לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ה - חלק ה

00:00 דובר 1 סיכום מפרק מ"ה. פרק קצר. נעשה סיכום מפרק מ"ה ולהגיד עוד איזה נקודות, כמה נקודות שעדיין לא הסברנו. גם כי לפני פסח יש שלימות העניין. אחרי זה אם יישאר זמן היום נתחיל בפרק מ"ו. אם לא יישאר זמן היום אז בעזרת השם נתחיל בשיעור הבא. בפרק מ"ה האלטער רבי מדבר על מידות של יענקל, מידת הרחמים. האלטער רבי מתחיל שיש עוד דרך, דרך ישר לפני איש, כן, שזה דרך לעורר, לעבוד את השם, לקיים את התורה ומצוות לשמן. שזה כל הנקודה שהאלטער רבי מדבר בפרקים האלו, כמו שדיברנו מהפרקים של מ' והלאה שהאלטער רבי הסביר שצריך להיות תורה ומצוות לשמן. מה פירוש לשמן? שצריך שיהיה לזה גם כן עניין של אהבה ויראה. אז האלטער רבי אומר בפרק מ"ה שיש עוד דרך ישר לפני איש, שזה לעורר את המידה של יענקל. מידת החסד והאהבה זה מידות של אברהם. מידת הגבורה והיראה זה מידות של יצחק. יש אבל מידה שלישית, שזה מידת התפארת, מידות של יענקל, שזה מידת הרחמים. כן, וזה האלטער רבי בא להסביר בפרק הזה איך אפשר לעבוד את השם על ידי מידת הרחמים. מה זה העניין של מידת הרחמים? אז האלטער רבי הסביר שזה על ידי זה שבן אדם מעורר רחמים רבים על נפשו, על הנפש האלוקית שלו. אז האלטער רבי מסביר שכדי לעורר רחמים על הנפש האלוקית צריכים לחשוב על שני דברים. איפה היא הייתה קודם? באיזה דרגה טובה היא הייתה קודם? ואז מצד שני, איפה היא נמצאת עכשיו? באיזה דרגה נמוכה? דווקא כשיש לו את שני הקצוות על ידי זה ניעור רחמים. לכן הוא מתבונן במעלת הנשמה, שהנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש ושהיא הייתה

02:02 דובר 1 למעלה בגן עדן. היא הייתה קשורה עם חיי החיים, אין סוף ברוך הוא, עם כל הפרטים שהאלטער רבי הסביר בגדלות, הפלוס מעלה של הנשמה שהתקשרו באין סוף חיי החיים. זה מצד אחד. ומצד שני הנשמה ירדה, ואיפה ירדה? בגוף. זה מדבר כמה פרטים בירידה. הירידה לעולם הזה, לעולם גופא בעניין של תכלית הקליפות. יש את עצם הירידה. אריך הוא קנה לי קורס אפילו כשזה עדיין בעולם הצח"ם, אבל זה גם כן ירידה. אחרי זה יש את הירידה לעולם הזה, שזה תכלית הקליפות, וזה גופא, גוף גשמי שזה משכא דחויא. ובזה גופא יש גם כן את המחשבה דיבור ומעשה שלו, להביא עמו גלות השכינה של בן אדם על ידי זה שהוא עושה עבירות או במעשה או בדיבור או במחשבה. על ידי זה מלך אסור ברהטים, הוא לוקח את המלך, את הנשמה שהיא חלק אלוקה ממעל, ומוריד אותה למקום קליפות. וזה, על ידי התבוננות בזה יתעורר אצלו רחמים רבים על הנשמה. ולא רק על הנשמה, אלא גם כן על האלוקות, על השכינה. כן, ויושב עליו ה' וירחמהו, לעורר רחמים על הקדוש ברוך הוא. שהקדוש ברוך הוא והנשמה שהם דבר אחד נמצאים קרובים, הקליפות נמצאים בגלות על ידי ההתנהגות שלו, וזה על ידי זה שהוא מתעורר ברחמים רבים. אז זה ייתן לו את החשק לרצות לצאת מהגלות ולהעלות אותם מהגלות. ואיך מעלים את הנשמה מהגלות? איך מוציאים את הנשמה מהגלות וחוזרים לקשר אותה עם האין סוף? איך פועלים את הירידה שיהיה בהפך של צורך עלייה, שהוא יעלה מהגלות להתחבר עוד פעם עם הקדוש ברוך הוא? אז זה האלטער רבי מסביר בחצי השני של הפרק, שזה על ידי תורה ומצוות. האלטער רבי

