לקוטי אמרים תניא - פרק מ"ה - חלק ג

00:01 אז אנחנו אוחזים פה בתניא בדף ס"ד עמוד ב', בשורה שמתחילה במילה "ובפרט". האדמו"ר הזקן מחזיק פה באמצע כל ההתבוננות שאדם צריך לעשות כדי שיתעורר אצלו העניין של רחמים רבים, לעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ האלוקי שלו. אז יש כאן התבוננות שלמה. אמרנו שההתבוננות, יש לזה שני קצוות. מצד אחד צריך להתבונן בגודל הגילוי של הנשמה שלו, כמו שזה היה למעלה, שזה היה במקור החיים של הקדוש ברוך הוא, ומצד שני להתבונן בגודל השפלות. הנשמה שלו ירדה לעולם. כל גודל הירידה מצד שפלות בגוף, בנפש הבהמית, ובעולם הזה הגשמי, שזה המקום של תכלית הקליפות. ורק על ידי התבוננות בשני הקצוות האלה יתעורר אצלו רחמים רבים. הסברנו בשיעור הקודם. ממשיך עכשיו אדמו"ר הזקן ואומר עוד נקודה. עד כאן הוא דיבר בנוגע לשפלות, לירידה מצד עצם עניין ירידת הנשמה למטה. אז זה גודל הירידה. מצד מה? מצד מצב הגוף, שהגוף הוא משכא דחויא, זה גוף של קליפה. ומצד העולם, שזה העולם הזה הגשמי, שזה מקום של תכלית הקליפות, כמו שהסברנו. עכשיו אדמו"ר הזקן מוסיף להסביר עוד נקודה, שזה מגיע מצד המציאות. חוץ מהירידה, שכל זה מדובר במה שלמעלה, הירידה הזאת בגוף, בנפש הבהמית, זה הקדוש ברוך הוא עשה. יש אבל ירידה של אחרון הירידות, מה שהבן אדם גורם לעצמו עוד יותר ירידה ממה שהיה בפלאן. זה מה שהרב ממשיך הלאה כאן ואומר: "ובפרט כשיזכור על כל מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו". כשבן אדם יזכיר לעצמו את כל העניינים שהיה אצלו בחיים שלו, מעשיו ודיבוריו ומחשבותיו מיום היותו. זאת אומרת, בפשטות, זאת אומרת מהיום שהוא נולד, מה היה אצלו העניינים של מחשבה ודיבור ומעשה "אשר לא"

02:21 "טובים המה", שהם היו מחשבה ודיבור ומעשה שהם לא טובים, שלא היו בצד הקדושה. אז ממילא זה יוסיף אצלו המרירות וההרגש של רחמים רבים על נשמתו. כן, "מלך אסור ברהטים". כאן הוא מוסיף עוד נקודה בעניין רחמים רבים, שכל מחשבה ודיבור ומעשה שהבן אדם חושב בעניינים בלתי רצויים, ענייני עבירה, אז המלך — מי זה המלך? המלך הולך על הקדוש ברוך הוא — הוא אסור ברהטים. הקדוש ברוך הוא קשור לחבלים. רהטים בפשטות זה לשון של חבלים. הקדוש ברוך הוא אסור, אסור מלשון קשור בחבלים. שטריקל. כן. לא, זה לא באנגלית. "ברהיטי מוחא", בחבלים של המוח. זאת אומרת, המוח, כן, נמצא במוח שלו מחשבות לא טובות. אז כל פעם שבן אדם חושב מחשבה לא טובה, אז הוא לוקח את הקדוש ברוך הוא יחד איתו, ו"ברהיטי מוחא", בחבלים, קושר את הקדוש ברוך הוא בחבלים אל המוח שלו. וכשהמוח שלו נמצא בזבל, אז כביכול המלך נמצא יחד איתו. זה הרי העניין שמוזכר גם בתניא בפרק כ"ד. וכופף ראשו של מלך ומכניסו לתוך בית הכסא, או לוקח את המלך. כן, כי הנשמה היא חלק אלוקה, וממילא לוקח. זה עכשיו הרב יסביר מה הקשר. למה המלך? מה הקשר של יהודי עושה עבירה או מדבר או חושב, למה הוא לוקח את הקדוש ברוך הוא יחד איתו? רגע אחד לפני שממשיכים הלאה את הביאור, ונגיע אל הלשון "רהיטי מוחא". נכון שהתרגום הפשוט של המילה רהטים זה חבלים, אבל באמת "רהיטי מוחא" זה משהו אחר. הביאור של "רהיטי מוחא", אתם זוכרים? למדנו על זה לפני ראש השנה כאן בישיבה, למדנו בחודש אלול את פרק ז' של אגרת התשובה, ושם למדנו פירוש אחר שהרבי מביא שם, שהפשט "רהיטי מוחא" זה רהיטי בלשון רהטים.

