מחלוקת רב חסדא ורבא במסכת גיטין בתורתו של אביו של הרבי זי״ע

00:00 וכידוע לכולם, התורה של ר' לויק זה... מבוסס הרבה על תורת הקבלה, וגם עניינים של נגלה דתורה הוא מסביר אותם על פי תורת הקבלה. זה המכתב שהרבי-- שר' לויק כותב לרבי, שכשלומדים עניין בנגלה דתורה, אז גם כדי להבין את זה לעומק, גם על פי נגלה, כשיודעים איך זה בשאר העניינים בסוד, אז זה מקבל טעם אחר לגמרי וזה נותן עומק, הבנה מיוחדת גם על הנגלה. וזה רואים את אופן הלימוד של ר' לויק באופן נפלא. אה, כיוון שמדברים פה על מסכת גיטין, נדבר עוד תורה מר' לויק, שזה סוגיה כללית, סוגיה כללית במסכת גיטין. אבל קודם כל נקדים, מה שנקרא פרטי, זה גם כן קשור עם הסוגיה שלומדים פה עכשיו, שזה הגמרא בפרק הזורק. אז נתחיל קודם עם הסוגיה של הגמרא שלומדים ומשמה נעבור לתורה של ר' לויק. אז בגמרא פה, מה-- סליחה, בתחילת פרק הזורק, דף ע"ז, מסכת גיטין. הגמרא אומרת, סליחה, "הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה", הדין שבן אדם, אה, זורק את הגט לאישה והיא לא קיבלה את זה בידיים, אה, אלא קיבלה את זה בתוך ביתה. הבית של האישה, אבל כל זמן שהאישה נשואה אז כל מה שקנתה אישה קנה בעלה. אז הרי הבית עכשיו זה לא שלה, זה בית של בעלה, והגט צריך להגיע לרשות האישה. אז הגמרא אומרת, המשנה אומרת שהיא מגורשת, הרי זו מגורשת. הגמרא מסבירה, אה, בגלל שכתוב "ונתן בידה", ולומדים "ונתן בידה" זה לא רק ידה, אלא גם כן גגה, חצרה וקרפיפה. זאת אומרת כשהתורה אומרת שצריכים לתת את הגט בידה, זה לא רק ביד אלא גם כן בחצר. איי, הגמרא תשאל, אבל הרי זה לא שלה עכשיו. אז

02:22 הגמרא אומרת אותו דבר כמו היד. הרי גם היד היא לא של, לא של, לא שלה. מעשה ידיה לבעלה. ואף על פי כן אנחנו אומרים גיטה וידה באים כאחד. ברגע שהאישה קונה את הגט היא קונה את היד שלה יחד עם הגט. שני הדברים באים ביחד. גיטה וידה באים כאחד. על דרך זה גיטה וחצרה באים כאחד. באותו זמן שהיא קונה את הבית, היא קונה גם כן את החצר-- את הגט. גיטה וחצרה באים כאחד, גיטה וידה באים כאחד. זה הסוגיה, ובעזרת השם ניכנס לזה עוד יותר בעיון בהמשך הזמן. אה, מה בדיוק ההסברה בזה? שלמה אנחנו אומרים שגיטה וידה באים כאחד? לכאורה, עדיין האישה אין לה יד. בפועל ממש איך זה עובד? עדיין, עדיין אין לו-- עדיין היא לא של עצמה, היא עדיין היא אישה. רגע לפני הגט, הרי היד, אין לה עדיין את היד שלה, על דרך זה גם הבית, החצר. לכאורה זה עדיין לא שלה. איך יכול להיות? איך זה עובד? שברגע שהיא קיבלה את הגט אז כאילו אוטומטית היא הופך להיות גיטה וידה באים כאחד, גיטה וחצרה באים כאחד. הרי ברגע ש-כ-כ-שנתן לה את הגט עדיין לא היה לה יד שלה, עדיין לא היה לה חצר שלה. איך עובד העניין בזה? אז יש קצות החושן, אה, הקצות בסימן ר'. הקצות מסביר שזה דין מיוחד ב-ב-בגירושין. זה עניין מיוחד דווקא בגירושין, שמכיוון שלא צריכים קניין גמור, הוא טוען, הקצות אומר שמכיוון שגירושין, הרי גירושין זה גם בעל כורחה. מן התורה הרי מותר לגרש אישה בעל כורחה. זאת אומרת שאנחנו לא צריכים קניין גמור. לא צריך שהאישה תזכה באופן של קניין גמור. כל העניין של הגט

