לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ז - חלק ז

00:01 איפה אדמו"ר הזקן כאן מחזיק להסביר? אדמו"ר הזקן מסביר כאן בכללות בפרק הזה שכל העניין של דירה בתחתונים, שיהיה, שהרבי הסביר בפרק ל"ו שמשיח יבוא, יהיה העניין של דירה בתחתונים, שיהיה ההתגלות של אין סוף. האור אין סוף יתגלה כאן למטה, ואילו מה זה עתה בלי שום לבוש ובלי שום כיסוי. אז הדבר הזה זה לא פירוש שזה יהיה, שזה ייעשה רק אז, אלא באמת אנחנו עושים את זה כעת. עכשיו יהודים, אנחנו, בני ישראל, עושים את זה עכשיו, עכשיו עושים את הדירה בתחתונים, אלא מה לא עושים? לא, יתגלה כל מעשינו ועבודתינו בזמן הגאולה. זה הפעולה שאנחנו עושים את הדירה בתחתונים, שאנחנו עושים שהדברים של העולם, אילו מה זה הגשמי, יתחבר עם, עם הקדוש ברוך הוא, וזה עושים על ידי קיום המצוות. אז בכלל כל המצוות וכל העניין פועלים את העניין הזה שמשיח יבוא. אז יהיה ההתגלות של הדירה בתחתונים. אדמו"ר הזקן מסביר בפרטיות איך עושים את זה על ידי זה שמקיימים מצווה. במצווה יש בזה, דבר ראשון אני מדבר על החפץ של המצווה, שלוקחים דבר גשמי של קליפת נוגה. אנחנו עושים מזה מצווה. אחרי זה אדמו"ר הזקן דיבר גם כן שיש גם כן את הנפש הבהמית, הנפש הבהמית, שזה גם כן קליפת נוגה. על ידי זה שלוקחים את הנפש הבהמית של קליפת נוגה ומקיימים איתו מצווה, אז על ידי זה פועלים את החיבור של הגשמי, עושים אותו כלי ועושים אותו וקושרים אותו עם רצונו על ידי קיום המצווה. אדמו"ר הזקן מסביר שבפרטיות ישנם שני עניינים. הרי לעתיד לבוא אומרים שיש שני דברים. דבר ראשון יהיה לעתיד לבוא

02:09 ויהיה את העניין של ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, שהקדוש ברוך הוא יוציא את כל העניינים של טומאה מהעולם מצד אחד, ומצד שני יהיה העניין של גילוי אלוקות בעולם, שזה עניין של ״ונגלה כבוד ה׳ וראו כל בשר יחדיו״. אז יש שני דברים. יש הקדוש ברוך הוא יוציא את רוח הטומאה, ויהיה מצד שני שיהיה התגלות של אור אין סוף כאן בעולם, ובשביל זה צריך להיות שני עניינים בעבודת השם. הבן אדם על ידי עבודתו בטוב ורע, ושס״ה לא תעשה, על ידי שס״ה לא תעשה, אז אנחנו מוציאים את החיות מהשלוש קליפות הטמאות, וזה עושה ש־־ סליחה. על ידי זה שומרים שלא יהיה יניקת החיות, שהקליפות לא יקבלו חיות מהקדושה, ועל ידי זה יהיה לעתיד לבוא העניין של ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. ועל ידי קיום רמ״ח מצוות עשה, על ידי זה ממשיכים את הקדושה בעולם, עד שלעתיד לבוא יהיה סוף הבירורים, ואז תצא קליפת נוגה מטומאה, ואז יהיה העניין שהשלוש קליפות יתבטלו לגמרי, ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, וקליפת נוגה תתעלה לקדושה, ואז יהיה כל העולם נראה... הרי מה זה קשור עם כל העולם? הרי הבן אדם הוא מוגבל, יש לו את הנפש הבהמית שלו ויש לו... אז מה פירוש, איך זה פועל בכל העולם? אז אדמו"ר הזקן מסביר שכל העולם נברא בשביל ישראל, וזה שישנם שישים ריבוא נשמות, וגם כן בעולם ישנם שישים ריבוא חלקים. העולם מחולק לשישים ריבוא חלקים, כן, כנגד שישים ריבוא נשמות. אז כל נשמה פרטית יש לה חלק פרטי בעולם שנברא בשבילה, וכל נשמה צריכה להתעסק עם חלק פרטי בעולם, שזה ענייני האכילה והשתייה והבגדים והכלים