03:55 דובר 1 מסביר בחצי השני של הפרק, האלטער רבי מביא את הסיפור של יעקב ורחל כדי להסביר את העניין של רחמים רבים והפעולה שצריך להיות כדי ל-ל-לצאת מהגלות והירידה. אז הוא מביא את הסיפור של יעקב ורחל. הרי יענקל זה מידת הרחמים. אז ממילא בסיפור של יעקב ורחל רואים איך צריך להיות העבודה של מידת הרחמים. אז יעקב כשראה את רחל, אז כתוב שיעקב ראה את רחל, מה הוא עשה? שהוא בכה כשראה אותה, "וישא את קולו ויבך". היה כאן עניין של בכייה ולא סתם בכייה. הלשון "וישא את קולו". הוא הרים את הקול שלו והוא בכה, שזה עניין של התעוררות רחמים. ואז היה "וישק יעקב לרחל". יעקב נתן נשיקה לרחל. אחר כך אז האלטער רבי מסביר פה בפרק מה זה העניין בעבודה. רחל זה הולך על כנסת ישראל. רחל זה ספירת המלכות, כנסת ישראל. יעקב זה מידת הרחמים. אז יעקב אבינו מעורר רחמים על נשמת, על נשמת ישראל. וכל העבודה שיש לנו עכשיו בעבודת השם במידת הרחמים, שבן אדם היום מתעורר ברחמים רבים על עצמו, על הנשמה שלו, על החלק האלוקי שבו, על הקדוש ברוך הוא שנמצא בגלות, כל זה קיבלנו את זה בירושה מיעקב אבינו. והפעולה שיעקב אבינו עשה באותו יום שהוא פגש את רחל, הוא פעל והוא עשה על ידי העבודה שלו. "אובעס היינט האבן מיר כוחות". כל מה שהאבות עשו הם עשו בכוח, הם עשו סימן. וואס איז אבות? סימן לבנים. אז ממילא הנשיקה שיעקב נתן לרחל והבכייה שיעקב בכה זה העבודה שאנחנו מדברים פה בפרק הזה. אז הבכייה מה זה? לעורר רחמים רבים. מה זה "וישא את קולו"? לא כתוב סתם "ויבך".

05:51 דובר 1 כתוב "וישא את קולו". מה הלשון כזה ש"וישא את קולו"? אז האלטער רבי מסביר שיעקב אבינו לא סתם מעורר רחמים, אלא הוא "וישא את קולו" למעלה, להוריד לא סתם רחמים אלא רחמים עליונים. מה זה רחמים עליונים? הבחינה של "אב הרחמים". מה הפירוש בזה? אז הפירוש הוא מוסבר בספר שבדרגת הרחמים יש כמה וכמה דרגות. ובכללות ישנם שני דרגות. יש רחמים כפי שזה באצילות, שזה מידות של יעקב. יעקב אבינו מידת הרחמים שבאצילות. יש אבל רחמים יותר גבוהים, שזה הרחמים שבכתר. רחמים שבכתר זה רחמים רבים. זה לא סתם רחמים, אלא זה רחמים רבים. בכללות זה שני העניינים שכתוב בספר: אב הרחמן ואב הרחמים. אב הרחמן זה דרגה יותר נמוכה, זה רחמים שבאצילות, ואב הרחמים זה רחמים רבים כפי שזה בכתר. נמצאים עכשיו הרי בדיוק בזמן של ספירת העומר, וזה ימים של תפארת. כן, עכשיו היה ביום תפארת שבתפארת, שזה העניין של מידת התפארת, מידת הרחמים, שתפארת עולה עד הכתר. וידוע שתפארת זה קו אמצעי, וקו אמצעי יש לו שורש יותר גבוה מכל הספירות, שהוא מושרש בפנימיות הכתר, שזה הפירוש שתפארת זה רחמים. אבל מצד שורש התפארת בקו אמצעי, והשורש היא בכתר, זה רחמים רבים, כי השורש בפנימיות זה כתר. אז יעקב אבינו אומר הפסוק "וישא את קולו". יעקב אבינו לא הסתפק עם ישראל עם רחמים סתם, רחמים על פי טעם ודעת, רחמים שבאצילות, אלא יעקב אבינו עוד רצה להמשיך לנשמה רחמים רבים מבחינה יותר גבוהה. כדי למה? כדי להעלות אותה מהגלות. כשבן אדם נמצא בירידה, סתם מספיק רחמים סתם. אבל כשהירידה ירידה גדולה, בירידות ונפילות, ירידה מאוד גדולה, אז צריכים

