אגרת התשובה פרק ד׳, חלק י׳ - ההפרש בין האותיות של שם הוי׳

00:00 אנחנו נמשיך הלאה עם איגרת התשובה. בדף צ"ד, עמוד ב'. אנחנו פה באמצע להסביר את הד' אותיות של שם הוי'. אז הרבי מסביר שהד' אותיות של שם הוי' מרמזות לעשר ספירות. ומבאר איך זה נלקח, שזה גם כן בנפש, עוד יש גם כן חלק הוי' ממש, שגם לנשמה יש לה ד' אותיות של שם הוי' שמרמזות לעשר כוחות הנפש, עשר ספירות שנשתלשלו מהם. אבל תראה פה, באמצע להסביר את הד' אותיות איך שזה למעלה. אז דיברנו פה, ונגיע לאות יו"ד. ונגיע לאות יו"ד. אז האלטער רבי אומר שני עניינים. עצם האות יו"ד מרמז על חכמה. שזה העניין של נקודת היו"ד. חכמתו יתברך, שזה בחינת העלם והסתר, שלכן זה נקודה. נקודה זה נקודה, זה למעלה מגילוי. אין בזה אריכות, אין בזה התפשטות. אז זה מעלה של העלם והסתר. זה אלוקות שלמעלה מהעולם. יש גם כן קוצו של יו"ד, שזה עוד יותר גבוה, שקוצו של יו"ד זה הקוץ שנמצא למעלה מהיו"ד. זה מרמז על העניין של בחינת רצון העליון. אז הסברנו בשיעור הקודם למה זה מגיע לפה. תראה, בא להסביר פה ד' אותיות של שם הוי'. מה נכנס פה קוצו של יו"ד? הסברנו את כל העניין שזה מגיע לאיגרת התשובה. על ידי זה שאנחנו יודעים על העניין של קוצו של יו"ד, שיש את הבחינה של למעלה מהיו"ד, אבל יש לו שייכות ליו"ד, שזה הרצון העליון. משם מגיע כל העניין של כפרה על עוונות, סליחה על עוונות, להגיע למידת הרחמים. מצד קוצו של יו"ד נהיה העניין של סליחה על עוונות, וזה מגיע להמשך. בעזרת ה' נחזור לזה וכולי. יש פה עוד עניין מאוד מאוד מעניין, שמיוסד על תורה של ר' לוי יצחק, על הגאון

02:12 של ר' לוי יצחק, שזה נראה לכאורה רק דיוקי מילים. אבל כמו שהרבי מלמד אותנו, שכל דיוק של ר' לוי יצחק זה נוגע להבנה וכלל הסוגיה שאנחנו לומדים פה באיגרת התשובה. יש פה דיוק. אם מסתכלים באיגרת התשובה רואים פה דבר מעניין, שהאלטער רבי אומר שתי לשונות. האלטער רבי מתחיל ומגיע להסביר את העניין שהעשר ספירות נמצאות בד' אותיות של שם הוי'. אז הלשון של האלטער רבי זה נכללות ונרמזות. כל הי' ספירות נכללות ונרמזות. יש פה שתי לשונות. ר' לוי יצחק מדייק שיש פה שתי לשונות. לשון אחד נכלל, לשון שני נרמז. מה ההבדל בין שתי הלשונות האלה? ולמה האלטער רבי מביא את שתי הלשונות? וכשמסתכלים הלאה רואים דבר מעניין. כשמדובר ומגיע בפרטות, מגיע ליו"ד. אז האלטער רבי אומר שהיו"ד, שהוא בחינת נקודה לבד, מרמזת לחכמתו יתברך. כאן האלטער רבי אומר רק מילה אחת, מרמזת. הוא לא אומר נכלל ומרומז. הוא רק אומר מילה אחת, מרמזת. כשהוא מדבר ומגיע לקוצו של יו"ד, גם כן אומר: והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון. אז הוא גם כן אומר את הלשון רומז. הוא לא אומר נכלל ונרמז. בהמשך, כשהוא מגיע לאות ה', ועל דרך זה באות ו' ובה' תתאה, שאר האותיות, האלטער רבי עוד פעם חוזר להגיד נכלל ונרמז. האלטער רבי אומר, כשמגיע לאות ה', נכללת ונרמזת באות ה'. ומגיע לאות ו', גם כן נכללת ונרמזת באות ו'. אז, אז מה יש פה? אז ר' לוי יצחק אומר, רק תדייק בלשון ותראה שיש פה כזה דבר. כשמדבר על כל הד' אותיות בהתחלה, בתחילת העניין, כל העשר ספירות מרומזות בד' אותיות, הוא אומר נכללות ונרמזות. הוא אומר את

