תניא פרק ל״ב - חלק ו׳

00:00 אנחנו חוזרים בליקוטי אמרים פרק ל"ב בדף מ"א עמוד ב'. אה, בשורה לא תירא. שמה בנקודה. כן? מה האלטער רבי מדבר פה? אז בחצי הראשון של פרק ל"ב האלטער רבי הסביר את העומק של אהבת ישראל על פי חסידות. האלטער רבי הסביר למה אהבת ישראל זה מצווה כזאת שרק אם יש לך את הנקודה של תניא, הנקודה שהאלטער רבי הסביר בפרקים הקודמים, אתה יכול לקיים את המצווה בשלימות. המצווה של אהבת ישראל זה מצווה שעל פי פשוטו, זה מצווה שקשה להבין איך אפשר לקיים את זה. התורה דורשת אהבה, ולא סתם אהבה, אלא אהבה אמיתית באופן שהאהבה הזאת היא כמוך. שהפשט כמוך פירושו כמו שאדם אוהב את עצמו. ולמי? לכל אחד מישראל, מגדול ועד קטן. זה היפך המציאות. ראשון, הרמב"ן. הרמב"ן בפרשת קדושים על הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", הרמב"ן אומר לא יקבל. אה, אי אפשר להבין את הפסוק הזה על פי פשט, ולא, אי אפשר להבין את זה. המציאות, במציאות אי אפשר שיהיה כזה דבר. ככה שאל הרמב"ן וכמה וכמה מהמפרשים מהראשונים. ולכן באמת מפרשים כל מיני פירושים. יש כל מיני פירושים. מה הפשט? ואהבת לרעך כמוך. איך זה מתאים עם-- איך אפשר לקיים את המצווה הזאת? בפשטות, על פי ההלכה, מסתכלים ברמב"ם, בשולחן ערוך. אז כתוב שהכוונה היא בנוגע לפועל. לספר די, להתנהג אליו טוב. זאת אומרת עניין של התנהגות. יש שיחה ידועה של הרבי בחלק י"ז פרשת קדושים, שמבאר איך שעל פי פשוטו של מקרא גם כן, שיטת רש"י בעניין שזה העניין של אהבת ישראל בנוגע למעשה. שכל המצוות של פרשת קדושים זה ביאורים על אהבת ישראל. איך עושים את

02:07 זה בפועל? זה כלל גדול בתורה. לכן רש"י מביא את רבי עקיבא. כלל גדול בתורה כדי להסביר שזה בעצם העניין. אהבת ישראל מקיימים על ידי שאתה לא גונב, על ידי שאתה לא עושה נקמות ועל ידי שאתה לא עושה נטירות, על ידי שאתה לפני ולשיטתי מרשה. כל הפסוקים שכתובים בפסוק זה בעצם האופן איך לקיים אהבת ישראל. והפשט כמוך בעצם על פי פשט זה לא כמוך ממש כמו שכתוב בתניא. הפשט כמוך זה כמוך, כמו על דרך כי כמוך כפרעה. מה הכוונה שיהודה אמר ליוסף כי כמוך כפרעה? כמוך? לא ממש אותו דבר. דומה. על דרך זה פה. כמוך. בערך. אבל האלטער רבי מסביר על פי פנימיות העניינים זה לא ככה. על פי פנימיות העניינים הכוונה היא עם כל העומק. ואהבת לרעך כמוך. יהא ואהבת בתכלית השלימות ולרעך בתכלית השלימות, וכמוך בתכלית השלימות. איך אפשר לעשות את זה? אז על ידי זה שנפש עיקר וגוף טפל, אז זה היה הביאור של החלק הראשון של הפרק. כשלאדם יש אצלו את הנקודה שהנשמה זה העיקר אצלו. והנשמה זה הרע בכולנו. הנשמה מגיעה משורש אחד וכל הנשמה זה נקודה אחת. והכי ממש, שורשם בהוי' אחד. ובמילא מצד אחדות הנשמה אז במילא זה כל הזה. אהבה לכל יהודי זה אהבה עצמית, בלי הבדל מיהו ומהו. זה היה הנקודה של החלק הראשון של הפרק, ועל פי זה הוא הסביר מה שהלל אמר, זהו כל התורה כולה, עם שני הביאורים של האלטער רבי. לא נחזור על זה עכשיו. בחצי השני של פרק ל"ב אומר האלטער רבי, עכשיו האלטער רבי נכנס לפרטים. לפי מה שלמדנו פה שצריך להיות אהבת ישראל אמיתית כמוך ממש לכל יהודי, לא

