פרק א' - שיעור ששי

00:01 אז אנחנו התחלנו פה עם ה-- החלק השני של פרק א' בתניא, שהאלטער רבי מתחיל להסביר את העניין של שתי הנפשות. דבר ראשון, האלטער רבי מסביר את הנפש האחת, הנפש הראשונה. דיברנו בשיעור הקודם שהאלטער רבי מביא פה שלושה עניינים. דבר ראשון הוא אומר שמה התפקיד של הנפש של הקליפות וסטרא אחרא. אז דבר ראשון הוא אומר, "והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף". שהנפש הבהמית, נפש הטבעית, נפש החיונית מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. עצם העניין של להחיות הגוף זה כבר התחלה של נפש הבהמית. מה זה הפשט? מה זה אומר? זה בא להגיד לנו, האלטער רבי בא להגיד לנו פה יסוד מאוד גדול, שהמהות של הנפש הבהמית זה לא רע. המהות של הנפש הבהמית זה אני, אני קיים. ישות. מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. הנפש הזאת מתלבשת בדם, נותנת חיים לאדם, וכאן הבן אדם מתחיל להרגיש אני נמצא, אני קיים. יש את הלשון המפורסם בחסידות, בפרט במאמרים של הפרידיקער רבי, שכל אני הוא קליפה וסטרא אחרא. שהאני זה שורש הרע, שורש כל המחלות, וכל העניין בחסידות זה לעשות מהאני אין. וזה מה שבעצם האלטער רבי אומר פה במילים אחרות. כלומר, מה האלטער רבי מלמד אותנו? כל היסוד פה, שבעצם זה כל היסוד של התניא. פשוט אני רוצה להסביר קצת יותר בפרוטרוט. מאוד, מאוד חשוב, הנקודה הזאת זה מאוד יסודי להבנה של כל התניא. מה האלטער רבי בא לגלות לנו פה? להסביר לנו בזה שהוא אומר שהנפש הבהמית מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. עצם העניין של חיים. כפי שדיברנו בשיעור אחר, הזכרנו זה שהאלטער רבי לכתחילה רצה להדפיס את שער היחוד והאמונה לפני ליקוטי אמרים. הוא כתב את זה לפני

02:36 זה. הסברנו שבעצם שער היחוד והאמונה זה היסוד של כל התניא. לכן האלטער רבי קודם רצה להכניס את זה קודם, רק אחרי זה בפועל שינה את הסדר. מה ההסברה בזה? כי אנחנו לומדים שער היחוד והאמונה, אנחנו מגלים את החידוש של האלטער רבי, שזה החידוש של הבעל שם טוב, שזה החידוש של תורת החסידות, שכל המציאות של העולם זה אלוקות. זאת אומרת האלטער רבי בשער היחוד והאמונה מגלה לנו מה המציאות האמיתית. שלא רק שיש אלוקות, ברקיע השביעי, שיש איזה אלוקות שהוא אחד ולא שניים, אלא שהאלוקות זה כל המציאות. זה כל היסוד של שער היחוד והאמונה. "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", שהתהוות העולם, מציאות העולם זה הכוח האלוקי, זה דבר ה', ואין שום מציאות, שום דבר חוץ מזה, הכל זה כוח אלוקי. והאלטער רבי מסביר את זה באריכות. ובמילא כשאתה אומר קדושה, קדושה פירושו אחדות הוי'. כשאנחנו אומרים שיש קדושה ויש קליפה, קדושה יהיה הפירוש איפה שנרגיש האמת, איפה שנרגיש שהמציאות האמיתית זה אלוקות והמציאות הנברא זה בטל לאלוקות. אז זה ההגדרה של קדושה. כמו שהאלטער רבי אומר את זה הלאה בפרקים הבאים פה בליקוטי אמרים, גם פרק ו', שכל דבר שבטל הוא קדושה. סטרא אחרא, צד אחר שאינו צד הקדושה, זה דבר שהוא לא בטל. דבר כזה שבו נרגיש שאני קיים, אני בתור מציאות יש, אני לא בתור עניין של התקשרות עם הקדוש ברוך הוא. זה היסוד של קליפה וסטרא אחרא. ובלשון הידוע, מה בפשיטות? האם הפשיטות זה האלוקות או האם הפשיטות זה היש, המציאות? וזה בעצם המהות, ההבדל שבין הנפש האלוקית והנפש הבהמית. זה מה שהאלטער רבי אומר פה דבר ראשון. הנפש הבהמית, הנפש החיונית מתלבשת