04:14 והדירה ותשמיש של כל הדברים שאדם משתמש בהם ביום וליל, שזה החלק ששייך לנשמה הזאת. וזה מחכה שהיהודי יבוא ויברר את זה, ויאכל את זה וישתה את זה וישתמש עם זה. ובכוח האכילה והשתייה הזאת הוא יעשה עם זה מצוות. אז על ידי הפעולה הזאת מתעלה לא רק הנפש של האדם, אלא על ידי הפעולה הזאת מתעלה גם החלק בעולם ששייך לנשמה הזאת. על ידי ששישים ריבוא נשמות כל אחד ימלא את העבודה שלו לא רק עם הנפש של האדם, אלא גם של חלקי עולם, אז על ידי זה יתעלה כל העולם גם כן. זה גופא, הרבי אמר ששישים ריבוא נשמות זה רק נשמות כלליות, וכל אחד מהשישים ריבוא נשמות יש לו גם כן שישים ריבוא ניצוצין, שזה שישים ריבוא פרטיים. בגוף יש נפש, רוח, נשמה, אצילות, בריאה, יצירה, עשייה, ויש ריבוא פרטים, אבל הכל כלולים באותם שישים ריבוא נשמות. יש לרבי ביאור. יש לרבי ביאור שנמצא במאמר ד"ה באתי לגני תשי"א. זה המאמר השני שהרבי אמר כשקיבל את הנשיאות, בי' שבט תשי"א. יש שם ביאור נפלא מהרבי, מה שאומרים בנוסח המענה לשון. אנחנו אומרים במענה לשון, אומרים באוהל את הנוסח ש״הרי נשמה מנשמה נאצלת וכענף באילן דבוקה וכחוליה בשלשלת חבוקה״. זה לשון שכתוב במענה לשון, שאומרים שיש את הנשמות. יש הנשמות קשורות אחד עם השנייה. זאת אומרת זה קשור למשל הרבי אומר כאן ששישים ריבוא נשמות זה נשמות כלליות, וכל אחד מהשישים ריבוא נשמות יש לו ניצוץ של ריבוא. יש ריבוא, זה מתחלק לשישים ריבוא נשמות פרטיות. זאת אומרת שישים ריבוא כלולים שישים ריבוא. שם הרבי מביא מה לשון שאומרים במענה לשון, אומרים ״נשמה מנשמה נאצלת וכענף באילן דבוקה וכחוליה בשלשלת״

06:29 ב. וכענף באילן דבוקה וכחוליה בשרשרת חבוקה. אז הרבי אומר ככה: זה לשונות יפים, אבל מה התוכן? אז יש כאן שלושה עניינים. יש דבר אחד, זה נשמה מנשמה נאצלת. זה נשמה דאצילות. ויש אחרי זה אומר: וכענף באילן דבוקה, ענף אילן. זה עניין של צומח. זה גדר של צומח. אחרי זה אומרים: וכחוליה בשרשרת. זה גדר של, של, של דומם. כן. אז הרבי מסביר שזה שלושה סוגים של נשמות. שלושה, נשמה מנשמה נאצלת. נראה לי, אם אני לא טועה, הרבי מסביר שזה הנשמה כפי שהיא מגיעה אלינו מהבריאה. ככה נראה לי. לפי הלשון זה נאצלת. צריך להיות שם איזה ביאור על העניין. אחר כך העניין של ענף ואילן, ענף אילן, צומח זה יצירה. ואחרי זה החוליה בשרשרת זה דומם. זה עניין של עשייה. הרבי שם מסביר את הלשון של נאצלת ודבוקה וחבוקה, זה כל הלשונות. הרבי מדקדק בכל הלשונות. זאת אומרת שיש נשמות שקשורים אחד עם השני, אבל הנשמות שהם באים מהבריאה, ויש נשמות שקשורים אחד עם השני, אבל נשמות שהם מהיצירה. יש נשמות שקשורים אחד עם השני ולכן הוא מדמה את זה לענף של עץ ואחד הוא מדמה לחוליה בשרשרת. אחד העניינים של דומם, אחד של צומח, שזה כל מיני דרגות בנשמה. זאת אומרת שיש את העניין שיש נשמות כלליות. יש נשמה אחת קשורה עם כמה וכמה נשמות. שזה זה זה העניין שיש ריבוי נשמות. יש את הנשמה הכוללת של, זה אומרים עניין של רבי, של נשיא הדור, שהוא הנשמה הכוללת של כל כלל ישראל, שזה היחיד הכללי שכולל את כל הנשמות. אבל חוץ מזה יש את העניין של נשמות שהולכים ויש קבוצות של נשמות,