07:53 דובר 1 גם כן ישראל רחמים באופן יותר נעלה, אלא לא מספיק רחמים סתם, צריכים דווקא רחמים רבים. אז זה מה שיעקב אבינו פעל: "וישא את קולו". הוא הרים את הרחמים. לא הסתפק עם הרחמים שלו, אלא הוא המשיך מהשורש תפארת שבכתר רחמים רבים. ומה הוא פעל? "ויבך". שהוא המשיך רחמים רבים מהבחינה הזאת. לאיפה הוא המשיך את זה? לנשמות ישראל למטה, להעלות אותן מהגלות. מה אחרי זה העניין של הנשיקה? אומר אדמו"ר הזקן שהנשיקה זה הפעולה של האהבה. כמו בגשמיות, מה הגדר של נשיקה? הגדר של נשיקה בגשמיות מה זה? שזה גילוי האהבה, שזה האתדבקות רוחא ברוחא של שני אנשים. אז רוצים להראות את החיבה, את הקשר, את הדבקות, אתדבקות רוחא ברוחא. אז איך הם מראים את הקשר שלהם? זה על ידי נשיקה. זאת אומרת, הנשיקה זה הביטוי של האתדבקות רוחא ברוחא, זה הביטוי החיצוני שהוא מראה שהוא קשור אליו, שהוא אוהב אותו, שהוא מחבב אותו. על דרך זה גם כן, בנוגע לקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל, שזה העניין של יעקב ורחל. רחל זה כנסת ישראל, ויעקב הוא כביכול בחינה של הקדוש ברוך הוא. הוא מידת הרחמים שלמעלה. אז זה שיעקב נתן נשיקה לרחל, זה הפירוש. העניין של ייחוד, דבקות רוחא ברוחא. מה זה בעבודה העניין של דבקות רוחא ברוחא? אומר אדמו"ר הזקן שזה העניין של תורה. דבר ה' זו הלכה, כן, בלימוד התורה. אז הבן אדם כשהוא לומד תורה בדיבור, אומר דבר ה' זו הלכה, אז נהיה דבקות הנפש והקדוש ברוך הוא. זאת אומרת, לימוד התורה שאדם לומד. הוא מוציא את זה בפה, כמו שנשיקה. מה זה נשיקה? זה עניין חיצוני, משהו שאתה עושה עם הפה, אבל זה

09:52 דובר 1 מבטא משהו יותר פנימי, משהו מהנפש. על דרך זה גם כאן. האהבה שיהודי אוהב את הקדוש ברוך הוא. איך הוא מבטא אהבה של יהודי אוהב את הקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא אוהב את יהודי. זה על ידי זה שעם הפה שלו הוא מוציא את הפנינים של הקדוש ברוך הוא. דבר ה' זו הלכה. אז נעשה התקשרות דיבור האדם עם דיבור שלמעלה, נשיקה, נשיקות, כי הרי כשבן אדם מנענע את הפה שלו למטה והוא לומד, אז גם למעלה הקדוש ברוך הוא שונה כנגדו, אז נהיה עניין של חיבוק, של לא חיבוק, של נישוק. עניין של ייחוד ואתדבקות רוחא ברוחא, שיהודי מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. אז זה העניין של הנשיקה. אחרי זה אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה, שיש גם כן עניין של מחשבה ומעשה, ומעשה המצווה. כן. זאת אומרת, לא רק תורה. תורה זה העניין של נשיקה. אבל יש גם כן עניין של מצוות. אומר אדמו"ר הזקן שהמצווה בכלל, בפרט מצוות צדקה, זה עניין של חיבוק. והקשר, יש נישוק ויש חיבוק. החיבוק זה העניין של החיבוק. קבלת עול. כן. מה העניין של החיבוק? החיבוק זה עניין של מעשה, כמו שבפשט חיבוק עושים עם הידיים, בפרט יד ימין. וימינו תחבקני. אז זה בעבודה. עבודה צדקה והחסד. כל המצוות נקראים בשם צדקה, ובפרטיות מצוות החסד וצדקה. כן, חסד וימינו, אומר אדמו"ר הזקן, שזה עבודה באופן של חיבוק. כן, עבודה שבאופן של חיבוק, וימינו תחבקני. אחרי זה אדמו"ר הזקן מוסיף עוד דבר. עוד מעט ניכנס לסבוך קצת. אני רק אומר הקיצור מהפה. אחרי זה אדמו"ר הזקן מוסיף עוד דבר. לא קיצור, סיכום. כן, אחרי זה אדמו"ר הזקן

