מצוות הדאורייתא הנעשות בליל הסדר - הרב מיכאל שלמה אבישיד שליט"א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 בשיעור הזה נעסוק בהלכות הפסח. אנחנו נמצאים שלושים יום לפני החג, ויש לנו הלכה מפורסמת בסימן תכ"ט שצריכים לעסוק בהלכות הפסח, לכן לכל אחד ואחד בימים אלו בעת הפנאי לעסוק בהלכות הפסח, וביחד ננסה גם כן לעסוק בהלכות הפסח. הלכות הפסח הן מרובות, אבל בשיעור הראשון נתחיל קודם כל לעסוק במצוות שקשורות לליל הסדר, שהן מן התורה. ידוע שאפילו הניקיון של פסח הוא לא בהכרח מן התורה, היות ואנחנו מבטלים את החמץ, וכשעושים ביטול חמץ אז החמץ הוא בעצם לא שלנו. לא ייראה לך חמץ — שלך אסור לראות, אבל של אחרים או של הפקר אפשר לראות. לכן החמץ שמונח בבית אפשר להשאירו מן התורה, אם עשינו ביטול חמץ. כל אחד עסק ולמד, אה, מסכת פסחים וזוכר את הסוגיות הראשונות שהם דנים בנושא הזה. מה הסיבה שמוציאים את החמץ? מוציאים את החמץ שמא יבוא לאוכלו כמו שמובא בתוספות או שמא הביטול הוא לא היה בלב שלם, אבל בסופו של דבר יוצא שכל העניין של לא להחזיק חמץ בבית זה מדרבנן. מה שאין כן בלילה הזה, יש לנו מצוות מן התורה, גם מצוות נדירות, ועל זה אנחנו נעסוק בשיעור הראשון. דבר ראשון, יש לנו את המצווה "והגדת לבנך", זאת אומרת לספר ביציאת מצרים. כולם בעצם התקשו להבין מה החידוש, הרי כל ימות השנה, כולל ליל הסדר, יש לנו מצווה להזכיר את יציאת מצרים בימים ובלילות. אז מה התחדש במצווה של ליל הסדר? המון תירוצים נאמרו, הרבי בעצמו בהגדה של פסח בביאורים, אה, שם מביא כשש תירוצים, כשהמפורסמים ביותר הם שמספיק לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, אפילו בלב, במחשבה. מה שאין כן בליל הסדר צריך שיהיה בדיבור, ועוד נפקא מינה גדולה

02:41 דובר 2 בין המצווה של כל השנה, ששם מספיק להזכיר את יציאת מצרים, זאת אומרת הזכרה בעלמא, בלי להיכנס לפרטים. מה שאין כן בליל הסדר יש לנו מצווה לספר ביציאת מצרים, וגם לא רק שיש מצווה לספר ביציאת מצרים, יש לנו גם מצווה לעשות את זה כל הלילה, כמו שכולם מכירים את המשנה שאומרים בהגדה, שהם היו מספרים באותו לילה עד שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית, ולכן נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן תפ"א שידוע שלא שותים, אה, אחרי הכוסות. בעצם ידוע גם שאפילו לא אוכלים ולא שותים אפילו מים כמו שכתוב, כמו שמשמע מהסידור של אדמו"ר הזקן, שאפילו מים, שאחת מהסיבות זה על מנת שלא לאבד את הטעם של האפיקומן בפה, אבל לעניין השתייה, שזה לא כל כך היה אמור להפריע בטעם, זה בעיקר שלא להשתכר. למה? כי צריכים לספר ביציאת מצרים עד שתחטפנו השינה. זאת אומרת שהרבה פעמים קורה שיש לנו הזדמנויות לדבר הן בסעודה וגם אחרי הסעודה, כשיש הרבה אורחים בבית, אז יכול להיות שנרצה לשבת עוד בשולחן אחרי ליל... אחרי הסדר או על הספה, וכדאי לדעת שיש הלכה בשולחן ערוך שגם בשעות האלו עד השינה צריכים לעסוק בסיפור יציאת מצרים, בניסים ונפלאות של יציאת מצרים, או כמו שאדמו"ר הזקן גם כותב שם בתפ"א גם בהלכות הפסח, שכל מה שקשור להלכות הפסח ולסיפור יציאת מצרים זה עניין הזה של "והגדת לבנך", מתעסקים בעצם ביציאת מצרים. אז לכן צריך לדעת שיש לנו מצווה וזו מצווה מן התורה. כידוע, מה שאדמו"ר הזקן מביא בסימן ס' בהלכות קריאת שמע שעל מצוות עשה של תורה צריך כוונה לצאת ידי חובה, וזה גם מעכב. אי אפשר סתם לעשות בעצם מצווה כדרך אנשים מלומדה כמו בהרגל, ולא

04:57 דובר 2 לחשוב בפירוש שיש לנו פה פקודה מהקדוש ברוך הוא שצריך לציית אותה ולבצע אותה. צריכים בעצם להתכוון בכל מצוות של תורה שאנחנו צריכים לצאת ידי חובה. האמת שאדמו"ר הזקן שם מביא גם את המגן אברהם, שגם במצוות דרבנן צריך כוונה, רק שההבדל הוא שבדיעבד לא מעכב בדרבנן, מה שאין כן במצווה של תורה זה ממש מעכב. ולכן חשוב לדעת שיש לנו מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים כל אותו לילה, וכל מה שנרבה בזה מקיימים את המצווה בעוד יותר הידור ובעוד יותר, אה, חשיבות. הזכרתי שהמצווה היא מן התורה, בכל זאת כדאי להעיר שאדמו"ר הזקן בסימן תע"ב סעיף כ"ה כותב שנשים בלילה הזה הן מחויבות כמו גברים, וזה יסוד שיהיה מאוד חשוב להמשך של השיעור שאישה בליל הסדר מחויבת בכל המצוות, בלא תעשה זה כפשוטו, שאישה מחויבת בכל לא תעשה של פסח, אבל גם במצוות עשה של ליל הסדר כולל הכל. כל מה שנאמר על הגבר נאמר גם על האישה. רק מה, הוא אומר שזה מדרבנן, כיוון שמה שנאמר בתורה כמצוות עשה לדוגמה בליל הסדר, כמו סיפור יציאת מצרים, זה בעצם מצווה שהזמן גרמא, ונשים פטורות במצוות עשה שהזמן גרמא. אז למה אישה מחויבת? אז כמו שהוא מביא יש כמה ראשונים, יש כמה דעות בזה. אדמו"ר הזקן מביא בגלל שאף הן היו באותו הנס ולכן הן צריכות לספר ביציאת מצרים. משמע בפירוש שלשיטת אדמו"ר הזקן סיפור יציאת מצרים אצל נשים, אמירת ההגדה, שמיעת ההגדה זה בעצם מדרבנן בגלל שהן אף היו באותו הנס. אבל כמובן חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה וערבים דברי סופרים, אז צריך לקיים את המצווה כתיקונה לא פחות מאשר גברים עושים, אבל רק להעיר שאצל