04:31 שתי הדברים. כשמדבר על יו"ד הוא אומר רק מרמזת. כשמדבר על קוצו של יו"ד הוא אומר רק רומז. הוא לא אומר נכלל ונרמז. כשמדבר אחר כך על ה', ו', ה', הוא עוד פעם חוזר להגיד נכללת ונרמזת. מה הסיבה לזה? אז הרי יש שיחה נפלאה פה בביאורים על איגרת התשובה, שהרבי נותן לנו פה הסבר שפשוט פותח את העיניים להבין את ההבדל בין האותיות של שם הוי', ובאופן איך האותיות של שם הוי' פועלות על ידי מצוות. איך אנחנו פועלים על ידי עשיית המצוות, ממשיכים אלוקות, והרי זה כל המטרה באיגרת התשובה. להסביר איך שיהודי על ידי תורה ומצוות הוא ממשיך אלוקות, ומוסיף תוספת אור בשם הוי', ועל ידי שאתה עושה עבירה אתה עושה חס ושלום פגם בשם הוי', וכל התשובה זה לתקן את הפגמים ולכפר אותם ולזכך אותם, לנקות אותם. אז קודם כל, מה ההבדל בין שתי המילים האלה? מה ההבדל בין המילה נכלל למילה נרמז? מה ההבדל בין נכללת ונרמזת? ההבדל הוא שנכלל זה מלשון שהוא ממש נמצא שמה, התלבשות. כשאתה אומר נכלל, יא, אז הכוונה היא שיש פה איחוד, התלבשות ממש. כשאתה אומר נרמז, זה רק רמז בלבד. רמז זה לא משהו ממש בהתלבשות, זה משהו יותר מרחוק. נכלל זה אומר, בדוגמה, נדבר למשל ונגיע לרב שמלמד את התלמיד. אז כשרב מלמד את התלמיד, אז יש השכל הרב שמתלבש בהתלבשות, הסברים, משלים, דוגמאות, הסברים שהתלמיד יוכל להבין. זה נקרא התלבשות. זה אופן אחד, ויש לפעמים דברים מאוד מאוד נעלים שהרב לא יכול להסביר את זה לתלמיד, ואז הוא אומר לו רק רמז. כשמדובר על שכל מאוד גבוה, מאוד נעלה, זה לא יכול לבוא באותיות,

