פרק ד' - שיעור שביעי

00:00 אנחנו אוחזים פה באמצע פרק ד' בתניא, בדף ח' עמוד ב', בקרוב לסוף העמוד. בשורה "השכלות ומדרגות", והמילה האחרונה היא "ומאחר". אז הרבי מסביר פה את המעלה המיוחדת שיש בעניין של הלבושים, שהלבושי הנפש, מחשבה דיבור ומעשה, יש להם מעלה יותר גבוהה גם מכוחות הנפש, גם שהם רק לבושים בלבד. אף על פי כן, יש מעלה בלבושים שאין בכוחות. שמה? כי הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, שמה נמצאות תרי"ג מצוות. ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. תרי"ג מצוות התורה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. שמה נמצא כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו. ממילא, כשיהודי מלביש את כוחות הנפש, את השכל והמידות שלו, מלביש את זה בלבושים של מעשי המצוות, על ידי זה נעשית עלייה בנפש עצמו גם כן. כי על ידי זה נהיה ייחוד ודבקות של האדם עם הקדוש ברוך הוא בעצמו. הנפש מצד עצמו, עם כל המעלות שיש לו, אבל סוף כל סוף הוא במדידה והגבלה, הוא נברא. על ידי זה שהנפש מלביש את הכוחות שלו בעניין של מעשי המצוות, ששמה נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו, אז ממילא נהיה ייחוד ודבקות הנפש עם עצמות ומהות של הקדוש ברוך הוא בעצמו. את זה האלטער רבי הסביר באריכות עם העניין של צמצום, שהקדוש ברוך הוא צמצם את עצמו. הוא הכניס כביכול את עצמו, את כל מהותו ועצמותו, בתוך תורה ומצוות. שלכן כשיהודי לומד תורה ומקיים מצוות גשמיים במחשבה דיבור ומעשה, אז נהיה ייחוד ודבקות עם עצמות ומהות, וזאת הסיבה למה תורה גם כן נמשלה למים. כי כמו מים, אנחנו אומרים שעצם המים יורד ממקום גבוה למקום נמוך. איפה נמצא המים? המים האלו נמצאים דווקא למטה. על דרך זה

02:15 גם כן, איפה נמצא מהותו ועצמותו של חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא? דווקא בתורה ומצוות גשמיים. ולמה הקדוש ברוך הוא הוריד את מהותו ועצמותו לתוך תורה ומצוות גשמיים? כדי שיוכל להיות ייחוד ודבקות האדם עם אלוקות. זה כל מה שלמדנו עד עכשיו. וכאן האלטער רבי מסיים את העניין. אומר האלטער רבי: "ומאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש", אז ממילא, כיוון שאנחנו אמרנו שהלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, זה הולך על כל התרי"ג מצוות, והנפש מלובש בתוך הלבושים, בתוך התרי"ג מצוות, אז ממילא יוצא שהתורה ומצותיה, שזה התורה ומצותיה, איפה נמצאים התורה ומצותיה? התורה ומצותיה נמצאים בלבושים, במחשבה, בדיבור, במעשה, ששמה זה כל העניין של תורה ומצוות. וזה מלביש את הנפש, כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה. כמו שהאלטער רבי הרי אמר בתחילת הפרק. האלטער רבי רוצה כאן לחבר את שני הצדדים. אנחנו מדברים מצד אחד פרק ג', צד שני פרק ד'. מצד אחד דיברנו שיש לבן אדם כוחות הנפש. הנפש האלוקית יש לו עשר כוחות, מחשבה, שכל ומידות, שזה העניין של חכמה בינה דעת ואהבה ויראה. כל מה שהסביר, חכמה, בינה, דעת וכל המידות, על זה האלטער רבי בפרק ג'. ואחרי זה בפרק ד' האלטער רבי התחיל לדבר על עניין הלבושים, מחשבה ודיבור ומעשה. אנחנו אומרים שהכוחות מלובשים בלבושים, כלומר, כמו שהסביר בהתחלת פרק ד', שהשכל, כוח השכל מלובש במצווה שבמחשבה, כוח המצווה שבדיבור, אהבה ויראה מתלבשים במעשי המצוות, אהבה שייך למצוות עשה, היראה שייך למצוות לא תעשה. זאת אומרת שיש פה חיבור בין כוחות הנפש עם לבושי הנפש. אז על זה אנחנו אומרים, שמה? שמצד עצמם כוחות הנפש הם באין ערוך

