סוכות - משמעותו העמוקה של החג לאור החסידות

00:00 יום הכיפורים כבר מאחורינו. אנחנו כבר נכנסנו לימי השמחה, הימים הגדולים, ימי ההכנה לחג הסוכות, ימי חג הסוכות וימי זמן שמחתנו. וכאן השאלה שכל אחד שואל את עצמו: האם זה אומר שהרי ימי התשובה הם כבר מאחורינו? כלומר, ארבעים יום התעסקנו בתשובה: כל החודש אלול, עשרת ימי תשובה, הימים הגדולים של ימי הסליחות והימים הקדושים של ימי ראש השנה והיום הקדוש של אחת בשנה, של יום הכיפורים. עבדנו כל אחד ואחד, ובוודאי, כמו שאומרים, כל ישראל בחזקת כשרות. כל אחד ואחד עשה והתעלה ממדרגה למדרגה, מיום ליום. במיוחד הגענו לפסגת השיא ביום הקדוש של יום הכיפורים, זמן התשובה, במיוחד כפי שדיברנו על פי חסידות. מה זה אומר יום הכיפורים? מהי התשובה של עיצומו של יום מכפר, התגלות היחידה? הגענו לשיא התשובה. השאלה שנשאלת היא: מה עכשיו? האם עכשיו כבר נגמר? גמרנו עם עבודת תשובה. עכשיו זו עבודה אחרת. ימי השמחה, ימי אהבה, זה סוג אחר, זה עבודה אחרת, זה משהו אחר. אז היום אנחנו נדבר על זה ונגלה את העומק שתורת החסידות מגלה לנו בהקשר של הימים האלה, שהימים שאחרי יום הכיפורים מתחיל מהארבעה ימים שבין יום הכיפורים לסוכות וממשיך אחר כך בחג הסוכות, זמן שמחתנו, והימים של שמחת בית השואבה ועד לשמיני עצרת ושמחת תורה. בעצם אנחנו עדיין באמצע התהליך של התשובה. אנחנו עומדים עכשיו, להפך, הולכים כל פעם בהתקדמות יותר ויותר גדולה, וזה דבר מאוד מעניין. יש בזה גם להסביר את הדבר על פי, גם על פי הלכה, על פי נגלה, על פי הגמרא, שמשם גם אנחנו יכולים לראות את הנושא הזה. קל וחומר על פי תורת החסידות שמגלה לנו את העומק של הימים האלו. אז אנחנו נבין שימי

02:16 חג הסוכות, לא רק שאנחנו גמרנו עם עבודת התשובה, להפך, אנחנו מתעלים לדרגה הרבה יותר גבוהה בעבודת התשובה. נפתח קודם כל עם סיפור מעניין שהרבי סיפר כמה וכמה פעמים, שהוא שמע מחמיו, מאדמו"ר הריי"צ, מהרבי הקודם, שהוא סיפר שפעם בצעירותו היה מוצאי יום הכיפורים. הוא נכנס לאביו, אדמו"ר הרש"ב, נשמתו עדן, ושאל אותו במוצאי יום הכיפורים, אחרי כל עבודת הקודש של התפילות והתענית וכל העבודה הגדולה של יום הכיפורים. אז הוא שאל את אביו: אבא, מה עכשיו העבודה? מה? מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו אחרי יום הכיפורים? והרבי הרש"ב, האבא, ענה לו ביידיש, אני אגיד את המילים: "איצט דארף מען תשובה טאן". כלומר, עכשיו, במיוחד עכשיו, צריכים לעשות תשובה. הפתגם הזה, הרבי היה חוזר על זה הרבה פעמים, וזה אומר דורשני. מה זאת אומרת? אחרי שהתעסקנו בתשובה כל ארבעים הימים, כמו שאמרנו קודם, ועלינו מרמה לרמה, מדרגה לדרגה, כל פעם יותר ויותר, הגענו לעומק התשובה של יום הכיפורים. מה יכול להיות יותר מזה? ואז פתאום אומרים לנו שרק עכשיו צריכים לעשות תשובה. מה זה אומר, הדבר הזה? הרבי היה מסביר את זה בשנים. זכיתי להיות אצל הרבי גם כמה שנים וזכיתי לשמוע מפי קודשו בהתוועדויות של אחרי יום הכיפורים. אם זה היה בשבת שבין יום הכיפורים לסוכות, כשיש שבת, או לפעמים בחג הסוכות עצמו, בהזדמנויות שונות שהרבי היה חוזר את הסיפור הזה, מסביר את זה בצורות שונות. אחת מהנקודות העיקריות בעומק של הסיפור הזה, שאומר לנו שבעצם, כפי שדיברנו גם כן בשיעורים קודמים, מה שתורת החסידות הרי מגלה, שהתשובה האמיתית היא לא רק על חטאים ועוונות. התשובה האמיתית, עומק התשובה, זה התשובה של "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה". זה