07:00 דובר 2 אישה זה מדרבנן. מה שאין כן, כמובן, אכילת מצה שהיא מן התורה, שאנחנו נדבר עליה בהמשך השיעור. האדמו"ר הזקן שם מדגיש בסעיף כ"ה שבוודאי שאישה מחויבת מן התורה לאכול מצה, אפילו שזה מצוות עשה שהזמן גרמא, כי בעצם הפסוק השווה את זה לאיסור אכילת חמץ ביחד. אז כיוון שיש לה בלאו של אכילת חמץ, יש לה גם במצוות עשה של לאכול מצה בליל הסדר. כיוון שההגדה זה מצוות עשה, או דאורייתא לגברים או דרבנן לנשים, צריך לעשות את זה בצורה נכונה כמו שמקיימים מצווה. ויש אפילו הלכה בסימן תע"ג סעיף מ"ח, ששם האדמו"ר הזקן כותב שצריך להגיד את ההגדה ואת ההלל. הלל זה כבר חידוש גדול שאומרים אותו בישיבה. הלל זה דבר חשוב והיה ראוי לומר אותו בעמידה, אבל כיוון שכל הדברים שעושים בלילה הזה חכמים רוצים שזה יהיה בדרך חירות, כמו שהאלטער רבי בסימן תע"ב בהתחלה לגבי הסיבה שכל מעשי הלילה הזה צריכים להיות דרך חירות, אז לכן התירו לנו לשבת בהלל. אבל בוודאי לא בגלל שהיתרנו להגיד הלל בישיבה שאפשר להגיד אותו ככה מוטה על צידו או בעצם בצורה, אה, בצורה לא נכונה. ו-- סליחה. אז בצורה לא נכונה, אלא צריך להגיד את זה בעצם באימה וביראה. זה הלשון של השל"ה הקדוש שמובא בשולחן ערוך האדמו"ר הזקן. לכן זה פרט חשוב. כל ההגדה נאמרת ברצינות בישיבה טובה, לא מוטה על צידו, אלא כמו שצריך כדי לקיים את ההלכה הזו כתיקונה. כמו ש-כשמסתכלים ב-בסימן תע"ב, תע"ג נראה ברור בשולחן ערוך בכלל ובשולחן ערוך האדמו"ר הזקן, שבדרך כלל בעל ההגדה הוא זה שאומר את ההגדה של פסח, הוא זה שמחזיק בקערה ואף אחד אחר בשולחן לא מחזיק, גם

09:10 דובר 2 גברים שמוזמנים, גם ילדים, גם בנות. הבעל הבית מחזיק בקערה והוא מחלק והוא אומר את ההגדה. זה מה שכתוב בשולחן ערוך. למעשה נהוג קצת אחרת. נהוג שכל אחד אומר את ההגדה, אה, ב-בלחש, אלא שבוודאי שבעל הבית או לפחות אחד מבין היושבים צריך להגיד את ההגדה בקול רם, כמו שהאריז"ל מדגיש את זה, והרבי היה פעם בשולחן שאמרו את ההגדה בלחש, והרבי העיר מההלכה הזאת שצריך להגיד בקול רם, וכך נהוג בבתי ישראל שאחד, הבעל הבית או לפעמים מתחלקים קצת בקטעים, אבל גם כשאחד קורא בקול רם, בעצם כל אחד ואחד נהוג היום לומר את ההגדה, אה, בלחש. יש הלכה מאוד חשובה, כיוון שיש לנו מצווה לספר ביציאת מצרים בפרטי הפרטים, ואחד מהאופנים לקיים את הדבר הזה זה על ידי ההגדה בעצמו, בעצמה. אז לכן יש הלכה בסימן תע"ג סעיף מ"ב, הלכה ברורה שצריכים להבין את הקטעים. אז בארץ הקודש אז זה לפעמים לא כל כך קשה כיוון שזה שפת אם, אבל נשים וילדים הרבה פעמים ולפעמים גם גברים בחוץ לארץ לא תמיד מבינים את הלשון הקודש כנדרש, אז לכן כתוב שצריך להבין ואפילו לילדים האדמו"ר הזקן כותב שם שאם יש יכולת לילד להבין את כל ההגדה, יפרש להם את הכל. זאת אומרת שזה לא דבר של הידור. לפעמים שחושבים, הרבה פעמים רואים בבתי ישראל ברוך השם שמתרגמים קצת את הקטעים באנגלית, בצרפתית בכל מיני שפות, אז צריך לחשוב שזה חלק מהלכות ההגדה של ליל הסדר, שצריך להבין את הקטעים שאומרים. יש בעצם שאלה שנמצאת הרבה פעמים אצל השלוחים שיש להם ציבור גדול מאוד שמגיע לליל הסדר בכל מיני מקומות בעולם, ולא תמיד יש לנו את האפשרות להגיד את כל

11:22 דובר 2 ההגדה ושהם יישארו כדי לקיים, כי הרי יש את ההלכה הברורה בשולחן ערוך בסימן תע"ב שאי אפשר לקחת אדם ולתת לו ארבע כוסות לשתות אחד אחרי השני ולאכול את הכזית ובעצם לצאת ידי חובה בצורה כזאת. צריך בעצם שכל כוס תהיה במסגרת שלו. כאן זה הקידוש, כאן זה על החלק הזה של ההלל, כאן זה במגיד וכולי. כל דבר צריך להיות, פה זה כוס ברכת המזון, צריך להיות בעצם במסגרת, אז כדאי לכל שליח להכיר את ההלכה בסימן תע"ג סעיף מ"ג, ששם האדמו"ר הזקן כותב מה הייתה עיקר התקנה של הגדה של פסח, מה הם הקטעים החשובים להגדה שאסור לוותר עליהם, וזה גם כן יכול לתת לנו הוראה לגם אלו שאומרים את כל ההגדה, איפה באמת לשים לב, אה, ולשים דגש גם בתרגום, אה, וזה שם יש את הרשימה, יש גם אפילו אני חושב שכבר עשו אולי אפילו קובצים על זה שעושים את ההגדה מקוצרת, מכניסים את הכוסות בהתחלה, באמצע עם קטעים מסוימים כמו עבדים היינו לפרעה עד הקטע הראשון, ואחר כך יש את הקטע שמתחיל עובדי עבודה זרה היו אבותינו במצרים עד סוף ארמי אובד אבי, ויש את הקטע שרבן גמליאל, מצה זו שאנו אוכלים על שום מה עד הברכה של גאל ישראל. אז יש קטעים שזה מקצר הרבה את ההגדה ולפעמים אין ברירה לשלוחים להכיר את העניין הזה. כיוון גם כן שזו מצווה מן התורה והמצווה מן התורה היא בלילה הזה, אז הכוונה בלילה הזה מצאת הכוכבים. לכן יש הלכה ברורה שכמעט אין לה מחלוקת בשולחן ערוך ובנושאי כליו בתחילת תע"ב, גם גם בשולחן ערוך גם באלטער רבי, שהלילה הזה צריך להתחיל את הסדר רק מצאת הכוכבים, הקידוש יהיה רק אחרי

13:28 דובר 2 צאת הכוכבים. אנחנו יודעים שבשבת וימים טובים בדרך כלל, אז אפשר גם לקדש מבעוד יום וגם לעשות מעריב מבעוד יום ולעשות דברים מבעוד יום, כי מוסיפים מחול לקודש ואין בזה בעיה. נכון שהאדמו"ר הזקן הביא בריש סי' רס"ז שיש מקום לחשוש לשיטת השל"ה, שגם אם אדם אכל מבעוד יום הוא צריך לאכול כזית אחרי צאת הכוכבים, אבל מעיקר הדין אפשר להתחיל מבעוד יום. כמובן שבמשך השנה בחסידות חב"ד אנחנו לא נוהגים בזה. מנהג ליובאוויטש הוא בעצם לעשות ערבית בזמן, גם שבאלטער רבי כתוב אחרת, וכך, כך זה מנהג ליובאוויטש להתפלל מעריב בזמן, ולפעמים אנחנו מתפללים בזמן אפילו על חשבון תפילה במניין, כמו שלומדים מהצמח צדק בריש החידושים שלו לתחילת מסכת ברכות. וגם כן האכילה בדרך כלל היא נעשית בצאת הכוכבים בדרך כלל, אבל מעיקר הדין מותר לעשות מבעוד יום ולכן יש שלוחים לפעמים משתמשים בזה במשך השנה. בליל הסדר יש פה הלכה ברורה, היא לא נאמרה לגבי ערבית. ערבית זה יותר נושא שדנים בזה הפוסקים בהלכות שבועות בסימן תצ"ד, אבל לעניין של ליל הסדר מה שהכי מודגש בשם התרומת הדשן, וככה הט"ז פסק, המחבר, הט"ז, המגן אברהם סליחה, האדמו"ר הזקן, כולם פוסקים שעושים את הקידוש, כי זה חלק מליל הסדר, וגם מההגדה, הכל נעשה בצאת הכוכבים. לפעמים יוצא ששליח גם כן יתקשה בגלל השעות של המדינה שלו, שזה קצת מאוחר, ועד שיגידו אפילו את הקטעים המקוצרים של ההגדה זה יצא מאוחר, ומפחדים שלא נוכל לזכות הרבה יהודים. אז דבר ראשון, לא ישר להשתמש בקולות בנושא הזה בקלות. תמיד לחשוב האם באמת אנשים פחות יבואו אם עושים הגדה בתחילת הזמן מקוצרת. מקסימום יארגנו את הערבית בשבילם קצת יותר מוקדם ולהתחיל את הסדר

