חוה נכשלה, נח נכשל – ושרה גילתה את סוד השמחה | חיי שרה לאור החסידות

00:00 שמתם לב שבפרשת השבוע, פרשת חיי שרה, אז הסיפור המרכזי מדבר על אליעזר עבד אברהם. תשאלו כל ילד, הוא יגיד לכם: מי היה האיש שהלך בשליחותו של אברהם אבינו לחפש את השידוך, את רבקה? אליעזר. אבל כשאנחנו מתחילים לבדוק איפה מופיע השם הזה, אנחנו לא נמצא את זה בכל הפרשה. אף פעם אחת לא מוזכר שמו של אליעזר בפרשה. נקרא רק בשם עבד. "ויקח העבד", "ויאמר העבד". הכל מדובר על איזה עבד שאין לו שם. עוד יותר מזה, גם כשהוא נפגש עם בתואל, עם האבא של רבקה, עם לבן האח, וכשהוא מתחיל לדבר איתם ורוצה להגיד להם מי אני, מי הוא, אז איך הוא מזדהה? הוא אומר: "עבד אברהם אנוכי". אין שם. לכאורה נשאלת השאלה: מה הסיבה לזה? אנחנו צריכים לחפש את זה ברש"י, במדרשים, בגמרא, אבל בפסוק עצמו הוא לא מופיע. שזה מביא אותנו לנושא שאנחנו נדבר היום. הנושא מרתק ביותר ואחד מהנושאים הכי חשובים בעבודת השם של יהודי שאנחנו לוקחים מפרשת השבוע. איך אנחנו עושים את השליחות שלנו בצורה הבריאה והנכונה ביותר? הרי אליעזר עבד אברהם נחשב לשליח הראשון, לעבד הראשון שאברהם אבינו, היהודי הראשון, שולח אותו בשביל תפקיד. לא סתם תפקיד, תפקיד היסטורי. יצחק אבינו הוא הבן היהודי הראשון שנולד יהודי לגמרי. ברית מילה בשמונה ימים, כמו שחכמינו אומרים, וכאן מדובר, מדובר על החתונה הראשונה של המשפחה היהודית שנולדה יהודי, מה שנקרא, מההתחלה. יצחק אבינו. מדובר על משהו חשוב ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. אברהם אבינו שולח את העבד לעשות את השליחות הזאת, לעשות את התפקיד. כאן אנחנו לומדים על הנקודה המרכזית בחיים שלנו בתור יהודים, שאנחנו צריכים לדבר על זה, ללמוד את זה, להבין את זה.

02:29 איך אנחנו מוציאים את האני שלי מהמרכז? לא אני נמצא במרכז, אני עשיתי, אני פעלתי, אני עושה, אני פועל, אני הולך, אני מגיע. יש איזה אני מסוים שאת האני הזה אנחנו צריכים להוציא מהמרכז. בואו נדבר היום על הענווה הבריאה שהתורה בפרשת השבוע מלמדת אותנו. מה זה אומר ענווה בריאה? בתורת החסידות מוסבר: ענווה זה לא כמו שהעולם חושב. בן אדם שאומר מי אני, מה אני, אני כלום, אני לא שווה. ענווה בריאה זה דווקא להפך. בן אדם שמכיר במעלות שלו, הוא יודע בדיוק מי הוא. הוא יודע מהם הכישורים שלו, התכונות שלו, המעלות המיוחדות שיש לו, ולמרות זאת הוא לא מתגאה בהם. הוא אפילו לא מרגיש אותם. הבעיה המהותית זה מה שנקרא בלשון החסידות, להיות מורגש, להרגיש, לשים את האני במרכז של העשייה, במרכז של עבודת השם, וזה דבר נפלא שאנחנו לומדים מתוך פרשת השבוע. בואו נחזור להתחלה, נלך להתחלת הפרשה ונדבר על הסבר נפלא ועמוק שמוסבר בתורת החסידות על פי הזוהר. הזוהר שואל שאלה פשוטה על פרשת השבוע, התחלת הפרשה. מה קורה עם שרה אמנו שכל הפרשה נקראת על שמה של שרה? למה שרה היא היחידה שזכתה מכל האימהות הקדושות שהתורה מספרת על חייהם? לא תמצאו את זה, לא על רבקה, לא על רחל, לא על לאה. "ויהיו חיי שרה מאה שנה, עשרים שנה ושבע שנים, שני חיי שרה". התורה משקיעה בתחילת הפרשה ועל שם זה נקראת כל פרשת חיי שרה, לספר לנו על חיים מיוחדים. החיים של שרה אמנו. שואל הזוהר: למה דווקא שרה התורה מדברת על החיים שלה? והזוהר אומר ששרה בעצם היא עשתה משהו מיוחד ביותר. היא גרמה לתקן את מה שקלקלו חוה ונח.