04:34 אומר התשובה היא ל-- התשובה העליונה, התשובה העמוקה, שזה לא קשור עם חטאים. עד כדי כך שאדמו"ר הזקן אומר באחד מהמאמרים שלו של פרשת האזינו, במיוחד בשנים כמו השנה שהאזינו יוצא אחרי יום הכיפורים, זה בשבת. בדרך כלל המאמרים האלה נאמרו על ידי אדמו"ר הזקן בשבתות האלה שחלו בין יום הכיפורים לסוכות, והוא כותב שמה שלא כטעות העולם שחושבים שהתשובה זה על חטאים ועוונות. הוא אומר: זה תשובה גשמית, כך הוא קורא לזה. מעניין הביטוי הזה, תשובה גשמית על חטאים ועוונות. המהות של התשובה זה בעצם ההתחברות, ההתקרבות, הקשר שהנשמה חוזרת להתאחד אל האלוקים אשר נתנה. לשורש הנשמה, כפי שהיא מיוחדת עם הקדוש ברוך הוא במקום הכי גבוה והכי עליון עוד לפני שירדה לעולם. כמו שהרבי התבטא תמיד, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי יש לה את האפשרות להתאחד עם הקדוש ברוך הוא בהתאחדות הכי מוחלטת, כמו שהיא הייתה עוד לפני שירדה לעולם, עוד לפני ש"ויפח באפיו נשמת חיים". הקשר הנפלא הזה, זה בעצם מתחיל ביום הכיפורים, אבל דווקא בימים שאחרי יום הכיפורים זה באופן עוד יותר גבוה ויותר נעלה, שזה בעצם מסביר לנו את הנקודה שאדמו"ר הזקן מדבר עליה בספר התניא, שהתשובה העליונה שאנחנו מדברים עליה היא תשובה דווקא מתוך שמחה. זאת אומרת שדווקא זמן שמחתנו, שאנחנו מתחילים את ימי השמחה ונכנסים לזמן שמחתנו, "ושמחת בחגך", אז הזמן שמחתנו זה השמחה הגדולה של עבודת התשובה, התשובה העליונה ביותר. כדי להסביר את זה יש כמה פרטים בעניין, אבל לפחות לנגוע קצת בנקודה בעומק העניין, להבין מה באמת קורה בימים ההם ואיך זה מתחבר עם השמחה הגדולה שאנחנו שמחים בחג הסוכות ובמיוחד בשמחת בית השואבה. אז יש מה-- יש תורה מהרב הקדוש

