לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ה - חלק ד

00:02 דובר 1 אנחנו עוברים פה אל אה-- ס"א עמוד ב', באמצע העמוד. שורה מסעל'ס איתנו אחרי הנקודה. זהו שאומר הכתוב. עד כאן האלטער רבי הסביר מה היא העבודה של לעורר רחמים רבים, ואיך הבן אדם, מה צריך להיות החשבון נפש, ההתבוננות שאדם צריך לעשות כדי שיתעורר אצלו העניין של רחמים רבים. על ידי זה הוא מעורר רחמים רבים על הנשמה ועל האלוקות. וזאת העבודה שעכשיו האלטער רבי יסביר בפרוטרוט: מה מביא העניין הזה, למה זה מביא כאשר יש אצל הבן אדם התעוררות רחמים רבים על הנשמות ועל האלוקות של הנשמות. מה זה מביא אותו אחר כך לעבודת השם. אומר האלטער רבי: וזהו שאומר הכתוב, "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". הרי אמרנו בתחילת הפרק שהמידה של רחמים זה מידתו של יעקב. מידת הרחמים, הוא אמר שזה בריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה. אה? לא, הוא לא אמר. הוא אמר שעניין של מידת הרחמים זה מידה של יעקב. כן. אז על זה עכשיו הוא מסביר איפה רואים בפרוטרוט בחיים של יעקב אבינו את העבודה הזאת של מידת הרחמים. בנוגע לאברהם, אז רואים בגלוי בכל הסיפור שהתורה מספרת על אברהם, רואים את העניין של מידת החסד. כל הזמן. "ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם", ובכל מקום שהוא מגיע היה את האשל. רואים אצל אברהם את העניין של החסד בגלוי. אצל יצחק גם כן רואים את העניין של גבורה ויראה. כתוב מפורש בפסוק "פחד יצחק", הוא יראה. כתוב בחומש, ועל דרך זה רואים את זה ... כמו שמסביר בחסידות. בנוגע ליעקב, איתו גם כן גבורות. בנוגע לעניין של יעקב, איפה מסופר העניין של רחמים?

02:10 דובר 1 אז זה מסופר בסיפור של יעקב ורחל. כתוב שיעקב, כשהוא ראה את רחל, כשהוא הגיע לחרן הוא ראה את הרועי צאן, כן, שהם עמדו שמה, רועי צאן. ויעקב היה לו שיחה עם הרועי צאן והוא שאל אותם "הידעתם את לבן?" אמרו "ידענו". ואז כתוב "והנה רחל באה עם הצאן", יא, ויעקב ניגש אליה וכתוב מה שהאלטער רבי מביא פה: "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". עכשיו אנחנו יודעים שסיפור בתורה זה לא סתם סיפורים, יא, וגם כן התורה לא מספרת לנו את כל הסיפורים. התורה לא מספרת לנו את כל הסיפורים שהיה אצל האבות. לא כתוב בתורה מה היה אברהם אבינו עושה כל יום, כל שבוע, כל חודש. בתורה כתוב רק דברים שנוגעים, מעשה אבות סימן לבנים. עניינים של האבות שנוגעים להם, נוגעים לבנים. אז על זה כתוב בתורה. אז ממילא הסיפור הזה זה סיפור שלכאורה אין לזה עבודה כלל וכלל. כשלומדים את הפסוק הזה על פי פשוטו של מקרא, אז לכאורה לא מובן מה התורה מספרת לנו. שיעקב אבינו נפגש עם רחל ומה הוא עשה, שיעקב אבינו, כתוב "וישק יעקב לרחל" והתחיל לבכות. מה קרה שם בדיוק? מה זה היה? מה המטרה? מה התורה מספרת לנו? אז לפי מה שהאלטער רבי יסביר פה עכשיו, בסיפור הזה נמצא כל עבודתו של יעקב. כל הנקודה של מידת הרחמים. עבודתו של יעקב, שהוא פועל בנשמות ישראל את העבודה מבחינת הרחמים, זה מסופר בפסוק הזה. לפני שאנחנו לומדים הלאה נשאלת השאלה, לפני שנכנסים לפרטים, שאלה פשוטה שנשאלת פה. הרי התניא הוא לא ספר של מפרשים, מפרשי התנ"ך. תניא זה לא ספר של פירוש על התנ"ך. התניא

