לבנימין אמר - עונה חדשה: השליח בבאזל הרב זלמן וישצקי פותח מבערים

המראיין: שלום רב לכם. לאחר הפסקה של החגים שעברו עלינו לטובה, אנחנו שוב עם הפודקאסט "לבנימין אמר". עמנו אורח מיוחד מחוץ לארץ, שליח הרבי בבאזל, הרב זלמן וישצקי. ברוכים הבאים, שלום עליכם.

האורח: תודה, ברוכים הנמצאים, נעים להיות פה.

המראיין: אז אתה, אם אני מחשב נכון, קרוב ל-25 שנים בבאזל.

האורח: עוד מעט, כן. באזור פורים זה יהיה 25 שנים. נכון.

המראיין: אם נפתח בשאלה הכי בנאלית - איך, מה פתאום בזל? איך הגעת למקום הזה?

האורח: בדרך כלל בסעודת שבת, כשמגיעה השאלה "איך הגעת לבזל", אז התשובה היא מלל. ואז הילדים שלי עושים איתי חסד וצוחקים מאותה בדיחה כל שבוע. כל שליח יודע שהחסד של המשפחה זה לצחוק מאותן בדיחות כל שבת. זה באמת חסד גדול.

מה פתאום בזל? האמת שניסיתי - בתשס״[?] חיפשנו שליחות. היה לי מעניין אירופה, כי הייתי קודם באירופה אצל הרב טייכטל[?] בברלין, למדתי שם עם כמה חברים ביחד - גם הבן דוד שלך שמוליק, הרב של אסטוניה שלום פוזרצקי[?], חיים ברקן, אושר קרנצ'בסקי - חבורה חבורה. ואז פשוט שלחתי קורות חיים למשרד של הרב קוטלבסקי, כמו שזה נשמע - הכי פשוט שיש.

המראיין: ואמרת שאתה מועיד את פניך לאירופה.

האורח: כן, והוא כותב: מה אתה מחפש, מה השפות שאתה מדבר, מה הכיוון, ובוא נראה. וחיפשתי את זה - ידעתי שיש עוד אפשרויות, העולם עוד היה יותר פתוח אז מאשר היום, היו יותר מקומות בעולם, הגלובוס עוד לא היה תפוס. ובאותו זמן, פחות או יותר, הרב רוזנפלד, השליח הראשי משווייץ, חיפש שליח לבזל.

הוא פנה לאותו משרד שידוכים של הרב קוטלבסקי וביקש: "תן לי כמה אופציות". והוא קיבל כמה קבצים בנייר - זה היה פעם, של כמה אברכים שמחפשים והם יכולים להתאים. אני חושב שהוא אמר לי שקיבל כמה, ואני הייתי אחד מאלה שהוא הזמין לבקר. דווקא בחודש אייר הגעתי לבזל.

המראיין: בביקור, כן.

האורח: וזהו, הוא אמר לי שהוא בוחן אותי בעוד כמה - זאת אומרת, בדרך הטבע, בסוף הרב רוזנפלד החליט: אנחנו נבוא לבזל. לא הכרתי מה זה באזל, לא ידעתי מה זה באזל. זהו.

המראיין: באת לנסיעת המבחן הזאת יחד עם זוגתך?

האורח: לא.

המראיין: לבד?

האורח: לבד, לשבת.

המראיין: שבת שאתה בעצמך התרשמת מהמקום, והוא התרשם ממך.

האורח: לא, אני גרתי בציריך - זאת עיר אחרת. אז בשבת הייתי בציריך, אצל מי שדאג לי, ובמשך יום לפני ויום אחרי הייתי אצלו בבזל.

המראיין: מה אפשר להתרשם ממקום בשבת אחת?

האורח: כלום. קשה מאוד.

המראיין: אבל זה כנראה גם המבחן.

האורח: לא לראות יותר מדי.

המראיין: למה אני שואל למה דווקא בזל? כן, שאלתי את עצמי כשחשבתי על כך קצת - האם זו לא סתירה מובנת, בין המזג החם של וישצקי לבין הצעידה הקפואה, עקב בצד אגודל, של יהדות שווייץ - הרבה יותר מאופקת, הרבה יותר סולידית.

האורח: אמרתי פעם בכנס השלוחים, באחד הזמנים שהוזמנתי להרצות לפני כל הציבור, שאחד הדברים הבסיסיים של כל שליח זה לדעת שהמשלח התאים באופן מדויק את תכונות נפשו של השליח למורכבות המקום שאליו נשלח. לא רק שזה הכרחי שתאמין בזה - כי אז תגיד, איך אני קשור לפה? - אם תאמין בזה, גם תראה שזה באמת מיוחד.

וכמו בזוגיות - אם אני אשים רגע את הכובע של יועץ זוגי - תמיד צריך שתהיה התאמה, אי אפשר שתהיה התאמה אחרת. ההתאמה דרושה - זה בכלל אחד הקריטריונים ליצור מה שצריך. הבדיחה שאמרו לי כשבאתי, זה שכשחב"דניק מגיע לשווייץ, אז הוא מגיע בדיוק באיחור של שעה, אבל בדיוק. אני לא הגעתי באיחור - הגעתי בזמן, ולימדו אותי הרבה. יש הרבה דברים יפים מאוד.

וכן, זה תהליך - אם תרצה להיכנס, יכול להיכנס לך לתהליך שאתה עובר, מבחור ישיבה שהולך עם חולצה בחוץ ל... אני זוכר שאפילו פעם מישהי אמרה לי - גרה היום בארץ - ממש בתחילת דרכי: "אתה לא שליח אמיתי." אמרתי: "למה? איך אני לא שליח אמיתי? אני מסדר את העניבה..." אמרה לי: "אנחנו מכירים חב"דניקים - יש להם חולצה, צד אחד בפנים וצד אחד בחוץ, הם עושים ככה, הם רוקדים." אתה מנסה להיות כמונו - והיא שמה לי נקודת ציון: כל מה שאתה שומע, הקדוש ברוך הוא שלח כדי שתשמע. זה מבחינתי נקודת ציון, להבין שהיא צודקת - לא באת לפה להיות שוויצרי, תישאר חב"דניק.

המראיין: אני רוצה רגע לשאול אותך על הרגעים שלפני. בכלל, אתה בן למשפחת וישצקי, שבה לדעתי רובם ככולם שלוחים. אני קורא גם לאחיך, בן כיתתי שלומי, שנמצא גם הוא בתומכי תמימים, ולפי דעתי הוא שליח לא פחות - אולי אפילו יותר מכל האחרים - בתפקידו החשוב מאוד בכפר חב"ד, בתומכי תמימים. ונישאת לבת משפחת גורליק, שבה כולם שלוחים.

זה סוג של לחץ חברתי-משפחתי כזה, כאילו אין אפשרות אחרת בכלל, אתה לא יכול לחמוק מזה - הגורל שלך מוכתב מראש?

האורח: אני חושב שלא. אני חושב שהוא לא מוכתב מראש, כי צריך לדעת שבתוך עולם השליחות - זה רחב מאוד. לא חייבים לנסוע למקום רחוק ולנהל שליחות לבד. אפשר להיות שליח בשדה החינוך, אפשר להיות שליח במקום קרוב, במקום רחוק - עולם השליחות כל כך רחב.

בתוך המשפחה שלי ושל רעייתי יש שלוחים מסוגים שונים. יש מהם שמשמשים בישיבות, מהם שמשמשים כרבני קהילה, מהם שמשלבים כמה דברים. יש לי גם גיס שהוא שליח לעניין פדיון שבויים - זה בכלל עניין אחר לגמרי. לכן אין פה לחץ להתכוון לכיוון מסוים.

אני כן זוכר שכשהייתי בישיבה קטנה, ולמדתי פה בכפר, בישיבה שנקראה "ראשון לציון" - אבל היא כבר הייתה בכפר.

המראיין: כן, היא הייתה בכפר, קראו לה... היא המשיכה להיות אותה ישיבה?

האורח: נכון. והמשפיע של הישיבה לא היה מרוצה מההתמדה - שלא לומר מחוסר ההתמדה - שלי בלימודים.

המראיין: אז הוא קרא לי לשיחה אישית ואמר לי: "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" והמילה שיצאה לי מהפה הייתה "שליח". אני זוכר שהופתעתי בעצמי מזה שזה מה שיצא, כי זה לא היה כל כך... כן, הופתעתי. זה לא היה כזה מסולל, כי בראש שלי היו הרבה מחשבות,

חלומות של הרבה דברים - אולי להיות גביר, אולי להיות איש עסקים, אולי להיות... אין לי מושג. ויצא לי "שליח". ואז הוא אמר: "ואיך שליח יהיה, אם הוא לא לומד? אם הוא לא יושב ולומד כמו שצריך?"

