לקוטי אמרים פרק ל״א - חלק ז׳

00:01 כי אנחנו אוחזים בדף מ' ע"ב, שהוא המשך הגוף אחרי הנקודה. אז האלטער רבי מבאר פה איך שהעניין של תשובה ומעשים טובים, שבן אדם אחרי כל המרירות מכל העניין של הנפש הבהמית וכל מה שדיברנו בפרקים הקודמים, אז צריכים לעבור מתנועת המרירות לתנועת השמחה. והשמחה היא היציאה של הנפש האלוקית מהמאסר של הגוף ונפש הבהמית, מהגלות והשביה. ואז השמחה היא שמחה גדולה מאוד, כמו השמחה של בן מלך שהוא חוזר לאביו המלך. זה מה שדיברנו עד עכשיו. אף על פי שהגוף לא מזדכך, אבל אף על פי כן זה שהנשמה יכולה להשתחרר מהכבלים וההסתרים של הגוף ולהתחבר לקדוש ברוך הוא, זו השמחה הכי גדולה. היא לבדה, שמחת הנפש בצאתה מן הגוף. אבל ממשיך עכשיו האלטער רבי הלאה ואומר: והנה בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים. הדרגה הזאת שאנחנו מדברים פה בעבודה, הבחינה הזאת זה מה שנקרא בעבודה העניין של יציאת מצרים, שנאמר בו ״כי ברח העם״. יציאת מצרים, כתוב הלשון ״כי ברח העם״, עניין של בריחה. זה בפרשת הסיפור בפסוק, שאומר, לומדים את זה בפסוק עכשיו, שעברו, סליחה, ש-ש-שפרעה. משה רבנו אמר לו: דרך שלושת ימים נלך. הוא לא אמר לו שאנחנו הולכים לנצח. הוא אמר לו: אנחנו רוצים ללכת לשלושה ימים כדי לעשות קרבנות. ואז שכנע אותו, לא שכנע אותו. אז כלומר כל התוכנית הייתה שמדובר על שלושת ימים, וככה הוא רימה את פרעה, ובסוף הם ברחו ולא חזרו. ואחרי זה כתוב בפשט: ״ויוגד למלך מצרים כי ברח העם״. פתאום הוא שם לב שהם באמת עשו לו, עשו לו איזושהי ערמומיות, טריק. הם-הם-הם ברחו, הם לא חוזרים. שואל האלטער רבי: ולכאורה הרי הוא תמוה. הרי יש פה תמיהה. למה הייתה

02:28 כזאת? למה היו צריכים לרמות את פרעה ולדבר איתו באופן כזה? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חופשי לעולם, לא היה מוכרח לשלחם? אם היו אומרים לפרעה שהם הולכים לא לשלושת ימים, הולכים לעולם, הרי פרעה היה מוכרח לשלח אותם. זה לא שפרעה היה יכול לבחור, כן רוצה או לא רוצה. אז אם הם היו אומרים לו שהם הולכים לנצח, אז פרעה לא היה רוצה, לא נותן להם; אמרו לו שלושה ימים, נתן להם. זה לא היה הסיפור. הרי למעשה הסיפור היה שפרעה גירש אותם והיה מוכרח לשלחם, וזה היה הסוף של הסיפור. ומשה רבנו ידע שזה מה שיהיה בסוף. אז אם ככה, למה לכתחילה היה צריך לעשות את זה בצורה כזאת של ערמומיות, ״כי ברח העם״? למה הוא לא יכול לעשות את זה באופן לכתחילה בגלוי? להגיד: אנחנו הולכים לנצח, יהיה שלום ולא להתראות. הרי היה מוכרח. אז האלטער רבי מחדש פה חידוש נפלא שכל ה-- כל הערמומיות הזאת, כל הטריק, כל החוכמה שעשו פה עם-עם ה״כי ברח העם״, זה לא היה בשביל פרעה בכלל. זה היה גם בשביל בני ישראל. זה החידוש של האלטער רבי. כל הסיפור הזה שעשו פה איזה כזה עניין הזה של משחק, שאמרו שהולכים רק לשלושה ימים, ואז כאילו היה בדרך בריחה, ורק אז נודע שהם נעלמו, זה היה בעצם לא בשביל פרעה, זה היה בשביל בני ישראל. וזה האלטער רבי מסביר: אלא מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי. הרי כשהייתה יציאת מצרים לא היה בירור אמיתי בעם ישראל. בני ישראל הרי היו, כידוע הלשון, מ״ט שערי טומאה, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה. בני ישראל מצד