06:45 במילים, בהסברים, אז הרב אומר את זה רק על ידי רמז. חסידים יש למשל אומרים: למה בן אדם עושה עם האצבע, כן? מה זה התנועה עם האצבע? לפעמים כשהרב מלמד את התלמיד הוא רוצה להגיד לו משהו מאוד עמוק. מסביר, מסביר, אבל כשמגיע לאיזה עומק העניין, הוא אין לו מילים, אין לו כבר מה להגיד. אז הרב עושה תנועה עם האצבע, והתלמיד מבין מתוך התנועה הזאת שיש פה משהו יותר עמוק, ומזה הוא יחשוב, הוא יתבונן והוא לבד יגיע לזה. התנועה עם האצבע זה תנועה מאוד חיצונית. יא, אין פה שכל, זה רק תנועה גשמית, אבל יש פה רמז. יש פה משהו יותר עמוק. על כל פנים, אז בכללות ההבדל בין נכלל ונרמז זה שתי עניינים. מה זה אומר למעלה בספירות? אז בכללות למעלה בספירות זה ההבדל בין האורות והכלים. זה ההבדל בין אורות וכלים. הד' אותיות של שם הוי', האותיות של שם הוי', האותיות, כל אות יש לה צורה. ציור של האות יו"ד. ציור של האות ה"א. ציור של האות וא"ו. הציור של הד' אותיות של שם הוי' זה כלי לחכמה, בינה, ז"א ומלכות. הציור של האות יו"ד זה משל על חכמת האצילות, כי זה ציור של נקודה וכולי. הציור של האות ה"א, שיש לזה אורך ורוחב, זה משל על בינה. הציור של האות וא"ו, כל ציור אות זה משל, זה לבוש לכלי לאחד מהספירות. אבל בנוגע לכלים אז אפשר להגיד נכלל, אבל בנוגע לאורות, האור של הספירה הוא לא, קורא לו הוא אור. האור הוא פשוט. האורות הם לא כל כך מצטיירים. האורות נשארים מאוד גבוה, אז זה רק רמז. אז זה הלשון של האלטער רבי, שכל העשר

08:45 ספירות נכללות ונרמזות. בהתחלת העניין האלטער רבי אומר נכללות ונרמזות. מכיוון שיש בכל הספירות גם אורות וגם כלים, אז ביחס לכלים אומרים נכללות, הם ממש נכללים בד' אותיות, כי הכלים יש להם ציור. אז הציור של הכלים נכלל בציור של הד' אותיות של שם הוי'. או הפוך, הציור של הד' אותיות נכלל בכלים דאצילות, כי הציור של האותיות זה, זה בדיוק מהציור של חסד, חכמה, הספירות. זה בנוגע לכלים. אבל האורות אי אפשר להגיד שזה נכלל, כי זה מדי נעלה. זה פשיטות, אז זה רק רמז. זה בהתחלת העניין. כשמגיעים אבל אחר כך, מגיע לפרט האותיות. כאן אומר, אומר, אומר האלטער רבי, שמגיע לפרט האותיות, אות יו"ד, ספירת החכמה, באמת ספירת החכמה הוא לא ממש מצטייר בכלי. אנחנו יודעים, חסידות מלמד אותנו שספירת החכמה זה מאוד נעלה. ספירת החכמה זה כוח מה, חכמה זה ביטול, כוח מה. האלטער רבי אומר בתניא, בליקוטי אמרים, בחלק-- בפרק ל"ה, שבחכמה מאיר ״אין עוד מלבדו״. הוא לבדו ואין זולתו, איזו ספירת החכמה. אז ממילא יוצא שבעצם איך אתה יכול להגיד שהאות יו"ד, ממש חכמה מלובש באות יו"ד? הרי חכמה זה ביטול. איפה הציור? איך יכול להיות ציור? ולכן כשהאלטער רבי מגיע לחכמה, האלטער רבי אומר ״מרמזת״. זה לא ממש התלבשות, לא רק האור של חכמה, גם הכלי של חכמה. כי סוף כל סוף בחכמה, מצד הביטול שבחכמה, בגלל שבחכמה מאיר הביטול האמיתי שהוא לבדו ואין זולתו, אז גם הכלי הוא כמו האור, הכלי הוא מדי גבוה, אז לכן האלטער רבי אומר רק ״מרמזת״. זה לא, לא, לא ממש התלבשות. זה בנוגע לחכמה. בנוגע

