לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ו - חלק י"ד

00:07 אנחנו אוחזים בסוף פרק מ"ו. אז הרבי מביא פה שכל יהודי, בשעה שמקיים מצווה, אז הוא נהיה באיחוד לגמרי עם הקב"ה, דבר אחד. הרבי מביא שעל זה נאמר הפסוק, שזה-- על זה-- הנוסח הברכה שאומרים: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו". זה הכוונה שנעשים דבר אחד עם הקב"ה בקיום המצווה. ועל פי כך, כמו שאומרים בקריאת שמע, "ועשיתם את כל מצוותיי והייתם קדושים לאלוקיכם, ואני אהיה לאלוקיכם". ויהודי עושה מצווה, על ידי עשיית המצווה אז "והייתם קדושים", הוא נהיה קדוש. "לאלוקיכם", זאת אומרת, כמו שהרב הסביר, שאז הוא נהיה דבר אחד עם הקדושה של הקב"ה, עם קדושת העצמות. "אני אהיה לאלוקיכם", שזה נהיה כמו אלוקי אברהם ואלוקי יצחק. כמו אצל אברהם ויצחק היה באופן שהם היו דבר אחד עם הקב"ה, מרכבה, על דרך זה כל יהודי בשעה שהוא מקיים מצווה. ולכן צריך לקום לפני בן אדם בשעה שהוא מקיים מצווה, כי זה בגלל שהוא אז דבר אחד עם הקב"ה. והרבי הסביר שאף על פי שהבן אדם לא מרגיש את זה, הרי אני לא מרגיש בשעה שאני עושה מצווה שאני נעשה דבר אחד עם הקב"ה, זה לא טיעון. אבל זה שאני לא מרגיש זה לא מפריע, זה לא מונע את האמת. אין החומר מונע, זה שהגוף, זה שהאדם לא מרגיש את זה לא משנה. זה אותו דבר אצל צדיק גדול ואצל איש פשוט, אותו דבר. הרבי מביא כאן את הפסוק בדף ס"ב, אז הרבי מביא את הפסוק ש"ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך". זה למדנו בשיעור האחרון. אז הרבי מסביר את הפסוק. מה פשט כאן בפסוק? שאסף שאמר את הקפיטל הזה, זה בתהילים. אז

02:22 אסף אומר את זה ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה. ובזמן הגלות אז אומרים שבזמן הגלות "ואני בער ולא אדע", שבזמן הגלות הבן אדם לא מרגיש, לא ידע. מה פשט לא ידע? הרבי מסביר: לא ידע פירושו לא ירגיש. בן אדם לא מרגיש מצד חומר הגוף. יותר מזה, בגלות מצד חשכת הגלות. אז בן אדם לא מרגיש את הקשר שהוא עושה עם הקב"ה בשעה שהוא לומד תורה ומקיים מצווה. אף על פי כן אומרים אני-- "בהמות הייתי עמך", אני כמו בהמה. אף על פי כן "ואני תמיד עמך", כי החומר לא מונע ייחוד הנפש בארץ הגלות. עד כאן זה מה שלמדנו בשיעור הקודם. יש כאן ביאור של הרבי, ביאור נפלא של הרבי, שעל הביאור הזה לא הספקנו לדבר על זה בשיעור הקודם, כי בביאור הזה אפשר לראות אחד מה-- עוד פעם איך שהרבי מלמד אותנו איך צריכים לדייק בתניא. בכל מילה שאפשר ללמוד מזה כמה וכמה עניינים. הרבי שואל שלכאורה זה לא רגיל בתניא שהרבי יגיד כזו אריכות. "וזהו שאומר אסף ברוח הקודש בעד כל כנסת ישראל שבגולה". מה האדמו"ר רוצה להגיד כאן את ה-- את הכתובת? מי אמר את זה? באיזה אופן הוא אמר את זה? בשביל מי הוא אמר את זה? מה זה נוגע, כל הפסוק, כל האריכות הזו? הרבי היה צריך להגיד: וזהו של הפסוק "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". לא, הוא אומר שאסף אמר את זה והוא אמר את זה ברוח הקודש. הוא אמר את זה בשביל מי? בעד כל כנסת ישראל שבגולה. מה? מה כאן האדמו"ר רוצה להגיד? בהמשך הרבי שואל עוד כמה שאלות פה, ולא ניכנס. אז הרבי