04:27 אל ה-- אל-אל-אל הלבושים, כי מצד עצמם כוחות הנפש זה מדידה והגבלה, זה נברא. שכל של בן אדם, גם אם השכל יתבונן באלוקות מהיום עד מחר, זה שכל של נברא, והמידות זה גם כן מידות של נברא. יש מי שאוהב. האהבה שלי, היראה שלי, זה מידות של אדם מצומצם ומוגבל. אז ממילא יוצא שהשכל והמידות מצד עצמם הם שכל ומידות שהם באין ערוך לקדוש ברוך הוא. אבל כשאני משתמש עם השכל והמידות האלו ואני מלביש את זה בלבושי תרי"ג מצוות, השכל מתלבש בקיום מצוות לא תעשה ועשה בדיבור ובמחשבה, על דרך זה המידות מתלבשים בקיום המצוות סור מרע ועשה טוב. והרי בקיום המצוות נמצא העצמות, נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו. אז יוצא שעל ידי זה כל האדם, כל מהותו, כל מציאותו נהיה מאוחד עם הקדוש ברוך הוא עצמו. זה מה שהאלטער רבי אומר, כלומר, מאחר שהתורה ומצותיה מלבישים כל עשר בחינות הנפש וכל תרי"ג אבריה מראשה ועד רגלה, כל הנפש וכל המציאות של הנפש, העשר כוחות ותרי"ג אבריה, שזה העניין שהאלטער רבי יסביר הלאה בפרק נ"א, שהנפש יש לו גם כן תרי"ג כוחות שמלובש בתרי"ג איברים, רמ"ח איברים ושס"ה גידים. ואז ממילא יוצא, הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש. אז יוצא שעל ידי קיום המצווה כל האדם, כל הנפש, לא רק הלבושים החיצוניים, כל הבן אדם, כל המהות שלו, כולו אז זה צרור, נהיה מתאחד, צרור בצרור החיים את ה' ממש. זאת אומרת, מה אנחנו, מה אנחנו מבינים עכשיו? יש פה שתי נקודות מאוד חשובות שזה צריך לתפוס פה את התניא. דבר אחד האלטער רבי רוצה להדגיש פה, מעלה שיש בלבושים דווקא. כלומר, במילים פשוטות, המעלה

06:29 המיוחדת שיש דווקא בקיום מצוות בפועל. אם בן אדם יעשה כוונה כל היום, יחשוב, יתבונן, יעשה כוונה, יגיע לאהבה ויראה, הוא לא מתקשר לקדוש ברוך הוא. רק בקיום המצוות בפועל, שמה נמצא עצמותו. אז זה מדגיש את המעלה של קיום המצווה בפועל. ויחד עם זה האלטער רבי רוצה להדגיש שהכוונה היא גם כן שהנפש תהיה שמה. המטרה זה לא רק קיום מצוות בפועל, אבל אני נמצא במקום אחר. אני אניח תפילין, אבל הראש שלי יהיה במקום אחר. אני אגיד את המילים של התפילה, אבל אני לא אחשוב מה שאני אומר. אז יוצא שבפועל הוא קיים מצוות, כמו שהאלטער רבי יסביר גם בהמשך בפרק ל"ו, ל"ז, פרקים של דירה בתחתונים, שעצם קיום המצווה זה פועל את העניין של המשכת עצמותו. אבל הנפש לא הייתה שמה. האדם זה השכל והמידות. הכוונה באיחוד של אדם עם אלוקות זה שכל האדם יהיה שמה, ולכן על ידי זה שבן אדם מלביש, לוקח את השכל והמידות והוא מלביש אותם בתרי"ג מצוות, הוא לומד בעיון הסוגיה ומתבונן כדי לקבל אהבה ויראה, ועם השכל והמידות הוא פועל את המצוות. על ידי זה כל האדם, כל הנפש שלו גם כן נהיה דבר אחד עם עצמותו. זאת אומרת שיש פה, מרוויחים פה שני דברים, גם עצם העניין של ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא זה נעשה על ידי עצם המצווה, עצם המעשה, ואחרי זה יש על ידי זה גם האדם כל כולו. הבן אדם מתאחד עם אלוקות על ידי זה שהוא מקיים את המצווה גם עם כוחות הנפש, עם כוחות פנימיים שלו. וזה מה שהאלטער רבי ממשיך הלאה ואומר: הרי כולו צרור בצרור החיים את ה' ממש. כל

