לקוטי אמרים תניא, פרק כ״ז - חלק א׳

00:01 אנחנו חוזרים בתניא בשיעור פרק כ"ז. פרק כ"ז זה המשך לפרק כ"ו. האלטער רבי בפרק כ"ו, האלטער רבי התחיל להסביר את הכלל גדול בעבודת השם, שכדי לנצח את היצר בעבודת השם חייב להיות עבודה מתוך זריזות. דווקא כשהאדם נמצא באופן של זריזות אז יכולים לנצח את היצר. זה לא מספיק, זה שיש לך כוחות יותר חזקים, שהנפש האלוקית יותר חזק מהנפש הבהמית. אה, צריך גם כן עבודה מתוך זריזות. כמו שרואים בגשמיות ששני אנשים שנלחמים אחד עם השני, אז גם אם אחד יותר חזק, אבל אם הוא יהיה בעצלות אז הוא ייפול. כדי לנצח צריך זריזות. על דרך זה גם כן בעבודת השם, שכדי שהנפש האלוקית ינצח את הנפש הבהמית צריך להיות זריזות, וכדי שהעבודה תהיה מתוך זריזות צריך להיות שמחה, כי זריזות זה בא משמחה. עצלות מגיע מתוך עצבות וכבדות. ולכן האלטער רבי אומר שכדי שבן אדם יוכל לעבוד את השם, אה, באופן של זריזות, אז צריך להיות שהאדם יהיה בשמחה, בטוב ליבו, ושלא יהיה לו שום דאגה משום עניינים שיכולים לבלבל. ברגע שיש דאגות אז הבן אדם נחלש, וכשהוא נחלש אז אם ככה הוא נופל, אה, הוא נופל בעבודת השם ואז יצר הרע מנצח אותו. האלטער רבי התחיל להסביר מהם הדאגות שיש לבני אדם ושמפריעים להם בעבודת השם, ואיך להתפטר מכל הדאגות. זה האלטער רבי. אחרי זה התחיל להסביר איך גם כן נגיע לשמחה. זה הפרקים הבאים שאנחנו הולכים ללמוד. אז בפרק כ"ו האלטער רבי דיבר על שני מיני דאגות. דיבר על דאגות גשמיות ודיבר על דאגות עבירות. אז בגישה לדאגות גשמיות האלטער רבי הסביר למה בן אדם לא צריך לדאוג

02:09 מדאגות גשמיות, מצד כל הביאור של גם זו לטובה וכל דעביד רחמנא לטב עביד וכל החשבון. החשבון שהאלטער רבי הסביר איך יהודי צריך להיות בשמחה ולא להתפעל מכל העניינים המבלבלים גשמיות. ונגיע לעניינים של דאגות עבירות. האלטער רבי הסביר את העניין של אין הזמן גרמא. דאגות עבירות, העבירות החמורות אפילו. אז אין הכי נמי, זה דברים שצריך לתקן אותם על ידי תשובה, ותשובה צריך להיות באופן של מרירות. אבל אף על פי כן, אין הזמן גרמא עכשיו. זה לא הזמן. עכשיו, כשמגיעה לך דאגה לעבירה זה מגיע מהצד של היצר להפיל אותי בעצבות. ולכן צריך לדעת שזה, שזה חכמה, שזה טריק, מה שנקרא, החכמה של היצר הרע רוצה לבלבל את האדם ולהפיל אותו בעצבות. וזה האלטער רבי הסביר בפרק כ"ו. זה צריך להשקיע על זה זמן מיוחד, זה לא עכשיו. זה ככה בן אדם מתפטר מהדאגות של העבירות. פרק כ"ז האלטער רבי מביא סוג אחר של דאגה. הדאגה שנובעת לא מצד העבירות בפועל, לא דאגות העבירות, דאגה בעניינים רוחניים, אבל לא מעניין של עבירות בפועל, אלא מעניינים של מחשבות זרות והרהורים רעים. וכאן אנחנו צריכים לשים הקדמה. לפני שנקרא בפנים את התניא צריך להקדים, הרי אנחנו, תניא זה ספר של בינונים. האלטער רבי בתניא, זה ספר שהאלטער רבי כתב בשביל יהודי שנמצא בדרגה בעבודת השם שיש לו מלחמה, יש לו תאווה. זה הספר של בינונים. לא מדברים פה על צדיקים, מדברים על בינונים. בינוני הוא בן אדם שמצד הנפש שלו יש לו נפש בהמית, וממילא יש לו תאווה, יש לו רצונות, אלא מה? הוא מתגבר עליהם במחשבה דיבור ומעשה. הוא מתגבר על כל העניין, אבל מצד הנפש הבהמית הם