04:20 אומר "כלומר". מה הרבי רוצה להוסיף עם המילה "כלומר"? ראשית, "כלומר" משמע שזה לא הפירוש הפשוט. זה "כלומר", כאילו שיש פה פירוש הפשוט, וזה דרוש, "כלומר". הוא בא להגיד כאילו משהו שזה לא משמע מפשט הסוגיה. אז הרבי שואל כאן עוד כמה וכמה שאלות גם בהמשך. העניין הוא: למה הרבי מביא בכלל את כל הפסוק? "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך" וכו'. כאן נוגע רק הסוף של הפסוק, "בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך"; למה הוא מוסיף "ואני בער ולא אדע"? יש כמה דיוקים פה. אפרופו, אם אני הולך ישר לנקודות, הרבי אומר פה ביאור מעניין. הרבי אומר, כשמסתכלים בפסוק בפשטות, הפסוק הזה אמר את זה אסף בזמן בית המקדש. אסף היה מבני קורח, או בוא נגיד מהנכדים של קורח, והוא היה מאלו שחיו בזמן בית המקדש. הוא היה מהמשרתים בבית המקדש, מהלויים שהיו משרתים בבית המקדש. וכל הקפיטל הזה, לכאורה, הרי בפשוטו של מקרא מסתכלים על הקפיטל, מדובר על אסף שמדבר בזמן הבית, בזמן בית המקדש. אז מה מדובר פה? קפיטל ע"ג? אז כמו שכתוב בטייטל או בכותרת. הרבי אמר הרבה פעמים שאנחנו לא יודעים מי כתב את ה-- את הכותרות, את ההקדמות לכל פרק בתהילים שלנו. בחב"ד אז יש בכל פרק, יש הקדמות. הרבי אמר שלא ידוע מי כתב את זה. אף אחד לא יודע בדיוק מי היה זה שכתב את הנוסח של ההקדמות, אבל הרבי אמר שמהתוכן נראה שהוא היה יהודי בר סמכא, שהוא ידע מה שהוא כותב, ובדרך כלל הדברים שהוא כותב זה מתאים עם התוכן, עם העניין. אז הרבי כאילו קיבל את זה אף על פי שלא ידוע

06:23 מי הוא זה שכתב את זה. בכלל, אתם יודעים שהתהילים האלה שיש לנו זה לא תהילים של חב"ד אורגינל. כשהיו צריכים להדפיס את התהילים, כשהרבי הגיע לאמריקה והיו צריכים להדפיס את התהילים, אז הם לקחו תהילים שכבר היה. יש תהילים כאלה שהם לא מחב"ד. אותו סוג, אותו סטייל, לקחו תהילים וקנו את ה... איך אומרים, את המטריצות, וקנו את זה והדפיסו את התהילים. זה לא תהילים של חב"ד. אז כל הדברים, זה נקרא תהילים אהל יוסף יצחק. זה בגלל שהרבי הדפיס את זה אחרי תש"י, הוא נתן לזה את השם על שם הפרידיקער רבי, אחרי ההסתלקות של הפרידיקער רבי. אבל בעצם התהילים עצמו זה לא תהילים של חב"ד, ולכן לא כל הטעויות שיש פה, זה מדויק. זה לא כמו הסידור, שהסידור הזה הרבי עצמו כתב ודייק, ושיש עם שישים נוסחאות התהילים. הרבי כתב את זה. התהילים הרבי לא הדפיס, רק אחרי תש"י הרבי לקח. אז הם לקחו תהילים פשוט והדפיסו. לכן יש הרבה טעויות בתהילים ואי אפשר לסמוך על זה. וגם האגדות, הרבי אמר לי, זה גם שכל העניין של אגדות התהילים שיש לכל תהילים, כל פרק, הוא לא יודע מי כתב את זה, אבל אף על פי כן אפשר לסמוך מצד שרואים שהתוכן הוא מכוון. אז הוא כותב פה שמה הנקודה של קפיטל ע"ג בתהילים, שהוא דן על הבעיה, על השאלה. שאלה ישנה נושנה, שזה השאלה למה צדיק רע לו ולמה רשע טוב לו. לא צדיק רע לו של התניא. המושג הפשוט: למה יש צדיקים שיש להם סבל, יש להם צרות, סובלים, ולמה רשעים יש להם חיים טובים? זה שאלת