08:43 נשמות ששייכים לסוג מסוים שהם קשורים אחד עם השני. יש בזה גם כן, זה מגיע כי אנשים במבצעים שואלים את זה לפעמים או שלומדים שיעורים. אחת מהשאלות שהרבה אנשים שואלים, אף על פי שזה לא מגיע ממש פשט התניא, אבל צריכים לדעת את זה גם כן לענות לאנשים במבצעים, העניין של הגלגולים. הרבה אנשים שואלים את השאלה הזאת. הרי ידוע שמדברים הרי שכשמשיח יבוא אז יקומו בתחיית המתים, יקומו כל הנשמות של הגופים. אז שואלים את השאלה: על פי מה שידוע שיש גלגול הנשמות, נשמה יורדת לעולם כמה פעמים, אז איזה גוף יקום בתחיית המתים? האם הגוף הראשון או הגוף האחרון? מה, מה יהיה שם בעניין של תחיית המתים? הרי יש נשמה אחת שיורדת כמה פעמים לעולם. יש מהרבי מכתב על זה, מכתב על תחיית המתים. אולי לומדים את זה כאן. זה מכתב שלומדים עכשיו כאן. לא, אז אם כבר ילמדו את זה, אבל למדו את זה לראש השנה משיח. לא רוצה להתערב, אבל בעוד אחד הרבי אומר שם מאוד מעניין שהעניין זה שכל נשמה יש לה את החלק שלה שמתקנת. זה מובא על פי היסוד של הרבי בכתבי האר"י, שכל אחד מהשישים ריבוא נשמות יש לו שישים ריבוא ניצוצות. וממילא יוצא שנשמה אחת שיורדת לעולם, אז מה שהנשמה הזאת עשתה בעולם, אחרי זה שהיא צריכה לרדת עוד פעם זה להשלים חלק שלו. אבל יש חלק שכן פעל. יש את החלק שהנשמה ירדה לעולם. אז הרי לא ימלט שיהיו כמה מצוות שעשה, אפילו בן אדם שכל החיים שלו חי רחוק לגמרי, אבל בטח הוא קיים באיזשהו עניינים של מצוות. כמו שהרמב"ם כותב את העניין של

