פרק ד' - שיעור שמיני

00:01 אוחזים אנחנו בסוף פרק ד' של תניא. האלטער רבי פה הסביר לנו באופן נפלא את גודל העילוי של תורה ומצוות, והבן אדם, כשהוא מקיים תורה ומצוות, אז הוא מתאחד עם הקב"ה באחדות הכי גדולה שיכול להיות. לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אין שום מדרגה, שום מחשבה, שום עניין רוחני שיכול לתפוס תפיסת העצמות, להתקשר עם העצמות, הקב"ה בעצמו, רק כאשר תופסים בתורה ומצוות. המקום היחיד שבו הקב"ה בעצמו נמצא זה המקום איפה שהקב"ה בחר. בן אדם מצד עצמו לא יכול להגיע לקב"ה, כי האדם הוא מוגבל והקב"ה בלתי מוגבל, והמוגבל אף פעם לא יגיע לבלתי מוגבל. כמה שהמוגבל יתרומם הוא תמיד יישאר מוגבל. אז כמה שהוא יתרומם ויתרומם ויתעלה ויזדכך, הוא יישאר תמיד גבול, והמחיצה בין גבול לבלי גבול זה בלי גבול. זה אינסוף. אז זה מקום שבלתי אפשרי לדלג. אין דרך. האופן היחיד שיש דרך זה רק כשהבלי גבול יתקרב אליך. האינסוף, אין לו הגבולות. הוא יכול להתחבר איתך. אתה מצדך לא יכול, ולכן לית מחשבה תפיסא ביה, שום מחשבה, שום דביקות, שום אור, שום גילוי, אפילו בגן עדן או עולמות ששם נהנים מזיו השכינה, זה הכל זיו, גילויים, אורות. ההתקשרות עם העצמות זה רק בעניינים שהעצמות בחר. ומה בחר העצמות? העצמות בחר תורה ומצוות. הקב"ה צמצם את עצמו, צמצם מלשון הכניס, שם את כל עצמותו בתוך תרי"ג מצוות, בתוך התורה ומצוות, בתוך פסוקי התורה, בתוך עיקרי התורה, ושמה הוא נמצא בכל כולו, כל מהות ועצמות. זה מה שאומרים: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. עכשיו בעולם הזה, על ידי תורה ומצוות, יש לנשמה, ליהודי, אופן להתאחד עם הקב"ה בעצמו שבעולם הבא

02:27 אין את זה. כל זה למדנו כבר. כאן נשאלת שאלה. תראה מה אמר פה, שלפי זה יוצא שיש מעלה שאפשר להשיג רק בעולם הזה, שבעולם הבא אין את העניין הזה. שבעולם הזה מה, יפה? המשנה אומרת: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. למה באמת עולם הזה זה יותר יפה, יותר נפלא, יותר נעלה? מה יש בעולם הזה שהיהודי יכול להתאחד עם הקב"ה? בגן עדן הוא לא יכול להתאחד עם הקב"ה. וכאן האלטער רבי בא ושואל שאלה. בוא נקרא בפנים. אומר האלטער רבי: ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים. תראה, הוא שואל, לכאורה איך אתה אומר שפה בעולם הזה יש קשר יותר עמוק עם הקב"ה? הרי פה למטה יש המצוות מלובשות בדברים גשמיים. אתה לא תופס את הקב"ה, אתה תופס תפילין, אתה תופס ציצית, אתה אומר פסוקים, אתה לומד תורה, חכמה, ואומרים לך שפה נמצא הקב"ה. אבל איפה אתה מתאחד עם הקב"ה מצד האדם? מה עומק השאלה? לכאורה מה זה משנה מה אני רואה, מה אני לא רואה? ברור הוא שהעצמות נמצא במצוות. כשאתה מקיים מצוות אתה מתקשר עם העצמות. מה השאלה של האלטער רבי פה? מה התעוררה פה שאלה פתאום בסוף התניא? מה עומק השאלה? לכאורה עומק השאלה היא כי כפי המובן מהביאור שהאלטער רבי אמר פה עכשיו, שההבדל בין עולם הזה ועולם הבא זה מצד האדם גם כן. במילים אחרות זה ככה. יש אומרים שבעולם הזה יש מעלה לגבי עולם הבא. יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואז שואלים את השאלה: למה באמת? למה אומרים שבעולם הזה אז יפה שעה אחת בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא? אז התשובה