04:07 דובר 1 לא בא להסביר סיפורי התורה. לכאורה, תורה אור, מאמרי אדמו"ר הזקן, שמה יש ביאורים על פי חסידות והעבודה להסביר לנו כל מיני סיפורים בתורה. וכן מוצאים בפרשיות האלה, בפרשת ויצא, פרשת וישלח, מוצאים בליקוטי תורה שהרבי מסביר את כל הפרטים של יעקב ורחל ולאה. החתונה שלהם וכל מיני פרטים בסיפור של יעקב ולאה ורחל, כל העניין מסביר על העבודה בזה. אז בשביל ספר תורה זה מתאים, אבל בספר התניא האדמו"ר בא להסביר לנו כאן מהסיפורים על יעקב אבינו. רק זה, זה נוגע לעניין של מידת הרחמים שמדברים. אבל מה זה נוגע להבנה בעניין של תניא, בא להסביר עבודה? אז כאן אנחנו נראה. אבל בהמשך, כשהרבי יסביר את פרטי הפסוק, איך שזה לא רק לספר לנו את הסיפור, איפה זה מסופר אצל יעקב, אלא לפרש את הפסוק, אלא שעל ידי ההבנה בפסוק אנחנו יכולים להבין גם כן מה היא העבודה שצריך לעשות בתור תוצאה עם העניין של... זאת אומרת, בפרטי הפסוק, כמו שעכשיו הוא בא להסביר, רואים איך ששם נמצא כל הפרטים איך מעוררים רחמים רבים ואיך שההתעוררות רחמים רבים צריך אחרי זה לבוא לידי גילוי בעבודת השם, בעניינים של עבודה ותורה ומצוות, מחשבה ודיבור ומעשים. אז ממילא זה לכאורה הנקודה. למה הוא מביא את כל הפסוק עם כל הפרטים? עכשיו ניגש לפסוק הזה. למה אתה לא מקשיב? אה? אתה אפילו לא מנסה להקשיב. אולי. אולי תשמע משהו. מדברים כאן דברים שכל אחד יכול להבין. אני חושב. אה? יש החלטה שלא צריכים להקשיב כאילו לפני שאפילו מנסים. עושים תנועות שנמצאים. אז פה אני מסביר פה את הפסוק הזה. סתם. יש ווארט, אומרים את זה בשם הרוז'ינר.

06:12 דובר 1 זה ווארט קצת חריף, אבל נגיד את זה בענק. יש ווארט מהרוז'ינר על הפסוק הזה. הרבי סיפר פעם חלק מהווארט. יש על זה עוד חלק. הרוז'ינר כידוע, הסדר, הנוהג של הרוז'ינר היה שהיה נוהג באופן נסתר על דרך הרבי מהר"ש. הנהגות שבחוץ לא היה מובן. הנהגות של שררה, הנהגות של הרחבה, כל מיני הנהגות של מלוכה שהיו אצלו, הנהגות מאוד. וכלפי חוץ היה נראה כאילו היה לובש בגדים של זהב. היה הולך עם הכל, הכל היה אצלו באופן של הרחבה בתכלית. והיו כאלה שלא הבינו את ההנהגה שלו. הרבי סיפר פעם את הסיפור. יש את זה במכתב. את הסיפור שהיה לו את... בחוץ היה הנעליים, היה זהב. הסתכלו מלמעלה, ראו את הנעליים, היו נעליים של זהב, אבל למטה לא היה לו סוליה. איך אומרים? לא היה לו בד אשוו. איך?