04:05 משנה מה ההתנהגות שלו, אה, והיא צריכה להיות עצמית אצל שהוא יהודי. אז אם ככה, איך? איך אנחנו רואים שבהלכה כתוב אחרת? בהלכה כתוב שיש לפעמים שצריכים לשנוא בן אדם. ההלכה פוסקת שמצווה לשנוא אותו. זה היה השאלה שהאלטער רבי שאל. ולא רק לשנוא אותו אלא גם לרעו ישנאו. איך יכול להיות אם צריך את האהבה עצמית צריך לשנוא אותו. ועל זה האלטער רבי התחיל לבאר שזה המצווה לשנוא אותו שכתוב בנוגע לחבירו. מדובר בתנאים מיוחדים שיש לזה סיבה מיוחדת. כשחבירו בתורה ומצוות, זה התנאים. כדי שיוכל להיות לשנוא אותו צריך להיות חבירו בתורה ומצוות, גם חבירו, גם מקורב אצלו וגם קיים כבר הוכח תוכיח. ואחרי כל זה הבן אדם נשאר באותו מצב, זה אומר שהוא עושה את זה בדווקא. זה אומר שהבן אדם הזה הרע נמצא אצלו באופן שלא אכפת לו, כן? כי הוא יודע והוא ברמה שלך וזה, ודיברת איתו כבר וניסית ואף על פי כן הוא ממשיך. זאת אומרת שהרע-- אז העניין של שנאת הרע, אוהבי ה' שנאו רע. צריכים לשנוא את הרע, צריכים לשנוא את הבן אדם הזה שמתנהג באופן כזה שהרע אצלו בתכל'ס התקבל. אבל זה בתנאים מאוד מאוד מיוחדים. אבל כשאין את כל התנאים האלה, כי אם הוא לא חבירו בתורה ומצוות והוא לא מקורב אצלו וכולי, ואפילו אם הוכיח אותו, אבל הוא לא ברמה שלך, אז גם תוכחה הוא לא, אין לו, אין לו את ההבנה מה זה, מה זה יקר התורה ומצוות. אז אי אפשר, אי אפשר, אי אפשר ל-- אז צריכים להמציא זכות עליו. אז צריכים לאהוב אותו. ואז אין את העניין של מצווה לשנוא אותו. זה היה הנקודה

05:55 שעל זה הוא הביא מה שכתוב בפרקי אבות. לכן כתוב בפרקי אבות: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. שהלל, אותו הלל שאמר את העניין הקודם שזה כל התורה כולה. אז אותו הלל אמר אוהב את הבריות. שהפשט בריות הוא לא מתכוון דווקא ליהודי שהוא חבירו בתורה ומצוות, אלא בריות הוא מתכוון בן אדם שאין לו שום מעלה. כן? כמו שהרבי מדייק, ואלטער רבי כאן עכשיו גם כן בא לבאר את זה. כן? בריות שכל עניינם זה שהם רק בריות בעלמא, אין להם שום מעלה אחרת חוץ מזה. ואף על פי כן אומר הלל צריך להיות אוהב-- בוא נראה בפנים, שמה, שמה אנחנו אוחזים. שורש המספר, אוהב וכו', הנקודה. לא אמר שאף הרחוקים מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא. מה אומר הלל? הלל בא להגיד, כן? בן אדם כזה שהוא לגמרי רחוק מתורה ומצוות. זאת אומרת שבפועל הוא בעל עבירות. ואף על פי כן אומר הלל שצריכים לאהוב אותו. אז מכאן הראיה, למשל, האלטער רבי אומר שהעניין של מצווה לשנוא אותו לא מדבר סתם על יהודי שעושה עבירות. זה מדבר על סוג מסוים במיוחד ביותר. אבל בן אדם כזה שהוא לא חבירו בתורה ומצוות ולא מקורב אצלו, אז על זה אמר הלל שיהודי שהוא רחוק מתורת ה' ועבודתו ולכן נקראים בשם בריות בעלמא. מה פשט בריות בעלמא? בריות בעלמא הפירוש הוא שהמעלה היחידה שיש לו שהוא נברא. אין לו מעלה אחרת. המעלה היחידה שיש לו זה שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. אין לו מעלה מצד המוחין, אין

