התבוננות בחסידות - עבודת התפילה בדורנו

00:02 לפני שאני אתייחס בפרטיות על השאלה, אז דבר ראשון, סתם נקודה כללית. לפעמים כשעושים בעיה ממשהו, זה הופך להיות לבעיה. עושים שאלה, אז פתאום נהיה שאלה. לפעמים צריכים לחטוף שלא יהיה, השאלה לא תהיה קיימת. אז ממילא זה הופך להיות לנושא שלא קיים. הבעיה, המציאות. אנחנו מייצרים לפעמים איזושהי בעיה ועושים אחרי זה פילוסופיות שלמות. כל ה-- כל השיח הזה ששייך לדור שלנו או בזמן שלנו, שייך לזה, תפילה. כל הדבר הזה, התפילה, זה ש-- היא מקור לשאלה פסולה שבעצם לא הייתה אמורה להיות קיימת בכלל. המקור של השאלה היא לא, לא המקום הנכון בכלל. עושים שאלה ואז פתאום ויכוחים. בחורים יושבים בחדר אוכל, במקווה, שם ופה וזה וזה, בטני עם פיצה. זה רש"י, זה רש"ש, זה כן, זה לא, זה עניין זה. לפעמים אנחנו מתעסקים בבעיה שאנחנו יצרנו אותה והיא הפכה להיות הגנץ המציאות, כי שוכחים על מה מדובר. הרבי בשיחות הרבה פעמים מדבר על הדבר הזה של, של יוצרים. דוגמאות לשיחות של הרבי מביא את הוויכוח השלם שהיה בין המלה לנזיר. זה היה איזה ספר שהרבי הרבה פעמים מדבר על זה. היה שם כל מיני חוכמות וכל מיני סיפורים. היה שם שאלה, סיפור שהיה קשור עם אבן שמשתמשים בשביל, איך קוראים לזה? טחנה. להחזיק את האבן ואיך להחזיק את-- אני לא זוכר מה השאלה, אבל אני צחקתי כשסיפר לי את זה. כאילו היה סיפור שלם עם שאלה שלמה. אבל במציאות זה לא שייך. הסיפור לא קרה במציאות כי במציאות לא שייך שמה להחזיק אבן של טחנה כי זה לא קיים. ואבן אולי קרינה. תתבוננו, שאלה על דבר שלא קיים במציאות. מדבר על זה הרבה פעמים כי השאלות שאנשים שאלו

02:26 על הרמב"ם ורש"י. מה העניין? צריכים לפעמים לחשוב על מה מדובר פה. אז הבעיה זה-- אני חושב שהטעות שלנו הרבה פעמים זה שעשינו מזה מדרגה. אתה עושה ממשהו מדרגה ואז אתה מתחיל לפחד מזה. עשינו מדרגה מהזה תפילה, אוי, וגם המלאכים, אני חושב. עשינו מזה מדרגה. הבחור הזה מדרגה. ברגע שעשית מזה מדרגה אז זה מפחיד. אז אני כן שייך, אני לא שייך. אז זה כן, אז זה לא. בגלל זה אנחנו מחטפים. הגישה הזאת היא לא גישה נכונה מלכתחילה. הרי זו תפילה. אם אתה תסתכל בספרים, מהתניא, מליקוטי תורה, ואתה הולך ממאמר למאמר, מרבי לרבי, ובתורה של הרבי שלנו, הרבי הרש"ב. זה לא, מה זאת אומרת? עשינו מזה ליקוט. מה זה סדר? מה זה סדר? דיבורי עולמה? עשינו מזה ליקוט. משיח. מה זה משיח? משיח זה ליקוט. משיח זה גאולה של עולם כל ישויותיו. כמאמר יומא חסיד. יש לזה-- בגלל שקוראים לזה שם אחר, אז זה משהו אחר עם משמעות אחרת. על כל שיחה שאתה תתפוס בהם יביאו משיח. אז מה הרבי מדבר? מדבר על הליקוט. מדבר על החסד העליון. מדבר על להגדיל את הישות והעצמות שלי במהות, בעולם, בכל דבר. ואיזה זמן הרבי עושה את זה? כשאתם קוראים כל מאמר שאתה לומד גם תורה, אז מה זה בתפילה? גם כשאתה לומד תהילים, אז הרבה פעמים אתה במוד, אז אתה עסוק בתפילות אפילו שהוא שוכח. כן, לפעמים אנחנו לומדים, אבל אנחנו כל כך עסוקים באסכולה שאנחנו שוכחים. מתי הזמן שאתה מתחבר? מתי שאתה חושב שיש פה משהו אלוקי? מדברים על הריכוז וכל האסכולה הופך להיות למשהו חי. זה התפילה. אז מה בכלל הספק? מה בכלל השאלה האם אני

