לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק ט

00:01 האלטער רבי מסביר כאן, בכל החלק שדיברנו עד עכשיו, בעצם כבר מתחיל מפרק ל"ה, ל"ו ול"ז עד עכשיו, כל הנקודה שהאלטער רבי מסביר בפרקים האלה, להסביר את העניין שכתוב בזוהר, העניין של מעשין טבין. כתוב שהאלטער רבי רוצה להסביר כאן את העניין של העשייה. כל הולך הדב מפי חברך, העשייה, שעיקר ההדגשה זה העניין של העשייה, ומביא מהזוהר, שהזוהר אומר שהאור דנטאין, העניין של המעשין טבין, זה הדבר העיקרי שעושה שאור השכינה יאיר בגוף ונפש הבהמית. המשל של הפתילה והשמן, שהשמן זה הולך על העניין של מעשין טבין. האלטער רבי רוצה להבין למה דווקא מעשין טבין? מה ההדגשה של עניין המעשה? אז על זה יש את כל אריכות הביאור עד עכשיו, שעניין המעשה בעיקר זה מה שפועל. מעשה זה הרצון של הקב"ה. אבל בעיקר דווקא מעשה. למרות שיש גם תלמוד תורה ועוד עניינים, כי המעשה זה עניין שקשור עם כלי העשייה. זה קשור עם נפש הבהמית, ועל ידי זה הבן אדם מברר ומזכך את הנפש הבהמית שלו שמהקליפה, ועל ידי זה הרי פועלים את עיקר העניין של דירה בתחתונים. שהעניין של דירה בתחתונים כולל שני עניינים. דבר ראשון זה להוציא את כל החיות מהקליפה, לפעול את העניין של רוח הטומאה אעביר מן הארץ. והדבר השני זה להמשיך אין סוף כאן למטה. והפעולה הזאת בעיקר נעשית על ידי בירור הגוף והנפש הבהמית וחלקו בעולם. כן, ולכן מכיוון שזה התכלית, את זה פועלים על ידי מעשה המצווה עכשיו, ולכן זה העניין של עובדין טבין. כשמשיח יבוא לא יקרה משהו חדש, אלא כשמשיח יבוא יהיה ההתגלות של כל מה שעשינו עד עכשיו. כל המעשין טבין שיהודי עשה, קיום המצווה, ועל

02:07 ידי זה הוא בירר את הגוף, הנפש הבהמית וחלקו בעולם, ועשה מהם דירה לקב"ה על ידי המצוות האלה. אז ההתגלות של כל מה שעושים זה יהיה במשיח, שאז יראו בעיני בשר איך שהרוח הטומאה אעביר מן הארץ, והעולם יהיה דירה לעצמותו, ונגלה כבוד ה', ויראו עין בעין. זה היה הנקודה עד עכשיו. האלטער רבי מסיים מה שלמדנו עכשיו בסוף כאן בשיעור הקודם, שכל התכלית של ירידת הנשמה, שהקב"ה לקח את הנשמה האלוקית מאיגרא רמא והוריד את זה לבירא עמיקתא, כאן לעולם הזה הגשמי, לגוף, שזה בשביל הנשמה זה ירידה גדולה ביותר מבחינת גלות. אז מה היא כל המטרה? לא בשביל הנשמה עצמה, כי היא הרי מתוקנת כבר. היא לא צריכה תיקון כלל, אלא כל המטרה של הירידה זה רק בשביל זה: כדי לפעול את הבירור של הגוף, הנפש הבהמית וחלקו בעולם, שעל ידי זה עושים את העניין של דירה בתחתונים. זה כל המטרה. דיברנו בשיעור הקודם כל האריכות שיש גם עניינים של עלייה, אבל עיקר המטרה של הנשמה זה לא בשביל העלייה, אלא בשביל תיקון הגוף הבהמי, כי זה כל העניין של דירה בתחתונים. עד כאן זה מה שדיברנו עד עכשיו. כאן האלטער רבי בא ונסביר עוד נקודה בהמשך לזה. בקשר לזה ועל פי זה האלטער רבי בא להסביר את גודל העניין של עניין הצדקה. מדברים על עניין של מעשין טבין. מעשין טבין פועל את הבירור של הגוף, הנפש הבהמית. והאלטער רבי יבוא עכשיו להסביר שבזה גופא, אז במצוות הצדקה שמה פועלים את זה באופן הכי נעלה והכי מושלם. עכשיו אנחנו נלמד בפנים כאן בדף מ"ח ע"ב, באמצע השורה: ״ובזה יובן מה שהפליגו חז"ל במאד