04:36 זה בעל כורחה. מכיוון שכל העניין של גט זה בעל כורחה, אז לכן לא צריך ממש שיהיה לה קניין יד גמור, חצר גמור, ולכן אפשר להגיד גיטה וידה באים כאחד. לא צריכים שזה יהיה ממש קניין גמור, והוא אומר שזה נפקא מינה להלכה. הקצות אומר נפקא מינה להלכה ואומר למשל מה יהיה הדין אם זה לא יהיה איש ואישה? אם יהיה מדובר, נפקא מינה, בן אדם רגיל, ראובן ושמעון. אתה רוצה לתת מתנה? יש לך בית. ראובן יש לו בית, הוא רוצה לתת לשמעון מתנה את הבית. כן, ראובן רוצה לתת לשמעון מתנה את הבית שלו, והוא שם לו שטר מתנה בתוך הבית. אתם שומעים אותו? אותו דוגמה כמו בגט. יא, הוא רוצה לתת לשמעון מתנה בית. הוא לוקח שטר, כותב שטר מתנה והוא לא נותן את זה לשמעון ביד, הוא שם לו את זה בתוך הבית. האם אנחנו נגיד אותו דבר שהבית והשטר באים כאחד? כמו שאומרים באישה גיטה וחצרה באים כאחד, שברגע שהיא קנתה את הגט היא קנתה גם את החצר ואז יהיה גט גמור. נגיד גם כאן אותו דבר. הוא לא נתן את זה ביד, אבל הוא נתן את זה בבית, בחצר. אז נגיד שטרו וחצרו באים כאחד, וברגע שהוא קנה את השטר הוא קנה את הבית יחד עם השטר. אותו דבר. אומר הקצות ודאי שלא, זה לא אותו דבר. בגט אומרים את זה, אבל לא בשטר-בשטר מתנה. בשטר מכירה אי אפשר להגיד את זה. למה? כי בגט לא צריך קניין גמור. בגט צריך נתינה. לא צריך אבל שהנתינה יהיה באופן של באופן מושלם. לא צריך שיהיה זכייה, הקניין שה-שה-שהאישה תקנה את זה קניין גמור כי זה בעל כורחה.

06:42 לכן שמה אתה יכול להגיד גיטו וידו באים כאחד, גיטו וחצרו באים כאחד. לא צריך קניין גמור. אבל בשטר מתנה רגיל, שטר מכירה רגיל, ששם אתה צריך שהקונה יקנה את זה קניין גמור, קניין של זכייה. צריך לזכות בזה. זה עדיין לא שלו. הוא לא זכה בזה. שם אנחנו לא נגיד גיטו-- שטרו וחצרו באים כאחד. זה לא, אין פה, זה-זה לא קניין גמור. אין פה זכייה, עדיין הוא לא זכה. אין לו החצר, זה לא שלו. אי אפשר להגיד את הכלל הזה. כך אומר הקצות. הוא מביא על זה ראיה. מה הראיה שהוא מביא על זה? ראיה יפה. הוא אומר, אביא על זה ראיה מהגמרא בדף כ', המקדש באיסורי הנאה. מה הדין בגמרא? מקדש באיסורי הנאה כבר למדתם? מותר לקדש או אי אפ-- לגרש. סליחה. אדם שכותב גט על איסורי הנאה. הוא כתב גט על שטר, על דבר שהוא אסור בהנאה. זה גט טוב או זה לא טוב? הגמרא אומרת שזה גט טוב, נכון? למה? כי הרי איסור הנאה. אין פה, אין פה קניין. איך יכול להיות? הרי דבר שאסור בהנאה הוא לא יכול ליהנות מזה. אז איך אפשר לגרש באיסור הנאה? אלא מה, מה התשובה? כי בגט לא צריכים קניין גמור. צריך נתינה. לא צריך נתינה גמורה באופן שיהיה קניין גמור, ולכן אפילו שזה שטר של איסורי הנאה אין בזה שום בעיה. למה? מאותה סיבה, כמו שאמרנו פה, מכיוון שגירושין זה בעל כורחה, אז זה דין מיוחד בגירושין. כל העניין שצריך רק נתינה מצד הבעל, זה שהאישה לא יכולה לקבל את זה, לקנות את זה כי לא יכולה לזכות את זה כי זה איסור הנאה, זה לא מפריע

08:34 לגט. מצד הבעל הנתינה הייתה נתינה גמורה וזה נחשב לגט. אותו דבר גם פה בסוגיה שלנו. לכן אומרים גיטו וחצרו באים כאחד. זה הקצות. יש על זה אריכות באחרונים, ר' שמש כהן[?] ועוד כל מיני פלפולים שבעזרת השם פעם אחרת נדבר על זה. אבל זה לוקח אותנו לתירוץ-- הסבר מאוד מעניין של ר' לוי על הסוגיה הזאת, וכאן אנחנו נחזור לדף כ'. אז בבקשה, אם יש לכם את הגמרא תפתחו דף כ' עמוד א' במסכת גיטין. ונראה איך לומדים את הסוגיה שבעצם זה גם כן סוגיה כללית בכל מסכת גיטין. הגמרא בגיטין בדף כ' עמוד א' אומרת, אמר רב חסדא. רב חסדא אומר: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא. רב חסדא אומר אני יכול לפסול את כל הגיטים של העולם. וואו, מגיע רב חסדא ורב חסדא אומר אני יכול לעשות שכל הגיטים שבעולם יהיו פסולים. אמר ליה רבא: מאי טעמא? מה אתה רוצה? למה אתה רוצה לפסול את כל הגיטים שבעולם? מאיזה טעם? והוא-- רבא מתווכח איתו. רבא אומר לו מאיזה טעם? אי לימא משום דכתיב וכתב. כתוב בפסוק שהבעל צריך לכתוב ולתת את הגט לאישה, זה צריך להיות מצד הבעל, וכתב והכא איהי קא כתבה. זה לא הבעל, זה האישה. כולנו יודעים שבדינים של גט יש דין מיוחד שמי משלם על השטר של הגט, מי משלם על כל הכתיבה של הגט. האישה צריכה לשלם את זה. יש דין תקנת חכמים שכאשר בעל מגרש את האישה חכמים תיקנו, גמרא במסכת בבא בתרא, שהאישה צריכה לשלם את שכר הגט. למה האישה צריכה לשלם על זה? זה עשו מצד תקנת עגונות. פחדו שאם הבעל יצטרך לשלם אז הוא לא ירצה לגרש. הרי אנחנו מחפשים

