה שאמרנו, ראינו, חשבנו, הרגשנו בזמן הגלות. ובכל מקרה, בשיעור הזה נלמד על הקינות לתשעה באב. נראה באופן כללי מה אנחנו אומרים בקינות. לא נראה את כל הפרטים, אלא רק באופן כללי מה סוגי הקינות, מה הנושאים שאנחנו אומרים, מי הם הפייטנים, ולמען השם, למה זה כל כך קשה? למה זה כל כך מסובך? למה זה לא כתוב בעברית פשוטה, בשפה נלבבת? מי החליט איזה קינות יאמרו? וכן הלאה, פרטים נוספים כלליים. אז ניגש לקינות. הקינות באופן כללי מחולקות לשלוש קבוצות. במשך יום תשעה באב אנחנו נדבר בעיקר על הקינות שאומרים ביום, פחות על הקינות שאומרים בלילה. קצת ניגע בלילה, אבל בעיקר ביום. הקינות שאומרים ביום מתחלקים, ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה זה בערך חמש עשרה פיוטים מרבי אלעזר הקליר. אנחנו מיד נדבר מיהו רבי אלעזר הקליר, מהו סגנונו המיוחד, מיהם אלה שקיבלו אותו, מיהם אלה שלא קיבלו את הסגנון הזה וכן הלאה. אבל זה הקבוצה הראשונה: קינות ו' עד כ'. חמש עשרה קינות של רבי אלעזר הקליר. חלק ב', שוב עם חמש עשרה קינות, קינות כ"א עד ל"ה. הקינות האלה, זה המיוחד שבהם שאין בהם דבר מיוחד. אין מחבר אחד, אלא זה כמה וכמה מחברים, ובקבוצה הזאת אנחנו אומרים קינות על מגוון אירועים רחב יותר. הקינה הז-- בקבוצה הזאת אנחנו לא עוסקים רק בקינות על חורבן בית המקדש והדברים שקשורים, האירועים שמשתעפים מחורבן בית המקדש באופן ישיר, אלא אנחנו מדברים גם על תקופות אחרות לגמרי. יש כמה קינות בקבוצה הזאת שמדברים על מסע הצלב הראשון, שמכונה גם גזרות תתנ"ו, דהיינו הגזרות

02:31 דובר 2 שהיו בשנת ד'תתנ"ו. זה הקבוצה השנייה. הקבוצה השלישית זה קינות שממוספרות בקינות במספר ל"ו עד מ"ה, וזה קינות המכונות ציוניות. הקינה הראשונה היא של רבי יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי", והקינות הבאות דומות לקינה הזאת וכפי שאנחנו נראה. אז חילקנו דבר ראשון לשלושה חלקים, ונדבר על כל חלק בפרטות על הדברים המיוחדים לכל חלק. החלק הראשון, כפי שאמרנו, זה חמש עשרה קינות שנכתבו על ידי רבי אלעזר הקליר. מיהו רבי אלעזר הקליר? אז דבר ראשון מדובר על אחד מגדולי הפייטנים של כל הזמנים, שהפיוטים שלו בעצם נוכחים בסידור התפילה שלנו, במחזור ובחגים, נוכחים מאוד. הוא אחד מהפייטנים הקדומים ביותר. רבים מרבותינו מייחסים את רבי אלעזר הקליר לזמן התנאים, ורבים מהם אומרים שזה רבי אלעזר, בנו של רבי שמעון בר יוחאי. ברבות השנים, עקב מציאת כתבים, אז יש מ-מערערים ואומרים שהוא שייך לדור מאוחר יותר, וכנראה ששורש נשמתו הייתה מזמן התנאים, וככה מקיימים את דברי רבותינו. אבל איך שלא יהיה, לכל הדעות הוא מאוד קדום, או מאוד מאוד קדום מזמן התנאים, או רק מאוד קדום, והוא מתקופה מאוחרת יותר. הפיוטים שלו מקושטים מאוד. מקושטים מאוד זה אומר שבהרבה פיוטים יש ראשי תיבות. הפיוט נכתב על פי ראשי תיבות, הרבה פעמים זה א"ב, משפט שמתחיל באות א', משפט שמתחיל באות ב', משפט שמתחיל באות ג'. על דרך "אשרי יושבי ביתך", המזמור "ארוממך אלוקי המלך, בכל יום אברכך", המזמור נאמר בפסוקים על פי סדר הא"ב. אבל אצל רבי אלעזר הקליר הפיוט יכול להיות עם חמש, שש, שבע פעמים א' ואז ב' וכן הלאה. אה, ועוד דברים כפי שאנחנו נראה, אה, דוגמאות שונות לקישוטים שיש בדבריו. את הפיוטים שלו אנחנו

