לקוטי אמרים תניא - פרק ל"ג - חלק 7

00:01 אוחזים באמצע פרק ל"ג בדף נ"ב בשורה החמישית. "וזהו שאמרו רז"ל תרי"ג מצוות ניתנו לישראל". כאן אנחנו אוחזים בשיעור. מה האדמו"ר מדבר כאן? פרק ל"ג האדמו"ר בא להסביר איך יהודי יכול להגיע למצב של שמחה. שצריך להיות העניין של "עבדו את ה' בשמחה". האדמו"ר נותן כאן בפרק ל"ג דרך ועצה איך בן אדם יכול להתעורר ל-- ל-להיות במצב של שמחה. בפרט בזמנים שאדם צריך לזכך את עצמו, לעורר את עצמו, לעמוד בתנועה של שמחה. אז על ידי ההסבר בעניין שהרב מסביר כאן. מה האדמו"ר מסביר? האדמו"ר מסביר כאן עד עכשיו את העניין של ההסבר באחדות ה' האמיתית. שע"י שאדם מתבונן בעניין של אחדות ה' האמיתית. העניין של אחדות ה' האמיתית פירושו שלא רק שהקדוש ברוך הוא מציאות אחת, אלא פירוש אחדות ה' פירושו ש"אין עוד מלבדו", שאין שום מציאות בעולם חוץ מהקדוש ברוך הוא, כי הכל זה הוא לבד ואין זולתו. והאדמו"ר מסביר את זה לפי ערך באריכות עם כמה משלים וביאורים והסברים. אז על ידי שאדם מתבונן בעניין הזה, אז על ידי זה תהיה לו השמחה הגדולה ביותר. השמחה מהעניין של קרבת ה', מזה שהקדוש ברוך הוא נמצא קרוב אליו, שזה העניין של דירה בתחתונים, שהקדוש ברוך הוא גר כאן למטה בעולם, שזה כל תכלית בריאת האדם. בן אדם ירד לעולם, ירידת הנשמה לעולם ותכלית בריאת כל העולמות זה כדי שתהיה דירה בתחתונים, והדירה בתחתונים יפעל על ידי זה שיהודי מתבונן בעניין של אחדות ה'. שיהודי מעורר בעצמו את האמונה, את האמונה בעניין של אחדות ה'. אז על ידי זה נהיית דירה בתחתונים. הקדוש ברוך הוא נמצא אצלו, נמצא כאן למטה בתחתונים, וזו השמחה הכי גדולה שיכול

02:15 להיות. האדמו"ר מביא על זה משל כמו מלך שנמצא בבית של, כמו בן אדם, איש פשוט שהמלך בא להתאכסן אצלו בבית. ולא רק שמתאכסן אצלו לאכסניה, אלא הוא גר שם בקביעות. אז אין שמחה גדולה יותר מזה מאשר המלך בא לגור אצלי בבית. על דרך זה זה גם כאן, שהקדוש ברוך הוא נמצא אצל כל אחד ואחד באופן קבוע על ידי זה שמעורר בעצמו את האמונה באחדות ה'. ובהמשך לזה האדמו"ר מביא את הביאור מה שאומרים בתפילה כל בוקר "אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו". ממה אנחנו כל כך שמחים? יהודי קם בבוקר ואומר, כל בוקר הוא אומר "אשרינו מה טוב חלקנו". מה כל כך השמחה? השמחה שלנו היא מהירושה. ואיזו ירושה? "שהנחילנו אבותינו יחוד ה' האמיתי". הירושה שקיבלנו, אמונה. מאברהם אבינו, אברהם אבינו היה ראש המאמינים וקיבלנו ממנו ירושה. זו ירושה שיהודי מאמין באחדות ה'. האמונה הזאת באחדות ה', ש"אין עוד מלבדו", זה היה אצל אברהם אבינו, האיר אצלו. הוא היה היהודי הראשון שאצלו האירה האמונה הזאת של אחדות ה' וממנו עברה בירושה. וכך יש לנו אצל כל אחד ואחד את האמונה הזאת וזה הפירוש מה "יפה ירושתנו". שכמו שבן אדם שמח כשיש לו ירושה, שנפלה לו ירושה מאוד גדולה בלי שהוא היה מתייגע על זה. רק בדרך ירושה קיבל הון מאוד גדול, אז הוא שש ושמח. אז כך ועוד יותר מזה, יהודי צריך להיות שמח מהירושה בעניין של אחדות ה' שקיבלנו ירושה מאבינו, העניין של "אין עוד מלבדו". וזה עצמו העניין של דירה בתחתונים, שהקדוש ברוך הוא נמצא כאן למטה בנפש האדם כשהוא מתבונן בעניין של אחדות ה'. עד כאן למדנו לפני, לפני, לפני זה. עכשיו אנחנו מתחילים, ממשיכים