08:10 השאלות שכבר שואלים את זה כמה אלפי שנים. יש כאלה שחושבים שהם אלו שהמציאו את השאלה הזאת. תראה, יש הרבה אנשים שאתה הולך אליהם למשרד או לפייס, אתה רוצה, יש להם טענות על הקדוש ברוך הוא: למה צדיקים סובלים ולמה זה? אז הטענה הזו זה לא טענה חדשה. זה טענה שכבר אסף מתבונן בפרק ע"ג בתהילים. הוא כותב: "כי קנאתי בהוללים, שלום רשעים אראה". למה זה שהרשעים יש להם חיים טובים? וככה: "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל. אך ריק זכיתי לבבי... ואהי נגוע כל היום". למה הצדיק סובל והרשע יש לו חיים טובים? שאלת השאלות. אז הוא אומר שהוא לא הבין את זה. אז אסף מדבר פה, מתבונן, שהוא לא יכול להבין למה זה באמת ככה, שהצדיק יש לו חיים קשים והרשע יש לו חיים טובים. וכך הוא ממשיך הלאה, עד שהוא כותב הלאה. בהמשך הפרק, פסוק ט"ז, הוא כותב: "ואחשבה לדעת זאת, עמל הוא בעיני". התבוננתי בעניין הזה וזה היה מאוד קשה בשבילי, "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם". עד שהגעתי לבית המקדש, מקדשי אל, הגעתי לבית המקדש, לבית המקדש. הוא הגיע למקום המקדש, למקום של קדושה. שם האיר אצלו האור האלוקי והרגיש את האמת, ואז הוא הבין גם את הקושיה הזו. ברגע שהוא הרגיש את אור הקדושה שהאיר בבית המקדש, אז הוא הבין שהקדוש ברוך הוא, מה שהוא עושה, זה יודע מה הוא עושה. אז כל הקושיות שלו התבטלו. הוא הבין למה צדיק רע לו, למה רשע טוב לו. כן, אחרי זה ממשיך הלאה. אז אמנם ברור על מה הפסוק מדבר פה. פרק הזה מדובר דווקא לא כמו שהאלטער רבי אומר. האלטער רבי כותב

10:06 שאסף אמר את זה בעד כנסת ישראל שבגולה, שאסף אמר בשביל זמן הגלות. בפשטות הפסוק מדבר כאילו על זה מדבר כבר זמן הבית. הוא אומר בפירוש: "עד אבוא אל מקדשי אל, אבינה לאחריתם". כשהגעתי לבית המקדש שם, אז אני הבנתי, איפה שבית המקדש התחיל להבין. אלא מה? אחרי זה ממשיך הלאה. פסוקים אחרי הפסוק הזה כתוב הלאה. הוא אומר: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". אני כמו טיפש ולא ידע, לא הבנתי, לא ידעתי. הייתי כמו בהמה ואני כמו גמג. אז כאן הפסוק הזה זה הפסוק שהאלטער רבי מביא. כן, אז האלטער רבי בא לחדש פה פירוש שזה לא יהיה הפירוש של הפסוק. פירוש הפסוק אומר שזה היה בזמן הבית. "עד אבוא אל מקדשי אל". כשהגעתי לבית המקדש, שמה אני ראיתי את העניין, הרגשתי, הבנתי את העניין. למה צדיק רע לו, רשע טוב לו. מגיע האלטער רבי ואומר: "וזהו שאמר אסף ברוח הקודש בעד כנסת ישראל שבגלות". אסף אמר את זה לא. האלטער רבי שולל את הפירוש הזה ואומר: אסף אמר את זה בשביל זמן הגלות, בשביל כנסת ישראל בגולה. אז איפה לקח האלטער רבי את זה? אז קודם כול, האלטער רבי, לפני שהוא ממשיך הלאה את הביאור, האלטער רבי צריך לבאר ולהביא ראיה: מאיפה אסף, חי בזמן הבית, מאיפה הוא ידע מה הולך להיות בזמן הגלות? אז האלטער רבי כותב "ברוח הקודש". מה האלטער רבי רוצה לכתוב "ברוח הקודש"? כי הגמרא אומרת, יש גמרא בבבא בתרא ובבבא סא, לא זוכר איפה, באיזשהו מקום בגמרא, שהגמרא כותבת שאסף לא היה נביא, כמו שהגמרא כותבת על כל מיני אנשים: מי היה כן, היה נביא, לא היה נביא. אז הגמרא אומרת