המראיין: נעצור פה, זה השיא הכי טוב. [צחוק]

האורח: אבל אני זוכר שזה אפילו הפתיע אותי אז. ואתה יודע, אני אחרי השיחה איתך ממשיך להרצאה של כולל חב"ד של הרב משען, אז אני חושב שבפתח קפצה לי היום האפיזודה הזו. אם אתחיל - אני זוכר שבכינוס השלוחים תשנ"ז הייתי אז, "באולטרה" מה שנקרא, בשנת הקבוצה - לא הייתי באולטרה. אז אתה רואה את כל השלוחים וכל זה, וזה גורם לך רצון לצאת לשליחות, אבל זה לא תפס אותי עד שפגשתי שליח שגר במרחק של 18 שעות נסיעה באוטו ממקום רחוק[?]. והוא הגיע באוטו - גם כי לא היה לו כסף לשלם על טיסה למשפחה, וגם כי שדה התעופה הקרוב ביותר שאפשר להגיע ממנו לאזור הזה הוא גם ארבע שעות נסיעה. אז הוא נוסע עם המשפחה שלו 18 שעות נסיעה. והייתה לי שיחה איתו, ושאלתי אותו: תגיד, לאן אתה רוצה להגיע? איפה ומתי תהיה שליח מוצלח? הוא אמר: כמו שזה נראה היום, גם בעוד 20 שנה לא יהיה לי מאה איש בבית הכנסת.

כך הוא אמר בגילוי לב: "כן, יש לי מניין, אני מגרד אותם, ואני מניח תפילין עם יהודי אחד ועוד שני, ואני כנראה לא אהיה גביר אף פעם, כי אין מספיק כסף בעיר שלי." אבל הוא היה כזה שלם עם הידיעה שהוא שליח של הרבי, וזאת הייתה מבחינתי הנקודה שבה ידעתי שאני יוצא לשליחות - וזאת השליחות שאני מחפש: מקום שהוא קטן, שאולי לא אצליח בו הרבה, אולי לא אגיע לשיאים ענקיים, אבל כאילו ביום-יום... לא יודע אם... בכינוס השלוחים [?] בשיחה הידועה שנוהגים לצאת ממנה, ששלוחים [?] היו שלוחים וחיבשו את העולם לפני כן - הרבי אומר שהשליחות האמיתית, ההבדל בין שליח לבין מי שרק מבקר - השליחות האמיתית זה לרדת, להגיע למקום היומיום שלו, לגרום לאישה להדליק נרות שבת וללמוד איתה אלף-בית. והשליח חושב: מה כבר עשיתי? אני רק למדתי. הוא לא מבין שרק ככה, ממש...

המראיין: ...את השליחות.

האורח: וזה, בסוף, זה מה שתפס אותי. אני חושב שזה גם מה שמחזיק אותי היום.

המראיין: מאוד מעניין. תן לי, זה ממש מחבר אותי - אני לא מזמן חזרתי מדרום אפריקה, פרסמתי כתבה ענקית ב-COL.

האורח: כן, מאוד יפה.

המראיין: פגשתי... תודה. פגשתי הרבה מאוד שליחים. אחד שדיבר אליי מאוד דווקא היה שליח - הרב אכט. הוא ישב איתי ואמר לי ככה, בכנות: "תקשיב, אנחנו כאן... אתה לא מבין מה אנחנו עושים, אתה לא מבין אילו הצלחות מטורפות יש לנו..." לא, הוא אמר: "לא כל כך הולך, ולא הכי מסודר, ויש המון הורים שלא משלמים בכלל שכר לימוד מינימלי." זה דיבר אליי מאוד מאוד. זה נכון.

זה נתן לך... אני בכל זאת רוצה לשאול אותך על הרגע הראשוני. זאת אומרת, אדם שיוצא - לעומת השלוחים שדיברנו עליהם, אלה שלוחים שאתה ראית אותם, וכמובן עוד הלאה למעלה בקודש, שיצאו וקיבלו את ברכת הדרך, וקיבלו את הקבלה לנסוע, צוהר וכל דבר אחר, ונכנסו פנימה - לפני כן נכנסו פנימה לתוך החדר של הרבי במהלך השליחות. מאיפה אתה בעצם מקבל את הביטחון הזה שאתה יוצא? למרות ש... מתי אתה אומר שיצאת - בתשס"ב? התחתנת ויצאת... זאת אומרת,

האורח: תשע שנים, שמונה שנים...

שנים, כן, שמונה שנים אחרי [?]. ומה נתן לי את הכתפיים הרחבות, את תחושת הביטחון? אז תסלח לי שאני איש של אסוציאציות, ולפעמים אני מחפש את הקשר בעצמי תוך כדי הדיבור -

המראיין: תזרום עם זה.

האורח: אתה כותב - אומרים הכותבים שמה ההשראה הכי גדולה של הכותב? הדדליין, נכון?

לא, יש דדליין - זה ההשראה הכי גדולה של הכותב. יש... אתה יודע, כש-ר' יענקל נוטיק יצא מרוסיה, והרבי ביקש שילכו לבקר את הרב משה פיינשטיין, גדולי ישראל באמריקה, נכון, שיראו אותם - ואנשים שאלו אותו: איך עשיתם את זה? איך הייתם במסירות נפש כל הזמן? אז ר' יענקל נוטיק אמר:

המראיין: "וכי הייתה לנו ברירה?"

האורח: "וכי הייתה לנו ברירה" - וזה לא תשובה כל כך מדהימה, זה פשוט התשובה הכי פשוטה שיש. מה האופציות שהיו, חוץ משל הדעת, באופן ברור? שום אופציה אחרת לא הייתה לי. ואחרי הידיעה הפשוטה והברורה הזאת, כשאתה מגיע וכותב, אתה רואה את זה. עכשיו - אני סיפרתי רק כאנקדוטה, אני מקדים את זה למרות שיש לי גם סיפורי מופתים. סיפרתי בפודקאסט אחר שהתחתנתי בי"א באדר תשס"ב - לפי החשבון יש לי יום הולדת, חגגתי לפני שלושה-ארבעה ימים, לא יודע בדיוק. ואז, בתשס"ב, לפי החשבון, גרתי ב[?]נחלת הר חב"ד, ואני החלטנו לכתוב לרבי שכם לחפש שליחות [צחוק]. ומה נעשה - רוצים לצאת לשליחות, כתבנו במכתב: "אנחנו מבקשים לצאת לשליחות". ואנחנו מתקדמים לפנות לרב משה קוטלרסקי - שמבחינתי הוא אגדה עד היום, אבל ודאי שאז, כשהייתי בחור, לא היה לי קשר איתו. הרב קוטלרסקי - אתה יודע, אתה זוכר איך סללו עליו את הפסקול של כינוס השלוחים? כן, וכאילו...

האורח: הייתה לי יראה. אמרתי, אני אכתוב לו - אני ארים טלפון לרב משה קוטלרסקי ואבקש שיעזור לי לחפש שליחות. כתבנו יחד והלכנו לביתו של חמי. אנחנו גרנו בקצה היציאה מהשכונה, שהיום זה כבר עומק השכונה. וכיוון שבבית של חמי, הרב מוטי גרליק, היה להם פקס בבית, אז מהפקס שלחנו את זה לרבי - את הבקשה, את ההחלטה ואת ההודעה, ומבקשים ברכה.

אני יוצא משם והולך לבית הכנסת, לבית הכנסת בנחלת חב"ד - ואת מי אני רואה? את מושה קוטלרסקי!

המראיין: וואו.

המראיין: עכשיו, מה הסיכוי שמושה קוטלרסקי יהיה שם, באותו מניין, בנחלת חב"ד? בדיוק!

האורח: היום אני יודע - כלומר, אחר כך הבנתי שהוא בא לנחם את משפחת וולף, כי ברל נפטר באותו שבוע, אז הוא בא לשבעה של ברל. אבל מבחינתי, זלמן וישצקי, שכתבתי עכשיו לרבי ברחוב ז'בוטינסקי, חמש דקות הליכה לשדרות חב"ד 149, ושם הפקס - והמשכתי עוד חמש דקות הליכה לבית הכנסת חב"ד בנחלת חב"ד, והוא רואה אותי. מבחינתי זהו, זה הסימן: הרבי, בקשתי רצויה כאן, ואלך לאורך הדרך.

כמו לכל שליח, יש לי בלי סוף סיפורים, אבל אקדים - קודם זה יותר חשוב מהמופת: הידיעה הברורה והעמוקה. וזה מה שקיבלתי, כנראה, מהמשפחה שבאתי ממנה, או מהבית שבאתי ממנו, או מהמשפיעים שדיברו איתי.

המראיין: שזאת הדרך ואין בלתי?

האורח: לא, שזאת הדרך - שהדרך, כיוון שהכל ממשיך והכל קיים, וזהו.

המראיין: ובכל זאת יש רגעים שבאים, שהספק מנקר?

האורח: אתה צריך לקבל החלטה, צריך לדעת כדת מה לעשות, פשוט.

אתה יודע, לפני - לא יודע, חמש עשרה שנה - קיבלתי טלפון מהרב משה שלט [?], אמר לי: "תשמע, מגיעה איזו משלחת חשובה, שהיא בדרך מגרמניה לכיוון איטליה. הם צריכים לעצור לארוחת ערב בבאזל. תן לי מסעדה טובה, כי אלה אנשים חשובים."