10:25 רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שלא שייך שיהודי יחיה בעולם ולא, ולא יקיים תורה ומצוות. וממילא איזשהו חלק מהנשמה שלו הוא תיקן, אלא מה, נשאר חלק אחר שלא תיקן. אז על זה אומרים שהחלק הזה שהנשמה תיקנה זה הנשמה ששייכת לגוף הזה. אז כשמשיח יבוא, יקומו בתחיית המתים, אז ודאי שכל הגופים יקומו בתחיית המתים, וכל אחד יקום עם החלק, עם הניצוץ הזה של השישים ריבוא שהוא תיקן. לכן יכול להיות כמה וכמה אנשים שיש להם אותה נשמה, אבל יש חלקים שונים בנשמה. החלק שהוא תיקן זה יהיה עם הגוף הזה. והחלק שהשני תיקן זה יהיה עם הגוף של השני. והרבי מביא על זה שם דוגמה, אם אני לא טועה, כמו שיש למשל, מדליקים אש, אז אפשר מאש אחת להוציא כמה וכמה להבות. אף על פי שהאש זה אש אחת, אפשר להוציא כמה וכמה להבות מאותה אש. הפרש הזה יש גם בנשמה. זה נשמה אחת, אבל יש כמה וכמה ניצוצות שבאים מאותה נשמה. אז אחד תיקן את מידת החסד. אחד תיקן את מידת הגבורה. אחד תיקן כך וכך ניצוץ. כל אחד תיקן חלק מהנשמה הזו. נמשיך הלאה כאן בתניא. אז ממילא אז הרבי מסביר עד פה שעל ידי זה שכלל ישראל, כל אחד ואחד פועל את הבירור של החלק שלו בעולם, כן, אז על ידי שכל ישראל יתקנו את החלק של העולם שצריכים לתקן, אז על ידי זה כל העולם יתעלה לקדושה וזה יהיה כשמשיח יבוא. נמשיך הלאה כאן בדף מ"ח למטה, שש שורות מלמטה. בסוף השורה. כל ניצוץ לא יורד לעולם הזה. כל אחד מהשישים ריבוא ניצוצות שיש, והשישים ריבוא נשמות. אז

12:27 הוא לא ירד לעולם הזה. האלטער רבי ימשיך עוד מעט שהוא לא ירד לעולם הזה בשביל עצמו, אלא הוא ירד בשביל לתקן את הגוף ונפש של האדם. זה ההמשך שהרבי הולך להמשיך. אבל תראה מה מסביר: ״ואף שהיא ירידה גדולה לו״. אוקיי, גם כשהירידה הזאת זה ירידה גדולה. ״אף״ כאן זה לא כמו ״אף על פי״, זה לא שאלה, אלא ״אף״ כאן פירושו זה כאילו שאומרים ״גם כן״. זאת אומרת, הרבי רוצה להדגיש שהנשמה ירדה לעולם הזה, וגם כן העניין של הירידה לעולם הזה זה לא סתם ירידה, זה ירידה גדולה. כן, אז אומר: כל ניצוץ לא ירד לעולם הזה, ״ואף שהיא ירידה גדולה״. זאת אומרת שהעניין שהנשמה יורדת לעולם זה ירידה. לא סתם ירידה, אלא זה ירידה גדולה ביותר, ובכן, אז גלות ממש. הירידה של הנשמה זה לא סתם ירידה, זה לא רק ירידה גדולה, אלא זה ירידה באופן של גלות, גלות. זה לא סתם ירידה. כשאומרים גלות, פירושו שזה ירידה כזאת שהבן אדם נמצא במצב שהוא אינו ברצון שלו. הרי כל המושג של גלות זה שהבן אדם נמצא במקום ששם הוא לא בעל הבית, כאילו לוקחים אותו לגלות. זה מצב שהוא כבר לא המצב הרגיל שלו. אז אומרים שהנשמה יורדת לעולם. זה ירידה. חוץ מזה, אומר האלטער רבי, זה גם ירידה גדולה, ובנוסף לזה, איזה סוג ירידה זה? ירידה מבחינת גלות, גלות ממש. למה אנחנו אומרים שזה ירידה כל כך גדולה, שזה גלות? אז נראה, ועכשיו יסביר. אז סתם, הגענו למילה ״אף״. תראה שהלשון כאן קצת קשה. אתה צריך להגיד אולי ״גם״ או לשון ״אף״. אז הרבי מדייק שהרבי דווקא בחר במילה ״אף״.