15:33 דובר 2 ממש בצאת הכוכבים, ובצורה מקוצרת זה בוודאי עדיף, כי זה פסק בשולחן ערוך תע"ב ובלי מחלוקת, וכך האדמו"ר הזקן וכולם פסקו. אבל לפעמים זה ככה קורה שבאמת בשטח יכול להיות שנפספס המון יהודים, וכידוע שדווקא בהלכות הפסח יש את הסימן בשולחן ערוך שאני קורא לו סימן של מבצעים, שזה סימן תפ"ד. איך עושים ליל הסדר לאנשים אחרים? ויש סימן שלם בשולחן ערוך רק על זה. אז כיוון שאם יודעים בצורה ברורה שבשטח אנשים יתקשו לארגן את ליל הסדר שתתחיל רק בצאת הכוכבים, ושאנשים יוכלו לקיים את המצווה ולא יברחו לפני הזמן, אז יכולים לשאול רב בצורה פרטנית ולקבל איזושהי קולא, לפחות להתחיל את העניינים של ההתחלה של הקידוש, וודאי שלפחות לדאוג שאכילת מצה תהיה ממש, אה, בלילה, ולהסתמך על פוסקים בודדים שלא מובאים בנושאי כלים של השולחן ערוך. יש חתם סופר בדף צ"ט של מסכת פסחים שכך רוצה ללמוד בסוגיה, שאין בזה בעיה בעצם להתחיל את הסעודה מבעוד יום. ויש גם את הדעה של התשב"ץ, מה שקוראים לו הרשב"ץ מאלג'יר, שהוא מגדולי הפוסקים, שהוא כתב גם כן שיש בזה היתר. אז לפעמים בהיתר מיוחד, בהתייעצות עם רב לפי הנתונים שבשטח, ניתן לפעמים לקבל איזושהי קולא. אבל כמו שאמרנו, אה, אנחנו עכשיו עסוקים במצווה של ההגדה, וההגדה זה באמת בעיקר הדין בצאת הכוכבים, כמו שאר המצוות של הלילה, כולל הקידוש, כולל אכילת מצה. הכל בעיקרון צריך להיעשות ב-ב-בתוך הלילה הזה. יש עוד נושא שנעסוק עכשיו בשיעור, שזה עוד מצוות עשה של תורה, שהיא מצוות אכילת מצה. והפעם, כפי שהזכרתי קודם, בסימן תע"ב סעיף כ"ה באדמו"ר הזקן, גם אישה מחויבת מן התורה לאכול את הכזית מצה בלילה הזה. "בערב תאכלו מצות", כמו

17:50 דובר 2 שנאמר בגמרא בדף ק"כ בסוף פסחים. נכון שיש דעה, אה, אחד מהתנאים, שזה לא מחויב בזמן הזה, אבל למעשה נפסק ברמב"ם, בשולחן ערוך, וכל הפוסקים בלי יוצא מן הכלל הסכימו שיש לנו מצווה מן התורה, אז גם בה צריך כוונה. נכון שכתוב בשולחן ערוך שכאן, כיוון שזו מצווה של אכילה, אז בסימן תע"ה, אז גם אם אדם לא התכוון, רק ידע שהלילה הזה הוא ליל הסדר, זה כבר מספיק כדי לצאת ידי חובה, גם אם אין כוונה ברורה לצאת ידי חובה. אבל תמיד אנחנו יהודים שלכתחילה כדאי לחשוב בצורה מפורשת שמקיימים מצווה מן התורה כשאוכלים את הכזית מצה. אז נעסוק עכשיו בשיעור בדיוק באופן שמקיימים את המצווה הזאת, כי אנשים הרבה פעמים מתקשים בשטח בעצם איך עושים את זה. יש לנו כמה הזדמנויות בלילה הזה לאכול מצה, בליל הסדר, יש לנו את המוציא מצה בהתחלה, יש לנו את הכורך ויש לנו את האפיקומן. אז אנחנו נדבר על כולם, אבל קודם כל, מה שהכי בעצם גורם לאנשים לפעמים לספיקות ולאי בהירות, זה בתחילת הכז-כזית הראשון שאוכלים, שני הכזיתים הראשונים שאוכלים בזמן המגיד, בזמן המוציא מצה, וגם כן שואלים איך לאכול את זה וכמה זמן לאכול את זה ואיך מחלקים את זה. אז לכן נעסוק בזה בפרטי הפרטים. כמובן שזה נושא שאפשר לדבר ממש שעות מרובות בגלל שיש לה המון המון ראשונים שהולכים לכל הכיוונים, החל מרש"י בערבי פסחים והרשב"ם שם, שיש גם פירוש של הנכד שלו, אה, במסכת ערבי פסחים, ורבנו חננאל והרא"ש והרמב"ם והסמ"ק, ויש ממש שישו ושמחו ב-בנושא הזה. האם צריך לחם משנה כמו שכתוב בכל שבת ויום טוב בסימן רע"ד ובדף קכ"ט בפוסקים. האם-- איך עושים את זה?

20:02 דובר 2 מה העיקר? על מה נאמרת הברכה המוציא? האם זה הולך על הלחם משנה, על המצה העליונה? האם זה הולך על המצה החתוכה? כי בדרך כלל בחז"ל דורשים שהמצות צריכות להיות לחם עוני, ואחד מהפירושים של לחם עוני זה לחם של עני. הלא פרוס לרעב לחמך, שבעצם העני אין לו את האפשרות לקבל לחם שלם, מצה שלמה, אלא בדרך כלל במשך השנה הוא מקבל כיכרות, חתיכות בעצם של לחם, ולכן זה מייצר שאלות. יכול להיות שבכלל אין צורך ללחם משנה, אה, הפעם, או יכול להיות שצריך רק מצה וחצי או שתי מצות ועם חצי באמצע. אז יש המון המון כיוונים בראשונים, לכן זה נושא מאוד מאוד ארוך. אפילו באדמו"ר הזקן ובפוסקים בסימן תע"ה יש בעצם כמה דעות שמובאות, ועם הפסק בסופו ההלכתי. אז נעסוק בעיקר במסקנה ההלכתית. קודם כול מה שנאמר בשולחן ערוך לכתחילה, וכשקשה לקיים את הלכתחילה, מה השולחן ערוך מציע, ואחר כך אנחנו נראה שמעשית, אה, אנחנו עושים קצת אחרת ונראה קצת מדוע ונהיה כמה שיותר פרקטיים כדי לתת עצות איך לקיים את זה בצורה נכונה. אז בסימן תע"ה, אה, מבואר שברגע שמגיעים למוציא מצה, אז הבעל הבית בסופו של דבר יבוא, יטול ידיים וכולם יטלו ידיים, ונתרכז קודם כול על הבעל הבית ואחר כך נתרכז על המסובים. הבעל הבית בעצם מגיע וצריך לאכול שני כזיתים. למה לאכול שני כזיתים? בגלל שיש מחלוקת, אה, בעצם בין הראשונים מה כאן העיקר, על מה רצו לאכול את ה-- לקיים את המצווה מן התורה של הכזית הראשון. ואז יש דעות שזה בעצם המצה העליונה, זה המוציא, והמצה השנייה זה המצה של המצווה של הלילה, של אכילת מצה. הראשונה זה בעצם ללחם משנה,