04:36 לפעמים במקומות אחרים, בחסידות גם כן מוצאים בכמה וכמה מאמרי חסידות, מסבירים שעולם הבא זה יותר נפלא מצד האדם. עולם הבא הנשמה מרגישה יותר דבקות, הנשמה מרגישה יותר גדול, הנשמה מרגישה שמה תענוג עצום, גן עדן. אבל אם מדברים מצד הקדוש ברוך הוא, איפה הקדוש ברוך הוא יש לו את התענוג? פה למטה. יש כזה ביאור. ביאור מאוד ידוע, יש בהרבה מאמרים. תענוג בורא, תענוג נברא. גן עדן זה התענוג של הנברא, הנשמה נהנית. אבל איפה הקדוש ברוך הוא נהנה? הקדוש ברוך הוא נהנה ממצוות. זה התענוג של הבורא. אז מה יותר גדול? תענוג בורא או תענוג נברא? ודאי שתענוג בורא יותר גדול מתענוג נברא. זה ביאור שיש במאמרים של הרבי מהר"ש. הרבי מביא את זה הרבה בשיחות, שזה מה שמוסבר במאמרים. זה הפשט. יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. שמה המעלה בעולם הזה לגבי עולם הבא? עולם הבא זה התענוג של הנשמה, הנברא. אבל עולם הזה זה התענוג של הבורא, ותענוג בורא יותר גדול מתענוג נברא. על דרך זה אפילו אומרים את זה לגבי ימי המשיח, העניין הזה, הביאור הזה. אומרים שברוך המקום ברוך הוא, ברוך שחישב את הקץ, שאומרים תודה לקדוש ברוך הוא שעשה קץ. אז כתוב בשם הפרי עדי קהל[?], יודע מה פירוש שמודים לקדוש ברוך הוא שעשה קץ? אז כתוב כי הקדוש ברוך הוא יש לו תענוג מהגלות. כשיהודי בזמן הגלות יש לו אתכפיא, יש לו ניסיונות והוא עושה מצווה, הקדוש ברוך הוא נהנה. אנחנו לא נהנים, שלנו זה אתכפיא, שלנו זה קשה. אבל של הקדוש ברוך הוא זה תענוג הבורא. הוא מתענג מהאתכפיא שלנו. כשמשיח

06:33 יבוא, מי הולך להתענג? אנחנו הולכים להתענג. אז יהיה, לא יהיה כבר יותר ניסיונות, יהיה גילוי אלוקי בעולם ואז יהיה ימי המשיח. אז זה התענוג של הנברא. אז אם אנחנו מסתכלים מצד האדם, עולם הבא זה תענוג יותר גדול. אם מדברים מצד הקדוש ברוך הוא, להפך, הקדוש ברוך הוא נהנה יותר בעולם הזה, יותר נהנה מהגלות. וזה אומרים ברוך המקום שחישב את הקץ. תודה לקדוש ברוך הוא שהוא עושה אתכפיא. שם קץ. הוא אומר אני יום אחד אני אגמור עם התאווה שלי ואני הולך להביא לכם את המשיח על קופונים. אז זה ביאור שיש בחסידות. כאן בתניא אבל האלטער רבי לא אמר ביאור על זה. כאן האלטער רבי דיבר מצד האדם, לא מצד הקדוש ברוך הוא. הוא אמר שהאדם בגן עדן אתה תופס רק אורות וגילויים, זיו השכינה. פה למטה אתה תופס בעצמות. דיברנו מצד התפיסה של האדם שגם מצד האדם יפה שעה אחת, כי ההתקרבות לקדוש ברוך הוא בעולם הזה זה יותר מעולם הבא. אז לכן שואל האלטער רבי אם ככה, בעולם הזה לא מרגישים שום התקרבות. תורה ומצוות מלובשים בדברים גשמיים. אז אני מתקרב, אני מרגיש גשמי, שם פילינג. אני לא רואה שאני פתאום נהיה יותר רוחני, יותר געטלעך, יותר קרוב לקדוש ברוך הוא. זה השאלה שהאלטער רבי שואל פה עכשיו. אז עוד פעם, ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים. אז איפה פה ההתקרבות של האדם לקדוש ברוך הוא? פה למטה. אז על זה האלטער רבי עונה, הרי זה כמחבק את המלך. אומר האלטער רבי, בוא תתבונן בדוגמה של איש אחד מחבק את המלך. הרי כל העניין של תורה ומצוות זה שיהודי מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, כמו שהאלטער רבי