10:53 לעשות כל מה שיותר שהבעל ירצה לגרש ולא יעשה בעיות. מכיוון שהבעל צריך לגרש, צריך להיות מרצונו ואם יגידו לו שזה גם עולה כסף הוא יעשה בעיות ולא ירצה לגרש והאישה תישאר עגונה. אז תקנת עגונות, חכמים תיקנו שהאישה משלמת על זה. וממילא האישה היא לא-- אז אם ככה זה לא גט, זה לא גט טוב. אם האישה משלמת על זה אז זה לא נקרא ונתן. זה לא שלו, זה שלה. זה-- לכאורה זה אופן לפסול את כל הגיטים שבעולם, מכיוון שהדין הוא שהאישה משלמת על הגט אז זה נחשב שזה שטר שלה. אז אם ככה זה לא, זה לא-- זה יהיה כתוב וכתב ואיהי קא כתבה. לא שהיא כותבת בפועל, הכוונה היא קא כתבה, הכוונה זה נחשב לגט שלה לא שלו, נכתב לכתיבה שלה בגלל שהיא משלמת על זה. זה טענה אחת. אז על זה הוא מתרץ לו רבא ואומר לו זה לא, זה לא סיבה לפסול. דלמא אקנויי אקנו ליה רבנן. אמנם היא נותנת את הכסף. כן, היא נותנת את הכסף, אבל החכמים עשו את זה כאילו שזה של הבעל. הפקר בית דין הפקר, כמו שרש"י אומר. אז החכמים מוציאים את הכ-- את ה-- את הכסף מיד אישה וזה נחשב כאילו שהבעל, זה של הבעל, קניין הבעל. אז ממילא זה לא בעיה, זה לא נחשב ל-- שהיא כותבת, זה נחשב שהוא כותב. זה דבר אחד. ואילו אומר רבא לרב חסדא, אלא מה תביא לי טעם אחר משום דכתיב ונתן. כן? פסוק אחר כתוב ונתן והכא לא יהיב לה מידי. יהיה-- כתוב וכתב, אחרי זה כתוב גם ונתן. יהיה-- צריך להיות נתינה והכא לא יהיב לה מידי. יהיה-- מכיוון שכאן כתוב

12:59 "ונתן", "ונתן", כי הרי צריך להיות כדי נתינה. זאת אומרת, הטענה של רב חסדא למה הוא פוסל את הגט? כי התורה אומרת "ונתן", ונתן פירושו שצריך להיות כדי נתינה. זאת אומרת, צריך שיהיה לזה שווה פרוטה, כמו שרש"י אומר, בר נתינה. בדרך כלל בתורה, כשבתורה כתוב "ונתן", כשנותנים מתנות לכהן או כל מיני דברים שבתורה כתוב "ונתן", נתינה צריך להיות נתינה של שיעור, צריך להיות איזה שיעור מסוים, וכאן הוא נותן לה חתיכת דף קטן שאין לזה שווי, אין לזה שווה פרוטה, אז אין פה כדי נתינה ולכן זה גם כן לא-- זה לא בסדר, זה לא נחשב לגט. אז רב-- רבא אומר לו, זה גם לא טענה טובה. דילמא נתינת גט היא. הכוונה "ונתן" זה לא נתינה של דף שצריך להיות שווי של דף שווה פרוטה, אלא הכוונה נתינה זה נתינה של גט, לא נתינה של שווי. מה הראיה שלא צריך שיהיה לזה שווי? תדע דשלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה כשר. או. אז כאן הוא מביא את הדין שאמרנו קודם. תראה, מה הראיה שלא צריכים נתינה של שווי, נתינה ששווה משהו. לומדים את זה מזה ששלחו מתם, מתם זה ארץ ישראל, כן? שקיבלנו מארץ ישראל הלכה, שאפילו אם הוא כתב את זה על, על איסורי הנאה, שאין בזה שווי כי האישה לא יכולה לעשות עם זה שום דבר, זה איסורי הנאה, אז זה גם כן כשר. אז מזה רואים ש"ונתן" לא חייב להיות כדי נתינה. צריך להיות נתינת גט, לא נתינה של שווי. ובמילא רבא שולל את רב חסדא, אומר לו מה אתה רוצה לפסול את הגיטין מצד שתי הטעמים האלה? שני הטעמים האלה הם לא טעמים

