יסודות הלכות יום טוב - הרב אייל פלד שליט''א

00:02 דובר 1 אתם מאזינים לפודקאסט "למען ישמעו" של מכון הלכה חב"ד.

00:09 דובר 2 שלום וברכה לכל הצופים, כל השומעים. אנחנו נדבר היום על הלכות יום טוב. ו... לפני שאנחנו ניכנס לכל המערכת הזאת של הלכות יום טוב, שזה הלכות די לא פשוטות, הלכות די מורכבות, ולא תמיד אפשר למצוא את ההבנה בכל מלאכה ומלאכה, איפה התירו ואיפה אסרו. אבל בכל זאת ישנם כללים מסוימים. ישנם כל מיני, אה, הוראות מסוימות וכללים מסוימים שאנחנו נוכל על ידם קצת להבין מה בעצם קורה ביום טוב ובמה הוא שונה משבת, ואיזה פרטים התירו ביום טוב, איזה פרטים אסרו ביום טוב ולמה התירו ולמה אסרו. יש כמה וכמה יסודות שאנחנו נצטרך להקדים כדי שנוכל אחרי זה לרוץ עם ההלכות האלה. אז דבר ראשון, אז זה ברור לנו שבאופן הכללי יום טוב שווה לשבת בעניין של איסור עשיית מלאכה. התורה אסרה לעשות מלאכה ביום טוב, אלא שבכל זאת התורה פתחה קצת פתח ביום טוב ונתנה אפשרות לעשות מלאכות מסוימות בתנאים מסוימים. כאשר בעצם החילוק היסודי והבסיסי הוא שאנחנו מחלקים את המלאכות של יום טוב לשני סוגים. יש את המלאכות שהן נקראות מלאכת עבודה, כלשון הפסוק "כל מלאכת עבודה לא תעשו", וישנן מלאכות שאנחנו קוראים להן מלאכת אוכל נפש. כשאנחנו נרצה להגדיר מה אנחנו יכולים להגדיר כמלאכת עבודה ומה אנחנו מגדירים כמלאכת אוכל נפש, אז אדמו"ר הזקן עשה לנו את העבודה בצורה מאוד יפה, והוא מסביר לנו ממש בתחילת הלכות יום טוב, הוא מסביר את ההגדרה, והוא אומר ככה, אני אפילו אקרא את הלשון. הוא אומר: "מהו מלאכת עבודה? כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה, ואין במלאכה זו צורך לאכילה ושתייה". זאת אומרת, אומר לנו אדמו"ר הזקן במילים פשוטות, כל מלאכה שאנחנו לא עושים אותה בשייכות עם האוכל,

02:29 דובר 2 או יותר נכון היא לא מתעסקת עם האוכל. כל מלאכה שלא מתעסקת עם אוכל. אני מתעסק עם משהו אחר, לא מתעסק עם עשיית אוכל. מלאכה כזאת נקראת מלאכת עבודה. כגון, דוגמה, בן אדם שמכבה את הנר, מכבה את התאורה, אין לזה שום קשר עם אוכל. המלאכה הזאת, שהיא נקראת מלאכת הכיבוי, היא נקראת מלאכת עבודה. בנוגע ליום טוב אני קורא לה מלאכת עבודה, והיא אסורה. כל מלאכת עבודה לא תעשו. ואפשר להמשיך הלאה בדוגמאות. למשל כמו חורש, בן אדם שחורש וחופר בור בקרקע, אז אין לזה שום קשר עם אוכל. על דרך זה כותב, מצייר, על דרך זה בונה וכל כיוצא בזה. מלאכות כאלה שהן לא מתעסקות עם עשיית אוכל או עם הכנת האוכל, הן נקראות מלאכת עבודה, והמלאכות האלה יהיו אסורות לעשות ביום טוב בדיוק כמו בשבת. רק שיש הבדל כמובן בנוגע לחומרת האיסור. בשבת יש חיוב סקילה, ביום טוב זה לאו, זה חיוב מלקות, אבל לגבינו זה לא משנה, זה אסור בדיוק כמו בשבת. מצד שני, מלאכות שנקראות מלאכת אוכל נפש, שההגדרה שלהן, אז אנחנו כבר יכולים להבין בדרך ממילא שזה מדובר על מלאכות כאלה שמתעסקות ישירות עם האוכל. כל מלאכה שמתעסקת באופן ישיר עם האוכל והיא נעשית בגוף האוכל, היא נקראת מלאכת אוכל נפש. הדוגמה לזה, למלאכות האלה, אז אדמו"ר הזקן מביא לנו את הדוגמה, כגון הקצירה, כגון הדישה, העימור, הזרייה, הברירה, הטחינה וההרקדה כמובן, הלישה וכמובן אפייה ובישול, שחיטה וכדומה. כל המלאכות האלה הן נעשות בגוף האוכל. אז כל מלאכה שאני יכול לבוא ולומר המלאכה הזאת נעשית באוכל עצמו. זאת אומרת המלאכה היא מטפלת באוכל באיזושהי צורה, או שאני קוצר את החיטים או שאני דש את

04:42 דובר 2 החיטים, או שאני טוחן אותם, אני אופה אותם, מבשל אותם. כל המלאכות האלה שמתעסקות עם, עם האוכל באופן ישיר הן נקראות מלאכת אוכל נפש. מה עוזר לנו החילוק הזה? החילוק הזה הוא מאוד יסודי, מאוד בסיסי, כי החילוק הזה בעצם מוביל אותנו להבין איזה מלאכות התורה התירה לנו לעשות ביום טוב. ואדמו"ר הזקן אומר כמובן שהיסוד של זה זה בגמרא במסכת ביצה, והגמרא שם אומרת שכל מלאכה שנעשית באוכל שאני קורא לה מלאכת אוכל נפש, אז היא תהיה מותרת בתנאי שאני עושה אותה לצורך אכילה. אז נכון אמנם שהמלאכה הזאת יש לה איזשהו נקודת זכות שהיא נקראת מלאכת אוכל נפש, אבל עדיין אני לא יכול לעשות אותה סתם כך. אני לא יכול לבשל סתם כך או לאפות סתם כך לצורך יום חול וכדומה. אבל אם אני מבשל ואני אופה לצורך אכילה ביום טוב, אז התורה התירה לי את זה. וכלשון הפסוק שממנו אנחנו לומדים את ההיתר הזה, אומר לנו הפסוק: "אך אשר ייאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם". זה הפסוק שנמצא בספר שמות. הפסוק הזה בעצם אומר לנו בצורה מאוד ברורה ופשוטה. "אך אשר ייאכל לכל נפש", זאת אומרת, כל מלאכה שהיא מכשירה את האוכל והיא מתקנת אותו לאכילה ומתעסקת איתו ומתקנת אותו לאכילה, ואני עושה אותה כדי שאני אוכל לאכול ביום טוב, זה מותר. את זה התורה התירה. אז אם כן, יצאה לנו כבר איזושהי, אה, הגדרה בסיסית וחשובה. מלאכות עבודה אסורות, ואפילו אם אני רוצה לעשות אותן כדי לאכול, אני, אני נמצא בבעיה. אנחנו נראה אחר כך שאנחנו נקרא לזה מכשירי אוכל נפש, אבל זה לא נקרא מלאכת אוכל נפש. לכן כל מלאכת

06:41 דובר 2 עבודה כגון בנייה, חפירה, כתיבה וכדומה הן אסורות ביום טוב. אין אפשרות לעשות אותן אפילו לצורך אכילה. לאידך גיסא, מלאכות אוכל נפש, שזה מלאכות שמתעסקות עם האוכל, הן יהיו מותרות ביום טוב לעשות אותן, בתנאי שאני עושה אותן לצורך אכילה ביום טוב עצמו. סתם ככה לעשות אותן זה עדיין אסור, ואסור מהתורה. אם כן, זה יסוד ראשון. אנחנו ממשיכים ואנחנו עכשיו ממשיכים לכלל נוסף מאוד עקרוני, מאוד חשוב, מאוד מרכזי בהלכות יום טוב. אומר לנו אדמו"ר הזקן שהחכמים קבעו שכל המלאכות האלה שהן נקראות מלאכות אוכל נפש, אז אנחנו אומרים עליהן: מתוך שהותרו לצורך, הותרו שלא לצורך. זאת אומרת, הכלל הזה בא ואומר: כל המלאכות האלה שאנחנו קוראים להן מלאכות אוכל נפש, כגון אפייה ובישול ושחיטה וגם הוצאה, אדמו"ר הזקן קורא לה מלאכת אוכל נפש, היא גם נעשית בגוף האוכל. גם הבערה, הבערה גם אדמו"ר הזקן קורא לזה מלאכת אוכל נפש, כי האש מתקנת את האוכל, אז היא נעשית בגוף האוכל והיא נקראת מלאכת אוכל נפש. כל המלאכות האלה, הכלל בא ואומר: מתוך שהתורה התירה אותן לצורך אכילה, מתוך שהתורה התירה לך לעשות אותן כדי לאכול, אז התורה התירה לך אותן גם לצורך הנאות אחרות. היא התירה לך לעשות אותן גם לצורך צרכים אחרים, לאו דווקא צורכי אכילה. כמו למשל, ניתן דוגמה. למשל הבערה. אמרנו שמותר לי להבעיר אש כדי לבשל, כדי לאפות וכדומה. הכלל הזה בא ואומר לי: מתוך שהתורה התירה לך להבעיר אש לצורך אכילה, לצורך בישול ואפייה, אז היא התירה לך גם את הבערת האש לצורך חימום. אתה רוצה לחמם את הבית כי קר לך וזה לא נעים לך ואתה רוצה לה-לה-להבעיר אש כדי לחמם את הבית? זה