11:44 דובר 1 אומר עוד דבר. אחרי העניין שהרב מביא כאן את העניין של החיבוק, שזה העניין של מעשה המצוות, בפרט בצדקה, אדמו"ר הזקן עוד פעם חוזר לעניין של נשיקין. אדמו"ר הזקן כותב: ועסק התורה בדיבור ומחשבה ועיון הוא גם כן מבחינת נשיקין ממש. כשאתה לומד תורה בדיבור, ולא רק בדיבור אלא גם כן בעיון, כשאתה לומד בעיון, מחשבה ועיון, אז אומר אדמו"ר הזקן, זה בחינת נשיקין ממש. הרי הוא כבר דיבר לפני זה על נשיקין. מה הוא חוזר עוד פעם? זה צריכים להבין. אבל על כל פנים, אדמו"ר עוד פעם. אבל יש הבדל. לפני זה אדמו"ר דיבר על דיבור דבר ה' זו הלכה, ואמר שזה מבחינת נשיקין, עניין של דיבור הלכה, וכאן אדמו"ר מדבר על מחשבה ועיון. זה שני עניינים שונים. לפני זה הוא דיבר על לימוד התורה באופן של הלכה, הלכה פסוקה, זה לא עניין של עיון. זה ללמוד הלכה. אתה לומד סוכה, הלכות סוכה. אתה לומד הלכות, הלכות שולחן ערוך. זה נקרא גם כן נשיקין. עכשיו האדמו"ר מוסיף: לא, לא לימוד של הלכה, אלא לימוד באופן של עיון. זה עניין אחר, לימוד בעיון. זה סדר אחר לגמרי. זה עניין של לימוד, אבל אומר אדמו"ר, זה נשיקין ממש. אבל הסדר כאן לא מובן. הוא התחיל עם נשיקין, אחרי זה הוא הלך לחיבוק, ואחרי זה עוד פעם נשיקין. זה כבר צריך להבין. על כל פנים, האדמו"ר מסיים את הפרק ואומר שעל ידי זה שהוא מעורר רחמים רבים, והרחמים רבים מביאים את זה אחר כך לפעולות של חיבוק ונישוק, שזה העניין של תורה ומצוות, כמו שאמרנו עכשיו, על ידי זה אפשר להגיע לעורר את האהבה בזוך ליבו, כמו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם. שעל

13:26 דובר 1 ידי סדר רחמים נגיע אחרי זה גם כן לאהבה. זאת אומרת, הסדר הוא הסדר הזה של הרחמים, יעקב. אבל רחמים לא נשאר רחמים; מהרחמים הוא יגיע גם כן לאהבה, כי ״ליעקב אשר פדה את אברהם״, והרחמים מגיעים לאהבה. רואים במוחש שאדם מתעורר ברחמים על בן אדם אחר, אז אחרי הרחמים מגיעה אהבה, כמו שהרב כתב בפרק ל"ב. הוא כתב, מגיע לאהבת ישראל, שבן אדם יש לו רחמים, יש לו רחמים על יהודי אחר, אז הרחמים מבטלים את השנאה ומעוררים את האהבה בין חבר לחברו. על ידי זה שאתה מ־מ־מתעורר ברחמים רבים, אז הרחמים על החבר שלך מבטלים את השנאה ומעוררים אהבה. ככה זה הטבע. גם שם הוא מביא את הפסוק הזה, ״ליעקב אשר פדה את אברהם״, שהמידה של רחמים מעוררת את מידת החסד. אז בגלל זה גם כאן אומרים אותו דבר, ואני אגיע לאהבת השם, שעל ידי זה שהוא מתעורר ברחמים על הנשמה שלו, אז זה גופא מעורר את הלב. מה פירוש ״ליעקב אשר פדה את אברהם״? זה פסוק. הפסוק אומר: ״לכן כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם״. לפי זה מובא הלשון ״ליעקב אשר פדה את אברהם״ בלי בית יעקב. מה הפירוש ״ליעקב אשר פדה את אברהם״? אז המדרש שואל את השאלה: איפה אנחנו רואים בהיסטוריה, בחומש, איפה יש סיפור כזה שיעקב פדה את אברהם? איפה ראינו כזה דבר? לא רואים בשום מקום בחומש שיעקב פדה את אברהם. כשאברהם אבינו נפטר, יעקב אבינו היה בקושי בגיל שלוש עשרה או בגיל חמש עשרה, כמו שיש בזה מחלוקת. אבל, אבל לא יותר מזה. לא, לא רואים בחומש איזה סיפור שיעקב פדה את אברהם. אז המדרש מביא על זה סיפור, שכשיעקב אבינו, כשאברהם אבינו היה באור כשדים, כן, אז