14:55 טובים לפסול את הגיטין. והגמרא ממשיכה, והגמרא אומרת, גופא: שלחו מתם, כתבו על איסורי הנאה כשר. שלחו מארץ ישראל להגיד שאיסורי הנאה זה גם כשר. אמר רב אשי, לא צריכים את הראיה הזאת, יש לי עוד ראיה. והא אנן נמי תנינא. במשנה שלנו פה לפני זה בדף י"ט עמוד א', המשנה אומרת עלה של זית, שמותר לכתוב גט אפילו על עלה של זית, עלה של זית. אין לזה שווי. ובמילא אפשר להביא ראיה מכאן, והגמרא ממשיכה שעלה של זית זה לא ראיה מספיקה כי חזי לאיצטרופי, כן? יכול להצטרף עם עוד. מה שאין כן הראיה הזאת זה ראיה טובה. עד כאן הגמרא אומרת שככה זה הלכה. זה הגמרא. וכאן מגיע ר' לויק ושואל כמה שאלות שצריכים להבין. מה פתאום רב חסדא רוצה לפסול את כל הגיטין שבעולם? מה הבעיה שלו? אצל ר' לויק השמות הם מאוד מאוד חשובים. מי אומר מה? זה אחד מהדברים הנפלאים. וראינו שהרבי קיבל את דרך הלימוד הזאת כאחד מהדברים שרואים בשיחות של הרבי, שתמיד מדייק בשם, מהשם לומדים המון דברים, שלשיטתו, כן? הרבי, רואים את זה גם על פי נגלה, כל העניין של בעל המימרא, מי אומר מה? למה רב חסדא רוצה לפסול את כל הגיטין שבעולם? מצד אחד, ומצד שני, מאיזה טעמים? מהשני הטעמים שהגמרא פה, הגמרא מביאה. למה רבא דווקא מלמד זכות? מה הסיבה שרבא דווקא הוא זה שחולק על רב חסדא והוא אומר שלא, שאפשר להשתמש בגיטין. גם כן, מה הראיה מכתבו על איסורי הנאה, כן? למה הוא מביא דווקא את הראיה הזאת, כתבו על איסורי הנאה, מה, מה רואים בראיה הזאת? וגם כן, מה הראיה מעלה של

16:55 זית? כל דבר, כל הפרטים ההם הם מדויקים. מעניין. המשנה כותבת: כתבו על עלה של זית. דבר משונה. למה כתבו על עלה של זית? חושב כזה דבר. מי כותב גט על עלה של זית? ואם כבר, למה דווקא עלה של זית? למה לא כתוב עלה של, אה, של תאנה? מה דווקא העניין של עלה של זית? אז כל זה ר' לויק מסביר באופן נפלא. אז תקשיבו טוב. נקודת העניין זה ככה. דבר ראשון, שני דברים כלליים בנוגע לגט. עניין כללי בנוגע לגט זה גט עניינו כריתות, הבדלה. העניין של גט, הבדלה, קשור עם גבורה. איפה כתוב פעם ראשונה העניין של ההבדלה? יש לנו את ה"ויבד-- בעצם ההבדלה שמדובר, יש את ה"ויבדל בין האור ובין החושך", אבל שמה זה לא הבדלה ממש, כמו שמובא בחסידות. עיקר עניין ההבדלה זה ביום השני, כן? "ויבדל אלוקים בין הרקיע", וכתוב רקיע המים, מים עליונים, מים תחתונים, שזה היה ביום השני. יום השני זה יום של גבורה. ואז נהיה ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. על פי חסידות, על פי קבלה, מים עליונים זה נקרא מים דכורין, משפיע. מים תחתונים זה מים נוקבין, זה מקבל, כן. וההבדלה, הגבורה, עושה הבדלה בין משפיע למקבל, בין איש ואישה וזכר ונקבה, עניין ההבדלה. אז זה גדר הגט, שהגט בא לעשות כריתות, הבדלה, כן, בין איש ואישה. כן. אז זאת אומרת הגבורה זה שורש הגט. עוד מעט נראה בזה עוד פרטים. נקודה שנייה זה שגט זה מילה של שבירה, כן? אחד מהתרגומים של המילה גט, כן, זה מובא במפרשים, בהתחלת המסכת למדנו על זה שהפירוש של המילה גט זה מילה של שבירה. מביאים ראיות מהתנ"ך שהמילה גט פירושו שבירה. מה זה שבירה?

19:01 שבירה קשור עם שבירת הכלים, שזה הולך על עולם התוהו, כן? מצד עולם התיקון אז צריך להיות אחדות. עולם התיקון, כמו שכולנו יודעים את המאמר החלצו, ההבדל בין תוהו ותיקון, שבתוהו-- בתיקון זה עניין של אחדות. בתיקון כל הספירות מתאחדים זה עם זה, מתכללים זה בזה. יש את העניין של אחדות. מה שאין כן בעולם התוהו, שמה שבירת הכלים. למה היה שבירת הכלים? בגלל שיש אורות מרובים, יש כלים מועטים, ומצד האורות מרובים של תוהו אז כל אחד רוצה להיות מלך, כל העם, כל התוקף, אז חסד לא סובל את גבורה, גבורה לא סובל את חסד, ואז נהיה העניין של פירוד, עניין של שבירה. אז שורש העניין-- ולכן באמת כתוב שתוהו זה עניין של גבורות. בעצם תוהו ותיקון זה חסדים וגבורות. עולם התיקון זה עולם של חסדים, שלכן שמה יש את התיקון וההתכללות והאחדות, כן, מה שאין כן עולם התוהו זה עולם של גבורות, ולכן נעשה מזה עניין של שבירת הכלים. אז יוצא שגט מגיע מהעניין של עולם התוהו ומהעניין של עולם הגבורות. עכשיו בוא נראה את זה גם כן בעוד כמה פרטים. הוא אומר, רקיע המבדיל. מבדיל, אומר ר' לוי יצחק, מבדיל, מ"ם בי"ת דל"ת יו"ד למ"ד, זה בגימטריה פ"ו, שם אלוקים. שמונים ושש, שזה השם של מידת הגבורה. שם אלוקים זה השם של הגבורות. אז זה המקום שמשמה מגיע כל העניין של גט. עוד איזה שם אנחנו יודעים שקשור עם גבורות? זה שם מ"ב. דיברנו על זה גם כן בשיעור אחר. שם מ"ב, השם של אנא בכח. יש שם איזה ארבעים ושתיים תיבות. ה-ה-ה-אנא בכח זה השם של גבורה. יש שמה מ"ב תיבות, ואנא בכח אומרים בזמנים