אני עליתי על טיסה - פה לבאזל הייתה טיסה ישירה, אז זה היה טרם הקורונה [?], עליתי על טיסה בשתים עשרה בצהריים, אמורה לנחות בארבע, ובבאזל זה שדה תעופה עשר דקות מהבית. אין לי מזוודה, והם אמורים להגיע בשעה שש. אז קצת שכל יש בקודקוד, ואני מבין שאם השליח אומר לי "אנשים חשובים", אז שווה לי שהם יאכלו אצלי בבית, סלח לי מושה, ולא במסעדה היהודית.

אני מתקשר לרעייתי, אומר: "תעשי טוב, עלי ושי [?], ותעשי עוגות, תעשי מה שיש, שימי בשר, שימי דברים, שימי ממה שיש. אני לא יודע מי מגיע, אין לי מושג מי האנשים, אבל אני מבין שזה חשוב - חשוב שזה יהיה בבית."

אני אקצר קצת. הם באו אליי הביתה - הם רצו מסעדה, הסברתי סיפורים פה וסיפורים שם, היו אצלי בבית. היו שם אנשים מאוד חשובים מהציבור הליטאי, מהעולם החרדי, אבל באמת בטופ - ראשי ישיבות, פילנתרופים, טופ. הם ישבו איתי, הם ראו שאני איש שיחה, אמרו: "תקשיב, אפשר לפתוח איתך שיחה?" בבקשה, פתחו שיחה. השיחה התנהלה בעברית ובאנגלית, זזה מצד לצד. והם שאלו הכל - אמרתי: "אני לא מכיר אתכם, אתם מחר נוסעים" - שאלו הכל, שאלו על משכילים, אנטי-משכילים, שלוחים, יחסים לחב"ד אחרי ג' תמוז. ואז הם שאלו אותי את השאלה הזאת:

המראיין: מה אתה עושה כשיש לך ספק?

האורח: מה אתה עושה כשאתה לא יכול יותר, שיש לך ספק, שיש לך מולך קיר שאתה לא יכול לטפס עליו?

כי הם שאלו - אנחנו שלוחים, שלוחים לחמש שנים...

המראיין: ואז הם חוזרים חזרה לארץ?

האורח: אז יש דדליין.

המראיין: כמו שאתה אומר.

האורח: כן. תמשיך הסיפור - למה הרבי אמר שזה אינסופי? סיפרתי להם שהיו אומרים פעם ש"שליחות" זה ראשי תיבות: "פה תהיה קבורתך" [?].

המראיין: כן.

האורח: ולצערנו יש שלוחים שמימשו את זה לגמרי, כמו ברל וולף, שהמשיך את השליחות עד הסוף. למה? אדם התחיל, נגמר לו הכוח, שיחזור חזרה, יבוא זוג צעיר טרי, יפרוש.

אז אמרתי להם: לפעמים אתה נתקע מול קיר שאי אפשר לעבור אותו. אז אם אתה בשנה האחרונה שלך, אתה אומר: "סליחה, אני עכשיו אפרוש, אני אראה איך זה נגמר." אם תפסת - הבנת - על הקיר קל. אבל אם אתה יודע שאתה נשאר פה, אז אתה - אם אני לא פורץ את הקיר הזה, אני אשאר כל חיי מאחורי הקיר. אני חייב לפרוץ אותו.

ואז הם שאלו: ומה אתה עושה באותו רגע שהקושי קשה מדי, ואתה בספק, ואתה לא בטוח, ואתה לא רואה דרך מוצא, והכל נגדך בדיוק?

אשתי נכנסה עם אחד מהדברים שהיא הכינה, והיא אמרה: "על זה אני אענה לכם." אמרה: "הוא לוקח טרולי, זורק כמה דברים, אומר: אני נוסע, אני חוזר עוד יומיים - בוא ניסע לרבי וחוזר עוד יומיים." וזאת הייתה התשובה.

ומעבר לזה אני לא יודע מה לומר. כשאני מגיע לשם יש לי מלא התרגשות ורגש. אני אומר גם לילדים שלי וגם לבחורים שמתייעצים איתי: לא תמיד, כשמגיעים לאוהל, מרגישים פתאום יחידות, כמו שאומרים לנו בישיבות. לפעמים לא מרגישים כלום, אבל הידיעה...

המראיין:

המראיין: יש משהו שאולי לא חשבת עליו מראש, והוא לדבר בהיבט הציבורי הרחב - כל מה שקשור לגילוי אנטישמיות, שבשלב מסוים גם פגעו בך ממש, כלומר בבית חב"ד שלך.

האורח: אנטישמיות לא נתקלתי בכלל. גם מה שקרה בבית חב"ד לא היה אנטישמיות, זה היה סתם ילד בן לאבא יהודי שכעס על אבא שלו.

המראיין: השליכו איזה משהו?

האורח: לא קרה שום דבר. לא נתקלנו באנטישמיות, לא נתקלים באנטישמיות עד היום הזה.

המראיין: אתה חושב ששוויץ רגועה בעניין הזה, כלומר באזל?

האורח: אני לא יודע לומר "רגועה", היא ודאי יותר רגועה ממקומות אחרים באירופה. אבל, אתה יודע, הייתי לפני שבוע שעבר, ביום חמישי, במראתי בפריז, היה לנו איזה נסיעה. אז היינו יום שלם בפריז, וכשאתה פותח את התקשורת הישראלית אתה רואה את המהומות - אנחנו מסתובבים ברחובות ולא היה מאומות. ראיתי בחורים הולכים עם תפילין, אנשים מבצעים, הלכתי לסעודה כשרה. אז לא, עכשיו זה כנראה כן מתפתח משהו הרבה יותר בפרברים.

המראיין: פרברים?

האורח: בשוויץ אני פחות נתקל בזה, לא להגיד שלא צריך להיזהר, אבל אני לא נתקל בזה. אז אני לא חוויתי אנטישמיות.

המראיין: ואתה לא מחצין זהירות?

האורח: אני משתדל לומר - לפחות לא מגויים.

המראיין: לפחות לא מגויים. אה, אתה במסגרת הזהירות - מה, אתה לא מחצין? הרי יש כל מיני הוראות, כביכול לא להיראות יהודי בחוץ, או דברים כאלה, של משרד החוץ, במקומות מועדים יותר.

האורח: הרבי אומר שכתוב "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי" - למה "איש יהודי" לפני שמו מרדכי? [?] מרחוק כבר ראו שזה איש יהודי.

המראיין: לפני שידעו שקוראים לו מרדכי?

האורח: כבר ראו מרחוק שפה הולך איש יהודי. איך ראו? כי הוא הלך עם הלבושים היהודיים. לא רק שאני לא מחצין - אני גר מול הקהילה החרדית של באזל, הילדים הולכים עם פאות וכיפה.

המראיין: הקהילה החרדית שם, למי שאינו יודע, כמה היא מונה?

האורח: הקהילה החרדית קיימת כ-100 שנה ברצף, לא הייתה שואה בשוויץ.

המראיין: קיימת, כמה היא מונה?

האורח: הייתי מעריך בסביבות ה-200 נפש, קהילה נפלאה ששומרת טבע של יהדות חרדית נפלאה.

המראיין: היא ליטאית בהגדרה?

האורח: אפשר לקרוא לה ליטאית בהגדרה, כי יקים לא נשאר מהם הרבה, הם התקלטו בתוך הציבור הליטאי. אבל אנשים טובים, אנשי חסד, אנשים אמיתיים.

המראיין: בוא אני אבטיח אותך שאתה פועל בקרבם - פעם כתבת, לפני הרבה שנים, תראה, אני זוכר שנתינת צדקה זה לא רק השר קופות לפני התפילה.

האורח: נכון.

המראיין: שיש יהודים שאצלם לתת צדקה זה ממש לתת חסד אמיתי, עם כל הכבוד שלא צריך להפסיק את הקופות לפני התפילה, אבל שזה לא ימנע מאיתנו שנמצא דרך. אתה זוכר שכתבת את זה?

האורח: כן, זוכר.

המראיין: ומה אתה רואה שם?

האורח: אנשים שפותחים את הבית, נותנים לאיש הסנדוויץ' כל יום, ממש אנשי חסד בצורה לא רגילה. אנשים הולכים ברחוב, יהודי מבוגר הולך לבית כנסת ברחוב שלי, הילדים הולכים ישר לבית ספר עם קורקינט עם כיפה - חיים רגילים לחלוטין.

המראיין: מדהים, אנשים לא יודעים את זה, אנשים חושבים שצריכים ללכת עם כובעים וכל מיני...

האורח: פעם הגיע איזה חסיד גור, עם רעייתו, חוץ לעיר, מתח תקווה, והוא הלך עם כובע בייסבול כזה.

המראיין: כובע כזה?

האורח: כן, אבל עדיין הלך עם הציציות. אז אמרתי לו: למה אתה הולך עם כובע בייסבול ולא עם הכובע הרגיל שלך? הוא אמר: שלא ישימו לב. [צחוק] בסדר, חייכתי ביחד איתו. יש להם חיים רגילים.