04:51 בדם האדם להחיות הגוף. כמו שדיברנו בשיעור הקודם, נפש חיים. מה פירוש חיים? בנפש הבהמית הפירוש לחיות זה שאני מציאות. אני קיים. אני נמצא. עצם העניין שאני נמצא. אין פה עדיין שום רע, אין פה אשמה, שום דבר. אין פה בנקודה הזאת, זה רק הרגש המציאות. אבל הרגש המציאות הזאת, זה שבן אדם מרגיש שהמציאות, הישות, זה בפשיטות אצלו. אני חי וקיים, וממילא משמה מתחילים כל שאר הדברים. אם אני נמצא אז אני רוצה, אני צריך. בא לי דברים, אני רוצה דברים, ומשמה מתחילים להתגלגל כל שאר הדברים, שזה המידות רעות שהאלטער רבי ימשיך הלאה. אבל בשורש, בבסיס, הנקודה זה הרגש האני, הרגש המציאות. וזה מה שהאלטער רבי אומר, מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף. אנחנו יודעים בחסידות כשאומרים את המילה התלבשות, המילה התלבשות בחסידות פירושו לא סתם התלבשות, משהו חיצוני. אם אדם לובש בגד אז אני מלובש בבגד, אבל אני והבגד הם שני דברים. אני יכול להתלבש, להוריד, לשים, כלבוש תחליפם. איך כתוב שם הלשון? זה לא נהיה דבר אחד. אבל יש התלבשות שחסידות מדבר, התלבשות באלוקות, התלבשות ברוחניות, התלבשות הפירוש הוא שהמלובש והמלביש נעשים דבר אחד ממש, כמו שאומרים בנוגע לנפש בגוף. הנפש מתלבשת בגוף, זה לא כמו בגד, אלא זה נהיה כל מהותה, כל המהות של הנפש הופך להיות מהות של חיים גופניים, חיים חומריים, חיים גשמיים. זאת אומרת, כשאתה שואל אותו מה פירוש חיים? חיים זה חיים גופניים, זה הגדר שלו וזה הפירוש נפש הבהמית. מתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, היא מתלבשת בדם האדם וממילא נהיה אצלו הגדרה של חיים, מציאות, ישות. אני. ואז האלטער רבי ממשיך הלאה ואומר, לכן אנחנו אומרים זה הסיבה למה האלטער רבי