08:55 דובר 2 מותר. אף על פי שאתה לא מבעיר אש בשביל לאכול, אבל מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, רק יש פה בכל זאת איזשהו תנאי. תנאי מאוד חשוב שגם כן היסוד שלו זה בתוספות, היסוד שלו זה גם בגמרא, במפרשים של הגמרא, ואדמו"ר הזקן פוסק את זה להלכה. יש בזה אולי איזו מחלוקת אם זה מדאורייתא, מדרבנן, אבל על כל פנים זה תנאי מאוד יסודי וחשוב. גם כשאנחנו באים ואומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, זה בתנאי שכשאנחנו משתמשים במלאכות אוכל נפש לצורך הנאה מסוימת, זה צריך להיות הנאה השווה לכל נפש. לזכור טוב את הכלל הזה. זה חייב להיות הנאה כזאתי שהיא שווה לכל נפש. זאת אומרת, זו הנאה כזאתי שכל אחד בעצם ראוי ואמור ליהנות את ההנאה הזאתי, וזו לא הנאה שהיא מיוחדת לאנשים מעונגים, לאנשים מפונקים בצורה מיוחדת, אנשים רגישים בצורה מיוחדת. זה לא תופס. זה צריך להיות הנאה שווה לכל נפש. דוגמה. למשל אנחנו דיברנו, מותר לי להדליק אש לצורך חימום. חימום זה הנאה השווה לכל נפש, כל בן אדם קר לו כשיש מזג אוויר קר, הוא רוצה להתחמם, אז מצוין, אז יהיה מותר לי להבעיר אש כדי לחמם את הבית, כדי לחמם את המקום שאני נמצא בו. ועל דרך זה מותר לי גם להבעיר אש לצורך רחיצה, אבל רחיצה פה, פה יש-- פה אנחנו רואים את הביטוי של הכלל הזה, את הביטוי של ההסתייגות הזאתי. זאת אומרת, אנחנו באים ואומרים מותר לי להבעיר אש לצורך רחיצה, כי רחיצה זה גם הנאת הגוף, אבל איזו רחיצה חכמים התירו לי? רחיצה כזאתי שהיא שווה לכל נפש. מה זה אומר במילים שלנו? שחכמים התירו לי דווקא רחיצת

10:46 דובר 2 פניו, ידיו ורגליו. זאת אומרת, חכמים מבינים שכל בן אדם נורמלי רוצה-- צריך לרחוץ את הידיים שלו במהלך יום שלם. הידיים מתלכלכות, אז זה ברור שרוחצים את הידיים, רוחצים את הפנים. בבוקר קמים, רוחצים ידיים, רוחצים פנים. זה דבר ששווה לכל נפש. אבל רחיצת כל הגוף זה נחשב לפי ההלכה לדבר שהוא איזושהי פריבילגיה מיוחדת לאנשים שהם מאוד מעונגים ואסתניסטים וכדומה, לכן זה יהיה אסור. אז אם כן, אם אני רוצה להבעיר אש כדי לחמם מים לצורך רחצת הידיים והפנים, מצוין. אבל אם אני רוצה להבעיר אש כדי לחמם מים לרחוץ את כל הגוף, אני בא ואומר: לא, זה לא הנאה השווה לכל נפש, זה יהיה אסור. באמת שזה ככה. האמת שגם הרחיצה עצמה היא אסורה מצד הלכות רחיצה, לא מצד הבערה. גם אם הסתדרתי עם הבערה ונגיד שהיו מים כבר חמים מערב יום טוב, עדיין הרחיצה עצמה, אסור לרחוץ את כל הגוף ביום טוב כמו בשבת. כמעט ואין הבדל. אנחנו אחרי זה, כשנלמד על רחיצה, אז נ-נדבר על זה בפרטיות. אבל למעשה ככה ההלכה אומרת. אדמו"ר הזקן ככה פוסק גם כן, כמו הדעות המחמירות, שלא לרחוץ את כל הגוף ביום טוב במים חמים, אפילו שהוחמו בהיתר או שהוחמו בערב יום טוב. ויותר מזה, גם תינוקות, אדמו"ר הזקן סובר שזה לא נקרא הנאה השווה לכל נפש, וגם ילדים קטנים לא חייבים להתרחץ כל יום. זה שאנחנו היום מתרחצים כל יום זה בגלל שיש לנו את התנאים הטובים האלה שאפשר כל רגע, פותח את הברז ומיד יש לך מים חמים. אז למה לא להתקלח? אבל לאו דווקא שזה קריטי ושזה הכרחי לכל אחד. לכן זה לא נקרא, זה לא נקרא הנאה

12:42 דובר 2 השווה לכל נפש. אז זה הדוגמה הזאתי. אני רק חייב לציין שהכלל הזה שאנחנו אומרים, מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, זה כנראה עבר איזושהי השתלשלות מסוימת, כי הלשון של האדמו"ר הזקן זה שקיבלו חכמים שכל מלאכות אוכל נפש, מתוך שהתירה התורה לעשותן לצורך אכילת יום טוב הותרו לגמרי, אפילו שלא לצורך אכילת יום טוב, ובלבד שיהא בהן קצת צורך יום טוב, אף על פי שאינו צורך אכילה, אלא צורך הנאת הגוף או צורך מצווה עוברת, וגם זה גם חלק מההיתר. יש צורך מצווה עוברת וכדומה, שזמנה בו ביום. אז הנה כיוון נמי שהלשון הוא שכל מלאכות אוכל נפש, אנחנו אומרים בהם את הכלל הזה, מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, שלא לצורך. אבל עדיין בקונטרס אחרון, האדמו"ר הזקן, אה וככה גם זה, ככה זה נראה, ככה גם כן מהפוסקים, ושלא כל, עדיין לא כל מלאכות אוכל נפש אנחנו נשתמש בכלל של מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך, אלא רק במלאכות שבעיקרן נעשות באוכל, שהאדמו"ר הזקן מביא את הדוגמה מהוצאה, הבערה, שחיטה, אפייה ובישול, שהן מלאכות שבעיקרן נעשות לצורך אוכל נפש, בהם חכמים שחררו לגמרי ואמרו מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. זאת אומרת שאני-- שתדעו שלא בכל מלאכת אוכל נפש אנחנו נשתמש בכלל הזה, אבל מלאכות שעיקרן נעשות ממש באוכל, אז פה כן אנחנו הולכים עם הכלל הזה עד הסוף ואין לנו את הבעיה. דבר נוסף שמאוד חשוב, יש מה שנקרא מכשירי אוכל נפש. עד עכשיו אנחנו דיברנו על מלאכות אוכל נפש, שהן מלאכות שנעשות בגוף האוכל, כמו שאמרנו, הבאנו את הדוגמאות. צידה, קצירה, סחיטה, טחינה, ברירה, בישול, אפייה. מלאכות שנעשות בגוף האוכל הן מלאכות אוכל

15:00 דובר 2 נפש. אבל יש מלאכות שהן נקראות מכשירי אוכל נפש. מה ההגדרה של מכשירי אוכל נפש? אף על פי שיש בזה קצת פירושים שונים והראשונים מחולקים בזה בשיטות שונות, האדמו"ר הזקן מביא את זה בקונטרס אחרון ולא ניכנס כרגע. אנחנו נעשה שיעור קצת יותר עיוני בנוגע ליסוד הזה, כי זה יסוד מאוד חשוב שהאדמו"ר הזקן ממנו מגיע לכל מיני מסקנות. אבל על כל פנים, מכשירי אוכל נפש, הפירוש הוא ככה, לפי שיטת האדמו"ר הזקן כמובן. אז ככה, אם אנחנו אומרים שמלאכת אוכל נפש זה מלאכה שנעשית בגוף האוכל, שהפשט הוא שכשאני נהנה מהאוכל אני נהנה באופן ישיר מהמלאכה. הבישול הזה שהכין לי את ה-, את האורז לאכילה, אז כשאני בא ואני נהנה מהאורז אני נהנה באופן ישיר מהבישול הזה. זה נקרא מלאכת אוכל נפש. אבל מלאכות כאלה שאני לא נהנה, גם כשאני נהנה אני לא נהנה באופן ישיר מהמלאכה. אני אקרא את זה בלשון של האדמו"ר הזקן, "כיוון שאין המלאכה נעשית בגוף האוכל נפש, אלא בדבר המכשרו לאכילה". זאת אומרת, המלאכה לא נעשית באוכל עצמו, אלא היא נעשית במשהו שהוא בתור הקדמה ל-להכין את האוכל. זה איזושהי הקדמה, איזושהי הכנת הקרקע כדי שאני אוכל להכין אוכל, אבל היא לא נעשית באוכל באופן ישיר. דוגמה פשוטה שתסביר לנו את כל העניין. אז אחד מהדוגמאות זה בנוגע לתיקון השיפוד. האדמו"ר הזקן סובר שתיקון השיפוד הוא נחשב מכשירי אוכל נפש. מה פירוש? אני רוצה לצלות בשר, אז הדרך לצלות בשר, בשר אנחנו לוקחים שיפוד, מכניסים את הבשר וצולים. בוא נניח שאין לי אפשרות אחרת לצלות את הבשר הזה רק אם אני שם אותו בשיפוד. אז אוקיי, בסדר גמור. עכשיו מה קורה אם השיפוד הזה