08:36 אמר בתחילת הפרק, רמ"ח פיקודין רמ"ח איברין דמלכא. אז כשאתה מקיים מצווה זה כמו שאתה תופס במלך, איברין דמלכא. כביכול כל מצווה זה איבר של הקדוש ברוך הוא. אז כשאני מקיים מצווה זה כאילו שאני מחבק את המלך. אז אם אנחנו ניקח את המשל של מחבק את המלך, כן? אז אומר דרך משל שאין הפרש במעלת התקרבותו ודביקותו במלך בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד בין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם. והאלטער רבי, תסתכל במשל הזה ותבין, כשבן אדם יש לו את הזכות ואת היכולת להתקרב אל המלך ולהתאחד עם המלך, להתחבק עם המלך, אז הבן אדם לא מעניין אותו כמה בגדים המלך לובש. מה זה משנה? הבגדים שהמלך לובש לא עושים שום הבדל. אתה מבין שפה החיבוק זה לא על הבגד, זה המלך. הקשר זה עם המלך. הלבושים, המלך לובש לבוש אחד או לובש עשר לבושים, לא עושה שום הבדל. החיבור זה עם המלך עצמו. הלבושים לא תופסים מקום, לא קיימים פה בכלל. הנקודה פה זה המלך. על דרך זה אומר האלטער רבי, גשמי זה רק לבוש. זה שהתפילין הם גשמיים זה הלבוש. מה העצם? מה נמצא פה בעצם? בעצם מה שנמצא פה זה רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא. רצון העצמות. מה נמצא במצווה? הקדוש ברוך הוא בעצמו נמצא פה. אלא מה? הקדוש ברוך הוא הלביש את עצמו בלבושים. יש לבוש של כתר, יש לבוש של אצילות, יש לבוש של בריאה, לבוש של יצירה, כמה לבושים. אז כמו שאתה אומר הקדוש ברוך הוא, כפי שהוא נמצא בספירה, זה חסד אז הוא בחסד. זה דרגה הכי גבוהה שיש בסדר השתלשלות. אבל זה לבוש, זה לא זה עצמו,

10:40 זה הלבוש, אבל זה לבוש הכי גבוה. יש לא רק חסד, יש עוד בגד ועוד בגד ועוד בגד. זה עושה את זה פחות מלך? בגלל שיש כמה בגדים הוא נהיה פחות מלך? הוא לא נהיה פחות מלך. המלך נמצא פה, זה הכל. אז זה הנקודה שהאלטער רבי אומר פה. אז כשיהודי מבין שכל העניינים האלו, מה זה, זה רק לבוש של הקדוש ברוך הוא. אז כשאתה מניח תפילין, מה אתה רואה פה? אתה לא רואה פה עור של בהמה, תפילין, הגשמי של תפילין. אתה רואה את הקדוש ברוך הוא שנמצא בלבוש של התפילין. אז אצלי העיקר זה לא לבוש, העיקר זה המלך. אז ממילא זה המלך. זה לא עושה את זה פחות קשר. כי גוף המלך בתוכו. העיקר זה המלך בעצמו. אז זה נקודה יסודית בכל עניין של עבודת ה'. האלטער רבי משתמש במשל הזה כמה וכמה פעמים. הנקודה הזאת שאנחנו צריכים להבין שיש את הלבוש ויש את המלך, ואנחנו לפעמים נתפסים בלבוש ואז אנחנו לא תופסים מה הולך פה. כן, האלטער רבי אומר את זה גם כן הלאה בפרק מ"ב, שהאלטער רבי מדבר על עניין של יראת שמיים. האלטער רבי אומר שבן אדם צריך להרגיל את עצמו לראות שהקדוש ברוך הוא נמצא פה בעולם, והנה ה' ניצב עליו. זה יסוד בעבודת ה', יראת שמיים, הנה ה' ניצב עליו, שהקדוש ברוך הוא נמצא פה. אומר האלטער רבי, איי, אני רואה עולם, לא רואה את הקדוש ברוך הוא. אז האלטער רבי אומר, כמו במלך בשר ודם שעיקר היראה זה לא מה-- מהבשר של המלך. היראה של מלך זה מהפנימיות של המלך, הנפש. אז זה שהוא לבוש בגוף ובבגד

