לקוטי אמרים תניא, פרק כ״ז - חלק ג׳

00:02 דובר 1 אמצע פרק כ"ז, אנחנו אוחזים בשורה המתחילה "ובכל דחיה ודחיה". שורה המתחילה, סליחה, במילים "ובכל דחיה ודחיה". אז האלטער רבי מבאר פה איך שהבן אדם צריך להיות בשמחה גם כשיש לו הרהורים רעים ותאוות רעות, אף על פי כן הוא צריך להיות בשמחה. אדרבה, כמו שהאלטער רבי מסביר, שהסיבה שהבן אדם נהיה בעצבות מזה שיש לו הרהורים רעים ותאוות רעות, זה מגיע מגסות הרוח, כי הוא חושב שהוא צריך להיות במדרגה אחרת. הוא אינו מכיר את מקומו. בן אדם שהוא מכיר את מקומו, אז הוא יודע שאדרבה, שזה צריך להיות עבודה. לכבוש את היצר ולהילחם בתאוות. זה, זה העניין. כאן האלטער רבי מוסיף כאן דבר אחד, דבר נפלא בהמשך. אז עד כאן למדנו שתי נקודות. נקודה אחת, האלטער רבי הסביר שיש פה הזדמנות לקיים מצווה. בן אדם צריך לשמוח שהקדוש ברוך הוא נתן לו הזדמנות לקיים מצווה, והמצווה שלו היא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". והנקודה השנייה זה מה שהאלטער רבי מסביר, העניין של צריך להיות מכיר את מקומו ולדעת שזאת עבודה, עבודה שבינינו זה לכבוש היצר. עכשיו האלטער רבי מוסיף נקודה שלישית. נקודה שלישית, האלטער רבי בא להסביר שחוץ מהעניין שדיברנו עד עכשיו, מכיר את מקומו והמצווה וכולי, אז יש עניין מיוחד, מעלה מיוחדת, מעלה נפלאה. משהו נפלא בעצם העניין של האתכפיא. העניין הזה שהבן אדם יש לו יצר הרע, יש לו תאוות, יש לו הרהורים והוא מתגבר עליהם. אז בזה עצמו יש עניין נפלא ביותר, וזה האלטער רבי בא להוסיף עכשיו, שזה אחד מהחידושים, כידוע. כמו שדיברתי בפנים קודם, אומר האלטער רבי: "ובכל דחיה ודחיה שמדחהו ממחשבתו". כל פעם שאני מצליח לדחות את היצר הרע מהמחשבה

02:11 דובר 1 שלי, מההרהורים רעים, התאוות רעות, אז אתכפיא סטרא אחרא לתתא. מה קורה בכל דחיה ודחיה? זה גורם אתכפיא, זה כופה, כאילו, כן, שובר, כופה את הסטרא אחרא פה למטה, שזה הסטרא אחרא שבנפש, הכוח הרע שבנפש. ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא. כל פעם שבן אדם עושה, אנחנו יודעים שכל הבן אדם הוא בדוגמה שלמעלה. כל פעולה שבן אדם עושה פה למטה, אז זה גורם גם כן למעלה שיהיה בדוגמה באופן כזה, כמים הפנים לפנים. העניין של, של אתערותא דלתתא, אתערותא דלעילא. אז ברגע שבן אדם עושה פה למטה בנפש אתכפיא, הוא כופה את הנפש הבהמית שלו, מתגבר על ההרהורים, אז זה גורם אתכפיא סטרא אחרא דלעילא. זה גורם שהסטרא אחרא הכללי, שורש הקליפה, הסטרא אחרא שלמעלה, יש איזה כוח הרע, כוח הכללי של הקליפה דלעילא, גם כן נהיה באותו רגע, נהיה שמה גם כן שבירה, אתכפיא על הסטרא אחרא שלמעלה, המגביה עצמו כנשר, כללי הסטרא אחרא. הרי הוא כל הזמן רוצה להגביה את עצמו כנשר, לקבל השפעה מהמקיף, מהדרגות שלמעלה. אז על ידי שאני פה למטה עושה אתכפיא בנפש שלי, אז באותו זמן נעשה אתכפיא של כללות הסטרא אחרא בכל סדר ההשתלשלות. לקיים מה שכתוב "אם תגביה כנשר" וגו', "משם אורידך נאום ה'". על זה נאמר הפסוק שאומר שהקליפה מנסה להגביה את עצמה כמו נשר. הנשר הולך למעלה מכל העופות. אז אומרים שהקליפה מתגבר כמו נשר, "משם אורידך נאום ה'". הפסוק הזה זה פסוק שנמצא בעובדיה בתנ"ך, שנאמר בקשר לעשו, נאום זה עובדיה, הנבואה שהוא אמר על, על, על