המראיין: בתווך, בלי שום הכנה מוקדמת - נחשפת בעצמך ועל משפחתך לפרשת התמודדות לא פשוטה שהייתה לכם עם המחלה של בתכם. צריך לומר למי שאינו יודע - אני לא חושב שיש מי שאינו יודע - ברוך השם, שיש הפי אנד גדול לסיפור הזה, הבת החלימה ונרפאה, והיא בישראל, כך שאפשר לדבר על זה בצורה יותר רגועה. ונדמה לי, תקן אותי אם אני טועה, שאתם בשלב ראשון החלטתם לשתף, החלטתם לא לחיות עם זה בתוך הקונכייה של ההתמודדות שלכם, אלא כן לשתף בזה את מי שמכיר אתכם, את מי שעוקב אחריכם.

האורח: אוקיי, אז בואו אולי אני אעשה פה חסד עם מי שמתמודד עם דברים כאלה.

המראיין: זאת הסיבה שאני מציף את זה.

האורח: בסדר, נחפזתי, אבל בסדר. [שיעול] [צחוק] סליחה. מרגע שמשפחה מתמודדת עם דבר גדול - לא משנה איזה, בין אם זה מחלה של מישהו מהילדים, מחלה מסוכנת, ובין אם דברים אחרים שיש - כי לא סרטן זה לא המחלה הכי מסוכנת. יש מחלות נפש, שלאחרונה לצערנו ראינו בהיקף גדול מדי, קורה וקרה שנערים או נערות שבסוף אנחנו יודעים את הסיומת - כמה וכמה מקרים שלפחות על פניו נראה שניסו לעשות לעצמם רע. אז יש כנראה עוד הרבה שלא הגיעו לשלב האחרון, נמצאים במקומות אחרים.

או אדם שמתמודד עם דיכאון, שזאת מחלה קשה מאוד - זה יכול להיות האדם עצמו, זה יכול להיות רעייתו, זה יכול להיות אחד מילדיו. זאת מחלה שלא רואים אותה, אבל היא מחלה מאוד קשה, ואולי גם חסוכת מרפא, וצריך להתמודד איתה כל החיים.

יש מצב כלכלי ששליח, או אדם, יכול ליפול לתוכו - מצב כלכלי מטורף, שאף אחד לא יודע בחוץ. תשאל בכל קהילה, תשאל את הגזברים שמתעסקים בצדקה - יגידו לך: יש לנו בקהילה מישהו שיש לו אוטו יפה, ויש לו עניבה יפה, והוא נראה טוב, ולמעשה הוא חנוק. לקחו לו את הכל, שמו אותו [?] בבור, חנקו לו את כל המערכות. לכל אדם יש משהו גדול מאוד. ואנחנו - נולדנו עם מצב שהבת שלי אובחנה בלוקמיה.

הוא לא יכול לעמוד בזה לבד. הוא חייב את הדבר הפשוט שנקרא שיתוף - לשתף אחרים. כלומר, דאגה שתתחלק עם אחרים. וגם מה שכתוב בהלכה, שמבקר חולים נוטל אחד מששים מהחולי - זה דבר אמיתי. עכשיו, אנשים מבחוץ לא יודעים מה לעשות. אתה, כחבר של מישהו שביתו מתמודד, או הוא מתמודד, עם מצב כלכלי או מחלה או דברים אחרים - אתה לא יודע איך לגשת, נכון? אתה מפחד - מה אני אגיד לו, איך אני אגיד לו, אולי הוא לא רוצה שידברו איתו על זה.

נכון. אבל אם אני רוצה שיורידו ממני את המשקל ויקחו ממני אחד משישים, אני צריך למצוא דרך איך לעשות את זה בצורה נכונה. אבל פה צריך לבדוק - הפרסום יכול להיות גם נורא. צריך לראות איפה הוא טוב, איפה הוא לא טוב.

אנחנו בחרנו, בשלב מאוד ראשוני, לעשות שתי קבוצות וואטסאפ - אחת לאחים ואחיות של אשתי, ואחת לאחים ואחיות שלי. אמרנו להם: תראו, אתם פה כדי להקל עלינו. לכן קשה לשאול - אתם אומרים תהילים, אתם רוצים לעזור, אנחנו נעזור לכם להקל עלינו. אנחנו ניתן לכם כל יום, או כל יומיים, כשיש מה לספר, מידע.

הכל ברשות ובשיתוף של שלושתנו, שהבת שלי מאפשרת לשחרר - מה היה, איך היה. נכתוב גם דברים קשים, גם דברים קלים. אנחנו מבקשים: בלי התלהבויות, בלי התלהמויות, בלי זה. וזאת המטרה של שתי קבוצות הוואטסאפ האלה. קראנו להן "מסע אל הרפואה" - מסע אל הרפואה שלסקי, מסע אל הרפואה גורליק. אלה שני הענפים של המשפחה.

המראיין: זה עוד היה בשלב שלא ידעתם...

האורח: בשלב שאנשים עוד לא ידעו כלום. אנחנו ידענו מיד.

המראיין: מה לא ידעתם?

המראיין: היה לכם איזשהו צפי?

האורח: של שבע חודשים. זה היה כן במקרה שהטיפול מצליח, כמו שרוצים, שבעה חודשים. הטיפול יכול גם, לצערנו, להיות גם הפוך – השם ישמור. מבחינתנו, עצם זה שאחרי שאתה עובר חוויה קשה, שאתה עומד מחוץ לחדר ניתוח או מחוץ לחדר טיפולים שלוש שעות ארבע שעות לבד, ואתה צריך להתמודד עם כל הפחד, עם כל החוויות, עם כל התחושה – זו חוויה לא פשוטה.

אם אתה יכול עכשיו לכתוב משהו מהלב שלך למשפחתך, לאנשים שב-100% רק רוצים בטובתך, לשנייה לא שופטים אותך, שהם רק פה בשבילך – זה האחים שלך והגיסים שלך, אין אנשים בעולם כאלה – זה בסוף מוריד ממך משקל. ואתה יודע, אז הוא מביא שיחה של הרבי, ומביא שהרבי אמר לכתוב מכתב, והוא אומר שזה [?] נותן משהו. זה הדבר הראשוני שעשינו, וזה ממש היה העוגן המרכזי שלנו, וזה אני ממליץ לכל מי שמתמודד.

וזה עוד קל במקרה של מישהו שחולה בלוקמיה, שהוא לא עשה שום דבר רע. במקרים שמישהו חולה במחלה אובדנית, או במחלה דיכאונית, או בהתמכרות, או בנפילה כלכלית קשה, שההתמודדות בלתי נפרדת ממנה, אנשים יכולים לאבד את כל החיים שלהם במקום הזה. לא לדבר על שלום בית, לא לדבר על דברים אחרים – יש גם את הבושה. לפחות בסרטן אין את הבושה, אתה יוצא גיבור, פה יש בושה ואין ברירה.

צריך לספר על זה לכמה אנשים קרובים שיורידו ממך את המשקל, שייקחו איתך ביחד, שוויון בנטל, וזה יקל עליך מאוד בשלב מאוחר יותר. ככה היינו כבר בדרך החוצה, ממש... קיבלה פנייה מעיתון [?] שתכתוב על זה, כי היא כתבה כבר קודם.

המראיין: כן?

האורח: תכתוב על זה, ואני קפצתי על המציאה, אמרתי זה יהיה טיפול בכתיבה. קצת שכנעתי, והיא כתבה, וכתבה מצוין. והיא עשתה רפואה להמון אנשים, אגב, מחוץ לחב"ד. היו באים אליה, משחררים לפתחה עד היום, משחררים לפתחה אנשים מחסידויות אחרות שבאים, מרימים טלפון, מרימה טלפון, קוראה לי כל פעם, לפחות פעם בחודש, עד היום, תשע שנים אחרי – מדהים.

שאני מתקשר למשפחות ואומר: שמי, זה וישצקי, הבן שלי חלה, אני יודע איפה הייתם, שאני לא מכיר, כי מבקשים ממני. וגם הן נפגשות אחת עם השנייה, נפגשות, עוזרת להן דווקא מהמקום הזה. אז זה דבר שצריך להיות בו מאוד בזהירות, אבל זה ממש...

המראיין: אתה אומר שאין מנוס מכך, מי שרוצה באמת לצאת מזה בצורה...

האורח: מי שרוצה לא להתמוטט, לא להתמכר. אפשר להתמוטט, ואפשר... כי בסוף יש גם, יש נתון – זה רפואי, הוא נתון, הרבה עם זה אי אפשר להתווכח. אבל יש את המצב שלך, איך הבעיה תרגיש, איך אתה נמצא שנים אחרי, כשמישהו במשפחה לוקח את כל תשומת הלב – לא משנה כל הסיבות שמניתי קודם – יש המון ילדים שקופים שאתה לא רואה אותם, שאתה עסוק בדבר המרכזי, אבל הם משלמים מחיר.

זה שהם בני חמש או בני עשר, הם משלמים מחיר, אתה לא יודע את המחיר שהם משלמים, ואתה צריך כוחות להתמודד גם איתם. אם אתה משחרר קצת ומוציא, אז...

