לקוטי אמרים תניא - פרק ה' - חלק 2

00:04 אמרנו שכאן בפרק ה' האלטער רבי מתחיל להסביר את המעלה המיוחדת שיש בלימוד התורה. בפרק ד' האלטער רבי דיבר בכללות תורה ומצוות. מעלת התורה ומצוות בכלל? שזה קשור עם לבושי הנשמה, שהלבושים של הנפש האלוקית זה תורה ומצוות. מחשבה דיבור מעשה של תרי"ג מצוות התורה, שזה האלטער רבי הסביר את גודל העילוי של הלבושים, שדווקא, דווקא בלבושים נמצא הקדוש ברוך הוא בעצמו, שלכן הלבושים זה באין ערוך לנשמה, שהוא נברא, מה שאין כן על ידי הלבושים יש לנו את הבורא. פרק ה' האלטער רבי ממשיך לבאר את העניין, והוא מוסיף מעלה מיוחדת שיש בתורה בעניין הזה שאנחנו מדברים כאן על התאחדות של הנשמה עם אלוקות. יש מעלה בתורה על מצוות. ההתאחדות של הנשמה באלוקות על ידי תורה זה הרבה יותר ממצוות. האלטער רבי מתחיל ככה: "ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כלל". כדי להבין יותר את העניין של הלשון תפיסה. מה ש-, מה שאומר, מה שאומר ה-הלשון של אליהו, שאומר לית מחשבה תפיסא בך, אי אפשר לתפוס את הקדוש ברוך הוא. אבל אמרנו שזה רק מחשבה מצד נברא. אפילו נברא, אפילו נברא נשמה של גן עדן, גם זה, גם לא יכול לתפוס בקדוש ברוך הוא. אבל על ידי תורה ומצוות כן תפיסה. אז אנחנו משתמשים עם הלשון תפיסה, אומר האלטער רבי. הלשון הזה, תפיסה, צריך להבין מה זה. האלטער רבי יבוא להסביר עכשיו שהעניין של תפיסה זה התאחדות מאוד עמוקה עם הדבר. התאחדות מאוד פנימית עם הקדוש ברוך הוא, שזה שייך דווקא בתורה יותר ממצוות. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל. בן אדם עם השכל שלו לוקח, והשכל שלו לוקח איזה

02:18 שהוא מושכל. לוקח איזה עניין. הרי כשבן אדם הוא משיג עניין בשכל, הרי השכל תפס את המושכל. דבר ראשון מה שקורה זה, זה שהשכל לוקח את המושכל ותופס אותו. הוא מקיף בשכלו. תפיסה פירושו שהוא לוקח אותו ומקיף אותו עם השכל. כמו בגשמיות, כשאני אומר אני תופס דבר, אני תופס כוס, אז אני, יש לי את הדבר בתוכי. זאת אומרת אני מקיף את הדבר ולוקח את זה. זה נמצא אצלי. על דרך זה בשכל, אדם עם השכל שלו לוקח את המושכל, אז הוא מקיף. הוא תופס ומקיף את העניין. העניין נמצא בו. והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו. באותו זמן שאני מקיף עם השכל שלי, אני מקיף את המושכל. באותו זמן המושכל נתפס ונהיה מוקף בשכל. אז שאלנו לכאורה, ודאי זהו אותו עניין. אם אני מקיף עם השכל, מקיף את המושכל, אז ודאי שהמושכל נתפס בשכל. מה זה? זה הרי אותו דבר. אז הסברנו בקיצור הנקודה שהרב הסביר שזה שלב. זה שני שלבים. יש שלב אחד בהתחלת העניין. יש שלב אחד בהתחלת העניין שהשכל מקיף את המושכל. שלב הראשון שהוא לוקח את העניין בכללות, את הנקודה על מה הוא הולך ללמוד. נקודת העניין, הגירסה של הדבר. אז השכל מקיף, השכל שלי מקיף את העניין. ויש את הסוף. אחרי כל ההסברה וכל העומק וכל ההבנה, אז עוד פעם המושכל נתפס בשכל. כאילו כשיש לו את הסיכום, אחרי המסקנה, אחרי כל המושכל. וגם היה לנו עוד ביאורים. קודם זה היה אחד הביאורים. וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו. יש כאן עוד עניין באותו זמן, הכל פועל באותו זמן. שמה? שהשכל מקיף את המושכל. השכל מסובב