04:39 רהטים זה קורטס, רהטים זה בריכות של מים. שכמו שכתוב שמה אצל אליעזר עבד אברהם, ששם את המים ברהטים, שהיה שמה כאילו, כאילו קנאלס, כאילו רהטים של מים. ורבקה שפכה עם הכד מים בתוך הבריכות בשביל הגמלים לשתות. זה נקרא גם כן רהטים. אז הרהטים, מה פירוש רהטים? שמה פירוש רהטים זה כמו שכתוב בגמרא, רהטים בגמרא, רהט זה לרוץ. רהט, הפשט הוא רץ. רהט בלשון הגמרא זה לרוץ, וזה הפשט רהטים, ורהיטי המים זה איפה שהמים רצים. אתה מכניס מים לתוך כאלה בריכות, והמים רצים, זה הטבע של המים. שם המים נמשכים ורצים. זה נקרא רהיטי המים. על דרך זה גם כן הפירוש "רהיטי מוחא". לפי זה, זה איפה שהמחשבות רצים, מרוצת המחשבות. הכוונה שהרבי רוצה לרמז פה זה לא רק מחשבות שאדם חושב בכוונה. הרי יש במחשבות זרות שני סוגים. יש מחשבה זרה שאדם יודע שהוא חושב מחשבה זרה, והוא יושב ומתעמק במחשבות בלתי רצויות, רחמנא ליצלן, בעניינים בלתי רצויים. הוא יושב ורוצה וחושב עניינים בלתי רצויים. יש אבל סוג של מחשבה זרה שזה רץ, עס לויפט דורך. ככה זה, זה, זה כאילו רץ אצלו איזה מחשבה, או איזה, הוא הסתכל, ראה משהו, זה עבר לו מחשבה. אחרי זה ממשיך הלאה. אז אפילו ב"רהיטי מוחא", המחשבות שרצים דרך המוח, אז גם זה קושר את הקדוש ברוך הוא. אתה חושב, זה רץ, עובר, ואחרי זה ממשיך הלאה, כבר חושב על משהו אחר. אז גם ב"רהיטי מוחא", המחשבות האלה שרצים במוח, אז המלך, הקדוש ברוך הוא, קושר את עצמו במחשבות האלה, וזה גורם לעניין של גלות השכינה, כמו שהרבי עכשיו יסביר. אז זה הזמן שאדם צריך להתבונן. "ורהיטי מוחא כי כי חבל"

06:51 נחלתו. למה אנחנו אומרים שהמלך קשור לעניינים האלה? מסביר הרבי, בגלל כי יעקב חבל נחלתו. יהודי נמשל לחבל של הקדוש ברוך הוא. חבל בפשוטו זה חבל, זה נחלה. אבל חבל, כמו שמוזכר בתניא באגרת התשובה באריכות, שהחבל זה עניין של חבל. חבל ההתקשרות מוסבר בבאתי לגני גם כן, כמו של המושך בחבל וכו'. כמו שמוזכר המשל מהמושך בחבל. מה המשל של המושך בחבל? כשיש לך חבל, וחבל קשור בצד אחד במקום גבוה למעלה, ומצד שני החבל קשור במקום למטה. אז כשאתה מושך את החלק התחתון של החבל, אז זה מושך גם כן את החלק העליון, איפה שהחבל קשור. וזה אותו רעיון מתכוון פה גם כן, כי זה מגיע לענייננו, שיש אצל בן אדם עניין. החבל, הנשמה, קשור עם למעלה, עם הקדוש ברוך הוא, שזה החלק אלוק ממעל ממש, שהנשמה קשורה, כמו שהרבי אמר קודם, חיי החיים, ה' יתברך. ובמילא כשיש ירידה ויש מצב לא טוב בנשמה שלמטה, אז זה גורם גם כן עניין של ירידה בחיים, חס ושלום. אז ממילא הוא גורם שגם למעלה, בלי כעס, נהיה עניין של ירידה, וזה העניין של המלך אסור ברהטים, שהוא מקשר את הקב"ה עם העבירות שלו, עם העניינים הבלתי רצויים שלו. והוא סוד גלות השכינה. מה אומר בעניין הזה? זה הסוד של גלות השכינה. מה הכוונה בפשט סוד גלות השכינה? סוד גלות השכינה זה הרי מה שכתוב בגמרא. בגמרא מסכת, אההה, איזה מסכת, אה, מגילה? מגילה, כבר לא זוכר. הלומדים כאן יגידו. שהגמרא אומרת: תניא, רבי שמעון בן יוחאי אומר, בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם. גלו לבבל שכינה עמהם. גלו לעילם