04:49 דובר 2 פוגשים גם באושפיזין בחג הסוכות. כל האושפיזין שאנחנו אומרים, הן האושפיזין הקצרות בכל אחד מימי החג והן האושפיזין הארוכות, "אושפיזא רביעי", הכל זה מרבי אלעזר הקליר. ובתפילת גשם, בתפילת טל. בשאר השנה אנחנו לא אומרים פיוטים בשבת, שבתות ארבע הפרשיות וכן הלאה. מנהגנו לא אומרים פיוטים כל כך בשאר השנה, אבל בימים הנוראים ובימים טובים, בתפילת גשם ותפילת טל, אנחנו משתמשים בפיוטים שלו. למיטב זכרוני, בסליחות שאנחנו אומרים במשך הצומות ובעשרת ימי תשובה אין פיוטים שלו. בפיוט ו' שנמצא בסליחות, בקינות סליחה, אז האקרוסטיכון הוא אקרוסטיכון של שש אותיות. פיוט ו' זה הפיוט הראשון והוא... אה, כותב, "סורו מני שימוני עוברי שחי או מעוש שימוני בהדרי חבריי סוכות המשכן". הסמך, הפיוט הראשון אנחנו מתחילים אותו מסמך. אין הזמן גרמא להסביר למה מתחילים מסמך. לא אומרים את כל הפיוט, אבל הפיוט הראשון מתחיל מהאות סמך ואנחנו רואים את השש, שש פעמים סמך, שש פעמים וכן הלאה, שהוא ממשיך ב-- שהוא ממשיך באותיות. על מה מפייט הקליר? על איזה נושאים הקליר מדבר בפיוטים שלו? אז הקליר מדבר באופן כללי על החורבנות, אבל מגוון רחב של נושאים שקשורים לחורבן הקליר מדבר עליהם. הקליר בפיוט אחד, פיוט ז', הוא משווה בין מה שהיה בימי החורבן ובין מה שהובטחנו בזמנים אחרים. בזמנים אחרים אנחנו הובטחנו-- נקריא ציטוט מ-מפיוט ז': "איכה אצת באפיך, איך מיהרת לאבד ביד אדומים אמונך, שנתת למלכות אדום לאבד את המאמינים?" את היהודים, "ולא זכרת ברית בין הבתרים אשר בררת לבחונך", וכן הלאה. בכל קטע הוא משווה ואומר איך קרה כזה דבר שיצאנו לגלות ולא זכרת את מה שהיה בעבר, שהיה באופן טוב. הכל הולך לפי סדר הזמנים. בפיוט ט' הוא מראה

07:15 דובר 2 הקליר שצרות החורבן כבר נאמרו בעבר, בקללות שכתובות בפרשת בחוקותיי. קינה י' מדברת על זווית אחרת, זווית ייחודית. קינה י' מדברת על הגלות של עשרים וארבע משמרות כהונה. עשרים וארבע משמרות הכהונה התפזרו בערים שונות, בעיקר בצפון, בצפון הארץ, בגליל, והוא מקונן על כך שהמשמרות כהונה כבר לא נמצאים, שהם נעלמו משם, גלו משם, נהרגו וכן הלאה. קינה י"א מדברת על נפילת יאשיהו במלחמה, שזה שלב מוקדם יותר שהיה בו מעין הכנה לחורבן. קינה ט"ז מדברת על סיפורים מתוך הגמרא במסכת גיטין שאנחנו לומדים ביום הזה, ואם כן ראינו שהקליר מפייט על החורבן בקינות של תשעה באב, אבל הזוויות שמהן הוא מסתכל על החורבן זה זוויות שונות. ניתן כעת כמה דוגמאות לביטויים קשים שכתובים בפיוטי הקליר, ומיד אחרי שנראה-- נדבר על הדוגמאות למילים הקשות שיש בפיוטים של הקליר, אנחנו נעבור לדבר למה הקליר בחר במילים כאלה קשות. וניתן דוגמה מפיוט ט'. באות ח' של פיוט ט' כתוב, "חשב פנו עום לוקט כשושן". עום, אנחנו נראה בהמשך כמה פעמים שבמקום להגיד עם, הקליר אומר עום. אז הוא חשב פנו עום לוקט כשושן. עם ישראל נקרא שושנת העמקים בשיר השירים, "אני חבצלת השרון שושנת העמקים", והם נלקט-- לוקט כשושן. כמו שכתוב בפסוק, "ואתם תלוקטו אחד אחד בני ישראל". ואנחנו רואים משפט כזה קצר שיש כמותו רבים בדברי הקליר, וצריך הרבה מקורות כדי להבין אותו. אז זה דבר ראשון, חשב פנו עום לוקט כשושן. באותו קטע בפיוט ט', בקטע של אות ח', כתוב גם "קיטור חופתה אוהלק ככבשן". מה זה קיטור חופתה? אז קיטור חופתה זה בית המקדש שהשכינה שרויה בו והוא נשרף. העשן של קיטור חופתה עלה והיה כמו מדורה וכן הלאה.