04:27 עצמם היו שקועים בתוך הטומאה של מצרים באופן הכי עמוק, ולכן מצד עצמם הם עדיין לא היו מזוככים. שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה. מתי פסקה זוהמתם? זה היה אחרי חמישים יום, בזמן של מתן תורה. אז פסקה זוהמתם, אבל כאן עדיין לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה. רק מגמתם וחפצם הייתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא. כל המטרה הייתה פה, כמו שאמרנו קודם בעבודה של הבן אדם, כשהוא בורח מהרע, הגוף נמצא בשיקוץ ותיעוב. הגוף לא הזדכך עדיין, אבל הנשמה יש לה כבר סימנים, רוצה לברוח מהחומר ורוצה להתחבר לקדוש ברוך הוא, וזה היה המדרגה של בני ישראל בזמן יציאת מצרים. זה היה בלשון החסידות עבודה של אתכפיא. מצד עצמם הם עדיין היו מושקעים במ״ט שערי טומאה, אבל ההתעוררות שהייתה ביציאת מצרים, הגילוי אלוקות ביציאת מצרים, פעל בדרך בריחה, מה שנקרא בלשון החסידות, כן, הנפש האלוקית נמשכת לאלוקות. אז הוא רצה לברוח מהחומר של גוף ונפש הבהמית, אבל מצד הגוף עדיין לא הזדכך. רק מגמתם וחפצם הייתה לצאת נפשם האלוקית מגלות הסטרא אחרא, טומאת מצרים, ולדבקה בו יתברך, להיות דבוק בקדוש ברוך הוא. וכדכתיב: ״ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה״ וגו'. זה הלשון של הפסוק שמדברים בעבודת ה' בדרך בריחה, שבהתחלת עבודת ה' עדיין הגוף לא מזוכך. בן אדם לא צריך לחכות שהגוף יהיה מזוכך, אלא התחלת עבודת ה' צריכה להיות דווקא באופן של בריחה, לברוח מהרע, כי בורח הוא. זה זה. מתי זה מדובר? בהתחלת העבודה. רואים כמה וכמה פסוקים בתנ״ך שכתוב איך צריך להיות סדר העבודה. פסוק

06:29 אחד אומר: "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגו'. אז הלשון זה מנוסי. מנוסי פירושו אני בורח. צרה זה היצר הרע, נפש הבהמית. מנוסי ביום צרה זה כשאדם מגיע למקרה שהוא נמצא ביום צרה, הוא נמצא בצרה של הגוף, נפש הבהמית, אז הוא בורח מהרע בדרך בריחה, לא בדרך הסחה ובדרך הסחף, בלשון החסידות. אחרי זה עוד פסוק הוא מביא: "משגבי ומנוסי" וגו'. זה עוד פסוק. ואחרי זה פסוק שלישי: "והוא מנוס לי" וגו'. הרבי אומר שזה לא מדויק. הלשון "והוא מנוס לי" זה לא, זה לשון הסידור. זה בעצם מה שאומר לי, שני הדברים האלה זה פסוקים. הפסוק השלישי, "והוא מנוס לי", זה מה שאומרים בבוקר ב"אדון עולם": "והוא נסי ומנוס לי". בפשטות לזה האלטער רבי מתכוון, "והוא מנוס לי". אז גם כן עניין של מנוסה זה עניין של בריחה וגו'. למה האלטער רבי מביא פה שלושה פסוקים? אז יש פה ביאור מאבא של הרבי, ר' לוי יצחק, והוא מבאר שני ביאורים למה יש שלושה פסוקים שהאלטער רבי מביא פה. האלטער רבי לא סתם מביא פסוקים. אומר שהשלושה פסוקים זה מכיוון שיש כאן שני פירושים. פירוש אחד אומר, מכיוון שהעבודה זה הבינוני, היא בעיקר העבודה של הבינוני זה בלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, כי הנפש עדיין לא מזוככת אצלו. עיקר העבודה אצלו זה בעניין הלבושים, כמו שהאלטער רבי הסביר בתניא קודם גם. ולכן השלושה פסוקים זה הבריחה בשלושת הלבושים, מחשבה דיבור ומעשה, והסדר הוא מלמטה למעלה. כך אומר ר' לוי יצחק. הרע הכי חזק זה במעשה, ולכן בפסוק הראשון ישנם שלוש מילים: עוזי, מעוזי ומנוסי. כי במעשה יש את הרע בתוקף. אחרי זה מגיע לרע שבדיבור, הוא מביא שתי לשונות, משגבי ומנוסי, וכנראה