03:51 מאד במעלת הצדקה״. אפשר להסביר על פי זה, אומר האלטער רבי, למה חז"ל כל כך משבחים וכל כך מגדילים, כן, את העניין של מעלת הצדקה. האלטער רבי מדגיש מאד מאד, על דרך כמו שהיה בפסוק השבוע הקודם, פרשת ויצא, שכתוב שמה גם כן בנוגע ליעקב אבינו, כתוב שמה גם כן הלשון ״ויפרוץ האיש מאד מאד״, כתוב מאד מאד, וכתוב בחסידות גם כן שזה קשור עם עבודת הבירורים. הלשון בתורה, מוצאים את הלשון מאד מאד, שתי פעמים מאד, מוצאים את זה דווקא בנוגע לעניינים של עבודת הבירורים בעניינים גשמיים. מוצאים את זה אצל יעקב אבינו בבית לבן, כשהוא עבד עם הצאן, אז מוצאים את הלשון שמה, ״ויפרוץ האיש מאד מאד״. ועל דרך זה גם כן מוצאים את זה בפרשת שלח בנוגע למרגלים, שכלב, שהוא אמר ״טובה הארץ מאד מאד״. אז הלשון מאד מאד, שזה לא סתם בלי גבול, אלא בבלי גבול גופא זה מאד מאד כפול. אז זה דווקא בעניין של מצוות שקשורים עם הפעולה הגשמית, מצוות צדקה דווקא. זאת אומרת שיש מאד סתם, אפשר למצוא מאד גם כן במצוות שקשורים עם עניינים רוחניים. הרעיון של מאד אפשר למצוא כמו שאומרים בקריאת שמע, ״ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך״. אז מאד לבד, בלי גבול, יש את זה גם כן בעניינים רוחניים, בעניין התפילה, בעניין האהבה, בעניינים שקשורים עם רוחניות הנפש, אבל בעניינים שקשורים דווקא עם עבודה גשמית של מעשה בדירה בתחתונים, שם הלשון זה מאד מאד, שזה עוד יותר נעלה, זה בלי גבול גופא. זה מאד שבמאד. אז האדמו"ר מסביר כאן שהפליגו חז"ל במאד מאד במעלת הצדקה, ואמרו ששקולה כנגד כל המצוות. חז"ל אומרים שמה היא המעלה שיש

05:43 בצדקה, שצדקה זה כנגד כל המצוות. כך כתוב בגמרא בבא בתרא בסוגיה של צדקה, שהעניין של צדקה זה מה היא המעלה של צדקה, שצדקה זה שקולה כנגד כל המצוות. ועל זה כתוב בתלמוד בבלי, ועל דרך זה גם כן אומר אדמו"ר: ובכל תלמוד ירושלמי היא נקראת בשם מצווה סתם. בתלמוד ירושלמי אנחנו רואים שכשרוצים להגיד סתם מצווה זה מצוות צדקה. בתלמוד ירושלמי במקומות שכתוב הלשון מצווה אז הכוונה למצווה סתם זה מצוות צדקה. יש למשל בירושלמי כמה מקומות. אחד המקומות שמביאים זה תלמוד ירושלמי, כתוב שהיה אחד האמוראים, יונתן, עשה מצווה בלילה. ככה כתוב שעשה מצווה בלילה והגיע מלאך ואמר לו בנוגע לעניין של, של בלילה זה איזה עניין של סכנה. היה איזה סיפור שלם שם בירושלמי בקשר לעניין של לעשות מצווה בלילה. באיזה מצווה מדובר? זה מצוות צדקה. כן, שמצוות צדקה אז יש בעיה לתת צדקה בלילה. הרבי דיבר על זה כמה פעמים. הרבי הרי לא היה מקפיד על זה כי ידוע שהרבי היה מחלק צדקה בלילה תמיד. אז הרבי תמיד היה מספר את הסיפור שכשהוא היה בפריז אז היה פעם אחת נתן צדקה בלילה, ואז הגיע אליו איזה יהודי. הרבי אמר יהודי חסידי, לא חסיד חב"ד, היה יהודי מסטמר. אם היה חסיד חב"ד הוא היה נזהר קצת בכבוד, אבל היה יהודי אחר, אחד, איזה יהודי זקן שניגש לרבי ואמר לו, צעק עליו, "איך אתה נותן צדקה בלילה? הרי אסור לתת צדקה בלילה!" אז הרבי באמת הרגיש קצת רע מזה שאולי הוא עשה לו דבר לא טוב. אז אחרי זה הוא סיפר את זה לפריערדיקער רבי. סיפר את זה לפריערדיקער רבי, פריערדיקער רבי צחק ואמר, "מסתמא היהודי הזה