09:40 דובר 2 באות ט', "טבו נכסו רובדי דוכני". מה זה טבו נכסו? אז נכסו זה לשון שחיטה. לנכוס זה לשחוט לפעמים. אז חלק מהיהודים טבעו וחלק נשחטו. מה זה רובדי דוכני? זה הלויים העומדים על הרובד, על המדרגות של הדוכן ששמה הם שרים. טבו נכסו רובדי דוכני. אין לנו כל כך כלים להבין את ה-- את הקינות, את הביטויים הקשים של הקליר, כל עוד ולא ני-- ניעזר בביאור. למה עשה הקליר ככה? למה בחר הקליר, רבי אלעזר הקליר, מגדולי הפייטנים, למה הוא בחר לכתוב בצורה כל כך קשה? אז דבר ראשון, בשביל שנירגע, אז חשוב שנדע שאנחנו לא הראשונים שזה מפריע לנו. אחד מרבותינו הראשונים דיבר במילים די קשות על הסגנון של פיוטי הקליר. מדובר על רבי אברהם אבן עזרא. רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לקהלת פרק ה', פסוק א', כותב דברים קשים. כותב אבן עזרא, נצטט, "כי רוב פיוטיו חידות ומשלים. ואזכיר מפיוטיו אחד והוא ליראי יכפיל וחודשים יכפיל ליום זה פור הפיל ומציון ימלוך". ואבן עזרא מביא כמה וכמה דרכים להבין, והוא מוכיח שבעצם אין לנו אפשרות פשוטה להבין את זה, דבר שיש לנו כמה אפשרויות להבין אותו ואנחנו לא יכולים להכריע. אין לנו אפשרות בעצם להיות בטוחים שאנחנו יודעים. הוא מוסיף, אבן עזרא, ואומר, "אפילו שלמה המלך החכם מכל האדם, כשהוא כתב דברים, הוא כתב בצורה ברורה שאנחנו יכולים להבין אותם. למה הקליר חייב לכתוב בכזה סגנון? מפה ומפה הביא עליי מאריק, ראה גורלו ית הוא שם לרואים לאיית" וכן הלאה והלאה, כפי שציטטנו גם מקודם. ואבן עזרא מתנגד לסגנון של הפיוטים של הקליר. אבן עזרא עצמו, בפיוטים שלו, אנחנו מכירים את הדוגמה "אגדלך אלוקי כל נשמה" ועוד ועוד

12:01 דובר 2 פיוטים של הקליר-- של אבן עזרא, שהם כתובים בצורה הרבה יותר פשוטה. אז אבן עזרא מתנגד לסגנון של פיוטי הקליר, אבל מצד שני גדולי הדורות קיבלו אותו מאוד, את הקליר. רבינו תם מביא בשם אביו, רבינו מאיר, שהיה חתנו של רש"י, מביא בשם אביו ששמע מהגדולים שלפניו שכשהקליר כתב את הפיוטים להטה אש סביבו. הקדושה של הקליר הייתה קדושה נפלאה, אומר רבינו תם. בספרי האחרונים עוד כתוב שהקליר הטמין סודות בתוך הסגנון הזה, ולכן הוא כתב דווקא בסגנון הזה. בדברי המקובלים אנחנו יודעים שמקבלים דווקא את הפיוטים של הקליר, שדווקא הם מכוונים למה שקורה למעלה. ובכל מקרה, זה הקבוצה הראשונה, פיוטי הקליר. הפיוטים עוסקים בחורבן ובאירועים המשתעפים ממנו די ישירות, והפיוטים קשים מאוד יחסית. ובזה סיימנו לומר כמה מילים על הקבוצה הראשונה של הקינות, הקינות שממוספרות במספר ו' עד כ'. נעבור לדבר על הקבוצה השנייה של הקינות, שכפי שאמרנו הקבוצה השנייה של הקינות זה מקינה כ"א עד קינה ל"ה. בקבוצה הזאת יש מגוון אירועים רחב יותר, ולא מדברים רק על דברים שהם תוצאה ישירה מהחורבן, אלא גם על דברים שהיו הרבה שנים אחרי זה, אלף שנה ויותר מאוחר, אה, לחורבן. יש כאן כמה וכמה פייטנים. גם הקינות של הקליר עצמו, יש כמה קינות שנמצאות בתוך החלק הזה, בתוך החלק השני. אני לא יודע מי חילק את הקינות, מי סידר את הסדר, כי אנחנו נראה שהקינות לא מסודרות לפי סדר האירועים וגם לא לפי סדר המחברים. החלק הראשון זה רק הקליר. החלק השלישי נראה שהוא גם יותר אחיד, הוא ציוניות, אבל החלק השני משולב מכמה דברים. מה הם הדברים שיש בחלק השני? אז הקינה הראשונה שיש בחלק השני, קינה כ"א, זה