08:21 אדם, כל הנפש, כל כולו מתקשר ומתאחד בצרור החיים, נהיה דבר אחד. מה זה צרור החיים? צרור החיים זה לשון של פסוק: "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה'". אבל מה הפירוש פה במאמר שלנו? בפסוק מדובר, זה אמרה אביגיל לדוד המלך בסיפור של נבל בתנ"ך. אבל שם היא אמרה לו על נבל, שבזכות זה שהוא לא יהרוג את נבל וכולי, אז בזכות זה "והייתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה'", למעלה בגן עדן לנשמות. אבל האלטער רבי משתמש עם זה בשבילנו פה במאמר להדגיש את ה"צרורה בצרור החיים", כמו בצרור, שמים בתוך, בתוך מטפחת מכניסים כמה וכמה מטבעות וצוררים אותם בצרור אחד, וזה הופך להיות מציאות אחת. אז כולו צרור בצרור החיים את ה', שכל הבן אדם, גם כוחות הנפש, יחד עם לבושי הנפש, נעשים דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא ממש. זאת אומרת האלטער רבי משתמש עם זה דווקא פה למטה, נשמה בגוף. ואור ה' ממש מקיפו ומלבישו מראשו ועד רגליו. כאן האלטער רבי אומר עוד נקודה: יש פה שני צדדים, יש מצד האדם ויש מצד הקדוש ברוך הוא. כשבן אדם עובד את הקדוש ברוך הוא באופן הזה שהוא מלביש את כוחות הנפש בקיום המצוות במחשבה דיבור ומעשה, נעשית ההתקשרות בשני הצדדים. הן האדם מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, כולו צרור בצרור החיים את ה', זה תנועה מלמטה למעלה. האדם נהיה דבר אחד עם אלוקות, והן גם כן לאידך גיסא, שאור ה' ממש, חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, זה מלביש את האדם, מקיף ומלביש מראשו ועד רגליו. זאת

10:16 אומרת, גם מצד האדם שהוא מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, וגם מצד הקדוש ברוך הוא שהקדוש ברוך הוא מתאחד עם האדם. עכשיו, בכל אופן אנחנו יודעים בחסידות ששני הצדדים האלה קשורים למה שדיברנו עכשיו. בדרך כלל, מה שאנחנו נלמד גם בהמשך, האלטער רבי עוד ידבר על זה. בדרך כלל שני הצדדים הולכים ביחד. כשאני מקיים מצווה אז אני מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתאחד איתי. מצווה זה צוותא וחיבור. מה פירוש צוותא וחיבור? שהבן אדם נהיה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, הקדוש ברוך הוא דבר אחד עם האדם. זה פועל את אותה פעולה. אבל פה האלטער רבי רוצה להדגיש פה את שני הצדדים שדיברנו. יש מה שהאדם מתאחד עם הקדוש ברוך הוא, כולו צרור בצרור החיים את ה', שכל הנפש נמצא בזה. ויש מה שהקדוש ברוך הוא מתאחד עם האדם. שבדרך כלל זה ההבדל. בחסידות הרי מדברים שבכללות זה ההבדל בין עצם קיום המצווה וכשיש בקיום המצווה גם כן כוונה פנימית. כשבן אדם מקיים מצווה אבל הוא לא נמצא שמה, הוא עושה בפועל כוונה לעשות. מניח תפילין, שם ציצית, הוא מקיים רק בגלל שהקדוש ברוך הוא אמר, אבל אין לו בזה חיות, אין לו בזה הרגשה, אין לו. אז יש פה את הקדוש ברוך הוא מתגלה בו כי בפועל הוא קיים מצווה בפועל. הוא עשה מה שהקדוש ברוך הוא אמר. אז ממילא יש פה התקשרות, צוותא וחיבור. אבל פה הצוותא וחיבור זה יותר מלמעלה למטה, מצד רצון עליון, מצד. אבל האדם הוא לא מתאחד. מה שאין כן, כשיש בזה גם את המעלה שהנפש נמצא בזה, שיש בו גם שכל ומידות, אהבה ויראה, ואז קיום המצווה זה