12:38 ועוד בגד, זה לא משנה. המלך פה. הבן אדם, כשהוא מ-מ-עומד לפני רב, לפני צדיק, לפני מלך, לפני איש קדוש, אז זה לא ה-ה-החיצוניות, זה הפנימיות, זה הנפש. זה הלבוש, זה לא, זה לא, זה לא, זה לא העניין פה. אז על דרך זה, כשאדם מרגיל את עצמו להתבונן שכל אלו, מה זה? לבושי הקדוש ברוך הוא, אז זה לא מסתיר עליו. אז המלך נמצא פה, הוא נמצא בלבוש. מה זה משנה? פחות מלך בגלל זה? על דרך זה אומרים פה, ונגיע למצוות: כשאדם מבין שכל העולם זה בעיקר לבושים, אבל מי נמצא בלבוש? המלך נמצא פה. אז כשאתה מקיים מצווה, אתה מחבק את המלך. "וכן אם המלך מחבקו בזרועו". אז האלטער רבי אומר עוד דוגמה. דוגמה הראשונה זה כשבן אדם מחבק את המלך. הדוגמה השנייה זה כשהמלך מחבק את הבן אדם בזרועו. "וכן אם המלך מחבקו בזרועו, גם שהיא מלובשת בכמה לבושים". אותו דבר גם מצד המלך. אילו יצא שהמלך מגיע אליך והמלך תופס אותך ונותן לך חיבוק, אז יהיה אצלך נפקא מינה אם כשהמלך נתן לך חיבוק המלך היה עם בגד אחד או עם שני בגדים או עם עשר בגדים? יעשה את זה פחות אהבה, פחות חיבוק? מה זה משנה? גם כן, הבגד לא עניין. זה לא העניין פה. העניין פה זה המלך. למה האלטער רבי מביא שני משלים? הרי זה אותו דבר. אז כאן אנחנו חוזרים למה שדיברנו בשיעור הקודם. האלטער רבי דיבר פה גם קודם שני עניינים, מצד האדם ומצד הקדוש ברוך הוא. אם אתם זוכרים, דיברנו פה קודם ב-ב-בתניא: יש "כולא צריר וצרירא ביה" ויש "הרי הוא מלבישו מראשו ועד רגלו". כשיהודי עושה תורה ומצוות, יש

14:39 מה שהאדם מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, ויש מה שהקדוש ברוך הוא מקיף את האדם. דיברנו על זה כבר, אמרתי למה, לא אמרתי לו מה. אז לכן גם פה האלטער רבי מביא שני עניינים. יש מה שאני מחבק את המלך ושהמלך מחבק אותי. אחד זה יותר מצד האדם ואחד זה יותר מצד הקדוש ברוך הוא. להעביר את אותה נקודה, שבין אם זה מגיע ממני אליו או אליו ממני, הלבושים בכלל לא תופסים מקום. העיקר זה מה שנמצא בתוך הלבושים. זה המלך בעצמו. "כמו שכתוב וימינו תחבקני". על העניין הזה שהמלך מחבק אותי ביד, יש על זה פסוק. כתוב בשיר השירים, "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני". י-ה, המלך, הקדוש ברוך הוא, הימין שלו מחבק אותנו. על מה זה הולך? "וימינו תחבקני", אומר האלטער רבי, "שהיא התורה שניתנה מימין, שהיא בחינת חסד ומים". מה זה העניין של "וימינו תחבקני"? זה הולך על התורה. תורה נקרא ימין. זאת אומרת, זה לא סתם משל. המשל, יש לזה גם תוכנו גם בפרטים. האלטער רבי לא סתם תפס משל מיד, אלא יש קשר בין הפרט של המשל עם העניין שמדברים פה. העניין של ימין. ימין זה מידת החסד והתורה נקרא ימין. כתוב פסוק, "מימינו אש דת למו". כתוב בזוהר הקדוש שהתורה ניתנה מימין. למה התורה ניתנה מימין? כי תורה זה תורת חסד, אז חסד זה יד ימין. אז האלטער רבי אבל מוסיף חסד ומים. למה האלטער רבי מוסיף את המילה מים? בפשטות כי גם מים קשור עם חסד. מים זה מידת החסד. מה מים? יא, מים זה בתנועה של ירידה, גם חסד זה ירידה. אבל זה שהאלטער רבי הוסיף פה את המילה מים, כמובן זה

