לקוטי אמרים תניא - פרק ו' - חלק 2

00:00 אנחנו נמצאים כאן בתניא בפרק ו', באמצע פרק ו', ובדף י' עמוד ב', עמוד עשרים. באמצע העמוד, איפה שיש כאן נקודה, שם אנחנו אוחזים. כיוון שזה באמצע הפרק, אז נעשה כאן איזשהו קיצור, על כל פנים, מהנקודה שהרבי מסביר בפרק ו' ועד כאן. דיברנו שבפרקים האחרונים, ארבעת הפרקים האחרונים, ב', ג', ד', ה', האלטער רבי דיבר על המהות של הנפש האלוקית וכל מה שקורה מסביב לנפש האלוקית. האלטער רבי הסביר מה זה נפש אלוקית, מה הכוחות של הנפש האלוקית, עשר ספירות, עשר כוחות הנפש. הגיע ללבושים של הנפש האלוקית ואיך הנפש האלוקית ממלאת את התכלית שלה, שזה להיות קשורה עם אלוקות על ידי קיום מצוות. והוא דיבר על מעלת התורה והמצוות וכולי. זה הסביר בפרקים ב', ג', ד' ו-ה'. בפרק ו' האלטער רבי התחיל להסביר את הצד השני, את הצד שנקרא הנפש הבהמית. זה לעומת זה עשה אלוקים. אז כמו שיש נפש אלוקית, יש נפש בהמית, וכמו שנפש אלוקית קומפואסטו, איך אומרים, מורכבת מעשר כוחות, עשר כוחות הנפש, ומשלושה לבושים, אז אותו דבר גם כן הנפש הבהמית מורכבת, אותו דבר, זה לעומת זה עשה אלוקים. גם כן מורכבת מעשר כוחות ומשלושה לבושים. דיברנו באריכות על החילוקים בלשונות, שזה החילוקים בתוכן. אבל על כל פנים, כל העניין זה שגם לנפש הבהמית יש שכל ויש לה מידות. ההבדל הוא שאצל זה עיקר זה מידות, עיקר זה שכל וכולי. אבל הנקודה היא שגם לנפש הבהמית יש עשר כוחות הנפש ויש לה גם כן את העניין של לבושי הנפש. עכשיו דיברנו מה זה של עניינים שלעומת זה. הרי הן עניינים של איסור והן עניינים של היתר שהם לא

02:48 לשם שמיים, וכל זה נכלל בנפש הבהמית. הנפש הבהמית, אמרנו, בפרק א' של תניא האלטער רבי אמר שהנפש הבהמית, החיים שהיא מקבלת, היא מקבלת את זה מסטרא אחרא. כן, נפש אחת מצד הקליפה וסטרא אחרא. האלטער רבי אומר שהנפש הבהמית מקבלת את החיים שלה מסטרא אחרא. מה זה סטרא אחרא? אז בדרך כלל אנחנו רגילים, זאת אומרת, בלי לימוד החסידות, שהתפיסה של המילה סטרא אחרא הולכת על טומאה. סטרא אחרא קוראים לצד הרע. עניינים של רע, עניינים של טומאה נקראים סטרא אחרא. זה הדבר של עניינים הלא טובים, עניינים הרעים. אז את זה האלטער רבי בא כאן לשלול, והאלטער רבי מחדש כאן ואומר: פירוש. האלטער רבי מפרש מה הפירוש של סטרא אחרא. הפירוש של סטרא אחרא זה צד אחר שאין בו צד הקדושה. זאת אומרת שמה ההגדרה של סטרא אחרא? זה דבר שהוא לא קדושה. במילים אחרות, האלטער רבי בא להגיד לנו שלסטרא אחרא אין שם בפני עצמו. אין לסטרא אחרא שם, שם בפני עצמו. מה אנחנו... אני רוצה, אני רוצה להגדיר מה זה סטרא אחרא. אני רוצה להגדיר את הצד מצד הקדושה. אין לי שם. אני קורא לזה צד אחר, סטרא אחרא. למה אין לזה שם? תגיד, תגיד משהו. תגיד רע, תגיד טומאה. תגיד, תגיד משהו. לא. קוראים לזה מפני ניסן טהר. זה, זאת אומרת, זה שם מהגנוז של טהרה. קוראים לזה סטרא אחרא. זה השם, צד אחר. למה? כי באמת סטרא אחרא אין לזה הגדרה. הפירוש של סטרא אחרא זה כל עניין שהוא לא קדושה. כל דבר שזה לא קדושה באופן ברור, באופן מוחלט קדושה, יהיה מה שיהיה, אז זה סטרא אחרא