15:12 דובר 1 אז, אז המלאכים ביקשו שיציל אותו מהאש, ונמרוד זרק אותו לכבשן האש. אז ביקשו שיציל את אברהם בזכות אברהם. אז הקדוש ברוך הוא אמר שזה לא מספיק. אחרי זה ביקשו בזכות יצחק, הקדוש ברוך הוא אמר שזה לא מספיק. אחרי זה אמרו בזכות יעקב, הקדוש ברוך הוא אמר: בזכות יעקב אני אוציא אותו מכבשן האש. אז זה הפירוש ״ליעקב אשר פדה את אברהם״, שכל זה, שכל הזכות שאברהם אבינו ניצל מכבשן האש, זה היה בזכות של יעקב. זה המדרש. מה זה עניין הפירוש של העניינים? אז זה מה שהאדמו"ר מביא פה, שיעקב זה מידת הרחמים, אברהם זה מידת החסד. אז לפעמים קורה שהאהבה, החסד, מה זה אהבה? זה אהבה של השם שיש בנשמה. כמו שלמדנו בתניא קודם, שכל יהודי יש לו אהבת השם בירושה, כן, מאבותינו. יש לנו אהבה לקדוש ברוך הוא בטבע, שזה היחידה של הנפש, מידת הצדיקים. אבל מה? נמצא בגלות. אני לא מרגיש את האהבה. למה? כי האהבה נמצאת בגלות, כמו שלמדנו עכשיו, גלות השכינה. ולכן הוא לא מרגיש שיש לו אהבה לקדוש ברוך הוא. הוא שוכח שיש לו אהבת השם מצד גלות השכינה, מצד העבירות, מצד כל העניינים שמכסים על האמת. על ידי שהוא מתעורר ברחמים מלמעלה, משמיא, אז הרחמים מעוררים את זה. אפשר, זה היה כמו פדיון של אברהם כדי לפדות את מידת האהבה, אברהם, מתוך הגלות. אז אפשר לעשות את זה על ידי רחמים. הרחמים מעוררים את האהבה. מה, למה האדמו"ר מביא את זה פה בסוף? אז אם אתם זוכרים, דיברנו על זה בהתחלת הפרק, פרק מ"ה. למה הוא מביא פה את העניין של האהבה? מכיוון שהרב

16:48 דובר 1 כאן באמת מדבר לא על רחמים. כאן אדמו"ר הזקן בתניא בעיקר רוצה לדבר על אהבה ויראה. כל הנקודה של תניא, ״כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו״, זה להסביר איך אפשר לעבוד את השם עם העניין של הכנפיים, עם מידת אהבה ויראה. לא רחמים. רחמים כאן זה לא, אלא מה? יש כמה אופנים איך להגיע לאהבה. אפשר להתבונן כל הדברים שאמר קודם בפרק מ"ד, מ"ג, מ"ב, כל מיני, הסברנו, שמעורר אהבה, והסברנו יראה. יש גם עוד אופן להגיע אליו, וזה על ידי רחמים. אז זה הנקודה פה. לכן אדמו"ר הזקן מסיים פה בלהגיע לאהבה. עד כאן זה פרק מ"ה. נגיע לשאלות שאנחנו שאלנו פה. שאלת, בתניא יש כאן עוד כמה דיוקים בתניא. גם כן, יש כמה עוד דברים שצריכים להבין. עוד שאלה, וחוץ מהשאלות ששאלנו קודם, כן, שלכאורה לא מובן. הוא התחיל עם נישוק, אחרי זה הולך לחיבוק, אחרי זה חוזר לנישוק, ובנישוק הראשון הוא מדבר על דבר ה' זו הלכה. בנישוק האחרון הוא מדבר על נשיקין ממש. מה כאן העניין? חוץ מזה צריך להבין בכלל מאיפה הגיע העניין של חיבוק פה. מסתכלים בחומש בסיפור של יעקב ורחל, לא כתוב, לא כתוב חיבוק, כתוב רק נישוק. תראה, כתוב ״וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך״. היה רק נשיקה. מאיפה אדמו"ר הזקן לקח את החיבוק? זה שאלה. ועל דרך זה בכלל כל ריכוז העניינים פה. מאיפה כל ריבוי הפרטים שהרב מביא פה? אז יש כאן ביאור של ר' לוי יצחק. אנחנו הזכרנו את זה לפני פסח בקיצור, נסביר עכשיו יותר בפרטי. הוא מתייחס את כל השאלות. הרי ר' לוי יצחק, אבא של הרבי, אומר כאן פירוש נפלא, כי יש שם הרבה קבלה.