05:02 והזוהר אומר ככה: באה חוה לעולם, האישה הראשונה חוה ירדה לעולם והיא ניסתה לעשות תיקון, לתקן משהו מיוחד. עוד מעט נסביר מה. אבל היא לא הצליחה. לא רק שהיא לא הצליחה, היא נדבקה בנחש. כלומר, היא קלקלה. נחש הקדמוני, חטא עץ הדעת. בא נח, הוא ניסה לתקן את מה שחוה קלקלה. מה כתוב על נח? "ויטע כרם", אחרי זה "וישת מן היין ויתגל", והוא קלקל גם כן. שרה, אומר הזוהר, ירדה ועלתה. שרה אמנו היא גם ירדה למצרים ואף על פי כן היא לא נדבקה. היא לא נדבקה מהרע, מהטומאה, מהקליפה של מצרים. להפך, ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף ובזהב, כל מה שכתוב, הברכות הנפלאות. מה הזוהר רוצה להגיד לנו? מה הקשר בין שלושת האישים האלו שאנחנו מדברים עליהם? מה הקשר בין הסיפור של חוה, הסיפור של שרה ובאמצע הסיפור של נח? מוסבר במאמרי חסידות הסבר נפלא ביותר. חוה רצתה להביא את השמחה לעולם. אדם הראשון נברא והקדוש ברוך הוא אומר לאדם הראשון מיד כשהוא נברא, התורה מספרת את זה בפרשת בראשית: "ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". אדם הראשון נמצא בעולם כדי לעבדה ולשמרה, לעשות את עבודת השם שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו. שרה אמנו יודעת שכדי שעבודת השם באמת תעשה מה שהיא צריכה לעשות, תפעל מה שהיא צריכה לפעול, כי להגיע לעבודת השם עצמו לא מספיק, אלא צריך להיות גם בשמחה. חוה הבינה שהמטרה זה לא רק לעבוד את השם, אלא המטרה היא לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשמחה. "עבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה". השמחה היא מהותית בעבודת השם. אי אפשר לעבוד את השם בלי שמחה. "תחת שלא עבדת את השם אלוקיך בשמחה ובטוב"

07:33 לבב, אומר הפסוק בפרשת כי תבוא דברים קשים ביותר. זה כפי שהרמב"ם אומר שהפירוש בפסוק הוא לא שלא היה עבודת השם, אלא חסר השמחה. כשאין שמחה בעבודת השם, ״ועבדת את אויביך״ וכולי. מה שהפסוק אומר שמה. אז חווה יודעת מזה, ולכן היא רוצה להביא שמחה לאדם כדי להביא שמחה לעולם. אומר המדרש שעץ הדעת זה היה ענבים. יש כמה שיטות. אנחנו יודעים. הגמרא במסכת ברכות ובעוד מאמרי חז"ל מדברים על כמה הסברים מה בדיוק היה חטא עץ הדעת, איזה פרי זה היה. אבל לפי אחת השיטות, ועל זה הזוהר מדבר, מדברים פה על יין, גפן. חווה ידעה שמיין נהיים שמחים, אז היא רצתה לתת לאדם לשתות כוס יין, והשמחה תהיה לו, אז עבודת השם מתוך שמחה. אבל היא קלקלה, נדבקה בנחש. כאן מגיע ההסבר הנפלא, מיוסד על דברי הרמב"ם במורה נבוכים. בחסידות זה מוסבר באריכות מה בדיוק היה המהות של חטא עץ הדעת. מוסבר שחטא עץ הדעת זה חטא ההרגשה. אני מרגיש את עצמי. אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת היה איש קדוש. הוא גם היה איש חכם. שלא נחשוב בטעות שהתורה אומרת שאם הוא יאכל מעץ הדעת אז הוא יקבל שכל. חס ושלום. אדם הראשון לפני חטא עץ הדעת הוא היה בעל שכל ברמה הכי גבוהה, אבל זה היה שכל אלוקי טהור, ושכל אלוקי טהור זה שכל אמיתי, שכל שמחפש את האמת. שכל שלא מעורב בזה שום רגש של אנוכיות. אני רוצה, אני מבין בגלל שאני, זה מסתדר עם העולם שלי, עם הדברים שאני אוהב. לא, שכל זה טהור, זה אמיתי. חטא עץ הדעת גרם לסוג חדש של שכל. שכל עם הרגשה של אנוכיות זה כבר לא שכל טהור.