06:58 רצה להקדים שער היחוד והאמונה. כי כשיהודי רוצה באמת להגיע לעיקר האמיתי, לעבוד את הקדוש ברוך הוא, שזה כל התניא, איך אנחנו מגבירים את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית? כדי שיהודי, עבודת השם שלו תהיה עבודת האמת. כמו שהאלטער רבי הולך להגיד בפרקים הבאים, אי אפשר לדבוק בו באמת כי אם על ידי ריבוי מצוות. להגיע לביטול האמיתי צריך שיהיה אצלנו ההכרה, ההכרה האמיתית, שהאלוקות זה המציאות האמיתית. ההכרה הזאת יש בנפש האלוקית, כמו שנלמד בפרק הבא. אז ממשיכים הלאה בפנים. אז האלטער רבי דבר ראשון אמר שהנפש החיונית זה מה שמתלבש בדם האדם להחיות הגוף. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: וממנה באות כל המידות רעות מארבע יסודות רעים שבה. מהנפש הזאת, ברגע שהיש, האני, נמצא במרכז, אני, יש את האני, אז מהאני הזה, מהישות הזאת, יוצאים מזה, נובעים מזה גם מידות רעות. המידות רעות מחולקים לארבע יסודות. כי ידוע מה שכתוב הרמב"ם, כתוב פה בזוהר, כתוב בכמה מקומות שהכל העולם מורכב מארבע יסודות. הרמב"ן הידוע בפרשת בראשית, שהוא אומר שבפסוק הראשון, הפסוק השני, "והארץ היתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום", שם מרומזים הד' יסודות. הד' יסודות זה הד' כלים, ארבע תכונות שמזה מורכב כל הבריאה. אש, רוח, מים, עפר. אז אומרים שלא רק בדברים הגשמיים. אנחנו יודעים שכל הדברים הגשמיים, הרמב"ם מסביר באריכות בהלכות יסודי התורה איך שהכל מורכב מד' יסודות. בעולם שלנו אין שום דבר שלא יהיה לו ארבע יסודות. אפילו המים יש לזה ד' יסודות. המים שאנחנו רואים זה לא רק מים. המים שאנחנו רואים זה כבר מעורב עם ד' יסודות. על דרך זה האש, על דרך זה הרוח. כי בעולם שלנו הכל כבר

09:07 צריך להיות מורכב מד' יסודות, לא רק הדברים הגשמיים. גם הרוחני מורכב מד' יסודות. כמו שיש ד' יסודות גשמיים, יש גם ד' יסודות רוחניים, שזה מה שהאלטער רבי עכשיו הולך להסביר מה זה בנפש הבהמית. יותר מאוחר האלטער רבי ידבר גם, ונגיע לנפש האלוקית, יש ד' יסודות. האלטער רבי לא ממש אומר את זה הכל ביחד, אבל יש בתניא גם, כי מדבר בנפש האלוקית, ד' יסודות. אבל כאן האלטער רבי מדבר עכשיו בנפש הבהמית. אז הוא אומר שמארבע יסודות רעים של הנפש הבהמית נעשה מזה כל המידות רעות. דהיינו, הוא מביא דוגמאות: כעס וגאווה מיסוד האש שנגבה למעלה. אז שתי מידות שקשורים עם יסוד האש זה כעס וגאווה. מה המקור של כעס וגאווה מיסוד האש? אז יש כמה אופנים להסביר. הלשון של האלטער רבי זה, הוא אומר, שנגבה למעלה. למה? מה הקשר בין כעס וגאווה ליסוד האש? הוא אומר שנגבה למעלה, כלומר משמע בפשטות, פשט בתניא, שכמו שבאש, מהו הטבע המיוחד שיש באש? טבע עלייה. האש עולה תמיד כלפי מעלה. זה הדבר היחיד שרק באש קיים, לא ברוח, לא במים ולא בעפר. רק האש יש לזה טבע שהוא נגבה למעלה. והמידות הרעות, מה הם המידות רעות שנגבה למעלה? זה כעס וגאווה. גאווה ודאי, כל העניין של גאווה זה שאדם מרגיש את עצמו יותר גבוה, יותר גבוה, יותר גדול, יותר מיוחד, יותר חשוב. הוא מודד את עצמו בערך לשני. הוא מרגיש יותר טוב מהשני. אז זה גאווה, וזה נגבה למעלה. ועל דרך זה גם כן כעס. בפשטות גם כי כעס זה שבן אדם, למה בן אדם כועס? הסיבה למה בן אדם כועס זה כי הוא נפגע. פשטות,