04:04 בכל התוקף, ולכן יכול להיות לו עניינים של הרהורים ותאווה. אלא מה? הוא מתגבר והוא לא נותן שזה, שזה יבוא לפועל. כן, כמו שלמדנו בפרק י"ב, האלטער רבי הסביר שאצל בינוני יכול להיות שיעלו לו הרהורים רעים. יכול להיות שאצל בינוני יכול להיות שיבואו לו הרהורים. אלא מה? ברגע שהוא שם לב שזה הרהור, שזה דבר רע, הוא דוחה את זה בשתי ידיים. הוא לא מהרהר ברצון. זה מה שאומרים שבינוני הוא בן אדם שנזהר במחשבה דיבור ומעשה. אז זה לא הפשט שאין לו בכלל מחשבה זרה. הפשט הוא שאין לו מחשבה זרה ברצון, אבל שלא ברצון עולה לו מחשבה, זה כן, מכיוון שיש לו תאווה והלב עדיין שלו לא מזוכך. אז מצד הלב יש לו תאווה של מה זה? אז בדרך ממילא ככה זה הטבע שמהלב עולים הרהורים למוח. ההרהורים האלה מגיעים למוח ואז ברגע שהוא תופס שזה דבר רע, אסור, שזה מחשבה בלתי רצויה, מיד הוא דוחה את זה. אז מה קורה? אז כאן יש סוג של דאגה, סוג של עצבות, שבן אדם, שהבינוני מרגיש מעצם העניין שיש לו הרהורים. אין כאן עבירה, זה לא עבירה. זה לא עניין של עבירה. לא מדברים פה על דאגות עבירות, כי אם הוא מהרהר מחשבה זרה ברצון אז זה כבר עבירה. אז האלטער רבי כבר הסביר בפרק כ"ו שזה תיכף דבר לא טוב, אבל צריכים בשביל זה זמן מיוחד. אבל כאן מדובר לא על עבירה, אפילו לא במחשבה. הדאגה, העצבות. הבן אדם מרגיש לא טוב, הוא מרגיש רע עם עצמו. לא מהעבירה, שהוא לא עושה שום עבירה בפועל, אבל מעצם הרמה שלי, מעצם המצב שלי, זה שאני נמצא בכזה מצב