14:27 דובר 2 קינה שמדברת על ארזי הלבנון אדירי התורה, דהיינו עשרה הרוגי מלכות. גם ביום כיפור בתפילת מוסף אנחנו אומרים קינה על עשרה הרוגי מלכות, שזאת הקינה "אלה אזכרה ונפשי עלי אשפכה" וכולי, קינה שאנחנו מקוננים על המיתה המשונה של עשרה הרוגי מלכות, של רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבן שמעון בן גמליאל. גם בקינות לתשעה באב יש לנו קינה על עשרה הרוגי מלכות, שבסגנון אחר, נכתבה על ידי רבי מאיר בן יחיאל, ש-- והוא כתב פיוט שנקרא "ארזי הלבנון אדירי התורה", הוא מקונן על הפטירה של עשרה הרוגי מלכות. הפיוט הזה הוא כבר קל יותר. קבוצה שקיימת בתוך ה-החלק השני. יש קבוצה, היא לא נמצאת ביחד, היא מפוזרת. זו קינה כ"ב, קינה כ"ה, קינה כ"ט כמדומני. כן, קינה כ"ט וקינה ל"ב או ל"ג. יש לנו ארבע קינות בתוך הקבוצה השנייה שעוסקות בגזרות תתנ"ו. גזרות תתנ"ו זה הרבה יותר מאוחר, הרבה אחרי החורבן. גזרות תתנ"ו זה הרבה אחרי החורבן, למעלה מאלף שנה. היה את מסע הצלב, אה, לזכר מסע הצלב עד היום בשבת מברכים אחת אנחנו אומרים אב הרחמים, שזאת שבת מברכים חודש סיוון, מכיוון שכמה וכמה מהגזרות של מסע הצלב הזה, מסע הצלב הראשון, מהגזרות האיומות, היו בחודש סיוון. והקינות האלה, יש בהן ייחודיות שמחברי הקינות לא כתבו אותן על משהו ישן, על משהו שהיה פעם, על משהו שאנחנו מצווים להתאבל עליו, אלא בקינות האלה אנחנו רואים את האבלות. לכאורה ככה נראית אבלות יותר חיה, אבלות שמרגישים אותה לא מפני הציווי כמו שהרבי אומר, לא מפני הציווי, אלא ממש מרגישים. וניתן כמה דוגמאות מתוך הקינות האלה, הקינות על גזרות תתנ"ו. הקינה הראשונה מתחילה, "החרישו ממני ואדברה ויעבר עלי מה", שכולם ישתקו,

16:47 דובר 2 אני לא יכול לשתוק, אני עכשיו צריך לדבר ולפרוק את האבל שלי. הוא ממשיך, אני קורא בדילוגים, "כיולדה אפעה", כמו אישה שיולדת. אני רוצה לבכות כמו אישה שיולדת, שזה כאבים גדולים. "כיולדה אפעה, אשאף ואשמע מספד, מה אעשה ואקונן בלא נעימה" וכן הלאה. הוא נותן כמה וכמה, איך שבת משוש וערבה שמחה. אה, הוא מתאר את האירועים של אה מסעי הצלב, איך שהיהודים החליטו להרוג את עצמם בשביל שלא יכריחו אותם אה למרוד במלכות שמיים חס ושלום, הם החליטו להרוג את עצמם. נהרגו המונים, המונים, אבות אשר היו רחמנים נהפכו לאכזר והרגו את בניהם. והוא מתאר, פונה לתורה. "תורה תורה חגרי שק", זה כאן המקור, תמיד בציטוטים של ההלוויות על גדולי תורה לוקחים מהקינה הזאת. "תורה תורה חגרי שק והתפלשי באפרים, אבל יחיד עשי לך ומספד תמרורים". והוא ממשיך אה ומתאר, לא ניכנס לכל הפרטים. נעבור לקינה אה כ"ה, שבקינה כ"ה הוא נותן לנו גם את התאריכים. אה, מה היה, מתי היו הרוגים באשפירא, שזה בשני, בשמונה בו, בחודש השני שזה חודש אייר, בשמונה בו בחטא אז נהרגו. והוא ממשיך על הרוגי ורמייזא וכן הלאה. היו כמה וכמה הרוגים, כמה וכמה קהילות שנחרבו והוא מקונן. הוא פותח בביטוי העז "מי יתן ראשי מים ועיניי מקור נוזלי". הפייטן רבינו קלונימוס מפייט, "מי יתן ראשי מים ועיניי מקור נוזלי". אני רוצה לבכות בלי גבול, בשביל שאני אוכל לבכות כמו שאני רוצה אני צריך שהראש שלי יהיה כולו מים, שהעיניים יהיו ברזים, "ואבכה כל ימותיי וליליי". זאת הייתה ההרגשה שלהם אחרי גזרות תתנ"ו האיומות. ההרגשה שלהם הייתה שהם רוצים לבכות כל הזמן, "בכו בכיו רב" וכן הלאה. אז אם כן, זה הסוג השני