04:16 הלאה בדף נ"ב עמוד ב', כמו שאמרנו בשורה החמישית, "וזהו שאמרו רז"ל". וזהו שאמרו רז"ל: תרי"ג מצוות ניתנו לישראל, בא חבקוק והעמידן על אחת. פירוש, מה שדיברנו עד עכשיו, שהשמחה בעניין של אכסניא זה דבר השמחה הכי גדולה שיכול להיות. על זה אומר האלטער רבי: לפי זה אפשר להבין מה שחז"ל אומרים במסכת מכות. הגמרא אומרת שמה שהקדוש ברוך הוא נתן תרי"ג מצוות, והגיע חבקוק והעמיד את זה על אחת, שנאמר "וצדיק באמונתו יחיה". שצדיק, לא מתכוון לאנשים שכולם צדיקים, מתכוון לכל יהודי. במה יהודי חי? הוא חי באמונה. אז חבקוק העמיד את כל תרי"ג מצוות על עניין אחד, שזה האמונה. כך כתוב בגמרא. הגמרא במסכת מכות אומרת שמשה רבנו קיבל תרי"ג מצוות. אחרי זה הגיע דוד המלך ועשה מזה אחד עשר, העמידן על אחד עשר. אחרי זה הגיע, או שלוש עשרה? אחד עשר. אחרי זה הגיע ישעיה והעמיד על שש. אחרי זה הגיע חבקוק, העמיד את זה על אחת. כשלומדים את הגמרא בפשטות אפשר לחשוב חס ושלום שמשה רבנו נתן תרי"ג מצוות והיה מאוד קשה. הרבה, שש מאות ושלוש עשרה מצוות זה המון. אז הגיע ישעיהו ואומר: לא צריכים את הכל, מספיק אחד עשר מצוות ועם זה אתה יהודי טוב. אם אתה מקיים את האחד עשר מצוות האלה אתה כבר בסדר. מה זה אחד עשר מצוות? זה מה שאומרים בקפיטל ט"ו: "ה' מי יגור באהלך ומי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק". נו, הבחורים כאן לא לפני הרבה זמן אמרו את זה. כמה זה? זה כמה שנים? מאתיים שלוש. "לא רגל על לשונו, לא עשה לרעהו רעה וחרפה לא נשא על קרובו, נבזה בעיניו נמאס". ממה הסיבה שהשם אחד? כל הפרטים שכתוב בקפיטל ט"ו זה הדברים שדוד

06:28 דוד המלך אמר שזה התירוץ. הוא שם את הכל באחד עשר דברים. אחרי זה הגיע ישעיהו, הוא עשה את זה עוד יותר, עוד יותר, אה, לקיצור, יותר אינסטינקט, איך אומרים? הוא שם את זה בשש מצוות. אחרי זה הגיע חבקוק, וחבקוק שם את זה במצווה אחת. אז בפשטות חושבים שכאילו הוא קיצר, אומר: מספיק עם זה. חס ושלום. אז לפי זה הסדר, וככה גם כן הוא הסביר במפורש שהפשט גם כן, שהפשט זה לא חס ושלום, רש"י כאילו מביא את זה שם, שזה לא הפשט שחס ושלום הוא הוציא מהמצוות ואמר לא צריכים לקיים את הכל, רק חלק, אלא הוא שם את זה בתור כללים. בן אדם שומע שש מאות ושלוש עשרה מצוות, אז זה ריבוי פרטים, אז הוא יכול לפעמים מריבוי הפרטים לקבל ייאוש, שהוא יחשוב: זה מדי הרבה. אז הוא שם את הריבוי פרטים, הוא שם את זה בכללים, שיש אחד עשר כללים. אחרי זה הדורות נחלשו יותר והיו צריכים לצמצם יותר, אז שמו את זה בשש כללים. עד שהגיע חבקוק ושם את זה בכלל אחד של האמונה. האלטער רבי כאן מוסיף ביאור יותר עמוק בעניין הזה. זאת אומרת שהיסוד הזה, זה מה שהגיע חבקוק והעמידן על אחת: צדיק באמונתו יחיה. פירושו שהוא עשה שהאמונה זה הכלל שכולל את כל תרי"ג מצוות. מסביר האלטער רבי מה הפירוש. העמידן על אחת, שהאמונה זה כולל תרי"ג מצוות. כלומר, תסתכלו בפנים, אומר האלטער רבי, הפירוש הוא כאילו אין לו רק מצווה אחת. הכוונה היא, האלטער רבי, האלטער רבי לומד פירוש קצת יותר עמוק. בפשט, זאת אומרת איך שלומדים פשט. כמובן שהפירוש לחשוב שדוד המלך, שחבקוק עשה רק מצווה אחת, זה שטות.