11:04 למה אני כועס? מישהו אמר לי משהו לא טוב, הוא פגע בי. למה נפגעתי? כי אני בן אדם חשוב. איך אתה מעז להגיד לי כך וכך? איך אתה מעז להתייחס אליי כך וכך? זאת אומרת שגם הכעס והיסוד שלו זה גם כן נגבה למעלה, בגלל שהוא מרגיש את עצמו חשוב ומשהו, משהו גבוה, משהו נעלה. לכן הוא כועס כאשר פוגעים בכבוד שלו. זה אחד האופנים איך להסביר את זה, אם אנחנו נגיד שנגבה למעלה הולך גם על כעס, גם על גאווה. יש אבל במאמרים של רבותינו נשיאינו לפעמים כתוב שצריכים לחלק, שהמילים נגבה למעלה הולך רק על הגאווה. כעס קשור עם אש מצד הרתיחה. אש יש שתי תכונות. באש יש את התכונה שהוא עולה למעלה, ויש באש את העניין של רתיחה, חמימות. הרתיחה שיש באש, וזה העניין של גאווה, סליחה, כעס. אדם כועס אז הוא נהיה חם. כך אומרים בספרדית, כן, בן אדם כשהוא כועס, איך אומרים בספרדית בן אדם שהוא כועס? הוא נהיה קליינטה, כן, הוא נהיה חם. זאת אומרת שהכעס והחמימות זה אותו עניין. בעצם רש"י אומר את זה גם בחומש בפרשת וירא, פרשה שבה הוא יושר. תראה, החוה"מ ששאל החוה"מ חז"ל, רש"י אומר כשבן אדם כועס אז זה נהיה חם באף שלו וכולי. על כל פנים, אז באמת הרבי הרש"ב מביא כזה ווארט, שכעס עם אש זה בסדר החמימות, ונגבה למעלה מתכוון רק על החלק גאווה. זה שני אופנים איך ללמוד פשט. ותאוות התענוגים מיסוד המים, כי המים מצמיחים כל מיני תענוג. יש את המידה רעה שקשור עם יסוד המים, זה תאווה של תענוגים. זה שבן אדם מחפש להתענג, להתענג על מה, זה תאווה.

13:07 של תענוג. אז זה גם מה זה קשור עם מים? כי אנחנו יודעים שמים, בעצם מים זה התענוג. מים מצמיחים כל מיני תענוג, בפשטות. אז הרבי מתכוון להגיד כפשוטו שהצמיחה של כל תענוג למטה זה על ידי יסוד המים. בלי מים לא שייך צמיחה, ובלי מים לא שייך צמיחה. אז ממילא כל תענוגי למטה באיזושהי צורה קשורים עם יסוד המים. יש בזה יותר בעומק העניין. יש בחסידות, בספרי קבלה, שבעצם מים, אנחנו רואים שהתענוג בכל דבר קשור עם מים. התענוג שבכל דבר קשור עם מים, לחלוחית, הלחלוחית שיש בדבר זה מה שמביא את התענוג של הדבר. יש בזה אריכות גדולה. אני לא רוצה להיכנס לזה עכשיו, אבל אחת מההוכחות הפשוטות שרואים, כשבן אדם יש לו תאווה למשהו, אז נהיה לו מים בפה ככה בגשמיות. תראה, אז רואים שיש את התענוג. תענוג קשור עם מים. זה הסיבה למה אנחנו קוראים לזה בלשון החסידות, בלשון הקבלה, מים נוקבין, מים דכורין. יש בחסידות כל הזמן על מים נוקבין, מים דכורין. המים זה התענוג. התענוג של המקבל, התענוג של המשפיע, על כל פנים. זה המשל. תראה אומר שיסוד המים קשור עם התאווה לתענוגים, הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים, יסוד הרוח. יסוד הרוח. מה יש ברוח? ברוח מה שיש זה אוויר, רוח, אוויר, אוויר. אין בזה ממשות, ולכן במידות רעות. מה העניין של רוח? כל מיני דברים שאין להם ממשות. ולכן האלטער רבי מביא ארבעה דברים הללו: הוללות, ליצנות, התפארות ודברים בטלים, שכל הדברים האלה זה דברים שקשורים עם רוח, אין להם ממשות. הוללות זה סוג של שמחה, אבל זה שמחה בלי טעם. שמחה בלי טעם זה נקרא