11:00 לקוצו של יו"ד עוד יותר. אם ככה זה בנוגע לחכמה, שחכמה זה כבר ספירה, ואף על פי כן, בגלל שחכמה זה ביטול, אז האלטער רבי אומר זה רק ״מרמזת״. כמו שרבי כלל בחיים[?] אומר, קוצו של יו"ד, ודאי שזה לא יכול להיות כלי. הקוצו של יו"ד זה רצון העליון, כתר. רצון העליון לא יכול להתלבש בכלי. רצון העליון זה אין סוף, זה בלי גבול. הבלי גבול לא יכול להתלבש בכלי, ולכן אומר האלטער רבי רק ״רומז״. עוד יותר הרבי מדייק, ר' לויק מדייק את זה, אבל הרבי מסביר את זה. מאוד מעניין, תקשיבו טוב, זה מאוד חשוב לראות איך שכל דבר מדויק גם על פי דקדוק, גם על פי חסידות, שהלשון של האלטער רבי בנוגע לחכמה, האלטער רבי אומר ״מרמזת״. בנוגע לקוצו, רצון העליון, האלטער רבי אומר ״רומז״. מה ההבדל בין מרמזת לרומז? גם זה יש הבדל. בדקדוק כתוב שיש עניין בדקדוק, שיש הבדל עם האות מ"ם, זה אותיות כבדות. בדקדוק יש אותיות כבדות. כלומר, כשאתה אומר מרמז זה יותר כבד, זה יותר מציאות, יותר התלבשות. כשאתה אומר רומז זה יותר רחוק, וזה מה שאנחנו אומרים. חכמה זה ספירה. אלא מה? בגלל שהוא בתכלית הביטול, אז אי אפשר להגיד ממש נכלל. זה לא, לא ממש התלבשות. לכן הוא אומר מרמז, מרמז עם מ"ם. כי סוף כל סוף זה ספירה. אבל בנוגע לרצון העליון, רצון העליון זה שם אי אפשר להגיד אפילו מרמז, זה רק רומז. זה לגמרי באין ערוך. הקוצו של יו"ד זה לגמרי באין ערוך. זה רק רמז בעלמא. על פי היסוד הזה, מה-מה-- טוב יפה, אז אם ככה יוצא שזה מדויק. כאן כתוב נכללות ונרמזות, כאן כתוב מרמזת,

13:14 כאן כתוב רומזת. כדי להגיד שזה רק רמז בעלמא, זה לא ממש מתלבש. מה זה נוגע פה לאגרת התשובה? מה נוגע לנו באגרת התשובה לדעת באיזה אופן הקדוש ברוך הוא מתלבש באותיות, שפה הוא ממש מתלבש, פה הוא רק מרמז, פה זה רק רומז? מה זה העניין? אז הרב אומר: הוא פשוט מאוד, זה פשוט נוגע לכל העניין. יש פה שאלה פשוטה. יש פה שאלה פשוטה שלכאורה נשאלת. השאלה היא למה בן אדם יש לו יכולת לעשות עבירה ולפגום בשם הוי"ה? איך זה קורה שבן אדם, כשעושה עבירה, הוא עושה פגם בשם הוי"ה? איך יכול להיות כזה דבר? שם הוי"ה זה הקדוש ברוך הוא. איך בן אדם יכול לפגוע בשם הוי"ה? מה ההסבר? ההסבר הוא בגלל שהספירות יש להן סוג של מציאות. ספירות זה כלים. הספירות מתלבשות בהגבלה של כלים, וזה מתלבש באצילות. אז סוף כל סוף יש פה עניין של מציאות. עם כל הגדלות של שם הוי"ה, אבל שם הוי"ה מלובש בכלים, ובגלל שזה מלובש בכלים, לכן על ידי ריבוי צמצומים יש לאדם מקום למציאות. אז המציאות של האדם יש לו שייכות לכלים דאצילות, ולכן כאשר אני עושה מצווה אני עושה ביטול הכלים. אני פועל תוספת אור, תוספת המשכה. ולהיפך גיסא, כשאני עושה עבירה אני פוגם בכלים. כי יש שייכות בין הכלי אל הבן אדם, כי זה מציאות, ודקות זה דקות, יש לו שייכות. לפי זה, איך זה שהרצון, נשאלת השאלה איך הרצון העליון יכול לתקן את הפגם? אמרנו שאתה עושה תשובה. תשובה זה יתגבר על זה עם רצון עליון, זה מתקן את הפגם. אם הרצון גם כן יש לו ציור, הרצון הרי מלובש בקוצו של י'. אז יש