04:52 צד אחר. מה החידוש בזה? החידוש בזה הוא חידוש גדול ביותר. הסברנו את זה גם כן, אבל היו הרבה בחורים שהיו חסרים כאן כשלמדנו את הקטע הזה בשיעור תניא. זה היה כבר בתקופה של שבט. אנחנו אמרנו על הרבי והיו הקמפיינים וכל מיני. אבל נקודת העניין זה, הסברנו ככה, שבלי, בלי, בלי לימוד החסידות בכלל, אז בן אדם חושב בלי חסידות: אנחנו מחלקים את כל העניינים לשלוש קבוצות. יש מה שנקרא מצווה, יש מה שנקרא סור מרע ויש מה שנקרא היתר. יש דברים, דברים מחויבים, מצוות. יש דברים אסורים ויש כל הדברים של דברים המותרים. בדרך כלל זה שלוש קבוצות. דברים שאנחנו מחויבים, מצווה, זה קדושה. דברים אסורים, דברים שהקב"ה אוסר אותם, יראת ה' שנאת רע, סור מרע, זה קליפה, זה טומאה. והדברים המותרים זה מותר, זה היתר. אז בלי לימוד החסידות, בלי הבנה שהרבי מחדש לנו כאן, אנחנו אומרים סטרא אחרא, מתכוונים לדברים שהם סור מרע, הדברים שהם רע גמור. זה אני קורא לזה סטרא אחרא. זה סטרא אחרא. זה כתוב, זה קליפה, זה סור מרע, זה חז"ל. חתרי לבחור זה בזה. כל מיני עניינים כאלה של רע גמור, זה נקרא סטרא אחרא. אבל כל העניין הזה של היתר, יש ריבוי עניינים מותרים. אוכל שזה כשר על פי דין, משחקים, טיולים, דברים בטלים. בהיתר יש כל מיני עניינים שהם לא סור מרע, הם לא מצוות, עניין ההיתר. אז זה לא רע, אז זה לא טומאה, זה לא שקץ. אז זה מה שהרבי מסביר כאן, שלא. הרבי בא להסביר כאן שאין שלושה עניינים, יש רק שני עניינים. אז זה החידוש של כל התניא. אז הרבי חוזר על זה כמה וכמה

06:58 פעמים. יש קדושה, וכל דבר שזה לא קדושה זה טומאה, זה סטרא אחרא. זה הצד השני, הצד ההופכי. יכול להיות שזה דבר שמצד עצמו זה דבר מותר על פי תורה, התורה לא אוסרת את זה. אבל אם הדבר הזה הוא לא עבודת השם, הוא לא קשור אל הקב"ה, זה לא קדושה ואלוקות. אז זה סטרא אחרא, זה הצד השני. למה זה ככה? אז למה? למה? מה אכפת לך? זה דבר מותר. כמובן שהתורה לא אוסרת את זה. למה זה? למה? למה אני אגיד שזה נקרא סטרא אחרא? למה סטרא אחרא זה דבר מותר? התורה לא אוסרת את זה. מותר לאכול את זה, מותר לשחק, מותר. למה זה נקרא סטרא אחרא? אז האלטער רבי מסביר שקדושה פירושו ביטול לקב"ה. צד הקדושה פירושו כל דבר שבטל אל הקב"ה. זה הפירוש קדושה. קדושה זה ביטול. אין שום דבר חוץ. קדושה פירושו ביטול, ביטול לאלוקות, ביטול. כל דבר שבטל אצלו יתברך, אז זה קדושה. קדושה פירושו שהקב"ה נמצא שם. הפירוש של קדושה, קדושה פירושו שהקב"ה נמצא שם. כאן הקב"ה נמצא.