22:09 דובר 2 כמו שעושים לחם משנה, והכזא-- והמצה האמצעית, אז אנחנו מזכירים שהמצה האמצעית היא בעצם כבר חתוכה מזמן תחילת הסדר. קדש, ורחץ, כרפס, יחץ. ברגע שהגענו ליחץ חתכנו את המצה לשני חלקים, שהחלק הגדול נשמר לסוף הסעודה לאפיקומן, ובמנהג חב"ד לחתוך אותו לחמישה חלקים לעניין של הגבורות שאנחנו מנסים בעצם להמתיק אותן. ויש את ה-אה, מצה שנשארת, שזה החלק הקטן, אה, של המצה האמצעית. ובעצם בקערה, ברגע שמגיעים למוציא מצה, יש לנו שתי מצות שלמות ובאמצע יש את המצה החתוכה, החלק הקטן של המצה האמצעית. והבעל הבית, ברגע שעושה המוציא, צריך להחזיק את ה-- הוא מכניס את האצבעות לתוך הקערה ומחזיק בין האצבעות את שלוש, שלושת המצות, מצה עליונה, אמצעית ולמטה. מברך המוציא לחם מן הארץ, כי בעצם צריך לחם משנה, וגם כן יש את המצה האמצעית, כי ייתכן שגם המוציא הולך על זה, כמו שיש דעות בראשונים, וברגע שהוא מגיע לאכילת מצה הוא עוזב, הוא משמיט את המצה התחתונה, זה בין האצבעות, בוא נגיד מהזרת למטה, עוזב אותה ואז מחזיק בשעת הברכה של אכילת מצה, הוא יחזיק רק את המצה העליונה והאמצעית, ועל זה הוא יברך אכילת מצה. ועכשיו השאלה היא איך הוא יאכל את זה. אז דבר ראשון, וזה נוגע לכולם, זה שיעור הזמן. שיעור הזמן, וזה נוגע בעצם איך אוכלים את המצה. אז נכון שבדרך כלל כשמדברים על שיעור אכילה תמיד נזכרים על העניין של כדי אכילת פרס, שכדי אכילת פרס, אה, נכון שיש דעות שזה ארבע דקות, יש דעות תשע דקות, יש ארבע דקות, יש שש דקות. אמ, הרבה פעמים מפרסמים את הדעה של הרב חיים נאה, ארבע דקות, אבל, אה, כדאי תמיד לפרסם ולהקפיד לפחות

24:28 דובר 2 לאכול את זה תוך שלוש דקות, כמו השמועה ש-ש-שיש בשם רבי אליעזר מפרידשער[?] ששמע בעצם מהמלטה רבה שזה בעצם שלוש בשם הצמח צדק, שזה בעצם, אה, שלוש דקות. ולכן לכתחילה צריך לאכול את זה תוך שלוש דקות, וזה ככה בדרך כלל עניין של אכילת פרס. אבל אנחנו ניכנס אחר כך לפרטים, כי יש עניינים של דרבנן, עניינים של דאורייתא, אבל עניינים של תורה בוודאי שלכתחילה צריך להקפיד על שלוש דקות, ואם לא, יש את הזמן של שש דקות. שש דקות זה נמצא בשו"ת של הצמח צדק, וזה גם כן אפשרות שנייה למי שמתקשה, ואחר כך יש גם שיעור של תשע דקות, וזה גם יהיה תלוי, אנחנו נחזור על זה בהמשך, למה שכתוב בסימן תרי"ב, הלכות יום כיפור. מה שאדמו"ר הזקן מביא את הדעות של רש"י והרמב"ם, מה זה בעצם השיעור של אכילת פרס, זמן של אכילת שלוש ביצים, ארבע ביצים, ובשל תורה הולכים לחומרה, בדרבנן הולכים לקולא, וזה נפקא מינה בעצם, אה, באכילת מצה, כי לא כל פעם שאוכלים מצה בלילה הזה מן התורה. את הכזית הראשונה זה בעצם מן התורה, ושאר הכזיתים הם מדרבנן, כמו שאדמו"ר הזקן כותב בפירוש בתנ"ח סעיף י"א, ועושים מזה נפקא מינה למעשה שהכורך והאפיקומן זה מדרבנן, ולכן צריך לדון אותו כדינים של דרבנן ולא את החומרות שיש בדינים של תורה, ואנחנו נראה איך מתרגמים את זה, אה, בעצם למעשה בצורה פרקטית. עכשיו, בדרך כלל אז יש את השיעור של אכילת פרס בענייני תורה, שזה כשלוש דקות לכתחילה או שש דקות. אדם שחולה ומתקשה מאוד, אז לפעמים אפשר לתת לו כן אפשרות של תשע דקות. אבל, אה, יש עוד פרט כאן בלילה הזה. יש

26:17 דובר 2 מושג שצריך לאכול בעצם בבת אחת. זאת אומרת לבלוע את כל הכזית בבת אחת, לטחון אותו, לרסק אותו בתוך הפה ורק אחרי הריסוק לבלוע בבת אחת את הכזית, ככה מובא גם כן במגן אברהם לגבי מרור וגם בכורך, גם אדמו"ר הזקן מביא את זה בתע"ה ולא רק לגבי המצה בתע"ה. אז זאת אומרת ש-- וגם בתע"ה כאן כתוב על הכל שצריך לאכול את זה בצורה של בליעה אחת, של בבת אחת. כולם מתקשים, מאיפה יצא הסיפור הזה? תמיד אכילה מצטרפת אם זה אכילת פרס, למה צריך עכשיו משהו נוסף לממש לאכול בבת אחת? אז יש רוצים להגיד שזה בגלל חיובי המצווה. הגאון מווילנא רצה ללמוד את זה בתוך הסוגיה שמה בפסחים בקי"ד, שאכל מצה לחצאים יצא. ש-- מה כוונה יצא? שבדיעבד אם אכל חצי מצה ואחר כך חצי מצה תוך אכילת פרס הוא יצא בדיעבד. משמע שלכתחילה לא אוכלים לחצאים. צריך בעצם לאכול בבת אחת. בסופו של דבר, אה, נאמר בשולחן ערוך בצורה כזאת שצריך לקחת, בגלל שבירכנו ברכה המוציא ועל אכילת מצה, ולא רוצים פה לעשות הפסק בין המצות כי המוציא הולך בעיקר הדין על העליונה ואכילת מצה על התחתונה, אבל בגלל שיש מחלוקת חוששים לכל הדעות. אבל כדי לצאת לכל הדעות אז כתוב בשולחן ערוך שצריך להכניס לתוך הפה את שני הזיתים יחד, לרסק אותם ואז בפעמיים לבלוע את ה-- את מה שריסקנו. שני כזיתים בולעים, קודם כל בבת אחת כזית אחד ואחר כך עוד כזית. יש דיון שלם באדמו"ר הזקן ובפוסקים בכלל, שזה מובא גם בבית יוסף הדבר הזה, האם כפשוטו צריך, אה, להכניס גם כן את שני הכזיתים בבת אחת או שמכניסים לתוך הפה לאט

28:18 דובר 2 לאט, אבל לא בולעים שום דבר ואז מרסקים את הכול, אה, טוב היטב ואז בולעים בעצם בבת אחת כזית אחד ואחר כך עוד כזית אחד. אז האם זה הכוונה או הכוונה כפשוטו שצריך לבלוע את שני הכזיתים, ממש להכניס אותם בבת אחת בתוך הפה? היום ודאי עם המצות שהן רקיקים, כמו שכתוב בסימן תס"א, שזה כבר מנהג ישן, שהמצות שלנו דקות. מעיקר הדין המצות יכולות להיות עד גובה טפח ולכן זה יכול להיות דומה אפילו ללאפה, אה, עבה, ואז זה הרבה יותר קל לדמיין מה שהראשונים דיברו, שאפשר להכניס, אה, ולרסק כל כך ולבלוע כל כך, אה, ביחד. מה שאין כן היום שהם רקיקים והם, אה, שבעצם הם גם קשים והם נמתחים על שטח יותר גדול, אז בסופו של דבר ברור ש... אה, שמאוד קשה ליישם את זה. אז יש מחלוקת אם צריך להכניס את הכול בבת אחת כפשוטו או שזה קימעא קימעא ואז לרסק את הכול בתוך הפה. היום זה לא כל כך משנה לדון מי צודק ומי לא צודק. יש לי דעה בעניין, אבל הרב-- הבן של הרב אשכנזי כתב על זה שצריך ממש להכניס את הכול בבת אחת. יש דעות שלומדים באלטער רבי אחרת. כשיצאו בקובצים, אני זוכר לפני כעשרים שנה ויותר, גם את אגבריאל[?] כתב על זה. כולם בעצם מתפלפלים על זה, אבל זה לא כל כך עניין להתעכב על זה בגלל שבסופו של דבר לא כך אנחנו עושים למעשה, וזה לא גם מעשי לעשות את זה. אבל, אה, ברור שדבר ראשון צריך בכל זאת להגיד מה שכתוב בשולחן ערוך. בשולחן ערוך כתוב בעצם שניקח את שני הכזיתים. בוא ניקח את ההסבר השני שלא צריך להכניס אותם