07:12 דובר 2 סול.

07:12 דובר 1 סול, סול. לא היה לו את החלק התחתון של הנעליים. ממילא כל פעם שהיה הולך היה לו ייסורים. איך שמו לב? פעם הוא הלך בשלג ואז נדבק לו העור. העור נדבק לתוך השלג והתחיל לרדת דם. שמו לב שאין לו למטה, לא היה לו. הרבי סיפר את זה פעם לחברים. אז, אז פעם דיברו על זה, על רוז'ינר, שמישהו התבטא שההנהגה שלו לא צריכים את זה. כלפי חוץ זה נראה הנהגה אחת ולא יכולים להבין את העומק שלו. אז הרוז'ינר אמר שכתוב אצל יעקב אבינו. הביא את הסיפור הזה שכתוב אצל יעקב אבינו, שכתוב שיעקב בא אל רחל, וכתוב "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". אז איך מפרשים את הפסוק? אז הוא אמר ככה. מסתכלים, מפרשים. כתוב ככה בספרים של... אני לא ראיתי את זה, אבל ככה אומרים שזה באמת כתוב ככה במפורש, שמסתכלים, מפרשים את הפסוק. מישהו אמר לי פעם שהוא שמע את זה בדרשה של איזה מגיד, שמה הפשט בפסוק "וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך". אז מפרשים שכאן רואים את הגדלות של התורה, מספרת לנו את הגדלות של יענקל, שיענקל עשה משהו לא צנוע. עדיין אתה לא התחתנת. זה לא האישה שלך. הוא רואה, הוא רואה את רחל ופתאום נותן לה נשיקה. אז זה עניין לא... זה לא מתאים. זה עניין איפכא, איפכא צניעות. אז אמרו "וישא את קולו ויבך", היה לו הרהור תשובה מיד אחרי שהוא עשה את זה. שזה הגדלות של יעקב אבינו. ככה מפרשים המתנגדים, רחמנא ליצלן, שהתורה רצתה לספר לנו את הגדלות של יעקב אבינו, שמיד אחרי, שמיד אחרי שהוא נכשל התחיל לבכות. היה

09:01 דובר 1 לו הרהור תשובה. אז הוא אמר שהאמת היא, אבל מה האמת? האמת היא שיעקב אבינו בכה, שהוא ידע שיבואו כאלה ויפרשו את הפסוק באופן כזה גס. אז עליהם הוא בכה. שהוא ידע שיגיע הדור, יהיו כאלה טיפשים שילמדו את התורה באופן כזה חומרי, והם יחשבו שיעקב נישק את אשתו, והם יחשבו. אז עליהם יעקב אבינו בכה, על הפירוש הזה. מה אבל העניין האמיתי? אז זה האדמו"ר מבעלזא נותן לנו את ההסבר הפנימי והענייני מה היה כאן על כל עומק העניין. שעומק העניין פה היה כאן עניין אחר לגמרי. אז עכשיו אנחנו, בעל התניא, נראה איך האדמו"ר לוקח את הפסוק ומסביר בשעת מעשה שקרה הסיפור ופשטו. כמובן, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. היה פגישה של יענקל ורחל וכל הדברים האלה קרו גם בפשוטו של מקרא. הרבי כבר דיבר הרבה פעמים, שזה לא חס ושלום שהחסידות מפרש עניין, פירושו שזה שולל את הפשט. כמובן שבלשון הגשמי היה פגישה של יענקל ורחל כאן למטה, אבל בשעת מעשה הוא איננו מרכיב. אצלו לא היה שום עניין של גשמי או חומרי. זה כל עניין של תאווה וכולי. אז כמובן שבשעת מעשה שהיה פעולה גשמית היה בו כל הכוונה פנימית, שזה האדמו"ר בא להסביר איך בפסוק הזה מתבטא האהבה של יענקל. אז האדמו"ר מסביר פה ככה, בוא נקרא בפנים. "וזהו שכתוב 'וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך', כי רחל היא כנסת ישראל". מי זה רחל? אומר האדמו"ר, רחל זה כנסת ישראל, מקור כל הנשמות. העניין של רחל זה הולך על כנסת ישראל, שזה מקור של כל הנשמות. מה זאת אומרת? ידוע שכתוב בחסידות בנוגע ללאה ורחל, שלאה כתוב "שם הגדולה לאה", ורחל כתוב