08:07 לא בשופטני עסקינן, זה ודאי שזה לא כך, אלא איך הפשט שרושמים המפרשים? שעשה את זה כמו כלל, שזה הכלל שכולל את כל המצוות. אז תראה, הוא עושה נקודה יותר עמוקה. הוא אומר שמה הפירוש? וצדיק באמונתו יחיה, שחבקוק עשה כאילו יש לו רק מצווה אחת. כאילו שאתה אומר, אתה צריך להשקיע. מגיעים ליהודי ואומרים לו שצריכים להשקיע בשש מאות ושלוש עשרה מצוות. צריכים להתייגע בשש מאות ושלוש עשרה פרטים. אז זה הרבה. אז האלטער רבי בא ואמר: לא, במצווה אחת צריכים להתייגע ולהשקיע, כאילו יש לי רק מצווה אחת. יש לי מצווה אחת שבזה אני צריך להתייגע. במה צריכים להתייגע? בעניין של אמונה, לעורר ולהתבונן ולחזק את העניין של האמונה. וזה כאילו אין לו רק מצווה אחת, היא האמונה לבדה, כי על ידי האמונה לבדה יבוא לקיים את כל התורה ומצוות. ברגע שאדם מתייגע ומשקיע במצווה של אמונה, אז דרך האמונה בדרך ממילא יבוא לקיים את כל התורה ומצוות. אז ממילא גם לא יצטרך להתייגע ולהשקיע בכל התורה ומצוות, כי האמונה זה כבר ייתן לו את הכוח לעשות את כל התורה ומצוות. דהיינו שיהיה לבו שש ושמח באמונתו בייחוד ה' ובתכלית השמחה, שאדם יהיה בשמחה גדולה ביותר. מה שאמרנו קודם, שאדם יהיה שמח ביותר מצד העניין הזה שהוא מאמין באחדות הוי', וזה יעורר אצלו השמחה הגדולה ביותר. אז זה כאילו לא היה לו רק מצווה זו לבדה. השמחה היא כל כך גדולה, כאילו שאין אצלי שום דבר אחר בעולם. יש לי רק את המצווה הזאת של אחדות הוי', והיא לבדה תכלית בריאת כל העולמות, שזה העניין של אחדות הוי'. זה המטרה של בשביל זה אני באתי בעולם, וזה תכלית

10:07 של כל בריאת עולמות. הרי בכוח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, אז מצד הכוחות שבן אדם מקבל מהשמחה הזאת, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התורה ומצוות. זה בעצם הכוח. זה יעשה שהבן אדם יתעלה, יתגבר על כל המניעות ועיכובים שיכול להיות על כל התורה ומצוות. ברגע שבן אדם נמצא במצב של שמחה אמיתית מהעניין של אחדות הוי', אז זה ירים את הבן אדם וייתן לו כוח להתגבר על כל המניעות ועיכובים. ובמילא, כשמתגברים על כל המניעות והעיכובים, אז כל התורה ומצוות מגיעים בקלות. זאת אומרת, באופן, במילים אחרות, זה ככה. אז הרבי בא ומסביר לנו כאן איך בן אדם יכול. זאת אומרת, המטרה של חבקוק, מה שהגמרא מספרת לנו, שדוד, ישעיהו וחבקוק חיפשו דרך איך אפשר לפעול אצל יהודים שיהיה קיום התורה ומצוות בשמחה ובקלות. זאת אומרת שלא יהיה כל כך הרבה העלמות והסתרים. אז בדורות הראשונים משה רבינו בא ואמר: תורה ומצוות, תורה ומצוות. משה רבינו דיבר לדור דעה, דור חזק, דור גיבור. מה יש לכם? את התורה ומצוות, וצריכים לקיים את כולם בכל התוקף. אז יש לך העלמות והסתרים, אז תעבוד, תתייגע, תתגבר. אז היו יכולים לדרוש מבן אדם שהוא יתגבר על כל ההעלמות והסתרים, כל מצווה. כשאדם בא לתת צדקה אז יש לו מניעה על צדקה. למה לתת את הכסף? זה הכסף, אני יכול לקנות עם זה דברים אחרים. זה קשה. אז יש לו מניעה על צדקה. כשהוא בא להתפלל אז יש לו מניעה על התפילה. לא, לא, לא, אין לו חשק, הוא עייף, הוא רעב. תפילה, יש לו כל מיני בלבולים. כשמגיע ללמוד את הגמרא אז יש