05:59 מעצם זה שיש לי תאווה רעה, שנופלים לי הרהורים רעים ותאוות רעות, אז זה גורם לבן אדם הרגשה לא טובה, הרגשה של עצבות. אני כבר רוצה להיות במצב שאני אוכל להיות במנוחת הנפש ולעבוד את השם, שלא תהיה לי תאווה, שלא יהיה לי את כל, את כל הבלגן הזה. ועל זה האלטער רבי לוקח את פרק כ"ז וגם פרק כ"ח, שני הפרקים הבאים. האלטער רבי בא להסביר איך בן אדם צריך לחשוב, מה צריך להיות ההתבוננות, מה צריך להיות החשבון כדי להתגבר על העצבות והדאגה שיש מעצם העניין שיש לו הרהורים רעים ותאוות רעות. בפרק כ"ז האלטער רבי ידבר בהנהגה לעניינים של דאגות והרהורים שמגיעים באמצע היום. בן אדם באמצע עבודה, באמצע האוכל, באמצע הדברים הגשמיים. איך? איך? איך להתייחס לעניין הזה? ובפרק כ"ח האלטער רבי ידבר על הרהורים רעים ותאוות רעות שנופלים לבן אדם בעת תפילה או בעת לימוד התורה. זה שני הפרקים, וכל פרק האלטער רבי נותן דרך מיוחדת, התבוננות מיוחדת, וכל אחד יודע שלומד תניא שפרק כ"ז זה אחד מהפרקים הכי יסודיים בעבודת השם. במלחמה שיש בבן אדם עם ה-- עם היצר הרע זה אחד מהפרקים הכי חשובים, שזה מגיע לכל אחד ואחד. ודאי שנכון שאת התניא האלטער רבי כתב בשביל הבינוני, אז האלטער רבי מתייחס פה לבינוני, אבל החשבונות שהאלטער רבי כותב פה והעניינים שהאלטער רבי כותב פה בפרק זה מגיע לכל אחד ואחד, גם לאחד שהוא עדיין לא בינוני, ואדרבה. מה שאנחנו נלמד פה בפרק הם עוד דברים מאוד מאוד יסודיים בחיים של כל אחד מאיתנו. אז בואו נקרא בפנים. אומר האלטער רבי: "ואם העצבות אינה מדאגת עוונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו, הנה

08:06 אם נופלות לו שלא בשעת עבודה." אומר האלטער רבי, מה קורה אם ההרהורים האלו נופלים לבן אדם שלא בשעת עבודה. אז כאן האלטער רבי מתייחס קודם כול להרהורים ותאוות שנופלים לבן אדם באמצע היום, לא באמצע תפילה, לא באמצע לימוד, אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ. הוא גם בשעה שהוא מתעסק בעסקיו או דרך ארץ. דרך ארץ זה שם כללי לכל עניין עולם. זאת אומרת כשאוכלים וישנים, כל זה נכלל בעניין של דרך ארץ וכהאי גוונא, כיוצא בזה. זאת אומרת כל העניינים שהם, שהרמב"ם כותב בהלכות דעות, עשרת הדברים שזה החכם ניכר במאכלו, במלבושו, בטיולו, במעשיו, במשאו ומתנו וכולי וכולי. אז זה הכול נכלל בעניינים שהאלטער רבי מתכוון. אז אז אז ואז. אז בן אדם מצטער מזה, הוא מרגיש שהוא בדרגה נמוכה, שהוא כזה בן אדם גס, בן אדם ירוד. איך נופלים לו כאלה עניינים של מחשבות זרות, הרהורים רעים. אומר האלטער רבי, מה צריך להיות החשבון פה? אדרבה, לא רק שכאן לא מתאים, זה כאן לא צריכים את התירוץ שאמרנו בפרק הקודם שאין הזמן גורם, שלא עכשיו, אחרי זה תעשה חשבון הנפש. לא, כאן האלטער רבי אומר לא, כאן זה לא התירוץ. כאן התירוץ הוא אדרבה, לא רק שאתה לא צריך להצטער, לא עכשיו ולא אחרי זה. להיפך, צריך להיות בשמחה מעצם העניין שנופלים לו הרהורים ותאוות. צריך להיות אדרבה, צריך להיות אצלו שמחה. מהי השמחה? אומר האלטער רבי: "אדרבה יש לו לשמוח בחלקו, שאף שנופלות לו במחשבתו, הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם." אומר האלטער רבי פה דבר נפלא. בן אדם צריך להתבונן שיש לו אפשרות. הקדוש ברוך הוא