המראיין: אז זה הרבה יותר קל, שאף אחד לא יישאר בצל ואף אחד לא ייפול בין הכיסאות. אי אפשר ב-100%...

האורח: אבל אם פותחים, מדברים, מסתכלים בעיניים – זה בסדר. אז זה רפואה גדולה מאוד.

המראיין: תגיד, בשלב מסוים הפכת – היום זה כבר כאלה שאינך צריך ראיה למרצה מבוקש, זאת אומרת פרצת מגבולות באזל לעולם כולו. איך זה בעצם החל?

האורח: לא יודע אם מותר להגיד שזה היה חלום ילדות, כי חינכו אותי שאסור לך לרצות להיות כזה. אבל דבר ראשון, נתחיל מזה שמגיל מאוד צעיר, כל פעם שראיתי מצלמה וראיתי מיקרופון, שאלתי את עצמי: למה אני לא שם? זו בעיה? זו המציאות, בעיה.

הפעם הראשונה שדיברתי לפני קהל והרגשתי שמשהו קורה כשאני מדבר, זה היה כשהרב אושר אייזנבך, שהיה משפיע שלי בישיבה – אותה ישיבה שהזכרתי קודם, "ראשון", שבכפר חב"ד – שלח אותי בט"ו בשבט לעשות [?]. הלכנו לדבר בבית הכנסת ביפו, ביחד עם הרב מנחם אדרעי, נחדש על בבא סאלי. היום הוא אדמו"ר. הוא פתח את בית הכנסת בפניי, הוא אמר: "אני אחדש על בבא סאלי", אז מיד הכל נפתח, ואני עמדתי לדבר, וראיתי שהקהל שומע שיחה מסוימת שהכנתי, מ"מעיין חי", מה שהכנתי – תודה למכון לבי יצחוק [?] – וראיתי שזה הולך לי. ואני גם נהנה מזה. לא נעים להגיד נהנה מזה, אבל כן.

אחר כך צריך להזכיר את הרב היקר שניאור זלמן סגל, שהיה משפיע ב[?] וגם בלוד. שוב, אני אקח אותו ללוד – היה מגיד שיעור בלוד, ב[?] שם הבנתי כמה גדול הוא. היה משפיע הצהריים, מי שמכיר את הכיוון הזה – הוא איש יקר. שבקרים הישיבה החליטה שכל בחור צריך להגיד פלפול, ואני לא רציתי, לא הסכמתי, פחדתי. אבל הרב סגל ישב איתי, קיבל אותי, לקח אותי בגדול, ולימד אותי איך כותבים, ואיך בונים, ואיך עושים, ממש לימד אותי – המדריך הפדגוגי שלי – איך בונים הרצאה, על חיבור מסוים, ופירש שם בחומש. ואמרתי לדבר לפני כל הישיבה – לא מניין הרבה בחורים – אבל היה חמש... רב פפנר ורב סגל, ורב שניאור זלמן סגל שישב לידי ונתן לי את התמיכה.

המראיין: הם כולם ישבו? זה היה בפני כל הפורום הזה שמנית?

האורח: הפורום הזה, ואז הבחורים – כן, זה ככה היה, ככה. רב סגל רצה שאנחנו נלמד לומר את הפלפולים האלה. אז בתחילת דרכי אמרתי שזה לא מתאים לי, שזה לא צריך, ואין צורך – ולא ידעתי לומר שבעצם יש לי פחד, ולכן אני משתמש ב...

המראיין: השתמשת בכל מיני תירוצים שמסתירים...

האורח: כן, קרה לי, אמר לי: אני אגיד לך איך עושים את זה. קח אותך ביד... הוא לא ויתר לי, שנינו, אני חייב. אז עשיתי את זה. וזכור לי שבחורים אחרים מדברים לפני הציבור, זה הולך כמה דקות, מדברים קצת תחת האף, ובסדר, בחורים קצת משתעממים, ונגמר. הסיוט נגמר. ואני כולל, שאני מתחיל ליהנות מרגע לרגע, ויש... ומחייכים. אז אני הבנתי שזה משהו שאני אוהב לעשות.

כשיצאתי לשליחות, עוד לפני שהיה פייסבוק, בשנה הראשונה לשליחות שלי הייתי כותב שיחות של הרבי בסיכום, תרשים זרימה, בעמוד אחד – את כל השיחה, שאלות ותשובות והביאור, באופן מתומצת. במשך שנתיים זה רץ, ונשלח לשלוחים כשדה כאש בשדה קוצים.

המראיין: הפכת את זה אחר כך לאיזה חיבור, אולי?

האורח: לא, עוד לא. אבל זה ממש היה תרשים זרימה. היום כשאני קורא את זה אני פחות גאה בזה, כי הייתי כותב את זה היום אחרת קצת, אבל עדיין זה מה שזה היה.

וכשהגיע הפייסבוק לעולם, פחדתי ממנו, כי אתה יודע, אנשים שאוהבים את הבמה צריכים מאוד להיזהר שלא...

המראיין: להיפגע?

האורח: שלא להתמכר ללייקים ולאהבת הקהל, וברגע שאין להם את זה – הצורה שלך נופלת, אתה יכול לאבד. זה אפשר לראות אצל אנשים מפורסמים בעולם, מה קורה להם, הם נופלים לסמים ולמקומות אחרים כשאין להם את הדופמין הזה. אז זה דרש [?] – אבל הבנתי שיש לי פה כלי, והתחלתי לכתוב, ואז גם לדבר, ואז הוזמנתי... ולא יודע אם זה בושה לומר ששמתי לעצמי כיעד, תוך כמה שנים, להיות במקום הזה שנקרא מרצה. אז התחלתי להכין הרצאות, לפנות לחברים שיזמינו אותי.

המראיין: אנחנו אומרים "יש כאלה שזה בחר בו" – זה לא בחר בך, בחרת בזה.

האורח: והזמינו אותי, ושילמו רק על הנסיעות.

המראיין: ואז שילמו?

האורח: כן, ככה זה נהיה. אני בעד שאדם משתמש בכל המתנות שהקדוש ברוך הוא נתן לו. ושוב, ייזכר לטוב קוטלרסקי, שפעם אחת, לפני המון שנים – בטח הייתי חמש שנים לתוך השליחות שלי, אני מדבר איתך על 2007 כנראה – מתקשר אליי שבוע וחצי לפני כנס השלוחים, ואומר לי: "תקשיב, אתה מדבר יידיש?" אני אומר לו: "כן", למרות שהיידיש שלי לא הכי טובה, לפחות...

המראיין: אבא שמעת בטח יידיש?

האורח: גם, אחרי ששמעתי אבא מדבר איתנו יידיש. אמרתי כן. אומר לי: "אוקיי, תשמע, אתה מגיע לכנס, במוצאי שבת יש את הערב המרכזי של כנס השלוחים, אני צריך שתהיה ה-MC, המאסטר אוף סרמוני, כלומר היושב ראש, של מוצאי שבת כנס השלוחים". זה בעצם – אתה רק גבאי, אתה אומר "מי שבירך", "מי שבירך" וזהו כל... אני אגיד לך את הרשימה של מי עולה, אתה זה מה שאתה עומד שם, זה מה שאתה עושה. אני פיק ברכיים, כי בעצם בכנס, מי שיודע, המספר שתיים לבנקט זה מוצאי שבת, מבחינת כל השלוחים יושבים, ואז זה הדם הפנימי של השלוחים.

המראיין: זה היה חלק מההרצאה, לא? הסעודה הייתה לפני, והייתה הרצאה?

האורח: כל השלוחים... ואני בקושי בן 30, הוא אומר לדבר שלוש שעות, להחזיק את הציבור הזה שלוש שעות, ועוד ביידיש. ואמרתי כן, כי זה היה חזק ממני. והתכוננתי הרבה. כן, זה הקדוש ברוך הוא עוזר, כן, לא יודע, חייב תודה להרבה אנשים טובה על כל הדרך.

המראיין: אם נתייחס לשני הכובעים האלה – יש לך עוד כובעים, אבל אם מתייחסים לזה רגע – זה משרת את השליחות שלך, זה לצד השליחות שלך, זה מעייף אותך אולי בכוחות שדרושים לך לביצוע השליחות?

האורח: בוא נגיד ככה, אני חושב, אני טוען – מי אני, מה אני – אבל זו דעתי, שבהרבה מאוד מקומות בעולם, שם בשליחות, לשליח עיקר עבודתו זה מיום שישי בבוקר עד יום ראשון בלילה. במשך השבוע, בערבים, פה ושם יש לו עבודה, ובמשך היום, בשאר הימים, במקומות כאלה שאתה לא יכול לפרוץ, אנשים סתם ככה, לבית ולמשרד באמצע היום בלי פגישה וכולי – אתה עסוק בניהול המשרד ובניהול המערכת, אולי בגיוס משאבים, בדברים כאלה.

עבודתי שלי, לעומת זאת, שאתה עובד עם היהודים שלך, אתה מוסר להם את השיעור, מזמינים אותם אליך – זה פחות או יותר מיום שישי בבוקר עד יום ראשון. זה עיקר העבודה שלי. הרבנים, כידוע, עובדים בשבת, זה שיא העבודה שלנו, כי ראשון זה יום חופש. יש שיעורים, דברים, פגישות. ויום שישי זה כל ההכנות לשבת וכולי. ליל שבת – אורחים, שבת – אורחים, קידוש, תפילה וכולי.