17:05 דובר 2 התקלקל? הוא התעקם או נשבר או כל מיני דברים כאלה. אז אני רוצה לתקן אותו כדי שאני אוכל לאכול, הרי בלי השיפוד אני לא יכול לאכול את הבשר. אני צריך את השיפוד לצורך האכילה. אז אני רוצה לתקן אותו כדי שאני אוכל לאכול. אבל עצם התיקון של השיפוד זה קשור עם אוכל? זה לא קשור עם אוכל, זה רק מכשיר ומכין לי את האפשרות להכין אוכל. אבל עצם התיקון של השיפוד הוא לא מתעסק עם האוכל. זה לא מלאכה שנעשית באוכל. זה נקרא מלאכת תיקון כלי. זה תולדה של בונה או מכה בפטיש או מה שלא יהיה, אבל זה לא מלאכה שמתעסקת עם גוף האוכל וגם כשאני אוכל, אך בסופו של דבר שאני אוכל את הבשר הזה, אני לא נהנה באופן ישיר מהתיקון של השיפוד. אני נהנה מהאש שצלתה את זה, לא מהתיקון של השיפוד. אז מלאכה כזאת נקראת מכשירי אוכל נפש, וזה דבר מאוד מצוי ביום טוב, הדין הזה של מכשירי אוכל נפש. לאו דווקא שאנחנו נתקלים תמיד בצורך לעשות מלאכות שהן מטפלות באוכל. הרבה פעמים אנחנו צריכים איזשהו משהו שיכשיר לנו, שייתן לנו את האפשרות לאכול את האוכל ואפשר להביא מלא דוגמאות לזה. לפעמים כיבוי הרבה פעמים הוא גם כן עומד בקריטריון הזה, כי הרבה פעמים אנחנו כדי שאני אוכל לאכול אני צריך לכבות או לגרוף חלק מהגחלים. זה המציאות שפעם שהייתה, היה גחלים, היה צריך לגרוף את הגחלים כדי שיהיה אפשר להסיק את התנור מחדש, והגריפה הזאת היא כיבוי של הגחלים. אז זה גם זה נקרא מכשירי אוכל נפש. הכיבוי הזה הוא לא מתקן את האוכל, אבל הוא מכשיר ונותן אפשרות כדי שיהיה אפשר לעשות אוכל. על

18:46 דובר 2 דרך זה למשל, אנחנו דיברנו על מלאכות דאורייתא, אנחנו יכולים ללכת גם למלאכות דרבנן, למשל כמו הטבלת כלים, אה, כמו שטיפת כלים, זה גם סוג של מכשירים. שטיפת כלים, הרי שהכלי מלוכלך ואני צריך לשטוף אותו, לפעמים עם מים חמים, אני צריך בשביל זה לבשל מים כדי לשטוף את הכלי. אז שטיפת הכלי היא מכשירה לי את האפשרות לבשל עם הכלי הזה, אם זה סיר וכדומה וכולי, אבל עדיין זה לא משהו שמתעסק עם האוכל עצמו. לכן אני קורא לכל הדברים האלה מכשירי אוכל נפש. על דרך זה טבילת כלים, על דרך זה הגעלת כלים. אז גם אותו, אותו, אותו נקודה. הטבילה של הכלי היא מכשירה ומאפשרת לי את האפשרות להשתמש עם הכלי הזה כדי לאכול, אבל היא לא מתעסקת עם האוכל באופן ישיר. כל הדברים האלה נקראים מכשירי אוכל נפש. מה הדין של מכשירי אוכל נפש? אז במכשירי אוכל נפש, באופן כללי ביסודות, במקורות, יש בזה מחלוקת של חכמים ורבי יהודה, אבל ההלכה נפסקה ככה. ההלכה נפסקה כמו חכמים, שמכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות אותם מערב יום טוב, למשל הדוגמה של הטבלת הכלים, הדוגמה של שטיפת הכלים, הדוגמה של תיקון השיפוד, הדוגמה של גריפת התנור. אני יכולתי לעשות את זה מערב יום טוב. אם הייתי יכול לעשות את זה מערב יום טוב, אני לא יכול לעשות אותם ביום טוב. כל מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות אותם בערב יום טוב, אין לי אפשרות לעשות אותם ביום טוב. אני לא יכול לעשות אותם. מה הפירוש הייתי יכול לעשות מערב יום טוב? אז הדרישה פה היא דרישה מאוד, אה, חזקה, במיוחד לשיטת אדמו"ר הזקן. אדמו"ר הזקן סובר שגם

20:40 דובר 2 אם הייתי, נגיד, הייתי בערב יום טוב טרוד מאוד ולא היה לי פנאי, לא, לא, לא הספקתי להגיע לזה. אני עכשיו מכין את כל העניינים שקשורים לכניסת החג וכדומה. לא היה לי פנאי עכשיו לתקן את השיפוד או להטביל את הכלים או להגעיל או וכו' וכו'. אז מה תגיד לי, זה נקרא שהייתי יכול לעשות את זה מערב יום טוב? אני הייתי טרוד לגמרי. אדמו"ר הזקן לא מתחשב בזה. אדמו"ר הזקן מצריך שיהיה אונס גמור כדי שיהיה מותר לי לעשות מכשירי אוכל נפש ביום טוב. אני צריך להיות במצב שאני אנוס לגמרי ולא הייתה לי שום אפשרות לעשות את זה מערב יום טוב. דוגמה פשוטה עם השיפוד, התקלקל לי ביום טוב גופא, ביום טוב עצמו הוא התעקם, אז ברור, לא יכולתי לעשות את זה מערב יום טוב, כי זה לא היה קיים בערב יום טוב. אז כל כהאי גוונא, דוגמאות כאלה שאנחנו נמצאים במצב שלא יכולתי לעשות מערב יום טוב, יהיה מותר לי לעשות ביום טוב. אבל אם כן יכולתי לעשות מערב יום טוב, אפילו ששכחתי והייתי טרוד ולא הייתי פנוי. ויותר מזה, אומר אדמו"ר הזקן, גם אם נגיד שבערב יום טוב היה לך אונס ולא יכולת לעשות את המכשירים האלה, אבל לפני היום טוב, איזה כמה ימים לפני כן יכולת, אז זה עדיין לא טוב, זה עדיין לא מאפשר לך לעשות את מכשירי אוכל נפש ביום טוב. אז אם כן, אז אנחנו מסכמים בנוגע למכשירי אוכל נפש, הכלל הפשוט בא ואומר: מכשירי אוכל נפש שאפשר לעשות אותם מערב יום טוב, אסור לעשות אותם ביום טוב. אבל מכשירי אוכל נפש שאני לא יכולתי לעשות אותם מערב יום טוב,

22:20 דובר 2 כי הסיטואציה לא הייתה קיימת מערב יום טוב וכדומה, או שהיה לי אונס גמור, אז אני יכול לעשות אותם ביום טוב גם כן. רק חשוב מאוד לדעת, אנחנו עכשיו, כשאנחנו לומדים את זה באופן של לימוד, אז אני יכול להגיד לכם את זה. אבל ההלכה פה היא מאוד, אה, מאוד קושרת אותנו, בגלל שזה גם חלק מהדברים שלפעמים אנשים הם לא מבינים כל כך את הרבנים. וגם באמת, מי שלא לומד ולא לומד את ההלכות ולא יודע, אז הוא מפסיד באיזשהו מקום. כי פה בנוגע להיתר הזה של מכשירי אוכל נפש, אז הכלל פה אומר שזו הלכה ואין מורים כן, ככה אנחנו תופסים את העניין של מכשירי אוכל נפש, זה נקרא הלכה ואין מורים כן. זאת אומרת, אתה יודע, מצוין, אז אתה יכול להשתמש בהיתר הזה. אבל אתה רוצה להגיד למישהו אחר ששואל אותך, "תגיד, מותר לי להטביל את הכלים עכשיו?" הוא לא יכול היה להטביל בערב יום טוב, או שזה כלים שהוא קיבל במתנה מאיזה שכן או משהו כזה והוא שואל אם הוא יכול להטביל. אני לא יכול להגיד לו כן, למרות שההלכה היא שמותר. אם לא יכולתי לפני יום טוב לעשות את המכשירים, אז אני יכול לעשות אותם ביום טוב. אבל זה רק מה שנקרא, זה רק למי שיודע את ההלכה. אבל להגיד את זה למישהו שלא יודע את ההלכות, אז זה אסור. זה נקרא הלכה ואין מורים כן. ויותר מזה, לפי זה זה יוצא גם כן, יש פה הגבלה נוספת. זאת אומרת, לא רק שאני לא יכול להגיד לו, אני גם לא יכול לעשות את זה בפניו. אם אני רוצה עכשיו להטביל את הכלי ומסתכלים

24:08 דובר 2 עליי אנשים שהם לא מכירים את ההלכות, אז זה כאילו בעצם אני מורה להם הלכה שאפשר להטביל כלים. אז גם במכשירים האלה אני צריך לשים לב, גם לא בפני בני ביתו, גם לאישה ולילדים. אם הם לא יודעים את ההלכה, אז אני צריך לשים לב כשאני רוצה לעשות מלאכה שהיא בגדר של מכשירי אוכל נפש. אני צריך לשים לב שזה לא יהיה איזושהי קבוצה או איזשהו אנשים שהם מה שנקרא לא יודעים את ההלכות ומסתכלים עליי. זו בעיה, אלא אם כן אני יכול מה שנקרא להערים עליהם ולומר להם: אני עושה את זה. למשל, אדמו"ר הזקן מביא דוגמה: אני רוצה להשחיז את הסכין, אז אני בא ואומר: אני פשוט מנקה אותו מהשמנונית שלו. אז אם אני יכול להמציא להם איזשהו תירוץ למה אני עושה את הדבר הזה, אז זה בסדר, אבל אם לא, אז צריך לעשות את זה בצנעה, לא בפני אנשים. זה הכלל של מכשירי אוכל נפש. אז אנחנו רואים שזה לא דבר פשוט. ההלכה אומרת כך: נכון אמנם שמלאכת אוכל נפש היא מותרת לצורך הכנת האוכל, אם זה בישול, אם זה אפייה, אם זה הבערה, אם זה הוצאה וכולי, כמו שאנחנו פירטנו. אבל עדיין באו חכמים, ובעצם חכמים ראו את המצווה הזאת של שמחת יום טוב כדבר מאוד מרכזי ומאוד חשוב, והם ראו לנכון להגן עליו בכל מיני כיוונים. הם ראו לנכון שלא לתת לבן אדם סיבות שיגרמו לבטל את שמחת יום טוב שלו. לכן, בגלל הסיבה הזאת באו חכמים ואמרו: נכון אמנם שמלאכת אוכל נפש מותרת ביום טוב, אבל בוא נחשוב רגע מה יקרה אם אנחנו נתיר לך לגמרי את הרצועה. תעשה את כל