10:15 נותן לי עכשיו אפשרות לקיים מצווה. נופלים לי הרהורים רעים ותאוות, ועכשיו אני הולך להתגבר על זה. עצם זה שאני נלחם עם הרצונות שלי, עם התאווה שלי ואני מחליט לא, לא, לא, לא להמשיך, לא להרהר ברע. הרי באותו רגע שאני עושה את זה, אני, יש לי את האפשרות לקיים את המצווה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". אנחנו יודעים שהפסוק הזה, "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", אומרים את זה כל יום בקריאת שמע של, בקריאת שמע בכלל. אז הרי הרי כפי שמוסבר בחז"ל והלכה יש בזה שני עניינים. יש "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" שהרמב"ם מביא בהלכות דעות, שזה הולך על עניין של מחשבת, מחשבת עבודה זרה. ויש את העניין כפי שמשמע בפשטות הכתוב, שזה הולך על מחשבת זנות, על מחשבת של, של דברים שהעיניים נמשכים אחריהם. אז עכשיו שהבן אדם מתגבר, נופלים לו הרהורים והוא מתגבר עליהם והוא לא נותן לחשוב הן בעניינים האלה, אז הוא מקיים על זה מצווה. אז צריך להיות שמח, הקדוש ברוך הוא נתן לי הזדמנות לקיים מצווה. והאלטער רבי ממשיך: "ואין הכתוב מדבר בצדיקים". פסוק כזה. חכם אדם יכול להגיד, בסדר, מי אמר שאני צריך שיהיה לי תאווה והרהורים רעים כדי לקיים את המצווה? לא יכולים להיות צדיק ולקיים את המצווה? צריך דווקא שנהיה-- אז האלטער רבי, האלטער רבי בא להסביר פה בהמשך. הפסוק הזה אי אפשר לפרש את זה בפשטות על צדיקים. הפסוק הזה, כדי לקיים את המצווה הזאת, שייך, צריך להיות דווקא בן אדם שהוא בדרגה של בינוני או רשע כפשוטו. זה לא שייך אצל צדיקים. זה האלטער רבי אומר: "ואין הכתוב מדבר בצדיקים לקראם זונים חס ושלום".

12:16 הלשון של הפסוק הוא: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם." אז לכאורה, רגע אחד, לכאורה לכאורה גם צדיק מקיים את המצווה. בפשטות, זאת אומרת בלי לעיין בפסוק, גם צדיק שאין לו שום תאוות לפועל הרי גם כן לא יתור. ממילא זה, הוא לא עושה, הוא לא עושה, הוא לא חושב דברים לא טובים, אז הוא גם כן מקיים לא תתורו. אבל לא, אם אתה מסתכל בפסוק אתה רואה שהפסוק אומר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם." זאת אומרת שהפסוק אומר מפורש שבטבע מדובר פה על בן אדם כזה שהוא כן זונה אחריהם, הוא בן אדם כזה שיש לו משיכה ויש לו תאווה ויש לו רצון. בן אדם רגיל, הוא לא צדיק. בכלל אנחנו יודעים, אחד מיסודי התורה, תורה שבכתב: התורה על הרוב תדבר. התורה נכתבה לא בשביל צדיקים. התורה נכתבה בשביל אנשים רגילים. בפשטות אנשים רגילים הכוונה בינונים. כמובן רשעים שמחפשים להיות בינוני. התורה נכתבה בעיקר, ולכן יש עניינים, ו-- גם בפסוקים זה אחד מהפסוקים שמראים את זה במוחש. התורה מדברת על אנשים רגילים, "אשר אתם זונים אחריהם", שבטבע יש לו נפש הבהמית ויש לו יצר הרע ויש לו תאוות, ועל זה אומרים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם". למרות שיש לך משיכה ורצון ותשוקה לעניינים בלתי רצויים, אז התורה מצווה עליו לא תתורו. ובשעה שאני שומר על עצמי לא לחשוב מחשבות זרות ושומר על עצמי לדחות את ההרהור, אז יש לי את ההזדמנות לקיים מצווה מן התורה של לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כן, מה רצית לשאול? אלו ב-- אז האר"י הקדוש אומר: ואין הכוונה, ומדבר בצדיקים לקוראם זונים חס ושלום.