במשך השבוע אתה יכול לעשות שיעורים בערב, אבל במשך היום – היום שלך לא מתמלא, אצל הרבה מאוד מחבריי, וגם אני, וכולי. אז מה הוא כן התמלא? בצורך בכוח של ניהול המערכת. יש מי שאוהב את זה, ויש מי שסובל מזה, מניהול המערכת המשרדית. אז לוקחים אנשים שעושים את זה בשבילך. היום יש כבר סוכני...

המראיין: לאחרונה כתבתי איזה מאמר, לפני שבוע, בתוך הקבוצה שלי שנקראת "שת הכושר" [?], קבוצה פנימית לשלוחים. אז הדדתי את החבר'ה ללכת לכיוון סוכן [בינה מלאכותית].

המראיין: לא הפסקת אותו מזה? יש כאלה שאומרים - יש כאלה שכבר, יש כאלה שכבר שם.

האורח: והרבה אחרים כתבו לי: "פתחת לי את העיניים". ויש כבר כמה וכמה שפנו למי שהמלצתי עליו, שיודע לעשות את זה לשלוחים, כי אנחנו לא אנשי מחשבים. אבל מי אני - לא יודע בעצמי, אבל אני בניתי... מישהו בנה לי סוכן שמדבר איתי בוואטסאפ. יש לי "איש" בוואטסאפ שמנהל את אתר האינטרנט שלי. אז...

אני רוצה לומר לך - בכתיבה למשל, אני מזדהה עם זה מקילומטרים, מה הייתה היצירה - לא דיברתי על היצירה. אני מנהל אתר אינטרנט של חב"ד בזל, יש לי אתר אינטרנט של חב"ד או העולמי. אני מטפל בו כל שבוע שעה-שעתיים. בין שעה לשעתיים מטפל בצד הוויזואלי - יש פלייר חדש שצריך להעלות לאתר, להכניס את הקלנדר, את לוח השנה, את הזמנים, להכניס פעילות כזאת או אחרת. דברים רגילים שעולים לאתר - זה בערך שעה עד שעתיים בשבוע.

השבוע הזה הייתי פה, הייתי בחתונה של תלמיד. קמתי בבוקר ואמרתי: "אין לי זמן לטפל בזה". כתבתי לסוכן של האתר - שאני קורא לו "ליפה" [?] כדי שלא אתבלבל - ואמרתי לו: "תקשיב, אין לי זמן לטפל, אתה יכול לטפל בזה בשבילי?" הוא נכנס לאתר, טיפל בהכל, סידר לי את הכל ועשה את זה במקומי. פשוט חסך לי...

המראיין: בדקות, ברגעים אחדים, מן הסתם?

האורח: ברגעים אחדים. היה צריך, בפעם הראשונה, להסביר לו מה אני רוצה. שלחתי לו: "אני צריך עוד פלייר לאתר", שולח לו את הפלייר. זה דבר אחד. יש לי סוכן של מייל ושל לוח שנה. אני מדבר עם בנימין ליפקין, והוא כותב לי בדרכו הציורית: "בוא ונקבע פגישה ביומן". שולח לו את ההעברה - העברה בוואטסאפ לסוכן המייל שלי, אומר לו: "זה בנימין ליפקין, תכניס אותו ביום ראשון, זה וזה, ב-10 בבוקר, בכפר חב"ד". מכניס אותו ליומן, במקום שאני אכניס - ואני, תוך כדי נסיעה או הליכה, אומר לו את זה.

אותו דבר באימייל. ואותו דבר - יש לי סוכן נוסף לפיננסים, שאם אני עכשיו נמצא ועושה קנייה, אני מצלם את הקבלה, מעלה את זה, והוא מחבר את זה ללינק של האקסל שלי, כמו שנדרש בשווייץ. בכל אופן, הסיפור הוא: לא אוסף ניירות, לא אוסף קבלות, לא סוחב בראש משקלים. זה היום הטעם להכניס בן אדם - שתיים: בשבילך, הזמן שלך מתפנה, זה א'.

המראיין: ב' - אתה אמרת משהו מאוד נכון: כשאדם מלא, כשהוא טוב לו, כשהוא עסוק - הוא שווה פי 200 יותר. אפשר לראות את זה אצל הרבי הרבה. נראה לי שהרב שטיינזלץ, אבן ישראל, הזכיר פעם שהוא בא לבקש מהרבי מה להוריד מעצמו, והרבי אמר לו מה להוסיף על עצמו - על המשא.

האורח: בימים שבהם אני עסוק יותר, אני הרבה יותר פרודוקטיבי, אני הרבה יותר טוב. קצת כמו... יש מי שלומד עם מישהו אחר, חבל וישצקי [?] - לפעמים כוחו... זה לא, לא מליצה, לא דיברתי על מליצה. אתה יכול להתחיל עכשיו, תראה את האנשים שהם באמת עסוקים בתוך ליובאוויטש, ותראה את החברים שלך שלא כאלה עסוקים - אלה שבאמת עסוקים מספיקים הרבה יותר, והם גם למדו איך להיות מרוכזים בדבר אחרי דבר.

המראיין: אצלו, בזמן שיחה של הרבי - מה, שם, הרשב"ו, כן?

האורח: כן, על הרשב"ו וכולי, מפריד כביכול, וזה השיחה - שאנשים רצו לעלות לטיסה, לפגוש וכולי, שמסתכלים על הלשון - לא מסתכלים על הלשון. אז זה באמת נותן לך המון המון עוצמה, המון המון כוח. ולא לכל אחד.

מי שפונה אליי בתור יועץ, כמאמן לשלוחים - אני עוזר להם וממליץ להם לחפש מקום, אם בתוך השליחות ואם מחוץ לשליחות, גדר להתגדר בו, מקום שבו הם מלאי תשוקה, מלאי שמחה - אם מתוך השליחות האישית שלהם, או במשהו חיצוני, או משהו כזה. זה אדם שהוא מלא תשוקה, מלא שמחה. תשוקה זה מעין "ליבם חפץ וצועק נפש" או "יקוו", שהוא מלא במשהו כזה - פתאום היום שלו נראה אחרת, הזוגיות שלו נראית אחרת, ההורות שלו נראית אחרת, והרבנות שלו, השליחות שלו נראית אחרת.

כי אנשים פוגשים מישהו שהוא כבוי - לא בא להם להתחבר איתו. מישהו שהוא מלא - לא משנה למה, אולי כי הוא חזר מריצה - לא משנה.

המראיין: אתה נגעת בנושא הזה של הייעוץ, שאתה - מעין סוג של מנטור שנהיית. ואני באמת, בוא ככה, בשפת המעשה הארץ [?] אני אשאל: עד כמה תוכל לשכנע אותי שכל העולם הזה של המנטורים הוא אמיתי? וכן, גם זו הזדמנות לומר למי שסקפטי [?] - אנשים הרבה פעמים אומרים "כאילו" זה לא נכון, אומרים "כאילו" - היא כאילו, ואני כאילו.

האורח: כן, בנימין ליפקין, [?]

המראיין: כן, על כל פנים, השאלה: האם באמת זה אמיתי וכן, או שזה מכירת שלוחות [?] בשפה גבוהה ומצועצעת - זה מה שאני מנסה לברר באמצעותך.

האורח: בוא נלך איתך בדרך הכי פשוטה שיש. לא נלך עכשיו ל... דיברת על מנטור - מנטור פשוט, מישהו שמדריך אותך, משפיע, מאמן. נגיד שאתה רוצה ללמוד להשקיע במניות, בשוק ההון, אתה רוצה לדאוג לעתידך. אתה רואה שלמרות כל מי שחשב אחרת, הבורסה בישראל קופצת - מי ששם כסף לפני שנה עשה 22% על הכסף שלו.

אתה אומר: "אני גם רוצה, יש לי 30 אלף שקל, 40 אלף שקל, בוא נשים אותם". אתה - אין לך מושג מה אתה עושה. אתה אומר: "אני לא אסמוך על אף אחד כי זה עולם פנטזיה" - או שאתה הולך למישהו שהוא יודע, מומחה, שאתה סומך עליו, בעיקר יודע שהוא גם מטפל בכסף בשביל מישהו אחר. ואתה אומר: "תשמע, יש לי 40 אלף שקל, יש לי 100,000 שקל, מה אני יכול לעשות, מה אתה מציע לעשות?" אתה יושב איתו, אתה עושה את זה - ואופס, הוא רואה איזה פלא: אחרי שנתיים עשית 20% על הכסף שלך, 15-20% - זה מטורף. אבל 10% זה דבר כזה, היום שבע... ודאי שזה ריאלי. גם למי שרוצה - אין לך מושג, תלמד את זה.