16:40 חוזר למה שהאלטער רבי אמר קודם בפרק, שהאלטער רבי שאל: למה נמשלה התורה למים? מה דיברנו כשלמדנו את זה? שאלנו, מה נוגע פה להסביר את המשל ממים? מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, ככה תורה ירדה ממקום כבודה. מה, מה נוגע משל של מים? גם חסד זה ירידה. האלטער רבי הדגיש שאף גם מים, הסברנו, כי ההבדל הוא, חס-- ההבדל בין חסד למים: בחסד יש משפיע ויש מקבל. המשפיע למעלה והמקבל למטה. יש עושר ויש עוני. יש נותן ויש מקבל. אז הנותן הוא המשפיע והוא בחסד נותן. אז נרגיש שיש פה המשכה מצד העליון אל התחתון. במים אנחנו אומרים, כמו שדיברנו, שהמים אדרבה, המים נמצאים דווקא למטה. זה לא שנשאר בעצם למעלה, אלא שהוא יורד. מים, הוא עוזב את המקום מלמעלה והוא נמצא דווקא למטה, וזה קשור עם העניין שדיברנו קודם פה, שאיפה נמצא העצמיות של רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא? דווקא בתורה שלמטה, שזה המים. אז זה מה שהאלטער רבי אומר, המלך מחבק בזרועו. הקדוש ברוך הוא נותן לנו את העניין של זרועו של הקדוש ברוך הוא, זה הימין. מה זה הימין? חסד. וחסד גופיה, איזה חסד? חסד באמת של מים. לא חסד רגיל. חסד רגיל, אז אתה יכול לחשוב שעיקר התורה זה למעלה. למטה יש רק הארה מהתורה. אז האלטער רבי מוסיף חסד ומים כדי להדגיש שעיקר התורה נמצא דווקא פה למטה, ובמילא עיקר ההתחבקות שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו זה דווקא בעניין של התורה שלמטה. אז כשיהודי לומד תורה פה למטה, למה זה הגשמי? תורה גשמית. אז על ידי זה, בקיום המצוות, מצוות גשמיים, אז נעשה התחבקות של היהודי עם הקדוש ברוך

18:42 הוא באיפה הכי עמוק. שלכן אומרים שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא. הנקודה הזאת שהאלטער רבי אומר פה בסוף הפרק, אז בהמשך התניא האלטער רבי עוד הולך לפתח את זה יותר באריכות. הנקודה הזאת יש בפרקים הבאים. פרק כ"ג, האלטער רבי יסביר את זה יותר באריכות. שם האלטער רבי גם יסביר את ההבדל בין תורה ומצוות, איפה יש יותר התאחדות, ויותר מאוחר גם בפרק ל"ה, ל"ו, ל"ז, יש שמה גם כן אריכות גדולה, שניגע יותר גם בעומק. האלטער רבי עוד יאריך להסביר בעומק העניין. אה, בעוד שהאלטער רבי אומר סתם נקודה אחת שזה נוגע לנו עם מה שלומדים פה, את זה יסביר יותר בפרקים הבאים. שם האלטער רבי אומר שבעצם נברא הוא יש. כמה שהנברא יהיה רוחני הוא תמיד יהיה יש. הוא יכול להיות רוחני, אבל יש. זאת אומרת יש, לא יש בגסות, יכול להיות יש בדקות. כמו שהאלטער רבי אומר, שאפילו צדיק גמור עובד ה' באהבה ויראה בתענוגים, הוא יש מי שאוהב. בעצם, תראה, זה הרגש שאני, אני אוהב, אני ירא ושמח. יש הרגש למציאות, וברגע שיש הרגש אפילו בדקות דדקות, אז זה עצמו סתירה לאחדות הוי'. אז הקדוש ברוך הוא לא נמצא שמה בשלימות, כי הקדוש ברוך הוא הוא אחד, ואחד זה הוא לבד ואין זולתו. איפה הקדוש ברוך הוא מאיר? איפה שאין מציאות, רק במקום של תכלית הביטול, וזה מצווה. מצווה זה לא מה אני אומר, מה אני רוצה, מה אני אוהב, אלא מה הקדוש ברוך הוא רוצה. שמה נמצא מה הוא. זה בא מצידו ולא מצידי. ומכיוון שמצווה זה רצונו וחכמתו של הקדוש