04:33 את המושכל. יש גם כן עניין הפוך שהמושכל מסובב את השכל. המושכל מסובב את השכל. מתי? כשאני מתעמק בעניין, כשאני עם השכל שלי מתעמק להבין את העניין, אני משקיע את המוח שלי להבין את הסוגיה. אז כאילו השכל שלי נמצא בתוך הסוגיה. אז מי מקיף את מי? הסוגיה מקיפה אותי. השכל שלי נמצא בתוך הסוגיה. הסוגיה מקיפה אותי. אז יש לנו כאן שני דברים. השכל-- מצד אחד השכל מקיף את הסוגיה, ומצד שני הסוגיה מקיפה את השכל, כשאני מתעמק בעניין הזה. אז יש כאן את שני הדברים. זאת אומרת, זה ה-, זה ה-, זה ה-, זה כאן החידוש הגדול שיש בשכל. שיש לנו כאן גם את המקיף וגם את המוקף. מצד אחד הוא מסובב את המושכל, ומצד שני המושכל מסובב אותו, ובאותו זמן יש לנו את שני הדברים. יש כאן-- זה הייחוד הנפלא שבאותו זמן שאני מתאחד עם הדבר, הדבר מתאחד איתי. דרך משל. האלטער רבי התחיל, האלטער רבי התחיל להסביר את זה עם משל. התחיל ממש משל. הוא מביא דוגמה. דרך משל, כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה ובגמרא לאשורה על בוריה. כשבן אדם לוקח עניין בתורה. בן אדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה ובגמרא לאשורה על בוריה. זאת אומרת הוא מתעסק בהלכה. הוא רוצה להבין איזה עניין הלכה במשנה ובגמרא. ולאשורה על בוריה זה הלשון שהאלטער רבי השתמש לפני זה בנוגע לבינה. זאת אומרת הוא רוצה להבין את זה עם כל הפרטים. הרי שכלו תפס ומקיף אותה. מצד אחד השכל תופס ומקיף את ההלכה. אני לומד איזה עניין של הלכה. אני לומד הלכה בהלכות חנוכה למשל. אז אני מצד אחד השכל שלי תופס, לוקח ומקיף את ההלכה של חנוכה

06:37 בתוכי. השכל מקיף, ומי נמצא בפנים? מי נתפס? ה-ה-הלכה, דבר ההלכה זה המושכל. ומצד שני גם שכלי מלובש בו בהתיישבות. אותו זמן שאני מתעמק להבין את ההלכה, אני לומד את ההלכה בעיון ובסוגיה, בעבודה בסוגיה. אז השכל שלי צריך להיכנס לתוך הסוגיה. אז יוצא שאני נמצא בתוך הסוגיה והסוגיה מקיפה אותי. אז יש כאן את שני הדברים, מקיף ומוקף. והנה... טוב, כל זה, זה שכל בכלל. עכשיו אנחנו רוצים להגיע להסביר איך זה מתקשר עם הלימוד. האלטער רבי רוצה להדגיש כאן. עד כאן נגיד לעילוי של לימוד התורה, שבשעה שאני לומד עניין בתורה, אז אני תופס ומתאחד בהתאחדות עמוקה, התאחדות מושלמת עם הקדוש ברוך הוא. אז האלטער רבי מסביר על השכל. איך השכל עם המושכל של הבן אדם מתאחד. מה זה קשור עם הקדוש ברוך הוא? אז על זה האלטער רבי ממשיך הלאה. הנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. הרי כאן מדובר לא סתם שאני לומד איזו פילוסופיה. אני לומד עניין של הלכה. ומה זה הלכה? הרי אמרנו קודם, הלכה זה חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. יש כאן עניין של חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. האלטער רבי מקדים חכמה לפני רצון כי כאן אנחנו מדברים בנגיעה לסוגיה. בסוגיה אנחנו, העניין של ההשגות, ועיקר זה כשהוא לומד את הגמרא עם הראש והוא מנסה להבין את העניין עם העומק. אז לכן חכמה זה ברצונו. כאן העיקר זה העניין, זה החכמה שהוא מבין את העניין ומתעמק בהבנת הסוגיה. אז מה כאן העניין? שהלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה. כאן מדובר שאני משיג עניין שזה החכמה והרצון של ה-- של הקב"ה, שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך

08:38 דרך משל, ושמעון כך וכך. ברצון של הקב"ה נמצא שכשיהיה עניין של טוען ונטען, הוא יטען כך וכך. זה ממש דוגמה מהגמרא שלומדים עכשיו בישיבה. גמרא בבא מציעא. ושם יש את העניין של שניים אוחזין בטלית, וזה אומר כך וכך, וזה אומר כך וכך. יש לנו כאן את העניין של של של של טוען ונטען כך וכך, דרך משל, ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. אז העניין הזה נמצא ברצונו של הקב"ה, והרצון של הקב"ה שיהיה ראובן יטען כך וכך ושמעון יהיה כך וכך, אז הפסק יהיה כך וכך. בעניין, הרבי מביא: למה אומרים? למה תמיד מביאים משל לראובן ושמעון את זה? מה זה ראובן ושמעון פתאום? למה תופסים ראובן ושמעון? טוב, בגלל שזה השוואתי. מה הסיבה למה תמיד מביאים טענות ואז מביאים דוגמה מראובן ושמעון? אז הרבי מביא בגלל שהטענה הראשונה, זה דבר מאוד מעניין. כל הישיבות מדברים ראובן ושמעון בכל המקומות. אתה יודע כמה אנשים יודעים למה תפסו דווקא ראובן ושמעון? למה לא אברהם יצחק? אז הרבי מביא כי בתנ"ך, בתורה, הטענה הראשונה שבתורה אנחנו מוצאים בנוגע לעניין של ראובן ושמעון. הטענה הראשונה שנמצאת בתורה זה היה בנוגע ליוסף, למכור את יוסף או לא למכור את יוסף. היה שמה ויכוח, כן להרוג אותו או למכור אותו או לשים אותו. היה שמה ראובן, מי שנעמד ואומר להם, ראובן: לא נכנו נפש. אז היה למען הציל אותו מידם. היה ויכוח. השבטים רצו להרוג אותו. ראובן בא ואמר: לא נכנו. היה שמה שמעון שרצה להרוג, וראובן התווכח איתו. אמר לו לא להרוג אותו. מה בצד? כי מה רגע זכינו? היה שמה העניין. הוויכוח של ראובן ושמעון

10:39 זה הוויכוח הראשון שמוצאים בתורה בין שני אנשים. לפני זה לא מוצאים שיהיה ויכוח בין שני אנשים או משהו כזה. אז הכל טוענים. אז ראובן. אז לכן מביאים ראובן ושמעון בתור דוגמה. אז ממילא זה מה שאומר כאן, שראובן יטען כך וכך, ושמעון כך וכך, יהא הפסק ביניהם כך וכך. בכלל, למה הרבי מביא דוגמה מחושן משפט? שולחן ערוך יש אורח חיים, יש יורה דעה, אבן העזר, חושן משפט. חושן משפט זה החלק הרביעי של שולחן ערוך. למה הרבי לא מביא דוגמה מאורח חיים? למה דווקא מביא דוגמה כשיטען ראובן כך וכך, שמעון כך וכך? העניין בטוען ונטען זה עניין שדווקא נמצא בחושן משפט, ובחר דווקא את הסימן, את החלק האחרון בשולחן ערוך, להביא דוגמה מההלכות. חסר הלכות באורח חיים שהיה יכול להביא דוגמה? אז הרבי אומר דיוק נפלא על זה, שהרבי רוצה להדגיש כאן את העניין של אחדות. שיהודי לומד תורה אז יש לו את היכולת להתאחד עם חכמתו ורצונו של הקב"ה, עם חכמתו ורצונו של הקב"ה. בשעה שאני לומד עניין בתורה אני מתאחד עם חכמת הקב"ה. ההתאחדות הכי גדולה שיש. אז הרבי רוצה להדגיש עד כמה זה הסגולות בתורה. מביא דווקא דוגמה מעניין של חושן משפט, ששם יש עניין של טוען ונטען, אחד צריך להיות טענה של שקר. הרי אחד משקר. הרי לא יכול להיות ששני אנשים טוענים וזה אחד-- שניהם אמיתיים. אחד משקר. זה אי אפשר. אז אומר האדמו"ר כאן עכשיו עוד נקודה, כי הייתי יכול לחשוב, נראה לי, כשאני לומד הלכה שנוגע למעשה איך להתנהג, אז שם זה נוגע למעשה, איך צריכים להתנהג, אז שמה אני יכול להגיד שאני מתאחד עם הקדוש ברוך הוא. למה? כי זה