18:59 דובר 2 אה שקיים בתוך הקבוצה השנייה. דיברנו על-על הפיוט הראשון שהוא "ארזי הלבנון", קינה על אסון הרוגי מלכות, ואנחנו עוברים ל-- ודיברנו על הסוג השני, קינות על גזרות תתנ"ו. בתוך הקינות האלה גם כתוב שלא ניתן להוסיף עוד יום לאבל. בעיקרון היה צריך להוסיף עוד יום להתאבל באופן מיוחד על הצרות הנוראות של גזרות תתנ"ו, אבל מכיוון שלא ניתן להוסיף עוד יום לאבל, לכן מצרפים את זה לתשעה באב. הגמרא-- ועוד נדבר על עוד שתי קינות שנמצאות בקבוצה הזאת, בקבוצה השנייה. יש קינה כ"ג שמדברת על הסיפור שמופיע בגמרא על ילדיו של רבי ישמעאל שהם נמכרו לעבדים, ומכיוון שהם היו יפים מאוד אז האדונים עשו ביניהם הסכם שהעבד שלי יתחתן עם השפחה שלך ונתחלק בוולדות. הבן והבת של רבי ישמעאל הוכנסו לחדר, אבל כל אחד מהם לא ידע שמי שנמצא איתו זה אחותו ואח שלו. הם לא ידעו, הם רק בכו. איך בן כהנים לעבד יהא נושא לשפחה וכן הלאה. ככה הם בכו כל אחד בפינתו והם לא ידעו, כל אחד, כל אחד היה מכונס בפינתו. הם לא שמו לב עד שהאיר היום ואז הם ראו שזה, זה לא שפחה ולא עבד, זה הם. עד שיצאה נשמתם מרוב בכייה. אז על האירוע הכואב הזה יש את קינה כ"ג. קינה ל"א משווה בין היציאה ממצרים לבין היציאה מה-- לבין היציאה מ-- לגלות, היציאה מירושלים. היציאה ממצרים הייתה באופן אחד, היציאה מהגלות היא באופן-- היציאה לגלות היא באופן אחר לגמרי. אה, נקריא אי אילו ציטוטים מהקינה הזאת, מקינה ל"א. פותח הפייטן, לא ברור לגמרי מיהו הפייטן, זה לא בטוח. "אש תוקד בקרבי בהעלותי על לבי בצאתי ממצרים". אש יוקדת שאני נזכר מה היה

20:54 דובר 2 בצאתי ממצרים, והוא מפרט. אז ישיר משה, ביציאה ממצרים היה שיר של משה, שיר לא יינשה, שיר שלא יישכח. זה נכתב בתורה. זה היה בצאתם ממצרים. אבל מה היה ביציאה מירושלים? היה מקביל ויקונן ירמיה. במקום שירה של משה היו קינות של ירמיה. אה, והוא נותן באות ג', ביציאה ממצרים גלי ים רמו וכחומה קמו. היה לנו את קריעת ים סוף, שהים עמד והמים להם חומה מימינם ומשמאלם. זה בצאתם ממצרים. אבל כשיצאנו מירושלים זדונים שטפו ועל ראשי צפו, כמו שהפסוק אומר בתהילים, אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. הוא משתמש בביטוי הזה להקביל שאז המים עמדו ביציאת מצרים, וכעת המים שוטפים אותנו. זה באופן כללי הקינות של הקבוצה השנייה. מגוון קינות למחברים שונים ועל אירועים שונים. נעבור כעת לקבוצה השלישית. הקבוצה השלישית מכונה ציוניות. הקבוצה הזאת, שהיא כפי שאמרנו מקודם קינות ל"ו עד מ"ה. הקינה פותחת בפיוט של רבי יהודה הלוי. רבי יהודה הלוי, שהיה מגדולי חכמי ספרד קצת לפני הרמב"ם, כתב הרבה פיוטים, ואחד הפיוטים שהוא כתב, ופיוט מאוד ידוע, ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך? נדבר מיד על הפיוט המיוחד הזה, אבל לפני זה יש תכונה אחת שאותה לקחו אנשים הבאים וחיקו אותה בפיוטים שלהם, ולכן זה נקרא כל הקבוצה הזאת ציוניות. המיוחד בפיוט הזה הוא שרבי יהודה הלוי כביכול מדבר עם ציון. הוא פונה לציון על אף שלא ניתן לדבר איתה, אבל הוא פונה אליה ואומר לה, ציון, הלא תשאלי לשלום אסירייך? האם את לא שואלת לשלומנו, אה, בנייך שיצאו לגלות והם אסורים והם מחכים לך והם דורשי שלומך? איך את לא-- איך את לא דואגת להם? פונה לציון, ובפיוט הזה ישנם כמה ביטויים, נדבר