09:43 אני מבין מה שמשתלם לי, מה שעושה לי טוב. אני תמיד בהבנה, בהשגה, בהבנת השכל. כן, אני, אני אחפש איפה אני יכול להרוויח, איפה זה עושה לי טוב. אז זה כבר שמחה לא נכונה, שמחה לא טהורה. חווה רצתה להביא את השמחה הזאת בעולם. היא... שהאדם הראשון שתה מן היין. אבל מה קרה? זה היה שמחה מורגשת. היא חשבה בטעות ששמחה זה כשבן אדם מרגיש את הטוב שלו, מרגיש כמה טוב לו, כמה כיף לו, כמה יש לו. אם יהיה לי יותר כסף, אם יהיה לי יותר הרחבה בחיים, אם יהיה לי כל מה שאני רוצה, אז אני מרגיש מלא ואז אני אהיה שמח. אבל זה לא שמחה. שמחה כזאת, שבן אדם שם את עצמו במרכז השמחה הזאת, שמחה מורגשת זה נקרא. היא לא יכולה להיות שמחה אמיתית, כי כמה שבן אדם יש לו, תמיד ירצה יותר. הוא תמיד יחשוב שמגיע לו יותר. ברגע שהאני נמצא במרכז, אתה לא יכול להיות עם שמחה טהורה. אתה לפעמים מסתכל בחוץ לראות מה יש לשני ואז מתחיל קנאה. למה לו יש, לי אין? למה לי? הייתי רוצה שיהיה לי יותר, מגיע לי יותר. לפי מה שעשיתי, אני חושב שמגיע לי. חשבונות על גבי חשבונות. ברגע שהאני נמצא באמצע, אז תמיד הבן אדם יחסר לו משהו. הוא לא יהיה מרוצה. תמיד יהיה לו חשבונות כמה מגיע לו, כמה הוא רוצה, כמה הוא צריך. מתי השמחה היא שמחה אמיתית? זה, זה, זה, זה אברהם אבינו. זה שרה אמנו. אז החטא של אדם וחווה זה היה חטא עץ הדעת. לפי המדרש הזה זה היה יין. היא רצתה לקחת את השמחה. הכוונה, המטרה הייתה נכונה, הייתה טובה,

11:44 היה לה מחשבה טובה, אבל היא הביאה יין מקולקל. יין כזה שגורם רגש של סיפוק עצמי, רגש של אני ואפסי עוד. רגש שטוב לי כי יש לי, כי קיבלתי, ואז השמחה הזאת לא יכולה להתקיים. זה הופך להיות אחר כך לדיכאון, לעצבות, לרדיפה, לקנאה, לשנאה ולתחרות. ואז זה מה שבעצם מה שקרה לאדם הראשון. זה חטא עץ הדעת על פי החסידות. בא נח עשר דורות אחר כך ורוצה לתקן את החטא של חווה, ולכן נח נוטע כרם. יוצא מהתיבה, דבר ראשון מה הוא עושה? הוא נוטע כרם. לא היה לו מה לעשות? חסר לו דברים לעשות בעולם, עולם שנחרב לגמרי. צריכים לבנות אותו מחדש. מה הוא הולך ישר לכרם? אבל נח רוצה לתקן את החטא של חווה. הוא ידע שחווה הביאה יין, שמחה, אבל זה היה שמחה לא נכונה. שמחה של הרגשת האני, האנוכיות. שמחה כזאת אין לה תיקון. זה לא עובד. אז הוא רוצה להביא שמחה מסוג אחר. איזו שמחה הוא לקח? שמחה של שכרות. ״וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלו.״ נח שותה מן היין ומשתכר ומאבד את זה. כלומר, זה סוג אחר של אנוכיות. יש אנוכיות, זה של הרגשה של סיפוק עצמי וגאווה ואנוכיות. זה סוג אחד של שמחה שאין לזה קיום. יש אבל סוג אחר של שמחה, שזה השמחה של הבריחה. הוא שותה הרבה אלכוהול עד שהוא שוכח מעצמו ובורח מעצמו ואז שמח, טוב לו. לא חסר לי כלום, אין לי בעיות. חי בכיף, חי בעונג, הכל טוב. יש סיפור שמספרים על האדמו"ר הריי"צ. כך מספרים שהיה פעם התוועדות של חסידים במוסקבה, ובאמצע היו צריכים קצת כדי להגיד לחיים, להתרומם, להתמלא, לשמוח. הלכו לחפש, לא