18:36 דובר 1 בפירוש שלו זה, זה, זה הערה מאוד ארוכה בליקוטי לוי יצחק על התניא. אבל כל פעם שמגיע לפשט בתניא, מאוד יפה, מאוד מדויק, מאוד. זה מסתדר מאוד טוב באופן הפשט בתניא גם כן, חוץ מהקבלה שלו יש שם להוסיף שמה. הוא אומר, ר' לוי יצחק אומר עוד כזה. הוא אומר שיעקב אבינו, כן, זה הסיפור של יעקב ורחל לא הסתיים עם יעקב ורחל. הסיפור של יעקב ורחל קשור גם עם לבן. אנחנו רואים שיעקב אבינו, לפני שהוא נפגש עם רחל, הוא שאל את האנשים של חרן. הוא שאל אותם אם הם מכירים את לבן. כן, ״הידעתם את לבן?״ ואז כתוב ״ידענו״. ואז כתוב ״והנה רחל באה עם הצאן״. אז יעקב חיפש לא רק את רחל, חיפש את לבן. ואז כשהוא שמע לבן, פתאום הגיעה רחל, ואז יעקב ניגש לרחל והוא נישק אותה ואז הוא בכה, ״וישק לה ויבך״. ואז הוא התחיל לדבר איתה על המשפחה, ואז הם משמה הם הלכו לפגוש את לבן. ואז כתוב שלבן, כששמע את שמע יעקב, אז לבן רץ אל יעקב, ואז כתוב שלבן ״ויחבק לו וינשק לו״, שלבן חיבק את יעקב ונישק אותו. אז אומר ר' לוי יצחק שזה כל הסיפור פה, שהיה כאן מדבר לא רק על הפגישה של יעקב עם רחל. אדמו"ר הזקן מדבר פה גם כן על הפגישה של יעקב ולבן. זה לא, זה לא שני סיפורים, זה הכל המשך אחד. זה סיפור אחד. יעקב ולבן זה הכל סיפור אחד, וכאן זה הפירוש שהאלטער רבי מסביר פה. שמה? על פי חסידות, על פי חסידות, אז יעקב זה מידת התפארת. רחמים, זה אצילות. רחל זה ספירת המלכות. זה העניין של כנסת ישראל. כן? שומע?

20:35 דובר 1 כנסת ישראל. מלכות זה אצילות. לבן, על פי חסידות, לבן זה, אומר ר' לוי יצחק, שזה הפשט גם כן, אור רחמים מכוסים, שזה ראשי תיבות אר"ם. אור רחמים מכוסים זה ראשי תיבות אר"ם, שזה לבן. לבן הארמי. כן? שזה הבחינה של לבן. אור רחמים מכוסים, שזה הבחינה של רחמים שבכתר. כן? ואז כתוב קודם כל היה נישוק, שזה הנישוק של יעקב ורחל. זה הבחינה הראשונה של נישוק שהאלטער רבי מדבר פה, דבר ה' זו הלכה. אומר ר' לוי יצחק שזה העניין של רחל. הנישוק הראשון שהיה בין יעקב ורחל, זה, זה הבחינה של דבר ה' זו הלכה. שתסתכלו, יש, יש כאן בדיוק הלשון, שבנישוק הראשון כתוב נשיקין ובנישוק השני כתוב נשיקין ממש. זאת אומרת שזה לא, זה דבר יותר כבר מנשיקין. זה מסביר שזה החילוק. הנישוק הראשון בתניא פה זה הנישוק של יעקב ורחל. הנישוק שכתוב בסוף הפרק זה יעקב ולבן. זה שתי הבחינות. זה שני נשיקין אחרים לגמרי. וזה היה הסדר. קודם כל היה נישוק של יעקב ורחל. אחר כך יעקב נפגש גם עם לבן, ואצל לבן כתוב ״ויחבקהו ונשקהו״. היה חיבוק. זה החיבוק שהאלטער רבי מביא פה, הבחינה של חיבוק, והיה עניין של נישוק, שזה הנישוק של לבן. מה החילוק בין הנישוק של יעקב והנישוק של— הנישוק של יעקב ורחל והנישוק של, של, של יעקב ולבן? החילוק הוא שהנישוק של יעקב ולבן, יעקב ורחל. רחל זה ספירת המלכות, דיבור זה קשור עם הלכה. ודבר ה' זו הלכה, זה העניין של הלכה למעשה. הלכה למעשה זה מה שמגיע למעשה, זה עניין של ספירת המלכות. לכן הנישוק בין יעקב ורחל, שזה קשור עם עניין של, של מלכות, זה עניין של הלכה. זה