14:19 עניין של להגיע למעשה בפועל. איך להתנהג? עניין של נוגע בעבודת השם. איך צריך להתנהג? כן לעשות, לא לעשות. צריך לדעת מה לעשות בפועל ממש. אז ממילא כיוון שזה נוגע למעשה, אז אכן זה חשוב. אבל אם אני לומד עניינים, סוגיות כאלה, וזו טענה שיש הרבה בחורים שלומדים את הגמרא, ויש כאלה בחורים יש להם טענות. מה זה נוגע? לומדים סוגיות כאלה, לא נוגע לחיים שלי. פעם היה פשיטות, ולומדים, לומדים רק חכמת הקדוש ברוך הוא. היום יש כאלה שטויות, טענות כאלה. טענה של שטות. בשביל מה אני אלמד את הגמרא שמדבר על עניינים של תקפו כהן, של הלכות, של דברים כאלה שלא נוגע למעשה, לא נוגע אליי. אני לא אצטרך להשתמש בזה בחיים שלי. אני לא אוכל לעשות מזה פרנסה. אני יודע, אבל זה לא מלמד אותי בחיי היום יום. זה לא ישנה לי את החיים. זו שאלה של הבל, שאלה של שטות. למה? אז האדמו"ר מסביר כאן: אדרבה, כאן הרי לא נוגע מעשה בפועל. מדברים בנוגע לחכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא. הנקודה בלימוד התורה זה לא המעשה. מה אני הולך לעשות? ודאי שיש עניין ללמוד תורה, לעסוק שמא יֵדע על ידי זה וכל העניינים. כאן אבל לא נוגע לעסוק שמא יֵדע על ידי זה. כאן נוגע היחוד עם הקדוש ברוך הוא. זה הנקודה כאן. כאן נוגע שהבן אדם, עם השכל שלי, מתאחד עם השכל של הקדוש ברוך הוא, חכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא. אז חכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא זה הקדוש ברוך הוא. ככה זה העניין. לא נוגע אם זה בפועל יהיה או לא יהיה בפועל יהיה. מה זה נוגע? איך נהיה מעשה בפועל? זה חכמת של