11:52 לא בא לי ללמוד גמרא. התוספות, סוגיה מדי עמוקה, לא כל כך מעניין, ואין לו חברותא טובה. על דרך זה אפשר למצוא בכל אחד ואחד בתורה ומצוות העלם והסתר בנפרד. יש העלם והסתר על כל אחד מהם. אז אם בן אדם צריך להתגבר על כל העלם והסתר בנפרד, אז זה קשה. אבל זה אומר הרבי, שבא חבקוק והעמידן על אחת. מה פירוש והעמידן על אחת? הוא הכניס את כל התרי"ג מצוות בנקודה אחת. אתה לא צריך להתייגע עם כל עניין בפני עצמו. בן אדם צריך להתייגע על אמונה, ואמונה במה? אמונה באחדות הוי'. וברגע שאצל אדם נמצאת הנקודה של אחדות הוי', מה הפירוש אחדות הוי'? שאין עוד מלבדו, שאין שום דבר חוץ מהקדוש ברוך הוא. אז ברגע שיש אצלי את הנקודה של אחדות הוי', ולא מספיק את זה, אלא גם כן אני שמח מזה. זה האלטער רבי מחדש כאן. זה לא כתוב בגמרא, שמה שחבקוק דורש זה לא רק להאמין באחדות הוי', אלא שאדם יעורר בעצמו שמחה מהעניין של אחדות הוי'. הוא שמח מהעניין הזה שהקדוש ברוך הוא, הוא נמצא, הוא המציאות היחידה ואין שום דבר חוץ ממנו. אז השמחה הזאת באחדות הוי', ממילא מתבטלים כל המניעות ועיכובים. אז לא צריכים לעשות מלחמה באופן נפרד על כל דבר ודבר. אני כבר לא צריך להילחם על צדקה בנפרד, על תפילה בנפרד. כל המניעות ועיכובים שיש, מבית ומחוץ. יש במניעות ועיכובים, רגע, דהיינו ישנם שני סוגים של מניעות ועיכובים שיש לכל אחד ואחד. יש מניעות ועיכובים מבית. הכוונה היא מבפנים, יצר הרע, נפש הבהמית, שזה כל אחד יש לו את הפעקעלע שלו, של היצר הרע

13:35 שלו הפרטי שמפריע לו בתורה ומצוות. זה נקרא מבית. אחרי זה יש מניעות ועיכובים מבחוץ. לפעמים בן אדם יש לו חשק לעשות וללמוד, אבל לפעמים קורה שההורים לא נותנים לו ללמוד. לפעמים יכול להיות שזה החברים. לפעמים יכול להיות כל מיני דברים שהם מבחוץ. המקום והסביבה, דברים שבחוץ שמפריעים לו ולא נותנים לו לקיים את המצוות כמו שצריך. זה נקרא מבחוץ. אז המניעות והעיכובים שיש מבית ומחוץ, על ידי זה שהבן אדם עובד על נקודה אחת, על נקודת האמונה באחדות הוי', ואחדות הוי' באופן כזה שהוא שמח מהעניין של אחדות הוי', ממילא ברגע שיש אצלו אחדות הוי' והוא שמח מזה, אז אין כבר יותר מניעות ועיכובים. למה? כי הרי הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ואין שום דבר חוץ ממנו. אז אין יותר מניעות ועיכובים. אין יותר בלבולים. מתי יכול להיות בלבול? כשיש מציאות. העולם הוא מציאות, אז יש איזה דבר, אז יכול להיות שיש בלבול. יש בלבול מכאן, בלבול משם. יש לו תירוץ כזה, תירוץ כזה. ברגע אבל שנרגש אצלי שאין עוד מלבדו ויש לי את השמחה מהעניין של אין עוד מלבדו, אז זה נותן לי את הכוח להתגבר על כל המניעות ועיכובים שיכולים להיות בעולם. וזה הפירוש והעמידן על אחת. הוא העמיד. הוא עשה את העמוד, את היסוד של כל התרי"ג מצוות עומדים. עומדים הכוונה שהם מתקיימים, כמו שאתה אומר דבר המעמיד, יש בהלכות בשולחן ערוך. למדנו בחושן, דבר המעמיד זה דבר שנותן קיום לאוכל. מכניסים משהו באוכל שעושה שהדבר יעמוד ונותן לזה, ונותן לזה קיום, נקרא דבר המעמיד. יש את זה בהלכה כל מיני דברים. כן, כאילו שזה הדבר שעליו עומד כל העניין. זה היסוד