12:07 מחיות פנימית. אז גם הגבר, האדם כל כולו מתאחד עם אלוקות, שזה נקרא בלשון החסידות אחד מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. אז זה מה שהאלטער רבי אומר פה, שתי הלשונות: הרי כולה צרורה בצרור החיים את ה' ממש. מצד אחד האדם מתאחד עם אלוקות, ומצד שני אור ה' ממש מקיף ומלביש מראשה ועד רגלה, שהקדוש ברוך הוא מתגלה, מתלבש באדם ומקיף את האדם משני הצדדים. ומכיוון שהאלטער רבי אומר פה שני העניינים, הן מצד האדם והן מצד מלמעלה, אז הוא מביא גם שני פסוקים, כמו שכתוב צורי אחסה בו, וכתיב כצנה רצון תעטרנו. אומר האלטער רבי שני פסוקים. תראה, לא מביא סתם שני פסוקים, כי זה שני עניינים באמת. הפסוק אחד אומר צורי אחסה בו, כלומר מה התרגום של המילים? היהודי אומר לקדוש ברוך הוא: צורי, אתה הקדוש ברוך הוא, אתה צורי, אתה הסלע, אתה הכוח שלי, ואני אחסה בו, אני כביכול מתכסה, נשמר. אתה מגן, אני, אני, אני, אני מסתתר באבן כביכול, מהקדוש ברוך הוא שהוא שומר עליי. אז בפסוק הראשון מודגש מלמטה למעלה, בגלל שאתה צורי, לכן אחסה בו, אני מוסר את עצמי. אני בטוח בך. אני, זאת אומרת, ההתאחדות של האדם עם אלוקות. הפסוק השני אבל מדבר מלמעלה למטה: כצנה רצון תעטרנו. צנה, וכמו מגן, כצנה. צנה זה סוג של מגן שהחיילים משתמשים עם זה. הקדוש ברוך הוא כביכול מגן, על ידי זה שאנחנו מקיימים תורה ומצוות, אז הוא שומר עלינו והוא מקיף אותנו. רצון תעטרנו. הרצון פה הכוונה הרצון של הקדוש ברוך הוא מקיף את האדם ושומר עליו. אז בפסוק הראשון מודגש העבודה של האדם שהוא מוסר