08:15 הקדוש ברוך הוא נמצא במקום של ביטול. מקום שאין ביטול, הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם. אין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על מה שבטל אצלו יתברך. קדושה זה ביטול. למה? כי הקדוש ברוך הוא, מה זה הקדוש ברוך הוא? הקדוש ברוך הוא אין עוד מלבדו. הקדוש ברוך הוא אין עוד מלבדי. הקדוש ברוך הוא הוא. יש את הדבר הזה, ידוע ששאלו את האדמו"ר מהר"ש בילדותו, אני לא זוכר מי זה היה. שאלו את האדמו"ר מה זה הקדוש ברוך הוא. אז הוא אמר הקדוש ברוך הוא פירושו שהוא, נו, מישהו כאן זוכר את הלשון? אז אלץ. נו? חוץ ממנו אלץ גארנישט, אלץ. איך כלומר, התוכן היה שהקדוש ברוך הוא פירושו שהוא הכל, וחוץ ממנו אין שום דבר. זה זה. אבל המילים שם, הוא אמר איזה מילים חזקות. אני לא זוכר עכשיו. כן. זאת אומרת אלוקות פירושו, אלוקות פירושו שהוא הכל ואין עוד מלבדו. זה הפירוש של אלוקות. אין דבר חוץ ממנו. ובמילא דבר שהוא מגלה את העניין, דבר שהוא מבטא את הנקודה הזאת, שהוא צועק "אין עוד מלבדי", שהוא בטל, אז זה קדושה. הקדוש ברוך הוא נמצא שם, אז זה קדושה. הדבר שהוא לא בטל, הוא יש, לא בטל, הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם. ובמילא זה מה שהאדמו"ר אומר כאן. לכן אפילו שהדבר הזה דבר המותר, מכיוון אבל שזה לא קשור עם אלוקות, זה לא בטל לקדוש ברוך הוא. הוא אוכל. למה הוא אוכל? בגלל שהוא אוהב לאכול, בגלל התענוג שבאכילה. הוא משחק בגלל התענוג של המשחק. זאת אומרת הוא לא מקשר את זה עם אלוקות, אז זה לא אלוקות. זה לא ביטול. במילא הקדוש ברוך הוא לא נמצא שמה.

10:12 הקדוש ברוך הוא לא נמצא שם. אז זה סתירה. זה בעצם הנקודה של כל חסידות בכלל. זה היסוד של כל העניינים. כן. היסוד של כל העניינים בחסידות בכלל. שהקדוש ברוך הוא פירושו אין עוד מלבדו. דבר שהוא לא בטל לקדוש ברוך הוא, יש לבד, אז זה סתירה. זה הנקודה, זה, זה, זה, זה. אין בחירה של אכסל בית. לכן אומר האדמו"ר שדווקא, דווקא מלאכים שהם בטלים לקדוש ברוך הוא, ועל דרך זה כל ישראל שהוא בטל לקדוש ברוך הוא, אז דווקא הם יש להם את העניין הזה של ביטול. האדמו"ר אמר כאן לפני הנקודה הזאת, זה מגיע פשוט להמשך העניינים. צריכים לקרוא את זה. אני אקרא את זה בפנים. תסתכלו. יש לכם תניא? אה? בכלל כדאי שתניא תהיה שבכתב. זה לא... צריך שיהיה תניא להסתכל בפנים. זה לא שומעים כאן הרצאה. זה... צריך שיהיה תניא לכל אחד שיסתכל בפנים, לפחות שניים ביחד. אבל יסתכלו בתניא. אני אקרא עוד פעם מה שהאדמו"ר אומר כדי להגיע להמשך העניינים. "ואין הקדוש ברוך הוא שורה אלא על דבר שבטל אצלו יתברך, בין בפועל ממש כמלאכים עליונים." הקדוש ברוך הוא מתגלה. קדושה פירושה השראת השכינה. איפה הקדוש ברוך הוא מתגלה? הקדוש ברוך הוא מתגלה רק על דבר שבטל. "בין בפועל ממש כמלאכים עליונים, בין בכח ככל איש ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקדוש ברוך הוא במסירת נפשו על קדושת ה'." כדי שיוכל להיות השראת השכינה, השראת הקדושה, שזה השראת השכינה, צריך להיות ביטול. איזה אופן של ביטול? אומר, במלאכים זה ביטול בפועל. המלאכים הם אלו שהם בטלים לקדוש ברוך הוא בפועל ממש. המלאכים מרגישים את החיות האלוקית והם מבטלים את עצמם לקדוש ברוך הוא