30:01 דובר 2 בבת אחת. זה גם לא, לא, לא אי אפשר ליישם, ובעצם אוכלים, מרסקים לאט לאט, אוכלים לאט לאט ולא בולעים שום דבר, ואחרי שבעצם נכנסו לתוך הפה קימעא קימעא את שני הזיתים אז מרסקים את זה היטב ובולעים בבת אחת כזית אחד ואחר כך עוד כזית אחד. זה מה שכתוב. וכתוב אחר כך, ואם זה קשה לעשות את זה, אז בעצם יש עצה אחרת, כי קשה בעצם לרסק שני כזיתים בתוך הפה, אז נרסק רק כזית מהעליונה תחילה, שעל זה בעצם עיקר הדין שמברכים המוציא. אז נתחיל עם המצה העליונה. אוכלים כזית אחד ואחר כך מכניסים את ה-- כשגמרנו את הכזית הראשונה, אוכלים את הכזית האמצעית ומ-ומרסקים אותה ובולעים אותה בבת אחת. זה בעצם העצה השנייה שמוצעת בשולחן ערוך. למעשה אנחנו לא עושים כך. גם זה קשה לעשות. אז כיוון שלא עושים כך ולא נוכל לבלוע הכול בבת אחת ולא ככה נהוג לעשות, לבלוע הכול בבת אחת, אפילו כזית אחד בבת אחת, אז מה שאנחנו עושים, אנחנו לוקחים את ש-- את המצה העליונה, וזה כך עכשיו הכי מעשי. אנחנו לוקחים את המצה העליונה ואנחנו לוקחים את המצה התחתונה. אחרי שבירכנו, כפי שהסברנו לפני זה, ואו-אוכלים אותם בסנדוויץ'. כמובן שכזית מצות, הן של ה-של המוציא מצה והן של הכורך והן של אפיקומן צריכים לאכול אותם בהסיבה. הסיבה, צריך להזכיר, זה גם יהיה בעצם ל-לשיעורים הבאים, להזכיר שכתוב בשולחן ערוך הרב: "יכין מקום מושבו". זה לא שאדם ככה מגיע ויחשוב שישר יהיה לו מקום נוח. הוא צריך להכין את זה, לחשוב על זה גם מבעוד יום, איך הוא יגרום לעצמו בעצם שתהיה לו הסיבה טובה. כי יש דין של הסיבה שאם

32:00 דובר 2 זה לא נחשב להסבה. זה גם על פי ההלכה, לא יוצאים ידי חובה וצריך לחזור על זה. חוזרים בדיעבד על הכזית הראשונה של המצה, וחוזרים גם כן על הכוס השני של היין. יש בעצם, אה, אם התכוונו בכוס הראשון שאפשר לשתות אחר כך, אז אפשר גם כן לחזור על הכוס הראשון. אבל עקרונית, מעיקר הדין מה שכתוב, שחוזרים בדיעבד על הכוס השני וגם על הכזית הראשונה. מה שאין כן אפיקומן, בסימן תע"ז, וגם אה הכורך, כתוב שם בתע"ה שבדיעבד אם לא אכלנו כדי הסבה לא נורא. אבל לגבי הכזית הראשון של מוציא מצה זה מאוד חשוב, ואז לכן צריך לדעת מה זה הסבה. זה בצד שמאל. הכי טוב זה לפעמים לקחת כיסא שיש לו איזושהי ידית כאן בצד שמאל, לשים אפילו איזושהי כרית שיהיה נוח, ובעצם קצת להיות מוטה בצורה נוחה, כי לעשות לפעמים ככה על השולחן זה אפילו מזיק יותר. זה אפילו אוכלים, שותים את זה בצער. אנחנו לא הכי, לא הכי נוח, וזה שאלות אם בכלל יוצאים ידי חובה בצורה כזאת. אם בן אדם לפחות מסתובב הצידה וקצת יעשה כך אז בסדר, זה אפשר שבעצם בן אדם יהיה בצורה יותר נוחה, אבל צריך פשוט לקיים את ההלכה הזאת בשולחן ערוך: יכין מקום מושבו, שבן אדם יחשוב איך הוא יכול לשבת בצורה נוחה כדי לאכול את זה. אז בעצם הוא יעשה הסבה בצד שמאל, כמו שאמרנו, ייקח את המצה העליונה ואת המצה התחת-- האמצעית, ובסנדוויץ' אוכל קמעא קמעא, וצריך לאכול את שני הזיתים תוך שיעור של אכילת פרס אחד, כי אנחנו לא יכולים לקיים את הבליעה בבת אחת, אז לפחות יכולים לקיים את הצירוף הזה. ש-ש-- למה השולחן ערוך

33:52 דובר 2 הציע שאי אפשר לעשות? לעשות כזית מעליונה, כזית מתחתונה בנפרד? זה כיוון שלפחות יכולנו לבלוע בבת אחת, אבל אם גם זה קשה, אז לכן היום אנחנו נוהגים משהו אחר. אנחנו נוהגים לבלוע בבת אחת, זה לא שייך לנו. אז לפחות מה אנחנו יכולים לעשות? להסתמך על הדבר המקובל מתמיד, שכשאוכלים בצירוף של אכילת פרס תוך שלוש דקות הכל מצטרף. או שש דקות, כמו שאמרנו, אם זה, אם, אם זה קשה. אז לכן זו הצורה המעשית בעצם שאוכלים בהסבה. עכשיו כמה בעצם אוכלים מהמצות? אז בסימן תפ"ו כתוב בפירוש שהדין הזה זה דין בנפח של המצות, ויש מחלוקת בין הרמב"ם לבין המרדכי, מאוד מפורסם. האם זה חצי ביצה הכזית, האם זה שליש ביצה או קצת יותר. אז כיוון שיש בזה מחלוקת, אדמו"ר הזקן פוסק בצורה ברורה וחלקה שבעניינים של תורה אנחנו צריכים להחמיר. אז הכזית הראשונה זה ודאי עניין של תורה. צריכים להחמיר שהכזית תהיה כמו, תהיה חצי ביצה ולא שליש ביצה. ומה שאין כן בעניינים של דרבנן, אז עניינים של דרבנן, כמו שהזכרנו בתע"ה סעיף י"ד, גם ה-על פי ההלכה, כמו שהמורה כהן[?] מסביר באריכות בתו"ע, אפילו כזית, לא משנה אם אכלנו כזית מהמצה העליונה, מהמצה התחתונה, מעיקר מן התורה, מהתח-- מהאמצעית או בשתיהן יחד, העיקר אם אכלנו כזית כבר יצאנו ידי חובה מן התורה. אז לכן לפחות כזית אחד צריך להיות חצי ביצה. שאר הכזיתים הם יכולים להיות בנפח של שליש ביצה, וגם כן לגבי המרור, שזה כבר עניינים שהם מדרבנן בזמן הזה, כמו שנראה בשיעור הבא, אז גם כן השיעורים הם שליש ביצה. רק לגבי ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל, אז מחמירים בעצם על חצי ביצה, וכל מי