15:19 שעליו עומד כל הדבר. זה הפירוש והעמידן על אחת, הוא עשה שהעניין של אחדות הוי' זה היסוד שעליו מתקיימים כל תרי"ג מצוות. בכלל ידוע על הקטע הזה של התניא שלמדנו עכשיו, העניין של צדיק באמונתו יחיה, שהעניין של אחדות הוי' זה מה שנותן חיים לכל התרי"ג מצוות. אז ידוע על הקטע הזה, בכלל הפרק הזה, בפרט החלק הזה של התניא. זה היה המחלוקת הגדולה שהאלטער רבי היה לו עם רבי אברהם מקאליסק. אבל ידוע שהאלטער רבי סיפר, בנוגע לאלטער רבי, שהאלטער רבי היה לו מחלוקת לא רק עם המתנגדים אלא גם עם החסידים. תלמידי הבעל שם טוב, תלמידי המגיד, בנוגע לכמה עניינים, בנוגע להפצת החסידות. על זה אמרו את הפתגם הידוע שהאלטער רבי היה כמו יוסף, ויקנאו בו אחיו, שגם האחים שלו גם היה להם קנאה ביוסף. על זה גם כן כתוב בנוגע לאלטער רבי, שהיו מתלמידי המגיד שנלחמו עם האלטער רבי בנוגע לכמה דברים, שאחד מהדברים הידועים, כמה, כמה עניינים. אבל אחד מהדברים שידוע שבזה היה מחלוקת בין האלטער רבי וכמה וכמה מתלמידי המגיד, זה היה בקשר לעניין הזה של צדיק באמונתו יחיה. עכשיו האלטער רבי כתב בתניא את הביאור הזה. יש מכתב של הרב אברהם מקאליסק. אחרי שיצא התניא, אז היה האלטער רבי, היה לו שני חברים מאוד גדולים שנסעו לארץ ישראל. ידוע. כן, היה הרי ר' מנחם מענדל מוויטבסק, ר' מנחם מענדל מהורודוק, שהוא היה מהחברים הכי גדולים של האלטער רבי, והיה הרב אברהם מקאליסק. היו שני תלמידי המגיד שנסעו אצלו. ידוע שהאלטער רבי רצה לנסוע גם כן יחד איתם, ובדרך אז הם אמרו לו שהוא צריך לחזור, כי אם הוא ילך אז לא יהיה חסידות

17:06 יותר ברוסיה. מישהו צריך לשמור על העניין של הפצת החסידות ברוסיה, והאלטער רבי חזר לרוסיה. הם נסעו לארץ ישראל. האלטער רבי שמר עליהם, קיים קשר מאוד גדול ויש מכתבים כל הזמן. אני לא אחזור על כל העניין של הכולל חב"ד כזאת, שהאלטער רבי שלח כסף כל הזמן. היה קשר מאוד חזק, עד כדי כך שידוע שהאלטער רבי בהקדמה לתניא, בהקדמה האלטער רבי מביא "רבותינו שבארץ הקודש", ארץ ישראל, וכתוב בהקדמה לתניא. אז האלטער רבי מתכוון לשני אלו, מתכוון לרבי מנחם מענדל מוויטבסק ורבי אברהם מקליסק. רבותינו, אה, בארץ הקודש, רבותינו שבארץ הקודש. הוא מתכוון לשני היהודים האלה, ר' אברהם מקליסק ומענדל הורודוקר. עכשיו ר' מענדל הורודוקר, מענדל ויטבסקער, ידוע שהוא נפטר בשנת תקמ"ח. זאת אומרת הוא נפטר מאוד צעיר, כשהאלטער רבי עדיין לא הדפיס את התניא, עדיין היה לפני, לפני ספרא דצניעות, לפני ספר חסידות חב"ד. אף על פי שכבר ידוע שהאלטער רבי יש לו שיטה עמוקה ושיטה של התבוננות, אבל עדיין לא היה מפורסם כל כך. אחרי שהסתלק ר' מענדל הורודוקר נשאר ר' אברהם מקליסק. אחרי שיצא התניא אז ר' אברהם מקליסק יצא מאוד חזק נגד התניא, והוא טען שזה לא, זה לא דרך החסידות שקיבלנו מהבעל שם טוב והרב המגיד. ואחת מהטענות העיקריות הייתה בעיקר בעניין הזה שהאלטער רבי כותב כאן שהעבודה על השם צריך להיות בעניין ההתבוננות. האלטער רבי אומר היסוד של כל התניא זה שכל אדם יכול לעבוד את השם על ידי מה? על ידי שהבן אדם מתבונן, מתבונן באחדות הוי', מתבונן בעניינים של ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, אז יכול להיות את זה כל אחד מפה, מפיך, מפה, כל העשייה, כל