23:21 דובר 1 נישוק יותר חיצוני. בעניין של לימוד התורה הלכה למעשה הוא לומד לגירסא, הוא לומד להלכה. הוא לא נכנס לכל העיון. אבל על ידי הנישוק של יעקב ולאה הוא המשיך את העניין של כתר, פנימיות הכתר, ומפנימיות הכתר מגיע העניין של לימוד בעיון. לא רק לימוד להלכה אלא לימוד בעיון. להתעמק בעניין. מעומק החכמה. כמו שכתוב בספר, שעל ידי שלומדים תורה בעיון מגיעים לחכמה שנמצאת בכתר. עומק החכמה. לחכמה יותר עמוקה. ודווקא על ידי זה הגילוי של משיח. תלויים בלימוד התורה דווקא בעיון. כן? ולכן הסדר כאן בתניא מדויק, כל פרט. קודם זה בעניין של נשיקין שקשור עם הלכה, שזה העניין של נישוק יעקב ורחל. אחרי זה העניין של חיבוק, שזה מעשה המצוות, עניין של חיבוק. והאלטער רבי מוסיף גם בחיבוק, אומר הלשון חיבוק ממש. אז מה הדיוק חיבוק ממש? גם בחיבוק אומר ממש. כי גם תורה זה חיבוק. אז הרב כתב בפרק ד' בתניא שגם בלימוד התורה יש עניין של חיבוק, ומיד אחר כך כתוב בתניא פרק ד' שהרבי מסביר לך: בלימוד התורה יש גם חיבוק, אבל זה לא חיבוק ממש. עיקר העניין של חיבוק זה דווקא בעניין של מצוות, כי מצוות זה עניין של מקיפים, ששם יש עניין של חיבוק. לכן חיבוק ממש זה החיבוק של יעקב ולאה ולהגיע אליהם. אחרי זה בסוף הוא ממשיך את העניין של נשיקין ממש. נשיקין ממש זה הנשיקה של יעקב ולאה, שזה היה נשיקה ממש, המשכה של כתר. כשמדבר על כתר, שזה מתבטא בלימוד העיון דווקא. זה הביאור של הרבי. ואחרי זה הוא מוסיף עוד כמה וכמה עניינים על הקבלה. אבל זה הביאור של הרבי שמסביר שכל פרט גם בתניא

25:05 דובר 1 זה מדויק, הכל מפורש. כל הפרטים גם בתניא זה הולך בסדר מסודר והכל מדויק לפי הסדר בתורה גם. אה? אז לך תתעורר. אתה שואל את זה.

25:24 דובר 2 You have to say that you don't do their students directions. I think last year is the year.

25:37 דובר 1 אני סיפרתי לפני פסח, סיפרתי סיפור. לא יודע אם לזה אתה מתכוון, שהרבי כתב על פדיון נפש. כותבים לרבי, שמה כותבים גם כן הלשון לעורר רחמים רבים. כן, שזה עניין שמדבר פה בתניא, אותו עניין, שזה עניין של פדיון נפש, פדיון נפש. זה שמבקשים רחמים רבים על הנשמות. אז הרבי, בשיחה, זה באיזה יום היה שיחה, אם אני לא טועה, שהרבי דיבר על זה. שהנוסח לעורר רחמים רבים. הרי היה כתוב פעם הלשון לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים. ככה היו כותבים פעם הלשון בתניא. סליחה. אז הרבי כתב לא לכתוב את הלשון הזה, ממקור הרחמים והחסדים. היה קשה. הלשון פעם היו צריכים. היו כותבים הלשון של הפ"נ, היה הלשון. הפ"נ זה קודש קודשים. זה נוסח שמקובל אצל חסידים רבים, דורות מהרב. לא יודע מאיפה זה התחיל. זה נוסח מאוד מדויק. הסדר, הלשון היה כתוב: לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים והחסדים, על דרך מכניסי רחמים, כמו שכתוב בתשובת ... ככה היה אז הלשון, הנוסח. כן, ראיתם פעם כזה נוסח? יש פדיון, כתב יד מהרבי. יש כמה כמה כתיבות. הרבי הוציא את כל החלק הזה מהנוסח. למה? כי הרבי אמר שאנחנו לא צריכים לתת דירעקציעס. לתת דירעקציעס לרבנים, לא צריכים להגיד להם איפה בדיוק הם צריכים להמשיך את הרחמים. כן, הרבי יודע מאיפה להמשיך את הרחמים, ולפעמים לא מספיק הדרגות שאתה כתבת, צריכים להמשיך מדרגות יותר גבוהות, אז תיתן לרבי. זה מה שהתכוונת? אה? זה זאת. אז כל פ"נ סתם, זה מעשה גדלות. לפני זה מגיע לפדיון, אבל להגיע לפועל זה שצריכים לעורר רחמים רבים על כל מיני עניינים. אז עכשיו נמצאים בספירת העומר. כן, אז יש כאן