04:15 דובר 1 אדום, על כללות, כן? כללות קליפת אדום, שזה בעצם כללות הקליפה, אדום, עשו, שזה הולך על כללות הסטרא אחרא. כן? אז מה הוא אומר? שהאדום, עשו, קליפה, זה כללות הגלות. הגלות שלנו הרי נקראת גלות אדום. כן, שהקליפה תגביה עצמו כנשר. הקליפה מרוממת עצמו, מגביהה את עצמו, כן? מצד הישות והגאווה, הקליפה רוצה לקבל השפעה מהמקיף, כן? כנשר. כי ידוע בחסידות שהרי החיות של הקליפה יש לה שתי אופנים. יש את החיות שהקליפה מקבל על ידי ריבוי צמצומים, ויש את החיות שהקליפה מקבל על ידי המקיף, כמו שבא ב-ב-בקונטרס ומעין, באר נ"ט, כן? אנחנו למדנו. אז העניין הוא שה-שה-שה יש את הקליפה, את העניין שהקליפה מגביה עצמו כנשר. הוא רוצה לעלות לדרגות הכי גבוהות ובגלל זה למעלה במקיף. אז שמה כחשיכה כאורה, שמאל כימין תפס. יש את העניין שבריבוי האור אז נותנים, משפיעים לכולם. אז הקליפה רוצה להיכנס שם ולקבל השפעה. אז הגביה עצמו כנשר. ברגע שיהודי פה למטה עושה אתכפיא, אתכפיא אחת, כל דחיה ודחיה, כל תנועה של אתכפיא שאני עושה בעבודה שלי, אז האתכפיא שלמטה, אתערותא דלעילא, גורם כפיית הסטרא אחרא, השבירה, הכפייה, הביטול של הסטרא אחרא הגדול דלעילא, "משם אורידך". זה גורם את השבירה של הקליפה. אז ממילא כשבן אדם מתבונן בעניין הזה, אז זה נותן לו חיות מיוחדת. מה האלטער רבי רוצה להסביר פה? האלטער רבי רוצה להסביר פה איך בן אדם צריך לשמוח. כן, למרות שיש לו הרהורים. מגיע בן אדם, הוא נמצא בדיכאון, נמצא בעצבות. מה העצבות שלו? למה? בגלל שהוא רואה את עצמו במעמד ומצב כזה שנופלים לו הרהורים, רואה את התאוות רעות. אומר לו האלטער רבי, חוץ מזה שיש לך הזדמנות לקיים מצווה,

06:11 דובר 1 אז אתה צריך להתבונן על איזה, לא מצוות, יש הרבה מצוות. כאן יש עניין מיוחד שאין במצוות אחרות. העניין המיוחד שיש פה זה העניין הזה של עצם המציאות של אתכפיא, שברגע שאתה נלחם עם עצמך ואתה כופה את הסטרא אחרא שבנפש, אתה גורם אתכפיא בכל סדר השתלשלות ואתכפיא של סטרא אחרא דלעילא, וזה בעצם צריך להיות נותן חיות לבן אדם בכל אתכפיא. זה עניין אחד. האתכפיא של הסטרא אחרא דלעילא שנעשה על ידי כל אתכפיא של בן אדם. ודרך אגב, האלטער רבי גם כן מדייק פה ״בכל דחיה ודחיה״, שיש פה דבר נפלא שהאלטער רבי רוצה לרמז. האלטער רבי כתב את התניא בשביל בינונים. כן, ספר של בינונים. הרי התניא הזאת זה תניא של הבינוני, כמו שלמדנו בפרקים, הרי הבינוני הוא זה שהוא מרגיש רע מזה שאף על פי שהוא בינוני, אבל עצם העניין שיש לו תאוות, גם הבינוני יש לו תאוות והרהורים, אז לכן, לכן הוא בעצבות. והאלטער רבי מסביר לו שהוא צריך לשמוח מזה שיש לו הרהורים, כי על ידי אתכפיא הוא פועל כל הדברים הנעלים האלה. אבל גם כן, מזה שהאלטער רבי כתב הלשון ״בכל דחיה ודחיה״ בא לרמז גם לאנשים כערכנו, שאנחנו לא בינוניים, הלוואי בינוניים. הסיפור הפשוט של הלוואי בינוני, כן? אז-אז אבל-אבל העניין של כל דחיה ודחיה. זאת אומרת שכל פעם שיהודי עושה אתכפיא, יהודי שהוא אפילו לא-לא מצליח להתגבר בכל העניינים, כן, בעניינים אחרים נופל, אבל כל פעם שאתה עושה אתכפיא צריך לדעת שאתכפיא אחת גורמת את העניין הזה של אתכפיא סטרא אחרא דלתתא, אתכפיא סטרא אחרא דלעילא. כל אתכפיא... יש את הסיפור. חסידים מספרים על