07:32 גם ביום לא נותן". זה סיפור שהרבי מספר תמיד. אנשים שמחפשים את כל ההיפכים. אז הוא פשוט גם ביום, אלא בלילה יש לה גם כן היפך על פניו. אבל למעשה הרבי היה תמיד מדבר על זה. היה אומר, טוב, שעניין של צדקה לעני בלילה, אז מה, חס וחלילה? לשים בפושקה אולי צריכים להיזהר. כך או כך הרבי עצמו לא נראה שהיה מקפיד על זה, אבל היה אומר אז כבר שואלים את השאלה, אז אם הגיע עני ודאי שצריכים לתת לו. מה השאלה? אז אתה מחכה להגיד לו שתחכה עד מחר? ימות ברעב? אז כמובן שאם יש בן אדם שמבקש את הכסף אז צריכים לתת לו בלי חשבונות. אבל השאלה בנוגע לשים בקופסה, בפושקה צדקה בלילה, זה מה, חלילה לעשות את זה? ופה היה ראוי לציין גם כן שגם זה לא איתי. איך שהיא סתם שם בירושלמי שמובא העניין הזה אז מובא הלשון סתם מצווה ומובא שם שדברים נוגעים לצדקה וזה וזה, וכמה הוא אומר, הוא אומר בכל התלמוד ירושלמי. זאת אומרת שזה דבר מצוי בתלמוד ירושלמי שקוראים לצדקה בשם מצווה סתם. שמזה מובן את זאת שמה אומר האלטער רבי, כי כך היה הרגל הלשון לקרוא צדקה בשם מצווה סתם, ככה היה הרגילות בארץ ישראל. היה רגילות של צדקה. לא היו קוראים לזה צדקה, היו קוראים לזה מצווה סתם. למה קוראים את זה, הרי יש הרבה מצוות? למה דווקא צדקה קראו מצווה סתם? מסביר האלטער רבי: מפני שהיא עיקר המצוות מעשיות. לפי מה שאנחנו הסברנו כאן מהו המטרה של כל המצוות מעשיות? מובן למה צדקה נקראת מצווה סתם, כי זה העיקר של כל המצוות מעשיות. ועולה על כולנה. לא סתם שזה העיקר של

09:10 מצוות מעשיות, אלא יותר מזה, אומר האלטער רבי. ועולה על כולנה. כאן האלטער רבי מוסיף עוד נקודה. דבר ראשון הוא אמר בלשון התלמוד הבבלי שהיה שם הלשון שקולה כנגד כל המצוות. שקולה פירושו שזה באותה דרגה, שקול כנגד כל המצוות, כאילו שזה כדרך כלל כוללת כאילו את כל המצוות. עכשיו האלטער רבי מוסיף על כך יותר חזק, שזה בשביל ירושלמי קורא לזה מצווה סתם, לא רק בגלל שזה שקולה כנגד כל המצוות, אלא שיש בזה עוד מעלה נוספת. ועולה על כולנה. יש לזה עוד מעלה יותר מיוחדת מאשר כל המצוות. מה כל כך מיוחד בנוגע למצוות הצדקה שזה שקולה כנגד כל המצוות? ועולה על כולנה? מסביר האלטער רבי: שכולן הן רק להעלות נפש החיונית לה' שהיא היא המקיימת אותן. מה, קודם כול מה הקשר? לפני שמסבירים למה זה ועולה על כולנה, אז קודם להסביר בפשטות מה הקשר. למה אומרים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, שזה דומה לכל המצוות? אז קודם מסביר את העניין הזה. מה המטרה של כל המצוות? הרי אמרנו קודם בכל הפרקים שדיברנו עכשיו, שכל המטרה של כל המצוות היא רק להעלות נפש החיונית לה'. לפעול עלייה בנפש הבהמית ולהעלות אותה לאלוקות, שהיא היא המקיימת אותן. הנפש החיונית הרי היא זאת שמקיימת את המצוות. ומתלבשת בהן, שהנפש החיונית מתלבשת בקיום המצוות. ליכלל באור אין סוף ברוך הוא המלובש בהן. שכל המטרה של כל המצוות זה מה? לקחת את הנפש החיונית ולהעלות, ולכלול את הנפש החיונית באור אין סוף המלובש בהן. ואין לך מצווה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצוות הצדקה. זה המעלה של צדקה, שצדקה הוא כנגד כל המצוות. כי במצוות הצדקה שמה