14:15 אלא בבינוני כיוצא בו. מה הדיוק בבינוני כיוצא בו? כי על פשוטו, בפשטות, הבינוני כיוצא בו זאת אומרת כמו הבן אדם הזה שחושב. התרגום הפשוט של המילים. זאת אומרת, האר"י הקדוש מדבר לבן אדם הזה. האר"י הקדוש מדבר פה לבינוני, והבינוני יש לו נפילת הרוח מזה שיש לו תאווה. אז האר"י הקדוש אומר לבינוני: בשביל בינוני כיוצא בו, בשביל בינוני כמוך, התורה כתבה מה שכתבה. וממילא ברגע שאתה יכול לקיים את המצווה אתה צריך להיות שמח. שמח בחלקו שיש לך הזדמנות לעבוד את הקדוש ברוך הוא על ידי שאתה שומר על עצמך, ולא תתורו אחרי לבבכם. יש עוד ביאור במפרשים מה פשט בינוני כיוצא בו. זה דיוק מעניין, מה הדיוק כבינוני כיוצא בו. אומרים שהפשט כיוצא בו זה שמכיוון שלמדנו הרי בפרק י"ג שיש כמה דרגות בבינוניים, יש בינוניים שיש להם מלחמות ויש בינוניים שאין להם מלחמות. יש את הבינוני שמתפלל כל היום, שאז היצר הרע כישן, או בינוני כמו רבה, שהוא אמר שהוא לומד תורה יומם ולילה, וממילא מצד זה שהוא לומד תורה כל הזמן, לכן אין לו-- אז האנשים האלה הם בינוניים ואף על פי כן אין להם הרהורים רעים ותאוות רעות. זה, על זה האר"י הקדוש מתכוון בלשון בבינוני כיוצא בו. הוא בינוני כזה שיש לו כן יצר הרע ויש לו כן תאווה, אבל הוא בינוני. בפועל הוא לא נותן שיהיה רע ברצון. אז זה הדיוק בינוני כיוצא בו. הוא מהסוגים האלו של הבינוני שכן עולים לו הרהורים, אבל בפועל הוא מתגבר עליהם. אז ממילא אז יש לו את ההזדמנות לקיים מצווה ומזה צריך להיות שמח בחלקו. מעניין שבמהדורא קמא של התניא הלשון

16:14 של המהדורא קמא, מהדורה קמא, שמה הלשון של האלטער רבי זה "בינונים וכיוצא בו", יש ו'. זה מאוד מעניין הדיוק פה. במהדורה קמא האלטער רבי כותב "בינונים וכיוצא בו". אז לפי זה הביאור אחר לגמרי. אז לפי זה הוא מתכוון "וכיוצא בו", הוא מתכוון גם לרשע. כאילו האלטער רבי אומר שהתורה מדברת לבינוני וכיוצא בו. זאת אומרת בן אדם כמו הבינוני בפרט הזה שיש לו תאוות, גם רשע מקיים את המצווה. וגם בן אדם שהוא לא בינוני, אדם רגיל שהוא רשע ולפעמים הוא נכשל, אבל ברגע שהוא שומר על עצמו והוא לא נותן למחשבה זרה להשתלט עליו, הוא מתגבר על זה, אז בשעת מעשה הוא מקיים מצווה של לא תתורו. אבל בתניא כאן לא כתוב ב-ו', כתוב בלי ו', אז לכן הביאור הוא כמו שאמרנו קודם. שנופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו. בן אדם רגיל, בינוני כיוצא בו, שיש לו הרהורים, נופלים לו הרהורי ניאוף במחשבתו בין בהיתר כו'. האלטער רבי מוסיף, הרהורי ניאוף זאת אומרת הרהורים שקשורים עם-עם-עם עניינים של-של זנות. זה נקרא הרהורי ניאוף, לא תנאף. זה מעשרת הדברות, כן? אז הרה-- יש אבל הרהורי ניאוף בהיתר, שבהיתר הכוונה בפשטות זה כשמדובר בבן אדם נשוי, אז-אז-אז הוא לא-- ומדובר על דברים מותרים. אף על פי כן, יש בזה הרהורי ניאוף בהיתר. זאת אומרת כשזה לא לשם שמיים והיצר הזה, אז יכול להיות גם כן בהיתר, ואף על פי כן זה נקרא הרהורי ניאוף. כי מכיוון שהאלטער רבי מדבר פה על בינוני, לכן האלטער רבי מביא הרהורים באופן שזה מאוד בדקות, שזה הרהורי ניאוף בהיתר. כמובן שמדברים על אנשים יותר פשוטים אז זה