06:43 רב לוי יצחק מברדיצ'ב. התורה הזאת, מסופר גם כן שהצמח צדק בסוכתו, חזרו על זה בסוכה שלו לפני הצמח צדק, על התורה הזאת. מאוד מעניין. והצמח צדק אמר משהו על התורה הזאת, כמו שנגיד בהמשך. מה אמר הרב הקדוש רב לוי יצחק מברדיצ'ב? יש מדרש מאוד מעניין, המדרש בפרשת אמור. הפסוק אומר "ולקחתם לכם ביום הראשון" בקשר למצוות ארבעת המינים. אז כך כתוב בפרשה: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" וכולי וגומר. אז על הפסוק הזה שואל המדרש: מה זה ביום הראשון? זה לא יום הראשון, זה יום החמישה עשר. סוכות זה ביום החמישה עשר לחודש השביעי, תשרי. למה זה נקרא יום הראשון? אומר המדרש: ראשון לחשבון העוונות. כלומר, המדרש מסביר שביום הכיפורים הקדוש ברוך הוא מוחל וסולח לעם ישראל על כל העוונות, מוחק את הכל ומתחילים מאפס. נקי, טהור, יהודי אחרי יום הכיפורים הוא ברגע הכי קדוש והכי טהור. כפי שגם כתוב בגמרא על ה-- על התנא המפורסם, בבא בן בוטא, שביום אחרי יום הכיפורים הוא לא היה מביא קורבן. כל יום היה מביא קורבן אשם תלוי, כי הוא חשב אולי הוא חטא. יום אחרי יום כיפור, אמר: עכשיו אין ספיקות. כולנו טהורים, כולנו קדושים. יום אחרי יום הכיפורים כולנו טהורים. אומר המדרש שזה לא רק יום אחרי יום הכיפורים. ארבעת הימים, כל ארבעת הימים בין יום הכיפורים לסוכות, יהודי במצב של טהרה וניקיון. זה עוסק בלולבו, זה עוסק בסוכתו. כולנו עסוקים, כולנו רצים במצוות. יהודי אין לו זמן לעשות חטאים. הקדוש ברוך הוא לא מתחיל את חשבון העוונות ביום הראשון. ראשון לחשבון עוונות. זה הפירוש "ולקחתם לכם ביום הראשון". זאת אומרת שביום הראשון של סוכות אז

08:38 פותחים את הדף החדש ומתחילים לחשבן את העוונות החדשים של שנה חדשה. נחמד. זה כתוב במדרש. אומר על זה הקדוש מברדיצ'ב: זה הפירוש? יש פה משהו הרבה יותר עמוק. מה זאת אומרת ראשון לחשבון עוונות? למי בכלל הולך להיכנס לו בראש שעכשיו עברנו יום הכיפורים, נמצאים בימים הגדולים של חג הסוכות, ירצה לעשות עוונות? לא שייך בכלל. כולנו מכירים את הסיפורים על ה-- רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. הוא ראה יהודי, שראה כל כולו רק טוב ביהודי. לא יכול היה להבין שיהודי יגיע לחג הסוכות ובכלל יחלום על נושא של עוונות. אומר: הפירוש הוא אחרת לגמרי. מה הפירוש? אנחנו יודעים, הגמרא אומרת בסוף מסכת יומא שישנם שני סוגים של תשובה. יש תשובה מיראה ויש תשובה מאהבה. והגמרא אומרת: תשובה מיראה, כשאדם עושה תשובה בגלל יראת השם, בגלל יראה, אז הזדונות, העבירות, נעשים לשגגות. הקדוש ברוך הוא מוחל לו, אבל הוא הופך את החטא לשוגג, שגגה. אבל כשהתשובה היא מאהבה, הזדונות נהפכים לזכויות. הקדוש ברוך הוא לא רק סולח ומוחל והופך את העוונות, הזדונות, לשוגג, הוא הופך אותם לזכויות. נפלא! אז אדמו"ר הזקן מסביר את זה גם בתניא, למה באמת כשהתשובה היא מאהבה הזדונות נהפכים לזכויות? אדמו"ר הזקן אומר כי אהבה נובעת מתוך החושך. האהבה הכי עמוקה זה הצימאון, זה הגעגועים שנוצר אצל יהודי דווקא בגלל שהוא מרגיש את עצמו רחוק. הריחוק הזה, שהיהודי מתבונן והוא מרגיש, הוא מגיע להכרה שהחטאים הרחיקו אותו, ניתקו אותו כביכול מהקדוש ברוך הוא. דווקא זה מעורר אצלו את "צמאה לך נפשי בארץ ציה ועייף בלי מים". הצימאון הגדול מגיע מתוך ה-- מתוך הדבר הזה, מתוך המרחק, מתוך המדבר. ולכן התשובה מאהבה הופכת את הזדונות לזכויות. כמה