12:14 בפועל ממש על ידי זה שאומרים שירה, עומדים בביטול כל הזמן. הנה, ביראה משתחווים ובקדושה ביראה, שהם מתבטלים לקדוש ברוך הוא בפועל ממש, ומצד זה הקדוש ברוך הוא נמצא במלאכים. הביטול שלהם זה ביטול בפועל. לכן בתפילה אנחנו אומרים "אתה הוא ה' לבדך, אתה עשית, ואתה מחיה את כולם, וצבא השמים לך משתחוים". אומר, צבא השמים, אצלם יהיה בגילוי הרי זה שיש את "אתה מחיה את כולם", הקדוש ברוך הוא מחיה את כל הדברים. אבל, אבל מיהו בפועל בטל? "משתחוים" בפועל, המלאכים, צבא השמים משתחוים, כי אצלם נרגש העניין הזה של ביטול. אז אצלם הביטול הוא בפועל. מגיע ליהודי, אומר אדמו"ר הזקן, אז בפועל הרי לאו דווקא שהוא מתבטל. יש יהודים שכן מתבטלים ויש יהודים שלא מתבטלים בפועל. בפועל הכוונה ב-ב-בגוף הגשמי, שזה מתבטא במוח ובפועל. אז היהודי לא בטל לקדוש ברוך הוא עשרים וארבע שעות כמו המלאך. אבל אצל יהודי יש את העניין בכוח. "בין בכח בכל ישראל למטה שבכחו להיות בטל ממש לגבי הקדוש ברוך הוא". מה הפירוש? כי הרי, כי הרי יהודי יש לו בכוח להיות בטל לקדוש ברוך הוא, אז לכן, לכן הקדוש ברוך הוא שורה בו? יש לו בכוח להיות בטל, אם הוא רוצה הוא יהיה בטל. אז מה? ו-ו-ו... כל דבר אם הוא רוצה הוא יתבטל. מה זאת אומרת? בגלל שיש לו אפשרות להתבטל לכן, לכן הקדוש ברוך הוא נמצא בו? אם גוי יוצא-- אם גוי יעבוד על עצמו להתבטל אז גם? מה זאת אומרת? מה זאת אומרת שיהודי יש לו כוח להתבטל לקדוש ברוך הוא? מה, מה, מה העניין בזה? אז מה שמובן כאן זה לא הפשט. בכוח הכוונה אפשרות. כוח הכוונה שיכולת. אם הוא ירצה הוא יתבטל. בכוח

14:13 הכוונה ב-- כאילו נגיד בכוח, הכוונה ב-- יש לו את העניין. זאת אומרת, בדקות העניין נמצא בו. בכוח הכוונה כאן לא בכוח כמו עניין של, של ייחוס, אלא הכוונה, כוח הכוונה שיש כוח בנפש. אצל יהודי יש לו בכוח בנפש, יש בנפש כוח כזה שנמצא בו כל הזמן. יש כוח בנפש, יש מקום בנפש ששם יש לו את העניין של ביטול. לאו דווקא שזה מתבטא בפועל, אבל יהודי בעצם, זה הדרך כמו שמבינים מהמאמר. שיהודי יש לו את הנקודה הזאת של, של עצם הנשמה. יהודי בעצם יש לו את הקשר לאלוקות, יש לו חלק אלוקה, יש לו את הביטול לקדוש ברוך הוא. זה נמצא בו. אלא מה? יש כאלה שמגלים את זה בפועל, שלפעמים יש רוח שטות שמכסה. אבל בכוח, בכוח הכוונה ב-ב-בפנימיות יש לו את העניין. בגלל שבפנים יש את הביטול מצד העניין של מזליה חזי, או מצד עצם הנשמה, איך שהוא מסביר שם במאמר. יש לו את העניין בכוח, ובמילא אז מצד הנקודה הזאת הקדוש ברוך הוא נמצא אצלו כל הזמן. יש את העניין של שכינה בכוח. כמובן הוא צריך להוציא את זה בפועל כדי שזה יהיה בפועל. אבל אצל יהודי זה בעצם, מצד שבכוח יש לו את הביטול, בכוח, וממילא יש לו שכינה. עכשיו אדמו"ר הזקן ממשיך, שלפי זה אפשר להסביר עוד כמה עניינים. ולא-- לפי ההסברה הזאת, עכשיו תסתכלו בפנים. אומר: ולא לחינם אמרו חז"ל שאפילו אחד שיושב ולומד תורה שכינה שורה עליו. זה מובא מה שחז"ל אומרים, שיהודי אחד יושב ולומד תורה שכינה שורה עליו. יהודי אחד יושב ולומד תורה, אז יש לו שכינה. מה