11:10 ההתלבשות של נפש החיונית הבהמית, שהרי זה כל העיקר של המצוות. אז שם העניין של ההתלבשות של הנפש החיונית במצוות הצדקה זה בלא ערוך יותר מכל שאר המצוות. אין שום מצווה שיש שם התלבשות של נפש החיונית באופן כללי כל כך כמו שזה במצוות הצדקה. למה? אז האלטער רבי מסביר שבכל המצוות אין מתלבש בהן רק כוח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה המצווה לבד. כשאדם מקיים מצווה, סתם כל מצווה, מצוות אחרות, אז מה יש שם? התלבשות של כוח אחד מנפש החיונית בשעת מעשה מצווה. שני פרטים. דבר ראשון, שזה רק כוח אחד של הנפש הבהמית שנמצא במצווה. בפשטות, כשאני מניח תפילין אז אני עובד רק עם היד שלי. אז הפעולה שאדם עושה עם הנפש הבהמית זו פעולה שעושה עם הידיים, אז זה עיקר הפעולה עם העניין של הידיים. ואדרבה, כשאדם הולך למעשה, כל פעולה, אז כל פעולה יש לה את האיבר המיוחד שעם זה פועלים את המצווה. וזאת אומרת, זה רק כוח אחד של נפש החיונית שקשור עם הפרט של המצווה הזאת. זה, זה, זה דבר אחד, שזה רק כוח אחד. דבר שני אומר האדמו"ר הזקן, שזה רק בשעת מעשה המצווה. מה זאת אומרת שזה רק בשעת מעשה המצווה? שרק בשעת מעשה שאני מניח תפילין אז אני משתמש עם הכוחות האלה. רגע לפני שהנחתי תפילין, ורגע אחרי שהנחתי תפילין, אז נגמר. זה רק בשעת מעשה הנחת תפילין. אני עושה פעולה לידיים, אז אני מוציא כוחות מהנפש החיונית בשביל המצווה. אז אם ככה יש כאן שתי הגבלות. הגבלה אחת, שזה רק כוח אחד לנפש החיונית, והגבלה שנייה, זה רק בשעת מעשה מצווה, לא יותר. אבל בצדקה שאדם נותן מיגיע

12:59 כפו. הוא אומר, אבל בצדקה, הרי העניין של צדקה זה הבן אדם נותן מעצמו, משפיע על אחרים דברים שהוא התייגע בזה, יגיע כפו. הרי כל כוח נפש החיונית מלובש בעשיית מלאכתו. אם ככה נסתכל, בבית ישראל, הרי הבן אדם כשהוא עוסק כדי להרוויח את הכסף, הרי הוא השקיע את כל הכוחות שלו. אדם עובד ומתייגע, אז הוא משקיע את כל הכוחות שלו בפרנסה, בעבודה שהוא עושה. אז הוא הכניס בזה את כל ה-, את כל ה-, את כל החשק שלו, את כל הכוחות שלו. וכשנותן לצדקה הרי כל נפש החיונית עולה לה'. אז כשאדם נותן צדקה אז הוא משקיע את כל הנפש החיונית לה'. אז גם כאן יש את שתי המעלות. מעלה אחת זה שזה לא רק כוח אחד, אלא זה כל כוחות הנפש. כן. זאת אומרת, כאן הפעולה זה לא, זה, זה, זה דבר אחד שצריך לקלוט, שזה לא רק כוח אחד, אלא שכל הכוחות שהבן אדם הכניס בפרנסה. האדם השקיע בזה את כל הכוחות שלו. אז ממילא זה גם כן, אם ככה, פועל בכל כוח נפש החיונית, וגם כן שזה לא רק הפעולה שעושה בשעת מעשה הנתינה, אלא זה כל העבודה שהוא עבד במשך, הוא עבד, לא עבד עכשיו. הרי היגיעה שהוא עשה כדי להרוויח את הכסף, זה היה בזמנים אחרים. אז לא רק העלייה בפעולה של הנתינה שאני נותן עכשיו, הכוחות שאני מוציא כדי ל-ל-לשים ולתת את הכסף לעני, אלא גם כן הכוחות שאני השקעתי ביגיעה של הפרנסה. גם זה נכלל בעלייה, גם זה עולה יחד כשאני עושה את המצווה. אז ממילא זה המעלה שיש בצדקה. לכן אנחנו אומרים שצדקה זה שקולה כנגד כל המצוות. אז מה ההסברה שהעניין של