12:03 שם על אסף שהוא לא היה נביא. אז ממילא מצד נבואה לא היה שייך להגיד שאסף דיבר בדרך נבואה. אבל אף על פי כן לאסף היה רוח הקודש. רוח הקודש ונבואה זה שני דברים שונים. יש נבואה ויש רוח הקודש. אז אף על פי שהוא לא היה נביא, אבל יש לו רוח הקודש. רוח הקודש זה לא כמו נבואה. נבואה זה ראייה ממש. רוח הקודש זה עניין רוחני, אבל אף על פי כן, גם ברוח הקודש הבן אדם יכול להשיג עניינים שקשורים עם העתיד על ידי רוח הקודש. מה שזה לא משנה מה בדיוק ההבדל בין רוח הקודש ונבואה, אבל איך שיהיה. אז הרבי בא ואומר שאסף דווקא חי בזמן הבית, ואף על פי כן, הפסוקים האלה הוא דיבר בשביל זמן הגלות וכנסת ישראל בגולה. זה בעל רוח הקודש מנעוריו. איפה האלטער רבי לקח את העניין הזה, שאסף דיבר בזמן הבית? אז האלטער רבי מביא את כל הפסוק: "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך, ואני תמיד עמך". דווקא בגלל לשון הפסוק הזה, שכתוב באריכות בכפל הלשון, "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". מה קרה? האלטער רבי, מה הפסוק הזה בא להרחיב? הוא כבר דיבר על זה קודם. הוא כבר אמר שהיה לו קושיה על צדיק ורשע, רשע וטוב לו. למה צדיק יש לו צער ולמה רשע יש לו טוב? היה לו את הקושיה. הוא כבר כתב "עד אבוא אל מקדשי אל", שהגעתי לבית המקדש. שם הבנתי, ואחרי זה בא הפסוק ואומר עוד פעם "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". מה קרה פה עכשיו? כבר הגעת לבית המקדש, כבר ראית את האמת, אז הכל מובן. מה קרה?