18:51 העולם. עד כאן בפרק ל"ג, שהאלטער רבי בא ומסביר שהצדיק באמונתו יחיה. הכוונה שיהודי צריך להתבונן באחדות הוי', על ידי השמחה שיש לו מההתבוננות באחדות הוי' זה נותן לו את הכוח לקיים את כל התורה ומצוות. אז על זה כתב הרב אברהם מקליסק את הפתגם הידוע שזה לא, שזה לא השיטה של הבעל שם טוב, זה שיטה אחרת לגמרי. אל תקרא יחיה אלא יחַיה. שהשיטה של חסידות, חסידות, חסידות הבעל שם טוב זה, שזה לא הצדיק הכוונה צדיק פשוטה. לא הצדיק כל אחד וכך, כמו שפירש האלטער רבי מפרש כאן, אלא כאן הכוונה צדיק, הרבי הצדיק. הצדיק הכוונה לנושא והצדיק לדמות. והצדיק באמונתו יחיה הכוונה אל תקרא יחיה אלא יחַיה. שעל ידי זה שחסידים מקושרים לרבי שלהם ונוסעים לרבי ומקבלים ברכה מהרבי ונותנים כוחות, אז הרבי מכניס להם את האמונה. זאת אומרת לא צריך להיות התבוננות ועמוק סודות ולהתבונן בעניין של אחדות הוי'. צריך להיות אמונה פשוטה, בלי חוכמה, בלי התבוננות, בלי השכלה, בלי פילוסופיות. אמונה פשוטה, בלי חוכמות. אה, אמונה פשוטה. הרי אנחנו יודעים מה שכתוב בתורת החסידות שאמונה פשוטה זה, זה גם לעקום מהכתר עד החנה. אמונה פשוטה זה נשאר מקיף. זה לא פועל של הבן אדם. יכול להיות אדם מאמין ואף על פי כן לא יקיים תורה ומצוות. גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא, כידוע בבא מציעא. אז הם טענו, הרב אברהם מקליסק וכל הקבוצה שהיו איתו, הם טענו שזה מקבלים על ידי הרבי. על ידי חסיד נוסע לרבי שלו, מקבל השפעה אצלו, אז הרבי עוזר לו שהאמונה אצלו תהיה באופן כזה שזה ייתן לו חיות לכל התורה ומצוות. וזו הייתה שיטה שלהם שהכול מקבלים מהרבי, לא באמת בכוח

