סוד הגלות והגאולה שגילה הבעל שם טוב | תשעה באב לאור החסידות

00:00 מה המשמעות של גלות? נמצאים בימי תשעת הימים ומדברים על הגלות. יש את הגלות העמוקה, גלות השכינה, גלות עם ישראל מארץ ישראל, חורבן בית המקדש. אבל תורת החסידות מדברת גם על עוד סוג של גלות. ואדרבה, העומק של הגלות בעצם מתחיל עם גלות הנפש. חורבן בית המקדש, אומר אדמו"ר הזקן, זה החורבן של הקדושה הפנימית שיש אצל כל אחד מאיתנו. חורבן ירושלים זה החורבן של היראה. ירושלים, יראה שלם. החורבן של היראה השלמה שיש בנפש. גלות השכינה זה גלות הנשמה. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל ממש, כשהנשמה היא בגלות בעבודת השם, השכינה היא בגלות. הגמרא הרי אומרת, רבי שמעון בר יוחאי: חביבים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו שכינה עמהם. כשהיהודי נמצא בגלות, השכינה נמצאת בגלות, מכיוון שהיהודי, הנשמה שבו היא חלק אלוקה ממעל ממש. אז כשהיהודי בגלות, השכינה בגלות. אז אנחנו היום נדבר על הגלות הפנימית, שזה הגלות העיקרית שעליה אנחנו צריכים, כל אחד ואחד מאיתנו, בימים האלה להתאבל, לצאת ולהשתחרר מהגלות הפנימית. גם להבין מהי הגלות וגם להבין מהי העצה בעצם להשתחרר מהגלות. ניקח את הפסוק במגילת איכה, נדבר היום על פסוק במגילה, שעל פי הסבר הבעל שם טוב ומאמרי החסידות, נפתח לנו את העיניים להבין גם את העומק. להבין מהי הגלות הזאת, הגלות הפנימית שמדברים עליה, ומהי הגאולה הפנימית והעצה איך אנחנו יכולים להשתחרר ולצאת לחירות, לגאולה השלמה בנפש פנימה, ונזכה גם כן לגאולה השלמה שכולנו מחכים אליה. בניין בית המקדש השלישי בירושלים עיר הקודש. הפסוק במגילה, בפרק האחרון, פרק החמישי של מגילת איכה, הפסוק הראשון: זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. אנחנו אומרים בפירוש הפשוט, יהודי אומר לקדוש ברוך הוא, פונה

02:31 בצעקה וזעקה ובבכייה ואומר: ריבונו של עולם, זכור ה' מה היה לנו. הקדוש ברוך הוא ישים לב, יזכור מה שעובר עלינו. הביטה וראה את חרפתנו, שהקדוש ברוך הוא יראה את החרפה שלנו בגלות האיומה בין אומות העולם. כל הפרק, הפרק האחרון של איכה, פרק חזק ביותר, שמתאר את החושך, הגלות והבקשה והצעקה הפנימית שבזה אנחנו מסיימים את המגילה. איכה, השיבנו ה' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם, שנזכה כבר לראות את הגאולה השלמה ואת ההתחדשות שכולנו מחכים אליה. על המילים האלה, זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה חרפתנו, נדבר קודם כול מה שכתוב בזוהר. אנחנו נביא פירוש נפלא מהבעל שם טוב. בעצם שני פירושים, כי הפסוק הזה, אם אנחנו נתבונן בעומק הפסוק, אנחנו נראה שיש פה גם את התיאור של המהות של הגלות, ויחד עם זה גם בפסוק הזה יש את העצה איך לצאת מהגלות אל הגאולה הפנימית. שני הדברים נמצאים באותו פסוק. הזוהר אומר, עם ישראל פונה לקדוש ברוך הוא ואומר: זכור ה' מה היה לנו? השאלה הפשוטה שנשאלת פה: מה זאת אומרת אנחנו צריכים להזכיר את הקדוש ברוך הוא? כביכול הקדוש ברוך הוא שכח עלינו? האם יש שכחה למעלה? אין שכחה לפני כיסא כבודך? מה זה הדבר הזה שיהודי אומר לקדוש ברוך הוא, זכור ה', כאילו שאנחנו צריכים להזכיר לו? במיוחד באותו פרק בהמשך אנחנו אומרים: למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים. מה זאת אומרת תשכחנו? תעזבנו? האם הקדוש ברוך הוא באמת שוכח עלינו? האם הקדוש ברוך הוא צריך שנזכיר לו? אומר הזוהר, אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל: אני דיברתי אליך בלשון זיכרון גם כן. הוא מביא פסוק בתנ"ך: עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה

04:47 ענה אותו בלעם בן בעור. כלומר, הקדוש ברוך הוא מזכיר לעם ישראל: אני דיברתי איתך גם כן בלשון זיכרון, עמי זכור נא. תזכור את, את מה? כל הניסים והנפלאות שהיו במדבר. בלק מלך מואב שלח את בלעם, רצה למחוק את עם ישראל והקללות נהפכו לברכות. ומה ענה אותו בלעם בן בעור. תזכור את הניסים והנפלאות. תזכור איך שאני הפכתי את הקללה לברכה: ולא אבה ה' אלוקיך לשמוע אל בלעם, ויהפוך ה' אלוקיך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלוקיך. וזכור את בוראך בימי בחורותיך, אומר הפסוק בקהלת. אומר המדרש, וזכור את בוראך בימי בחורותיך. הקדוש ברוך הוא אומר לכנסת ישראל: אתה היית אמור לזכור את הקדוש ברוך הוא בימי בחורותיך, בזמן בית הבחירה, בזמן שהיה לנו את בית המקדש, ואז לעבוד את השם, לזכור את השם. אבל אנחנו שכחנו, ובגלל שאנחנו שכחנו, אז כביכול גם הוא עושה את עצמו כאילו הוא שוכח עלינו. וזה הביא למצב שפה פתאום אנחנו צריכים לצעוק: זכור ה' מה היה לנו. מה ההסבר במילים של הזוהר? מה זאת אומרת? מה זה הזיכרון הזה שהקדוש ברוך הוא אומר לעם ישראל, זכור את בוראך, עמי זכור נא? מה השכחה שלנו ומה זה המידה כנגד מידה שזה גרם שגם כביכול כלפי מעלה יש מצב של שכחה במקום זיכרון? אז אם אנחנו נסתכל בנפש, בכוח הזיכרון של האדם, שכחה וזיכרון, אז מוסבר בתורת החסידות, מוסבר דבר כזה, דבר נפלא. ההבדל בין משהו שבן אדם זוכר ולמשהו שבן אדם שוכח. אנחנו רואים את זה: מה בן אדם זוכר? והאדם שוכח. דברים שבאמת חשובים לנו אנחנו לא שוכחים. דברים שהם נוגעים בחלק הפנימי שבנפש. דברים שבן אדם באמת באמת זה תפס

07:01 אותו במקום עמוק, מקום נפשי, מקום פנימי. אני מרגיש את זה. דברים כאלה אני אזכור את זה לאורך ימים. אם קרה לי איזה מאורע, מישהו עשה איתי איזה חסד, מישהו עשה לי איזה טובה או עשיתי איזה מעשה, דבר שבאמת דברים שהם נפשיים, דברים עמוקים, דברים שנוגעים בנפש. בן אדם יזכור את זה לנצח. הדברים שאנחנו שוכחים זה דברים שאנחנו לא היינו שמה. כלומר, גם כשהיינו, לא היינו. עשינו את זה בצורה של בחינת אחוריים, זה נקרא. כלומר, לא הייתי שמה באמת, עשיתי את זה מהצד, עשיתי את זה בלי חשק, וזה נקרא בלשון החסידות פנימיות וחיצוניות. דבר שבן אדם נמצא בפנימיות הוא יזכור. דבר שאדם עושה בחיצוניות, אז הוא לא ישכח, לא יזכור. וזה מה שהפסוק אומר: כי פנו אלי עורף ולא פנים. עבודת השם צריך להיות פנים, פנים בפנים. הפנימיות שלנו צריכה להיות מחוברת עם הפנימיות שלמעלה, עם הקדוש ברוך הוא. כאשר הבן אדם אבל הוא בבחינת עורף, פנו אליי עורף. כלומר, פנו אליי, הוא עושה, קיים מצוות, לומד תורה, מתפלל, אבל זה בבחינת אחוריים, בחינת עורף. כאילו הופך עורף. הוא עושה את הדברים, אבל הוא לא חי. הוא לא עושה את זה בחיות. זה מה שגורם את השכחה. אז לכן הבן אדם כן פתאום שוכח, שפה הוא שוכח תפילה. פה הוא שוכח ללמוד, פה הוא שוכח זמן קריאת שמע. יכול לשכוח פה ושם איזה הלכה, איזה דין. למה? כי אני לא חי, לא חי את זה ממקום עמוק ופנימי. וזה בעצם הטענה של הנביא שאומר פה: וזכור את בוראיך. אם עבודת השם שלנו היא בבחינת זיכרון, כלומר שהבן אדם באמת מונח כל כולו וחי את עבודת השם,