07:56 דובר 1 היה אצל הרבי המוהר"ש פעם סיפור כזה, שהיה יהודי שהוא היה מתנהג באופן לא צנוע, לא טוב, והוא גרם הרבה... הוא היה-היה גורם הרבה בעיות לחסידים שהיו באיזו קהילה, כן? שהיה אחד מהחסידים שירד מהדרך. בקיצור, הוא עשה הרבה דברים בלתי רצויים והחסידים החליטו להרחיק אותו, להוציא אותו מהקהילה וכולי, להרחיק אותו מהקהילה כי הוא גרם לדברים שלא היה, לא היה, לא היה נעים. אז אחרי זה, פסקי דין האלה, נסעו לרבי המוהר"ש, והרבי המוהר"ש שאל מה קורה עם אותו חסיד, עם אותו יהודי. הם סיפרו לו שבגלל ההנהגה שלו הם היו צריכים להרחיק אותו מהקהילה. אז הרבי המוהר"ש אמר להם, ״תדעו לכם שיהודי שיש לו עשר מחשבות זרות״, ככה אומרים אצל חסידים. ״יהודי שיש לו עשר מחשבות זרות ובזכות זה שהוא מסתובב בין חסידים אז במקום עשר מחשבות זרות יש לו רק תשע מחשבות זרות, אז בשביל זה שווה כל ה... כל המסירות נפש עליו״. כזה ביטוי היה. אולי אני לא אומר נכון את הלשון, אבל זה היה תוכן. יכול להיות לו עשר מחשבות, בזכות זה שהוא הסתובב עם חסידים במקום עשר יהיה לו אחד, אחד פחות. שווה כל ה, כל ה, כל הייסורים והסבל שסובלים ממנו וכולי. אז ממילא כאן זה הנקודה פה. כל דחיה ודחיה. אתכפיא אחת זה דבר יקר ביותר, כי זה מה שפועל את האתכפיא של סטרא אחרא בכל הסדר של השתלשלות. זה עניין אחד. אבל תניא מוסיף עוד יותר. וכמו שהזוהר אומר, וזה בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח. אז זה היה בפרשת תרומה. הזוהר אומר: ״כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא, אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא״. אז זה אומר