10:45 נפלא! אומר, אם כך, הברדיצ'בר: עשרת ימי תשובה הרי נקראים ימי היראה, ימים נוראים. העבודה בעיקר זה בקו של יראה. זה כל העניין. זה הימים, זה מה שהימים דורשים. אבל אחרי שגמרנו את יום הכיפורים הגענו לחג הסוכות. "ושמחת בחגך" — זה זמן של אהבה. ואז יהודי ממשיך את עבודת התשובה שלו לא רק מיראה, אלא יראת המלך, יראת הרוממות, אלא מתוך אהבה, מתוך שמחה, מתוך דבקות. וזה בעצם העיקר של חג הסוכות. זה התשובה בדרגה ביותר גבוהה, התשובה מאהבה. ומכיוון שאהבה הופכת את הזדונות לזכויות, אם כך אומר: זה הפירוש במדרש. יום הראשון, ראשון לחשבון העוונות — לא מתכוונים חלילה לעוונות כפשוטם. עוונות, הכוונה שהעוונות האלה נהפכים לזכויות ביום הראשון, יום הראשון של חג הסוכות. כשיהודי מתחיל את חג הסוכות עם השמחה, "ושמחת בחגך", אז דווקא הזדונות הרי מתחילים להפוך לזכויות. ראשון לחשבון, החשבון הזה של העוונות שמתחילים עכשיו להתהפך לזכויות, העוונות האלה. על זה אומר המדרש: ראשון לחשבון, החשבון של הזדונות שהופכים להיות לזכויות. וכידוע גם כן הסיפור של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שאמר פעם ליהודי שרצה ללעוג ורצה לזלזל, והתחיל להגיד: "אתה יודע כמה חטאים יש לי ביום הכיפורים?" והוא ככה זלזל בכל הקדוש וכל הטהור. ורב לוי יצחק אמר לו: "הרי אני מקנא בך, כי אצלך, שיש לך את כל מה שאתה אומר, אז הרי ברגע אחד, כשאתה תעשה תשובה מאהבה, הזדונות שלך יתהפכו לזכויות. כמה זכויות יהיו לך? ואני צריך לעמול קשה כדי שיהיה לי עוד זכות ועוד זכות, עוד מצווה ועוד מצווה." אז זה בעצם הביאור על, על חג הסוכות. חג הסוכות אנחנו ממשיכים בעבודת התשובה, אבל ברמה יותר גבוהה. זה מה שהאדמו"ר הרש"ב אמר לבנו

12:57 הרבי הריי"צ. הוא אומר לו: עכשיו אתה בייחוד, במיוחד צריכים לעשות תשובה. כלומר, עד עכשיו עבודת התשובה הייתה קשורה עם יותר עבודה מיראה. לא מדברים על יראת העונש, חס ושלום. מדברים על יראת הרוממות, יראת הבושה, יראת האור, יראה ברמה גבוהה, אבל זה עבודה מיראה. אחרי יום הכיפורים אנחנו מתחילים את העבודה. עבודה מתוך אהבה דווקא, עבודה מתוך שמחה ו"שמחת בחגך". ולכן כאן הזדונות נהפכים לזכויות. אנחנו ממשיכים בעבודת התשובה ברמה יותר גבוהה. הסיפור הוא שכשסיפרו את זה, את התורה של הרב מברדיצ'ב בסוכה של הצמח צדק, אז הצמח צדק אמר על זה שהוא שמע מסבא שלו, האדמו"ר הזקן, שהוא אמר את זה לא רק בחג הסוכות, זה עוד מתחיל גם בארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות. כבר אז יש את הרמה הזאת של תשובה. אז אם ככה בסוכות זה עוד יותר נעלה, עוד יותר גבוה, וכאן אנחנו מקבלים מימד יותר עמוק להבין מהו העומק של עבודת התשובה דווקא בימים האלה. התשובה של "והרוח תשוב" וההתחברות והדביקות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה. השמחה הגדולה שיהודי יכול להתקרב לקדוש ברוך הוא בקיום המצוות. שמחה של מצווה בלימוד התורה במיוחד. בלימוד התורה במיוחד, תורת... נגלת תורה, פנימיות התורה. יש לך את האפשרות להתחבר לקדוש ברוך הוא, וזה התשובה הכי גדולה, השמחה הכי גדולה. בעצם יש לזה מקור גם בגמרא, כמו שאמרנו. הגמרא במסכת סוכה בסוף, כשהגמרא מדברת על שמחת בית השואבה, על השמחה הגדולה שהייתה בבית המקדש, שהיו חוגגים שמה הצדיקים והחכמים, חסידים ואנשי מעשה. המסכת סוכה מספרת הרי את השמחה הגדולה. מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. הייתה שמחה עצומה, שמחה נפלאה, משהו