26:12 דובר 2 מלאכות אוכל נפש שאתה רוצה ביום טוב, הכל יהיה בסדר. אז מה יעשה הבן אדם? אז הוא יודע, תשמע, הוא עכשיו בימים רגילים הוא צריך לעבוד, הוא צריך להתפרנס. אין לו זמן עכשיו להתחיל להכין ארוחות, להתחיל סעודות, להכין כל מיני דברים בשביל החג. הוא אומר לעצמו: הרי במילא בחג אין הרבה מה לעשות. אז בואו נשאיר את כל העסק הזה לחג, ואז בחג נתחיל לבשל, נתחיל לאפות, נתחיל לעשות על האש, נתחיל לעשות כל מיני עניינים כדי להכין סעודות, סעודות עשירות וטובות. ואז מה יקרה? אז כל היום אנחנו נמצא את האדם עוסק בהכנת מלאכות אוכל נפש והוא מתבטל משמחת יום טוב. אז כדי שזה לא יקרה באו חכמים ואמרו: כל מלאכת אוכל נפש שהיית יכול לעשות אותה מערב יום טוב. קצת דומה למכשירים, אבל זה פחות, קצת פחות חמור. תכף נראה במה. אבל באו חכמים ואמרו: כל מלאכת אוכל נפש, אנחנו לא מדברים על מכשירים, מדברים על מלאכת אוכל נפש ממש שהיא מותרת ביום טוב, אף על פי כן, אם היית יכול לעשות את זה בערב יום טוב בלי שיהיה איזשהו הפסד בכך שתעשה את זה בערב יום טוב, אז אתה לא יכול לעשות אותה ביום טוב אלא אם כן תעשה אותה בשינוי. זה הכלל. כלל מאוד יסודי, מאוד חשוב. אז אנחנו צריכים ממש לחשב את המהלכים שלנו. כשאנחנו באים, עומדים בערב יום טוב, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: יש מלאכות שאני יכול לעשות אותן עכשיו בערב יום טוב? אם כן, אני צריך לעשות אותן עכשיו. אם לא עשיתי, אפילו במזיד, אז כשאני רוצה לעשות אותן ביום טוב, אני אצטרך לעשות אותן בשינוי. עכשיו מה פירוש מלאכה שאני יכול

28:03 דובר 2 לעשות אותה מערב יום טוב? אז אמרנו, מדובר במלאכה כזאת שאם אני אעשה אותה מערב יום טוב לא ייגרם לי שום הפסד בזה. לא הפסד ממוני ולא קלקול של טעם וכדומה. אז אני בא ואומר: הייתי צריך לעשות את זה בערב יום טוב, אבל אם אנחנו נמצאים במצב שאם אני אכין את המאכל הזה בערב יום טוב אז הוא ייפגם, הוא יאבד את הטעם שלו, אפילו קצת, אפילו קצת יאבד את הטעם שלו, הוא כבר לא יהיה טרי, כבר לא יהיה טעים כמו שאני מכין אותו באותו רגע. אז כאן זה נקרא שאני לא יכול לעשות מערב יום טוב, ובמקרה כזה החכמים התירו לי לעשות את זה לכתחילה ביום טוב בלי שינוי. אז בואו ניתן למשל דוגמאות. זה מצוי הרבה גם בבישול, גם בבישול. זאת אומרת, אולי בבישול זה פחות מצוי, אבל ניקח למשל את הטחינה. אז ככה, מותר באופן כללי לטחון ביום טוב ירקות וכדומה. אנחנו נראה את זה כשאנחנו נדבר על מלאכת הטחינה. אבל אם למשל כשאני אטחן את התפוחי עץ, או את התפוח אדמה או את הבננה, אני אטחן אותם לפני יום טוב, אז הם יאבדו את הטעם שלהם כשיגיע היום טוב, אז הם יהיו פחות טעימים, אז זה נקרא שאני לא יכול לעשות את זה מערב יום טוב, ואז אני אוכל לעשות את זה ביום טוב לכאורה בלי שינוי. אנחנו נראה בהמשך. בנוגע לטחינה יש בכל זאת איזושהי חומרה מסוימת, אבל בוא ניקח למשל לישה. אם אני רוצה למשל להכין טחינה ביום טוב, אז אומרים לי: תכין את זה לפני יום טוב. אם אתה יכול לפני יום טוב להכין את זה, תכין את

29:50 דובר 2 זה לפני יום טוב. אז אוקיי, אבל אם אני אכין את הטחינה לפני היום טוב, אז כשיגיע היום טוב איך הטחינה תיראה? היא לא-- היא תאבד קצת מהטעם שלה. אז דרך זה זה יכול להיות גם בסלט ביצים. זה יכול להיות בכל מיני, כל מיני מאכלים שמצריכים לישה, אם זה סלט ביצים, סלט טונה וכדומה. אז הרבה פעמים המאכלים האלה, אם אני אכין אותם בערב יום טוב, כשיגיע היום טוב הם כבר יהיו פחות טעימים. אז הם לא יאבדו לגמרי את הטעם שלהם, אבל עדיין זה מספיק. אפילו אם הם יהיו פחות טעימים, זה מספיק כדי לומר לי שאני לא חייב לעשות את זה בערב יום טוב. עכשיו יש פה עוד נקודה נוספת שצריכים לקחת בחשבון, כי אנחנו בעצם שואלים את עצמנו מה פירוש יאבד מהטעם. בימיהם לא היו מקררים, לא היה זה, אז בטח שזה היה מאבד מהטעם. אבל בימינו שיש מקרר ואתה יכול לשמור את הדברים במקרר, לפעמים זה נשמר טרי ו-וטוב. אז אולי אין לך פה את ההיתר הזה, אבל למעשה הפוסקים באים ואומרים שזה לא משנה. אנחנו לא, לא מתחשבים בזה שיש מקרר. לא, החכמים לא הצריכו אותך לעשות כל מיני פעולות כדי לשמר על הטריות של המאכל. אם המאכל מצד עצמו נפגם, אז זה נקרא שאתה לא יכול לעשות אותו בערב יום טוב, כי הטעם שלו נפגם במהלך היום טוב. אף על פי שאתה יכול למצוא איזשהו טריק ולהכניס את זה למקרר ולשמור על הטריות, זה לא מעניין אותנו. אם המאכל מצד עצמו הולך ונפגם, אז זה נקרא שאתה לא יכול לעשות בערב יום טוב, והתירו לך להכין את המאכל הזה ביום טוב עצמו בלי

31:29 דובר 2 שינוי. יותר מזה, לא רק חיסרון בטעם של המאכל, אלא גם חיסרון במראה של המאכל, שזה יכול להיות הרבה, למשל ב-ב-בתפוחי עץ. אנחנו מגרדים אותם. תפוחי עץ למשל, אתה מגרד אותם. יכול להיות שהטעם יישאר בסדר, אבל מה יקרה לו אחרי כמה שעות? הוא נהיה שחור כזה, אז זה לא נראה טוב. אנחנו יודעים שהמראה במאכל הוא מאוד חשוב. חלק מה-מההנאה של המאכל, חלק מאוד חשוב ומרכזי, זה המראה של המאכל. לכן זה גם, יש לזה משמעות. ברגע שהמראה של המאכל ייפגם אם אני אעשה אותו מערב יום טוב, זה גם מתיר לי לעשות את זה ביום טוב בלא שינוי. יש בזה עוד כמה כללים בנוגע לנקודה הזאתי. אמ, ניקח למשל דוגמה שיכולה כן להיות מצויה. אנחנו מדברים למשל על בישול. בישול בדרך כלל, אם אני אבשל לפני יום טוב, אז לאו דווקא שזה ייפגם. זה קשה קצת למצוא דוגמה. האמת שבמציאות של ימינו קשה קצת למצוא דוגמאות של דבר שהוא לא ייפגם אם אני אכין אותו מערב יום טוב. אדמו"ר הזקן כן מביא דוגמאות. הוא מביא דוגמה מפירות יבשים, שאם מבשלים אותם ערב יום טוב אז אדרבה, הם יותר טובים ויותר משובחים. אז אולי יש כאלה אומרים בהכנת חמוצים, יש כאלה אומרים שבהכנת מטבוחה וכל מיני סלטים חריפים למיניהם, אותם אפשר להכין מערב יום טוב ולא ייפגם הטעם שלהם. אז באמת במקרה כזה אני לא אוכל להכין אותם ביום טוב, אלא אם כן אני אעשה שינוי. אם אפשר לשנות, אם אי אפשר לשנות, אז אני לא אוכל בכלל לעשות אותם. על כל פנים, בנוגע לבישול המאכלים האלה, אני רוצה לבשל מאכל. אז פה במקרה הזה יש גם כן עוד

33:27 דובר 2 איזושהי נקודה שמשנה לנו קצת את ה, את ה, את הדין. זאת אומרת, גם מאכל שהוא לא ייפגם אם אני אכין אותו מערב יום טוב, אם אני אבשל אותו מערב יום טוב, הוא לא ייפגם, לא יקרה לו כלום, אולי אורז או משהו כזה. אבל על אף לכך, אם אני צריך לחמם אותו ביום טוב, וזה מדובר על דבר שאם אני מחמם אותו אני עובר על מלאכת בישול, זאת אומרת החימום שלו כרוך במלאכת הבישול, אז זה כבר לא משנה. אז מה יעזור לי שאני מכין אותו מערב יום טוב? נכון שהטעם שלו לא ייפגם, אבל סוף כל סוף אני לא יכול לאכול אותו קר. אני צריך לחמם אותו, ולחמם אותו זה לבשל אותו, אז כבר, אז כבר לא עשיתי בזה כלום, אז אני כבר יכול לבשל אותו לכתחילה ביום טוב. זה גם כן כלל. למשל, צורכי רפואה זה גם כן נקרא הנאה השווה לכל נפש. זאת אומרת, אם אני רוצה לבשל כדי להכין איזושהי תרופה ביום טוב, אני רוצה לחמם דבש ביום טוב כדי להאכיל את הילד או משהו כזה, או איזשהו חולה שצריך איזשהו מאכל מבושל וכדומה, אז זה גם נקרא דבר השווה לכל נפש, זה גם נקרא הנאה השווה לכל נפש. ככה כותבים הפרי מגדים והאבני נזר, וככה משמע, ככה מהפוסקים, הרבה פוסקים שגם רפואה נחשבת דבר השווה לכל נפש. אז גם בנוגע לרפואה אני אגיד מתוך שהותרה מלאכת ההבערה או הבישול לצורך אכילה, היא הותרה, היא הותרה גם לצורך רפואה, ואפילו רפואה כזאת שלאו דווקא שאוכלים, אולי מורחים את זה על הגוף וכדומה. אם זה למשל שמן זית, יש איזשהו סוג של רפואה כזאתי שבן אדם