07:42 לו מעלה מצד מידות, אין לו מעלה, אין לו, אין לו שום דבר. אבל מה יש לו? שהקדוש ברוך הוא ברא אותו. יש את השיחה הידועה שהרבי מביא את הסיפור של רבי אלעזר ברבי שמעון שעלה ברחוב והוא ראה בן אדם, כן? והבן אדם, אה, סיפור הידוע, כן? שאמר לו: כמה מכוער אותו האיש, כן? איך הוא נראה? לא, לא נראה טוב, הוא נראה גם מכוער, כן? ואז הבן אדם הזה ענה לו: לך לאומן שעשאני. הרי ישנה השאלה הידועה איך יכול להיות שרבי אלעזר ברבי שמעון, הבן של רבי שמעון בר יוחאי, התנא הגדול, רבי אלעזר ברבי שמעון של הזוהר, שהוא יגיד לבן אדם שהוא מכוער ככה לזלזל, לבייש, להגיד לבן אדם אתה נראה, אתה נראה מכוער. אז הרבי מסביר מה היה פה, שהוא ראה שהוא כזה בן אדם גס, נמוך, ושהדרך היחידה כדי לעורר אצלו את הקשר עם הקדוש ברוך הוא זה היה צריך להיות בדרך דינים, דרך גבורה. הרבי אומר לא כל אחד. דווקא רבי אלעזר ברבי שמעון יכול לעשות את זה. אדם רגיל אסור לו לעשות את זה. אבל אדם שהוא במדרגה של רבי אלעזר ברבי שמעון, אז הוא ידע שברגע שהוא ישבור אצלו את הקליפה החיצונית תתעורר אצלו הנקודה. וזה בדיוק מה שקרה. מה הוא ענה לו? לך לאומן שעשאני. הוא מיד גילה את הבורא. הוא התקשר לקדוש ברוך הוא על ידי שהוא שבר אצלו את הקליפה החיצונית, אז הוא גילה אצלו את הפרי, גילה אצלו את הנשמה. ואמר, אומר אומן שעשאני וזה היה המעלה היחידה שהיה לו. אומן שעשאני, נברא, ובזה הוא כבר הוציא אותו מהבוץ. וזה זה על