14:58 לא נורמלי. ומה אנחנו רואים? שכתוב שמה שהיו רוקדים באבוקות של אור, כלומר היו עושים כל מיני סוגים של אבוקות וזורקים את זה. הגמרא מספרת פרטים. היו כאלה שזרקו ארבע אבוקות והיו זורקים אחד ותופסים אחד, והיו כאלה שזורקים שמונה אבוקות, וגדולי התנאים היו עושים את זה, וכל העם היו באים לראות ולשמוע. זה היה שמחה עצומה, שמחת בית השואבה. אז מסופר שמה בין הדברים, במשנה כתוב חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים לפניהם. כלומר, את הריקודים האלה היו עושים דווקא הצדיקים הגדולים, חסידים ואנשי מעשה. הגמרא מוסיפה מהברייתא, והיא אומרת גם כן שהיו שמה גם בעלי התשובה. הגמרא אומרת מה היו אומרים כל אחד? היו כאלה שהיו אומרים "אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו", היו כאלה שאמרו "אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו". וזה היה בהבדל עם הצדיקים, בעלי תשובה. כל אחד היה אומר בנוסחה המיוחדת שלו. ואלו ואלו היו אומרים "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". כלומר, כאן אנחנו רואים גמרא מפורשת שבעצם עבודת התשובה לא נגמרה ביום הכיפורים. השמחה הגדולה שהייתה קורה בחג הסוכות הייתה קשורה בהמשך ישיר לכל העניין של התשובה, עד כדי כך שבתוך הריקודים האלה, שרקדו בשמחה גדולה ביותר, כמו שאמרנו, אז דווקא בשמחה הזאת, על מה הם דיברו? דיברו על התשובה ודיברו על הנושא הזה של "אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". דיברו על העניין של החטא והמחילה, על עניין התשובה, דווקא בזמן הכי גדול של השמחה. אז זה אומר לנו שבעצם אנחנו ממשיכים בתשובה, אלא מה? בתשובה יותר גבוהה, בתשובה הזאת שהזדונות נהפכים לזכויות, כי זה תשובה מאהבה, תשובה בשמחה, תשובה של "והרוח תשוב אל האלוקים אשר נתנה".

17:02 על פי הנקודה הזאת אנחנו נבין גם כן את הקשר עם שמחת בית השואבה. שאלה פשוטה שנשאלת: מה עושים חגיגה כל כך גדולה ממים? ניסוך המים. שמחת בית השואבה היה קשור עם זה שהיו שואבים מים מהנחל. היו הולכים, כמו שהגמרא מספרת בפרטיות איך שהיו הולכים למעיין השילוח, היו בבוקר, היו שואבים מים, וכל הלילה רקדו וחגגו מסביב לנושא הזה של שאיבת המים. מה כל כך חשוב? אחרי זה היו באים למזבח והיו מנסכים את המים, ומוסבר שכל השנה תמיד כל הקורבנות היה יין. מצוות נסכים. תורה מדברת על ניסוך היין גם בחגים ובמועדים. בחג הפסח, חג השבועות, חג הסוכות, בכל החגים, יחד עם הקורבנות המיוחדים שהיו מביאים בחג, היו מנסכים יין. גם בסוכות היה ניסוך היין, אבל היה משהו מיוחד בחג הסוכות, בנוסף ליין, שהיו לוקחים את המים וגם היו שופכים את המים על גבי המזבח, ניסוך המים. וואו. וזה מה שגרם לשמחה גדולה. והשאלה הפשוטה שנשאלת: מה יש במים? למה השמחה כל כך גדולה מסביב לניסוך המים? אדרבה, השכל הפשוט אומר שדווקא יין גורם שמחה. יש פסוק "יין המשמח אלוקים ואנשים", וזה גם כמובן רואים את זה בטבע. היין מביא שמחה. אדם שותה קצת יין, הוא מתעורר, מתרומם, הוא שמח. רק להיזהר, לשתות כמה שצריך ולא יותר. אבל למה יין גורם שמחה? ברור. אבל לשתות מים? איפה אנחנו רואים שמים מביאים שמחה? וכאן רואים שדווקא במים השמחה היא גדולה יותר. זה פלא. כן, דווקא ניסוך היין לא... כמובן היה שמחה. "יין המשמח אלוקים ואנשים" כתוב. היה שמחה, לוויים היו שרים בבית המקדש בעת ניסוך היין, כמו שמוסבר בגמרא, אבל לא ראינו שמחה נפלאה כזאת כמו שמחת