21:03 של גבורה. אומרים את זה בתפילה, בשחרית, במנחה, ב-ב-בקריאת שמע שעל המיטה וליל שבת. כל פעם שיש מצב של העלאות, זמנים של עלייה של עולמות, שזה עניין הגבורה, אומרים את השם מ"ב, לכן המ"ב מסעות היו, וכשבני ישראל הלכו לארץ ישראל אז היה מ"ב מסעות. שם מ"ב זה שם של גבורה. אם אתה תעשה חשבון גט: גימ"ל דל"ת ה"א וי"ו זי"ן חי"ת טי"ת. כל האותיות מגימ"ל עד טי"ת, המילה גט. אם תעשה חשבון של שלוש ועוד ארבע ועוד חמש ועוד שש ועוד שבע ועוד שמונה ותשע, אז בגימטריה מ"ב. זאת אומרת שהשם של גט מרמז על השם מ"ב, שהשם של גבורות. וממילא העניין של גט קשור עם מידת הגבורה ועם עולם התוהו. אומר ר' לוי יצחק, אם כך לפי זה רב חסדא. מה פירוש רב חסדא? שמו יקראנו רב חסדא. הוא היה איש החסד. זה התרגום של המילה רב חסדא. לא סתם חסד, אלא רב חסדא. רב חסדא זה רב חסד. יש חסד סתם, זה חסד מוגבל, חסד, חסד דקדושה, ששם שייך שיהיה גם כן הנהגת גבורה. יש אבל חסד בלתי מוגבל, רב חסד. כמו שאומרים בי"ג מידות הרחמים, כי אל רחום וחנון ארך אפיים ורב חסד. מבחינה של רב חסד, של מידת הרחמים, אין שום נתינת מקום לגבורה. לא רק שאין נתינת מקום לגבורה, אלא הגבורות נהפכים לחסדים. זה מה שאומרים בתפילה, אלוקים ברוב חסדך, אלוקים ברוב חסדך, מצד רב חסד, אז גם אלוקים מתהפך לחסדים. אין נתינת מקום לגבורה לגמרי, כי כל הגבורות נהפכים לחסדים, ולכן רב חסדא גם כן ידוע שרב חסדא היה כהן, איש החסד, זה עניין של כהן. אז רב חסדא

23:06 הוא רב חסד. עניין החסדים, החסדים לא סתם חסדים, אלא רב חסד. לכן הוא אומר אני רוצה לפסול את כל הגיטין שבעולם. גיטין זה גבורות. הוא רוצה לבטל את הגיטין, שלא יהיה גבורות. אבל לאחד איש ואשתו. לא לשבור אותם, לא להבדיל אותם, וממילא גם כן לתקן את השבירה של עולם התוהו, ולכן הוא רוצה לפסול את כל הגיטין שבעולם כדי לעשות את התיקון. היפך העניין של תוהו, היפך העניין של שבירה. לעשות את ההסכמה של איש ואשתו. הגמרא אומרת את זה באמת בגיטין בדף ז עמוד ב. הגמרא בדף ז עמוד ב. יש פה בגיטין. הגמרא אומרת שאמרו לרב חסדא. שאתה חיזק. ז עמוד א. איפה זה? אתה. דף ז עמוד א. חסדא שמך וחסדאין מילך. בדף ז עמוד א. שם שלך זה חסד-- ואתה כל המילים שלך זה חסד. זאת אומרת שרב חסדא היה עניין חסד ולכן הוא רוצה לשבור ולבטל את כל הגיטין שבעולם. הוא רוצה שיהיה חיבור. ר' לוי יצחק מביא פה את הפסוק גם כן. יש פסוק בפרשת אחרי כתוב, "ואיש כי ייקח את אחותו, חסד הוא", כן? איש, זאת אומרת שהשורש העניין של ייחוד, איש כי ייקח את אחותו, כן, שעל פי קבלה, על פי הזוהר זה האחדות של איש ואישה למעלה, שזה חסד. זאת אומרת תמיד על ידי חסד נעשה דווקא העניין של ההתחברות, היפך העניין של פירוד. עוד ר' לוי יצחק מסביר על פי זה גם כן, כשעושים את הקידושין של איש ואישה אז נותנים את הטבעת על האצבע. מה העניין שנותנים את הטבעת? קידושין זה כסף, כסף זה חסד. כידוע, רב חסד זה העניין של כסף, כסף מלשון נכסוף נכספת. כסף