09:21 זה אומר אלטער רבי גם פה שהלל אמר אוהב את הבריות, כל המציאות היחידה שיש פה רק שהוא בריות. אז עם זה אתה צריך לקחת אותו, וזה אתה צריך להתחבר ולאהוב אותו. צריך למשכן בחבלי עבותות אהבה, בחבלי עבותות אהבה. הכוונה חבלים שמנים, חבלים גדולים. זאת אומרת לא סתם להגיד לו שלום, אלא להראות לו אהבה עם הרבה ריבוי, חבלי עבותות אהבה. זה בעצם כל היסוד של מבצעים של קירוב כמו שהרבי לימד אותנו, באופן איך צריכים לקרב יהודי, לאהוב יהודי, זה התניא, זה היסוד. חבלי עבותות אהבה וכולי. כולי האי ואולי יוכל לקרבן לתורה ועבודת ה'. אבל אלטער רבי, זה מה שהלל מסביר: אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מה הוא אומר ומקרבן לתורה? זה מה שהלל אומר, על ידי זה. הרי הרי הרי אתה רוצה שהוא, כמו שמגיע לבן אדם שאתה שונא אותו. למה אתה שונא אותו? מהבן אדם ששם אומרים מצווה לשנוא אותו? מה הכוונה סתם לשנוא אותו? כי אלא הכוונה היא על ידי שאתה תראה לו שנאה, הוא יבין, זה ישבור אצלו, זה יפנים. הוא ישים לב שבאמת הוא עבר את הגבול, שאי אפשר ככה. אז אם זה חברו בתורה ומצוות ועשית את כל הפעולות בדרך החיובי ולא הועיל, ואז אומרים מצווה לשנוא אותו, זה בשביל על ידי זה. על ידי זה תצליח לעורר אצלו שיעשה תשובה. אצל בן אדם אבל שהוא לא שייך לזה, אז שמה זה הפוך. על ידי זה שאתה תאהב אותו ולא רק תאהב אותו, בחבלי עבותות אהבה, אז כולי האי ואולי, ספק ספק, אבל על ידי זה יכול להיות שאתה תצליח לקרב אותו לתורה ועבודת ה'. ולהביא. ולהביא. וזה מה שהלל אמר: מקרבן

11:15 לתורה ועבודת ה', אומר האלטער רבי. והן לא, לא הפסיד שכר מצוות אהבת ריעים. אז הוא קיים מצוות אהבת ישראל אפילו אם זה לא הגיע למצב שהוא קירב אותו לתורה ומצוות. הלכת למבצעים והלכת ליהודי וקירבת אותו ודיברת איתו ואהבת אותו ושעשית את כל העניינים, וביקשת ממנו שיניח תפילין, והוא לא רוצה להניח תפילין ולא הצלחת. אז אל תחשוב שזה היה בזבוז זמן. עצם החיבור הזה שאתה עם היהודי הזה, אתה מקרב אותו, אז אתה מקיים מצוות אהבת ריעים. אז כאן יש גם שאלה שהרבי שואל: מה אכפת לך תורה ומצוות? מה נוגע? מלשון התניא משמע שהקירוב, שצריך לקרב אותו, צריך להביא כדי שיקרבו לתורה. אם לא, בסדר, כאילו בדיעבד כזה. אם לא קירבת אותו לתורה ומצוות אז גם טוב, קיימת אהבת ישראל. משמע שלכתחילה המטרה צריכה להיות לקרב אותו לתורה ומצוות. בדיעבד, אם לא קירבת אותו, אז גם קיימת אהבת ישראל. למה אהבת ישראל צריך להיות במטרה לקרב אותו לתורה ומצוות? למה לא אומרים לכתחילה עניין של אהבת ישראל בלי זה? למה אהבת ישראל צריך להיות בשביל לקרב לתורה ומצוות? בפרט הרי ידוע שהבעל שם טוב גילה את העניין של לעשות טובה ליהודי בגשמיות גם בלי רוחניות. ידוע כל העניין של הבעל שם טוב, היה אחד מהחידושים של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב היה בגיל ארבע עשרה, הוא נכנס להיות מהצדיקים הנסתרים. אז הוא נכנס לחבורה של הצדיקים הנסתרים, ואז הבעל שם טוב חידש אצל הצדיקים הנסתרים העניין של עשיית טובה בגשמיות. ואיך זה שפה