15:21 הוללות. שמחה של רוח. אדם סתם ככה משתגע בלי לעשות, בלי, בלי שום תוכן. על דרך זה גם כן ליצנות. כמובן ליצנות זה, זה דבר שאין לזה טעם. זה דברים ריקניים. והתפארות, התפארות זה סוג של גאווה. ההבדל בין גאווה להתפארות זה גאווה, זה עם טעם: עשיר בעושרו, חכם בחכמתו, גיבור בגבורתו. הוא מתגאה עם מה שיש לו. אבל בן אדם שמתגאה במה שאין לו, כמו שכתוב על המן [?], הוא מתגאה בעצם המציאות שלו בלי שום טעם. זה נקרא עניין של התפארות, ולכן זה קשור עם רוח, ועל דרך זה דברים בטלים. אז כל זה יסוד הרוח. עצלות ועצבות, יסוד העפר. מה הקשר בין עצלות ועצבות ליסוד העפר? אז מובן בפשטות שעפר, זה הטבע של עפר, זה שהוא יורד. כבדות, עפר זה כבדות. עוד דבר, עפר אין בזה חיים. מכל היסודות עפר זה הדבר שהכי פחות אין לו, אין לזה חיים. זה כמו, זה סוג של דומם. עניין של היעדר החיים ועניין של כבדות. אותו דבר זה עצלות ועצבות. מובן בפשטות, בן אדם עצלן, עצלנות זה היעדר החיים, כבדות. הוא עצלן, הוא שוכב במיטה. עד מתי עצל תשכב. ועל דרך זה עניין של כבדות, כבדות ואין חיים. על דרך זה בעניין העצבות. בן אדם כשהוא עצוב אין לו חיים. דפרסיון, עצבות, עצבות בנפש. תנועה של עצבות. אדם עצוב הוא בן אדם בלי, בלי חיים, הוא כמו מת, הוא מיואש. עצבות, ייאוש זה תכונות בנפש שהבן אדם איבד את החיים. אין לו חיים, אין לו געשמאק, אין לו זה. הוא עצוב, דפרסט. הוא נמצא עם הנפש, יהיה בלי שום תנועת החיים, וזה גם כן מפיל

17:28 אותו, כמו שכתוב הפתגם הידוע, שעצבות מפיל את האדם למיטה, שאין לו חשק לעשות שום דבר. אז גם עצלות וגם עצבות קשורים עם יסוד העפר. לפעמים אומרים אצל חסידים שעצבות זה מכיוון שהעפר זה השורש לכל הד' יסודות. הכל מן העפר. על דרך זה עצלות ועצבות זה המקור של כל המידות רעות. רואים במוחש שכל המידות רעות, הכל מתחיל מהעניין של עצלות ועצבות. כמו שהרב יסביר גם בהמשך התניא למה עצבות זה כל כך גרוע? כי ברגע שהבן אדם הוא עצוב אז, אז היצר הרע שולט עליו ואין לו שליטה על עצמו והוא נופל בכל שאר הדברים. אז ממילא מה אנחנו רואים מכל זה? הרב הביא פה כמה וכמה דוגמאות, אבל אם אנחנו מתבוננים בכל אחד מהמידות רעות האלה, אנחנו נראה שהכל זה תוצאה מנקודה אחת. הנקודה של ישות. כמו שאמרנו קודם, ההתחלה והשורש והבסיס של כל הדברים זה הרגש האני, הרגש היש. מצד ההרגש היש משתלשל מזה, כמו שאמרנו, ישות יכול להיות גם בלי רע. עצם ההרגש של האני, גם כשאתה אוכל דברים מותרים, גם שם יכול להיות האני, אבל כשהאני הזה יורד ונופל בדברים שליליים אז יוצא מזה כל הדברים האלה. כי אם אתה תחשוב על זה, אפשר לראות שכל המידות רעות שהרב כותב פה, בבסיס נמצא בהם נקודה אחת, ישות. מצד הישות אז בן אדם הוא בעל גאווה, מצד הישות הוא בעל תאווה, מצד הישות הוא בעל התפארות. דברים בטלים. כל המידות רעות בנקודה המהותית שלהם זה שהבן אדם הוא אני, הוא יש, הוא אנוכי, ומצד זה מגיע כל הדברים. על דרך זה עצלות ועצבות. למה בן אדם נהיה עצוב? כמו שהרב אומר