14:42 שקולה כנגד כל המצוות? מכיוון שהעניין של מצוות הרי זה עניין של מה? של עליית הנפש הבהמית והבירור של הגוף והנפש הבהמית לעשותו כלי לאלוקות. אז העניין הזה ב-ב-בכל מצווה זה רק פרט, מה שאין כן עניין של צדקה, מכיוון שזה כולל את כל נפש החיונית, וגם כן כל מה שהוא עסק במשך כל הזמן בעבודה שלו. אז כל זה מתעלה על ידי מצוות צדקה, לכן זה כולל את כל המצוות. כן. עכשיו האדמו"ר אומר עוד נקודה, ונגיע לישיבה, בחורים. הרי מדברים על ישיבה, בחורים. הם הרי נותנים צדקה מהכסף של אבא שלהם. או! כן, זה לא הקופונים, זה לא הכסף שהם עבדו על זה. בדרך כלל רוב הבחורים, הכסף שנותנים לצדקה זה לא הכסף שהם התייגעו על זה. אפילו אלה הבחורים שהם עובדים בצד, עושים קצת עבודות כדי להרוויח כסף, אז הם, בכסף הזה, בדרך כלל הם שומרים על זה מאוד חזק כדי לעשות עם זה דברים יותר חשובים. הכסף של צדקה הם לוקחים ממקום אחר. אז לכאורה, הרי אין להם את כל המעלה הזאת של צדקה, אם כל העניין של צדקה זה שמשקיע את כל הכוחות של נפש הבהמית שהוא השקיע בעבודה, את זה הוא נותן לצדקה. איפה זה כאן אצל מי שלא עובד? אז האדמו"ר בא ומסביר גם את זה: וגם מי שאינו נהנה מיגיעו, מכל מקום הואיל ובמעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית. הרי הבן אדם היה יכול עם הכסף הזה להשתמש בשביל מטרה אחרת, לקנות משהו שהוא יכול ליהנות מזה, נפש בהמית. כן. אז אבא שלו נתן לו, נגיד בבוקר אבא שלו נתן לו עשר פסו, אומר לו, "זה בשבילך, תעשה

16:15 עם זה מה שאתה רוצה". אז הוא יכול את העשר פסו ההם, להיכנס לאיזה קיוסק למשל ולקנות לעצמו איזה טייבל, איזה משהו, ליהנות קצת, איזה שתייה, איזה חריף. כן? אז הוא לקח את הכסף הזה והוא החליט: לא, אני לוקח את הכסף ואני שם את זה לצדקה. על כל פנים חלק מהכסף. כן? אז כאן זה גם כן, יש כאן גם כן בפוטנציאל אותה נקודה. נכון שאין כאן עבודה של יגיעה בפועל, אבל יש כאן את היגיעה-- זאת אומרת, יש כאן את העניין שהוא מוותר על משהו שהנפש שלו הייתה יכולה ליהנות מזה, משהו גשמי שהיה יכול לגרום לו עניין של הנאה לחיי נפשו החיונית, והוא לקח והוא ויתר. הוא עשה מסירות נפש כאילו בהנאה הזאת, והוא השקיע את ההנאה הזאת בעניין של צדקה, נתן את זה להוי', אז בזה הוא פעל את העלייה של כל כוחות הנפש שלו, והוא העלה את זה לאלוקות. אז זה עניין מיוחד שיש בעבודה של צדקה. אז מה כאן האדמו"ר הזקן מחדש? ונגיע לעניין הצדקה. בפשטות, כשלומדים את הסוגיה בגמרא, העניין של גדלות צדקה ש... כתוב כאן שצדקה שקולה כנגד כל המצוות. אז באמת המפרשים כולם שואלים כאילו מה העניין של צדקה? מה המטרה? למה? למה-- מה כל כך נעלה בעניין הצדקה? שאומרים שצדקה שקולה כנגד כל המצוות. כן, ויש כמה בזה, יש בזה כמה ביאורים. כן? בנגלה, הפשט למשל, המהרש"א מסביר למה העניין של צדקה שקולה כנגד כל המצוות. בגלל שכתוב ש... הגמרא שם אומרת שמי שלא נותן צדקה, כל המעלים עיניו מן הצדקה זה כאילו עובד עבודה זרה. למה? כי על ידי שעובד עבודה זרה, למה זה קשור?