14:25 ״אף שהיא ירידה״, כי זה הלשון של הפסוק. ונגיע לירידת העולמות. הפסוק הידוע שכתוב: ״כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו״, שגם שם פירוש ״אף״ זה גם כן, גם עשיתיו. הלשון של הפסוק שמה זה ״אף עשיתיו״. ולמה כתוב שמה הלשון ״אף״? כתוב ״אף עשיתיו״, זה בדיוק. זה לא סתם שכתוב ״אף עשיתיו״, כתוב ״אף עשיתיו״, שכל העניין של ״אף״ זה בגלל שהעשייה זה ירידה גדולה ביותר. זה לא עוד ירידה. יש ירידה של אצילות, ״שמי״, ״לכבודי״, ״בראתיו״, ״יצרתיו״. והירידה שבעשייה זה ירידה כל כך גדולה שאומרים על זה את הלשון ״אף״. ו״אף״ גם כן מלשון חרון אף, כמו שכתוב בפשט, חרון אף של מקום בעשייה, שזה העולם הזה הגשמי, זה עולם של מוחין דקליפות. לכן זה עניין של ״אף״. אז האלטער רבי, זה שהאלטער רבי השתמש בלשון הזה כאן, בגלל שגם האלטער רבי בא להסביר את ירידת הנשמה. לכן הוא גם כן משתמש באותו נוסח שכתוב בפסוק, ״אף״, ״אף עשיתיו״. אז האלטער רבי אומר כאן שהירידה של הנשמה זה לא סתם ירידה, זה ירידה גדולה באופן של גלות ממש. למה זה גלות ממש? אז אומר האלטער רבי: ״כי גם שיהיה צדיק גמור״, אפילו אם בן אדם יהיה מבחינת צדיק גמור כאן למטה, עובד ה׳ ביראה ואהבה רבה בתענוגים, שעובד את השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים, שזה הדרגה הכי גבוהה בעבודת השם. ויש על זה דיון גם כן באדמו״רים, שהפירוש ״יראה ואהבה רבה בתענוגים״ פירושו שהאלטער רבי רוצה להגיד כאן שבן אדם נמצא בדרגה כזאת שהוא עובד את השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים בבת אחת. יש העניין של אדם עובד את השם ביראה. יראה גופא יש דרגות גבוהות, יראה קטנה, יראה גדולה.

16:20 יש אדם שעובד השם באהבה, ואהבה גם כן יש דרגות: אהבה, אהבה גדולה ואהבה רבה, אהבה בתענוגים. כאן האלטער רבי רוצה להדגיש את המקסימום. לא סתם אדם שעובד את השם ביראה ועובד את השם באהבה, ובזה גופא בדרגות גבוהות, אלא הוא עובד את השם ביראה ואהבה רבה בתענוגים. זאת אומרת, יש לו יראה ואהבה בבת אחת, שזה הדרגה. בשביל זה צריכים להיות בדרגה הכי גדולה של ביטול, שאדם יוכל להיות באותו זמן, באותו רגע, באותו הוויה, שיהיה בו גם את התנועה של יראה וגם את התנועה של אהבה רבה בתענוגים. אז צריך להיות בתכל׳ס את הכלי, זה דרגה הכי גבוהה. יראה ואהבה בבת אחת, שתי הפכים. אז על זה אומרים שאפילו בן אדם שכאן בעולם הזה הוא עובד את השם בצורה הכי גבוהה של עבודת השם, יראה ואהבה רבה בתענוגים, ״לא יגיע למעלות דביקותו בה׳ בדחילו ורחימו בטרם ירידתו לעולם הזה החומרי״. הוא לא יגיע אפילו לאהבה ויראה שיש לו לפני שהוא ירד לעולם הזה הגשמי, ״לא מינה ולא מקצתה״. הנשמה למטה, עם כל השלמות שהיא תגיע לבחינה הכי גבוהה, היא לא יכולה להגיע אפילו לטיפה מהאהבה ויראה שהנשמה יש לה לפני שהיא יורדת לעולם. ״ואין ערך ודמיון ביניהם כלל״. אין שום קומפרסיון, אין שום דמיון בין האהבה ויראה של הנשמה למעלה לאהבה ויראה של הנשמה למטה. יש כאן דיוק מאוד מעניין של הרב לוי יצחק, אבא של הרבי. הרב של הרבי שואל כאן, הרב לוי יצחק שואל כאן שאלה פשוטה. הוא שואל: לכאורה, למה האלטער רבי צריך לדקדק בתניא? האלטער רבי כאן, כשהוא מדבר על האהבה ויראה של הנשמה כאן למטה, אז האלטער רבי אומר את הלשון ״יראה״, עובד את השם ביראה