13:45 היה להם. ואז הם פגשו באיזה שהוא שיכור רוסי, יושב שמה ברחוב ובקבוק ביד שלו. אז רצו לקנות ממנו את הבקבוק. אמרו לו שישלמו לו עשר רובל. בשום אופן. התחילו להעלות: עשרים, שלושים, הגיעו למאה, למאות. אין. תתנו לי מיליונים, אני לא, אני לא מוכר את הבקבוק. למה? אתה יכול להרוויח פה המון כסף. למה אתה לא רוצה? אז הוא אומר: כמה תתנו לי? סכום כזה, סכום כזה. כל סכום זה מוגבל. כשאני, הוא אמר, עם בקבוק וודקה ביד, כל מוסקבה שייכת אליי. מה הוא התכוון לומר? פשוט. השתייה, אתה יוצא מהמציאות שלך. אתה מתנתק מה, מה, מהחיים הריאליים, ואז אתה יכול לחיות בעננים. כיף. אבל זה חיים של בריחה. זה לא שמחה נכונה, זה לא שמחה טהורה, זה שמחה של בריחה. ובבריחה כמו בבריחה הבן אדם לא באמת נמצא שמה. זה לא עבודת השם בשמחה שהקדוש ברוך הוא רוצה. הגיעה אחר כך שרה. שרה אימנו היא הביאה את השמחה הטהורה. שרה אימנו הייתה אישה שמחה. איך אנחנו יודעים שהייתה אישה שמחה? כי אנחנו רואים שכששרה שומעת בשורה טובה היא צוחקת. "ותצחק שרה בקרבה" בפרשת וירא, בהתחלת הפרשה, וגם בסוף הפרשה, כששרה אימנו נולד לה יצחק. מה הייתה התגובה של שרה אימנו כשנולד יצחק? "צחוק עשה לי אלוקים, כל השומע יצחק לי." ואיך היא קוראת לילד היחיד שיש לה בגיל תשעים? יצחק. כלומר שאצל שרה הצחוק, שזה ביטוי של שמחה, זה היה אצלה משהו מהותי, אבל אצלה השמחה הייתה השמחה הנכונה, שמחה טהורה, שמחה שאת האני מוציאים מהמרכז. זה לא שמחה של אני טוב לי, אני מרגיש טוב עם עצמי ולכן אני שמח, או אני בורח מעצמי ושמה אני נמצא בענן

16:02 של שמחה. לא, לא אנוכיות וגם לא בריחה. לא צריכים לברוח לשום מקום. זה ההרגשה של התבטלות מוחלטת לקדוש ברוך הוא. זה שרה אימנו. כשבן אדם נמצא בהתבטלות מוחלטת לקדוש ברוך הוא, הוא מסור. לא מדברים פה עליי, אני לא במרכז. אם אני לא במרכז, אז גם השמחה יכולה להיות שמחה טהורה, שמחה אמיתית, שמחה בלתי מורגשת. יש פסוק בישעיהו: "ויספו ענווים בה' שמחה". ענווים, עם ו'. דווקא בעלי הענווה הם אלו שיכולים להיות בשמחה אמיתית, כי העניו האמיתי הוא יודע את המעלות שלו, הוא יודע מי הוא. הוא יודע את הכוחות הנפלאים שהקדוש ברוך הוא נותן לו, אבל הוא לא מרגיש את האני פה. זה לא אני, זה לא מדברים עליי פה. אני לא במרכז. יש מטרה, יש שליחות, יש תפקיד ואני נמצא בתוך התפקיד הזה. ברגע שהאני והאנוכיות שלי לא נמצאת במרכז, אז השמחה היא שמחה אמיתית. למה? כי אז השמחה היא טהורה. היא לא שמחה שמקבלת, מחפשת רווחים. היא לא שמחה שמחפשת כי אני ארגיש משהו טוב עם עצמי. זה שמחה טהורה ואמיתית שמה שהקדוש ברוך הוא נותן לי זה טוב. מה שהקדוש ברוך הוא נותן לו זה המקסימום. לא חייב לי כלום, הוא לא צריך לתת לי כלום, לא מגיע לי כלום. אני פשוט נברא על ידי הקדוש ברוך הוא, ואם יש לי הצלחה זה הצלחה, זה אלוקי, הצלחה אלוקית. אם יש לי כישורים גם זה קיבלתי מלמעלה. יש זכות אבות. זה לא אני. להפך, כמו שכתוב בחסידות שהחשבון של הענווה זה שאם למישהו אחר היה לו את המעלות והמתנות ואת כל הסגולות שיש לי, הוא היה עושה עבודה הרבה יותר גדולה, הרבה יותר טובה, ולכן