18:03 למה לא-- למה היעדר העניין של צדקה זה עבודה זרה? למה? כי הוא לא רוצה לתת צדקה, כי הוא נותן חשיבות לכסף. אז זאת אומרת שהוא מחשיב, כאילו הוא לא מאמין שהקדוש ברוך הוא יחזיר לו. הוא לא מאמין שהכסף הזה מגיע מהקדוש ברוך הוא. הוא צריך לשמור על הכסף שלו בשביל עצמו. חסר לו באמונה. לכן אחד שלא נותן צדקה זה עניין של עבודה זרה. מה שאין כן כשכן נותן צדקה, אז זה כנגד כל המצוות, כי עבודה זרה זה כל, כל כל המצוות. זה, זה הפשט שהמהרש"א מסביר את העניין. כן? מה שאין כן לפי הביאור של האדמו"ר הזקן, ביאור נפלא יוצא שזה קשור לתוכן. לפי המהרש"א זה יוצא שזה עניין כאילו צדדי יותר. מה שאין כן לפי הביאור של האדמו"ר הזקן, זה המהות של כל המצוות. זה העניין של גדלות צדקה ש-ש-ש-ששקולה כנגד כל המצוות. אין לי כוח של מצוות סתם, זה עניין מהותי בכל הנקודה. לפי מה שהאדמו"ר הזקן הסביר קודם, שהמהות של כל המצוות, מה זה העניין של דירה בתחת-- של דירה בתחתונים ולהעלות נפש הבהמית לאלוקות, שזה המטרה של כל ירידת הנשמה למטה. איפה נפעל העניין הזה באופן הכי חזק, אפילו הכי מושלם? בעניין של נתינת צדקה. ועל דרך זה גם כן, זה הטעם למה בירושלמי זה נקרא בשם מצווה סתם. והעניין של... במקומות אחרים יש עוד ביאור. וכמו כן במקומות אחרים גם כן כתוב למה. למה צדקה נקראת בשם מצווה סתם? טעם אחר. בגלל שהעניין של צדקה זה התוכן של כל המצוות. מה העניין של צדקה? העניין של צדקה זה שאדם עושה חסד לשפלים. לחונן דלים ושפלים. כן? הוא נותן, הוא, הוא, הוא משפיע חסד

19:44 ו-ו-וצדקה למישהו שחסר לו, לעני ואביון שאין לו, ומשפיע לו, נותן לו למלא את הצרכים שלו. ובעצם כל עניין המצווה זה אותו דבר. כל העניין של מצווה זה הרי גם כן מצווה מלשון צוותא וחיבור. שכל המט-- כל עניין המצווה זה גם כן עניין המשכה, חסד של הקדוש ברוך הוא שנתן לנו פעולות, דברים כאלה שבהם אנחנו יכולים לקבל... גם בן אדם בעניין המצווה זה גם כן עניין של, של דלות. שהבן אדם הוא דל, אין לו כלום, ועל ידי שעושה מצווה, על ידי זה מקבל השפעה מהקב"ה גם כן. אז לכן כל המצוות, לכן כלל המצוות נקרא בשם צדקה, נקרא בשם כלל המצוות. מצד הנקודה הזאת של מצוות צדקה יש לה זאת הנקודה. החילוק הוא שהביאור הזה זה הפוך. זה מסביר יותר למה כל המצוות נקראים בשם צדקה. כאן זה אז צריך להסביר למה צדקה נקראת, נקראת על שם כל המצוות. זאת אומרת זה שני דברים הפוכים. יש את העניין שאנחנו רואים שכל המצוות נקראים בשם צדקה. זה למשל כמו שכתוב בפרשת ואתחנן, "וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת". שם כתוב שקוראים לה שם ושם. משמע שכל המצוות נקראים בשם צדקה. אז זה הביאור למה לכל המצוות קוראים בשם צדקה. בגלל שהעניין של כל המצוות זה גם כן צדקה. זה השפעה, השפעה, השפעה מלמעלה למטה, עניין של השפעה ונתינה על דרך העניין של צדקה. כאן הביאור זה הפוך. מה שהירושלמי אומר שדווקא צדקה נקראת בשם מצווה סתם, זה על זה. אז הרבי מסביר כאן למה מצוות צדקה נקראת בשם מצווה סתם, כי צדקה זה כולל את העניין של מצווה, שזה העניין של