13:50 הפסוק בא ואומר "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". ואריכות הלשון הזה, "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך", סימן שכאן אסף מדבר בתקופה אחרת. החצי הראשון של הקפיטל בתהילים הוא מדבר עד "אבוא אל מקדשי אל", בזמן שלו, בזמן הבית, כשהיה גילוי אלוקות. אז כשהגעת לבית המקדש ראית את האמת. ראית את בית המקדש, ראית את עשרת הניסים וראית את המוכים בוראים מן המדבר. ראית את גילוי האלוקות במקום המקדש. אז כשם שבא לראות כך בא ליראות, תכל'ס. אז היהודי הרגיש את האמת ולא היה לו שאלות. היה אצלו ברור שמה שהקדוש ברוך הוא עושה זה הכל לטובה. הכל זה טוב. אבל עכשיו בזמן הגלות, אז לכן ממשיך הפסוק ואומר "ואני בער ולא אדע, בהמות הייתי עמך". מתי זה מדובר? זה אסף אמר ברוח הקודש על כנסת ישראל. לכן מובן כל אריכות הלשון של האלטער רבי, כי מכיוון שהאלטער רבי בא כאן להוציא את הפסוק לכאורה מפשוטו, הרי הפשט של הפסוק, אדם מסתכל בקפיטל, משמע שמדובר בזמן הבית. האלטער רבי בא לחדש שלא, שהפסוקים האלה דובר דווקא בזמן הגלות. לכן צריך להוסיף שאסף אמר את זה ברוח הקודש. בשביל מה הוא אמר את זה? בשביל כנסת ישראל, ששם בזמן הגלות אין לנו בית מקדש, ולכן "ואני בער ולא אדע". בן אדם בזמן הגלות לא מרגיש, "בהמות הייתי עמך". ואף על פי כן, "ואני תמיד עמך". אף על פי כן, מצד אמונה אז אני יודע שהאמת היא גם עכשיו אמת. אז זה ההבדל בין הפסוקים הראשונים של הפרק, הפסוקים האחרונים, שכאן דוד המלך, סליחה, לא דוד המלך, אסף מדבר בשביל הזמן של זמן הגלות. הוא אחר. אז מה זה שהרבי אומר כאן?

15:39 לכן מובן למה הוא מביא כאן גם כן כל הפסוק, כל ההמשך. אז מה האלטער רבי מביא כאן בנוגע לענייננו? מה זה מגיע לפרק הזה? כי זה כל היסוד של הפרק הזה. מה האלטער רבי בא להסביר לנו בפרק הזה? את ה"כמים הפנים לפנים". שיהודי צריך להתבונן את החיבוק ונישוק, את היסוד שכל פעם שאני עושה מצווה הקדוש ברוך הוא מתחבר איתי ואני מתחבר איתו בייחוד נפלא באופן הכי עמוק. יסוד של הנפש של יהודי שהוא במצב של שפל ונבזה שבאנשים, מוטל באשפה. ואף על פי כן אני יכול להתחבר עם הקדוש ברוך הוא על ידי קיום המצוות, שזה מעורר את הגילוי העליון גם אם לפעמים זה פודים. על זה אומרים שאפילו המורד, ומשפשוט שהוא לא יהיה שלו חיי הגוף, ועוד יותר הוא בזמן הגלות, שבזמן הגלות אין את הגילוי של בית המקדש. ובמילא זה עוד יותר ברור לו שהוא לא רואה ולא מרגיש, אין לו הרגש באלוקות. אף על פי כן אומרים "ואני תמיד עמך", כי חיי הגוף לא מונע ייחוד הנפש באלוקות. עד כאן זה הנקודה של הביאור של הרבי. עוד פרטים, אבל זה נקודת הביאור לעניין. נמשיך הלאה בפנים בתניא, בדף שם כ"ו ב', בשורה השישית. מכיוון שמדברים פה, לפני שממשיכים הלאה אני רוצה לספר מעשה ששמעתי מרבנו חתם סופר[?]. מכיוון שמדברים פה על העניין שהרבי כותב שיש נבואה ויש רוח הקודש, שנבואה ורוח הקודש זה שני דברים שונים, אז זה סיפור ששמעתי מרבנו זצוק"ל, סיפר את זה, וסיפרתי פעם בסוכות. סיפר את הסיפור שהיה פעם חסיד של הרבי מהר"ש. סיפור ידוע, אבל אולי הפרט הזה של הסיפור