09:01 הוא חי יותר במקום של התחדשות פנימיות. הוא חי את זה ממקום של, כמו שחכמינו אומרים, וכל יום יהיו בעיניך כחדשים. אדם שמעוניין בזה, זה כל יום כחדשים, ואז גם מהשמיים הקדוש ברוך הוא מתנהג אלינו בבחינת זיכרון. הוא לא שוכח את עם ישראל, זוכר אותנו, משפיע לנו כל טוב עולמים בבנים, בריאות, פרנסה, בכל מה שכל אחד ואחד מצטרך. אבל כשיש הסתרת הפנים מצד האדם, פנו אליי עורף, עבודת השם בבחינת האחוריים, אז זה גורם שגם למעלה כביכול הקדוש ברוך הוא משפיע על עם ישראל, אבל הוא משפיע בבחינת אחוריים. ההשפעה החיצונית, ההשפעה בלי, בלי פנימיות, בלי חיות, בלי חשק. וזה מה שיכול לגרום שבמשך הזמן יהיה גם כן התגברות החושך, התגברות הטומאה, התגברות הסטרא אחרא. וזה מה שהביא לגלות. וזה בעצם מה שאומרים, לא, מה אומרים פה? זכור ה' מה היה לנו. אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיזכור, שיעורר את בחינת הזיכרון. הביטה וראה את חרפתנו, שיראה את החרפה של עם ישראל בגלות. על ידי זה שאנחנו מתעוררים בתשובה, אנחנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שגם הוא יזכור, שיעורר את הפנימיות, הרצון שלו, את הפנימיות, האהבה שלו אל עם ישראל. ולכן, למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים? השיבנו ה' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם, שנזכה להתחדשות הפנים, התחדשות הפנימיות של הקדוש ברוך הוא. חדש ימינו כקדם. זה בעצם הבקשה לגאולה. זה הפירוש הפשוט של הפסוקים האלה. מה באמת הבקשה פה שאנחנו מבקשים במגילת איכה? וכאן הגיע פירוש נפלא מהבעל שם טוב. כפי שאמרנו, כל דבר יש בעבודת השם. הבעל שם טוב לימד את התלמידים שלו את העומק של זכור ה' מה היה לנו, וכאן יש את הפירוש מצד אחד והצד השני, הצד השלילי הגלותי של הפסוק והצד השני, הצד הגאולתי של הפסוק. וזה וזה שני סיפורים מהבעל שם טוב שהאדמו"ר הריי"צ כתב באחד ממאמרי החסידות שלו.