27:29 דובר 1 עמוקים מאוד. מדברים כאן על לעורר רחמים. אז רואים במאמר של האלטער רבי בלקוטי תורה איך שהימים האלו, השבוע הזה בדיוק זה השבוע של תפארת, רחמים. כן, מידת התפארת זה התיקון של מידת הרחמים, שצריכים לעבוד כל אחד בספירה. כן, זה השבוע של תפארת. אבל רואים, מעניין, שהמאמר של האלטער רבי, אספר לכם, בלקוטי תורה האלטער רבי מסביר באריכות את העניין של מידת הרחמים. בהוויה מאריך בזה. גם כן יש מאמר של הרבי, אספר לכם, טוב, של המזבוב. מאמר מאוד מעניין, מאוד נפלא, ושם הרבי גם כן מסביר באריכות את העניין של תפארת ואיפה שמידת הרחמים. על כל פנים, עניין אחד, כשאני אגיע למעשה מכל הפרק הזה, שאני רוצה להוציא, כשאני אגיע עכשיו שמתחילים את הסדר זמן חדש, לימוד חדש עם כל העניין. כן, עכשיו הרבי כאן מדגיש שהדבר הכי חזק של התקשרות של יהודי לקדוש ברוך הוא זה העניין של מחשבת עיון. זאת אומרת, במוח דווקא, בהיכל של מחשבת עיון, זה הנשיקין ממש. החיבוק, האתדבקות רוחא ברוחא הכי גדול של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה כשהוא לומד דווקא בעיון. כן, לפעמים מסבירים את המעלה של לימוד הלכה, הלכה למעשה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא וכולי. זה מעלה גדולה, אבל כאן הרבי מדגיש דווקא העניין של לימוד בעיון, שבזה נמצא הנשיקין, החיבוק, האתדבקות רוחא ברוחא באופן הכי נעלה, הכי עמוק עם הקדוש ברוך הוא. כן, שזה מדגיש את העניין שצריכים דווקא בישיבה, במיוחד בשביל גדולי. כן, אז עיקר הזמן בכמות הישיבה זה ללמוד בעיון. כן, הרבי פעם אמר שכשבחור לא לומד בעיון אז הוא עובר על ביטול תורה, אפילו שלומד בגירסא. למה

29:11 דובר 1 הוא עובר על ביטול תורה? בגלל שאם יש לו חלק אחד מהמוח שלו שלא משתתף בלימוד, הוא לומד בגירסה, אז רק החיצוניות של השכל שלו נמצאת בלימוד. אז הפנימיות של השכל שלו לא נמצאת בלימוד. אז יוצא שיש חלק מהמוח שלו שבכלל לא לומד. אז זה נחשב גם לביטול תורה ועיכוב, כי חלק מהמוח נמצא ישן. כן, אלא מה? לא יכולים ללמוד בעיון כל היום, צריכים קצת כוחות, אז צריכים כל אחד ואחד והזמן. יש את השעות של לימוד בעיון. יש ארבע שעות של לימוד בעיון, בעיון, ויש כמה שעות של לימוד העיון על יציאת מצרים. אז צריכים להשתמש עם המוח וללמוד בעיון, לעיין, להתייגע ולנסות ללמוד, הן בנגלה והן בסוד. דווקא ללמוד באופן של להעמיק בעיון עד עומקם של דברים. אז מה זה אומר? להתעמק באופן שהוא יבין את הסברא של הגמרא, הסברא של המאמר, הסברא של הסוגיה, ויש לכל אחד את הכוחות ואת החושים. לרבי נותנים כוחות גם כן. צריכים רק להשתמש עם זה. וצריכים לדעת שדווקא בלימוד עיון מתקשרים מאוד באופן הכי נעלה עם הקדוש ברוך הוא. וזה גם עניין ההתקשרות לרבי. הרי כל אחד מחפש דרכים איך הוא יכול לחבר את עצמו לרבי באופן יותר חזק. יש כמה עניינים בהתקשרות לרבי: רמב"ם, חת"ת, מבצעים, כל מיני תקנות, עניינים עם יום הולדת, עם החלטות טובות, כל מיני פעולות. עם כל הדברים האלה לרוץ הקדוש ברוך הוא ודווקא ספירות יכולים להתחבר אל הרבי. אבל בזה גופא יש את ההתקשרות בתורתו, שזה כתוב בהיום יום, שזה עיקר ההתקשרות. ובתורתו גופא גם בזה רואים שלומדים בעיון דברים. כן, הרבה פעמים אנחנו לומדים שיחות אבל לומדים ככה

30:51 דובר 1 גירסה. זה טוב גם כן, אבל צריך לכל הפחות שיחה אחת בשבוע או מאמר אחד בשבוע. שני הדברים. כן, ללמוד בעיון, בעיון. הכוונה ללמוד ולחזור על זה ולהבין. להסתכל בהערות. לא רק ללמוד את הפנים, ולהתעמק בעניין עד עומקם של דברים. להבין את העניין. צלחת ממוזגלים.