35:15 דובר 2 שיש לו בעיות בקיבה, מחממים לו שמן זית, מורחים לו את זה על הגוף. אז ביום טוב יהיה מותר לי לחמם את השמן זית הזה, למרות שאני עושה כאן הבערה, אני עושה כאן בישול, אבל אני אגיד: מתוך שהותרה לצורך, הותרה נמי שלא לצורך, וגם צורכי רפואה זה נקרא דבר השווה לכל נפש וזה יהיה מותר. רק מה, המהרש"ם בא ונותן לנו בכל זאת איזשהו הסתייגות ואומר: זה בתנאי שמדובר על דבר שראוי לאכילה גם לבריאים. אבל אתה רוצה עכשיו להכין כל מיני תרופות מדברים שלא ראויים לאכילה, אז זה אי אפשר. אתה לא יכול עכשיו לפתוח בית מרקחת ולהכין כל מיני תרופות מדברים שלא ראויים לאכילה, זה לא. אוקיי, נמשיך עם הכלל שאמרנו, שגם מלאכת אוכל נפש, שאפשר לעשות אותה בערב יום טוב והיא לא תיפגם ולא יהיה בה חסרון טעם ולא יהיה הפסד ממון אם אני אעשה אותה בערב יום טוב. אמרנו שאפשר לעשות אותה ביום טוב בלי שינוי, אבל אם הייתי יכול לעשות אותה בערב יום טוב בלי שהיא תיפגם, אז אני לא יכול לעשות אותה ביום טוב עצמו, אלא אם כן אני משנה. אומר אדמו"ר הזקן: כל זה זה כשמדובר על כל שאר מלאכות אוכל נפש. אבל כשאנחנו מדברים על הוצאה, מלאכת הוצאה, פה אומר אדמו"ר הזקן, פה הכלל הזה לא קיים. במלאכת הוצאה חכמים לא הגבילו אותך, לא באו ואמרו לך: אתה יכלת להוציא מערב יום טוב, לא יכלת להוציא מערב יום טוב. אז אומר אדמו"ר הזקן: חכמים לא הגבילו אותך בנוגע למלאכת הוצאה, והטעם פשוט: מאותה סיבה שאנחנו אמרנו לך לעשות מערב יום טוב כדי שלא ייפגם העניין של שמחת יום טוב,

37:07 דובר 2 מאותה סיבה אנחנו התרנו לך את ההוצאה באופן מוחלט, בלי להגביל אותך בשום תנאים ובשום הגבלות, כדי שלא למעט לך ולבטל ממך את שמחת היום טוב. כי ברגע שבן אדם כל רגע צריך לחשוב: יכלתי להוציא, לא יכלתי להוציא. בן אדם הרבה פעמים יוצא ונכנס, אז כל רגע הוא יתחיל לשאול את עצמו: יכלתי להוציא מערב יום טוב, לא יכלתי להוציא מערב יום טוב, אז זה מאוד יצער אותו וזה יגביל אותו וזה יגרום לו לביטול שמחת יום טוב. לכן במלאכת הוצאה חכמים הוציאו אותה מהכלל הזה ובאו ואמרו: אתה יכול להוציא חופשי, אל תעשה חשבונות. כמובן, הוצאה לצורך, סתם להוציא עדיין יש בעיה, אבל להוציא לאיזשהו צורך שהוא, זה יהיה אפשרי. אנחנו ממשיכים עם ה-ה-המצווה הזאת של שמחת יום טוב. ואנחנו כבר ראינו שכדי לשמר את השמחת יום טוב, אז חכמים הגבילו אותנו בכל מיני מלאכות והתירו לנו מלאכות מסוימות. ויש עוד נקודה מאוד מרכזית שגם כן באה כתוצאה מהצורך לשמר את שמחת יום טוב. שזה יסביר לנו גם כן הרבה, הרבה, הרבה שאלות שנשאלות, שלכאורה אנחנו שואלים את עצמנו: הרי זה מלאכת אוכל נפש, כמו סחיטה למשל, כמו קצירה. אני לא יכול לקצור, אני לא יכול לקטוף פרי בשבת, ביום טוב. אני רוצה לאכול את התפוח, אני לא יכול לקטוף אותו? זה מלאכת אוכל נפש והיא נעשית לצורך אוכל נפש. למה שאני לא אוכל? אז בא אדמו"ר הזקן ואומר לנו כך: מלאכות כאלה שהדרך לעשות אותם לימים הרבה, אז המלאכות האלה חכמים אסרו לעשות אותם ביום טוב, אף על פי שהם מלאכות אוכל נפש. כמו למשל, אומר אדמו"ר הזקן, אה, למשל הטחינה ברחיים. טחינה של תבואה ברחיים הדרך

39:18 דובר 2 היא לעשות את זה בכמויות סיטונאיות, שזה בעצם נעשה לימים הרבה וזה אסור ביום טוב. על דרך זה אותו דבר גם כן הרקדה, התלישה, הקצירה. הקצירה גם כן נעשית, אתה קוצר כבר את כל השדה, את כל השטח במכה אחת ביום אחד, אז הקצירה נעשית בכמויות שהן כמויות גדולות, שהן לא רק לצורך היום טוב, אלא זה נעשה גם לצורך הרבה ימים. אז הדברים האלה, אותו דבר סחיטת הפירות וכדומה. כל המלאכות האלה אנחנו מנועים מלעשותם ביום טוב, והסיבה היא אותה סיבה, בגלל השמחת יום טוב. בגלל ברגע שיתירו לך לעשות את המלאכות האלה, אז אתה תבוא תגיד: בסדר, אז אם אני כבר קוצר אז אני אקטוף כבר את כל, אני אעשה קטיף לכל הפרדס, ואז אתה כל היום טוב תתעסק בעשיית המלאכות הללו. על דרך זה אומר אדמו"ר הזקן גם אותו דבר, גם הצידה וחליבת הבהמה, גם צידה היא נעשית מיום לחברו, גם חליבת הבהמה שהדרך לחלוב את כל הבהמות. לכן כל המלאכות האלה הן יהיו אסורות ביום טוב. אנחנו נראה אחרי זה בהמשך שבכל זאת, ב-במצבים מסוימים שהדרך לעשות מלאכות כאלה כן לצורך אותו יום, אז התירו. אבל באופן כללי מלאכות, גם מלאכות שהן אוכל-- מלאכת אוכל נפש, ברגע שהן נעשות בכמויות גדולות, בסיטונאות וכדומה, חכמים אסרו אותן. מהתורה זה מותר, חכמים אסרו. לכן אנחנו מבינים למה אסור לנו לסחוט פירות ביום טוב, למה אסור לנו לקטוף פירות ביום טוב ולמה אסור לנו לחלוב בהמה ביום טוב. כל הדברים האלה בגלל שהדרך לעשות אותם הרבה ביחד. אדמו"ר הזקן מזכיר פה גם את הברירה. גם ברירה של תבואה היא גם כן תהיה אסורה. על דרך זה ברירה של מינים

41:24 דובר 2 שהדרך לברור אותם בכמויות גדולות, היא תהיה אסורה ביום טוב אף על פי שהיא מלאכת אוכל נפש. לעיין בשיטת אדמו"ר הזקן בנוגע למלאכות יום טוב. דבר מאוד בסיסי במלאכות יום טוב, שיש חלוקה של מלאכות שהן מלאכות אוכל נפש, מלאכות שהן מלאכת עבודה, יש מכשירי אוכל נפש, וצריך לנסות לברר מהי שיטת אדמו"ר הזקן. אנחנו נראה שיש כמה אפשרויות להסביר את ההבדל בין מלאכת אוכל נפש לבין מכשירי אוכל נפש. ההגדרה של החלוקה הזאת היא הגדרה שהיא יכולה להתפרש בכל מיני אופנים. איך אני מגדיר מכשירים, מה-- איך אני מגדיר מלאכת אוכל נפש? ויש לזה נפקא מינות, וננסה ל-לראות מה שיטת אדמו"ר הזקן בעניין הזה. בעיקרון הוא מבאר את זה בקונטרס אחרון ס"ק ד' בסימן תצ"ה. הוא מאריך והוא מניח פה כמה יסודות. על כל פנים, אנחנו נתחיל עם זה ש-שביום טוב, כמו שאמרנו, יש מלאכות שהן נקראות מלאכת עבודה. יש מלאכות שהן מלאכת אוכל נפש, ומלאכת אוכל נפש גופא, יש מלאכת אוכל נפש, יש מכשירי אוכל נפש כמו שהקדמנו. עכשיו, כשאנחנו מסתכלים בעצם בראשונים, אנחנו רואים שיש שני כיוונים איך להסביר את ההבדל ב-- מה-- איך להגדיר. קודם כול להגדיר מה זה מלאכת אוכל נפש בניגוד למלאכת עבודה, וכתוצאה מזה מה זה מכשירי אוכל נפש. אז דבר ראשון, שיטה אחת שאנחנו רואים זה שיטת המגיד משנה. אה, שהוא טוען ככה, לכאורה ככה גם משמע מהתוספות במסכת שבת בפרק המצניע, שהוא טוען ככה. הוא בא ואומר, בעצם אני בא ואני מחלק את מלאכות יום טוב ומקטלג אותן לקטגוריות. יש לי שני סוגים, יש לי מלאכת עבודה, יש לי מלאכה שהיא מלאכת אוכל נפש. הוא קורא לזה שם. זאת אומרת אנחנו