23:29 דובר 2 עליהם ואז נעבור לפיוטים הבאים שדומים והלכו בכיוון של הפיוט הזה. הוא כותב ביטוי שעבר גם לשירים בשירה החדשה, בשירה הישראלית. לבכות ענותך אני תנים. כשאני בוכה, כשאני חושב על הצרות של ציון, אני כמו הבכיות של תנים. ועת אחלום שיבת שבותך, כשאני יושב ומתפנטז ומדמיין והוגה בשיבת שבותך, אני כינור לשירייך, אני נהפך לכינור, אני נהיה כלי נגינה מיוחד, כלי הנפש שמבטא את השמחה, וזה הגיע גם לשיר על ירושלים. הלא לכל שירייך אני כינור, זה מגיע מכאן, מהפיוט הזה. הוא ממשיך ואומר כמה הוא מחכה להגיע לארץ ישראל. הוא משתוקק, ומי יתנני משוטט במקומות אשר נגלו אלוקים לחוזיך וציריך. מתי אני אוכל גם להסתובב באותם מקומות שהשם התגלה לחוזיך, לנביאים, לאלה שרואים במראה הנבואה, וציריך, לאלה שנשלחו על ידי השם להגיד דברים לעם ישראל. כשאני אגיע, אפול לאפי עלי ארצך וארצה אבנייך לי מאוד ואחונן את עפרייך. מצד שני הוא כותב כמה הוא היה רוצה, נעם לנפשי הלוך ערום ויחף, כמה הוא היה רוצה להיות בארץ ישראל, אפילו ערום ויחף, העיקר להסתובב שמה. אבל מצד שני, איך יערב לי לאכול ושתות בעת אחזה כי יסחבו הכלבים את כפירייך, את האריות של עם ישראל הכלבים סוחבים, אלה שעשו את החורבן יימח שמם. איך אני יכול לאכול ולשתות? אז זה פיוט שכדאי, בעברית פשוטה, וכדאי להגיד אותו לאט. הביטוי הזה בא מאוד, ועם רעיון חדש, לדבר עם ציון, לפנות אליה, לעורר אותה כביכול, ודרך זה לעורר אותנו על האבלות של חורבן בית המקדש. בעקבות הפיוט הזה נכתבו כמה וכמה פיוטים שנקראים ציוניות והם נמצאים והם מסודרים בקינות אחרי הקינה הזאת של רבי יהודה הלוי. נדבר על שתיים מתוך

25:51 דובר 2 הקינות הללו. קינה אחת היא קינה מאוד ידועה כי אומרים אותה בקול. יש קינה אחת שאומרים בקול בתוך כל הקינות, והקינה הזאת זה אלי ציון ועריה כמו אישה בציריה, ציון ועריה, ירושלים וערים שבסביבה, תבכו, אלי זה לשון בכי, עלי כמו אישה בציריה. כמו שכבר הזכרנו מקודם את הדימוי הזה של אישה שבוכה בזמן של הצירים. כיולדה ראינו מקודם בקינות, בוכה כמו יולדה, כמו אישה שיולדת, וכבתולה חגורת שק על בעל נעוריה, כמו אישה צעירה שבעל נעוריה נפטר. הם לא הספיקו לחיות הרבה ביחד, ולכן אנחנו פונים לציון ואומרים לה, תבכי כמו אישה בציריה וכמו בתולה שחגורה שק על בעל נעוריה, שזה בכי חזק מאוד. אז הפיוט הזה אנחנו זוכרים אותו במיוחד מכיוון שהוא נאמר בקול. הקינה מפרטת על מה ציון ועריה צריכים לבכות כל כך, על מה הם צריכים לבכות כמו אישה בציריה, על הארמון אשר ננטש, על בית המקדש שננטש, על הקורבנות, על היהודים ועל המכות שחטפנו בחורבן וכן הלאה. זו קינה אחת שנכתבה בסגנון של ציוניות. ויש עוד קינה שהיא בעצם מדברת על האירוע האחרון מתוך כל הקינות שמדברים על אירועים שונים. האירוע שחותם זה קינה מ"א. היא לא הקינה האחרונה כי כבר אמרנו מקודם שהקינות לאו דווקא על פי הסדר, אבל הקינה הזאת היא הקינה שמדברת על האירוע האחרון. היא קינה שכתב המהר"ם מרוטנבורג, המהר"ם מרוטנבורג, שידוע בסיפור חייו, ידוע בזה שהוא ישב בכלא. התלמידים הענקיים שהיו לו ובראשם רבנו הרא"ש, שנאלץ בעצמו גם בעקבות הגזרות שהיו באשכנז לברוח לספרד. והרא"ש הוא בעצם שילוב של היהדות האשכנזית, של המסורת האשכנזית, של התורה של אשכנז עם ספרד. הוא הגיע לספרד ונפגש עם הרשב"א, רבינו שלמה בן