21:21 הנפש הבהמית של ליקוק. עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך הלאה ואומר: "ולכן אמרו חז"ל שמקרבת את הגאולה". לפי זה גם כן אומר האלטער רבי. במובן גם כן מה שחז"ל אומרים גם שמה במסכת עבודה זרה. בהמשך הגמרא אומרת שגדולה צדקה שמקרבת את הגאולה. גם כאן צריך להבין מה הקשר בין צדקה לגאולה. למה דווקא צדקה זה הדבר שמקרבת את הגאולה? אז גם שמה בפשטות מסבירים למה גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה, כי גם כן הגאולה זה חסד על ידי מידה כנגד מידה. על ידי שבן אדם עושה צדקה, צדקה זה עניין של פעולה, של חסד שאתה עושה עם העני. אז הקב"ה גם יעשה חסד איתנו, שאפילו שלא מגיע לנו וכו', הקב"ה יעשה איתנו חסד והוא יציל אותנו מהגלות. אז זה מידה כנגד מידה. ככה מפרשים. אבל כאן האלטער רבי הולך עם אותו מהלך, עם אותו כיוון שהסברנו קודם. זה שהעניין של צדקה בקשר לגאולה זה לא רק עניין של מידה כנגד מידה, אלא שזה בעצם המהות של העניין של הגאולה. וצדקה שמקרבת הגאולה זה לא רק נוגע בתור סיבה, בתור מידה כנגד מידה, אלא שבעצם המהות שם זה אותו עניין. לפי שבצדקה אחת מעלה הרבה מנפש החיונית מה שלא יוכל להעלות ממנה כל כך כוחות ובחינות בכמה מצוות מעשיות אחרות. בגלל שבצדקה הבן אדם מכניס כוחות של הנפש הבהמית באופן הכי נפלא, ששום מצווה לא יכולה לעשות את זה. דווקא במצוות צדקה האדם משקיע כוחותיו הבהמיים באופן הכי נעלה. לכן גם כן העניין שזה הרי כל העניין של הגאולה, שהגאולה הרי זה העניין של העלאת נפש הבהמית וחלקו יהיה לו לפעול את העניין של דירה בתחתונים.

23:04 לכן דווקא צדקה מקרבת הגאולה, כי עיקר העניין של הגאולה זה העלאת נפש הבהמית. איפה יש את עיקר העלאת נפש הבהמית באופן הכי נעלה? זה דווקא בעניין הצדקה. כאן אדמו"ר הזקן בעיקר בא להסביר איך שצדקה שקולה. כל הביאור שאדמו"ר הזקן נותן כאן זה מסביר לנו רק את העניין של צדקה שקולה כנגד כל המצוות. לא כל כך מובהק כאן, אבל באופן ברור על כל פנים, למה צדקה זה עולה על כולנה? זה שקולה כנגד כל המצוות. למה? כי זה כולל את הכל. כל מצווה זה רק עניין פרטי וזה כולל את כל ה-, את כל הכוח הזה. איפה אבל רואים כאן את העניין של עולה על כולנה, שזה יותר נעלה גם מכל המצוות? זה לא כל כך מובהק גם באופן ברור. זה רק ברמז כאן יותר ברור. אדמו"ר הזקן מסביר את זה אחרי זה באיגרת הקודש סימן ד', שזה קשור עם העניין של י"ט כסלו. באיגרת הקודש סימן ד' יש מכתב של אדמו"ר הזקן שמתחיל: "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר ושביה בצדקה". זה לא אותו מאמר חז"ל, מאמר חז"ל אחר, שגם שם אבל כתוב שכל המטרה, שעל ידי העניין של צדקה, על ידי זה מגיע "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה", שהעניין של צדקה זה מה שמביא את הגאולה. ושם האלטער רבי גם כן מסביר את כל העניין. והאלטער רבי שם מוסיף נקודה שלא כתוב כאן. בכמה פרטים, מהלשון של האלטער רבי שמה זה דומה לכאן, אבל שם האלטער רבי נותן עוד נקודה של עומק שהאלטער רבי כאן לא מדגיש. מה האלטער רבי מדגיש שמה? האלטער רבי מדגיש שבעניין של צדקה שאדם נותן מיגיע כפיו, חוץ מזה שיש כאן את הנקודה