19:17 בית השואבה. דווקא ניסוך המים גרם לשמחה עצומה. מה ההסבר? כמובן שיש הסברים גם על פי הגמרא, כמה וכמה הסברים, אבל נלך ישר לנקודה לפי מה שאנחנו מדברים פה על עבודת התשובה, שזה בעצם הנקודה של המים. ההבדל בין יין ומים זה שהיין, השמחה היא שמחה שיש לזה טעם, כמו שהיין יש לזה טעם. היין זה מתוק. היין יש לזה משהו שמביא לשמחה. זאת אומרת, היין מסמל את הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, שהוא קשר רגיל, קשר שבנוי על שכל, על הבנה, על עומק, על טעם, על תענוג. הוא יודע למה, הוא יודע בשביל מה, הוא יודע על המטרה. עבודת הצדיקים בדרך כלל. מים דווקא זה נובע מהמקום הזה, כמו שאמרנו, מים בדרך כלל אין לזה טעם. אבל מתי שותים את המים? כשאדם צמא. "השותה מים לצמאו", אומרת המשנה במסכת ברכות בפרק השישי, "השותה מים לצמאו אומר שהכל נהיה בדברו". יהודי, בן אדם שותה מים בגלל שהוא צמא, לא בגלל שזה טעים, לא בגלל שהוא רוצה לשמוח. מים נובעים מהצימאון. אומר על זה הבעל שם טוב הקדוש, "השותה יין לצמאו", מים, סליחה, לצמאו, הצימאון מסמל את הצימאון של הנשמה. כמו שאמרנו קודם, אצל הבעל תשובה, בגלל שהוא מתבונן והוא שם לב עד כמה הוא היה רחוק מהקדוש ברוך הוא, המרחק הזה, ארץ ציה ועייף בלי מים, דווקא זה מעורר אצלו את ה"צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", מעורר אצלו צימאון עצום לקדוש ברוך הוא. הוא רוצה את הקירבה להשם ואז הוא לא מחפש יין, הוא לא מחפש את המתיקות, הוא לא מחפש משהו שיבין וישיג, הוא מחפש את הקשר, הוא מחפש את הקדוש ברוך הוא בעצמו. המים, דווקא מים

21:21 שהם פשוטים, אין להם צבע מסוים, אין להם טעם מסוים, זה מסמל את הפשטות והעמקות הכי גדולה שיש אצל יהודי. כמו שהבעל שם טוב התבטא ואמר, הפשטות של היהודי הפשוט זה נוגע, זה קשור עם הפשטות והעמקות הכי גדולה של הקדוש ברוך הוא בעצמו, שהוא למעלה מכל הספירות והעולמות והדרגות. זה עצמותו של הקדוש ברוך הוא. הכי הפשוט והכי העמוק זה מה שנמצא בקשר הכי עמוק והכי פשוט של היהודי, וזה בעצם הסמל של המים וזה מתעורר אצל כל יהודי ביום הכיפורים. ביום הכיפורים, בנעילה, כמו שדיברנו, הזמן שבו מתגלה עיצומו של יום, הקשר העצמותי, הקשר המהותי שלא קשור עם טעם, עם הסברים, עם פירושים, עם פילוסופיה, עם דברים עמוקים, זה הקשר של הטהור והבריא והנקי, קשר של מים. אני יהודי, ואז היהודי בעצם אומר: אני צמא, אני צמא לקשר, אני צמא להיות קשור. אני לא מחפש קוקה קולה, לא מחפש יין, לא מחפש משהו מתוק, משהו עם צבע, משהו עם ריח, משהו, משהו שיש לזה משהו מיוחד. אני רוצה את העצמות, אני רוצה את הקשר העצמי, אני רוצה את עצם הקשר להיות ביחד. זה מה שהתחיל בנעילה של יום הכיפורים וזה מה שכשמגיע אחרי יום הכיפורים, בארבעת הימים שבין יום הכיפורים וסוכות, ועוד יותר אחר כך בחג הסוכות, כשאנחנו יושבים בסוכה מוקפים באהבה והחיבה שהקדוש ברוך הוא מחבק אותנו, כמו שאמר ר' לוי יצחק מברדיצ'ב גם כן, שהסוכה מסמלת את החיבוק, ששתי טפחות וטפח או שלושה טפחות וטפח, שזה מסמל את הצורה של החיבוק. האדם כשהוא מחבק יש פה שלושה צדדים יחד עם כף היד, שזה הטפח, כי החיבור הזה, החיבוק הזה, זה בעצם מה שקורה בחג הסוכות, הקשר,