25:21 זה עניין של חסד, עניין של של של אה, של אה, של אה, של אהבה. והטבעת נותנים איפה? שמים את זה על האצבע. מה העניין של אצבע? הוא אומר שאצבע יש בזה אותיות צ"א ע"ב. צ"א זה בגימטריה הוי' אדנ"י, שתי השמות שזה הייחוד. ייחוד הוי' ואדנ"י. הוי' ואדנ"י זה השמות של של ייחוד אלוקות, ייחוד דה'. שמה זה מוקד הייחוד, איש ואישה. אז הוי' אדנ"י בגימטריה תשעים ואחד. ע"ב בגימטריה חסד. אז אצבע זה הייחוד הוי' אדנ"י שנעשה על ידי מי שעשה חסד. על כל פנים, אז העניין שרב חסדא בא לבטל את כל העניין של גיטין, אדרבה, הוא רוצה שיהיה עניין של חסדים. מגיע רבא. ורבא אומר לו שאי אפשר, אדרבה. למה רבא הוא זה שחולק עליו? אומר ר' לוי יצחק, רבא, תסתכלו במילה רבא. רבא ורב חסדא. יש להם אותיות, שלוש אותיות דומים ושלוש אותיות חסר לו, נכון? איזה, איזה אותיות חסר אצל רבא? אותיות חסד. זאת אומרת שרבא יש לו, חסר לו את החסד. זאת אומרת שרבא דווקא עוד כן איש של גבורות. רבא, רב חסדא בלי חסד. זאת אומרת אצלו נשאר רק הרבא בלי החסד. כלומר שהוא מענייני ושורשי רבא קשור עם גבורות. ומסביר את זה גם כן על פי קבלה, כשב-ב-כתוב בכתבי האר"י ז"ל שהשורש הנשמה של רבא זה מנעמה העמונית. כתוב ש-- כשאברהם אבינו הלך ל-- כל הסיפור בפרשת וירא. אברהם ולוט, איש בית אברהם וראש הטיב את רוב. יש שם איזה כתבי האר"י ז"ל שיש אנשי, אנשי בית-- זה כתוב, "ויקחו את לוט", לוקח את הלשון של הפסוק שיש שמה ראשי התיבות

27:57 האר"י ז"ל או סוף התיבות שהאריז"ל אומר שזה סוף התיבות רבא, שמשמה רואים שהנשמה של רבא יצא מנעמה העמונית. ככה כותב האר"י ז"ל. כלומר ההבדל בין אביי ורבא, שאביי הוא בקו הימין, קו החסד, חכמה שזה מואב ורבא זה מקו השמאל גבורה בינה שזה עמון. מואב ועמון זה חכמה ובינה. מואב זה מלשון אב חכמה. עמון זה זה זה בסגולה בבינה. ובכללות העניין של חכמה ובינה זה, זה, זה, זה אביי ורבא, ורבא שייך לקו הגבורות בינה על כל פנים. איך שיהיה מספיק זה שאומרים שרב חסדא בלי חסד זה רבא. זה גם מספיק כדי להבין שרבא היה למידה הפוכה. ומעניין שכל הסוגיה בגיטין סתם זה לומר ב אומר את זה. אבל כל מסכת גיטין מתחיל עם המחלוקת של רבה ורבא בקשר למה-- למביא גט ממדינת הים. זה המחלוקת של רבה ורבא. למה צריך להגיד. זאת אומרת שרואים שרבא הוא דווקא זה שמעודד את הגט. מכיוון שרבא מגיע מגבורות, לכן רבא דווקא כן מעודד את הגט. עכשיו איך רבא מסביר למה כן? כאילו מה, במה, איך הוא מסביר לו? אז כאן מגיע הדברים שלמדנו. דבר ראשון הוא אומר כתוב "וכתב", יא, מי כותב? הטענה של רב חסדא זה לכתוב, הבעל צריך לכתוב, יא. כאן האישה כותבת, אז ממילא זה לא נחשב. אז מה אומר לו רבא? גם אם האישה כותבת זה גם בסדר. כי חכמים כן. מה ההסבר ברוחניות העניינים? תקשיבו טוב, זה גישמאק. גישמאק מחסידות, כן, הגישמאק של פני מסעדיר. הוא אומר חסד, חסד זה משפיע. כן, כל העניין של חסד זה קשור עם המשפיע. רב חסדא לא סתם חסד, הוא

30:14 רב חסד. הוא אומר מי צריך? מי, מי הוא זה שכותב? מי נותן? צריך להיות שם משפיע. צריך לבוא מה-- מה-- מהמקום של זכר המשפיע. ופה האישה, מה האישה נותנת? זה קשור לאישה. זה לא נחשב ל-- זה לא נחשב לכתיבה. מה אומר לו רבא? זה גם בסדר. מה ההסבר? ההסבר הוא שאחד מהחילוקים שמוזכר בחסידות בין תוהו ותיקון שבעולם התוהו זה שם ב"ן. עולם התיקון זה שם מ"ה. המ"ה והב"ן, כן, זה תוהו ותיקון. שם מ"ה שייך לעולם התיקון? שם מ"ה זה משפיע מבחינת זכר. שם ב"ן זה מקבל מבחינת נקבה, יא, ובמילא אדרבה מצד העניין של מידת האמ-- מצד, מצד העניין של מידת-- מצד העניין של עולם התוהו, גם אם האישה כותבת זה גם כן נחשב. זה גם בסדר, יא, זה, זה מה שרבא אומר לו. לכן זה גם, לכן זה גם, זה גם גט טוב. זה מצד אחד. אלא מה אתה אומר הצד השני העניין של "ונתן". צריך להיות נתינה, נתינה שיהיה לזה שווי ופה אין נתינה. זה התנאי של רב חסדא. הוא אומר לו לא צריכים נתינה, גם נתינה של איסורי הנאה זה גם טוב. מה ההבדל פה? גם פה יש את ההבדל בין תוהו ותיקון. מסביר ר' לוי ככה. העניין של, אמ, יש נתינה של תוהו, נתינה של תיקון. בעולם התיקון מתי זה נחשב נתינה? צריך להיות נתינה שיהיה בזה איזשהו... מה-- אחד מהחילוקים בין תוהו ותיקון זה שתוהו לא אכפת לו מהכלים. תוהו נותן אורות מרובים. למה היה שבירת הכלים? כי היה אורות למעלה מהכלים. זאת אומרת נתינה בלי הקבלה. נתינה כזאת גרמה לשבירת הכלים. זה הנתינה שמצד עולם התוהו. מה שאין כן,