11:13 בתקופת מלחמת העולם השנייה אז האדמו"ר הריי"צ היה מדפיס כל חודש מאמר חסידות ביידיש, שזה היה השפה המדוברת אז באמריקה. היהודים שהיו שם, לעורר אותם בתשובה, להכין אותם לגאולה. הוא היה כותב כל חודש, היה מפרסם אחד ממאמרי החסידות, ואחד מהם שם הוא מסביר את הפסוק זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו. והוא מביא על זה שני סיפורים מהבעל שם טוב הקדוש. פירוש אחד הוא אומר שפעם הבעל שם טוב ביקר באיזשהו בית מדרש, ישיבה. היו שם אסיפה של גדולי ישראל, דיברו בתורה, דברי תורה בעמקות, בעיון ובפלפול. הבעל שם טוב נכח בסעודה הזאת. הוא ראה את התלמידי חכמים מ-מ-מתלמדים ומתנצחים זה בזה בהלכה ומתפלפלים. היה מאוד מאוד יפה לראות את לימוד התורה שלהם, אבל הבעל שם טוב הבחין שיש פה גם כן משהו של ריח גאווה, גסות הרוח שנודף. הרגשה טובה של גאות הרוח, של הגדלות בתורה. אני יותר גדול ממך, אני מנצח אותך. הוא הרגיש שיש פה בלימוד התורה איזה משהו שלא הריח לו טוב. היה חסר שמה בהתבטלות, חסר שמה בענווה, היה חסר שמה גם ביחס ליהודי הפשוט. הבעל שם טוב נעמד והוא דיבר בשבחו של עם ישראל, והבעל שם טוב הסביר באותו, באותו פגישה, באותה אסיפה, אמר הבעל שם טוב: "כל יהודי יש לו נשמה. הנשמה של יהודי היא חלק אלוקא ממעל ממש. השם של הנשמה של יהודי זה נקרא בלשון הקבלה שם מ"ה." למה שם מ"ה? הרי כתוב בפסוק, משה רבנו אומר על עצמו ועל אהרון הכהן, "ונחנו מה", ואהרון

13:35 מה הוא? בפסוק בתורה כתוב כמה פעמים, "ונחנו מה כי תלינו עלינו?" מה זאת אומרת ונחנו מה? זה ביטוי של ענווה, ביטוי של התבטלות. בקבלה, בזוהר כתוב שהמילה מה, שזה אומר מי אני? ומה אני? התבטלות, הענווה. המילה מה היא בגימטריה י' ק' ו' ק'. אם אנחנו כותבים י' ק' ו' ק', לא רק את האותיות י' ק' ו' ק', אלא כל אות עם המילה שלה: יו"ד ה"א וא"ו ה"א. כל המילים, כל האותיות, אז זה ארבעים וחמש בגימטריה, מה. זה המה שבנשמה. כוח ההתבטלות שבנשמה זה המהות של יהודי. כל יהודי יש לו חלק אלוקה ממעל ממש. לא משנה אם הוא תלמיד חכם, אם הוא איש פשוט, אם הוא בן אדם מהסוג הזה או מהסוג הזה, כל יהודי, מה-- איזה שיהיה, ברגע שהוא נולד לאבא ואמא יהודייה יש לו את המה שבנשמה. אבל לפעמים המה הזה נמצא בגלות. הנשמה נמצאת בגלות. כשיהודי לומד תורה, אבל במקום ללמוד תורה עם התבטלות, לומד תורה עם גאווה, עם גסות הרוח, ומרגיש את עצמו בלימוד ומתגאה על השני, אז הלימוד הזה נמצא בגלות, ועל זה אומר הפסוק, זה בעצם התלונה של ירמיהו הנביא בגלות עם ישראל, והוא אומר: "זכור ה' מה היה לנו". המה, ההתבטלות הזאת נמצאת בגלות. במקום שהמה יהיה בעבודת השם, המה נמצא בגלות השכינה. מה נמצא בחושך הגלות? "מה היה לנו? הביטה וראה את חרפתנו". איזו חרפה יש לנשמה כשהיא נמצאת במצב הזה? כשכוחות הנשמה נמצאת במקומות בלתי