09:48 דובר 1 שכשיהודי עושה אתכפיא אז הוא גורם נחת רוח גדול ביותר למעלה, ו״אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא לעילא על כולא״. יש האסתלק הידוע, כן, אסתלק הפירוש הוא שמתגלה. כן, הפירוש פה אסתלק כמו שכתוב במאמרים של באתי לגני. יש גילוי בעצם של רוממות, שיש גילוי גדול ביותר, גילוי של רוממות של הקדוש ברוך הוא לעילא על כולא, יותר מכל גילוי אחר, יותר משבחים אחרים, יותר מכל השבחים האחרים. מה פירוש שבחים האחרים? זאת אומרת כל הסוגים של שבחים. תשבחות שיהודי מתפלל, משבח לקדוש ברוך הוא. אז הרי על ידי כל השבחים ממשיכים גילוי אלוקות. בחסידות מסבירים, כשיהודי מתפלל, אז כשאתה משבח את הקדוש ברוך הוא בפסוקי דזמרה, כל עניין התהילות והתשבחות זה תהילות מלשון גילוי, שממשיכים אלוקות בעולם על ידי שבח. אז אומרים לנו שאתכפיא, אומר הזוהר, שיהודי עושה אתכפיא של הסטרא אחרא, ממשיך גילוי אלוקות יותר באין ערוך מכל השבחים. ו״אסתלקותא דא יתיר מכלא״ וכולי, כי כל שאר התורה והמצוות לא פועלים כזה גילוי אלוקות כמו שהאתכפיא, אתכפיא פועלת גילוי אלוקות יותר מכולא וכולי. העניין הזה האלטער רבי כאן לא מסביר. האלטער רבי רק מביא את הזוהר, אבל יש על זה ריבוי מאמרים בחסידות. כן, על זה יש כמה וכמה מאמרים בחסידות. מתחיל מהאלטער רבי גופא בתורה אור, בליקוטי תורה יש אריכות, האלטער רבי בתורה אור וכולי, ועל דרך זה בליקוטי תורה וכמה מאמרים שהאלטער רבי מסביר באריכות מה הגודל העילוי של אתכפיא דווקא. מה הגודל העילוי של אתכפיא, שיהודי עושה אתכפיא סטרא אחרא. וזה במאמרים של באתי לגני גם כן, כולם מכירים. ה״כד אתכפיא סטרא אחרא״ זה הזוהר הזה שהוא מביא פה. בבאתי לגני הוא בלשון אחרת, אבל זה אותו זוהר. כד אתכפיא סטרא אחרא

11:45 דובר 1 אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין. שיש מעלה מיוחדת דווקא בעבודה של אתכפיא. והמעלה הזו זה דווקא באתכפיא יותר, כמו שאומר פה. כל העבודה בקדושה. יש עבודה שיהודי עושה בעולם: לימוד התורה, קיום המצוות, עבודת התפילה — זה עבודה בקדושה. וכמובן שכל עבודה שעושים, כל פעולה, כל מצווה פועלת. אתה עושה חסד, אתה ממשיך חסד של הקדוש ברוך הוא; אתה עושה תפילין, ממשיך עניין תפילין שלמעלה. כל עבודה שיהודי עושה הוא ממשיך גילוי אלוקות, אבל הגילוי שנמשך על ידי אתכפיא זה הדרגה הכי גבוהה בגילוי. אסתלקותא דלעילא יותר מכל. האור האלוקי שנמשך על ידי אתכפיא זה למעלה מכל העסק, מכל העניינים. הביאור בזה האלטער רבי לא מסביר פה עכשיו. הכול פה לא בגילוי, ברמז יש. נראה בהמשך עוד מעט, בהמשך הפרק גם כן, אבל אחד הביאורים שמובא במאמרים יהיה הביאור של למה אתכפיא דווקא פועלת את זה. אז יש פה נקודה אחת, שזה העניין של נתאווה הקדוש ברוך הוא דווקא. באתכפיא, בגלל שבאתכפיא יש את העניין של המלחמה עם החושך. יש בן אדם, יש לו יצר הרע ויש לו תאוות וצריך להילחם עם החושך. אז העניין הזה זה יתרון האור מן החושך, שזה התאווה של הקדוש ברוך הוא. נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. האלטער רבי מסביר בהמשך התניא בפרק ל"ו, שמצד העניין של נתאווה הקדוש ברוך הוא לעשות לו דירה בתחתונים דווקא. אז דווקא בעבודה הזאת, שזה לא קדושה, שזה עבודה עם הרע עצמו. יש יצר הרע ויש רע ויש מנגד, ואתה צריך לעשות אתכפיא של זה — פועל את המשכת העניין של דירה בתחתונים. שמה נמצא המשכה