18:11 ואהבה. הוא כותב בלשון קודש. וכשהאלטער רבי מדבר על האהבה ויראה של הנשמה למעלה, אז האלטער רבי כותב בלשון תרגום: ״לא יגיע למעלות דביקותו בה' בדחילו ורחימו״. מה הסיבה? למה כשהוא מדבר על הנשמה שלמטה, על הצדיק כאן למטה, הוא כותב לשון הקודש, יראה ואהבה, וכשהוא מדבר על הנשמה למעלה הוא כותב בלשון ארמי, העניין של תרגום, דחילו ורחימו? לכאורה זה היה צריך להיות להפך. קודם כול, אפשר היה להגיד שניהם אותו דבר, שניהם לשון הקודש ושניהם לשון תרגום. אבל אפילו האלטער רבי רוצה לשנות, אז זה היה צריך להיות הפוך. מדברים על הנשמה למעלה, אז מתאים להגיד לשון קודש. למה? יותר, יותר, יותר מתאים העניין של לשון קודש. מדברים על הנשמה למטה, שכאן למטה הרי אז זה כבר עניינים של חיצונים, זה ירידה וכולי, אז גם כן בלשון היה יכול להיות לשון ארמי, דחילו ורחימו. כמו שמוצאים באמת בכמה מקומות בתניא שהאלטער רבי מדייק. למשל בפרק ד' של תניא, כשהאלטער רבי מדבר על ירידת הנשמה, אז שם האלטער רבי באמת אומר הלשון מראש כל המדרגות, לשון הקודש, עד תחתית כל דרגין, לשון ארמי. אז שם באמת רואים שכשאומר למעלה, אומר מדרגות, לשון הקודש, וכשמדבר למטה אומר דרגין, לשון ארמי גם כן. וכאן האלטער רבי הפוך. כאן האלטער רבי מדבר למעלה, הוא אומר בלשון ארמי דחילו ורחימו, וכשהוא מדבר על הנשמה למטה הוא כותב לשון הקודש, אהבה ויראה. אומר הרב לוי[?] כמות כזה: מה ההבדל בין לשון הקודש ללשון ארמי? התשובה היא שההבדל הוא שלשון הקודש זה בחינת פנים, שלשון ארמי, לשון תרגום, זה בחינת אחור. זה פנימי וזה אחוריים, פנימי זה חיצונים. בגלל זה החוץ למעלה סידר את

20:05 כל העניין הזה של לשון תרגום. בעצם בפרשת השבוע זה המקום שכתוב ״יגר שהדותא״, כתוב בלשון ארמי. זה וזה אחוריים. אז ממילא לא נתנו לו את המתנה הזאת, סתם להרגיש את היראת שמיים שהיה לרמב"ם. אז החזיק את השופר ביד, ואז פתאום הוא התחיל לרעוד, לפחד. קיבל יראה כל כך גדולה, פשוט הוא לא יכול היה להעמיד את עצמו. הגוף שלו התחיל פשוט לרעוד מכל ה... והשופר שלו נפל ונשבר, ואז לא היה לו שופר כדי לעשות תקיעת שופר. זה קורה כשאדם מחפש דברים שלא שייך אליהם. אז לא רק שהוא לא... כי זה שלא ביקש שיוציאו ממנו את זה לגמרי כדי שירגיש את הקיץ הנפש, בסוף הוא גם איבד את המצווה, איך לקיים. שאדם צריך להסתפק ביראה ששייך אליו, לא לחפש דברים גבוהים. מספרים סיפור דומה, מספרים על ר' זושא מאניפולי. ר' זושא מאניפולי, כך מספרים, שפעם הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שהוא רוצה להרגיש את היראה של המגיד ממזריטש. כך כתוב אצל סיפור, סיפור ידוע, שר' זושא מאניפולי היה רוצה פעם לבקש מהקדוש ברוך הוא שהוא רוצה להרגיש את היראה שיש אצל המגיד ממזריטש, ואז נאך אומר יראה גדולה יותר. והיה אצלו בית מדרש שם אצל המגיד, אז היה שולחן שהיה עשוי מאבן. שולחן אמיתי, כמו שהיו עושים פעם שולחנות שעשויים מאבן, שום דבר בעולם לא יכול להזיז את זה. זה היה שולחן שברגע ששמו את זה, זה כבר נשאר שם לעולם ועד. אז היה שם שולחן כזה, שהיה שם, היה שולחן שהמגיד היה עושה את הטיש והיה עושה את כל העניינים. אז זה שולחן גדול וכבד והיו צריכים הרבה כדי... אז