20:41 עצמי. והאלטער רבי אמר שלא. האלטער רבי טען שעיקר העבודה צריך להיות דווקא עבודה בכוח עצמי, וזה היה היסוד של כל המחלוקת שהיה על הקטע הזה של התניא, שהאלטער רבי מסביר שלא, שהפשט צדיק באמונתו יחיה. הכוונה באמונתו של כל אחד ואחד, ויחיה הכוונה שצריך בן אדם, צריך לחיות עם האמונה שלו ולהחדיר את האמונה ולהיות שמח על ידי התבוננות באחדות הוי', לפעול בעצמו שמחה אמיתית בעניין של אמונה, ודווקא על ידי זה הוא יוכל להתגבר על כל הטרדות. ויש את הסיפור הידוע, ר' שלמה מקרלין. ר' שלמה קרלינער רצה לבוא לגור בשטח ששייך לאלטער רבי אחרי שנפטר המגיד, אז חילקו את כל השטחים. אז היה שטח של כל אחד מתלמידי המגיד, קיבלו כל מיני חלקים ברוסיה ופולניה והונגריה וכל מיני מקומות באירופה היו וחילקו את זה בין תלמידי המגיד, וכל אחד היה מנהיג במקום שלו. האלטער רבי קיבל את רוסיה ורצה רבי שלמה קרלינער לבוא לגור שמה. אז האלטער רבי עשה איתו שלושה תנאים. תנאי אחד היה שלא יעשה, לא יזלזל בבני תורה, אפילו שהם לא חסידים. תנאי שני היה שלא יזלזל ביהודים שיש להם יראת שמיים טבעית, אפילו שזה לא מגיע מחסידות אלא שזה נולדו עם יראת שמיים. לא יזלזל בזה גם כן. והעניין השלישי היה שיהיה צדיק באמונתו יחיה, שעבודתו תהיה בכוח עצמי, שהעניין שלא יהיה לסמוך על הצדיק שהצדיק יציל אותך מהמצב, אלא שצריך להיות כל אחד לעבוד ולהתייגע בכוח עצמי. אז ידוע שהרב שלמה קרלינער אמר שעל שני הראשונים הוא מסכים, אבל על הדבר השלישי הוא לא מסכים בשום אופן, כי לשיטתו זה היה שיטה, שיטה עצמה מאוד חזקה, שזה מה שהם קיבלו

22:31 מהמגיד ומהבעל שם טוב, שדרך החסידות תובעת לא לעבוד בכוח עצמי בעניין של אמונה, אלא לקבל את האמונה דרך הצדיק. האלטער רבי לא רצה בשום אופן לוותר על זה. אז ככה רבי שלמה מקרלין היה חייב לנסוע לשם. ויש על זה סיפור ארוך, איך שגם ר' מלצקר[?] וכו' וכו'. לא מגיע עכשיו פה להרחיב את הסיפור. כל אחד ואחד יכול לקרוא את זה גם כן בליקוטי ליקוטים, שמה האלטער רבי מספר את כל הסיפור בפירוט. אבל מה אנחנו רואים כאן? שהיה לשתי החסידויות שתי שיטות מאוד חזקות, והשיטה של האלטער רבי הייתה שצריך להיות דווקא עובד בכוח עצמי, להתבונן בעניין של אחדות הוי', ועל ידי זה כל אחד צריך לחיות עם האמונה. אה, בשביל מה צריכים רבי? אז הרבי נותן ברכה. הרבי מסייע ונותן כוח. הרבי משפיע. אבל העבודה עצמה של ההתבוננות והיגיעה להתבונן בעניין של אחדות הוי', אז זה מקבלים, זה צריכים לעבוד לבד. הרבי יכול ללמד אותך, לתת לך, לתת לך הסכמה, לתת לך מאמרים, לתת לך הסברים, לתת לך שכל, להסביר את העניין של אחדות הוי' האמיתית. וזה מה שהרביים עשו. הרביים השקיעו כל הדורות מהאלטער רבי עד הרבי להסביר בחסידות מאמרים ועוד מאמרים ועוד מאמרים, להסביר ולגלות ולפרש את העניין של אחדות הוי' האמיתית. אבל אחרי זה צריך כל אחד ואחד להתייגע בזה בכוח עצמי, ללמוד את המקורות, לעבוד עליו, להתייגע איתם ולעורר בעצמו את העניין הזה של שמחת הנפש, מה שהאלטער רבי אומר מכך, ועל ידי זה אפשר להתגבר ולהתעלות על כל המניעות והקשיים מבפנים ומבחוץ. מספרים על אחד החסידים בקשר לזה שהאלטער רבי אומר, שהרבי אומר שהרבי בעבודה והשמחה שלו בזה, על