15:55 הקדוש ברוך הוא, העניין הזה. ובשעה שאני לומד את העניין הזה בתורה, אז אני מתאחד עם החכמה של הקדוש ברוך הוא. אז ממילא בשעה שבן אדם לוקח עניין בתורה, עניין בסוגיה, תניא ונניח, והוא מתעמק בזה ולומד את זה, אז באותו זמן יש התאחדות הכי גדולה שיכולה להיות. מצד אחד-- מצד אחד אז מה? הוא מקיף ותופס את חכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא. המוח שלי משיג ותופס את חכמת רצונו של הקדוש ברוך הוא שנמצא בהלכה הזאת. מצד אחד. מצד שני גם שכלי מלובש בו. אני גם כן נמצא בתוך. שני, מה שאמרנו, שני הדברים: מקיף ומוקף באותו זמן. ההתאחדות הכי גדולה שיכולה להיות. בשיעור הקודם היה לי שאלה. יש כאן כמה שאלות שצריכים להסביר. קודם כול נלך, נלך בסדר מסודר. בשיעור הקודם אנחנו שאלנו: לכאורה מה החידוש העניין הזה של יחוד נפלא? זה לכאורה לא עניין מיוחד שיש בתורה. העניין הזה נמצא בכל החכמות. זה לא עניין מיוחד בתורה, לכאורה בכל החכמות. כשאני לומד איזה חכמה שיהיה, אני לומד מתמטיקה, פילוסופיה, סיינס, יהיה מה שיהיה, לומד, לומד איזה חכמה, אפילו חכמת אומות העולם להבדיל. אז גם שמה, אז אני לומד שכל והשכל שלי מתאחד עם השכל של הדבר. יש שמה גם כן את המשכיל ואת המושכל, והשכל שלי תופס את המושכל והמושכל תופס את השכל. זה לא עניין מיוחד שיהיה דווקא בתורה. אז כאן מהרב משמע שזה עניין ששייך דווקא בעניין של תורה, של חכמת התורה. אז דווקא ככה משמע מכללות העניין כאן. בפרט שהרב הביא דוגמה את זה, דרך משל הוא מביא דוגמה מתורה דווקא. לכן מה זה שייך דווקא לתורה? אז דבר ראשון, סתם

17:56 פשט בתניא, הרבי אומר את זה. סתם פשט בתניא. אין הכי נמי. הרבי לא שולל שיש את זה בחכמות אחרות. גם בחכמות אחרות יש. יש הבדל אחד שכאן מדובר בנוגע לקדוש ברוך הוא. חכמות אחרות, אני מתאחד עם איזה חכמה שיהיה, אבל אין לי קשר עם הקדוש ברוך הוא על ידי זה. אני מתקשר עם חכמה. אני מתקשר עם מתמטיקה, אז אני מתאחד עם מתמטיקה. אני לומד, אני לומד סיינס. אני מתאחד עם הסיינס. אני לומד פיזיקה, אני מתאחד עם הפיזיקה. זאת אומרת, אני מתאחד עם שכל נברא, שכל, השכלה של נבראות. מה שאין כן כאן, בעל התניא רוצה להדגיש שההתאחדות של המשכיל, המושכל והשכל, ההתאחדות זה עם הקדוש ברוך הוא שנמצא כאן. זה עיקר הדגש, וזה יהיה רק בעניין התורה. אבל הרבי מוסיף עוד נקודה מאוד עמוקה ומאוד מעניינת, שיש באמת דבר מיוחד בתורה שאין בחכמות אחרות כשמדברים בנוגע ליחוד נפלא שמתאחד הבן אדם, המשכיל והמושכל שמדברים כאן. יש משהו מיוחד דווקא בתורה שלא מוצאים בחכמות אחרות. מה הנקודה? נקודה מאוד פשוטה. כל ה-- כל העניינים, כל החכמות שבעולם זה עניין של הרכבה. זה עניין של הרכבה. זה מורכב. מה זאת אומרת מורכב? קומפוזיט זה כמה דברים. למשל, בן אדם לומד על, על, על חכמת הרפואה, חכמת הרפואה. אז יש. מה זה חכמת הרפואה? אני לומד על עניינים של מדיצין, על עניינים של רפואה, חכמת הרפואה. יש כאן כמה דברים. יש את העשבים ממה שעושים את הרפואות, את ה-- את ההערבס, את הדברים שמשתמשים בשביל לעשות רפואה. יש את ה-- את החכמה שאני לומד על העשבים האלה. ויש את המחלות, על המחלות שעליהם אני לומד. כל דבר זה דבר