32:32 הנתינה, זאת אומרת שמצד עולם התוהו לא אכפת לי אם מקבל, לא מקבל, העיקר זה הנתינה. בעולם התיקון אבל להפך, הוא רוצה שיהיה קבלה מצד המקבל. אז ממילא זה מה שהוא אומר שאפילו נתינה, שדווקא רבא, רבא שהוא מגיע מעולם התוהו, שהוא רוצה לעודד את הגט, הוא אומר אפילו איסורי הנאה זה גם טוב. הטענה של רב חסדא זה עולם התיקון. צריך להיות מקבל. צריך שיהיה איזשהו שווי. צריך שהאישה תהנה מזה. אם היא לא מקבלת אז אין פה נתינה, אין לה שום, אין לזה שווה פרוטה. צריך שהמקבל יקבל משהו. זה הטענה של עולם התיקון. מגיע רבא שהוא מגיע, רוצה להגיד שהגט הוא כן טוב, הוא אומר מה אכפת לי? העיקר זה נתינה, אפילו אם אין לזה שווי. אפילו איסורי הנאה, נתינה, כי אי אפשר ליהנות מזה, גם זה נחשב לנתינה, כי זה בעיקר ההבדל בין תוהו ותיקון. בתיקון צריך להיות נתינה של תיקון, נתינה שאפשר ליהנות מזה. ותוהו יכול להיות נתינה שאי אפשר, זה גם כן עניין של נתינה, וזה מה שהוא אמר, "תדע דשלחו מתם". מה זה תדע דשלחו מתם? שמארץ ישראל שלחו להגיד שגט על איסורי הנאה זה גם כן כשר. אז הוא נותן פה הסבר שלם שהפשט תדע דשלחו מתם, הכוונה עולם התוהו. מסביר הסבר שלם: תדע, תדע, תדע זה, יש דעת ויש דעת של עולם התיקון ויש דעת של עולם התוהו. בלע בן בעור שהוא המלך הראשון של עולם התוהו, בלע בן בעור בגימטריה דעת, דעת דתוהו. זה ההבדל בין דעת דתיקון לדעת דתוהו. מה ההבדל בין דעת דתיקון לדעת דתוהו? בתיקון דעת זה מלשון התקשרות, "והאדם ידע את חוה". אז שמה עניין הדעת

34:37 זה להפך, להתאחד, להתחבר, התקשרות והתחברות זה דעת בקדושה, ושמה צריך להיות התקשרות כמו שצריך. אבל בעולם התוהו דעת זה מלשון שבירה. כתוב דעת מלשון שבירה, "וידע בהם אנשי סוכות". בחסידות מובא תמיד את הפסוק בשופטים, "וידע בהם אנשי סוכות", וידע מלשון שבירה. אז דעת יש לזה פירוש של התקשרות והתחברות ויש דעת מלשון שבירה. אז בעולם התיקון, הדעת של תיקון, אז זה סוג אחד של דעת. שמה רוצים שיהיה ייחוד איש ואישה. אבל בעולם התוהו הדעת מלשון שבירה וזה עניין הגט. תדע, התדע פה זה תדע של עולם התוהו, זה תדע של שבירה. שלחו מתם, שזה מצד המדרגה של, של עולם התוהו, אז שמה יכול להיות העניין של, של הגט, דווקא כן יכול להיות עניין של גט. וזה גם כן הקשר עם העניין של עלה של זית. מה הקשר עם עלה של זית? אז הוא אומר כזה ווארט. מה רואים? יש זית ויש עלה של זית. זית זה בקבלה, זית זה יסוד. העניין של זית מסמל את ספירת היסוד, כי הרי בשבעת המינים הזית הוא השישי. השבעת המינים זה כנגד השבע מידות. זה יש חיטה, שעורה, גפן, תאנה ורימון. זה החמישה הראשונים. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד. ארץ זית שמן ודבש, זה יסוד ומלכות. על פי חסידות, אם ככה יוצא שמן זית, ספירת היסוד. יסוד זה עניין של התקשרות, משפיע מקבל. כל העניין של יסוד זה החיבור שיש בין איש ואישה. אז הזית מסמל על הקשר שיש בין איש ואישה. זה הזית, אבל עלה של זית זה הפוך. העלה זה ההפוך מהז-- הזית עצמו שמוציא את השמן. אז זה החיבור. העלה זה הכריתות. הגמרא אומרת שהעלה לא מתחבר עם