15:21 לו גם כן שייכות למציאות. קוצו של י'. אז אם ככה גם הרצון שייך למציאות. אז אם ככה גם ברצון יש פגם. איך אם ככה הרצון יכול לתקן? אם הרצון לגמרי למעלה משייכות לעולמות, רצון העליון זה הקשר, יודעים לצורך מה. זה למעלה מעולמות. אין לזה שום שייכות לעולמות. אז מובן איך הרצון יכול לתקן. אבל אם הרצון גם כן הוא בגדר אותיות, קוצו של י' זה־זה־זה רצון. אז גם הרצון יש לו שייכות. אז אם ככה איך הרצון יכול לתקן? זה האלטער רבי מתרץ עם השינוי לשון. לכן על ידי זה שהאלטער רבי כתב רומזת, זה האלטער רבי מתרץ לנו. ובנוגע לשאר האותיות אומרים נכללות או נרמזות. זה אומר שיש פה ציור, יש פה התלבשות, לכן הפגם תופס מקום, ולכן על ידי העבירה אתה עושה פגם בשם הוי"ה. אבל קוצו של יוד זה רק רמז. הוא לא נמצא שמה באמת, זה רק רומז. רמז, אין לזה שייכות בעצם. הוא נשאר למעלה ממנו. רצון העליון בעצם הוא למעלה משייכות, אלא מה, הקוצו זה רק רמז בלבד. זה רק רמז בלבד, אז זה בעצם לא תופס מקום ולכן הוא ב־ הפגם לא מגיע לשמה ולכן הוא יכול לתקן את הפגמים. להיפך גיסא, כמו שאמרנו בשיעור הקודם, סוף כל סוף האלטער רבי רוצה להגיד שיש לו גם שייכות. יש קוצו של יוד שייך ליוד, כדי להסביר איך הוא מתקן. זה שני צדדים. מצד אחד, בגלל שהוא למעלה מד' אותיות שם הוי"ה, למעלה מספירות ולא תופס מקום, לכן הוא יכול לכפר לו. לכן הוא יכול לסלוח. כן? להיפך גיסא, זה שהוא ממלא את הפגמים כי יש לו גם שייכות. זה העניין של קוצו

17:13 של יוד. הוא למעלה מאותיות מצד אחד, זה רק רמז בלבד. מצד שני, בגלל שיש לו רמז אז יש לו גם שייכות ולכן הוא יכול לתקן את הפגמים של הד' אותיות של שם הוי"ה. זה הביאור של הרבי פה, ביאור מאוד מעניין, אבל רק עוד דבר אחד. לפי היסוד הזה הרבי מסביר דבר נפלא, דבר נפלא. היסוד הזה שקוצו של יוד זה רומז למשהו היותר נעלה. תקשיבו טוב, זה יסביר לנו עניין מאוד מאוד מעניין בהלכה. קוצו של יוד מרמז לכתר, לרצון העליון, דבר הכי נעלה. ולהיפך גיסא, זה רק רומז. כן? זה לא בהתלבשות. זה מתרץ שאלה מאוד פשוטה שלכאורה נשאלת מצד ההלכה: מה יותר קדוש? מה יש לזה יותר קדושה בהלכה? הד' אותיות של שם הוי"ה או הקוץ שעל היוד? לפי ההלכה אסור למחוק שם הוי"ה. למחוק קוץ גם כן אסור בפשטות, אבל אין לזה אותה חומרה. בן אדם שמוחק שם הוי"ה הוא עובר, הוא עובר על איסור דאורייתא. כן? אסור לאבד שם הוי"ה, אסור למחוק שם הוי"ה, זה איסור דאורייתא. אם אדם מוחק רק את הקוץ הוא עדיין לא מחק שם הוי"ה. מן הדין אין בזה אותה חומרה, אין לזה אותו עניין. לכאורה תשאל שאלה פשוטה: רגע, מה יותר גבוה? היוד או הקוץ של יוד? קוצו של יוד הרי יותר גבוה. קוצו של יוד זה רצון העליון וי' זה חכמה. רצון יותר גבוה. בפירוש בהלכה זה הפוך. הקוצו של יוד אין בזה כזאת קדושה. היוד כו' יותר קדוש מהקוצו של יוד. מה ההסברה בזה? אז ההסברה בזה זה כמו שלמדנו פה בתניא, זה גוף הביאור. ד' אותיות של שם הוי"ה הם כלים לחכמה, בינה, ז"א