10:49 דובר 1 "שם הקטנה רחל". אז כתוב על זה בחסידות, שמה הפשט? הגדולה, הקטנה. הגדולה זה ה' גדולה, הקטנה זה ה' קטנה. יש שתי ה' בשם הוי'. יעקב אבינו הוא היו"ד והוו', לכן יעקב יו"ד עק"ב. יו"ד זה האות יו"ד והעקב זה הגוף שזה כמו ו"ו. אז ביעקב יש יו"ד ו-וו', בפרט שיש גם כמה פסוקים בתנ"ך שכתוב יעקב מלא, מלא ו"ו, "וזכרתי את בריתי יעקוב" כתוב יעקב מלא. אז יש ביעקב האותיות יו"ד ו-וו'. על כל פנים, יעקב זה הגדר של יו"ד ו-וו', ולאה ורחל זה שתי ה'. לאה זה ה' עילאה, ה' גדולה, שזה בינה. שלכן לאה היה שישה בנים, כי בינה מוליד שישה מידות. על דרך כמו שלאה ילדה שישה בנים, שזה העניין של השישה מידות, ודינה זה מלכות, כל העניין. מצד שני רחל זה ה' קטנה, אז ממילא יוצא שרחל זה הולך על ספירת המלכות. מה זה העניין של ספירת המלכות? ספירת המלכות, העניין של ספירת המלכות זה עניין של כנסת ישראל. ספירת המלכות הרי נקרא כנסת ישראל. מה זה העניין של מלכות? מלכות הרי זה מקור הנשמות. כל ישראל בני מלכים. העניין של ספירת המלכות זה מקור של כל הנשמות. לכן הרי מוזכר בחסידות שרחל היא הייתה אמא של יוסף ובנימין, שיוסף, שיוסף ובנימין הם כוללים את כל נשמות ישראל. כל נשמות ישראל נקראים בשם של יוסף ובשם של בנימין. יש כמה פסוקים שמובא לפעמים קוראים לבני ישראל בשם יוסף. "נוהג כצאן יוסף", שרואים שעם ישראל נקרא בשם יוסף, ועל דרך זה מוצאים את השם בנימין, כמו שכתוב "הבן יקיר לי אפרים", שאפרים זה משבט בנימין. אז ממילא מה אנחנו... לא, אפרים זה מיוסף. איפה מוצאים את העניין