08:26 למחשבה, שזה דק יותר, הוא כותב רק מילה אחת: מנוס לי. זה ההבדל. שלוש מילים, שתי מילים ומילה אחת. אחרי זה ר' לוי יצחק אומר עוד ביאור. הרי ידוע, מכיוון שהרב מדבר על יציאת מצרים, והרי ידוע שבמצרים בחסידות הרי מוסבר שמה זה הקליפה של מצרים. הקליפה של מצרים קשורה עם המיצר הגרון. מצרים זה המיצר. מיצר מי? זה המיצר הגרון שמפסיק בין המוח והלב. זה העניין של מצרים. הקליפה שלא נותנת שהלימוד חסידות וההתבוננות באלוקות ירדו במידות שבלב, זה המיצר הגרון, ההפסק. והמיצר הגרון הזה מורכב משלושה שרים, ג' שרי פרעה. יש שר האופים, שר הטבחים ושר המשקים. שר האופים זה עניין של תאוות אכילה, בפרט החמימות שבזה. שר הטבחים זה העניין של, העניין של כעס, רציחה, ורידים, דם. ואחרי זה יש את-- לפעמים-- ואחרי זה יש את שר המשקים, ששר המשקים זה העניין של, או עניין של שתייה. על כל פנים, כתוב בחסידות ששר המשקים זה העניין של האוויר, כי הריאה, הריאה שואבת את המים, המים זה, זה המשקים. אז לכן כתוב שזה העניין של האוויר, שנמצאים באווירה, סביבה לא טובה. זה נקרא שר המשקים. זאת אומרת, ה-ה-פולמון. כן, הריאה צריכה משקים כדי שיוכל להיות את העניין של ה-של רוח החיים. זה העניין של הסביבה. כך כותב הרבי במאמר. הרבי כותב ששר המשקים זה העניין של המים, הצמחים, כל מיני טענות. על כל פנים, זה של ג' שרי פרעה. אז הג' שרי פרעה האלה גם כן. לכן הוא מביא שלושה פסוקים. ר' לוי יצחק אומר ששר האופים זה היותר קשה, לכן יש שלוש מילים. שר הטבחים זה דרגה שנייה, לכן יש שתי מילים, ושר המשקים זה הדק יותר, ולכן