18:13 שייך, זה-- אז יש גם כן הרהורי ניאוף ואיסור. אז האלטער רבי כותב את זה ברמז, אבל הכוונה של האלטער רבי בפשטות זה שבן אדם רגיל יש לו הרהורים והוא צריך להתגבר על זה. וכשמסיח דעתו הוא מקיים לאו זה. ברגע שאתה עושה היסח הדעת אתה מקיים את הלאו. אז ממילא אתה מגיע להתלונן. מה אתה מתלונן? ממה יש לך נפילת הרוח? מה אתה מרגיש? מה קורה? למה אתה בדיכאון? למה יש לי מחשבות זרות? למה יש לי תאוות? הייתי רוצה כבר להיות נקי מכל התאוות. אז אומר האלטער רבי, מה אתה... להפך, צריך להיות שמח שיש לך הזדמנות לקיים מצווה על ידי זה שאתה מסיח דעת, אתה מקיים מצווה של לא תתורו. בכלל, כשמדברים על המצווה של לא תתורו אנחנו יודעים שזה אחד מהשש מצוות. ידוע שהספר החינוך הוא מביא שישנן שש מצוות, שהן שש מצוות תמידיות. ומה הן השש מצוות התמידיות? שש ערי מקלט, שזה צריך להיות עשרים וארבע שעות, ש-שיהודי יש לו את האפשרות לקיים את המצווה זה-זה-זה בלי הגבלה של זמן. אז השש מצוות הן אמונת השם, אחדות השם, שלילת עבודה זרה, אהבת השם, יראת השם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. כן, ככה כותב החינוך. זה השש מצוות התמידיות שבן אדם יש לו את היכולת לקיים אותן עשרים וארבע שעות, וזה-- על זה נאמר שש ערי מקלט, שהשש מצוות זה מה ששומר על הבן אדם שלא יהיה שום רגע שהוא לא-- שהוא בלי מצווה. זה שש מצוות שהם כל הזמן מקיימים אותן. לכן הרבי אומר שבלימוד החסידות הדרך היחידה לקיים את השש מצוות האלה זה רק על ידי לימוד החסידות. החסידות מסבירה לנו

19:58 אמונת השם, אהבת השם, יראת השם, אחדות השם, שלילת עבודה זרה, זה כל העניינים האלה זה רק עניינים שאפשר לקיים אותם כביכול לפי החסידות. וממילא זה השמחה שצריך להיות אצל היהודי מזה שיש לו את האפשרות לקיים מצווה. האלטער רבי מוסיף עוד ואומר: ואמרו ז"ל, יושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה. כדי לחזק עוד יותר את העניין של השמחה. אז האלטער רבי אומר שזה שמדברים על בן אדם שהוא לא צדיק, מדברים עם בן אדם שהוא בינוני ויש לו תאוות והוא צריך להתגבר על התאוות. אז כאן דווקא הוא מקיים את המצווה כדי-- זה האופן איך לקיים את המצווה של לא תתורו. וזה מה שחז"ל אומרים: יושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה. מה חז"ל אומרים? מה הפירוש פה? יושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה. הפשט בחז"ל, כפי שמפורש שם במפרשים, זה שהבן אדם הגיע אליו איזשהו מצב שהוא יכול להיכשל בעבירה. היה איזה מאכל לא כשר או היה איזה עניין של ראייה אסורה או עניין בלתי רצוי, ויושב ולא עבר. זהו בדיוק יושב ולא עבר. הוא התאפק. הוא שלט על היצר הרע שלו ולא עבר, אז נותנים לו שכר כאילו עשה מצווה. זה נחשב שככה מקיימים את המצווה הזאת. אז זה שייך אצל בינוני דווקא. אצל צדיק מלכתחילה אין לו תאווה. אז מלכתחילה אין לו בכלל את כל את כל העניין הזה. אבל כשמדברים, מגיע לבינוני שאצלו צריך להיות אתכפיא, צריך להיות שליטה, כל שכן אצל רשע וכולי. על זה אומרים יושב ולא עבר כאילו עשה מצווה, ולכן צריך להיות