15:41 רצויים. אבל גם פה, אמר הבעל שם טוב, וזה הסיפור השני שהבעל שם טוב הסביר לתלמידים שלו, שיש גם את הצד החיובי, הצד הנפלא, שזה בעצם גם נמצא באותו פסוק, שזה כוח ההתבטלות שיש לכל יהודי ויהודי. כוח המסירות נפש. וכאן הוא מביא את הסיפור השני, שהבעל שם טוב לקח את התלמידים שלו והוא הלך איתם לכפר שהיו שמה יהודים, אנשים פשוטים, עובדי אדמה שעבדו קשה למחייה שלהם. והבעל שם טוב הראה לתלמידים איך כל היהודים שהיו שמה בכפר, אנשים פשוטים, אנשים שעבדו קשה מאוד להתפרנס. אבל היה סיפור של אחד מאנשי הקהילה שהוא היה במצב של מאסר בגלל שהוא לא שילם את מה שצריך לשלם, והפריץ לקח אותו למאסר, ואז כל היהודים התאספו ביחד, אספו כספים, לקחו הלוואות ועזרו לאותו יהודי להשתחרר ממאסר. אמר הבעל שם טוב: תראו את אהבת ישראל של היהודים הפשוטים האלה. ואז הוא אמר להם: בוא ניקח את אותו פסוק, "זכור ה' מה היה לנו". אנחנו כביכול אומרים לקדוש ברוך הוא: אנחנו נמצאים בגלות, אנחנו נמצאים בחושך הגלות, האור האלוקי לא מאיר בזמן הגלות. אבל תראה מה זה. תראה את המה. תראה את כוח ההתבטלות שיש לעם ישראל. איך שיהודי אחד מתבטל, מבטל את הגאווה שלו, מבטל את הרצונות שלו, שם את עצמו בצד. הם עזבו את כל אשר להם ונתנו את כל אשר להם כדי לעזור ליהודי אחר, ל-ל-הציל אותו. "הביטה וראה את חרפתנו", אמר הבעל שם טוב, מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיתבונן ויראה איך אנחנו מחרפים את נפשותינו. איך יהודים יכולים לחרף, בחירוף נפש, במסירות נפש, לעזור ליהודי אחר, לעשות טובה ליהודי אחר. אהבת ישראל מתוך מסירות נפש. אז כאן אנחנו יכולים

17:58 לראות איך שבאותו פסוק ישנה משמעות כפולה. הפסוק מסביר לנו את עומק הגלות, והפסוק מסביר לנו גם כן את עומק הגאולה. מצד אחד הפסוק אומר לנו "מה היה לנו", שהמה שבנשמה, בחושך הגלות והגלות הפנימית, כאשר אנחנו "פנו אליי עורף". יהודי, במקום שיחיה ויעבוד את השם עם התבטלות ועם התמסרות ועם התחדשות ועם חיות מחודשת, אז במקום זה הוא שוכח. הוא עובד את הקדוש ברוך הוא בצורה של חיצוניות, אחוריים. הוא לא מונח בעבודת השם, בלי חשק, בלי חיות. "פנו אליי עורף ולא פנים", אז זה גורם גלות השכינה. ויחד עם זה יש פה את הסוד של הגאולה. יש פה את הכוח הנפלא שיש ליהודי, שבכוח הזה יהודי יכול להתגבר על כל הניסיונות. כמו שמבואר בתורת החסידות, שהכוח העצום של מסירות נפש, המה שבנשמה, כוח ההתבטלות, דווקא בחושך הגלות ודווקא בתקופות הכי קשות, מאיר בצורה הכי נפלאה. אדמו"ר הרש"ב מסביר על הפסוק "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". אומר אדמו"ר הרש"ב: מה היה הענווה של משה רבינו? מה הפירוש "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"? מי זה האדם אשר על פני האדמה שאומרים עליו שהאיש משה עניו מאוד מכל אדם אשר על פני האדמה? אומר ביאור נפלא, אומר הרבי הרש"ב: האדם אשר על פני האדמה זה הדור שלנו, הדור האחרון של הגלות, עקבתא דמשיחא, מלשון הגמרא במסכת סוטה. בעקבות, בעקבים, בסוף, בחושך, בחלק הכי תחתון, שעם ישראל נמצא בסוף הגלות, בחושך הכי גדול של הגלות. כאן יש התגלות של מסירות נפש שלא ראו אף פעם בהיסטוריה של עם ישראל, דווקא בתקופות הכי אחרונות, בדורות האחרונים, אנחנו עדי ראייה להתמסרות