28:04 דובר 2 אדרת, גדול חכמי ספרד בעת ההיא. הרא"ש היה תלמיד של המהר"ם מרוטנבורג, והמהר"ם מרוטנבורג, הסיפור הזה של הכלא, שהוא נאלץ לשבת בכלא על לא עוול בכפו ונפטר שם כידוע, זה לא היה הסיפור הראשון שבו הוא סבל את צרות עם ישראל בגלות, אלא יש לו קינה על אירוע שקרה הרבה לפני זה. בצעירותו הוא למד בצרפת, בפריז, אצל רבי יחיאל מפריז, מגדולי בעלי התוספות, ואז היה ויכוח על התלמוד. היה יהודי שהמיר דתו, לא עלינו, ויזם ויכוח, והוא רצה להוכיח שהתלמוד הוא נגד, שהגמרא היא נגד הנוצרים. אגב, בערך באותה תקופה היה ויכוח במקום אחר, לא כל כך רחוק באירופה. בספרד היה ויכוח נגד הרמב"ן. מה ניסו להוכיח נגד הרמב"ן? שבגמרא כתוב שהנוצרים הם הצודקים, ולמה היהודים מתעקשים לא לקבל את הנצרות? ככה התקיפו את הרמב"ן. כבר מזמן רציתי להציע, לא היה לי למי. חבל שהגויים הלכו והתווכחו עם הרמב"ן וסבלו על זה שהגויים טענו שהגמרא היא בעד הנוצרים. ובצרפת הלכו והציקו לרבי יחיאל מפריז שהגמרא היא נגד הנוצרים. היה עדיף לתת לגויים להתווכח בינם לבין עצמם. אלה יגידו נגד, אלה יגידו בעד, וככה לא יסבלו. אבל בכל מקרה, היהודים סבלו משני הוויכוחים הללו. ובוויכוח שהיה בצרפת, שרבי יחי-- שרבי-- שהמהר"ם מרוטנבורג, תלמיד של רבי יחיאל מפריז, היה שמה נוכח, אז שרפו כ"ד עגלות, שרפו עשרים וארבע. ״זאת חוקת התורה״, דא גזירת אורייתא. יש תענית צדיקים שצמים לזכר שריפת התלמוד הזאת, ולזכר זה כתב המהר"ם מרוטנבורג קינה כואבת. על פי הקינה של ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״, המהר"ם מרוטנבורג פונה לתורה: ״שאלי שרופה באש לשלום אבלייך, המתאווים שכון בחצר זבולייך״ וכן הלאה. ״שאלי שרופה באש״, את התורה שרופה באש, תשאלי

30:13 דובר 2 לשלום אבלייך, אלה שאכפת להם. משה אני אפנה, אומר המהר"ם מרוטנבורג, למשה ואהרון בהר ההר, למשה ואהרון בהר ההר, ואשאל: היש תורה חדשה? וכן נשרפו גלילייך, אחרי התורה נשרפה. וככה הוא משתמש פה גם בביטוי של רבי יהודה הלוי: ״מה לנפשי יחכה רב לחכי״, יכול אחרי ראותי אשר אספו שללייך, את התורה, את כל העגלות של הכתבים של הגמרות, אל תוך רחובה כנדחת. בעיר הנדחת כתוב: ״את כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל״. כותב המהר"ם מרוטנבורג: התייחסו לתורה כמו לעיר הנדחת, אספו שללייך אל תוך רחובה כנדחת ושרפו שלל עליון וכן הלאה. אז אם כן, נעצור כאן בנוגע לקינה הזאת, יש עוד הרבה פרטים. איך שהוא מאריך המהר"ם מרוטנבורג, הוא מקונן על שריפת התורה שהייתה בזמנו. ועד כאן דיברנו בכמה מילים קצרות על החלק השלישי של הקינות, הקינות המכונות ציוניות, שהקינות המכונות ציוניות. וכפי שאמרנו, רבי יהודה הלוי, ״ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך״, והקינות הבאות נכתבו בסגנון הזה, מדברים עם ציון או עם התורה, וגם בסגנון כל הקינות האלה יש את ה״שלך״ בנקבה: אסירייך, אבלייך, זבולייך, גלילייך, נשרייך, מורייך, הדרייך וכן הלאה והלאה. הסגנון הזה חוזר על עצמו בקינות המכונות ציוניות. נחתום את שיעורינו בקינה, בקינה האחרונה. הקינה האחרונה זו קינה אחת ויחידה שאומרים אותה גם בלילה וגם ביום. בלילה יש כמה קינות שלא אומרים ביום. ביום יש הרבה קינות שלא אומרים בלילה, אבל אחת חוזרת על עצמה. הקינה הזאת היא לאחד מגדולי הפייטנים, רבינו שלמה אבן גבירול. אנחנו אומרים קינה גם בשבעה עשר בתמוז, ״שאין נאסר אשר נמסר ביד בבל״, וגם שיר. הקינה הזאת של-- שחותמת את הקינות לתשעה באב,