10:34 יש מילה אחת. כך הוא כותב, ר' לוי יצחק. צריכים לבדוק בחסידות איך זה מתווך עם מאמרים אחרים. בסוגיה של הג' שרי פרעה יש את המאמר של הרבי תשע"א על הלוקו שיר הלוואי של חודש. ויש מאמרים אחרים גם של הפריערדיקער רבי, תש"ד, וכמה מקומות שמדברים את הג' שרי פרעה. על כל פנים, אז זה הג' פסוקים. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ולכן, על פי מה שהסברנו פה, שכל העניין של הבריחה, כל העניין של המנוסה והבריחה, זה רק בגלל שהרע הוא בתוקף, ולכן צריכים לברוח מהרע. זה הסיבה. אז על פי זה מובן גם כן, אומר האלטער רבי, ולכן לעתיד כש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ", לעתיד הרי לא יהיה כמו ביציאת מצרים. לעתיד זה יהיה בגמר הבירורים. אז הרע יתהפך לגמרי באופן שלא יהיה יותר שום רע בעולם. "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". לכן לעתיד, "לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'" וגו'. זה מה שאומרים שלעתיד לא, לא יצטרך להיות עניין המנוסה, "כי הולך לפניכם ה'". מה הפשט "כי הולך לפניכם ה'"? לפי הביאור פה בתניא בהמשך העניינים, מכיוון שלעתיד לבוא, אחרי גמר הבירורים, שיתהפך כל העניין של הרע לטוב, וממילא יהיה הגילוי של שם הוי', הגילוי של עינא דמלואיה. זה מה שכתוב שביציאת מצרים היה בחיפזון. זה היה "ועבר ה' לנגוף את מצרים". זאת אומרת, היה עניין, היה עניין של מלכות, עדיין היה עניין של... אז לא היה לגמרי בתכלית השלמות, כי הבירור לא היה בתכלית השלמות. מה שאין כן לעתיד לבוא, שיהיה הבירור בתכלית השלמות. אז "הולך לפניכם", הוי' בעצמו, אין עוד מלבדו, וממילא כשאין את הרע אז אין גם כן פחד מהרע, וממילא לא צריכים לברוח. יכולים ללכת

12:30 ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה'. אז במילא מה האלטער רבי מסביר לנו פה? מסביר לנו שהסיבה למה? בסדר הזה של העבודה. האלטער רבי לא סתם בא להסביר לנו מה קרה ביציאת מצרים. התניא זה לא ספר של פירושים על החומש. התניא זה ספר של עבודת השם. זה שהאלטער רבי מביא פה את העניין של יציאת מצרים ביחס לגילוי של לעתיד לבוא, הוא רוצה להסביר לנו את סדר העבודה בעבודת האדם. האלטער רבי הרי מדבר פה איך הבן אדם יוצא מהטמטום המוח והלב. בן אדם היה, היה לו טמטום המוח והלב. הוא רצה להתפלל וזה לא הולך לו. הוא רוצה לעשות עסקה, זה לא הולך לו. למה? כי יש לו כבדות וטמטום וכולי. אז האלטער רבי נתן לנו את כל העצה איך לשבור את החומר, שזה היה העצות של הפרקים האחרונים. ואז האלטער רבי מסביר איך אנחנו עוברים ממצב של מרירות למצב של שמחה, שהתנועה הזאת זה התנועה של יציאת מצרים. ולכן האלטער רבי מבאר פה שביציאת מצרים בן אדם לא צריך לחכות שקודם כול יזדכך הגוף. הרי זה התהליך שהיה להאלטער רבי פה. ואחרי שהגוף יש לו כובד ותאווה, איך אני יכול להיות שמח? איך אני יכול להיות, שוב, מעשים טובים כל ימי בשמחה? איך אתה יכול להיות שמח אם אתה יודע שאתה עדיין לא מזוכך? קודם כול תזדכך, תהיה... ואז האלטער רבי מסביר פה: זה כל העבודה. העבודה שהשכל עושה, העבודה זה יציאת מצרים, כמו שהיה ביציאת מצרים בפעם הראשונה. אז בני ישראל לא חיכו שיהיה אצלם תכלית הזיכוך. הקב"ה לא חיכה שבני ישראל יהיו מזוככים, אלא הקב"ה תפס אותם כמו שהם.