36:59 הזית. יש בהלכות של טומאה וטהרה, שהעלים אין להם לא חלק מהזית. זאת אומרת שזה הפוך, זה בא לעשות כריתות. איפה אנחנו רואים שהעלה בא לעשות כריתות? תראו את העלה של זית. מה היא אומרת? כשהאיש והאישה נשואים אז המזונות זה על הבעל. הבעל צריך לדאוג לה למזונות. אז היונה אומרת לנוח, "יהיו מזונותיי מרורין ביד הקדוש ברוך הוא." עכשיו כשאני מתגרש אני לא הולך לקבל את המזונות מהבעל. אני הולך לקבל מהקדוש ברוך הוא בעצמו. זה כל העניין של גירושין, שהאישה עכשיו כבר לא מקבלת מזונות מבעלה. היא מקבלת המזונות ישר מהקדוש ברוך הוא. אז ממילא זה הרמז שבעלה של זית, כל הדין הזה שלומדים, יש-- לא צריכים שיהיה לזה שיעור ושאפשר לכתוב גט על עלה של זית. למה חכמים בחרו דווקא עלה של זית בתור דוגמה שאפשר לכתוב גט? כי בעצם בעלה של זית מרומז כל העניין של הגט מהסיפור של יונה עם העלה של זית. אז זה, זה, זה-- ובפרט על פי כל מה שהסברנו עד עכשיו. אז ממילא יוצא שזה המחלוקת בין רבא ורב חסדא. רב חסדא, שהוא בחינת תיקון חסד ולא סתם חסד, רב חסד, הוא רוצה להפך. הוא רוצה לתקן את הכל שלא יהיו גיטין, שכולם יחיו ביחד. הוא רוצה לחבר, הוא רוצה לפעול שיזדווגו. מה שאין כן רבא שאצלו העניין זה דווקא עניין הגבורות וכולי. אז הוא טוען שאדרבה, שאפשר לסדר שהגיטין יהיו בסדר וזה השיטה של רבא. ואומר, לסיים, למה רב חסדא לא התחרט. בגמרא משמע שרב חסדא אחרי כל הדברים האלה, רב חסדא לא חזר בו. רב חסדא מצידו הוא עדיין חושב שהגיטין הם לא בסדר. אי אפשר לקבל את הגיטין.

40:06 הרב לוי"ק מסיים. למה? כי הגמרא הרי אומרת בסוטה שהקדוש ברוך הוא אמר שימחקו את השם שלו כדי להטיל שלום בין איש ואשתו. אה, זאת אומרת שבסוטה מוחקים את שם הוי', אה, מוחקים את השם של הקדוש ברוך הוא כדי לחבר את העניין של י-ה. איש זה אש י', אשה זה אש ה'. אה, כדי שאיש ואשתו זכו שכינה שרויה ביניהם. ייחוד י-ה. אז מוחקים את שם הוי' כדי להציל את הייחוד י-ה. למה? כי ייחוד י-ה זה יותר גבוה אפילו מייחוד שם הוי'. מוחקים את שם הוי', אה, כדי שיוכל להיות הייחוד של איש ואשתו. אז זה מה שאומרים. אם אנחנו רואים בנוגע לסוטה שמוחקים את שם הוי' כדי שיוכל להיות ייחוד י-ה, כי ייחוד י-ה זה יותר גבוה מייחוד שם הוי'. זה מובא בפרקי סדר, ייחוד י-ה זה ייחוד מוחין וכולי. זה ייחוד יותר נעלה. אז ודאי, אה, שצריכים לפסול את כל הגיטין שרוצים להפריד בין איש ואשתו, אה, כדי שיוכל להיות הייחוד של איש ואשתו, ייחוד י-ה. וכאן המקום להוסיף, כי הם מדברים פה על האות הזה של הייחוד. הרבי כותב באיזו הערה באחד מהמכתבים בקשר לכ' אב, שהרמז שהרב לוי"ק נפטר בכ' מנחם אב, ו-- והרבנית חנה נפטרה בו' תשרי, שכ"ו זה גימטריא שם הוי'. הרבי מקשר את זה עם העניין של איש ואשתו שכינה שרויה ביניהם, אה, שה-שהכ' וו', כ"ו, שם הוי', זה עניין של שכינה שרויה ביניהם. למרות שפה אומרים י-ה דווקא, אה, כאן מדברים על שם הוי', אבל זה גם כן רמז בקשר לרב לוי"ק. על כל פנים, אז זהו בפנימיות התירוץ של רבי לוי"ק, שקשור עם כלל המסכתא, שנותן לנו הבנה כמה צריכים להשתדל. זה השיטה

42:07 של רב חסדא, שצריכים להשתדל שלא יהיו גיטין, מה שאין כן רבא, שהוא מלמד זכות על הגיטין. דרך אגב, אנחנו ראינו במוחש אצל הרבי, אפשר לראות את זה בכל המכתבים, שיש עשרות ומאות מכתבים של הרבי, שהרבי תמיד בכל מצב, בכל אופן, באיזה מצב שהיה, תמיד ניסה בכל הכוחות לדאוג שיהיה שלום בית, שלא יביאו-- לא יגיעו למצב של גט. אפילו במצבים של דברים מאוד מאוד קשים וכולי, הרבי תמיד ניסה בכל התוקף להביא שיהיה שלום בית ושלא יעבור למצב של גט. ואם כבר היו צריכים להגיע למצב שלא הייתה אפשרות לזה, אז הרבי היה שולח לרבנים. הרבי בעצמו, כמו שהוא כתב כמה פעמים, שבבית רבותינו נשיאינו הקפידו שלא יהיה להם שום חלק, אה, שום, שום זה, כש-כשצריכים לכתוב, לא-לא רצו להיות ב-במקום הזה. לפי הפירוש של רבי לוי"ק אז זה מובן. העניין של הרבי זה קשור עם רב חסדא, רב חסד, שעניין זה עניין התיקון. עניין האחדות, אה, לגרום שיהיה שלום בין איש ואשתו. אז כל עניין שזה היפך, אז הרבי תמיד לא רצה להיות קשור לזה. על כל פנים מסיים בטוב.