16:11 ההסברה בזה? מה ההסברה בזה? אפילו, איך יש בזה שמה, יש במשנה, יש כמה, עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, חמישה, אפילו שניים, ואפילו אחד. מה הקושיה? שזה חידוש שאפילו יהודי אחד יושב ולומד תורה. אז יש כאן רק בן אדם אחד, אף על פי כן אומרים שכינה שרויה. אז האדמו"ר מסביר שזה שיהודי לומד תורה, אז שכינה שרויה זה תוצאה, בגלל שיש לו בכוח את העניין של ביטול. במילים אחרות זה אומר ככה: גוי שלמד תורה. מה יהיה עם גוי שלמד תורה? אז לא יקרה שום דבר. גוי למד תורה אז הוא לא, לא יפעל עליו השראת השכינה, לא יהיה אצלו השראת השכינה. דווקא יהודי לומד תורה יש השראת השכינה. מה ההסברה בזה? אז זה ההסבר כמו שהסברנו לפני זה, כי ביהודי בעצם יש לו את הביטול לאלוקות מצד הנשמה, הרי יש לו את הביטול, יש לו כוח המסירות נפש, אלא מה? יכול להיות שזה לא יבוא בפועל, זה יישאר רק בהעלם, בכוח. אז זה שיושב ועוסק בתורה, והפירוש יושב ועוסק בתורה פירושו שהוא בפועל מבטל את עצמו. הוא לומד תורה. מה פירוש ללמוד תורה? שהוא לומד, רוצה לדעת מה זה, רוצה ללמוד תורה. תלמיד חכם פירושו שהוא רוצה לדעת מה הקדוש ברוך הוא רוצה. הוא יושב ולומד. הוא לומד, הוא לומד דף בגמרא, לומד מסילת ישרים, לומד, הוא לומד שולחן ערוך. מה פירוש לימוד תלמיד חכם? הוא רוצה לדעת מה הקדוש ברוך הוא אומר. הוא בטל, אז הוא מבטל את עצמו בפועל. וממילא שכינה שרויה לו בגלל שבעצם יהודי יש לו בכוח את העניין של מסירות נפש. יש לו את העניין של ביטול לקדוש ברוך הוא מצד הנשמה.