19:19 שעצבות מגיעה מהגאווה והישות, כי הוא חושב שהוא צריך כבר להיות במדרגה מסוימת והוא נופל מהמדרגה הזאת ולכן הוא נהיה עצוב וכולי. אז מזה אנחנו מבינים שהעניינים האלה, כל מה, הכל משתלשל מהנקודה הזאת של ישות. זה בנוגע למידות רעות. ממשיך הרב הלאה ואומר: וגם מידות טובות שבטבע כל ישראל בתולדותם, כמו רחמנות וגמילות חסדים, באות ממנה. לא רק מידות רעות. עכשיו תראה, הוא אומר את הנקודה השלישית, משהו עוד יותר מעניין, שהנפש הבהמית הוא בכלל לא רק רע. גם יכול להיות דברים טובים, הנהגות טובות, מידות טובות, והמידות הטובות האלה באים מצד הנפש הבהמית. איך יכול להיות שמהנפש הבהמית יבואו דברים טובים? אז זה הרב מסביר פה, שרואים שיש אצל כל יהודי שלושה סימנים. הגמרא אומרת: שלושה סימנים באומה זו. כל יהודי יש לו שלושה סימנים: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים. השלושה סימנים האלו שיש אצל יהודי זה קשור עם הטבע של הנפש הבהמית. זה לא רק מצד נפש האלוקית. כמובן שגם מצד נפש האלוקית, צריכים להסביר פה משהו, כי אם לא יש פה סתירה בתניא. יש שאלה מפורסמת שכאן האלטער רבי אומר שהמידות האלה באים מהנפש הבהמית, ובאיגרת הקודש בסימן י"ב האלטער רבי אומר שהשלושה סימנים זה מגיע מהנפש האלוקית. אז זה לא סתירה, כי זה שיהודי יש לו שלושה סימנים זה גם מצד הנפש האלוקית וגם מצד הנפש הבהמית. הטבע של יהודי, גם מצד הנפש האלוקית וגם מצד הנפש הבהמית, זה הוא רחמן, הוא גומל חסד והוא ביישן. זה שלושה סימנים שקשור עם הג' אבות. אברהם אבינו היה גומל חסדים, יצחק היה ביישן, ובפשטות יצחק היה ביישן, לכן הוא לא יצא, הוא נשאר בארץ