14:16 וכבורח, בדרך בריחה דווקא. על דרך זה סדר העבודה, שכל העבודה צריך להיות בדרך כבורח, בדרך בריחה. יציאה מהמיצרים והגבולים. למרות שהרע בתוקף, לעורר את הרצון והצימאון לאלוקות, ועל ידי זה להתחבר לקב"ה, והשמחה מעצם העניין שיכול להתחבר לקב"ה, ותדבק נפשו בו, כמו שהאלטער רבי אמר קודם. זה כל עניין השמחה. אחר כך, אבל זה לא התכלית, זה רק התחלה של העבודה. אחר כך צריך להיות עבודה פנימית, שזה אחר כך המשך העבודה: ספירת העומר, בירור וזיכוך, כמו שמסביר הרבי במאמרים, אחרי... ועל דרך זה בכללות בני ישראל בביאתם במדבר, שהיה אצלם העבודה, כל העניין של הזיכוך. עבודה פנימית עד שמגיעים לארץ זבת חלב ודבש, שזה עבודה בדרך אתהפכא, שזה האופן שאומר פה שיהיה לו... בתכלית השלימות, באופן שגם הגוף נהיה כלי לעבודה, ואז לא צריכים את המרוצה ואת הבריחה. זה בדרך, בדרך ספציפית, בדרך פנימיות. בכללות, הנקודה הזאת זה נקודה מאוד יסודית בתורה של הרבי. זה נקודה מאוד יסודית בעבודת השם. בחסידות בכלל זה נקודה מאוד יסודית. איך צריך להיות סדר העבודה של השם? בהתחלה צריך להיות יציאת מצרים בדרך כבורח. כל העניין הזה זה יסוד מאוד גדול בעבודה. בתורה של הרבי יש הרבה על זה. בשיחות, יש בשיחות של הרבי בפרשיות שמות, וארא, בא ובשלח, לרבי כוח מיוחד, כמה וכמה עניינים שהרבי מבאר באופן נפלא מצד הנקודה הזאת. איך זה היה, איך זה עבודה מצד יציאת מצרים, ואיך זה עבודה מצד הגילוי של לעתיד לבוא. הרבי הרי מדבר שבזמננו זה, מכיוון שנמצאים בזמן של ימות המשיח, לכן כבר דורשים מאיתנו העבודה גם בעצם של, של...

16:09 של אתהפכא. עבודה מצד פנימיות, עבודה מצד... אז יש למשל אחת מהשיחות הידועות, יש בפרשת בא כאן, דומני שזה בחלק כ"א, או כ"א, נראה לי יותר כ"א. בוא'נה, אני מתבלבל בחלקים קצת, אבל יש שיחה ידועה של הרבי בעניין של מצה עשירה. העניין של המצה. למה אכלו מצות ביציאת מצרים? מצה זה עניין של ביטול, בלי טעם. כי תכל'ס, העבודה צריך להיות, העניין הזה שהעבודה לא צריך להיות עם גשמאק, עם טעם. עבודה צריך להיות דווקא בתנועה של בריחה, כבורח מן הסכנה. לכן מצה, מצה זה עניין של מצה ומריבה, עניין של מלחמה, ורק אחרי זה מגיעים לעניין של, של לעתיד לבוא, ואז יהיה מצה עשירה. אז יהיה העניין של, של עבודה גם כן בתענוג, וזה גם כן עניין של חמץ ומצה, שלכן בפסח היה רק מצה ובשבועות היה חמץ ומצה וכולי. אז זה יש ריבוי תורות של הרבי, ריבוי שיחות של הרבי. אחד מהעניינים שהרבי מדבר על זה הרבה, זה מה שכתוב שגם לעתיד לבוא מזכירים יציאת מצרים. לעתיד, לימות המשיח, שגם כשמשיח יבוא יזכירו יציאת מצרים. שואל... שואל, מה העניין? כי כשמשיח יבוא יהיה כמו יציאת מצרים? הרי הנפלאות, הנפלאות, בין... לנפלאות יציאת מצרים. אז מה אומרת התורה, שגם בימות המשיח, לעתיד לבוא, יהיה גם ל... יזכירו יציאת מצרים? אז גם בזה הרבי מבאר את המעלה של אתכפיא. יש מעלה בעבודה בדרך, בדרך בריחה, בדרך שבירה, דרך חיפזון, התנועה של החיפזון, תנועה של זריזות. המעלה הזאת יש דווקא ביציאת מצרים. ולעתיד לבוא, אף על פי שכבר יהיה המעלה של אתהפכא, ויהיה... ומלאה הארץ דעה את ה', והעבודה יהיה בעצם אחרת לגמרי, לא בחיפזון, אף על פי...