08:57 שכינה עמהם. גלו לאדום שכינה עמהם. שזה העניין שהשכינה ירדה לגלות יחד עם בני ישראל, ואף כשהן עתידין ליגאל גם כן שכינה עמהם. ״ושב ה' אלוקיך את שבותך״, ״והשיב״ לא נאמר אלא ״ושב״. שהקב"ה בעצמו שב מהגלות, וזה העניין של גאולת השכינה. אז מה הפשט? הרי פה, פה בתניא רוצה להסביר מה הפשט העניין של גלות השכינה. זה העניין של גלות השכינה. הפשט של גלות השכינה זה, מה הגדר של גלות השכינה? שכינה זה העניין הזה שמכיוון, זה לא סתם הפשט שמכיוון שבני ישראל הלכו בגלות, אז הקב"ה גם הלך בגלות. כן, לספר לנו שהקב"ה אוהב אותנו, אז אנחנו הולכים בגלות אז הוא גם הולך. אלא הפשט הוא שזה רומז עוד טעם. מכיוון שהנשמה היא חלק אלוק ממעל, אז כשהנשמה יורדת למצב של גלות, אז ממילא גם השכינה שקשורה עם הנשמה, עם חבל ההתקשרות, אז גם השכינה יורדת בגלות גם כן. זה מה שכתוב בחסידות שזה הפשט ״גלו לאדום שכינה עמהם״, שהפשט אדום זה, אדום זה הולך על היצר הרע. אדום זה מלשון אדום, האדום האדום הזה, שזה העניין של מעשה אדום, שאדם עושה מעשה אדום עם עניין של עבירה שקשור עם עניין של אדום, עם הגבורה של היצר הרע, בפרט עניינים שקשור עם כעס ותאווה, שזה עניין של אדמומיות. אז כשגלו לאדום, שאדם עושה מעשה אדום, אז על ידי זה, רתיחת הדמים, כל זה, אז זה גורם לשכינה עמהם. השכינה גם כן יורדת. אז זה מוסבר בחסידות שאר העניינים, גלו לבבל, גלו לעילם, איך שכל אחד מהם מבטא סוג אחד של נפש הבהמית. הרי אני דיברתי על זה פעם בשיעור, אולי... טוב שאין

10:41 להם חסד, אבל על כל פנים הנקודה היא שהעניין של גלות השכינה זה הפשט. מה, מה, מה הלשון שהרב כותב פה, ״סוד גלות השכינה״? מה הפשט ״סוד גלות השכינה״? זהו עניין גלות השכינה. מה ההגדרה של סוד גלות השכינה? אז כאן הרב מרמז את העניין של סוד. יש כאן סוד. זה שהשכינה נמצאת בגלות, יש בזה סוד. מה הסוד של גלות השכינה? איך הקב"ה נותן שיקרה כזה דבר, שיהודי יוכל על ידי העניינים הלא טובים שהוא עושה או מדבר או חושב לעשות שהשכינה תרד בגלות? אז על זה יש סוד. הסוד של גלות השכינה זה, דרך אגב, רמז, הרבי כותב את זה באיזה מכתב, שהסוד של גלות השכינה זה העניין של בירור הניצוץ. הרי סוף כל סוף כשיהודי עושה תשובה, אז על ידי זה הוא מוציא את ניצוצות הקדושה שנפלו לקליפה, ואז נהיה יתרון האור מתוך החושך. הוא מוציא גם כן את הניצוצות שהיו שמה מקודם. שזה כל העניין של יתרון האור מהחושך, ש״שולט האדם באדם לרע לו״, שהשליטה שהקב"ה נותן לקליפה לשלוט על הקדושה, בסוף זה לרע לו. כי בסוף היהודי, על ידי שעושה תשובה, הוא מחזיר את העניין, ולא רק מחזיר את זה אלא זדונות נעשו לו כזכויות. וזה העניין של סוד גלות השכינה. רק מצד אחד זה גלות השכינה, ומצד שני אבל יש בזה גם כן את העניין למעליותא, זה שעל ידי זה שהוא עומד ואחר כך עושה תשובה, אז זה הסוד שהוא מוציא את הניצוץ ומעלה אותו לדרגה יותר גבוהה. אבל זה בתשובה, ששם זה הרי הבן אדם לא חושב על העניין הזה ולכן זה לא, זה לא פירוש. על כל פנים, להגיע לענייננו.