14:04 את עצמו לקדוש ברוך הוא. זה תנועה מלמטה למעלה, והפסוק השני מודגש יותר מלמעלה, שהקדוש ברוך הוא מקיף את האדם, שהוא רצון. שהוא רצונו וחכמתו יתברך המלובשים בתורתו ומצוותיו. יפה, שזה העניין של רצון. מה הכוונה רצון? רצון הכוונה תורה ומצוות, שתורה ומצוות, כמו שדיברנו קודם, זה הרצון של הקדוש ברוך הוא, שאיפה זה נמצא? בתורה ומצוות. אז ממילא יוצא שגם האדם כל כולו מאוחד עם הקדוש ברוך הוא, וגם הקדוש ברוך הוא מקיף את האדם ושומר עליו ומתאחד איתו, שזה האיחוד משני הצדדים. לפי מה שלמדנו עכשיו, יש פה נקודה מאוד יסודית בחידוש של חסידות חב"ד. לומדים פרק ד', אז יש, יש פה שתי הדגשות שבאים ביחד. אנחנו רואים את זה בחסידות, מדגישים תמיד שני דברים. חסידות מצד אחד מדגיש את השטורעם הכי גדול שיש בפועל. כל השיח זה מהמורים. כן, מעשה הוא עיקר. העניין של מצווה בפועל. דירה בתחתונים. עשייה, לא, לא, קבלת עול, נעשה קודם לנשמע. מה של מתן תורה, שהחידוש של מתן תורה זה דווקא הגשמיות של המצווה, העשייה בפועל, שזה בעצם מה שהתחדש במתן תורה, שיהודי מקיים מצווה בפועל מתקשר עם אצילות. זה עניין שלם בחסידות. ובספר התניא רואים את זה מאוד חזק. האלטער רבי מדגיש את זה הרבה, שזה העניין של הבינוני, שהעיקר זה המעשה והלבושים לעשות. מצד שני, חסידות חב"ד כשמו כן הוא חב"ד. חב"ד זה חכמה בינה דעת, שצריך להיות עשוי גוף ועונג. צריך להיות עבודה פנימית, והאלטער רבי בתניא דורש כל הזמן העניין שצריך להיות בלבבך. זאת אומרת שלא מספיק העשייה בפועל, אלא צריך שהעשייה תהיה חדורה עם הרגש, עם אהבה ויראה. רק אז זה נקרא עבד עליונים. כל העניינים שהאלטער רבי

16:25 מסביר כאן. רואים בתניא ואחרי זה רואים את זה בכל תורת החסידות, שהולכים כל הזמן על שני הצדדים. מצד אחד דורשים עשייה ומעשה בפועל, מצד שני חסידות דורש עבודה פנימית. אז זה רואים. ההבנה בזה נמצא פה. היסוד נמצא פה בפרק ד' מה שהאלטער רבי מסביר. מצד אחד הכל לבושי הנפש, ודווקא לבושי הנפש שמה נמצא האצילות, שמה נמצא כל הנקודה של דירה בתחתונים, שמה נמצא כל... כמה האלטער רבי עדיין לא מדבר על דירה בתחתונים, אבל ההתקשרות עם הקדוש ברוך הוא בעיקר זה דווקא במעשה, כי זה מה שהקדוש ברוך הוא רצה. ויחד עם זה אבל רוצים שהנפש תתאחד עם הקדוש ברוך הוא. וכשהנפש תתאחד, אז העניין של הקדוש ברוך הוא הוריד תורה ומצוות בלבוש גשמי כדי שהנפש תוכל להתאחד איתם על ידי זה. כמו שלמדנו בתחילת הפרק, שלומד ומתבונן ויש לו אהבה ויראה, ואת זה הוא מלביש בתוך הלבושים של מעשי המצוות. אז לא רק הלבושים אלא כל הנפש מתאחד עם הקדוש ברוך הוא. וזה שני הפרטים שאמרנו עכשיו. מה שהוא אומר פה בסוף, בסוף, בסוף הקטע. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ולא חינם אמרו. עד כאן האלטער רבי הסביר את היסוד של מה זה הלבושים. אחרי שאנחנו הבאנו את כל העניין הזה, אחרי שהאלטער רבי הסביר את היסוד הזה, מגיע עכשיו האלטער רבי ואומר: על פי זה אנחנו יכולים להבין עכשיו את גודלו, עילוי של העבודה בפועל, בעולם הזה הגשמי, שמצד הזה יוצא שדווקא העניין של עבודה בעולם הזה הגשמי זה יותר נעלה מכל חיי עולם הבא. שכאן מגיע האלטער רבי עם היסוד הגדול הגדול בחסידות, זה שיש מעלה בקיום המצוות בעולם הזה שאין בעולם הבא.