19:28 מהות. הם כלים לגילוי אור אין סוף. בגלל שהם כלים, יש בהם קדושה. הקוצו של יו"ד הוא לא כלי. הוא לא כלי כי רצון אין לו כלי. רצון למעלה מכלים. זה רק רמז. אם זה רמז, אז הוא עצמו לא מתלבש בו, אז הוא למעלה ממנו. לכן אין לו את אותו עניין, אין לו אותה מדרגה של קדושה כמו הד' אותיות של שם הוי'. דוגמה פשוטה נוספת לעניין הזה, יש את זה בנוגע לטלית וציצית ובנוגע לאנכי הוי' אלוקיך. אנכי הוי' אלוקיך, כן? מה כתוב בחסידות? אנכי הוי' אלוקיך. אנכי על מי זה הולך? אנכי על עצמות. אנכי, מי שאנכי, זה הולך על עצמות ומהות הקדוש ברוך הוא. למעלה מכל שם. הוי' זה הולך על יו"ד ק"ה וא"ו ק"ה, שם הוי', סובב כל עלמין, שם הוי', זה חכמה בינה ז"א ומלכות, לפי מה שלומדים פה, שם הוי'. אלוקיך זה יהיה שם אלוקים, למטה, סוף שיעור וכולי. עכשיו, בהלכה שם הוי' יש בו קדושה. זה מהשמות שאינם נמחקים. שם אלוקים יש בזה קדושה. אסור למחוק את שם הוי', שם אלוקים, אבל אנכי מותר למחוק. אם הסופר עשה טעות, רוצה למחוק אנכי, אין לו שום בעיה, מן הדין אין שום בעיה למחוק את המילה אנכי. מדיני ספר תורה. למחוק שם הוי' אסור, למחוק שם אלוקים אסור, למחוק אנכי אתה יכול. למחוק, לכתוב אחר. מה? הרי אנכי זה הרי עצמות. יותר גבוה מהוי'. ואף על פי כן אנכי זה לא קדושה. מה ההסברה? אותו דבר. שם הוי' הוא כלי לאצילות, שזה הולך על הספירות. שם אלוקים הוא כלי למידת גבורה של הקדוש ברוך הוא. אנכי הוא לא כלי