24:37 שאדם משקיע את כל הכוחות של נפש הבהמית, זה עניין יותר כללי שכולל את כל כוחות הגוף שמשקיע בעבודה שלו. יש גם כן עוד נקודה שבהביזנס, בעסק, אדם גם כן משקיע את פנימיות הנשמה. לא הכוחות של נפש הבהמית, אלא אדם מכניס גם כן כוחות של פנימיות הנפש, שזה מה שרואים בעניין של העסק והפרנסה, שאדם עושה פעולות ומכניס בזה כוחות ומשקיע בזה את כל ה-- לפעמים עושה דברים גם כן יוצא מהגבולות שלו. זאת אומרת, לא רק שהוא עושה יגיע כפיך. במוחש רואים שלפעמים בעניינים של העסקים אז בן אדם משקיע בזה גם כן את כל האינטרס שלו, את כל החיות שלו. זאת אומרת הוא מכניס לא רק את חיצוניות הנפש, טעם ודעת, אלא גם כן משקיע בזה את העניין של למעלה מטעם ודעת, את פנימיות נפשו. יש חיצוניות של לב ויש פנימיות של לב. וזה רואים שלפעמים בן אדם לוקח את פנימיות הלב שלו ומכניס את זה לתוך העסק. ואם אחר כך הבן אדם לוקח את, את, את הכסף שהוא הרוויח מהעסק והוא משקיע את זה לצדקה, אז כאן לא רק שהוא לוקח, הוא מוציא את הכוחות של נפש הבהמית שלו סתם ומכניס את זה לקדושה, אלא כאן הוא גם כן לוקח את פנימיות הנפש, את פנימיות הלב, ואת זה הוא מוציא מהקליפה, שהוא הכניס את זה לתוך עניינים של עסק, אז עניינים של קליפה. ואם הוא לוקח את הכוח שהוא הכניס את פנימיות הנשמה שלו, הוא הכניס את זה בעניינים של לעומת זה, קליפה, עניינים של, של קליפת נוגה, כל עניינים של עסק ופרנסה. ואז הוא לוקח את הכוחות האלה ואת הכסף הזה

26:14 הוא מכניס לצדקה. אז כאן לא רק שהוא גואל את הכוחות החיצוניים של נפש הבהמית, אלא כאן יש את העניין שקשור עם פנימיות הנפש. כוחות היותר עמוקים שלו, כוחות של עולם הבא, דדיבה וגבולה. ולכן דווקא זה מביא את הגאולה, כי העניין של הגאולה זה שאז יתגלה פנימיות הלב, פנימיות הנשמה, כי הגאולה קשורה עם התגלות הפנימיות שבנשמה, היחידה שבנשמה. וההתגלות היחידה שבנשמה קשורה עם גאולת... איך בן אדם גואל את היחידה שלו? זה על ידי שהוא לוקח את הכסף שהוא השקיע בזה פנימיות נפשו, ואת זה הוא נותן לעני. אז בפרט הזה זה כבר לא רק עניין של שקולה כנגד כל המצוות. זה כבר עניין של עולה על כולנה. הנקודה הזאת שבן אדם לוקח עניינים גם של פנימיות הנשמה, ואת זה הוא נותן לצדקה. אז זה כבר דבר מיוחד שיש דווקא בנתינת צדקה שאין במצוות אחרות. אז זה ההסברה וכל העניין מה שהאלטער רבי מסביר כאן את גודל המעלה דווקא של מצוות מעשיות, גודל המעלה של צדקה בפרט, שבזה, בצדקה בפרט, נפעל העניין של דירה בתחתונים באופן הכי נעלה.