44:05 דובר 2 נותנים שם למלאכות, נותנים להן הגדרה לכל מלאכה. כל מלאכה היא מוגדרת או שהיא מלאכת עבודה או שהיא מלאכת אוכל נפש. בעיקרון לפי הכיוון הזה אז יש גם דינים שונים. מלאכת עבודה יש לה את הדינים שלה. מלאכת אוכל נפש יש לה התייחסות אחרת, יש לה את הדינים שלה. מעצם הגדרתה בתור מלאכת אוכל נפש היא מקבלת זכויות מסוימות, כביכול. אז אם כן, מה ייקרא מלאכת עבודה? מה ייקרא מלאכת אוכל נפש? ודרך אגב זה נסמך על הפסוקים. זאת אומרת הפסוקים שבעצם בתורה שמכוונים אותנו איך להתנהג במלאכות ביום טוב. ישנם שני פסוקים, יש פסוק אחד בויקרא, הפסוק אומר "כל מלאכת עבודה לא תעשו". ויש פסוק אחד בשמות, הפסוק הזה אומר, "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". אנחנו כבר רואים שיש פה איזושהי חלוקה מסוימת. יש מלאכות שאסור לעשות ביום טוב ויש דברים שמותר. "אך אשר יאכל לכל נפש הוא יעשה". לכן נכנסו הראשונים ונתנו דעתם, המגיד משנה בתוכם, להבין מה זה נקרא מלאכת עבודה. כשהתורה אומרת לי כל מלאכת עבודה לא תעשו, מה אני קורא מלאכת עבודה? ומה אני אקרא אשר יאכל לכל נפש? אז אומר המגיד משנה, אדמו"ר הזקן מביא גם כן את ההגדרה הזאת, שכל מלאכה שלא נעשית באוכל, היא לא מטפלת עם האוכל, היא לא מתעסקת עם האוכל, היא נקראת מלאכת עבודה. לדוגמה מלאכת הכיבוי. אני מכבה נר, לא קשור בכלל לאוכל. מלאכת החפירה, חרישה, חורש לא קשור עם אוכל. מלאכת הבנייה לא קשורה בכלל עם אוכל. כל כיוצא בזה. מלאכת הכתיבה וכדומה. המלאכות האלה הן נקראות מלאכת עבודה, עליהן התורה אומרת "כל מלאכת עבודה לא תעשו". לכאורה, התורה באה ואומרת לי שהמלאכות

46:28 דובר 2 האלה מחוץ לתחום. אני לא יכול לעשות אותן ביום טוב, כמו שבשבת אני לא יכול להשתמש בהן. זה דבר אחד. מצד שני, יש מלאכות שהן מלאכות אוכל נפש, הן מוגדרות ככה. הן מוגדרות כמלאכות אוכל נפש, שזה מלאכות שמתעסקות עם האוכל. זה ההגדרה של מלאכת אוכל נפש לפי המגיד משנה. מלאכה שמתעסקת עם האוכל כמו למשל הקצירה, הברירה, הטחינה, הסחיטה, הבישול, האפייה, מלאכות שמתעסקות עם האוכל. גם הבערה, אומר אדמו"ר הזקן, גם הוצאה. המלאכות האלה שמתעסקות עם האוכל, הן נקראות מלאכת אוכל נפש. הן מקבלות את התואר הזה של מלאכת אוכל נפש והדינים שלהן הם שונים. לפי הכיוון הזה, לפי השיטה הזאת, אנחנו צריכים לומר כך: מלאכת עבודה היא נאסרה. אפילו אם אני רוצה לעשות אותה לצורך אכילה, אני רוצה כרגע לבנות תנור כדי שאני אוכל לאפות. אז אפילו שאני עושה את זה לצורך האכילה, אבל היות והיא מוגדרת ומתוארת כמלאכת עבודה, אין אפשרות. אין אפשרות לעשות אותה ביום טוב, אלא אם כן היא תהיה מכשירים, אנחנו אחרי זה נדבר על זה, אבל באופן כללי היא נקראת מלאכת עבודה, היא מחוץ לתחום, היא אסורה. ואידך גיסא, מלאכות אוכל נפש. אז אף על פי שההיתר הברור בנוגע למלאכות אוכל נפש זה בתנאי שאני עושה אותן לצורך האכילה, אני רוצה לבשל כדי לאכול ביום טוב כמובן, או שאני רוצה לאפות כדי לאכול ביום טוב וכולי וכולי. אף על פי כן, אומר המגיד משנה, המלאכות האלה, היות והן מוגדרות כמלאכות אוכל נפש, התורה התייחסה אליהן בצורה אחרת, והמלאכות האלה, גם אם הן יהיו נעשות שלא לצורך אוכל נפש, אין בהן איסור תורה. דרבנן עשו איסורים, אבל מהתורה אין בהן איסור. כביכול הן הותרו

48:53 דובר 2 כבר. זה לא רק מתוך שהותרה, זה מלאכות אוכל נפש, הן יהיו מותרות. התורה כביכול נתנה להן פריבילגיה מיוחדת והן יהיו מותרות ביום טוב, גם אם הן לא נעשות לצורך אכילה. ומדרבנן זה, זה עדיין יש פה הגבלות, אבל ככה זה על כל פנים מהתורה. זה כיוון אחד. זו שיטה אחת. שיטה שנייה זה השיטה של הרא"ש. לפי הרא"ש יוצא כך. לפי הרא"ש יוצא שאין לנו מלאכות. התורה לא באה פה והתחילה להתייחס למלאכות. איזה מלאכה היא עבודה, איזה מלאכה היא לא עבודה. אנחנו בכלל לא באים לתת, להדביק הגדרות למלאכות ביום טוב. התכל'ס זה מה שמעניין אותנו. מלאכה שנעשית לצורך האכילה היא מותרת. הצורך של האכילה מתיר אותה. לא זה שהיא מכונה באיזשהו שם מסוים, מלאכת עבודה, מלאכת אכילה או מלאכת אוכל נפש וכדומה, אלא הצורך הזה שנוצר לי ביום טוב לאכול. אז כשאני עושה מלאכה כדי לאכול, זה, זה מלאכה שהתורה התירה. אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. התורה התירה את זה. מה שלא עומד בקריטריון הזה, אז אני אקרא לו מלאכת עבודה. אבל מה שקובע לי ומה שמוביל אותי זה הצורך אכילה שיש בו. ברגע שאני עושה מלאכה לצורך האכילה, היא מלאכת אוכל נפש, היא תהיה מותרת. לפי, לפי הרא"ש אין פה התייחסות למלאכות מסוימות. כל מלאכה שהיא, גם כיבוי. אם אני צריך את הכיבוי הזה כדי לאכול, זה מלאכת אוכל נפש. גם בנייה. אם אני בונה עכשיו את התנור כדי שאני אוכל לאכול, זה ייקרא מלאכת אוכל נפש. זה יהיה מותר. נפקא מינה מזה זה גם יהיה בנוגע למכשירים. כן, לשיטת הרא"ש אז אנחנו נגיד ככה, שכל מלאכה שאני חייב אותה כדי שאני

51:12 דובר 2 אוכל לאכול, אף על פי שהיא לא מתעסקת עם האוכל בצורה ישירה, כמו שאמרנו, כיבוי. הדוגמה שהוא מביא זה לגרוף את הגחלים כדי שאני אוכל להסיק את התנור. אז הגריפה של הגחלים היא גורמת לכיבוי. הוא מתיר את זה כי אי אפשר, אי אפשר לאפות בלי הגריפה הזאת. אי אפשר לאפות בלי הכיבוי הזה. הכיבוי הזה הוא מוכרח לצורך האכילה, לכן הוא מחשיב את זה כמלאכת אוכל נפש. לפי זה יוצא שמכשירי אוכל נפש זה כשאני נמצא במעמד ומצב שאני לא מוכרח את המלאכה הזאת כדי לאכול. אני יכול להסתדר עם אופציות אחרות, למרות שהן לא יהיו הכי טובות, אבל אני אוכל להסתדר עם כל מיני אופציות אחרות. אז זה לא ייקרא מלאכת אוכל נפש. זה ייקרא מכשירי אוכל נפש, כי סוף כל סוף אני עושה את המלאכה הזאת. אני מכשיר, על ידי זה אני גורם. על ידי זה אני מביא למצב שאני אוכל לאכול. אז נכון שהייתי יכול להסתדר גם אחרת, אבל בפועל זה גורם. זה כן מאפשר לי לאכול, אז זה ייקרא על כל פנים מכשירי אוכל נפש. ועל כל פנים ככה זה יוצא לפי שיטת הרא"ש. עכשיו ככה. כשאנחנו מסתכלים באדמו"ר הזקן, אז בואו ננסה לראות מה סובר אדמו"ר הזקן בעניין הזה, כל העניין הזה. אז קודם כל אנחנו רואים שיש פה איזושהי סתירה מסוימת. למה? כי מצד אחד אומר לנו אדמו"ר הזקן, הוא מביא את ההגדרה של המגיד משנה בסימן תצ"ה סעיף ב'. הוא מביא את ההגדרה של המגיד משנה, הוא אומר: ומהו מלאכת עבודה? כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה ואין במלאכה זאת צורך לאכילה ושתייה וכולי. מביא את הדוגמאות, כיבה את הנר, בנה, חפר