12:42 הנקודה פה היא שהרב בא להסביר פה זה איך שהבן אדם צריך להתבונן בכל העניינים האלה כדי שיתעורר אצלו רחמים רבים, עד כמה הוא פועל על ידי העבירות שלו, שהוא מוריד את הנשמה שלו ומוריד גם כן את הקדוש ברוך הוא. מוריד אותו לעומק הקליפה, חס וחלילה. מה שהאלטער רבי כותב בלשון ״כמשל החבל״ וכו׳. מה כנ״ל וכו׳. אז כפי שמוסבר פה הכוונה שלו וכו׳, הוא מתכוון איגרת התשובה פרק ה׳ ופרק ו׳. ושם האלטער רבי מוסיף כמה וכמה פרטים בעניין הזה. ואף על פי שאיגרת התשובה הרי נדפס כמה שנים אחרי התניא. התניא נדפס בלי איגרת התשובה בשנת תקנ״ז. איגרת התשובה, גם שכתוב היום יום, נדפס פעם ראשונה בשנת תקס״א, תקס״א או תקס״ו, אני כבר לא זוכר. ואף על פי כן, אבל אף על פי שהדפוס של איגרת התשובה היה כמה שנים אחרי זה, אבל הקונטרס איגרת התשובה היה כבר אצל חסידים עוד לפני ליקוטי אמרים. היה איגרת התשובה שנקרא איגרת התשובה מהדורא קמא. לא יודע אם ראיתם פעם את זה. איגרת התשובה מהדורא קמא נדפס. יש איזה שמה באיזשהו מקום, צריך להסתובב. זה נוסח קצת שונה, זה דומה. אבל כמה, כמה דברים יש שמה, כמה דברים יש שמה פחות או יותר. זה נוסח דומה אבל לא אותו דבר שהרב כתב בהתחלה, וזה עוד היה אצל החסידים לפני, לפני ליקוטי אמרים. רק שזה היה כתב יד. האלטער רבי לא רצה להדפיס את זה, ורק אחר כך, כמה שנים אחרי התניא, הרב הדפיס את זה בנפרד, ורק אחר כך האדמו״ר חיבר את זה עם התניא. אז לכן כשהרב כותב כאן וכו׳ הוא מתכוון להאריך

14:39 ולהסביר ששם מוסבר כמה וכמה פרטים נוספים על העניין הזה. עוד עניין שצריך להסביר פה זה מה הכוונה כשאומר עכשיו ״מיום היותו״? אז אנחנו פירשנו מיום היותו, מהיום שהוא נולד. איך בן אדם יודע מה הוא חשב מהיום שהוא נולד? אה? מיום היותו. בן אדם צריך לזכור כל מה שהוא עשה ודיבר וחשב מהיום שהוא נולד. אני לא יודע איזה בן אדם בעולם יכול לזכור כל מה שהוא חשב ודיבר ועשה מהיום שהוא נולד. אז יש כאלה שמפרשים שהפשט מיום היותו, אין הכוונה היותו כפשוטו, שהוא נולד, אלא הפשט היותו זה מאז שהוא נהיה בן אדם. מיום היותו. זה לא כתוב מיום היוולדו. מיום היותו הכוונה מאז שהוא נהיה בן אדם, מאז שהוא נהיה קונשס, איך אומרים. הוא נהיה בן אדם. הוא התחיל להיות קצת בעל הבית על המחשבה, דיבור ומעשה שלו. אז הוא צריך לעשות חשבון הנפש מאז, את העניינים מה הוא חשב ודיבר ועשה. לדאבוננו אני חושב שהרבה אנשים לא זוכרים אפילו מה הם חשבו, דיברו ועשו מאותו יום. כן, קח בן אדם תשאל אותו: תגיד לי כל המחשבה, דיבור ומעשה שהיה לך היום. היום, מאז ש־ מהזמן שהתעוררת היום בבוקר, אה? אני לא יודע אם מישהו פה יעשה חשבון הנפש והוא יוכל לזכור את כל המחשבה, דיבור ומעשה שהוא חשב אפילו היום. או יותר מזה, יש לומר אפילו מה הוא חשב בשעה האחרונה. אני לא יודע כמה בחורים יכולים לזכור כל המחשבה, דיבור ומעשה שהוא חשב בשעה האחרונה, כי אנחנו כל כך שפלים, אז איך אומרים את זה? כל כך מגולגלים עם המחשבה שלנו. נמצאים כל כך הרבה דברים