13:32 דובר 1 זה עצמו. זה ביאור אחד שמוסבר במאמרים. מאמרים אחרים גם כן מסבירים עוד נקודה. המעלה באתכפיא, שזה גם כן מעלה של אתכפיא לגבי אתהפכא, כי העניין הזה של יתרון האור מן החושך, אז זה באתכפיא ובאתהפכא, בשניהם. אבל כאן האלטער רבי רצה להדגיש דווקא המעלה של אתכפיא. כמו שנראה בהמשך הפרק, בינוני בעיקר זה לא עבודה דאתהפכא. אתהפכא זה יותר עבודה של צדיקים. עבודה של בינונים זה בעיקר מעלה של אתכפיא. אז מה עוד דווקא באתכפיא שאומרים על אתכפיא דווקא אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא? כי באתכפיא יש יותר ביטול. בפרט אחד יש מעלה באתכפיא לגבי אתהפכא בעניין הביטול. באתהפכא מה העבודה? שאתה מהפך את המציאות. אתהפכא זה שהבן אדם, נגיד בעבודה רגילה, בחסידות מסבירים מה זה אתהפכא. אתהפכא זה שהבן אדם נהפך שיש לו אהבת השם בכל לבבך, בשני יצריך. זה עבודה של אתהפכא, שיש לו אהבת השם באופן שגם הנפש הבהמית מתהפכת לאהבת השם. אז הבן אדם הוא מציאות, מציאות של קדושה. מה שאין כן בלהגיע לאתכפיא, אז זה ביטול. הרי בעצם יש לי יצר הרע ועדיין יש לי יצר הרע ויש לו תאוות, אלא מה? הוא כופה את עצמו נגד הרצון שלו. אז מצד תנועת הביטול, אז יש מעלה באתכפיא יותר מאתהפכא, ולכן גם כן אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא בכולהו עלמין. העניין של אסתלק יקרא דקודשא בריך הוא, מכיוון שזה מידה כנגד מידה. מכיוון שהבן אדם באתכפיא מתבטל, הביטול שם הוא הכי גדול. הוא יוצא לגמרי מהציור שלו לבטל את הרצון שלו ולעשות מה שהקדוש — לא מה שהוא רוצה, מה שהשם רוצה. אז הביטול הזה, האתכפיא הזאת, זה למעלה פועל מידה כנגד מידה. גם כן

15:27 דובר 1 הביטול מצד למעלה, שנמשך אור שלמעלה מסדר השתלשלות. כאילו למעלה יש גם כן סדר מסוים, יש מציאות, ועל ידי זה שהבן אדם מבטל את המציאות שלו, אז על ידי זה גם למעלה יש גילוי מהדרגה שלמעלה ממציאות, מהמקום שלמעלה מכל עניין המציאות, וזה פועל את אסתלקותא לעילא מכל עלמין. זה עוד ביאור שמובא במאמרים של בעלי הסוגיה שמסבירים את הסוגיה של אתכפיא. אבל הכול פה, האלטער רבי אמר פה עד עכשיו שתי נקודות. זה פה במעלה של אתכפיא. למה כל דחייה היא דחייה? נקודה אחת זה העניין של שבירת הקליפה, שעל ידי אתכפיא אחת אתה גורם שבירת הסטרא אחרא בכל סדר השתלשלות. עניין שני, גודל הנחת רוח. המשכת אור האלוקות שעל ידי אתכפיא, שהגילוי, את הגילוי על ידי אתכפיא. זה משהו נפלא שרק באתכפיא יש, למעלה מכל תורה, מצוות וכל הדברים האחרים. ממילא צריך לייקר כל אתכפיא. ממשיך האלטער רבי הלאה ואומר: ולא יפול לב אדם עליו ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו במלחמה זו. לכן אומר, אחרי שבן אדם מתבונן בכל מה שדיברנו עד עכשיו, אז אומר: אל תירא, בן אדם לא צריך להרגיש נפילת הרוח. נפילת הלב, נפילת הרוח, זה עניין של מרירות מזה שיש לו תאווה ויש לו הרהורים ויש לו מלחמה. ולא ירע לבבו מאד גם אם יהיה כן כל ימיו. אפילו עד הרגע האחרון, כל החיים שלך תצטרך להילחם במלחמה הזו, במלחמה זו, כי אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפיא לסטרא אחרא תמיד. יכול להיות שזו הסיבה, זו המטרה שלך בבריאה. שלא כי הבן אדם נברא בשביל אתכפיא, מכיוון שאתכפיא זה דבר כל כך נפלא