35:46 דובר 2 שרוצה לראות פרטים יכול להסתכל, אה, בארי-- באריכות. זה לא כל כך סימן ארוך, אבל בסימן תפ"ו. וכיוון שזה שיעור בנפח, בנפח, ברור שהשיעורים הם הרבה יותר קטנים ממה שחושבים. בעצם כיוון שהמצות הן לא מצות מכונה, אלא המצות של ליל הסדר הן בעצם מצות שמורות, ובכלל בחב"ד לא אוכלים מצות מכונה בכלל. אפילו לילדים הכי קטנים לא נותנים את זה, כמו שהרבי הדגיש כמה פעמים. אז המצות שהן לא עבודת מכונה, אז כל אחת יוצאת קצת שונה, אז אי אפשר לתת שיעור מדויק, אבל בערך יוצא כמו רבע מצה. השיעור של תורה לחומרה יוצא כמו רבע מצה בערך, של מצה בינונית, שרבע מצה, אה, בעצם זה כמו-- אני אקח את הגרמים בנוסף עם מה שיכול להישאר בין השיניים, שלפעמים זה לא נכנס בתוך שלוש דקות לתוך הפה, אז... או בכלל לפעמים לא נכנס וזה קצת נתקע הרבה זמן. אז, אה, השיעור בערך שרוצים פשוט לחש-לחש-לחשוב לכל הדעות זה חמש עשרה גרם. נכון שמפרסמים הרבה פעמים את השיעור של עשרים ושבע, אפילו עשרים ותשע עד שלושים גרם לכזית מצה. יש גם הרבה ספרדים שככה נוהגים כמו שיטת הכף החיים וכולי, שנתנו את ה... את ה... את השיעור של דרהם, שלפי זה זה יוצא עשרים ושבע גרם. אבל, אה, אני לא רוצה חס ושלום לשנות סדר בראשית. כל אחד יעשה לפי מנהגו ולפי רבותיו. אני יודע שהרב גינזבורג, אה, תמיד מפרסם את השיעור הגדול של שלושים גרם, אז כל אחד בעצם יעשה כפי מנהגו. אני רק אומר את דעתי ודעת של כמה, אה, מרבני חב"ד חשובים שהולכים לפי הנפח, ויש שמועה שמובא בפסקי תשובות שאפילו הרב חיים נאה, אה, דיבר עם

37:39 דובר 2 הרב אוירבך עליו השלום לפני מותו, וגם כן אמר לו שכנראה שהוא נתן שיעור גבוה. אבל טוב, זה כל דברים שהם לפי השמועה. כל אחד יחזיק מרבותיו את, את ה... נראה לי אני את דעתי אמרתי, שזה בעצם כחמש עשרה גרם, כרבע מצה. לגבי שאר המצות, או אפילו הכזית השנייה, אז כאן אפשר בעצם ללכת אפילו על פחות, על שישית מצה, אבל כמובן זה לא שיעורים ברורים. מה שצריך לעשות, אפילו שבחב"ד המנהג הוא להכין, כמו שהפרי מגדים כותב בתפ"ו, שהמנהג הוא להכין את הקערה בעצם, אה, כשמגיעים לפני הקידוש ולא מכינים את הקערה לפני זה. אבל ודאי שלהכין את ה... לבחור את המצות בכלל ולהכין את הכזיתים למסובין שאנחנו נראה תכף, ברור שאפשר להכין את זה מבעוד יום ולשקול אותם, ואפשר לשקול חמש עשרה גרם מצה. ולגבי שאר הכזיתים אז אפשר גם לאפיקומן, אפשר ללכת אפילו על פחות מזה. על מצה של שישית מצה בערך ממצה רגילה שזה כמו עשר גרם, אה, של מצה, וגם בשיעור של האכילה, כיוון שאדמו"ר הזקן כותב בתרי"ב שבעניינים דרבנן אכילת פרס היא יותר בעצם, אה, הוא שיעור יותר קטן, יותר זמן יש לנו, אז אפשר כמעט להגיע עד תשע דקות. אבל טוב, אם אדם רוצה להקפיד לאכול מהר והוא יודע לעשות את זה, למה לא? שיאכל בשלוש דקות, שיאכל בשש דקות. אבל, אה, יש לנו, אה, אופציות בעצם יותר קלות, אה, בעניין הזה. זה כל הנ"ל נאמר לגבי אכילת המצה של בעל הבית. מה קורה עם המסובין? אז דבר ראשון, להוציא מכל ספק, אה, אפילו שכמה ספרים כתבו על זה שמנהג נשים זה לא אותו דבר ואפשר להקל יותר, מה שברור, אדמו"ר

39:36 דובר 2 הזקן דיבר דברים ברורים כשמש בתע"ב סעיף כ"ה, שכל המצוות של הלילה הזה, הנשים מחויבות לא פחות מגברים, ולכן כל הספק הזה שנמצא בראשונים ברש"י ורשב"ם והסמ"ק וכל הדעות שמובאים כאן כדי שהגענו למסקנה שצריך לאכול כזית מהמצה העליונה וכזית מהמצה האמצעית, בוודאי שזה נאמר גם על הנשים. זה גם כתוב בסימן תע"ג סעיף כ"ד בצורה ברורה שבעל הבית מחלק מהכזיתים שלו, אה, לכולם. שם כתוב כך שמחלק את המרור ומחלק את המצות. גם יש את ההלכה בתנ"ח סעיף י', שם אדמו"ר הזקן כותב שהמצה, המצה האמצעית היא צריכה להיות יותר גדולה מכולם. למה? הוא כותב שם, כי כיוון שצריך לחלק למסובין שתי כזית, גם כזית של מוציא מצה וגם כזית בעצם של האפיקומן. אז ברור שכל מה שנאמר בשולחן ערוך לא צריך לבוא ולהדגיש את זה, והראשונים לא היו צריכים לבוא ולהדגיש את זה שצריך לחלק את אותו דבר. מה שאוכלים צריך לחלק לאחרים. בסופו של דבר כן מצאנו. מי שמחפש יש את הכלבו שמדבר על זה ויש אפילו בראבי"ה גם בקיצור של השולחן ערוך, מובא בקט, אבל מקורות של ראשונים חשובים רבי אליעזר ברבי יואל הלוי, שמוכר בשם הספר אבי העזרי או אבי אסף, אה, כולם מכירים את הספרים האלו, הללו בהלכות נידה, ויש גם את הראבי"ה המפורסם, אה, גם בהלכות שבת. אז הספרים שלו הוא היה רבו של רבי יצחק מווינה, שהוא היה בעצמו רבו של רבי יצחק, היה רבו של המהר"ם מרוטנבורג, שרשרת של בעלי תוספות חשובים. אז בעצם, אה, כתוב בפירוש שם בלי שום ספק שצריך גם כן לחלק כזית מהעליונה וכזית מהאמצעית, מחלקים את הכזית לכולם וזה דבר פשוט. אז השולחן ערוך לא היה

41:35 דובר 2 צריך לומר את זה. הוא כבר אמר בתע"ב סעיף כ"ה שכל הדברים הם שייכים לכולם. הבעיה היא טכנית, כי נכון שאישה גם צריכה לאכול כזית מהעליונה כדי לחשוש שהמוציא היה בעצם על, על המצה העליונה ואכילת מצה על התחתונה או להיפך, לפי הסמ"ק. אז לכן גם היא צריכה לקבל מבעל הבית כזית מהעליונה וכזית מהאמצעית. השאלה זה האם יש לנו מספיק או לא מספיק. אז דבר ראשון הרבה פעמים יש לנו ברוך השם בנים בסעודה, וכשיש בנים בסעודה הרי בחב"ד המנהג לא כמו שכתוב בשולחן ערוך שרק בעל הבית יש לו קערה. המנהג החב"די שכל בר מצווה יש לו קערה והרבה פעמים כל אחד מכיר את הילדים שלו וכמה הם רוצים וכמה הם אוהבים את הקערה. אז כבר כל אחד רוצה קערה וכל אחד רוצה את המצות והם הראשונים שבוחרים את המצות. אה, אז לכן מאוד מאוד בשטח מאוד ידוע שהרבה פעמים גם לילדים יש להם קערות, אבל מעיקר הדין זה בעצם רק בעל הבית. וכמו שאמרנו, המנהג הרשמי זה בעצם שכל בר מצווה לפחות יש לו קערה. אז יוצא שאם יש כמה בנים בבית יש לנו פתרונות. פתרון דבר ראשון שהכזית מהמצה העליונה שצריך לאכול אותה לחשוש לשיטה שעל זה בעצם צריך לאכול אכילת מצה. אז בוודאי כיוון שאמרנו שכזית זה רבע מצה, אז ברור שלבעל הבית בעצמו יש לו לחלק. יכול לקחת מהעליונה רבע מצה לעצמו ויכול לחלק עוד כמעט עוד לשתיים שלושה אנשים נוספים את ה... אז לכן אשתו ועוד בנות עכשיו אין לו מספיק לכולם. יש עוד בנים בשולחן שיכולים לחלק להם גם כן את הכזית מהמצה העליונה. עכשיו המצה התחתונה באמת יהיה קשה, כיוון