16:39 שעוברים על הראש ואין את הקונצנטרציה, וזה אחת מהבעיות הכי גדולות שיש בדור שלנו. מצד ה־, מצד ה־ איך קוראים לזה, כל ה־ כל השטויות שיש, כל ה־ כל התקשורת וכל העניינים שאנשים רצים עם מיליון דברים, יודעים על הכל, רואים על הכל, שומעים על הכל. אה, אז נמצאים במיליון מקומות, במיליון דברים ומיליון דברים. הבן אדם לגמרי, אז אדם אפילו מ־מ־ ל־לחשוב מה קרה ביום האחרון או בשעה האחרונה אפילו קשה לו לעשות חשבון הנפש. אבל בן אדם שעובד על עצמו, אז מספרים למשל על חסידים גדולים, אה, ר׳ משה וילנקר ויומי קלצקר[?]. אני לא זוכר מי אמר מה. אחד אמר שהוא יכול לתת חשבון הנפש מהשבע שנים האחרונות. כל המחשבה, דיבור ומעשה שלו. שבע שנים. היה אחד שאמר שהוא יכול לעשות חשבון הנפש של המחשבה, דיבור ומעשה שלו של ארבעים שנה. אני לא זוכר מי אמר שבע ומי אמר, אבל זה היה מחסידים של האלטער רבי. גדולי החסידים. היה־ ר׳ משה וילנקר היה אחד מהם, אבל אני לא זוכר מה הוא אמר. היה שמה ר׳ משה וילנקר, יומי קלצקר[?], זכר צדיק לברכה. מספרים שהיה כזה ויכוח כמה זמן כל אחד. זה לא היה עניין של גאווה. מי יודע? זה... חסידים לא פחדו לדבר על עצמם, אצלם זה לא היה גדלות, להפך. הם לא הסתכלו על זה בתור עניין של שוויץ, שרק זה לא יותר מזה. על כל פנים, זה ההגדרה של מיום היותו. עוד עניין, למשל, האלטער רבי כותב פה על ״שלא טובים״. אז הפשט של ״שלא טובים״, אז ההגדרה של ״לא טובים״ לאו דווקא זה רעים. האלטער רבי לא אומר פה עניינים רעים. מדבר פה, אומר

18:27 לא לה' המה. לא לה' המה הכוונה מה שאדמו"ר הזקן אמר בפרק כ"ט, שאפילו מחשבה, דיבור ומעשה שזה לא דברים אסורים, אבל אם זה לא לשם שמיים אז זה גם כן נחשב עניין של לא לה' המה. כן. שזה העניין של אפילו דברים, אפילו דברים מותרים, אבל זה לא להוי'. זאת אומרת שזה העניין של הפירוש החסידי, זה הפירוש מחשבה זרה. מחשבה זרה זה לא הכוונה מחשבה זרה, אלא הכוונה מחשבה זרה, שזה זרה מעניין. זה לא קשור לעניין עכשיו. אז זה כבר גם כן עניין שצריך לעשות על זה תשובה. כיוון שהיום זה יום ההולדת של הרבנית, כ"ה אדר, אז יש סיפור. זה סיפור ידוע, אבל זה בדיוק קשור לכאן. שהרבנית דיברה פעם על עצמה. סיפרה-- הרבנית הרי כולם יודעים שהרבנית לא דיברה הרבה, לא סיפרה הרבה. בפרט על עצמה היא לא דיברה כמעט כלום. היא הייתה בתכל'ס בביטול לגמרי, מסרה את עצמה לרבי באופן שהיא בכלל לא הייתה קיימת ומציאות. זה היה אצל הרבנית ה-- הגדלות של הרבנית, שהיא ביטלה את עצמה לגמרי מכל וכל. אבל אף על פי כן יש ככה ניצוצות שחסידים מספרים. אחד מהסיפורים שידוע אצל חסידים, וזה קשור כאן עם עבודת ה', שהרבנית סיפרה על החיים שלה, על המפרט, על התקופה של המלחמה. הרבנית התוודתה, נראה לי זה היה לר' בערל יוניק אם אני לא טועה. היא אמרה לו שיש מאורע בחיים שלה שאף פעם היא לא יכולה למחול לעצמה על העניין הזה. תראה, יש איזשהו דבר שקרה לה בחיים. זה כן זכרי ונשמעתי. היא אף פעם לא יכולה לסלוח לעצמה על העניין הזה שקרה. מה קרה? אז היא סיפרה שהיא הייתה באמצע המלחמה. הנאצים ימח שמם הרי זרקו