20:09 נפרד. המחלה זה דבר אחד, העשבים זה דבר שני. והחוכמה איך להרכיב את הדברים ואיך למצוא רפואה לכל דבר זה דבר שלישי. החוכמה זה לא העשבים והרפואה זה לא ה-- המחלה זה לא גם כן, זה כמה דברים נפרדים. אז כשאני מתאחד עם החוכמה שברפואה אני לא מתאחד עם הרפואה. אני מתאחד רק עם החוכמה שברפואה. הרפואה עצמה זה לא החוכמה, זה שני דברים שונים. או אני לומד למשל על החוכמה האסטרונומית. אני לומד על המהלך של הכוכבים והשמש והגלגלים וכל הדברים. אז אני מתאחד עם ה-- עם מה אני מתאחד? עם החוכמה שיש בכוכבים והמזלות, אבל לא עם הכוכבים והמזלות עצמם. אין לי שום קשר איתם. יש את הכוכבים והמזלות ויש את החוכמה שבה. החוכמה והדבר הם שני דברים נפרדים. עד כדי כך שיכול להיות בן אדם שילמד חוכמה מסוימת והוא אפילו לא יכיר את הדבר על מה הוא דן. בן אדם יכול ללמוד על חוכמה מסוימת ואין לו שום קשר עם הדבר, עם מה ש-- עם מה שהוא לומד. זה על דרך כמו שהרבי סיפר פעם ש-שהוא היה אצל הרב של צרפת. זה אין לזה קשר עם העניין, סתם זה דוגמה לדב-- שהיה-- שהרבי פעם אמר שהיה אצל ה-הרב של צרפת אז בזמנו, יהודי תלמיד חכם מאוד גדול שהיה, שהיה מופשט לגמרי ולא מה זה, והוא ראה שהגיעה אישה עם איזו שאלה, היא החזיקה תרמוס עם איזשהו חלב והתחילה לשאול, והרב אמר לה כל מיני דברים, הש"ך והט"ז והדעות, והיא ישר לא הבינה מה הוא רוצה ממנה. אמרה: אפשר להשתמש? הוא אומר: לא. והרב אמר שהוא לא מכיר את ה-הדבר שהיא הביאה, איזה קופיטו. זה היה משהו שהרב אף

21:53 פעם לא ראה את זה, לא יודע מה זה. אז היא אמרה לו שזה הקופיטו. אה, זה מה שכתוב בשולחן ערוך. זה הקופיטו שכתוב בשולחן ערוך. הוא אף פעם לא ראה את זה. הוא למד בחיים שלו, הוא ידע את הש"ך והט"ז על כל ההלכות שקשורים עם קופיטו, אבל הוא אף פעם לא ראה את הקופיטו במציאות, לא יודע מה זה. אפרופו, אם העניין זה ככה, כשלומדים חוכמה סתם אז החוכמה של הדבר והדבר על מה אתה לומד אין לזה שייכות. זה הכל, זה הכל דברים נפרדים, זה הכל מורכב. חוכמה זה דבר... החידוש כאן זה כשמדברים על החוכמה ורצונו של הקדוש ברוך הוא אבל, אז הפשט הוא שהחוכמה שאני לומד, כאן הרי אצל הקדוש ברוך הוא זה כולו אחדות, אז שמה החוכמה של הדבר והרצון של הקדוש ברוך הוא שבזה והדבר, הכל זה עניין אחד. כשאני לומד שניים אוחזין בטלית, חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא התלבש בעניין של הטלית. אז יש לי כאן, כשאני לומד על הטלית, על ראובן ועל שמעון, אז יש לי גם לא רק את החוכמה ו-ויש לי כ-- ה-ה-היש כאן את החוכמה של הרצון של הקדוש ברוך הוא. יש לי כאן ב-ב-בלימוד על ה-- על ראובן ועל שמעון והטלית, יש לי כאן לא רק את ראובן ושמעון והטלית, יש לי כאן גם כן חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא ממש. אני מתאחד עם הקדוש ברוך הוא עצמו. הקדוש ברוך הוא, הוא עצמו והחוכמה שלו והדברים במה שהחוכמה שלו מתלבשת הם לא שלושה דברים נפרדים, זה דבר אחד. זה על דרך כמו שהרמב"ם אומר, הוא המדע והוא היודע והוא הידוע עצמו. ולכן הייחוד