13:10 האלטער רבי פסק ואומר שכדאי שבזכות זה שאתה תאהב אותו, אתה תקרב אותו לתורה ומצוות? ובפשטות האלטער רבי פשוט רוצה להסביר את הפרקי אבות. זה כתוב בפרקי אבות, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. מה הקשר? זה הפשט: אוהב את היהודי ומקרב לתורה. הפשט הוא שעל ידי זה שתאהב אותו, וכולי האי ואולי, אז על ידי זה תצליח לקרב אותו לתורה ומצוות. אבל הא גופא קשיא. זה של פרקי אבות. אבל מה באמת ההסברה פה? בפרט לפי מה שהרב הסביר קודם בחלק הראשון של הפרק, שאהבת ישראל צריך להיות מזה שהוא יהודי, עצם העניין שהוא יהודי. על זה צריך לאהוב אותו. אז אם ככה, למה צריך להיות מקרב לתורה? אז על זה הרבי מבאר, שיחה נפלאה יש בחלק י"ז, ששם הרבי מסביר שמכיוון שהנשמה, כדי שיהודי פה למטה, יהודי יוכל להתחבר עם הנשמה שלו, צריך תורה ומצוות. הרי ידוע, כן, מה שכתוב בחסידות. האלטער רבי מסביר את זה גם כן בתניא, העניין שישראל ואורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כן, פרק ח'. כדי שיהודי יוכל להתחבר עם הקדוש ברוך הוא צריך להיות תורה ומצוות. הנשמה למעלה, אז יש לה שורש בעצמות לפני זה, נכון? אז זה הנשמה למעלה, שהנשמה שורשה בעצמות למעלה מתורה ומצוות. שני דברים קדמו לעולם, ישראל קדמו לתורה. זה עניין, אבל זה בשעה שהנשמה בעצם. אבל מצד ירידת הנשמה למטה, הרי הנשמה ירדה פה בגוף. אז כדי שהגוף יתקשר עם הקדוש ברוך הוא, הנשמה תתקשר עם הקדוש ברוך הוא יחד עם הגוף, אז כאן צריך להיות דווקא עם תורה ומצוות. הקשר של יהודי. אז לכן צריך להיות המטרה לקרב לתורה ומצוות.

15:10 בגלל שאני אוהב אותו, בגלל שאני אוהב את היהודי שבו, אני רוצה אבל שהיהודי שבו לא יישאר בעצמו, שיתגלה פה למטה. אז לכן צריך להיות בשביל מטרה לקרב לתורה ומצוות. ואז האלטער רבי אומר שאם לא, אז גם לא הפסיד. הרבי מוסיף שמה, בביאור השיחה הרבי אומר שמזה שהאלטער רבי כתב ״לא הפסיד״, בלשון של האלטער רבי משמע לשון של בדיעבד. אבל אחרי שהאלטער רבי פסק שלא הפסיד, אז לא רק שלא הפסיד, הוא הרוויח שהוא מקיים הוראה של האלטער רבי. זה בסוף, ככה הרבי אומר שם, וגם המקורות עד כאן. זה נקודה אחת. ״וגם המקורבים אליו והוכיחם ולא שבו מעוונותיהם, שמצווה לשנאותם, מצווה לאהבם גם כן״. עכשיו האלטער רבי מוסיף עוד עניין, חידוש יותר גדול. עד עכשיו האלטער רבי עשה חלוקה, כן, מקורב, עם אלו תהיה לו מצווה לשנוא שונאך, כי שנאת הרע צריך להיות, שנאת הרע צריך להיות באופן של מה שהגמרא אומרת רק בתנאי מסוים, עם כל התנאים המיוחדים. חוץ מזה צריך להיות דווקא באהבה, וחייב לאהוב את השונא, ודווקא בזה אתה צריך לנסות לקרב אותו. זה היה ההבחנה של האלטער רבי. כאן האלטער רבי מוסיף חידוש יותר גדול, נפלא יותר, שגם על היהודי הזה שכתוב עליו שמצווה לשנוא את שונאך, באותו זמן שאתה מצווה לשנוא אותו, יש לך גם חיוב לאהוב אותו. מצווה לאהבם גם כן. זאת אומרת, כאן זה חידוש יותר גדול שהאלטער רבי בא לבאר שאין שום סתירה בין מה שלמדנו בתחילת הפרק למה שהגמרא אומרת בבבא מציעא, מצווה לשנוא את שונאך. שני הדברים הולכים ביחד. באותו זמן אפשר לקיים שני דברים ביחד, יש מצווה