21:48 שמחה, ועל כן צריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצוות עשה ממש. לכן בן אדם צריך להיות בשמחה גדולה, כמו שמובן אצלך. הרבי מדבר לבינוני, אומר לו: כמו שאתה מבין שצריך לעשות כשאתה מקיים מצוות עשה, אתה צריך לקיים את זה מיט אַ שמחה, כמו שלמדנו בפרק הקודם, עובד את השם אלוקיך בשמחה ובטוב לבב. כשבן אדם עובד את השם צריך להיות עבודת השם מיט אַ שמחה. אז גם בקיום הלאו צריך להיות-- זה עבודת השם. מה זה משנה אם עבודת השם שלך זה בעניין של עשה או עבודת השם שלך זה בעניין של לא תעשה. זה עבודת השם, ועבודת השם צריך להיות בשמחה ולכן צריך לשמוח. אז האלטער רבי אומר פה כאן לא צריכים להגיע לחשבון של הפרק הקודם. פרק הקודם שדיברנו, מגיע לעוונות בפועל, לעניין של בן אדם שנכשל בעוונות. אז שמה לא שייך שמחה. מה הוא ישמח? הוא עשה עבירה בפועל. צריך לעשות תשובה. אז שמה צריך לחפש עצות ולהגיד לו עכשיו יותר מאוחר תיתן לזה זמן, לא באמצע היום וכולי. אבל כאן, אומר האלטער רבי, כאן לא צריך להגיע להצעה הזאת. אדרבה, להפך. אתה צריך להיות שמח מזה שהקדוש ברוך הוא נותן לך הזדמנויות שתוכל לעבוד אותו. יש הזדמנויות לעבוד את השם באופן של חיוב מצוות עשה, וכאן זו הזדמנות לעבוד את השם באופן של שלילי, מצוות לא תעשה, אבל זה עבודת השם, ועבודת השם צריך לקיים בשמחה. יש, יש בקשר לזה שהאלטער רבי אומר פה שצריך לשמוח בקיום הלאו כמו בקיום מצוות עשה ממש. אז יש, יש סיפור ידוע שמספרים. יש סיפור ידוע שמספרים בקשר ל-ל-ל-- כמדומני מספרים על זה, על האחים הקדושים ר' אלימלך