21:23 ישראל. טבע של ביישנות קשור עם טבע היראה. על כל פנים. ויעקב אבינו רחמן. פרשת השבוע, וישקהו ויבכו, מידות הרחמים. אז השלושה סימנים יש ליהודי מצד האבות. אה, אבל האבות החדירו את זה לא רק בנשמה של יהודי מצד הנפש האלוקית, אלא גם מצד הנפש הבהמית. יהודי גם מצד הנפש הבהמי שלו הוא אוהב לעשות חסד. הוא רחמן והוא ביישן. למרות שהאלטער רבי לא מביא פה ביישן. כמובן הוא מתכוון גם לזה, אבל בפועל האלטער רבי לא מביא את זה. הרבי שואל את השאלה: ממה נפשך, או שיביא רק אחד או שיביא את שלושתם. למה הוא לא מביא בושה? אז הרבי אומר תירוץ מאוד מעניין. הרבי אומר שהאלטער רבי לא מביא ביישנים כי הטבע של ביישנים זה לא ממש טבע רגיל אצל יהודי. להפך, יהודי בטבע הוא חוצפניק. כולם יודעים את זה. מפורסם בכל העולם הזה. יהודים בטבע הם לא ביישנים. יהודים בטבע הם עזי פנים. עזים שבאומות, כך כתוב בגמרא גם. אלא מה, העיקר הביישנות שיש לנו, שקיבלנו את זה, זה היה מצד מתן תורה. זה התחיל מיצחק, אבל עיקר הגילוי של בושה, מה שכתוב בפסוק שבהקשר של מתן תורה כתוב: וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק. אז הבושה זה משהו שלא כל כך טבעי ולכן האלטער רבי לא מביא את זה. הוא מביא דברים יותר טבעיים, שזה רחמנות וגמילות חסדים. אבל על כל פנים, כל העניין, מה האלטער רבי אומר לנו פה? שהנפש הבהמי של יהודי הוא שונה מנפש הבהמי של גוי. הנפש הבהמי של יהודי יש בזה גם כן טוב. מה ההסברה בזה? אז הוא אומר: כי בישראל נפש זו דקליפה היא מקליפת נוגה

23:18 שיש בה גם כן טוב, והיא מסוד עץ הדעת טוב ורע. אצל יהודי הנפש הבהמית מגיעה מקליפת נוגה. אנחנו עוד נלמד בפרקים הבאים בפרוטרוט מה זה קליפת נוגה. קליפת נוגה, נוגה זה משהו שהוא אור וחושך מעורבב ביחד. נוגה זה סוג של אור, אבל אור לא אור כזה שקשור עם הלילה. אז במילא בקליפת נוגה נעשה תערובת של טוב ורע, ואצל יהודי הקליפה שלו, הנפש הבהמית, זה נוגה שיש בזה גם טוב וגם רע, ולכן גם מידות טובות. מה האלטער רבי רוצה להגיד עם זה? האלטער רבי רוצה להגיד עם זה שלפעמים גם הטוב שאנחנו עושים יכול להיות בזה ישות. לא ישות של גוי, שהאלטער רבי יגיד עוד מעט, שזה לשם, לא ישות כזה שאני עושה את זה כדי לקבל גאווה וישות. לא. הוא מתכוון לישות יותר עדינה. הישות של היהודי זה כי אני אוהב. אני עושה חסד כי אני אוהב לעשות חסד. אני מרחם כי זה, כי זה, כי זה נורמלי לרחם, כי, כי אתה רואה מישהו סובל, מסכן. זה לא קשור עם אלוקות. זה הפשט ישות. זה לא קשור עם הקב"ה, זה קשור עם הטבע ולכן גם זה נכלל בנפש הבהמית. זה עדיין חלק מהישות שלי. הישות של יהודי הוא לא רק רע, הוא גם טוב, אבל זה לא קשור עם אלוקות. זאת אומרת, עם זה האלטער רבי שם לנו את היסודות של ספר התניא ותורת החסידות, כמו שדיברנו קודם, שלפני חסידות, לפני תניא, אנחנו חושבים שיש יצר טוב ויצר רע, או טוב או רע. אם זה טוב זה טוב, אם זה רע זה רע. אז לעשות חסד זה טוב. מגיע עכשיו על פי מה שלמדנו עכשיו, לאו דווקא.

25:13 כי יכול להיות טוב ואף על פי כן זה לא קשור עם נפש האלוקית, זה עדיין קשור עם הנפש הבהמית. לכן החלוקה זה לא טוב ורע, החלוקה זה קדושה וקליפה. איזה סוג חיים אנחנו חיים? נפש. איזה סוג חיים אנחנו חיים? חיים של קדושה, חיים של קליפה, חיים של אלוקות או חיים של אנוכיות, אני. ובזה נמצא כל יסוד העבודה ועל זה מיוסד כל ההמשך של ספר התניא.