18:01 כן, עדיין גם אז יזכירו את יציאת מצרים מצד התנועה של חיפזון, שיש בזה גם מעלה, ולכן יהיה גם המעלה הזאת של יציאת מצרים. מעלת האתכפיא, שלעתיד לבוא יזכרו את הכוח שהיה בזמן הגלות של מסירות נפש ואתכפיא שיש ליהודי, עד כמה זה יקר ועד כמה זה, ורק אז יכירו בזה, ולכן גם אז יזכירו יציאת מצרים לעתיד לבוא. זה הרבי. יש כמה וכמה ביאורים על זה. מספרים, היה שלמה חיים קסלמן, היה אומר על העניין הזה שכתוב פה בתניא, אז היה אומר כזה וורט. היה אומר משל מאוד מאוד מתאים: שיש חייל, והחייל נמצא במלח-- החייל נמצא במלחמה והוא נמצא בחזית, נמצא בפרונט. ואז מגיע האויב, המנגד, וזורק עליו פצצות, ואז הוא צריך לברוח. אז היה אומר כזה וורט: בזמן שאתה בורח, אתה בורח. אתה לא חושב על משהו אחר. אם באמצע קיבלת מכה, אז אם אתה תעצור בגלל שקיבלת מכה ותתחיל לבדוק איפה קיבלת את המכה, למה קיבלת את המכה, איך לרפא את המכה, אז תקבל מכה יותר חזקה. בסוף יש פצצה שתיפול, רחמנא ליצלן, על הראש ולא יישאר שום דבר. אתה צריך לברוח. החייל, דבר ראשון, צריך לברוח. אחרי זה, כשהוא כבר הגיע למקום בטוח, אז יכול להתחיל לבדוק מה הוא צריך לתקן, מה הוא צריך לשפר, מה צריך לרפא. אז רבי שלמה חיים היה אומר שזה הפשט גם ב״כי בורח הוא״. אז כל העבודה צריך להיות בריחה. היה אומר בקשר לבחורים, שלפעמים בחור מתחיל להתפלל, ללמוד חסידות, לעבוד, אבל לפעמים גם עם התחלת העבודה, אז לפעמים גם נכשלים. יצר הרע רודף אחרינו, אז הוא מכניס לנו מכות. אז אתה נפלת באיזה חטא גם באמצע או בהתחלה.

20:16 אז יש כאלו שזהו, נעצר. מכיוון שאני נכשלתי, סימן שכל העבודה שלי לא בסדר. קודם כול אני אתקן את החטא ולראות איך אני אעשה תשובה על זה וזה, ורק אחרי זה אני אמשיך הלאה. אבל זו טעות מאוד גדולה. אז כל העבודה צריך להיות ״כי בורח הוא״. צריך לברוח ממקום הסכנה. בריחת יציאת מצרים, אתה צריך לברוח משם. צריך לעבוד את השם, ללכת הלאה, הלאה, פורוורד. אל תעצור, זה נפלת פה, שם. עכשיו העבודה צריכה להיות בריחה. אחרי זה, כשתבוא למקום בטוח, אחרי זה, ואז תתחיל לראות איזה עניינים צריכים לתקן, מה צריכים לשפר. אבל ה״כי בורח הוא״ זה דבר מאוד יסודי שחייב להיות בסדר העבודה. אבל מעניין שהאלטער רבי מכניס פה את הלעתיד לבוא. כמה פעמים בתניא יש את הלשון הזה? לכל הפחות שלושה פעמים בתניא יש, האלטער רבי מביא משהו בקשר של העבודה בזמן הזה. ולעתיד לבוא האלטער רבי אומר ״כי הולך לפניכם״. כאן האלטער רבי מרמז לנו שיחד עם כל העבודה שאנחנו צריכים לעבוד את השם באופן איך שזה עכשיו צריך, אבל להיות גם כן החזון. צריך להיות אצלנו הכרה שזה רק התחלת עבודה. המטרה היא להגיע לאופן העבודה כמו שיהיה לעתיד לבוא. ובעצם ספר התניא, זה תניא, זה החזון ״יפוצו מעיינותיך חוצה״ להכנה לימי המשיח. ולכן גם פה, למרות שהרב מדבר על תחילת העבודה, עבודה מצד יציאת מצרים, אף על פי כן הוא אומר גם כן שלעתיד לבוא יהיה אז אופן העבודה בדרך לא במנוסה, ״כי הולך לפניכם ה׳״.