43:42 דובר 2 שהמצה התחתונה, החלק הגדול בעצם הלך לאפיקומן והחלק בעצם הקטן נשאר. אז כיוון שאמרנו שזה רבע מצה, אז אפשר לומר, כיוון שיש בכל זאת כבר רבע מצה מהעליונה ועל פי תורה יוצאים ידי חובה, זה יכול להיות שישית מצה, אז גם פה אפשר קצת להסתדר. ואם לא נסתדר, אז מה שהרבה עושים, ופה זה פחות חמור, כי העניין הזה של המצה העליונה זה כדי להרוויח את הלחם משנה. אז הלחם משנה פחות או יותר הסתדרנו. הסתדרנו שהבעל הבית יכול לחלק לפחות לשתיים, שלו-שלוש. גם הבנים האחרים יכולים ל-ל-התחלק, אז לכן הסתדרנו. לגבי הכזית האמצעית, אם אין מספיק, אז כאן אפשר באמת להכין מבעוד יום שקיות של מצות של כזית מצה. אה, ו-ו-ובאמת כיוון שאוכלים את זה, כיוון... לא בגלל לחם משנה, אלא אוכלים את זה בגלל, אה, שזה פרוסה, לחם עוני, שזה פרוסה. אז יש לה גם פרוסה. אז יוצא שגם אישה אוכלת את שני הכזיתים. ברור שילדים קטנים, אה, שקשה לאכול שני כזיתים, אז מעיקר הדין כתוב שאם אדם קשה לו, בתרתי משמע, לאכול את שני הכזיתים, אז ברור שמה שמעכב מן התורה זה כזית אחת במוציא מצה. אבל כל מי שיכול להתחנך וכל מי שיכול לאכול את שני הכזיתים אז כן עושים. מה שכן ברור, שאפשר לומר שזה שלפעמים אנשים לוקחים שני כזיתים של מצה חתוכים בשקיות כדי לקיים, נגיד שאישה תיקח מהקופסה, אה, ש-לא מהקערה, הבעל נגיד לא מחלק לה והיא תיקח שני כזיתים סתם מה-מ-ממצות כדי לאכול את שני הכזיתים שכתוב בהגדה, אז זה באמת לא נכון לעשות את זה, כי בזה אין בזה כלום. כל הסיבה שאוכלים את הכזית מהמוציא זה

45:39 דובר 2 כדי לחשוש לדעה שעל זה היה צריך בעצם לאכול מהלחם משנה את הכזית, אבל פה זה לא חלק מהלחם משנה. סתם לקחה איזו חתיכה של מצה. אפילו אם תיקח מצה שלמה מהקופסה ותחתוך חתיכה, זה לא על זה היה לחם משנה, אז לכן אין בזה כלום לעשות. ובאמת במקרה ואין מספיק לכולם אז אין עניין לאכול סתם שני כזיתים של מצה. מה שחשוב זה לאכול כזית מצה, כי הדעה העיקרית שאכילת מצה זה בעצם המצה הזאת, החתוכה האמצעית. אבל הרבה פעמים, כמו שאמרתי, יש פתרונות. יש שאפילו כשאין פתרונות אז הם מחלקים עוד, אה, עוד סטים של שלוש מצות שלמות וכל אחד בעצם מחזיק, או לפחות בלחם משנה מחזיקים. בסדר, זה לא כל כך נהוג אצלנו ולא צריך ל-לחדש את המנהג הזה בדווקא. אבל פתרונות אמרנו. השאלה שנשארה זה בעצם מתי לחלק. כיוון שהבעל הבית צריך גם כן לאכול את זה בצורה מהירה, תוך שלוש דקות לכתחילה, אה, וגם הוא בירך על זה המוציא ועל אכילת מצה, אז לכאורה הוא צריך להתחיל לטעום כמה שיותר מהר. כמו שאדמו"ר הזקן כותב בפירוש בסימן קס"ז נגד שיטת הרמ"א, ש-שהוא אמר שאפשר ל... שניתן לחלק בעצם את הלחם למסובים עוד לפני בעצם שבעל הבית טועם. אז הוא אומר לא. אדמו"ר הזקן בסעיף כ', אני חושב, קס"ז, אומר ש-שהוא צריך, אה, קודם כל לטעום ובעצם אז, אה, לחלק. אבל הרבה פוסקים אמרו שברגע שיש לנו כאן בעיה וזה לצורך אכילת מצה, שכדי לאכול אותם באמת בשיעור של אכילת פרס, אה, אז אולי כאן יש היתר מיוחד שגם אולי על טרי בעיה הסכים בעצם שנחלק את ה... אז עכשיו אמרנו מה מחלקים, אז נגיד את

47:31 דובר 2 הכזית העליונה, אה, לפחות יש. לפעמים הוא לא מחלק מהכזית האמצעית, אבל אמרתי שבזה לפחות נשים או המסובים יכולים לקחת כזית מצה מתוך שקית שהוכנה לפני זה. אבל האם הוא יחלק את הכזית מלמעלה? וגם כמו שתמיד בשבת מחלקים מהלחם משנה. אז בכלל זה דבר שהוא כדאי לחלק מהלחם משנה, ואמרנו שכשיש הרבה בנים אז אפשר בעצם לחלק כמה, אה, כמה, בעצם כזית מלמעלה. אז האם נעשה את זה לפני? אז יש רוצים להגיד שמותר הפעם כיוון שזה לצורך אכילת מצה. כמו שרואים הרבה הרבה דברים כאן שקידוש במקום סעודה, ורואים שה-שהקידוש מתחיל בהתחלה וזה נמשך לפעמים שעות עד שמגיעים להמשך. אבל כמו שרב חיים כותב וכולם כתבו, כולם שאלו איפה יוצאים ידי חובה של קידוש במקום סעודה, ולכאורה יש הפסקות כל כך גדולות, אז הכל לצורך הסדר אז זה ניתן. יש דעות כאלו. וכאן כדי לפתור באמת את הבעיה, לעניות דעתי צריך גם להוסיף פן נוסף. האם המסובים, נגיד הנשים ששומעות את הבעל הבית גם בשבת ויום טוב וגם בליל הסדר, הם יוצאים ידי חובה מהברכה המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה, וכשהם מ-מקבלים את החתיכה שלהם, אה, או כשהם מתחילים לאכול, הן מברכות המוציא במשך השנה או ה-- או-או בליל הסדר גם המוציא ועל אכילת מצה. בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן כן נפסק כמו המגן אברהם בסימן רע"ד ובכמה מקומות ש-נ-- ש-נשים, וגם בתרע כתוב את זה בצורה כזאת, שנשים הרי יוצאות ידי חובה ורק הבעל הבית אומר המוציא ו-ויוצאים ידי חובה. למעשה אנחנו יודעים שבחב"ד לא נוהגים כך. יש גם מכתב של הרבי על הנושא הזה. זה מבוסס על האשל אברהם מבוטשאטש, לא הפרי מגדים אלא