20:27 בומבות, פצצות כל הזמן, והיו צריכים לברוח ולרוץ ולרוץ. היה סכנה של נפשות. נפלו כל הזמן, נפלו חללים על כל הצדדים של הכביש. זה היה פשוט סכנה של נפשות, והרבי והרבנית היו בורחים, רצים, רצים. היו אז בזמן שהיו צריכים לברוח מצרפת, מפריז לניס, מניס ל... כל ה-, כל הסידור של הנסיעה, כמו שהלכו עד שהגיעו ל-ל-ל... אז היו כל מיני זמנים שהיו צריכים פשוט לברוח ולנסוע ולרוץ ב-ב-במקום שהיו פשוט סכנה של נפשות, פצצות. אז היא סיפרה שפעם הם עמדו באיזה מקום ופתאום היא ראתה שיש איזשהו בומבה ש... עף באוויר, והיא ראתה בן אדם שהיה עומד והיה ככה חולם. איזה יהודי שעמד שם. אז היא ראתה שהבומבה הולך לעוף על הבן אדם הזה. אז הרבנית לקחה את האיש הזה ודחפה אותו, סחבה אותו ככה כדי שהבומבה לא ייפול עליו, והבן אדם הזה נפל על הרצפה. נפל על הרצפה וזה. בפועל היא הצילה את החיים שלו. אז הרבנית אמרה שהיא לא יכולה לסלוח לעצמה על הצורה שהיא עשתה את זה, שהיא עשתה את זה בצורה, איך אומרים, ברוטו? צורה גסה, וגרמה שהבן אדם הזה ייפול על הרצפה, וממילא כל החיים יש לה כיווץ נפש בשביל זה. למה היא לא יכלה לעשות את זה בצורה יותר עדינה, שהבן אדם לא ייפול, שלא יקרה לו כזה, אה? הבן אדם מתבייש, לא יודע מה, היה כזה הרגשה לו. אז חושבים על זה, מתבוננים בסיפור הזה. קודם כל הרבנית הצילה את החיים של הבן אדם הזה. הבן אדם הזה, אם היה נשאר לעמוד, היה נופל עליו בומבה. אז הרבנית הצילה פשוט את הבן אדם ממוות לחיים. אז בן אדם אחר, אז

22:23 זה היה אצלו עיקר. אבל אתה בן אדם חייב לי את כל החיים שלך. מה זאת אומרת? הצלתי את החיים שלך, אז ממילא כל החיים שלך אתה חייב לי. אתה-אתה צריך להיות עבד שלי ואף פעם לא יספיק כל השכר שלי וכל... אני הצלתי את החיים. והרבנית, מה היה הדבר שהפריע לה? שכשהיא הצילה את החיים של האיש הזה היא עשתה את זה בצורה שהבן אדם הזה נפל על הרצפה וזה כאב לו, ואת זה היא הייתה, העבירה הזאת הייתה אצלה בראש. היא לא יכלה לסלוח לעצמה, לעצמה. אז מכל החיים שלה, מה היה איזו עבירה שהיא מצאה כאילו שזה היה דבר ש-- שהפריע לה ולא היא יכלה לסלוח לעצמה. זה רק יתרונה האמאירי. אז מה היא מצאה? היא מצאה את הדבר הזה, שהיא פעם אחת כשהיא הצילה את היהודי הזה היא עשתה את זה בצורה כזאת שהבן אדם, זה היה קצת בצורה לא כל כך עדינה, לא כל כך נעימה. זה גרויסע, גרויסע אידל.