17:41 לא כל כך ידוע, אבל שמעתי את זה מרבנו, לכן רציתי לספר את זה. הוא אמר שהיה חסיד של הרבי מהר"ש, שהרבי מהר"ש, הוא בא לבקש ברכה על איזשהו עסק, איזה ביזנס. והרבי מהר"ש אמר לו שלא לעשות את זה. החסיד הלך הביתה, והיה ביזנס משהו משהו שיכול להביא לך הרבה הרבה כסף, אז הוא לא רצה להפסיד את זה. בסוף הוא לא יכל להתאפק והוא נכנס לעסק, נכנס לביזנס. נו, כמובן שמה שהרבי מהר"ש אמר התקיים, והוא הפסיד הרבה כסף ונכנס לחובות וכו'. אז בצערו היה החסיד רץ לרבי מהר"ש. הוא ידע שהוא אשם ופיגר. החסיד מגיע לרבי מהר"ש, והוא סיפר לו את האמת וביקש מהרבי מהר"ש ברכה. אז הרבי מהר"ש אמר לו שיש ארבעה סוגי אנשים. יש ארבע קטגוריות של חסידים, של חסידים או לא חסידים, ארבעה סוגי אנשים שבאים להתייעץ איתי בעניינים שלהם. אז יש חסידים שאומרים שהרבי הוא נביא. למה הוא הולך לשאול הרבי עניינים? ניגש עם כל מיני עניינים, מה לעשות, מה להגיד? ואיך הרבי יודע? אז הם אומרים שהרבי הוא נביא. הוא נביא, אז זה נביא, אז הוא רואה עתידות. יש כאלה שאומרים הרבי הוא לא נביא, אבל על כל פנים הוא בעל רוח הקודש. גם מצד רוח הקודש הוא יכול לראות. אני זוכר שהיה ויכוח שם בסוגיה של רוח הקודש, מה יותר גבוה, יותר נמוך. דיברו שם כל מיני כינויים, והיה שם כמה חבר'ה התווכחו על זה. על כל פנים, הרב מנדל סיפר ככה היה הסיפור. נביא. אחרי זה אמר רוח הקודש. שיש כאלה שאומרים שלרבי יש רוח הקודש ולכן הוא יודע מה קורה. אחרי זה יש כאלה שאומרים לא,

19:23 זה לא נבואה, זה לא רוח הקודש. פשוט הרבי הוא יהודי שלומד הרבה תורה, ולו כוח התורה. אז מה שהוא אומר, ככה זה מתקיים. יש לו את כוח התורה בזכות התורה שהוא לומד. אז אני אומר שיש דרגה רביעית שהם אומרים לא, זה לא נבואה ולא רוח הקודש, זה גם לא כוח התורה. פשוט הרבי שומע הרבה אנשים מגיעים אליו ביחידות, מתייעצים איתו. הוא יודע, מבין מה שקורה בעולם. הוא תופס את הדברים מאוד טוב. חבר'מן, הוא חריף, אז במילא אפשר לסמוך עליו. כשהוא אומר משהו אפשר לסמוך שהוא מבין מה שהוא אומר, מבין בביזנס. אז הרבי מהר"ש אמר לו לחסיד, אז איך שאתה תחשוב, בין אם אתה תחשוב מצד נבואה ובין מצד רוח הקודש, ובין מצד התורה, ובין מצד השכל הממולח, את כל ארבע הסיבות, את הביזנס הזה לא היית צריך לעשות. ככה הסיפור שרבנו סיפר. אז רבנו אמר שמזה הסביר לנו שלרבי יש את כל המעלות. הרבי מהר"ש בא ואמר את הכול. אז שהרבי הוא גם נביא וגם רוח הקודש, וגם יש לו כוח התורה וגם הוא מבין בחכמה, וגם זה יש את כל הד' מינים. נכון, סתם. אז זה נשאר לי בראש, הנקודה הזאת של נבואה ורוח הקודש זה שתי דרגות, זה שני עניינים. אבל תכלס זה מובן שהוסבר כל העניין של נבואה ורוח הקודש. אז מובן שרוח הקודש זה דרגה יותר נמוכה מנבואה. נבואה זה ראייה שמימית. רוח הקודש זה משהו, ראייה שנתעוררו, זה משהו יותר, יותר גופני. בוא נמשיך הלאה קצת כמה שורות בינתיים. ובזה אומר האלטער רבי, לפי מה שאמרנו עכשיו: "ובזה יובן חומר עונש איסור מלאכה בשבת וחמץ בפסח השווה לכל נפש". לפי מה