נכון? הלכת למישהו. אתה רוצה להשקיע בנדל"ן - זה דבר חשוב, אני בעד להשקיע בנדל"ן. אני אומר: תשקיעו בנדל"ן. הדבר הראשון שעשיתי בבאזל זה להשקיע בנדל"ן - לבית חב"ד, בניין בית של בית חב"ד. הבניין הזה הוא גם בניין דירות שמחזיק אותנו היום, את הצוות, לטווח ארוך.

בזמנו, מה עושים? למי אני אלך? אני לא אלך אליך - אני אלך למי שכבר קנה בניינים בבאזל, ואני אגיד לו: "רבי מוישה, רבי יצחק, שב איתי, תגיד לי מה אני צריך לעשות, כמה אני צריך, מי הם הבנקאים הטובים" - הוא ילמד אותי איך עושים את זה. האם זה פנטזיה? לא, זה פשוט מנטור.

כשאני רוצה לדעת - אני בשליחות, אני מתמודד עם איזה... יש לי כמה ידידים שאני מכיר אותם, שהם שלוחים בכל מיני מקומות בעולם, ויש להם מה שנקרא "המטבע" מצוי בכיסם - יש להם "מטבע" והם גם נותנים צדקה, ואני יודע איך עושים את זה. אז מה אני אעשה? אני אלך ליהודי שעושה את זה כבר, שהוא כבר מוצלח. וזה מה שהרבי אמר לעשות בכינוס השלוחים, בשיחה שבכינוס השלוחים אומר: בטח ישבו, ואלה שכבר יודעים דברים ילמדו את האחרים.

המראיין: ילמדו - ילמדו אחרים.

האורח: מניסיונם, את מה שאחרים לא יודעים. זה מה שבשיחה ההיא נותן פרקטיקה - זה מה שאנחנו עושים. אני הולך למי שכבר עשה, אומר לו: "תגיד, מה אני עושה". יש לי פה בעל-בית, הוא... אתה יודע מה, איך אני... רק לבוא לבקש? איך אני אלמד ממנו, והוא ילמד אותי איך עושים את זה.

ומה יקרה במצב שיש לי, נניח, קהילה שנבנית, משהו לא עובד לי, אני מסתכסך איתה יותר מדי - זה קורה הרבה, שלוחים באים אליי: "יותר מדי אני רב, יותר מדי אני נפגע, יותר מדי לא הולך לי עם החברה שלי - מה אני אעשה, אשב לבד?" לא! אני ארים טלפון למישהו שיודע את זה, ואז אני אשב, אני אשמע מה שהוא אומר. ואולי - אולי הוא לא כזה חכם, אבל אולי השאלות שהוא ישאל יעוררו בי משהו.

האורח: לפעמים, היה לי יום הולדת ה-50, אז המשפחה שלי אספה מחברים ומידידים 50 ברכות, כמו שנהוג. אכן, בהפתעה וכולי. הראשון, חמיל זימוב [?] מקפריסין, כתב בשמי - הוא אמר מה שהוא שמע ממני, והוא רואה בזה נכון.

לפעמים האדם השני, לצורך העניין השליח השני, הוא רק צריך לשבת שם ולהקשיב לו. אז אין פה משהו שאני עושה, אין פה איזה קסם. אני מקשיב, בן אדם שומע, ואני שואל שאלות שמערערות את מה שהוא חשב וגורמות לו להרהר. ואז בה', וזה לבד - כבר עשית חצי עבודה. ברגע שאתה מערער את מקומו, העסק התקדם, משהו השתנה, מפסיקים לריב.

המראיין: רוצה לשאול אותך - אתה נוגע הרבה בתורים שלך, בהרצאות שלך, בכל מיני דברים שבהם אתה מופיע, בעולם החינוך החב"די. אני רוצה לשאול אותך דווקא מנקודת ראותך, כמי שגדל ועשה בעצמו את הדרך הזאת, אבל גם פוגש אותה ממקומות ומנקודות מבט אחרות - האם מצבנו טוב בעולם החינוך החב"די? האם מצבנו אולי טעון שיפור?

האורח: אני לא באמת נוגע הרבה בעולם החינוך החב"די. פעם הוזמנתי לדבר בפני ועידת המחנכים, איזושהי ועידה מטעם רחל בולטון וכו'. ובאו בטענות: "היית פעם? ישבת פעם בכיתה של 30 ילדים בלי ריטלין, שאתה ככה נותן לנו עצות?" צודקים. אז אני לא הייתי שם, לא הייתי בישיבה. אני אומר, בגדול, המצב שלנו מצוין, כי אנחנו עדיין מייצרים - המערכת מייצרת מפעל.

המראיין: מפעל של מנהיגים, אתה אומר? כן?

האורח: מפעל, לא רק מנהיגים. מנהיגים בביתם. מייצר אנשים טובים, אנשים שפויים, אנשים נורמלים. אם מסתכלים על הכלל, צריך להשוות את זה למשהו - בוא נשווה את זה לכלל החינוך. נשווה את זה, נגיד, לחינוך הלא-דתי, לחינוך הדתי, לחינוך החרדי, לחינוך החסידי, לחינוך הליטאי, לכל מיני סוגי חינוך שיש. בוא נבדוק מה המדד. לדעתי אנחנו די בריאים.

בגדול, הכיוון הוא בריא יותר. הכיוון הוא יותר של לקיחת אחריות, פחות של הטלת נטל. זה הכיוון באופן כללי. יש לנו איפה להשתפר? ודאי שכן. זה באופן כללי. באופן פרטני, יש לנו בעיה אחת מובנת, שהיא נתון - כרגע הנתון הוא שכולם הולכים לישיבות, ואין לי פתרון לזה. אני לא אומר שיש פתרון, אבל זה נתון שלא היה פעם. זאת אומרת, ככה...

המראיין: אתה אומר שגם אלה שלא מתאימים [?]...

האורח: לקחת מלכתחילה 100% מילדי ה-1 שישבו 18 שעות על כיסא, או שש שעות על כיסא - זה בעיניי לא אנושי.

המראיין: כן. למרות שיש היום אלטרנטיבות. אתה יודע, יש בתוך ה...

האורח: הן לא באמת קיימות. הן לא באמת קיימות, כי הבן שלך לא רוצה ללכת לשם, ואתה לא רוצה לשלוח אותו לשם, כי אתה מפחד על עולמו הרוחני, כי זה הולך ביחד. ואני לא אומר שצריך ליצור אלטרנטיבה. אני לא הולך לשבור ולפרק את המערכת. אני רק אומר שיש מצב נתון. המצב הנתון הוא שהאדם נדרש... אני חושב על עצמי, אני היום לא יכול לשבת על דבר אחד 12 שעות. אני חייב קשב וריכוז, מיליון דברים אחרים שלא יכירו בזמני.

אני חייב לקחת ילד בן 14, בן 15, שהוא ילד טוב לב [?], שהוא יהודי פתוח, ילד חכם, ילד שאוהב דברים - ולהושיב אותו על כיסא 16 שעות? אין לו דרך אלא להתפרק. ופה מישהו עשה איתי חסד באופן אישי - אחרי מותו, איציק מרטון ע"ה, שהיינו חברים די קרובים, כי עבדנו ביחד בכולל חב"ד פעם על בר המצווה, והחתן שלי הוא חבר טוב של הבן שלו, יאנקי, שהוא גם ידיד שלי, יאנקי - והוא סיפר לי, אולי אני טועה אולי לא, אבל לי זה עשה - לילדים שלו זה עשה חסד שאיציק היה מעודד את הילדים שלו. סליחה ממשפחת מרטון אם אני לא מדייק: "לכו עם הכישרון שלכם, עם התשוקה שלכם, עם האהבה שלכם, תסתדרו עם ההנהלה כשצריך. סליחה מפני ההנהלה. אתה אוהב לנגן? תנגן באיזה אירוע. גם אם אחר כך תחטוף קנס - תשלם את הקנס, תשלם את המחיר. אם לא ייתנו לך ללמוד תניא בעל פה כי הגעת מאוחר, כי פספסת - תשלם את המחיר. לך על זה, תלך למקומות שנותנים לך את המקום."

תעשה את זה - פשוט לאפשר להם. בעצם, בהסבר שלי: אל תסגור, גם אתה תפתח אותם. עכשיו, יש ילדים שונים, ואני מרגע שהתחלתי להכיל את זה בהורות שלי - ראיתי ברכה, וקרה רק טוב, לא קרה ההפך.

אז יש לנו בעיה - זה לא החינוך החב"די, יש בעיה בכלל בכל החינוך בעולם, שברגע שכולם הולכים לאותה מערכת, ולא כולם בנויים לאותה מערכת, והמערכת לא בנויה בשביל הקיצוניים - היא בנויה בשביל המיינסטרים. אבל בצדדים יש 20% פה, 20% פה - זה המון אנשים, וכל אחד מהם הוא עולם מלא. והאנשים האלה - אין להם מקום, אין להם יכולת למצוא מקום. מה שיבוא הביתה - מי יגיד להם שהם טובים? באיזה מקום יסתכלו עליהם? מי יגיד להם שהם בסדר?

המראיין: לא יודע אם אתה זוכר – לפני שנה וחצי פרסמתי סיפור על נחום זלצ'קובסקי[?].