24:13 ידי זה הוא יוכל להתגבר על כל מיני עיכובים. אז יש סיפור שמספרים, זה קצת מחוץ לנושא, אבל זה סיפור טוב בקשר לזה, שאחד מהחסידים אמר היה פעם. מספרים שהיה חסיד שהייתה לו אישה שעשתה לו הרבה צרות. הייתה לו אישה לא קלה, כי הקופונים אז זה ולא רק. וגם בפה, היה לה פה מאוד חריף, שיכלה להגיד כל יום קללה אחרת שלא אמרה את זה בפעם הקודמת. וגם כן לפעמים אפילו בידיים הייתה עושה לו צרות. בכל אופן, אז היה מגיע הרבה פעמים לבית כנסת בבוקר, אז היו רואים אותו מגיע שבור, רצוץ, מדוכא, עם כזה מצב רוח. הוא צריך לשלוח את החסידים קופונים. אז כך היה מגיע. אחרי זה היהודי הזה היה בא, מתיישב ללמוד חסידות כמה שעות, מתפלל. אחרי התפילה הוא היה יהודי שמח ולא יכלו להכיר אותו. זה לא היה אותו יהודי של הבוקר, אבל בערב הוא היה יהודי אחר לגמרי. אחרי התפילה הוא היה בתנועה של שמחה. פעם אחד מהחסידים שאל אותו: תגיד לי, מה אתה, מה אתה כל כך שמח? מה אתה חושב שאחרי התפילה אתה תבוא הביתה וכל הבעיות שלך ייגמרו? מה אתה חושב ש... למה? למה אתה נהיה שמח אחרי התפילה? אז הוא אמר לו: יהודי, ככה, אני מגיע הביתה. אשתי עושה לי צרות. אני סובל ממנה ייסורים. מגיע עד שאני ממש כבר לא יכול יותר. אחרי זה אני מגיע לתפילה. אני מתחיל להתבונן בעניין של אחדות הוי', ואני מתבונן בעניין שהקב"ה מהווה כל רגע ורגע את העולם, וכל העולם אין לו מציאות. כך שאין שום דבר חוץ ממנו וכו'. כל ההתבוננות, ואז אני מגיע למסקנה שאם הקב"ה מהווה כל רגע ורגע את

26:01 העולם, וגם יכול להיות עולם חדש לחלוטין, אז בוודאי הקב"ה ברא את העולם עכשיו באופן שהעולם יפה, עולם מושלם, וממילא גם כן האישה היא כבר לא תהיה אותה אישה שהייתה אתמול. היא תהיה אישה עם, עם מידות טובות ולא תפריע לי וכו' וכו'. אז לכן אחרי התפילה בערב אני אומר: היום אני גיי הביתה, הכל יהיה טוב ויהיה שמח. טוב, אני מגיע הביתה, ואותה אישה. מה קורה? מה עכשיו, שהקב"ה ברא את העולם? נכון, הוא מחדש את זה בכל רגע ורגע, אבל הוא עשה את זה בדיוק כמו אתמול. הוא לא, הוא לא חידש את זה. אז אני מקווה שמחר בתפילה, אז תראה, בוא נכאן. שלא בא להגיד לנו כאן שההתבוננות צריך להיות שהעולם הזה סתירות. כמובן שצריכים לבקש מהקב"ה שלא יהיה הרבה יותר, אבל החידוש של הרב כאן זה שעל ידי שאדם נמצא בתנועה של שמחה מאוד גדולה, השמחה הזאת מבטלת את כל העניין של כל מיני סתירות, ונהיה אצלו, מתבטלים אצלו כל מיני עיכובים, הוא מתגבר עליהם. וזה קשור גם כן. עכשיו מתחילים חודש אדר, עוד יום, בלילה אנחנו כבר אומרים יום ויומיים ומתחילים חודש אדר, נכנסים לתקופה חדשה. גם בישיבה נכנסים לתקופה חדשה בקלנדריון, איך אומרים, בלוח של בני ישראל. בחודש אדר, משנכנס אדר מרבים בשמחה. החסידות מלמדת אותנו איך בן אדם צריך להיות בשמחה, שהשמחה האמיתית מגיעה מהעניין הזה של איזה חבר בן קיימא. זה שיהודי מתבונן וחי את העניין של אחדות הוי'. זה השמחה האמיתית, שהקב"ה נמצא בכל מקום. ובוודאי זה הדבר שמעורר אצל יהודי שמחה, וזה השמחה של מרבים בשמחה. לכן הרבי פעם אמר בהתוועדות שהעניין של אדר, אז הרבי אמר פעם שאדר זה

27:58 אותיות אל"ף דל"ת רי"ש. אל"ף זה הקב"ה, אלופו של עולם. ודל"ת זה עניין של דלות, שזה השמחה של חודש אדר. זה שיהודי מתבונן שהקב"ה, זה מה שהרבי אומר גם בתניא, שהקב"ה דירה עושה איתו. אמנם זה שהקדוש ברוך הוא נמצא יחד איתנו, רק בשעה שהיה אמיתי, זה העניין של שמחה, שמרבים בשמחה. זה השמחה האמיתית שיש לכל אחד.