12:40 דובר 1 של בנימין? אני לא זוכר. אפרופו, מובא בחסידות שהעניין של יוסף ובנימין יש בכלל של הנשמות שהם קשורים עם יוסף ובנימין. שיהיה מיושבי סמכי קדקא. אז מה הם אומרים בחסידות באריכות את העניין של יוסף ובנימין, איך שהם קשורים עם נשמות ישראל. אפרופו, רחל זה מלכות, מקור הנשמות. הבחורים למדו פה על יוסף ובנימין עכשיו בסמ"ך א', כן, שורש ב', שמה מוסבר גם כן ברש"ב באריכות. אפרופו, אז מה הנקודה פה בנוגע לענייננו? הנקודה פה בנוגע לענייננו זה שרחל היא מלכות, שהיא כנסת ישראל, אז היא מקור הנשמות. אז כשיעקב אבינו ראה את רחל, וזה מה שכתוב: ״והנה רחל באה עם הצאן״. מי זה הצאן? הצאן זה כנסת ישראל. הוא ראה את יענקל, הוא ראה את רחל, הוא ראה את רחל, הוא ראה ברחל מה הוא ראה? בספירת המלכות. הוא ראה בכנסת ישראל מקור הנשמות, ואז התעורר אצל יענקל רחמים רבים על הנשמות, שזה מה שלמדנו קודם. גודל הרחמנות על הירידה של הנשמה. הנשמות יורדות למטה, אז רחמנות גדולה. זה מה שהאלטער רבי אומר פה. יעקב במידות עליונות, שהיא מידת הרחמים שבאצילות. מה המידה של יענקל? יענקל זה המידה, מידת הרחמים. הרי בכללות יענקל זה בכללות כל האצילות. אבל בפרטות אמרנו קודם שיענקל זה מידת הרחמים. מידת הרחמים זה מידת התפארת, שזה אצילות גופא, זה המידה האמצעית. תפארת הרי זה בקו האמצעי ולכן זה נקרא תפארת, שהוא נזכר עליו שהוא כולל את כל הקו, חסד וגבורה. אז יעקב זה מידת הרחמים, מידת התפארת, והוא מידות עליונות, מידת הרחמים שבאצילות. הוא המעורר רחמים רבים עליהם. אז יעקב אבינו רצה כאן, כשהוא ראה את מלכות, הוא ראה את כנסת ישראל, הוא ראה

14:33 דובר 1 רחל, אז הוא ראה את הנשמות איך שהם סובלים בגלות, איך שהם סובלים בירידת הנשמה למטה. אז זה עורר אצל יענקל עניין של בכייה. על ידי זה הוא עורר רחמים רבים על הנשמות שיוכלו לצאת מהגלות שלהם, הירידה שלהם. הוא המעורר רחמים רבים עליהם. מה עשה יעקב אבינו? כתוב בפסוק, למה? אחרי זה האלטער רבי יסביר את ה״וישק״. קודם הוא מסביר את ההמשך. מה עשה יעקב אבינו? זה עניין של בכייה. למה פירוש ״וישא את קולו״? לכאורה המילים האלה מיותרות. היה יכול להיות כתוב ״ויבך״. מה זה ״וישא את קולו״? פשט זאת אומרת שהוא לא סתם בכה, אלא הוא בכה בכייה הגדולה ביותר. מה מסביר האלטער רבי? למעלה, למקור הרחמים העליונים הנקרא אב הרחמים ומקורם. יעקב אבינו לא הסתפק עם מידות עליונות של יענקל, מידת הרחמים סתם. הוא רצה לעורר רחמים כאלה של רחמים עליונים, שזה מקור הרחמים, אב הרחמים ומקורם. שזה רחמים רבים שלמעלה מהשתלשלות. מה הפירוש? אז הפירוש הוא כך. מוזכר בחסידות, למדנו על זה גם כן באגרת התשובה כשלמדנו לפני תשעה. אני אסביר את זה עוד פעם. כתוב בחסידות שיש ברחמים שתי דרגות. יש רחמים של אצילות ויש רחמים של אין סוף, שבלשון התפילה זה נקרא אב הרחמן ואב הרחמים. יש בתפילה לפעמים אומרים אב הרחמן ולפעמים אומרים אב הרחמים. למשל בעשרת ימי תשובה. אז אנחנו רואים שבעשרת ימי תשובה אומרים אב הרחמן, ו... אב הרחמן. ובשבת במנחה, ועל זה בנעילה, אומרים אב הרחמים. מה ההבדל בין רחמן ורחמים? אז מוסבר בספרים שזה ההבדל ברחמים של אצילות, רחמים שבאין סוף. רחמן זה המשוחח. זה רחמנות על מישהו. זאת אומרת שזה רחמים כאלה שכבר נמצאים בגדר של השתלשלות וצמצום, שזה