53:08 דובר 2 וכל זה. זאת אומרת, משמע שהוא גם כן הולך בשיטה הזאת, שיש מלאכות שמוגדרות מלאכת עבודה, ויש מצד שני מלאכות שהן מוגדרות מלאכת אוכל נפש, כמו שהוא ממשיך והוא אומר: אבל כל מלאכה הנעשית באוכל או במשקה, כגון הקצירה והדישה וכולי וכולי וכולי. לפיכך נקראים כל מלאכות אלו וכיוצא בהן מלאכת אוכל נפש, שהתורה התירה לעשות לצורך אכילה ביום טוב. אז לכאורה עד כאן הוא סובר כמו המגיד משנה. מצד שני, יש שתי בעיות עם זה, בגלל שדבר ראשון, הוא לא מסכים עם המגיד משנה שהמלאכות האלה שאנחנו הגדרנו אותן כמלאכות אוכל נפש, הן יהיו מותרות גם אם אני לא עושה אותן לצורך אכילה. הוא אומר את זה במפורש, הוא אומר במפורש בנוגע למכשירים, שמכשירים זה מצב טוב, זה מכשיר את האוכל, אבל בכל זאת עדיין זה לא נעשה ממש לצורך אכילה. הוא אומר שהמלאכות האלה אסור לעשות אותן מהתורה. ככה הוא סובר. הוא אומר: הרי הם נקראים מכשירי אוכל נפש שאסור לעשותן ביום טוב מהתורה, אפילו בעניין שאם לא כן יפסיד אכילתו לגמרי ויתענה ביום טוב. אף על פי כן, אם המלאכה לא נעשית באוכל עצמו, למרות שהיא מלאכת אוכל נפש, אבל אם היא לא נעשית באוכל עצמו היא רק סוג של מכשירים, אז אסור לעשות אותה ביום טוב מן התורה. מזה בעצם אנחנו שומעים גם. אנחנו שומעים מזה גם כן שהוא לא סובר כמו הרא"ש, בגלל שלשיטת הרא"ש, אז אמרנו שמלאכות שהן מוכרחות לצורך האכילה הן לא נקראות מכשירים. הן נקראות מלאכת אוכל נפש ממש. ואדמו"ר הזקן אומר לנו במפורש שאפילו בעניין שאם לא כן יפסיד אכילתו לגמרי. אפילו אם מדובר פה במלאכה שאם לא תיעשה

55:14 דובר 2 אותה לא תהיה אפשרות שתאכל ביום טוב ואתה תצטרך להתענות. אף על פי כן, אם היא לא מתעסקת עם האוכל עצמו, היא לא תהיה מותרת. היא לא נקראת מלאכת אוכל נפש. היא נקראת מכשירי אוכל נפש. אז יוצא ככה שלשיטת הרא"ש, כמו שאמרנו, כל מלאכה שהיא מוכרחת כדי שאני אוכל לאכול זה נקרא מלאכת אוכל נפש. אבל ההגדרה של, של, של אדמו"ר הזקן, של המגיד משנה שלו, שמלאכת אוכל נפש זה מלאכה שמתעסקת עם האוכל עצמו. אם היא לא מתעסקת עם האוכל עצמו, אף על פי שאם אני לא אעשה אותה אני לא אוכל לאכול, זה לא ייקרא מלאכת אוכל נפש. זה ייקרא רק מכשירים. אז אנחנו רואים איזושהי סתירה בדברי אדמו"ר הזקן. מצד אחד הוא כן עושה לנו את החלוקה של המגיד משנה, שיש מלאכות שהן מלאכות עבודה ויש מלאכות שהן מלאכות אוכל נפש. אבל הוא לא מסכים איתו שהמלאכות אוכל נפש האלה יהיו מותרות גם אם אני לא עושה אותן לצורך אכילה. לא. הוא בא ואומר שהן אסורות מהתורה. עכשיו ככה, מצד שני אנחנו רואים פה עוד דבר מעניין. מצד שני, אנחנו רואים שאדמו"ר הזקן כשהוא מגדיר מה זה מלאכת עבודה, אז הוא אומר: כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה, ואין במלאכה זאת צורך לאכילה ושתייה. מה פירוש שאין במלאכה זאת צורך לאכילה ושתייה? תחליט, אם היא נעשית באוכל או במשקה אז היא מלאכת אוכל נפש. אם היא לא נעשית באוכל ובמשקה היא מלאכת עבודה. אז מה מועיל לי זה שהיא נעשית לצורך אכילה ושתייה? הדבר הזה, כשזה נעשה לצורך אכילה ושתייה, אנחנו כבר הסברנו שזה נקרא מכשירים. זאת אומרת, לשיטת... זה יותר מתאים

57:20 דובר 2 עם שיטת הרא"ש. ההגדרה הזאת שהוא נותן לנו כאן, שכשמלאכה נעשית לצורך אכילה ושתייה היא נקראת מלאכת אוכל נפש, זה מתאים עם שיטת הרא"ש בפשטות, כי זה מה שטוען הרא"ש, שמלאכה שאני עושה אותה לצורך האכילה, כמו שאמרנו, לגרוף את התנור כדי שאני אוכל לאפות, לבנות תנור כדי שאני אוכל לאפות, לתקן שיפוד כדי שאני אוכל לצלות. כל הדברים האלה הם לצורך האכילה והשתייה, אבל הם לא נעשות בגוף האוכל. אם הם לא נעשות בגוף האוכל, אז לפי המגיד משנה זה לא נקרא מלאכת אוכל נפש. רק לפי הרא"ש אני אקרא להם מלאכת אוכל נפש, כי הם נעשים לצורך האכילה והשתייה ואי אפשר בלעדיהם. אני אקרא להם מלאכת אוכל נפש, אז זה מסתדר עם שיטת הרא"ש. אז איך אדמו"ר הזקן כאן מציג את זה ככה? כביכול בתור ה... בתור השיטה שלו, בעוד שבעצם אנחנו רואים שהוא מגדיר לנו הרי את ההגדרות של המגיד משנה. אז איך הוא פתאום נותן לנו פה הגדרה שהיא שייכת יותר לשיטת הרא"ש? לא שייכת לשיטה של המגיד משנה שלכאורה הולך איתה. אז יוצא בעצם שיש לנו איזשהו כמין סתירה בש... כשאנחנו מנסים להבין את השיטה של אדמו"ר הזקן, כמו מי הוא צועד, אז נוצר לנו פה כמין סתירה. מצד אחד הוא מגדיר לנו את ההגדרה של המגיד משנה, ונראה ממנו שיש חילוק שכל מלאכה יש לה את ההגדרה שלה ואת הכינוי שלה, ובהתאם לכך את הדינים שלה. מצד שני הוא אומר שלמעשה מלאכות שהן מוגדרות כאוכל נפש, ואמור להיות להן איזשהו נקודות זכות שאני יכול, גם אם אני עושה אותן שלא לצורך אכילה, אני לא עובר איסור תורה. הוא טוען שכן, אני עובר איסור תורה.

59:14 דובר 2 זה מצד אחד. מצד שני, גם אנחנו רואים שהוא גם סובר כמו הרא"ש בנוגע למלאכה שנעשית לצורך אכילה ושתייה, שלפי ההגדרה של המגיד משנה היא לא נקראת מלאכת אוכל נפש, כי היא לא נעשית בגוף האוכל. זה נקרא, זה ייקרא מכשירים. רק לפי הרא"ש זה ייקרא מלאכת אוכל נפש. אבל אדמו"ר הזקן לכאורה לא הולך כמו שיטת הרא"ש. אז מה בעצם הולך כאן? אז אפשר לומר ככה, בלי להיכנס ליותר מדי פלפולים, אפשר לומר ככה. בעצם אדמו"ר הזקן הוא הולך באמצע. מה זאת אומרת? הוא בא ואומר שאנחנו מדברים על מלאכת עבודה. מלאכת עבודה יש לה באמת את ה... את ה... את השם שלה, ויש לה את ה... את ה... את ה... את התווית שלה בתור מלאכת עבודה. ולכן זה מכריח אותי להגיד, בגלל שהתורה אומרת לי "כל מלאכת עבודה לא תעשו", זה מכריח אותי להגיד שיש מלאכות מסוימות שאני חייב לתת להן איזושהי הגדרה שהן נקראות מלאכת עבודה. אני חייב להתייחס לזה ולכן אני חייב להגדיר מה זה מלאכת עבודה. אם אני חייב להגדיר, אז אני מגדיר כמו המגיד משנה: מלאכה שלא נעשית באוכל אני קורא לה מלאכת עבודה. בסדר גמור. אבל מצד שני, כשאנחנו מדברים על המלאכות ה... הן מותרות, כאן סובר אדמו"ר הזקן, אין בזה הגדרה באמת. אין להן... אני לא כביכול שם עליהן את הזרקור ועושה מהן איזשהו גדר מסוים או איזשהו, אה, אמ, הגדרה מסוימת של מלאכות אוכל נפש. הוא באמת סובר אין. הוא באמת סובר שכשמדובר על ההיתר שהתורה התירה לי מלאכות ביום טוב, זה נכון שאוטומטית היות ואת מלאכת עבודה הגדרתי אותה בצורה מסוימת, אז את מלאכת אוכל נפש אני אגדיר אחרת ואני

1:01:25 דובר 2 אגיד שמלאכה שמתעסקת עם האוכל, עוד אני לא אגדיר אותה, אפשר לומר, אני לא אגדיר אותה מלאכת אוכל נפש, אבל היא, היא לא תהיה מלאכת עבודה. היא לא תיקרא מלאכת עבודה כי היא לא נעשית באוכל, באוכל, כי היא נעשית באוכל עצמו, אז היא לא תהיה מלאכת עבודה. אבל אני עדיין לא נותן לה את התואר של מלאכת אוכל נפש שמתיר לי לעשות איתה מה שאני רוצה. אני עדיין בא ואומר: היסוד להתיר את המלאכות האלה לא מצד שכבר התורה קראה להן והסתכלה עליהן אחרת, אלא מצד הצורך אכילה שיש פה. היות ואני צריך לאכול, אז אני בא ואומר: אוקיי, אני רוצה לאכול. מלאכת עבודה אני לא יכול לעשות כי, כי אני רוצה לאכול, אבל מלאכות כאלה שהן לא מלאכת עבודה אני אוכל לעשות אותן בשביל לאכול. אבל היסוד שמתיר לי את עשיית המלאכות זה הצורך אכילה שנוצר לי פה. באמת, כשמסתכלים, אז אנחנו יכולים באמת לראות שזה מדויק עם הלשון של הפסוקים. זאת אומרת שהפסוק שמדבר על המלאכות האסורות, כמו שאמרנו, הפסוק בויקרא, הוא באמת אומר לשון כזאת: "כל מלאכת עבודה לא תעשו". הוא מגדיר לנו מלאכה, הוא אומר לנו המלאכות האלה מוגדרות מלאכת עבודה. מאידך גיסא, הפסוק שמתיר לנו את המלאכה הוא לא כותב "מלאכת אוכל נפש תעשו", הוא כותב "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". זאת אומרת האכילה פה היא זאת שעומדת במרכז העניינים, לא המלאכה. אז נוצר לנו כזה דבר: מלאכת עבודה, היא יש לה את ההגדרות שלה והיא מכונה מלאכת עבודה. המלאכות המותרות אין להן כינוי. אה, ברגע שנוצר צורך באכילה אז יהיה מותר לי לעשות את המלאכות, כל המלאכות