23:49 מליז'נסק, ר' זושא מאניפולי. כן, סיפור מפורסם. עכשיו, היה שנה שעברה, כשהיה כל הסיפור עם ה-- עם הקורונה שלא היה מניין. הסיפור הזה מאוד התפרסם. השתמשו עם זה הרבה, כן, שהם היו באיזה מקום כשהם הלכו לגלות. ידוע שהאחים ר' אלימלך ור' זושא הם הסתובבו בגלות. היה איזה... שמישהו עשה-- שמו אותם במאסר, וזה היה סיפור מאוד, אה, שמישהו רצה לצער אותם ושמו אותם באיזה מקום, ולא נתן להם, ולא יכלו להתפלל כי היה, היה בתוך החדר, היה, היה שמה, אה, מי רגליים, אתה יודע מה היה שמה, ישבתי על הלוחם. היו מאוד, מאוד עצובים מזה. אז ר' זושא פשוט התחיל לשמוח ולרקוד. אומר, אה, עכשיו למה אנחנו לא יכולים להתפלל? כי הקדוש ברוך הוא אמר, בשולחן ערוך כתוב שבאופן כזה אסור. אז הרי אנחנו הרי עובדים את השם, אז צריכים לשמוח. אז ככה פשוט באו לו שהוא הוציא. קיצור, היה שם איזה סיפור כזה, אה, לא זוכר את כל פרטי המעשה, אבל סיפור מאוד מפורסם. תראה, מהלא צריכים לשמוח בדיוק כמו מהכן. אז דרך זה גם כן, שסאמטיימס הקדוש ברוך הוא מביא אותך למצב כזה, אז יהודי צריך להיות בשמחה. בעניין הזה יש את הפסוק שכתוב בנביא לדוד המלך, שדוד המלך היה שמח. איך כתוב? "ואם כה יאמר לא חפצתי, הנני". הקדוש ברוך הוא יגיד לי שאתה אני רוצה מה שאתה עושה, אני אשמח. הקדוש ברוך הוא יגיד אני לא רוצה, גם שמח, כי גם זה עבודת השם. "לא חפצתי", אז גם זה הנני, זה גם אצלי עניין בעבודת השם. על זה חסידים מספרים גם כן סיפור. יש סיפור שחסידים מספרים על החסיד ר' אברהם פריז, הסבא, כן?

25:43 ר' אברהם פריז. אה, חסידים מספרים על ר' אברהם פריז שהוא היה פעם בשנים הראשונות, הרי הוא היה מקושר מאוד גדול והוא הגיע להכרה שהרי צריכים לפרסם לכל העולם את העניין של משיח ושהרבי משיח. והוא הלך ועשה פרסומת בכל ארץ ישראל. קיצור, שהרבי משיח וכולי. היו צריכים לכתוב לרבי והוא רצה לעשות מזה, עשה מזה מהפכה גדולה. אחרי זה קיבל מכתב מאוד חריף מר' חודקוב, בקיצור בשם הרבי, ש-שמיד יאסוף את כל הדפים שהוא זרק, יהיה לך כון וכולי. אז הוא הלך והסתובב בכל תל אביב והוא הרים והוא חיפש את כל הדפים שזרק. קיצור, הוא הרים את זה. אז יש מכתב שהוא כותב לחסיד אחר מהספר שלו, איך עוד לא יהב רום, הוא כותב מכתב. אנשים חושבים שאני מצטער, שאני כואב, שזה, שאני רציתי לרבי וקיבלתי, איך אומרים, קיבלתי מכה. אז הוא אומר, אנשים לא מבינים. בשבילי היה שמחה גדולה ביותר שיכולתי לקיים את הרצון של הרבי, לאסוף את הדפים, באותו שמחה שהיה לי לפרסם את זה. כשפרסמתי הרגשתי שזה רצון הרבי, צריך לעשות את זה. כשהבנתי שהרצון הרבי זה שלא, אז הייתי שמח שאני יכול לעשות לא-לא-לא לפרסם. אז הרצון הרבי זה ככה. זה-זה-זה אצל ר' אברהם, אברהם פריז היה יהודי כזה, אצלו המסירות נפש זה רצון הרבי. אז הרבי אמר שצריכים לא לעשות, אז זה השמחה שלי, לא לעשות. אז זה עבודת השם, זה מה שהרבי רוצה. אז האלטער רבי אומר את זה פה בסגנון אחר. זה העניין כשמדובר בעניין כזה שאדם יש לו תאוות והרהורים, אבל מצליח לכבוש אותם, אז צריך להיות שמח מעצם העניין שיכול להיות. זה הנקודה הראשונה שהאלטער רבי מסביר פה בפרק

27:43 כ"ז. על כל פנים.