32:25 דובר 2 קינה מאוד מיוחדת. הקינה הזאת מתארת כביכול ויכוח בין שני-- בין שתי קבוצות בעם ישראל. קבוצה אחת זה מלכות יהודה, בעיקר השבטים יהודה ובנימין, לוי, והקבוצה השנייה זה מלכות ישראל. מה הוויכוח בין שתי הקבוצות הללו? הוויכוח בין שתי הקבוצות הללו זה מי יותר מסכן, מי סבל יותר, מי צריך להתאבל יותר. ויכוח כואב, לצערנו שניהם צודקים, שניהם סבלו, אבל זה הוויכוח שיש-- שישנו בין שתי הקבוצות הללו. איך הן מכונות? יש בנביא כינוי, ורבי שלמה אבן גבירול משתמש בו בקינה הזאת: ״שומרון קול תיתן״. שומרון, אגב, זה מלכות ישראל. ״שומרון קול תיתן״. שומרון נקראת אהלה. הנביא מתאר, ובעקבותיו הפייטן, שתי נשים: אחת נקראת אהלה ואחת נקראת אהליבה. אהלה זה ישראל, אהליבה זה יהודה. מה המשמעות של השמות האלה, אהלה ואהליבה? המשמעות היא אהלה, זה האוהל שלה, זה מלכות ישראל. מלכות ישראל הקימו שמה, ירבעם בן נבט הקים שמה את ה... את המשכן שלו, את החגים שלו, זה האוהל שלה, זה לא אוהל שלי. אבל איך נקראת מלכות יהודה? מלכות יהודה נקראת אהליבה. האוהל שלי נמצא בה, לא האוהל שלה כמו ישראל, לא אהלה, אלא האוהל שלי נמצא בה. ויש כאן ויכוח בין שתיהן, בין אהלה ובין אהליבה, בין ישראל ליהודה. ישראל טוענים: אנחנו גלינו הרבה יותר מוקדם, והרבה-- מקצת הימים כבר שילמתי את נשיי, את החוב שלי לנושה, לקדוש ברוך הוא, כביכול שילמתי מוקדם מאוד, למקצת הימים. ג-- ה-- מלכות ישראל גלו הרבה יותר מוקדם, למעלה ממאה שנה לפני מלכות יהודה. משיבה אהליבה: אני גם סבלתי, גליתי עוד פעם ועוד פעם. אתם גליתם פעם אחת וזהו. הסיכום של הפיוט הזה זה ״החומל על דל חמול על דלותם״. בתכל'ס שניהם

34:35 דובר 2 צודקים. הם גלו מוקדם, הם גלו כמה גלויות. דבר מעניין אומר הרבי: לעתיד לבוא, בעזרת השם תכף ומיד ממש, אנחנו נחגוג צום הרביעי, שזה שבעה עשר בתמוז, צום החמישי, תשעה באב, צום השביעי, צום גדליה, וצום העשירי, עשרה בטבת, יהפכו לששון ולשמחה. למי שייכים החגים האלה? יש מן המפרשים שאומרים החגים האלה שייכים למלכות יהודה, אבל כל עשרת השבטים שיחזרו בגאולה, הם לא יחגגו בשבעה עשר בתמוז ובתשעה באב, הם יחגגו חגים אחרים. הם יחגגו את הזמנים של הגלות שלהם, את הזמנים שבהם הם מתאבלים עכשיו, זה הזמנים שאותם הם יחגגו לעתיד לבוא. אבל הרבי אומר לא, "והאמת והשלום אהבו". כולם יחגגו את כל החגים, גם הם, עשרת השבטים, יצטרפו לחגיגות שלנו לצום הרביעי, צום החמישי, וגם אנחנו נצטרף לחגיגות שלהם. אנחנו עדיין לא יודעים מה התאריכים שלהם, בנביא אין פירוט של התאריכים שהם גלו, אבל אנחנו גם כן נצטרף לחגיגות שלהם כשנדע מתי הם יהיו, והאמת, כמו שאומר הפסוק, "והאמת והשלום אהבו", כולנו נחגוג ביחד. הקינות מסתיימות: "תמהר ישועה ותחיש גאולה ותשוב לירושלים ברחמים רבים, כי נחם ה' ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה", שבעזרת השם כל הקינות הללו יהיו שייכים לפעם ותכף ומיד יהיה "אודך ה' כי אנפת בי". נראה את הטוב הפנימי הטמון והגנוז בתוך כל העניינים הלא טובים תכף ומיד ממש. הצלחה רבה.