1:03:19 דובר 2 האלה שהן לא נחשבות כמלאכת עבודה. לפי זה אפשר להבין את העניין, כביכול את הסתירה הקטנה הזאת שהצגנו בהתחלה. בא אדמו"ר הזקן ואומר כך: בעצם מלאכת אוכל נפש, היות ואין לה את ה-- את ה-- כמו שאמרנו, את ה-- הגדרה כזאת של מלאכת אוכל נפש, לכן אני לא יכול להגיד כמו המגיד משנה ש-- שהיא תהיה מותרת כבר לגמרי, כי אין את זה. במלאכת עבודה אני אסכים איתו, במלאכת אוכל נפש כביכול הוא עושה פה איזשהו מין כלאיים. מלאכת עבודה זה כמו המגיד משנה, מלאכת אוכל נפש היא-- הוא לקח את היסוד של הרא"ש. עכשיו, אה, לכן אני לא יכול לבוא ולהגיד מלאכת אוכל נפש הותרה, זהו גמרנו, אז נגמר הסיפור. לא, מלאכת אוכל נפש הותרה רק אם היא לצורך אכילה. רק הצורך אכילה הוא זה שמחיל עליה את ההיתר. ממילא אם אין לי פה צורך אכילה, אין שום סיכוי ל-ל-להתיר את זה. לפי זה אנחנו נבין גם את הלשון שלו כשהוא מדבר על מלאכת עבודה, אומר: "ואין במלאכה זאת צורך לאכילה ושתייה". אז בעצם אם אנחנו נתבונן קצת אז אנחנו נראה, נשים לב שאותן מלאכות שנעשות לצורך אכילה ושתייה והן לא נעשות בגוף האוכל והמשקה, שאמרנו שהן לא אמורות להיות מלאכת אוכל נפש, אז זה נכון. הן לא אמורות להיות מלאכת אוכל נפש, הן רק מכשירי אוכל נפש. הן נעשות לצורך אכילה ושתייה, אבל הן לא נעשות בגוף האוכל והשתייה, אז הן ייקראו מכשירי אוכל נפש. אבל סוף כל סוף, מכשירי אוכל נפש יש-- הרי הדין של מכשירי אוכל נפש זה שאם לא יכולתי לעשות בערב יום טוב אני יכול לעשות אותם ביום טוב. מאיפה לומדים את זה? מאיפה

1:05:22 דובר 2 לומדים שאם לא יכולתי לעשות מערב יום טוב, אז אני יכול לעשות מכשירי אוכל נפש גם ביום טוב עצמו? מהפסוק שאומר "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם". אז יש פה ריבוי, לכם — לכל צורככם. זה הריבוי, הריבוי הזה רבי יהודה לומד לגמרי שמכשירי אוכל נפש מותרים. ורבנו, אנחנו עושים את החילוק הזה בין אם אפשר מערב יום טוב או אי אפשר מערב יום טוב, אבל על כל פנים כשכן מותר לי לעשות את המלא-- את מכשירי אוכל נפש האלה, מאיזה פסוק אני לומד את זה? "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", לכל צורככם. היות ומהפסוק הזה אני לומד את העניין, אז ממילא המכשיר הזה בסיטואציה הזאת הוא מקבל אותו גדר של מלאכת אוכל נפש ממש. כי היות וההיתר שלו נשען על זה, "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם", שהתורה באה פה ואמרה לי גם דבר שהוא רק לצורך אכילה, מוכרח לצורך האכילה, אבל הוא לא מתעסק ישירות באכילה, גם הוא נחשב-- האכילה מתירה אותו גם כן. אז מה ההבדל בינו לבין מלאכת אוכל נפש הרגילה? מלאכת אוכל נפש הרגילה גם כן היסוד שלה, ההיתר שלה זה הצורך אכילה פה. גם המכשירים האלה, היסוד של ההיתר שלהם זה הצורך אכילה, אז הוא כמו מלאכת אוכל נפש לגמרי. לכן בא אדמו"ר הזקן ואומר: ומהי מלאכת עבודה? כל מלאכה שאינה נעשית באוכל או משקה ואין במלאכה זאת צורך לאכילה ולשתייה. למה? כי אם יש במלאכה הזאת צורך לאכילה ולשתייה, אז במקרים שהיא תהיה מותרת, אז במקרים שאנחנו נתיר אותה היא לא תיקרא מלאכת עבודה, היא תיחשב כמלאכת אוכל נפש לגמרי. וזה בעצם מה

1:07:33 דובר 2 שהוא מתכוון לומר שכשאנחנו נתקלים במלאכה שהיא מותרת ביום טוב, זה יכול להיות באחד משתי פנים: או שזו מלאכה שמתעסקת עם גוף האוכל, או שזו מלאכה כזאת שנעשית לצורך האכילה והשתייה ואי אפשר היה לעשות אותה בערב יום טוב. זה שאי אפשר לעשות אותה בערב יום טוב כביכול לא רק בא ואומר אז אסור לך לעשות את זה, אבל ההיתר, היס-- היסוד הוא שזה מותר. זה מכשיר לאוכל נפש, זה יהיה מותר, וזה מותר מצד הצורך אכילה שיש בו בדיוק כמו אוכל נפש עצמו. לכן מחשיב את זה גם כן כמלאכות אוכל נפש. באמת, כשמסתכלים בנוגע לכיבוי בעיקר, אז רואים שהרבה פעמים הוא אומר שהכיבוי הוא מכשיר לאוכל נפש. הוא אומר את זה במפורש ובמקומות מסוימים. במקומות מסוימים הוא מתייחס לכיבוי כאילו הוא לצורך אכילה ממש. כרגע לא זוכר את המקומות האלה, אבל כשמדפדפים רואים שיש כיבויים מסוימים שהוא אומר שזה ממש ב-ב-- הנה, אומר את זה פה אולי. אה, פה הוא אומר שהרי כיבוי זה הוא כמכשיר לאוכל נפש בסימן תקי"ד. כיבוי הזה הוא כמכשיר אוכל נפש. אבל מצד שני, נראה אם אני אמצא את זה. על כל פנים זה יהיה מובן לפי זה, כי באמת אין הכי נמי, כיבוי שהוא לא-- שהיה אפשר לעשות אותו בערב יום טוב הוא ייקרא מכשיר ויהיה בעיה לעשות אותו. אבל כיבוי שמותר ביום טוב, אז הוא כאילו לא קורא לזה מכשיר, הוא קורא לזה זה ממש צורך אוכל נפש. אז הוא מתכוון לעניין הזה שברגע שזה מותר אז זה כמו כל מלאכת אוכל נפש. כך נראה על כל פנים. אז כשמסתכלים בקונטרס אחרון זה קצת עוזר להבין את המהלך הזה של הקונטרס

1:09:45 דובר 2 אחרון. ההבדל בין הרא"ש לבין ה-- לבין הפוסקים האחרים וגם לבין אדמו"ר הזקן. נפקא מינה, מה יוצא מזה? ש-ש-שלפי זה יוצא ש-- לשיטת אדמו"ר הזקן, היות ואנחנו בכל זאת, כמו שאמרנו, שהפסוק של "כל מלאכת עבודה לא תעשו", אז הוא כן מגדיר לנו איזושהי חלוקה מסוימת של מלאכות שהן נקראות מלאכת עבודה. ממילא כשאני רוצה לחפש מה לא נקרא מלאכת עבודה, אז זה אמור להיות הפוך. אם מלאכת עבודה זה מלאכה שלא נעשית באוכל, אז מלאכת אוכל נפש, על כל פנים מלאכה, מלאכה שהיא לא מלאכת עבודה זה מלאכה שנעשית בגוף האוכל והמשקה. זה נותן לי נפקא מינה מה ייקרא מכשירים. זה באמת אדמו"ר הזקן אומר: מכשירים זה מלאכה כזאת שלא נעשית ישירות ומטפלת בגוף האכילה והשתייה. היא רק מתקנת ומכשירה את האפשרות לאכול. זה ייקרא מכשירי אוכל נפש. לעומת השיטה של הרא"ש, היות והרא"ש טוען שהצורך אכילה הוא זה שקובע, וכל מלאכה שנעשית לצורך האכילה היא נקראת מלאכת אוכל נפש. אז לשיטתו, אז גם מלאכות כאלה שלא מתעסקות עם גוף האוכל והשתייה, אבל הן נעשות לצורך האכילה והשתייה, הן נקראות מלאכת אוכל נפש ממש, לא מכשירי אוכל נפש, ולכן לשיטתו, גם אם אי אפשר היה לעשות אותן בערב יום טוב, אפשר לעשות אותן ביום טוב עצמו. על כל פנים יש עוד מה לדבר בזה, אבל זה לפחות יסוד אחד בעניין הזה. אז יהי רצון שנזכה להעמיק ולעסוק בתורת אדמו"ר הזקן. זכותו תעמוד לנו כמובן. ושנזכה ליום שכולו טוב בקרוב ממש.