23:29 זה ייחוד הרבה יותר עמוק. זה כמו דבר אחד ממש. יש כאן עוד נקודה שצריכים להסביר. נשאיר את זה כבר לשיעור הבא. למה האלטער רבי אומר בכפל הלשון? למה הלשון של האלטער רבי זה כך וכך? שיטעון ראובן כך וכך ושמעון כך וכך, יהיה הפסק ביניהם כך וכך. מה זה הלשון כך וכך? זה כפל הלשון כאן. והפלא הוא שבהמשך האלטער רבי מביא עוד פעם את הלשון ושם הוא אומר רק בפעם אחת, בפעם השנייה שהוא מביא את הלשון, הלאה, ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר, אז הוא אומר שאם יטעון זה כך וזה כך, יהיה הפסק כך. למה בהתחלה הוא אומר כך וכך, כפל, ובסוף הוא אומר כך פעם אחת רק. שיהיה כך וזה כך נמצא כך. אז יש על זה ביאור של הרבי. נשאיר את זה לשיעור הבא. רק לסיים עם איזה מעשה שזה קשור עם הפרק הזה, כמו שלומדים עכשיו שהיה ב... שמעתי את זה מבעל המעשה ר' שמואל לו, שליח של הרבי באנגליה, אז הוא סיפר שהוא היה אצל הרבי בתשכ"א, אז הוא היה ביחידות. י' שבט היו נכנסים הבחורים של מונטריאול, היו נוסעים לרבי לי' שבט, ובי"א שבט היו נכנסים לרבי ליחידות. כל הישיבה ביחד נכנסים לרבי לשיחה. אחר כך היו ניגשים לתת את הפ"נ. אז מה היה? שהוא, הוא היה לו אותו זמן. הוא רצה לבקש ברכה על התקשרות. לבקש מהרבי ברכה ועצה איך, איך להיות יותר מקושר לרבי. אז הוא ניגש. היה לו קודם כל סיפור בפארברענגען, שבאמצע פארברענגען הוא חשב הרבה על העניין הזה של התקשרות והרבי פתאום מסתכל עליו והרבי סיפר את המעשה בשיחה. אז הרבי סיפר את

25:20 המעשה, הווארט של הרבי הריי"צ, שכשהחסיד חושב על הרבי זה בגלל שהרבי חושב עליו. זה עניין של כמים הפנים לפנים. זה היה בדיוק כשהוא חשב על זה, והוא הבין שהרבי אמר את זה אליו. למחרת הוא נכנס ליחידות. אז אחרי השיחה הוא ניגש לרבי, נתן את הפתק ואמר לרבי שהוא מבקש ברכה להתקשרות. אז הרבי אמר לו: אה, לעצה להתקשרות זה שתלמד מה שאני לומד, כי הרי כתוב בתניא, כך הרבי אמר לו, בתניא, הרבי אומר בפרק ה' בתניא שהייחוד הכי גדול זה ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו, זה בלימוד התורה, שאז המקיף והמוקף והשכל נהיה דבר אחד עם הכל. אז על ידי זה שאתה תלמד מה שאני לומד אז זה יהיה ההתאחדות הכי גדולה. ובפרט לעניין של התקשרות. אז הייחוד הכי גדול זה הייחוד של תורה. אז הוא היה לו קצת חוצפה ואמר לרבי: אז נו, וואס לערנט, מה הרבי לומד? אז הרבי אמר לו: איך לערן נגלה חסידות, וזה היה כל העניין. איך לערן נגלה חסידות. זאת אומרת שאם אתה לומד נגלה חסידות, אבל עם הכוונה של נגלה חסידות, אז מה החידוש? כל הזמן אנחנו לומדים נגלה חסידות, אז החידוש הפירוש הוא שלומדים נגלה חסידות עם כוונה שעל ידי זה אני מתאחד עם הרבי כי הרבי לומד נגלה חסידות ואני לומד נגלה חסידות וכל התורה זה עניין אחד. כי כשאני לומד נגלה חסידות באותו זמן.