18:25 בעולם הבא. אז בוא נקרא את זה בפנים. אומר האלטער רבי: ולא חינם אמרו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. יש משנה בפרקי אבות, משנה מפורסמת, שכולם צריכים להבין את המשנה. המשנה אומרת בפרקי אבות: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. שמה במשנה יש בעיה. המשנה אומרת, מצד אחד אומרת המשנה: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. מצד שני המשנה אומרת: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יותר מכל חיי העולם הזה. אז אנחנו בתור חסידים יותר מכירים את החלק הראשון של המשנה? לא כל כך יודעים, אבל יש שני חלקים במשנה. מצד אחד הוא אומר שמה: יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה יותר מכל חיי העולם הבא. אז זאת אומרת שדווקא עולם הזה יותר מעולם הבא. אחרי זה אומר לו: יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה. אז יש עניינים של עולם הבא יותר, עניינים של עולם הזה יותר. מה ההסברה בזה? אז איך מסבירים את זה בלי חסידות? בלי חסידות הפירוש הוא ברור. איך? איך? איך יהודי שלא לומד חסידות? הרי בלי חסידות מסתכלים על עולם הבא כמו התכלית. פשט זה יהודי שעדיין לא לומד חסידות חב"ד. אז בשבילו התכלית היא עולם הבא, עולם הבא, הנשמה, זה כל העניין של השכר, שהנשמה מגיעה להתאחד עם הקב"ה. מן המציאות, מה יכול להיות יותר מזה? אלא מה הפשט? הפשט הוא שכדי להשיג את עולם הבא אתה צריך תורה ומצוות. עולם הבא זה התכלית. אבל בעולם הבא, כשאתה מגיע לעולם הבא ואתה רוצה לקבל עולם הבא, אז

20:16 גמרנו. נסגר. איך אומרים? סגור, החנות סגורה. מה שלא עשית הפסדת. אם אתה רוצה לקבל עולם הבא אתה צריך עולם הזה. על זה אומרים יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה. כי פה בעולם הזה, בשעה אחת אתה יכול להשיג עולם הבא. מה שאין כן בחיי העולם הבא לא יעזור לך כלום, כי שמה אתה לא יכול להשיג את זה. זה, זה, זה. וזאת המשנה, זה הפשט בלי חסידות. כן, המטרה זה עולם הבא. רק מה, אתה רוצה להשיג עולם הבא? אתה צריך לעבוד בעולם הזה, אין מקום אחר. עכשיו כאן זה המקום שעובדים, הרווח נמצא בעולם הבא. מגיעה חסידות, אומר האלטער רבי פה, אומר: לא, לפי מה שדיברנו עד עכשיו מובן, לא, יש פה פשט אחר לגמרי. הכוונה היא כפשוטה: יפה שעה אחת בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. הכוונה שליהודי לקיים מצווה בעולם הזה הגשמי שווה יותר מכל חיי העולם הבא. יש משהו בעולם הזה הגשמי שעולם הבא לא שייך, שייך דווקא פה למטה. הקשר האמיתי של יהודי עם הקדוש ברוך הוא נפעל דווקא פה למטה ולא למעלה. זה מה שהאלטער רבי בא להסביר עכשיו. לפי מה שלמדנו עכשיו, איפה נמצא העצמות? דווקא איפה נמצא מים במקום נמוך? איפה חכמה זה רצונו? איפה נמצא אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד? איפה הקדוש ברוך הוא נמצא? הוא נמצא דווקא ב-- בתורה ומצוות גשמיים. אז אם אתה רוצה את הקדוש ברוך הוא, אתה יכול למצוא אותו רק בעשיית המצוות בפועל, ועולם הבא, ששמה אין עשיית המצוות בפועל, יש שמה סוגיית גילוי, זה לא עצמות. בוא נראה בלשון האלטער רבי: ולא חינם אמרו יפה שעה אחת של מעשים טובים