17:55 אני תמיד אסיר תודה. שמה זה השמחה הטהורה, השמחה האמיתית, והשמחה הזאת גילתה שרה אימנו. לכן "והיו חיי שרה", זה אומר הזוהר, החיים שלה היו חיים ראויים לשמם. חיי שרה אימנו הגיעה לחיים העליונים בלשון הזוהר, החיים האמיתיים, החיים הטהורים והקדושים, כי היא הרגישה מה זה באמת לחיות. כמו שהרבי כותב באחד מהמכתבים שלו: בן אדם בריא הוא בן אדם שלא מרגיש את עצמו. בן אדם בריא. אם אני בריא, לא כואב לי הראש, אני לא יודע שיש לי ראש בכלל. ברור, אם אני אחשוב על זה אני יודע שיש לי ראש, אבל בן אדם בריא הוא לא מרגיש את הראש שלו, הוא פשוט נמצא שמה. אבל לא יגיד: וואו, יש לי ראש, אני משהו מיוחד, יש לי יד. מה זאת אומרת יש לי? אין פה בכלל משהו שאני צריך להרגיש ולשמוח או להיות עצוב. לכתחילה לא קיים. בן אדם בריא זה שהגוף מתבטל אל הנפש, ואז הגוף, איברי הגוף לא מרגישים את עצמם, הם מתבטלים למשהו הרבה יותר נעלה, יותר עליון, וזה בעצם שליחות של יהודי בריא, וזה ההמשך של הפרשה כשהתורה מגיעה לספר על אליעזר עבד אברהם. השם שלו לא מופיע. זה העבד הנכון, העבד האמיתי. אברהם אבינו בוחר באליעזר עבד אברהם, עבד, כי הוא בן אדם שהוא יודע למסור את עצמו, לשים את עצמו בצד, להניח את עצמו בצד ולהגיד: עבד אברהם אנוכי. לא מדובר עליי. אם היה מדובר עליי אז היה מתחיל ויכוח. כדאי לי, לא כדאי לי, כן לעשות, לא לעשות חשבונות, ואז כל סיפור הפרשה לא היה קורה. ברגע שאליעזר מסר את עצמו לגמרי הוא לא חשב רגע על עצמו. הוא ידע דבר

19:49 אחד עבד אברהם אנוכי. אברהם אבינו שולח, יש תפקיד ושם יש, יש רק את הבן אדם בתפקיד עבד אברהם. ואז ברגע שהוא מגיע למקום, הוא מגיע לארם נהריים, הכל קורה בצורה נפלאה, הכל קורה לבד. תשימו לב, מעניין איזה ביטוי יש בפרשת השבוע כשאליעזר עומד ליד הבאר והוא מתפלל, ואז הוא מקבל את הנס הגדול שרבקה מגיעה באמצע התפילה שלו. הוא אפילו לא גמר את התפילה. התורה אומרת: והאיש משתאה מחריש לה. אומר אדמו"ר האמצעי: והאיש משתאה מחריש לה. מה התורה רוצה לספר לנו? שהוא נהיה בשקט? הוא חיכה לראות בשקט מה הולך לקרות פה. רבקה תבוא, תיקח את המים. אומר אדמו"ר האמצעי: והאיש משתאה מחריש לה. זה בעצם כל הסיפור של פרשת חיי שרה. ברגע שאליעזר עבד אברהם היה לו את התכונה הנפלאה הזאת של משתאה מחריש לה. אני כלום, אני לא קיים, אני בשקט. זה לא רק שקט, לא לדבר. מדברים על שקט נפשי, שקט פנימי, מחריש. אני לא פה. לא מדברים עליי. אני רק צינור, בסך הכל עבד אברהם אנוכי. הכל יקרה ברגע שצריך לקרות. ברגע שהיה לו את ההתבטלות הזאת ולכן השם שלו לא מופיע בכל הפרשה, אז הוא הגיע להצלחה נפלאה. וכמו שהפסוק אומר: וה' הצליח דרכי. אליעזר עשה את העבודה שלו בהצלחה מופלאה. איך שרבקה הגיעה עוד לפני שהוא גמר את התפילה ואיך שהיא הביאה לו את המים, והוא בדק אותה במידות הטובות שלה. איך שהיא מסורה והייתה מוכנה לתת את המים לגמלים בלי שתקבל על זה שום תמורה. אז כל זה, כל הסיפור הזה קרה בגלל סיבה אחת ויחידה. ברגע שאני מוציא את האני שלי מהצד, אני מוסר את עצמי למען השליחות, למען