21:13 שלמדנו פה אפשר להבין עכשיו גם כן למה יש עונש כל כך גדול על בן אדם שעושה מלאכה בשבת ואוכל חמץ בפסח. עד כדי כך שאומרים שזה דבר כזה חמור, העונש, העונש על איסור מלאכה זה שווה לחמץ. לא משנה אם משה רבנו או קל שבקלים, מי שעושה עבירה אז אותו עונש, נותנים לו אותו עונש. העניין של סקילה, לא משנה מי הבן אדם שעשה את זה, תלמיד חכם גדול או איש פשוט, יהודי שעושה אחד מהעבירות של דאורייתא. אז יש על זה, על איסור, עונש חמור: על מלאכה בשבת איסור סקילה, חמץ בפסח איסור כרת, שזה עונשים חמורים ביותר. אומר האלטער רבי, לכאורה, איך יכול להיות אותו עונש? והרי הצדיק מרגיש את העניין של יום טוב והקדושה הרבה יותר מהאיש פשוט. האיש פשוט לא מרגיש, למה נותנים לו אותו עונש? לפי מה שהסברנו זה מובן. מפני שבנפש בור ועם הארץ גמור גם מאיר אור קדושת שבת ויום טוב. האור של קדושת שבת ויום טוב מאיר אצלו באותו תוקף כמו שזה מאיר אצל הצדיק הכי גדול. ולכן, אומר האלטער רבי, נידון בנפשו בכרת ובסקילה על חילול קדושה זו. לכן הבן אדם, אפילו עם הארץ הכי גדול, אז זה לא משנה. כמו שאמרנו קודם, אין החיוב אלא ייחוד הנפש. אז אצל האיש הכי פשוט הייחוד הנפש של שבת ויום טוב זה אותו ייחוד הנפש כמו אצל צדיק גדול. כל החילוק זה מרגיש או זה לא מרגיש את זה. אצל אלוקי אמת אין שום הבדל, ולכן גם אם נגיע לחיוב ועונש, אז אותו חיוב ועונש. כי מה זה העונש? העונש זה לא מה שאתה מרגיש, מה שאתה לא מרגיש. העונש זה לעצם

23:05 העניין. אם זו עבירה כזאת שהעבירה הזאת מנתקת אותך מהקדוש ברוך הוא באופן כזה שמגיע לך על זה סקילה, אז סקילה. ואם זו עבירה כזאת שזה כרת, זה כרת. זו עבירה של מרד כי זה מרד. אז מצד העניין, איך שזה אלוקי אמת, אז אותו סוג השתלשלות יש מהקל שבקלים לצדיק גדול, ולכן גם העונש הוא אותו. וגם משהו חמץ וטלטול מוקצה פוגמים בקדושת הנפש. שכאן האלטער רבי מביא גם כן דרבנן. כן, לפני זה היו הדוגמאות מאיסורא דאורייתא. עכשיו הוא מביא גם כן להגיע לאיסור דרבנן. וגם משהו חמץ וטלטול מוקצה פוגמים בקדושת הנפש כמו בקדושת הנפש של הצדיק יותר מכולם. על דרך זה גם כן נגיע לאיסורי דרבנן. כיוון שאין לו איזה עונש של סקילה וכרת, אבל זה גם כן פוגם בנפש. אז הפגם בנפש כשעוברים על איסורי דרבנן זה משהו חמץ. הרבי מביא גם תירוץ בנגלה, אם משהו חמץ מדאורייתא או מדרבנן. כאן רואים האלטער רבי מחבר את זה יחד עם מוקצה. משמע שכאן האלטער רבי פוסק, וכך האלטער רבי פוסק גם בשולחן ערוך. יש מחלוקת בזה שמה, משהו חמץ זה גדר של... זה גדר של דרבנן, זה לא איסור דרבנן. יש בזה פלפול שלם, כל שיעור, כל העניין אם זה איסור דאורייתא, איסור דרבנן. סתם הבחורים פה למדו פסחים ויודעים כאן את כל הפלפולים מה הגדר של משהו חמץ, אם זה דאורייתא או מדרבנן. אבל כפשוטו כאן משמע שהאלטער רבי הולך לפי השיטה שזה דרבנן. אז האלטער רבי אומר שאף על פי כן, הפגם שזה עושה בנפש, אז גם באיסור דרבנן, אז הפגם שזה עושה בנפש זה אותו פגם שעושה בנפש הצדיק, עושה גם כן בנפש של