17:52 אז כשהוא לומד תורה גם בפועל, אז הוא מביא את ה... הוא מגלה את הביטול הזה בפועל. יותר מזה, אומר אדמו"ר הזקן, בי עשרה שכינתא שריא לעולם. אותו דבר, חז"ל אומרים כשעשרה אנשים, עשרה יהודים נמצאים במקום אחד, אז שכינתא שריא לעולם. אפילו הם לא לומדים תורה. למה? מה ההסברה בזה? הרי לא לומדים תורה. מה פתאום? אלא יש עשרה אנשים ולכן, לכן שכינה, לכן שכינתא שריא לעולם. אז מה שמסביר הזוהר הקדוש, אותה הסברה. בגלל שכאן היהודי בעצם יש לו את הביטול. יהודי בעצם הרי יש לו את הביטול לאלוקות בכוח, איך לבוא, איך לבוא למסירות נפש. הרי יש לו את כוח הביטול, אז מצד עצמו כלי להשראת השכינה. אלא מה, כשהוא נמצא לבד אז זה נמצא בהעלם רק. כשיש עשרה יהודים נמצאים במקום אחד, אז יש כאן התכללות של עשרה סוגים של יהודים. מתגלה כאן, נראה על בסיס הסברה כזו, העניין שכשיש עשרה יהודים נמצאים במקום אחד מתגלה כאן נקודת היחידה. כשעשרה יהודים נמצאים במקום אחד מתגלה כאן עניין חדש. הרבי מסביר את זה באריכות גם כן באחת מהשיחות בקשר לעניין של ציבור. כן, עניין של ציבור. מה הפירוש של ציבור? קדושה וציבור. למה כשיש תשעה אנשים לא יכולים להגיד קדיש, קדושה? כשיש עשרה אנשים יכולים להגיד קדושה. מה נהיה כאן? עשרה אנשים. הפשט הוא שכשיש עשרה אנשים, העניין של עשרה, יש בזה עניין חדש. זה לא פירוש שיש כאן צירוף של עשרה פרטים, אלא כשיש עשרה אנשים שבאים ביחד, שעשרה זה עניין של שלמות. עשרה כלים, עשר ספירות זה עניין של שלמות. אז על ידי שמצטרפים עשרה יהודים מתגלה נקודה חדשה. עניין חדש.

19:52 שלמעלה מעשרה, וגם מתגלה העניין של יחידה, מתגלה, מתגלה מחדש. אז, אז הרבי מסביר את זה גם באחת מהשיחות, שלכן אנחנו לומדים את העניין של מניין. לומדים את זה דווקא מהמרגלים. וכל העניין של עשרה בישראל לומדים את זה מהמרגלים. המרגלים היו, והיה כתוב שם הלשון: "עד מתי לעדה הרעה הזאת". עדה, עדה זה עשרה. הם לומדים מעדה הרעה. למה לומדים את כל העניין של עשרה? לומדים עניין של, של עדה הרעה ועניינים של רשעים. כי כל העניין הזה שעשרה בני ישראל מביאים את השכינה, זה לא קשור עם המעמד ומצב שלהם, איך שזה בפועל. בפועל יכול להיות שהם רשעים. מצד זה שיש כאן צירוף של עשרה בני ישראל, אז מתגלה כאן נקודה של למעלה מהמציאות שלהם. מתגלה כאן עניין של יחידה. ומצד היחידה אז, אז כל יהודי בשלימות. לכן הרבי מסביר את זה. הרבי מסביר את העניין של כמה עניינים, אפילו בהלכה. הרבי מסביר כמה עניינים ש-ש-שמסבירים דווקא על הנקודה הזאת. למשל, יש הלכה מאוד מעניינת שכתוב ש-ש-כשביום טוב, כשהיו עולים לבית המקדש, אז היה, היה נהיה, היה שמה כל ה-- כל הכלים של בית המקדש, הכל טהור. כן. יש הלכה כזאת שביום טוב כל עמי הארצות בחזקת טהרה ביום טוב, אז היו עולים לבית המקדש והיו נוגעים בכל מיני דברים. אין, אין טומאה ב-- הכל טהור. כן, למה? כי עם הארץ הוא בחזקת טהרה ברגל. אחרי זה, כשהיו הולכים הביתה, אז זה חזר להיות טמא. עד כדי כך שכתוב שמה שהיו טובלים את כל הכלים אחרי יום טוב, היו טובלים את הכלים של בית המקדש. אז מה נשאר? אם זה, אם אתה סומך על עם הארץ