17:21 לשנוא את הבן אדם הזה ובאותו זמן גם לאהוב אותו. ושניהם אמת. שנאה מצד הרע שבו, ואהבה מצד טבע הטוב שבו, שהוא ניצוץ של אלוקות שבתוכו, מהנפש האלוקית. זה פצצה גדולה מאוד. אם חושבים על זה, יש פה משהו עמוק, נפלא, שהאלטער רבי אומר. בן אדם רגיל לא יכול להבין איך אתה יכול לאהוב ולשנוא באותו זמן, אבל על פי מה שלמדנו בתניא זה מובן מאוד. לא רק שזה לא סתירה, זה מיוסד על כל מה שלמדנו בפרקים הקודמים. על פי מה שהאלטער רבי הסביר בפרקים הקודמים, שכל יהודי הרי למדנו. בוא נחזור לפרקים הקודמים, נראה. האלטער רבי דיבר, ונגיע לזה, שבן אדם יש לו מחשבה זרה בתפילה. אתם זוכרים? פרק כ"ח. מה האלטער רבי אמר? שבן אדם יש לו מחשבה זרה בתפילה, לא צריך להתעצב מזה. לא כמו שהעולם חושב: יש לך מחשבה זרה, אז אתה גמור. התפילה שלך לא שווה כלום. אתה לא אוהב את זה כי דברי עם נפש החס. אז יכול להיות באותו זמן אתה מתפלל, פתאום מחשבה זרה, סימן שאתה משקר לעצמך. אבל האמת, יש שתי נפשות. יש נפש שרוצה, נפש רוצה להתפלל, נפש מתגבר עליו. הוא לא רוצה. אז יש מלחמה. אז למה שלא תהיה לך מחשבה זרה? זה הרי היסוד של פרק כ"ח בתניא. על זה, בפרק ל"א שלמדנו פה, קרוב לל"ב, האלטער רבי אומר שיש מרירות ויש שמחה. אז גם כן האלטער רבי אומר: זה לא סתירה. נכון שהגוף והנפש והרוח אז נמצאים במצב של גסות וחומריות וכל מה שלמדנו בפרק כ"ט ול"א. אבל כן יש בכוח בנפש האלוקית. זאת

19:13 אומרת, ברגע שאתה תופס את היסוד של התניא, שכל בן אדם מורכב משתי נפשות, והרע מגיע מצד הנפש הבהמית והטוב זה הנפש האלוקית, ויש ביניהן מלחמה, אז גם באהבה ושנאה אותו דבר. אז כשאני שונא, מה אני שונא? את הרע שבו. כשהתורה אומרת מצווה לשנוא את שונאך, זה לא את האדם. מה זה האדם? אתה לא שונא את האדם, אתה שונא את הרע שבו, שזה החלק שמגיע מצד הגוף, נפש בהמית. אבל יש לו הרי נפש אלוקית, ואהבה אל הנפש האלוקית. אז כמו שאמרנו, נגיע לבן אדם עצמו, שאין סתירה בזה שיש לך את העניין הזה של מרה שחורה וכל מה שלמדנו בפרק כ"ט ול"א. ביחד עם זה, ... לשמוח בשמחת הנפש ולכן לשמוח. אז אותו דבר גם ביחס לזולת. באותו זמן שיש לך שנאה לרע שבו, יש לך אהבה לטוב שבו, goodness שבו. אז זה יסוד עיקרי בעבודת השם. כל מיני מצבים שגם שלפעמים אתה צריך להשתמש עם תנועה של גבורה, באותו זמן זה לא סתירה לגמרי עם האהבה האמיתית שאתה אוהב אותו, כי אתה אוהב את הטוב שבו, את האלוקות שבו. על כל פנים, מדברים היום, הרי זה הזמן של הרבי מהר"ש, שולחן ערוך פרוטס. אנחנו נמצאים עכשיו בב' אייר, בעזרת השם מחר יהיה פארברענגען גדול, כל השטורעם. לכתחילה אריבער, כל העניין. אבל עוד אחד שקשור עם אהבת ישראל והרבי מהר"ש. אז הרי הרבי הריי"צ מספר באחת השיחות שפעם אחת הרבי מהר"ש אמר לבנו, הרבי הרש"ב: היום ביחידות היו אצלי שני חסידים. מחסיד אחד היה לי נחת רוח ומחסיד אחד היה לי עוגמת נפש. מה, מה קרה? אז הרבי