16:42 דובר 1 הרחמים באצילות. אצילות זה עולם ששם אתה בעולם האלוקות, אבל זה עולם ששם יש אורות וכלים. זה כבר יש שם איזו הגבלה, אבל ממילא הרחמים יש בהם מדידה והגבלה, שזה רחמנות על פי סדר השתלשלות, רחמנות שבגבול. מה שאין כן רחמים זה עניין של רחמים שלמעלה ממדידה והגבלה. זה רחמים כאלה שהם באין סוף, ששם אין הגבולות, שם הרחמים זה בלי הגבלה. מה זאת אומרת בפשטות? בפשטות ככה. יש רחמים שבן אדם שיש לו רחמים על השני. העליון מרחם על תחתון. הוא רואה שיש לו בעיות, הוא סובל, ואז נהיה אצלו רחמים שהוא רוצה לעזור לו. רחמים על פי טעם. יש אבל סוג של רחמים כאלה כשמדובר על מישהו כזה שהוא באין ערוך לגמרי, וריחוקו כל כך גדול לגמרי באין ערוך, אז אצלו באמת כולם נמצאים רחמים. לא משנה מה אתה, באיזה מצב אתה נמצא, אצלו נמצא רחמים על כולם. כי לגבי הבחינה הזאת נרגש שאפילו אם אתה תהיה בדרגה גבוהה, הרי כל העולם נחשב באין ערוך. כמו שלמדנו קודם בתניא, חיי החיים אין סוף ברוך הוא, לגבי בחינת חיי החיים אין סוף ברוך הוא. אז אפילו אם הנשמה תהיה באצילות זה גם כן רחמים, גם עליה צריכים רחמים, כי סוף כל סוף הוא במדידה והגבלה. וזה הרחמים רבים שיעקב אבינו שלנו רוצה לעורר. לא סתם רחמים, אלא רחמים רבים דווקא. ולמה מגיע העניין של רחמים רבים כאן? כאן בתניא. אז זה עוד נקודה פה, מכיוון שדווקא כשהרחמים הם באופן של רבים בלי גבול, אז גם כן הם נמשכים למטה מאוד. כן, זה כל העניין, כשהרחמים מוגבלים, כמו שזה מוגבל שצריך להיות לזה טעם, יש גם כן הגבלה עד איפה הרחמים מגיעים. יש כאלה

18:21 דובר 1 ששם הוא לא ירחם. יש לו לא לרחם על כולה, הוא ירחם על מי ששייך מדין רחמנות. אבל לפעמים יכול להיות שהוא יגיע למסקנה שבאמת הוא כל כך שפל, על דרך, כמו שכתוב בגמרא, מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו. יש מצב כזה שבחוסר דעת אז ממילא לא נופל עליו עניין הרחמים, כי הוא לא מתאים לו. לא, לא, מצד גבול. צריכים להבין את המאמר חז"ל הזה, אבל על כל פנים לא צריכים להדר בזה. דרך אגב, כן, אבל על כל פנים זאת אומרת שיש מדידה והגבלה עד כמה מתפשטים הרחמים. דווקא כשהרחמים הם רחמים רבים, אז הרחמים אין להם גבול ונמשכים עד למטה מטה. אפילו בגלות, אפילו בשפלות, אפילו כשהוא במצב כזה כמו שאמרנו קודם, כשהוא ירד לגמרי ונפל בין הקליפות, אז מצד רחמים רבים אין הגבלות. זו הסיבה למה בנוסח הפדיון אנחנו כותבים תמיד לעורר רחמים רבים. פעם היו כותבים בנוסח גם כן לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים. הנוסח פעם היה. הרבי דיבר על זה בשנים הראשונות. הנוסח היה כתוב פעם לעורר רחמים רבים ממקור הרחמים ומקור רחמים. כל זה בלשון. הרבי ביטל את הלשון הזה. הרבי אמר שאנחנו לא צריכים לתת לרבי כשכותבים פדיון. הרבי דיבר, הפדיון כמובן לכל רבי. כשאנחנו כותבים פדיון אנחנו לא צריכים לתת לרבי דירקציות, כתובת, להגיד לו מאיפה הוא צריך לקחת את הרחמים. אבל הרבי אמר לפעמים אפילו מקור הרחמים זה גם לא מספיק. הרבי צריך להגיע יותר גבוה גם כדי לעורר רחמים. וממילא אל תכתוב לו מאיפה, הוא יסתדר לבד. הוא כבר ימצא מאיפה להוציא את הרחמים. אבל על כל פנים הנוסח בפדיון זה