22:05 בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, כי עולם הבא הוא שנהנין מזיו השכינה. עולם הבא, אז כתוב בגמרא שמה העניין של עולם הבא: נהנין מזיו השכינה. זיו זה האור, זה לא העצם. זיו השכינה, שהוא תענוג ההשגה. כתוב בחסידות שעולם הבא זה ספירת הבינה, וגן עדן העליון, עולם הבריאה. אז שמה זה ספירת הבינה. בינה, אימא עילאה מקננא בעולם הבריאה. גן עדן העליון זה עולם הנשמות ששמה יש בינה. מה זה בינה? השגה באלוקות, והשגה באלוקות זה באופן שזה מהתענוג של הנשמה. הנשמה משיגה אלוקות ומההשגה של אלוקות נהיה אצלה תענוג עצום. ואי אפשר לשום נברא אפילו מהעליונים להשיג כי אם איזו הארה מאור ה'. השגה שייך להיות רק בעניין של האור. השגה זה נברא. מה זה השגה? השגה זה הבנה, השגה, תפיסה. נברא יכול לתפוס רק גילויים, רק עניינים שהם בגדר השגה. אלוקות כפי שבאה בצמצום והתלבשות בעניין של השגה, שזה האור שמתלבש בהשגה, ולכן נקרא בשם זיו השכינה. זיו זה עניין של האור, אבל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לית מחשבה תפיסא ביה כלל. אפילו הדרגות הכי גבוהות של מחשבה, בחסידות כתוב במאמרים, מחשבה קדומה דא"ק, מחשבה של-- מחשבה של כל מיני מדרגות שלמעלה שנקראים בשם מחשבה. אז אפילו הדרגות הכי גבוהות של מחשבה לא יכולים לתפוס בעצמות. תופסים רק האורות, גילויים. כי אם איפה כן תופסים את העצמות? כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ומצוותיו, אזי תפיסא בהן, או תפיסא בלי בהן, תלוי לפי הגרסה, מתלבשת בקדוש ברוך הוא ממש, ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כאן ההתקשרות ממש של יהודי עם עצמו של הקדוש ברוך הוא, כמו שאמרנו קודם. אז ממילא מה שהאלטער

24:19 הרבי בא ואומר לנו פה, חבר'ה, מה הדבר הנפלא שיש בעולם? מה זה שפה יהודי יש לו את היכולת להתאחד עם העצמות? תפיסה. תפיסה הכוונה התאחדות, התקשרות. איפה יש התאחדות והתקשרות? זה כשיהודי מתאחד עם העצמות של הקב"ה. זה לא יכול להיות בעיסוק רוחני, ובעיסוק רוחני אתה יכול להשיג רק אורות וגילויים. כמה שזה יהיה למעלה, תמיד זה יהיה אורות וגילויים, זה בשמיים. מה שאין כן בעניין של תורה ומצוות, שפה לא יאמר. זה לא תלוי בנו, זה תלוי בו. הקב"ה הוא בחר בתורה ומצוות, אז הוא הכניס את עצמו בתורה ומצוות, ולכן ברגע שיהודי מקיים מצווה אז הוא תופס את העצמות. וזה קשור לסיפור הידוע שמספרים על הבעל שם טוב. חג השבועות, הבעל שם טוב נפטר בשבועות, במתן תורה. אז ידוע שהבעל שם טוב אמר לפני שהוא נפטר, אחד מהדברים האחרונים שידוע שאמר הבעל שם טוב, אמר בהסתלקות שלו. אז הוא לקח את הציצית והוא אמר שמלאך, עם כל הגדולה שלו, שהוא מרכבה לאלוקות וכולי וכולי, הוא מקנא ביהודי שיש לו ציצית, והיה מוכן לוותר על כל העבודה שלו ועל כל העיסוק שלו בשביל ציצית אחד של יהודי אחד. משהו כזה זה היה התיאור של הבעל שם טוב שאמר לפני. יש בזה מהרבי ביאור, מה הפשט בפתגם הזה? ציצית אחד. מה הוא רצה להגיד עם זה וכולי. יש מהרבי על זה ביאור מעניין, אבל נקודת העניין הוא, ונגיע לענייננו, זה מה שהבעל שם טוב רצה להדגיש: את הדבר הנפלא שיש דווקא פה בעולם הזה הגשמי, שאי אפשר להשיג בעולם הבא של נשמות, שזה העניין של קיום מצוות בפועל, בעשייה גשמית, כי דווקא בזה יש את התפיסה שיהודי

26:26 מתאחד עם עצמותו ומהותו.