האורח: אמר לו: "קום ווּ דו ביסט" [בוא כמו שאתה]. כן, כן. לימים פגשתי אותו, אותו עצמו, ב[?], באוהל.

המראיין: באוהל?

האורח: אז מצד אחד קיבלתי ריקושטים מכל מיני אוטוריטות. אז הוא אומר – זה לא היה, זה כן היה, התחילו אלה שחיפשו. זה היה, זה לא היה – זה דבר אחד, בסדר, לא נורא, אני לא בכך. אלה שאמרו "מה זאת אומרת, זה נותן לגיטימציה לכל אחד לבוא כמו שהוא" – והמסה המרכזית של אנשים אמרו: תקשיב, ילדים שגרים בניו יורק, לא הייתי באוהל שנה שלמה...

המראיין: אחרי שקראת את זה?

האורח: כי אני לא ראוי לבוא לאוהל. אחרי שקראתי את זה הגעתי לאוהל. כשאני פוגש שליח אני מתרגש מזה מאוד. ניגש אליי אבא לשבעה ילדים, נמצא בשליחות חמש עשרה שנה, ואומר לי: "הרבי טעה איתי, פספס, אני לא ראוי לשליחות". ואני אומר לו: למה אתה אומר שהרבי – מה שאמרתי קודם – הרבי לא טועה, הרבי שלח אותך, הוא יודע שאתה מתאים לשליחות הזאת, למה הוא מפספס? הוא אומר: אני לא מצליח להחזיק את הרמב"ם ואת החת"ת.

"ובישיבה אמרו לי" – המשפיע בישיבה אמר שמי שלא אומר רמב"ם הוא לא חסיד. הרי אומרים את זה בישיבות, לפחות אמרו את זה בישיבות בגילי, בחוסר אחריות אמרו את זה בישיבות. אז בוא תתאר לעצמך אדם שחי ככה – מה הילדים שלו פוגשים בבית? מה אשתו פוגשת בבית? מה המקורבים שלו פוגשים? אדם שצריך כל יום להגיד [נאנח]: "אני לא שווה, אני לא ראוי, אבל אני אעשה עכשיו את הפעילות שלי". איך הוא קם בבוקר, איך הוא הולך לישון, איזה סבל נורא. מי יודע מי אמר את זה? אתה יודע מה, בוא נעשה סדר, בוא נעבור ביחד על "תורת מנחם", נחפש משפט כזה.

המראיין: האם היה אי פעם משפט כזה – "מי שלא עושה חת"ת הוא לא חסיד"?

האורח: בוא נעבור על "ג'ם" [JEM], על סיפורים אישיים, על הסיפור שלי, על כל המקומות האלה שהרבי מעודד להגיד – [פתח פתח שומר – ?] בלי סוף. סיפרתי את זה לידיד טוב שלי, רב ושליח מאוסלו[?], שאמר שבשנים הראשונות – בעצם ידוע שבעשר השנים הראשונות בערך – בהתוועדויות של יום-טוב, חמש-שש פעמים בשנה היו התוועדויות של חגים, כנראה שהוא יודע יותר טוב ממני – סוכות, שמחת תורה, ראש השנה, פסח ושבועות – הרבי היה מזכיר על חת"ת. זה היה אז, עוד 300 איש לא יצאו מרוסיה, הציבור המרכזי עוד לא היה שם, היו אז כמה חסידי חב"ד, כבר היו כארבע מאות איש, ישבו שם ושמעו כל הזמן את זה...

המראיין: והרבי מזכיר להם פעם אחר פעם?

האורח: בטח שיש חת"ת. אמר: תכף, ברכו, אחר כך – בכל התוועדות – מי שלא אמר, שיגיד. בטח, זכה[?], ברכו אחרינו[?]. אז השליח פתאום אומר לי...

המראיין: אז למה אמרו לי את זה?

האורח: אמרתי: זה לא הבעיה – הבעיה שלא הבנת שיש קריצה. הוא אמר, וממשיכים הלאה. אבל לא כולם קולטים את זה ככה. יש אנשים שבאים לעולם במידת האמת, והם נועדו לסבול בעולם השקר. מילים קשות, אבל זו המציאות. אנשים שיותר אמיתיים, יותר קשה להם פה. הם רואים את הזיוף – של אבא שלהם, של אמא שלהם.

המראיין: קהלת אמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב", כן?

האורח: זה לא דעת, זה... כמו שאומרים "דעת אמת", ארץ מארץ תצמח, זרוק אותה לארץ.

המראיין: הנה, טוב. כי אז, אז יש פה עבודה לעשות. אני חושב שגם... ראינו, סיקרנו קצת את זה – זה נשמע כמו דבר חיובי, שחבר'ה עושים שינויים.

האורח: מהפכה עצומה.

המראיין: מהפכה עצומה. אני מבין שהמשכורות שלהם צריכות להשתפר קצת, גם על זה...

האורח: תנו לזה ביטוי.

המראיין: תנו לזה ביטוי. ואני לא מכיר את המערכת כדי לדעת, כדי לומר...

האורח: ונראה ש... נראה שנעשתה שם מהפכה, ודברים קורים. אני לא יכול לשפוט, אני לא נמצא שם, כמו שאמרתי – אף פעם לא ישבתי מול שלושים ילדים בלי ריטלין, אז אני לא יודע. המערכת היא מצוינת, היא צריכה איזה שיפוץ. וגם, אין לנו תשובה מערכתית – אין לנו תשובה מערכתית למערכת הכללית. זה גם אצל הבנות, אצל הליטאים ואצל החסידים – יש כבר הרבה מאוד, במכללה, אדריכלות, צילום...

המראיין: הרבה יותר מסלולים, אתה אומר?

האורח: מלא מסלולים, בתוך המסגרת החרדית הקשוחה שלהם.

המראיין: כן.

האורח: ואצלנו נשארו בהוראה. אני לא בא לשפוט, אני לא מביע דעה – בלב שלם, אני חי בבאזל – אני רק אומר שיש נתון. לא "הגיע הזמן", יש נתון. אני לא אומר שהגיע הזמן, יש נתון שהוא בעייתי, תתמודד איתו. זה לא עניין של... נגיד, אני גר בבאזל, יש לי ילדה אחת בבית עכשיו, כל שאר הילדים פרשו כנפיים. באנו לפה לכמה ימים, אז היא הייתה אצל ילדים של אחיינים שלי באלעד, ששם יש ילדים בגילה – כי אני הקטן במשפחה – אז הייתה איתם. אתמול אספנו אותה, וביום שישי הלכה לבית ספר חב"ד, בלי תלבושת[?], ישבה עם שלושים בנות בכיתה, ואמרה: אני לא חנה היחידה, יש מלא חנות, ויש מלא מושקות. היא פשוט נהנתה.

המראיין: זה בית ספר... לא, זה בית ספר חרדי?

האורח: אה...

המראיין: והיא באה, "אמא, אני לא רוצה"...

האורח: והיא אמרה: אמא, אני לא רוצה, אני רוצה בית ספר שכולם חב"דניקים, אני רוצה בית ספר שכולם ככה. למה אני צריכה להיות בבית ספר של ליטאים או אחרים וכולי, אני רוצה שכולם יהיו נורמלי, רגיל. נכון, אני לא יכול לפתור את זה, זה נתון, זה יתפתח. כשתגיע לגיל ארבע עשרה, תצטרך ללמוד בארץ – איפה שיש. זה הנתון הזה, אני לא יכול לפתור אותו, רק איך אני עושה הכי טוב מהנתון הזה – זאת השאלה.

אז גם פה יש נתון, אני לא פותר, אני לא באתי – זה לא התפקיד שלי, אני רק אומר שיש נתון. הנתון הוא שאנחנו דורשים מ-100% מהבחורים, בגיל ארבע עשרה עד שש עשרה, לשבת על כיסא בצורה לא אנושית. בוא נכיר בזה, אחר כך נראה מה הלאה. דורשים מכל הבנות ללכת ככה-ככה-ככה וללמוד מסלול אחד בלבד, במקום לפתוח להן עוד מסלולים – לא אמרתי לפתוח, זה נתון, בוא נכיר בזה, אחר כך נראה מה. אנחנו צריכים קודם כל להכיר בנקודת החסר.

המראיין: כן.

האורח: מעניין מאוד הדבר הזה, מאוד מאוד מקורי. חשבתי שזו נקודה מקורית, נכונה ובריאה.

המראיין: אני מודה לך מאוד על השעה שהקדשת לנו. הפתעת אותנו בדברים מאוד מאוד מחכימים, מקוריים, מעניינים, מרגשים אפילו. זאת ההזדמנות גם להודות ליוסף דוד סויסה שניצח כמו תלמיד מלאכה, להודות ליוסי ריבקין מנכ"ל COL. אנחנו שמחים לשוב וניפגש בעזרת השם בפרק הבא.

האורח: תודה. תודה רבה.

[מוזיקה]

I don't see the actual transcript content in your message—only promotional text about a browser extension/API service. Could you please paste the raw YouTube automatic captions (Hebrew) text for the episode you'd like me to clean up and format? Once you share the actual caption content, I'll process it according to your instructions.