23:25 ולכן השמחה בחג הסוכות, השמחה של המים, היא דווקא השמחה הגדולה ביותר. כמו שמוסבר באחד המאמרים שהרבי אמר באחד השנים, בשנת תשמ"ט, מאמר נפלא, ד"ה "ושאבתם מים בששון", שבזמן של שמחה אנחנו רואים כשהבן חוזר מהשבי והוא נפגש עם אביו המלך, השמחה היא הכי גדולה ביותר. בשמחה הזאת שהאבא שמח מזה שהבן שלו, הבן היחיד שלו חוזר מהשבי, השמחה היא כל כך גדולה ואז האבא מרוב השמחה רוצה לתת לילד את המתנה הכי גדולה. הוא נותן לו את המתנה שהיא הכי קרובה אליו, משהו הכי מהותי והכי עצמותי של המלך, בזה הוא מבטא את הקשר שלו. מתנה כזאת שהיא לא בערך בכלל להתנהגות של הבן, וזה מה שהוא רוצה לתת לו. אומר הגמ... אומר הרבי במאמר, זה בעצם הנקודה של חג הסוכות, שמחת בית השואבה. "ותתן לנו ה' אלוקינו", אנחנו אומרים בתפילות של חג הסוכות, "ותתן לנו ה' אלוקינו". פירושו ותתן לנו, הקדוש ברוך הוא נותן לנו מתנה. מה הוא נותן לנו? הוא נותן לנו את ה' אלוקינו. הוא נותן לנו את עצמו. הוא נותן לנו את הקשר הכי מהותי איתו, וזה "אתה בחרתנו" שאנחנו אומרים ושרים בימים האלה, "ורוממתנו" מכל הלשונות, "וקרבתנו לעבודתך ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת". זה בעצם המתנה הכי גדולה שהקדוש ברוך הוא נותן לנו. הוא נותן לנו את עצמו. "שמך הגדול והקדוש עלינו קראת". זוהי השמחה הגדולה של שמחת בית השואבה, השמחה של המים. המים האלה, הקשר הכי מהותי של יהודים לקדוש ברוך הוא, ולכן באמת מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה בימיו. וזה בעצם השמחה של התשובה הכי עמוקה שמתעוררת דווקא בימים האלה של ימי חג הסוכות, ואת השמחה הזאת אנחנו

25:21 צריכים אחר כך להביא את זה. כידוע שבשמחת בית השואבה בחג הסוכות יהודי מקבל שמחה על כל השנה כולה. שמחה של מצווה ושמחה של תורה, שאת זה אנחנו גם נקבל בזמן סיום חג, חג שמחת תורה, שמיני עצרת, ומזה אנחנו, יהיה לנו שנה של שמחה, שמחה גדולה ביותר, שתהיה שנה של שמחה, שמחה של תורה ושמחה של מצווה שהיא גם כן תשפיע בדברים הגשמיים, שהקדוש ברוך הוא ישפיע לכל אחד ואחד וייתן לנו עשירות והרחבה בכל הנושאים וכל הדברים, בבני חיי ומזוני רוויחי, כמו שהבעל שם טוב אמר, שבחג הסוכות ובמיוחד בזמן, בזמן שמחת תורה, בזמן ההקפות, הקדוש ברוך הוא נותן לכל יהודי בהקפה את כל הדברים שיהודי צריך בהרחבה ובעשירות, ובמשך השנה יהודי משלם את זה על ידי תורה, מצוות ומעשים טובים, שיהיה לכל אחד ואחד מאיתנו זמן שמחתנו ושמחה אמיתית שתמשיך שמחה על כל השנה כולה.