49:26 דובר 2 השני, אה, אה, שהוא היה חסיד, שהוא בעצם, אה, כותב בפירוש שהמנהג הוא לברך המוציא. אז לכן אלו שלא מברכות, אה, המוציא, אז זה יכול בעצם לשנות את הדין, שכדאי באמת לפעמים לחלק להן לפני. מה שאין כן אם, אה, מ-מברכות המוציא, אז להן זה פחות גרוע, הן לא יצאו. נכון שזה מייצר שאלה: איך אפשר לברך ברכת הנהנין ו-ולצאת מהלחם משנה? הרי אם יוצאים מהלחם משנה, זאת אומרת שהם יוצאים בלחם של הבעל הבית. אבל כמו שהאשל אברהם אומר, וככה הרבי גם מסביר, שניתן לחלק בעניין. אפשר לצאת מ-מהלחם משנה של הבעל הבית, ומברכת הנהנין לא יוצאים מהבעל הבית, ויש לזה סיבות למה בעצם נהגו לברך המוציא. אז כיוון שנשים היום בדרך כלל גם אצלנו רגילות לברך גם המוציא ועל אכילת מצה, שמקבלים את החתיכה שלהן כמו שנוהגים בשבת ויום טוב, אז זה לא כל כך נורא שלפעמים הן י-יחכו. זה הסבר אחד, אבל מה שניתן, אה, לעשות, כיוון שכבר הארכנו הרבה בנושא, אה, מה שניתן לעשות זה בעצם כך: בעל הבית לוקח, כדי לחשוש לכל הדעות ולמה שהרב כתב בקס"ז, אז הוא ייקח בעצם את הכזית העליונה והכזית האמצעית. הוא יכול להשאיר את המצה העליונה שלו ככה בעצם למעלה, ובעצם לכל אישה יש לה כבר את הכזית שאמרנו שהיא הכינה לעצמה בשקית של המצה החתוכה האמצעית לעצמה, כי הרבה פעמים לבעל הבית, כמו שאמרנו, אין לו מספיק לחלק לבנות ושהן ייקחו מעצמן. הוא יכול פשוט לקחת את המצה ל-להניח את החלק, אה, הוא לוקח בערך רבע מצה מהעליונה, משאיר את שלושת רבעי מצה על השולחן, ובעצם יתחלקו, אה, כולם, הבנות ייקחו מהמצה ויתחלקו כדי ל-לטעום

51:30 דובר 2 ולקחת בעצם כזית מהעליונה או-או מהבעל הבית או מהאחים שנמצאים ב-בבית, וזה הדבר הכי טוב כדי לא לגרום לשום הפסק. הבעל הבית יכול להתחיל ישר לאכול והן ייקחו, ובסדר, לא תהיה החלוקה שהוא עושה בדרך כלל כדי לא לאבד זמן, כי הדברים, אה, לא-לא-לא כדאי להסתבך עם ההלכה הזאת, לעשות בעצם הפסק יותר מדי גדול, בפרט שבירכנו גם על אכילת מצה אחרי המוציא, והמוציא כבר מחכה כבר כמה זמן, אז כדאי בעצם שיאכל ושהן ייקחו את הדברים שלהן. זה בנוגע לכזית של המצה. אנחנו רק נסיים. זה לגבי המצה של, אה, של מגיד, של מוציא מצה. יש גם כן אחר כך את הכורך, שגם כן אוכלים בהסיבה. שם צריך לאכול בעצם כזית. כבר פה אין כל כך בעיה. יודעים, כשמברכים המוציא לחם מן הארץ ועל אכילת מצה בעצם, אז מתכוונים על אכילת מצה בכורך וגם באפיקומן, ולכן יש הלכה בשולחן ערוך מאוד חשובה, שלא מדברים שום דבר בין הזמן שאוכלים את המצות של מגיד, של מוציא מצה, לבין הזמן של הכורך. יש דעות שאפילו עד אפיקומן לא מדברים, אבל זה כבר היה נותן לנו בלתי אפשרות לדבר ב-ב-בסעודה אז, והרבי בעצמו העיר על זה שזה כבר חומרה יתרה לעשות את זה אז, וגם בשולחן ערוך כתוב על זה. אז בעצם, אה, לא מחמירים עד כדי כך, אבל בכוונה כן כתוב שאנחנו צריכים להתכוון גם על הכורך ב-ב-על אכילת מצה וגם על האפיקומן. עכשיו, אה, וצריך באמת לזכור שבין הלחם המוציא לבין הכורך לא מדברים. הרבה פעמים זה קורה שמדברים סתם, שלפעמים גמרנו את ה-, את האכילה בשלוש דקות. את שני הכזיתים, יש כל כך שמחה שהצלחנו, שעשינו את זה,

53:32 דובר 2 איך שאומרים, שכבר מפטפטים על זה, וזה כבר לא מצחיק. באמצע הסעודה לומר ״איזה יופי, הצלחנו, אכלתי את זה בשלוש דקות, בארבע דקות״, זה מהמשפטים שהם לא תורמים שום דבר לליל הסדר, והם דיבורים שהם אסורים לכתחילה. ודאי בדיעבד זה לא גורם שצריך לברך עוד פעם, אבל לכתחילה לא מדברים וצריך לשים לב להלכה הזאת. לגבי אפיקומן, אוכלים את זה כמו שאמרנו לכתחילה בהסיבה. בדיעבד אם לא אכלנו בהסיבה זה לא נורא. אפשר לאכול את זה כאן קצת יותר דקות, אה, מעיקר הדין, כיוון שזה כבר מדרבנן, כמו שאמרנו, מתפחי שוט ב', שאפשר לקחת את השיעור היותר גדול, אז לפעמים אפשר ללכת עד תשע דקות אפילו. אבל מי שרוצה להחמיר שלוש, שש דקות, זה לפעמים יותר טוב, למה לא? וגם כן לגבי אפיקומן, שאוכלים לפני חצות הלילה לכתחילה, יש בזה ויכוח אם אפשר לאכול את זה אחרי חצות, אם בדיעבד עברנו את זה, והרבה פוסקים אומרים שכן. הלשון זה ״צריך להיזהר״, צריך נזהרים בעניין הזה, אבל לאו דווקא שזה אסור אם בדיעבד, אבל לכתחילה לא לשמוע את הפתח הזה. יותר טוב לא לדעת אותו. צריך לאכול את האפיקומן לפני חצות, גם כן בצורה של הסיבה, אבל הפעם יש הלכה שכיוון שיש מחלוקת בין הפוסקים האם המצה הזאת היא לזכר הפסח שנאכל עם המצה או לזכר המצה שנאכל עם הפסח, אז לכן צריך לאכול שני זיתים בסוף הסעודה. גם צריך לאכול את זה. לא שאנחנו לא יכולים להכניס כלום לתוך הפה. צריך לחשוב קצת כשאוכלים ב-ב-בסעודה, לא להתמלא עד כדי כך שיהיה לנו קשה אפילו לבלוע משהו, שאנחנו נכנסים לשאלות אם בכלל נצא ידי חובה, אה, ב-ב-באפיקומן, אבל צריך לאכול

55:25 דובר 2 שני זיתים כדי לחשוש לשתי הדעות, הן לכזית שנאכל עם הפסח או עם הפסח שנאכל עם המצה, ועושים את שניהם. פה יש הלכה קצת יותר פתוחה, ובאמת הרבה פעמים נשים יש להן פחות כוח לאכול כל כך אוכל, אז לפעמים לנשים נותנים יותר בקלות, אבל גם לגברים יוצא אותו דבר: שאם בן אדם קשה לו לאכול שני זיתי מצה, אז יאכל באמת רק כזית מצה של אפיקומן. אבל כתוב בהגדה של הרבי שצריך לעשות תנאי, זה כתוב בפוסקים. מה התנאי? לומר ש-שהכזית הזה ייחשב לכזית שאוכלים עם הפסח, אם זה מה שצריך להיות, ואם ההלכה היא שזה לזכר הפסח, אז שתהיה בעצם הכזית נחשבת כמו שאכלנו את הפסח, וזה בעצם התנאי שצריך לעשות. הרבה, זה תנאי שכדאי לפרסם אותו, כי זה הרבה פעמים קורה במציאות שאנשים מתקשים לאכול שני זיתים בסוף הסעודה. שלום וברכה. בעזרת השם בשיעור הבא נדבר על המשך ליל הסדר.