17:22 דובר 1 שהאתכפיא פועל שבירת הסטרא אחרא וכל סדרי השטות, וזה ממשיך דרגה באלוקות שאין שום עבודה שיכולה להמשיך את זה. אז מי אומר שאתה צריך להגיע למצב ששם תיגמר המלחמה? מי אומר? יכול להיות שזה גוף המטרה. בשביל זה הנשמה שלך ירדה לעולם, שהנשמה שלך ירדה לעולם בשביל לתת לך את האפשרות לעשות עוד אתכפיא, עוד אתכפיא, עוד אתכפיא, עד המאה ועשרים שנה. כל רגע ורגע לחיות במלחמה הזאת, ויש לך את האפשרות כל יום ויום, עד הרגע האחרון בחיים, לעשות אתכפיא. זה עצמו המטרה בחיים. זה האלטער רבי מסביר פה, שזה אחד מהיסודות הכי נפלאים שיש בעבודת השם. בכלל בעולם הרי מחפשים שלמות. כן, אנשים, מתי כבר יהיה? כבר תיגמר המלחמה. כאילו יש כאילו מטרה. המטרה היא שסוף כל סוף אני אגיע שזה יירגע, שייגמר. שאין כבר יותר מלחמות על היצר הרע. על ידי ריבוי עמל ותורה ותפילה, מרוב עבודה, סוף כל סוף מגיע לשלב שניצחתי את המלחמה. עכשיו אני יכול להיות רגוע, שקט, ואין לו יצר הרע. יכול לעבוד את השם בשקט, בשמחה וטוב לב ובמנוחת הגוף והנפש. אז מגיע האלטער רבי ואומר: לאו דווקא. מי אומר שזה צריך להיות המטרה בחיים? יכול להיות שהבן אדם נברא לא בשביל לנצח את המלחמה. הבן אדם נברא בשביל המלחמה עצמה. זה עצמו המטרה. המטרה זה האתכפיא. זה כל העניין פה. הקב"ה לא רוצה את הניצחון של המלחמה, הוא רוצה את האתכפיא פה. הוא רוצה את העניין הזה שיהיה לך תאווה ויהיה לך מלחמה ואתה תתגבר על הניסיון. תתגבר על זה. גוף תכלית הכוונה. ואדרבה, דווקא בזה, כמו שאומרים, נשלם הנחת רוח

19:24 דובר 1 הכי גדול של הקב"ה.

19:28 דובר 2 פה כתוב אולי.

19:30 דובר 1 אז שואלים פה למה כתוב ״אולי לכך נברא״? למה אולי? ובפשטות כתוב אולי כי יכול להיות שיש לו נשמה של צדיק גם כן. זאת אומרת, יכול להיות שעל ידי אהבה. הרי האלטער רבי בא בפרק י"ד, שיש את העניין של ״משביעים אותו תהי צדיק״, שבן אדם צריך להשתדל גם כן בעבודתו להגיע למצב שיהיה אצלו אהבת השם באופן שיהיה אצלו שנאת הסטרא אחרא. אז צריכים להשתדל להיות, כמו שהסביר, ואז... אבל גם אם אתה לא מגיע לזה, אומר האלטער רבי, אולי הנשמה שלך ירדה בשביל העבודה של אתכפיא. זה, זה הפירוש אולי. יש ברשימות הרבי ויכוח בין הרבי שמעשיינין[?] והסבא של הרבי שמה על המילה אולי. אני אף פעם לא הבנתי מה הולך שמה. יש שמה איזה ויכוח מה, מה, למה כתוב אולי. הרבי שמעשיינין[?] והסבא של הרבי, הרב ברוך שניאור. זה קבלה, זה שם העניינים. מה זה אולי? זה מלכות וזה סוד וזה על פי זה. מנסים להסביר שם משהו שאני לא, לא הבנתי מה בדיוק. נראה שמה שיש איזה ויכוח אם אולי זה, זה, זה כאילו ספק או אולי זה ככה, זה ודאי. זה לא, לא, לא הצלחתי להבין את זה. אבל על כל פנים, והנה לענייננו, מה שכן צריך להבין פה, שהאלטער רבי אומר את הלשון ״ולא ירע לבבו מאד״. שמהלשון הזה משמע שקצת כן צריך. הוא אומר ״לא ירע לבבו מאד״. לכאורה לפי מה שהסברנו פה היה צריך להיות כתוב ״לא ירע לבבו כלל״. למה האלטער רבי אומר ״לא ירע לבבו מאד״? אז מהלשון הזה משמע שקצת כן צריך להיות ירע לבבו, קצת להרגיש