24:46 איש פשוט, פוגם בנפש שלו. תורה אחת לכולם. מצד התורה אין הבדל בין איש אחד לשני, זו אותה תורה שאסורה לכל היהודים. הרבי מסביר פה שמה שהאלטער רבי רוצה לחדש פה עם זה שהוא מוסיף את העניין של איסור דרבנן, שמכיוון שאיסור דרבנן זה איסור גברא. כולם יודעים, כן. איסור דרבנן זה איסור גברא. החילוק בין איסור דאורייתא ואיסור דרבנן. יש בזה גם כן פלפול שלם של הרבי. כן, פרק ח' בתניא, איך האלטער רבי פוסק. אבל כפשוטו, בכל אופן, ידוע שמה שאומרים בכל המקומות: ההבדל בין איסור דאורייתא ואיסור דרבנן הוא בדרך כלל שאיסור דאורייתא זה איסור חפצא. זאת אומרת שהחפץ עצמו זה אסור, מה שאין כן איסור דרבנן זה איסור גברא. זאת אומרת, בעצם החפץ לא אסור, זה רק שעל הגברא החכמים גזרו, על הבן אדם שהוא צריך להיזהר. אז הייתי יכול לחשוב, מילא איסור דאורייתא שזה איסור חפצא, זאת אומרת לא נוגע בן אדם, נוגע חפץ. אז ממילא לא משנה אם אתה צדיק או אתה רשע, כל יהודי יש לו אותו חיוב וממילא יש לו אותו עונש. אבל איסור דרבנן שזה איסור גברא, אז הייתי חושב בגלל שהאיסור זה על הגברא, על הבן אדם, אז אולי החכמים, כיוון שהם עשו את הגזירה, אז הם עשו גם חילוק, כן? כשגזרו על הגברא אז הסתכלו על הגברא. אם אתה גברא רבה, איש קדוש, איש חשוב, אז אתה צריך להיות יותר זהיר, עוד פגם יותר גדול. אם אתה איש פשוט אז אולי יכולים להקל בו יותר. אז אפילו זה, אפילו מגיע לאיסור דרבנן, אז גם כן הפגם בנפש אותו פגם. כי גם דרבנן זה עניין של ההשגחה של הקדוש

26:27 ברוך הוא, זה אותו דבר. רק שהגוף מסתיר, אבל בעצם הגוף לא מונע ערך הנפש כמו שהיא בעצמה. הרבי מוסיף עוד יותר יפה שגם על שני הדברים שהאלטער רבי הביא קודם, זה לאו דשבת, זה חמץ בפסח, שזה איסורים דאורייתא, אז באמת גם על זה יש חקירה שלמה אם זה דאורייתא, דרבנן. סליחה, אם זה חפצא או גברא. הרי איסור שבת ואיסור חמץ זה איסור זמני. כן, זה איסור שקשור לזמן. סתם הבחורים פה בעלי נגלה יודעים שיש חקירה גדולה בנוגע לאיסור שקשור לזמן, אם זה איסור חפצא, זה איסור גברא. כן, כיוון שזה רק קשור לזמן הזה, מה שאין כן לפני זה ואחרי זה זה לא אסור. ממילא זה איסור חפצא, אבל שבת, זה פסח. אז גם לכן הוא מביא דווקא דוגמאות כאלה להגיד שגם עניינים שקשורים עם הבן אדם ולא קשורים עם החפץ כשלעצמו, גם בזה יש את העניין שאיש פשוט ואיש קדוש יש להם אותו חיוב, אותו עונש, אותו דבר. כן.