21:02 ברוך הוא, אז שמה נמצא הקדוש ברוך הוא כמו שהוא. ולכן זה מה שאומרים שעיקר ההתקשרות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא באופן הכי עמוק והכי פנימי זה דווקא בתורה ומצוות, שזה כי שמה נמצא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. זה העניינים שהאלטער רבי עוד יסביר בהמשך. על כל פנים, אז זה מה שאומרים שדווקא בתורה ומצוות גשמיים, אז פה יש את העניין שהקדוש ברוך הוא בחר, ופה נהיה התאחדות של נשמה ואלוקות. ויש בזה גם כן שלימות העניין. הנקודה הזאת, תראה, הנקודה הזאת שאנחנו לומדים פה בפרק הזה זה אחד מיסודות החסידות. נוגע למבצעים. בחורים הולכים למבצעים. אחד מהדברים שהרבי לימד אותנו, שכשניגשים ליהודי דבר ראשון מדברים איתו על מעשה: תניח תפילין. והרבה פעמים אנשים שואלים מה טעם להניח את התפילין, ובכלל מה עם הקדוש ברוך הוא? ובכלל הפיקוח ארץ או טוען שלא. לפעמים הוא עושה את זה רק בגלל שלא נעים לו. אתה משגע אותו כל שבוע, אתה מגיע אליו, אבל אחרי עשר שבועות אז אתה יודע מה? אני אניח תפילין. הרבה פעמים קרה לכם, וכל אחד קורה לפעמים במבצעים. בן אדם אומר לך בפנים גם כן: אני לא מעוניין, אבל אם זה עושה לך טוב אני אניח. קורה. אז מה התועלת מכל העניין הזה? קודם כל תסביר לו, תדריך אותו, תחנך אותו, תלמד איתו, תרומם אותו, תוציא אותו, ואז הוא ירצה להניח תפילין כי הוא יבין את החשיבות. אבל הדרך הזאת זה לא הדרך שלנו. מה הסברה בזה? זה היסוד, מה שלמדנו פה בתניא. אם כל העניין של תורה ומצוות היה בעצם עניין רוחני שמתבטא בגשמיות, אז מדברים פה על איזה קשר רוחני. אלא מה?

22:55 צריכים גם לעשות דברים כדי להביא את הקשר בפועל. אז בסדר. אז קודם כל תתחילו מרוחניות ואחרי זה יבוא גשמיות. זה כמו בן אדם שהוא שמח ואז הוא ילך לרקוד. אתה לא תגיד לו קודם תרקוד, אחרי זה תהיה שמח. הריקוד זה לא העניין. העניין זה השמחה, שיהיה לך שמח וממילא זה יבוא גם בריקוד. הריקוד זה הפועל ממש, אבל זה העיקר, זה אהבה והקשר ואמונה ודבקות והתאחדות. ואז תעשה דברים, זה יבוא, זה התוצאה. אז מה החסידות מסביר לנו? זה מתן תורה, כל האבות, כמו שהאלטער רבי מסביר פה, איפה נמצא רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא. כל החידוש של מתן תורה בא, בטלה גזירה בין עליונים ותחתונים, עם כל האבות. זה שהעצמות הוא בחר. לא מה אני אוהב, מה שנראה לי. לי נראה זה יותר גדול, יותר עמוק, רוחני נראה יותר עמוק מגשמי. לגבי עצמו זה רוחני וגשמי, זה שווה ממש. הוא אין סוף, לגבי אין סוף רוחני לא יותר קרוב אליו. השמיים, כמו שכתוב: רם על כל גויים הוי', על השמיים כבודו, בשמיים ובארץ משפיל לראות. בשביל הקדוש ברוך הוא רוחני זה גשמי. אז בשביל הקדוש ברוך הוא, אם גשמי זה לא כלי אליו, גם רוחני זה לא כלי אליו. יהיה לך אהבה ויראה, אתה לא תתקרב אליו. אדרבה, כמו שאמרנו, זה יש משלו. זה רק מה שהוא רוצה, והוא רצה תפילין. הוא רצה ציצית, הוא רוצה דבר גשמי, זה מה שהוא רצה, שמה הוא נמצא. ולכן כשאתה ניגש ליהודי, דבר ראשון בוא נניח תפילין. עשית איתו את הקשר. אחרי זה זה להפך. ברגע שהוא יניח תפילין אז זה כבר מצווה, נר מצווה וכו'. אז

24:38 זה כבר, זה כבר יעשה את הפעולה שהבן אדם יזדכך גם כן. כי סוף כל סוף גם הנפש צריכה להיות שמה. כמו שלמדנו קודם שהמטרה זה לא רק הקיום בפועל, המטרה היא שכל האדם יהיה שמה. אבל פה העניין לא מתחיל מקודם אני ארגיש ואז אני אעשה. זה הפוך. אתה צריך קודם לעשות, אחרי זה תרגיש. נעשה קודם לנשמע. וזה בעצם מה שהרב מסביר לנו פה בפרק הזה.