21:30 דובר 1 רע. זה גם, זה כן עניין. כן? אז חסידים מסבירים בזה, מביא בשיעורים בספר התניא, מביא כן שזה, ש-ש-שכאן הדיוק פה, ״ירע לבבו מאד״, שכן צריך להיות... בן אדם צריך כן להשתדל. העבודה לא צריכה להיות, להסכים, הכל בסדר. בן אדם כן צריך לעבוד על עצמו ולהשתדל שיגיע לכזה מצב של, של התקשרות לקדוש ברוך הוא באופן של אתהפכא. כי הרי כמו שיש מעלה באתכפיא יש גם מעלה באתהפכא. זה לא ש... כן? ולכן בן אדם כן צריך שיהיה לו, שיהיה לו לפעמים את העניין הזה, כן? של, של להגיע למצב של עבודה בדרך שלום, לא בדרך מלחמה. הרי רואים בחסידות גם כן שמדובר הרבה במאמרים, כן? העניין של ״פדה בשלום נפשי״, בדרך מנוחה. אז צריך כן, לא צריך לבקש להישאר במלחמה. צריך לרצות, ולכן כן קצת צריך להיות ״ירע לבבו״ על זה שהוא לא. אבל ״מאד״, ״ירע לבבו מאד״ זה לא, מכיוון שיש גם כוונה עליונה בעניין של אתכפיא, מלחמה וזה, ולכן צריך לקבל את זה בשמחה. אבל לא שזה באופן ש... שזה לא אכפת לי בכלל. בן אדם כן צריך לנסות ולרצות ולבקש. יש פה איזה חידוש כזה דק שהאלטער רבי מכניס, תראה, בעבודה עניין כזה שצריך להיות איזשהו כן תנועה של, של רצון. יש במאמרים של ספירת העומר. רואים דבר מעניין במאמרים של ספירת העומר, עניינים ידועים. אז רואים שמה את העניין של ״משכני אחריך נרוצה״. כן? מביאים את הביאור. כן? ״משכני אחריך נרוצה, הביאני המלך חדריו, נגילה ונשמחה בו״. המאמרים מסבירים שיש את העבודה של הנפש האלוקית, יש את העבודה עם הנפש הבהמית, ״נרוצה״. ספירת

23:34 דובר 1 העומר זה העבודה של הנפש, של אתכפיא, אתהפכא, כל המלחמות, זה העבודה של ספירת העומר. יהיה ״נרוצה״, והמעלה שדווקא על ידי העבודה עם הנפש הבהמית יש ״נרוצה״, מרוצה, הספירות וכולי, כמו שבא במאמרים של ספר תורה אור. אבל מה כתוב אחר כך? ״הביאני המלך חדריו״. מה זה ״הביאני המלך חדריו״? שמה כבר לא כתוב לשון רבים, שמה כתוב לשון יחיד. זאת אומרת שתכלס העבודה זה עבודה מהנפש האלוקית. אז כאן רואים גם כן אותו עניין. מצד אחד מדגישים את המעלה של העבודה עם הנפש הבהמית, ״נרוצה״ לשון רבים, מצד שני אומרים לא, בסוף מגיעים לאיזה מקום? למקום ששם עוד פעם רק הנפש האלוקית. אז הרבי מדבר על זה ב... יש במאמר של פסח שני, לא מבינים מה פסח שני... שיש, שיש את המעלה בעבודה בקדושה בלי מלחמה. סוף כל סוף יש את המעלה בעבודה, אדרבה, בן אדם צריך לשאוף לעבודה בחיי החיים בקדושה עצמו. מה עם פסח שני? הרבי מסביר את זה באריכות. אז עם כל המעלות שיש באתכפיא ואתהפכא, יש אבל גם מעלה בעבודה בעניין האור, בעניין הקדושה, וזה האלטער רבי מרמז בזה שאומר ״לא ירע לבבו מאד״, כי זה רצון העליון, נכון? אבל יחד עם זה צריכים גם לשאוף שיהיה עבודה באופן של, של בקו הקדושה עצמו.