21:28 לעצמות. אנכי זה לא כלי לעצמות. עצמות זה לא בגדר כלי, לא שייך כלי לעצמות. אנכי זה רק רמז. איך? אין לנו מילה להגיד, הקדוש ברוך הוא עצמו, אין לזה שם. הקדוש ברוך הוא לא שם. אנכי זה רק רמז, אבל העצמות לא מתלבשת במילה אנכי, ולכן המילה אנכי אין בזה קדושה כמו הקדושה של הוי' אלוקיך. עוד דוגמה בהלכה, טלית ותפילין, טלית וציצית. בדיני טלית וציצית, מאוד מעניין. בהלכה, אין... מה יותר... מה יש יותר קדושה בטלית או בציצית? בדין, בהלכה, למה יש יותר קדושה, לטלית או לציצית? ציצית. על פי ההלכה, הבגד של הטלית אין בו שום קדושה. אתה יכול לזרוק את זה בזבל גם כן. לא צריך לשים את זה בגניזה. על פי ההלכה, טלית הוא לא נחשב לתשמיש קדושה. בשעה שאתה משתמש עם זה, זה מצווה, אבל כשאתה, כשזה נפסל, כשזה גמר, הטלית מצד עצמו אין בו דין קדושה בדין, בהלכה. ציצית, בהלכה יש כן דינים מסוימים של קדושה, כן? כתוב שאסור, אה, לעשות עם השיניים, אה, ל-ל-לקרוע, צריכים להיזהר, זה ביזוי. הציצית יש יותר דינים בהלכה, יותר זהירות בנוגע לציצית מאשר בנוגע לטלית. יש... לכן אמרתי, בדינים מסוימים בנוגע לביזיון, אז כתוב על הציצית לא לבזות את זה. על הטלית כתוב שאין לזה שום קדושה, על הציצית על פי ההלכה יש בזה כן, בדברים מסוימים, יש לזה כן עניינים יותר של קדושה. ככה יוצא בהלכה. על פי חסידות, מה זה טלית ומה זה ציצית? מה כתוב בדרך מצותיך, במצוות ציצית, מסתמא בחורים למדו? טלית מרמז על סובב כל עלמין וציצית מרמז על צמצום. קו, ממלא. אז מה יותר גבוה, טלית או ציצית?

23:34 טלית יותר גבוהה מהציצית. ובהלכה זה הפוך. הציצית יש בזה יותר ערך, יותר חשיבות בהלכה מאשר הטלית. איך מסבירים את זה? אותו דבר כמו שמסבירים פה את העניין. ציצית בגלל שזה צמצום, ציצית מרמז על צמצום, אז החיות הממלא, הקו, מה שזה יהיה, מתלבש. טלית שהוא מקיף, מקיף לא מתלבש. זה רק רמז. אז זה רק רמז, הטלית מצד עצמו אין בו קדושה. אז זה יסוד מאוד מעניין בעבודה. הרבי מסביר את זה גם לגבי השיחה הידועה, קונטרס ענינה של תורת החסידות, הביאור של מודה אני. למה מודה אני זה יותר גבוה מכל שאר התפילות? אין בזה שם. אין בזה שם לפני נטילת ידיים. מודה אני זה עצם הנשמה. זה יחידה, זה עצמות, זה פנימיות. אבל אדרבה, זה רק רמז וזה לא כלי, ולכן אתה יכול להגיד מודה אני בלי נטילת ידיים. זה ועוד על זה. על כל פנים, נחזור לענייננו. אז מה אנחנו לומדים פה בתניא? שעל זה הרבי מסביר לנו שהד' אותיות של שם הוי' נכללות בעשר ספירות, ובד' שם הוי' יש גם אור וגם כלי. וכל הד' אותיות שייכים לעשר הספירות. יש את הכלים, יש את האורות. וכשיהודי עושה מצווה יש לו את הכוח להוסיף תוספת אור באצילות, באורות ובכלים. וכשיהודי עושה עבירה הוא פוגם גם בכלים וגם באורות. זה מה שהרבי רוצה להגיד. ויחד עם זה יש גם כן את האפשרות לתקן את זה על ידי תשובה. על ידי זה ממשיכים רצון העליון, שהרצון העליון מצד אחד הוא למעלה מהוי', כמו שאמרנו, פעמיים למעלה לגמרי מן הערך, ולכן יש לו את היכולת לתקן למעלה מהוי' מצד אחד. מצד שני יש לו שייכות, אבל השייכות

25:42 זה רק בדרך רמז, לא באופן של התלבשות. אם זה היה יחס של התלבשות, אז הפגם היה תופס מקום שמה. בגלל שזה רק דרך רמז, לכן הפגם לא תופס מקום והוא יכול גם כן לפעול את התיקון. עבודת התשובה פועלת שעל ידי זה נמשך י"ג מידות הרחמים מרצון העליון להביא את הבן אדם, לזכות אותו שהוא יוכל להתחיל מציאות חדשה, שזה כל מה שיסביר בעזרת השם בהמשך התניא. זהו, והנה הגענו לתניא.