04:38 צריך להתפלל, צריך להתפלל? אני בדור שלנו מתפללים. אני שייך או לא שייך? השאלה מלכתחילה נובעת ממקום כל כך מצומצם. אנחנו בונים סגנונות, בונים מערכות, בונים שמות, בונים תארים, ופתאום זה הופך להיות כן שלמה שלך. אתה יושב במקום של רבי עקיבא. אז אתה יודע מה זה? אתה עושה עניין מזה. זה לא העסק. בעצם רואים את ספרי הרבי בשעה. הרבה פעמים קשה לנו פה רעש. הרבה רעש מהדבר שם. הרבה אנשים באים אליו בקשר לזה שאני רואה שזה גם כן אחת השאלות פה, שכולנו, האם צריכים להתחבט על איך עושים את זה עצמי, כשאני חושב סידור לעשות את זה באופן שזה לא יגולס. אני יכול לעשות את זה בחדר סגור, פתוח, אני אומר לך. ראיתי פעם את שלמה כותב שבן אדם שמסתיר את עצמו אז גם כן יוצא מזה שהוא לא בן אדם שמגלה את עצמו. עצם העניין שאתה עושה מזה עסק שאתה צריך להסתיר את עצמך, זה גם כן מראה שאתה כאילו מדבר על משהו מאוד חשוב. אם העסק רודף שטרות. זה לא שייך להיות בכם כי חושן זה גוי. אני אכנס לחדר שם. אני אתם. רק אני. רק אני. רק אני. בראש. אני אומר לכם, זה כאן גם מסתיר את עצמך. אז זה עסק. כך צריך להיות. זה הדבר הנורמלי. להתפלל זה הדבר הנורמלי. אבל הבריא זה הדבר הנורמלי. זה בן אדם, זה מין, זה יהודי. ותפילה אז זה אישי. אז מה כאן? מה צריך להסתיר פה? מה צריך? איפה צריכים להסתתר? כמובן שאתה לא צריך לעמוד באמצע הגן הלא טבעי ולשים את הקייס על המכוניות ולעשות את זה ולהתחיל לנגן ניגון. זה דבר אחד. אז איפה

06:42 שנעשה, אבל עצם העניין של לחשוב חסידות לפני התפילה ולהתפלל, ולשים ... עבודת התפילה, זה, זה, זה החיים עצמם. זה לא איזה הידור. עושים איזה דבר קדוש, ואז פתאום הופך להיות פה כל מיני שאלות שיש לנו על זה. כן שייך, לא שייך, לא בשבילי, העולם לא. לא, לא, זה, זה, זה מהותי לחיים עצמם. עכשיו מתחילים שאלות: מראה מקומות, איפה כתוב? לא צריך להיות כתוב, זה הדבר עצמו. כל לימוד, כל שיחה, זה מה שמדובר. ואם אתה רוצה מראה מקומות, אז תיקח. תראה שיחה או מכתב של הרבי, תתחיל מההתחלה ותראה שיחה אחרי שיחה מה כתוב שם. בכל שיחה כתוב, כתוב על הנקודה הזאת. דברים כאלה ודברים כאלה. תתחיל משמעות. תבוא לראשון לצעירות. תלך לאחרי קדושים. תיקח שיחה אחרי שיחה. מה הרבי, הרבי... אתם עכשיו עם חיים גושן[?], כן, בחורים טובים. את כל הידוע בפי. מה הרבי מדבר? שיחת אחרי קדושים. גולה, גאולה, להכניס את האל"ף לתוך הגולה. העניין של מה עוד? מה המטרה פה? מה המהות של השיחה? שצריכים להכניס את האלוקות לתוך המציאות, לתוך הקטע, לתוך החיים שלי. מתי אני עושה את זה? בתפילה. זה הזמן לתפילה. אחרי זה, זה נמשך במשך היום. אז מהעניין הזה של התפילה אנחנו חושבים שברגע של סדר ברכה זה העניין של זה סידור. אז הרבה מכל הספיקות שלנו וכל המתחים שיש מסביב לזה, אז מאבד את ה... זה כבר לא מסתכלים. אז הסדר זה עניין בחוץ. אז להתפלל כי אי אפשר אחרת. חיים היא תפילה, אז מתחיל זה בחיים. עכשיו בעניין של תורה סגיס, הרבי מביא את הסיפור של קושלת[?]. כי הרבי רצה לתת לו ריבוי שנים, אז

08:50 הוא לא רצה ריבוי שנים. פעם ראשונה זה חידון שהרבי נותן מדיאלי. מה זה המטרה? אז הבאנו בשיחה עם גרי"א[?] שקושלת[?] אמר לרבי: זה לא מתנה. לא, זה לא עניין של לקבל מתנה. אתה אומר תנאים. ככה מתנה, ככה מתנה. אני רואה את זה ככה, רואה את זה ככה. הרבי שואל: כן, ... אבל תראה, זה חצי ברכה. תענה לי, מה, תעשה תנאי? מה אני אסביר? קושלת[?] לא עשה תנאים. הוא רק הזכיר מה שהסביר לו, שהחיים זה ראשון אלוקות. זה לא אלוקות, זה לא חיים. הנה, זה שנים, הם לא חיים. זאת שעה שתית אפשר לחיות ואפשר לחיות. זה לא חיים. רבי אלעזר, ככה אומרים, רבי אלעזר חי. לא, אין רבי אלעזר. חיים זה ראשון אלוקות. חיים בלי אלוקות זה לא חיים. ואיך הרבי אומר, זה הדי־אן־איי, זה הדי־אן־איי שלנו, הדי־אן־איי. האדמו"ר, שהמילים נדע לשווא, הדי־אן־איי של יהודי. מה זה הדי־אן־איי שלנו? הדי־אן־איי הוא הרגש להשמור שיא. חיים זה אלוקות. חיים זה אלוקות. זה לא חיים. וזה התפילה.