21:58 אז למה זה נהיה? למה אתה? למה אתה לא סומך עליו אחרי יום טוב? אם אתה לא סומך על עם הארץ אז למה אתה אומר שזה טהור ביום טוב? מה קורה כאן? צריך לזה הסברה. אז הרבי מסביר באחת מהשיחות את הנקודה הזאת של ציבור. שכשהיהודים היו עולים לרגל אז התחדש עניין חדש, עניין של ציבור. זאת אומרת נהייתה יצירה חדשה, נהייתה מהות חדשה. זה לא הפירוש שיש כאן ריבוי פרטים. יצירה חדשה. וממילא עם הארץ מאבד את ה-- את היצירה הפרטית שלו. נהיה כאן ציבור עם מהות אחרת, וממילא זה פועל גם כן בהלכה למעשה שהכלים הם טהורים, הכל טהור. ברגע שנגמר יום טוב, נגמר הרגל, אז זה הפך להיות פרטי. נגמר העניין של ציבור. אז חוזר להיות פרטי ופרטי. אז כל אחד היה לו את הפרט שלו, שהוא עם הארץ אז לא, אז לא סומכים עליו. זאת אומרת אפילו בהלכה רואים את הנקודה הזאת שכשיש חיבור של עשרה אז מתגלה כאן עניין חדש, עניין של למעלה מהמציאות של עצמם. זה מה שהאלטער רבי, מה ההסברה בזה? זה הכל קשור עם הנקודה שאמרנו לפני זה. לא, שיהודי בעצם יש לו את העניין של ביטול, יש לו את היחידה. רק מה? כל זמן שהוא נמצא לבד זה לא מתגלה. רק על ידי לימוד התורה או על ידי צירוף של עשרה. זאת אומרת שני אופנים. איך יהודי יכול לפתור את העניין הזה שהביטול יבוא לגילוי? זה או על ידי לימוד התורה או על ידי העניין של עשרה אנשים שיושבים ועוסקים בתורה. היה ר' ניסן, היה אומר: כתוב שם בתניא, האדמו"ר, "כל בי עשרה שכינתא שריא לעילא". מה פירוש לעילא? זאת אומרת, אפילו אם

23:37 לא לומדים תורה. אז האדמו"ר אומר את זה יותר מפורש באגרת הקודש. האדמו"ר אומר באגרת הקודש יותר מפורש, "עשרה, שכינתא שריא עליהם אפילו אם אין עוסקים בתורה". זה כתוב יותר מפורש. אז ר' ניסן, ר' ניסן היה אומר: מה זאת אומרת? איך יכול להיות כזה דבר? מציאות של עשרה יהודים נמצאים במקום אחד ולא עוסקים בתורה. מה, מה זה העניין? כן. להגיד שעוסקים בליצנות, הרבי אומר שמה מילים מאוד חמורות באגרת הקודש. שאם הם מדברים דברי ליצנות אז הם, אז הם מבריחים את השכינה ועושים שמה ביזיון לשכינה. אז ר' ניסן שאל: מה זה העניין של אם אין עוסקים בתורה? ליצנות לא, שלא ילך אחד לשני, לא מדברים ותורה הם לא לומדים. אז מה? אז מה עושים אז סך הכל? אז מה זה הצורה הנוספת שיש פה, אפילו אין עוסקים? אז ר' ניסן אמר שזה העניין של פארברענגען. בפארברענגען, בפארברענגען יושבים ולא תמיד מדברים דברי תורה כל הזמן. בפארברענגען לפעמים מנגנים, לפעמים מדברים, לפעמים לא יוצא, לפעמים כן יוצא. בפארברענגען לא תמיד אדם יודע איך להתחיל. זה לא אומר שמתיישבים והולכים עכשיו עשרים וארבע שעות ללמוד תורה, והרבה זמן מתבזבז. יש את הסיפור עם הצמח צדק, שהצמח צדק, אני לא זוכר איך זה היה, שהוא לא רצה בהתחלה, הוא היה משתתף בפארברענגען בגלל שזה היה בלי תורה, עד שהרבי אמר לו שצריך להתוועד עם חסידים, ואז הוא התחיל לקרב את הפארברענגען. הוא אמר שהוא קיבל מהפארברענגען יותר מכל התורה שלו. אז הוא אמר, היינו מבזבזים הרבה זמן, כי לפעמים יש פארברענגען שצריך לישון, פארברענגען צריך לישון וזה לא. אבל מכן עצם העניין שהצורה הזאת, הרבי התכוון שהצורה שיש עם תורה

25:21 והנה הצורה שיש עם לא.