19:56 דובר 1 הנקודה. לעורר רחמים רבים, אבל לא סתם רחמים, אלא רחמים רבים דווקא. זה מה שמדויק כאן בלשון. ונגיע ליעקב אבינו, לא סתם אלא היסטורי. הוא עלה קודם כול, יעקב עצמו, זה רחמים דאצילות והדרגה שלו זה רחמים של אצילות. אבל ״וישא את קולו״, יעקב אבינו התרומם לבחינה של ״וישא את קולו״, לבחינה של למעלה מהאצילות, רחמים עליונים, רחמים רבים, אב הרחמים ומקורם, ומשם הוא המשיך רחמים רבים על נשמות. ״ויבך״, מה הוא עשה? הוא בכה לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות. אז יעקב אבינו, על ידי הבכייה שלו, אז הוא עורר משם והוא המשיך משם הרחמים רבים מהדרגה הזאת, מהרחמים של למעלה מהאצילות, על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל, שזה מקור הנשמות, כי גם היא, אפילו שזה עדיין באצילות, כמו שאמרנו קודם לגבי רחמים רבים, אז גם כשהנשמות נמצאות במקור האצילות הן גם כן צריכות רחמים. זה גם כן לא כפי שהנשמה צריכה להיות באין סוף ובלי גבול. להעלותן מגלותן. הרבי מביא שיש גרסה מהצמח צדק: להעלותן מירידתן. על כל פנים, להעלותן מגלותן, להעלותן מירידתן ולייחדן בייחוד העליון אור אין סוף ברוך הוא בבחינת נשיקין. לקחת אותן ולרומם אותן, להעלות אותן לבחינה הכי גבוהה, שזה העניין של ייחוד נשיקין. לעורר בנשמות את הייחוד והאלוקות באופן של נשיקין. עוד מעט אני אסביר מה זה הייחוד באופן של נשיקין. כל העניין הזה שמסביר פה, אז בעצם מעניין שכל הדברים עכשיו בפנים מסתדרים אפילו בנגלה דתורה גם כן. אז יש במדרשים של הסיפור הזה על יעקב ורחל. אז רואים שהמדרש זה על דרך זה גם כן. המדרש מספר, המדרש מסביר את כל הסיפור של הפגישה של יעקב ורחל והבכייה שלו. במדרש כתוב