25:54 הוא מרוב פחד שנפל עליו, אז הוא התחיל להחזיק מהשולחן כדי שלא ייפול. כן, וכל כך התנענע עד שהוא גם כן, השולחן התחיל להתנענע יחד איתו כל כך, וזה גם... כן. בסוף הוא ביקש שיציל לו, יציל לו את זה גם כן. סתם, זה דוגמה אפילו בין שני בני אדם, כן, שבן אדם אחד אין לו את הכלים אצל הגוף שלו שהוא יוכל לסבול את היראה, או את היראה שיש לצדיק אחר שהוא בדרגה יותר גבוהה ממנו. אז כשהולכים ומגיעים ליראה של הנשמה כאן למטה, כן, לגבי היראה של הנשמה שלמעלה שנמצאת בגוף, אז כשה... אז ודאי שהגוף לא יכול לסבול. הוא לא כלי לכזה סוג של יראה. וממילא אומר האלטער רבי, כל זה מסביר את גודל הירידה של הנשמה. ״אך ירידתו לעולם הזה״. אז האלטער רבי, זה בהמשך למה שאמר קודם. תראה, כל ניצוץ לא יורד לעולם הזה. בשביל מה הוא ירד? הרי בשביל עצמו זו ירידה גדולה. הנשמה לכאורה לא מרוויחה כלום מזה שהיא יורדת, היא רק מפסידה. היא מפסידה את היראה שיש לה למעלה, אז כי בשבילה. אז מה המטרה של זה? ״אך ירידתו לעולם הזה להתלבש בגוף ונפש החיונית היא כדי לתקנם בלבד״. כל המטרה למה הנשמה יורדת לעולם הזה, זה הכול בשביל לתקן את הגוף והנפש הבהמית. זה לא בשביל עצמו, זה רק בשביל לתקן את הגוף והנפש. ״ולהפרידם מהרע של שלוש קליפות הטמאות על ידי שמירת שס"ה לא תעשה וענפיהן״. על ידי השס"ה לא תעשה מפרידים את הנפש הבהמית מהעניין הרע, וזה מצד אחד, צד רע. מצד שני, ״ולהעלות נפשו החיונית עם חלקה השייך לה מכללות עולם הזה לקשרם

27:41 ולייחדם באור אין סוף ברוך הוא אשר ימשיך בהם על ידי קיום רמ"ח מצוות עשה בנפש החיונית שהיא המקיימת כל מצוות מעשיות כנ"ל״. אז ממילא על ידי שהוא יקיים את השס"ה לא תעשה, על ידי זה הוא יפריד את הרע מהנפש. על ידי שהוא יקיים את הרמ"ח מצוות עשה, שעל ידי זה הוא מקשר את הנפש הבהמית עם רצון אלוקים, עם הקדוש ברוך הוא. אז על ידי זה כל המטרה שהוריד את הנשמה למטה. אז הנשמה יורדת למטה לא בשביל עצמה, אלא בשביל לתקן את הגוף, הנפש הבהמית וחלקה בעולם.