21:56 המטרה. אז הדברים זורמים בצורה נפלאה ביותר למעלה מן הטבע, והדברים הולכים בזרם של זריזות ומהירות והכל קורה. אבל תוציא את האני שלך מהצד. אם אתה באמת רוצה להיות בן אדם שמח, תשכח מעצמך. אבל אתה לא צריך לשתות וודקה, אלכוהול, להתנתק, לברוח. תשכח מעצמך פירושו מלכתחילה אל תשים את האני שלך בצד. לא דנים פה עליך. יש משהו יותר מרומם, יותר כללי, יותר נשגב. יש פה שליחות, תהיה חלק ואז אתה תראה שהכל זורם. בדיוק השבוע הזה אנחנו חוגגים. השבוע הזה אנחנו חוגגים כינוס השלוחים. השבת הזאת אלפי שלוחים של הרבי הולכים להתאסף במרכז העולמי של 770. בארבע אמות של הרבי הולכים להתוועד, להתאסף, להתפלל, לשמוח, לרקוד. כינוס השלוחים הכי גדול בעולם לאין ערוך. הכינוס הזה מבטא את המהות של פרשת השבוע. תמיד זה היה יוצא בתקופה הזאת. אני עוד זוכר כינוס השלוחים עם הרבי בשנים הטובות, כשהיינו שומעים את קולו הקדוש של הרבי בהתוועדות של שבת כינוס השלוחים. בדרך כלל זה היה יוצא או בשבת פרשת חיי שרה או בשבת פרשת תולדות. תמיד שבת מברכים חודש כסלו, והרבי דיבר על השלוחים. הרבי דיבר מהו התפקיד של שליח והנקודה הזאת שהפרשה מלמדת אותנו היא כל כך יסודית ומהותית. להיות שליח אמיתי. מהו הכוח של השלוחים? כל העולם שואל מה הכוח? מה הסוד? מה ההצלחה? התשובה היא עבד אברהם אנוכי. לא מדברים עליי, אני לא קיים פה. קיים פה המשלח. קיים פה הקדוש ברוך הוא, הצדיק, שהקדוש ברוך הוא שם אותו בעולם הזה כדי שהוא ידריך אותנו, כדי שהוא ינהיג אותנו. ויש פה מטרה, והמטרה היא להביא לימות המשיח, ואני כל כולי למטרה הזאת. ברגע שיש לך את ההתמסרות הזאת,

24:19 את הגישה הזאת, אז ההצלחה שלך מובטחת. וה' הצליח דרכי, שהקדוש ברוך הוא ייתן הצלחה אלוקית לכל אחד ואחד מהשלוחים, ובעצם לכל יהודי, כי כולנו שלוחים של הקדוש ברוך הוא. כולנו שלוחים של נשיא הדור. אני זוכר שהרבי דיבר בשנים האחרונות, הזכיר כמה פעמים כל יהודי בדור שלנו הוא שליח. כל יהודי הוא שליח של נשיא הדור כדי להשלים את המטרה ולהביא לימות המשיח. אז בואו נתאסף כולנו, ניקח, ניקח חיל, נעשה כוח, נגלה את הכוח האמיתי שלנו. ברגע שאנחנו נתמסר, נשכח קצת על עצמנו. לא נשים את האני שלי במרכז. מה אני ארוויח? מה אני אקבל? מי אני? מה אני? כל החשבונות האלה לא קיימים. קיים שליחות, קיים מטרה והמטרה היא מאוד ברורה. המטרה בכל מעשה, דיבור ומחשבה שלנו זה אך ורק לשם המטרה הסופית, כדי להפוך את העולם לדירה לקדוש ברוך הוא, להביא לימות המשיח, ושנזכה כבר להתגלות הגדולה של משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.