21:51 דובר 1 שהיה מדובר בנוגע לגאולת כנסת ישראל, אבל המדרש מדבר יותר על הגאולה כפשוטה. המדרש אומר, אני חושב אפילו אולי רש"י מביא את זה. אני לא בטוח. אה? מי שזוכר את פרשת ויצא. רש"י אולי מזכיר את זה באיזה מקום. אני לא זוכר בטוח, אבל זה מדרש ידוע שיעקב אבינו, כשהוא ראה את רחל, אז מה הוא ראה ברחל? הוא ראה ברוח הקודש. רש"י מביא את זה, אבל לא מביא את זה פה. אולי. אולי מביא את זה בפרשה אחרת, שיעקב אבינו ראה ברוח הקודש שכשבני ישראל ילכו בגלות, קודם נבוכדנצר, ואז הם יעברו דרך קבר רחל, ואז הם יבכו שמה, יתפללו בקבר רחל, ואז הקדוש ברוך הוא, כן, ״קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה כי איננו״, על ההעלם וההסתר של הגלות. ויעקב אבינו ראה את זה, את הגאולה של בני ישראל. על זה הייתה הבכייה של יעקב. רחל מבכה על בניה, שדווקא על ידי רחל הקדוש ברוך הוא אמר לה ״מנעי קולך מבכי״, שדווקא בזכות רחל תהיה הגאולה. אז גם המדרש מסביר את הסיפור של ״וישק יעקב לרחל״, כנראה, שמדובר בנוגע לכנסת ישראל, אלא מה, המדרש מדבר על גלות כפשוטה. על הגלות שהיה, גלות בבל, גלות יוון, על הבכייה, על הגלות כפשוטה. בתניא מדובר על ירידת הנשמה למטה, על הגלות הפנימית, שזה הגלות של ירידת הנשמה. ויעקב אבינו ראה ברחל את העניין של כנסת ישראל, נשמות ישראל, וזה פעל אצלו רחמים רבים. עכשיו בהמשך לזה הרבי יסביר במה מתבטאת ההעלאה, איך, איך, איך עושים את ההעלאה של כנסת ישראל, איך עושים את העניין הזה. זה

23:46 דובר 1 נשאיר לשיעור הבא. רק עוד אחד אני אוסיף פה מאבא של הרבי, שאומר עוד... הוא אומר ש... איפה מרומז-- כתוב בפסוק: "וישא את קולו", כן? אבל איפה מרומז בפסוק שיעקב הגיע למקור הרחמים העליונים? יעקב עצמו מידת הרחמים. איך הוא הגיע למקור הרחמים, למעלה מהדרגה שלו? אז בפשט זה מצד בריח התיכון, תפארת. מכיוון שתפארת עולה עד הכתר, אז נדמה לי יעקב יכול ללכת עד הכתר ומשמה לקחת. אבל הוא אומר שגם בפסוק מרומז העניין, שרואים שלפני שיעקב נפגש עם ל-- עם רחל, אז הוא שאל על לבן. "הידעתם את לבן?" אמרו: "ידענו". "והנה רחל בתו באה עם הצאן". מה, מה לבן עושה שמה? למה הוא שאל אותם על לבן? אז זה מסביר עוד. אז רבי לוי יצחק מסביר מאוד יפה. הוא מסביר שלבן זה רחמים רבים. הרי ידוע בחסידות שלבן למעלה זה לובן העליון. כן, לבן הולך על כסף. אז באמת הבחינה של לבן זה הבחינה של רחמים רבים שלמעלה מאצילות. אז יעקב אבינו, כדי לעורר רחמים רבים, הוא היה צריך להתחבר עם לבן. לבן איכשהו בגלות של לבן איכשהו למעלה. כן, וזה הפשט שהוא אמר: "הידעתם את לבן?" אמרו: "ידענו". על ידי שהוא דיבר על העניין של לבן, אז הוא התקשר עם הבחינה הזאת של רחמים רבים, ואז היה יכול להיות "והנה רחל באה עם הצאן", והגיע יעקב, שאז נהיה אצלו העניין של לעורר רחמים רבים על ידי לבן. אומר בביאורים רבי לוי יצחק, לא יכול בלי גימטריה ובלי ראשי תיבות. אז הוא אומר: "אב הרחמים ומקורם". הלשון של האדמו"ר: "אב הרחמים ומקורם". אז אומר רבי לוי יצחק ש"אב הרחמים ומקורם" זה ראשי תיבות אר"ם. אה? אז זה

25:53 דובר 1 לבן הארמי. אז העניין של לבן הארמי זה רומז על הבחינה של אב הרחמים ומקורם. זה תניא. אה, יש עוד כמה עניינים שמסביר על פי זה, וזה בהמשך נסביר בשיעור הבא בעזרת השם.