20:07 לא נורמלית של יהודים שעובדים את השם עד למסירות נפש בפועל. הדבר הזה דווקא בדורות האחרונים יותר מהדורות הראשונים, וזה מה שמשה רבנו היה עניו מאוד. הקדוש ברוך הוא הראה למשה רבנו את כל הדורות, כך כתוב במדרש. עלה ראש הפסגה, פרשת השבוע, פרשת ואתחנן, וראה ימה וצפונה ונגבה. הקדוש ברוך הוא הראה למשה רבנו את דור דור עד סוף כל הדורות, עד היום האחרון, אומר המדרש, עד היום האחרון. הוא ראה את הכל. הוא ראה את הדור שלנו. הוא ראה את הדורות האחרונים, חושך איום, כל הניסיונות הכי גדולים, ולמרות זאת יהודי עומד בתוקף. יהודי עומד במסירות נפש. יהודי לא מתרגש מהכל והוא עומד בחירוף נפש לעשות טובה לעוד יהודי, בחירוף נפש כדי להציל יהודי אחר, בחירוף נפש כדי לקיים מצווה, כדי לעשות, לעבוד את הקדוש ברוך הוא. זה מה שמשה רבנו ראה, מכל האדם אשר על פני האדמה. סוף הימים. סוף הדור, סוף הדורות על פני האדמה. ומזה הוא נהיה עניו. משה רבנו אמר: אנחנו, משה רבנו, דור של דעה, דור של ניסים ונפלאות. אם אנחנו נהיה שמה, מי יודע איך אנחנו היינו נראים. זה מה שפעל אצל משה ענווה והתבטלות עצומה ביותר. הדור שלנו נקרא עקבתא דמשיחא, עקבים, עקבים. מוסבר בחסידות שלהכניס את העקבים למים רותחים זה יותר קל מאשר להכניס את הראש. הראש יותר קשה, העקבים יותר קל. הדור של הראש זה הדורות הראשונים. בית המקדש, היה דורות נפלאים, אבל מסירות נפש, עמידה בניסיונות, זה דווקא בדור האחרון. והדורות האחרונים הניסיונות הכי קשים. הרבי הריי"צ מדבר המון במאמרי החסידות שלו שהניסיונות הכי קשים שיש דווקא בדור שלנו, זה הניסיון של אל יבוש מפני המלעיגים בעבודת השם. אנחנו

22:18 בדור של מלעיגים, מלעיגים מכל הסוגים שהם מפריעים, מלעיגים, לועגים, צוחקים, מבטלים, מזלזלים, ויהודי צריך לעמוד חזק, לא להתרגש, לא להתפעל, לא להתכופף, לעמוד חזק ובתוקף ולעבוד את הקדוש ברוך הוא בגאון יעקב ובשמחה. זה הניסיון הכי גדול והכי קשה, להכניס את העקבים במים רותחים. ומזה משה רבנו קיבל את הענווה שלו, וזה הכוח של הדור שלנו. זה מה שאנחנו אומרים במגילה: זכור ה' מה היה לנו, שהקדוש ברוך הוא ישים לב ויראה את המה היה לנו, את הכוח, ההתבטלות, את כוח המסירות נפש, את המה שבנשמה שמאיר דווקא עכשיו, בזמן חושך הגלות. הביטה וראה את חרפתנו, את האיך שיהודי מחרף את נפשו על קידוש השם בשביל להציל יהודי אחר ולעזור ליהודי אחר בגשמיות או ברוחניות. וזה בעצם מה שישבור את חושך הגלות ויביא את אור הגאולה. הקדוש ברוך הוא יעזור שכבר עברנו מספיק את כל הניסיונות של הגלות. כבר עברנו מספיק גם את הניסיון האחרון של אל יבוש מן המלעיגים, שנזכה כבר במהרה בימינו לראות את ה״זכור ה' מה היה לנו, הביטה וראה את חרפתנו, למה לנצח תשכחנו, תעזבנו לאורך ימים״, ושיתקיים ״השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם״, להתחדשות האור הגדול, האור החדש. אור חדש על ציון תאיר ונזכה במהרה לאורו, לאור הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו, שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה ולמועדים טובים.