21:20 מהר"ש סיפר לו שנכנס חסיד אחד, ר' אליה בלו[?], והרבי מהר"ש שאל אותו מה קורה, אז הוא אמר: ברוך השם, הכל בסדר. אני באתי לבקש על החבר שלי, קוראים לו יוסף, והוא מסכן. הוא שלימזל, כל הדברים שהוא עושה לא הולך לו. קנה זה, לא הולך לו טוב בביזנס. בקיצור, כל הזמן הולך לו לא טוב. מבקש שהרבי יתפלל עליו, יבקש בשבילו שיצליח בפרנסה. הרבי מהר"ש קיבל מזה הרבה התרגשות. כשיהודי נכנס ליחידות וכל מה שהוא מבקש זה בשביל יהודי אחר, שיהיה לו פרנסה. הרבי מהר"ש אמר לו שהוא רוצה לעשות איתו שותפות. כן, בקיצור, יש שם אריכות שלמה. המשך. לא נגיע עכשיו כל פרטי הסיפור, שהוא מאוד מעניין. הרבי מהר"ש עשה שותפות, נתן לו מטבע ואמר: ״תהיה שותפות״. מי אני ומה אני? בקיצור, לרבי מהר"ש היה ממנו הרבה נחת. אחרי זה הגיע חסיד אחר, שהוא היה דווקא-- הוא היה איש פשוט לפי ערך. אחרי זה הגיע חסיד אחר שהוא היה תלמיד חכם, היה רב. כתוב שם גם השם. שנכנס ליחידות, והרבי מהר"ש אומר לו: מה קורה? מה נשמע? הכל בסדר. בקיצור, מה קורה בשטעטל שלך? סיפר לו שיש קבוצה של אברכים ולומדים וזה. ו... אז הרבי מהר"ש שואל אותו: ואיך המידות שלהם, האברכים האלה? איך המידות? איך בינם לבין חבריהם? אז הרב אמר: נו, כמו חתנים של גבירים. כך היה הביטוי. כאילו שיש להם קצת גרובקייט, באתי שכהיתה. אז הרבי מהר"ש אמר לו שכשיחזור הביתה, שיבקש מכל אחד מהאברכים האלה שחצי מהנדוניה שהוא קיבל לחתונה, שיביא את זה לרבי מהר"ש בשביל עניין צדקה. אז הוא אמר: אני לא, לא יביאו, לא יצליח. זה לא ילך, הם לא

23:26 יתנו. והרבי מהר"ש אמר לו: תגיד להם שאם לא יתנו חצי, הם יפסידו גם את החצי השני. אז הוא נבהל. אמר: טוב, בסדר. כש-- לפני שהוא יצא, הרבי מהר"ש אמר לו: אני מקווה שבפעם הבאה תוכל להביא בשורות יותר טובות. אז הרבי מהר"ש אמר לו שמהחסיד הראשון הוא קיבל נחת רוח. בן אדם שלכתחילה נכנס ליחידות, חושב על יהודי אחר. אכפת לו יהודי אחר. מהחסיד השני היה לו עוגמת נפש. תראה איזה לומדים משכילים, אבל המידות לא בסדר. זאת אומרת שכאן רואים עד כמה העניין של אהבת ישראל היה נוגע אצל רבותינו נשיאינו.