כשבן המלך חוזר מהשבי - המבט העמוק של בעל התניא לימים אלו

00:00 בימים האחרונים עובר על כל אחד מאיתנו וכל עם ישראל וכל העולם רגעים מאוד מאוד חזקים של רגשות מעורבות. רגעים של שמחה מעורבים עם רגשות של הרבה מרירות, הרבה צער עם הרבה שמחה, והכל בא ביחד. ובכלל, כל התקופה הארוכה שאנחנו חיים, אפשר להגיד בבלגן הזה, ברגשות המעורבות שרודפים אותנו כל צעד ושעל. מצד אחד אנחנו רואים כל הזמן ניסים גדולים, ויש הרבה, הרבה סיבות להיות שמח ולהודות לקדוש ברוך הוא על ניסיך שבכל יום עמנו. דברים נפלאים שקורים מתחת לשטח, על פני השטח, בכל מקום. מצד שני, גם כן אנחנו כמובן באותו זמן אנחנו מצטערים וכואבים על כל מה שעם ישראל עובר בתקופה האחרונה. בזמן האחרון, המלחמה הארוכה מורטת העצבים והקושי, הצער, הצער האינסופי על כל נפש, על כל יהודי שנופל במערכה, ועל כל יקירינו אחינו עם ישראל שעדיין נמצאים בשביה, בכל הקושי וכל הצער ועוגמת נפש, בפרט בימים האחרונים. על כל מה שמדברים יש כל הזמן תערובת של רגשות. בן אדם מתבלבל ומשתגע: לשמוח, להיות עצוב, והכל בא ביחד עם הרבה, הרבה תוקף. וכאן השאלה היא מה המסר? מה אנחנו יכולים ללמוד מכל מה שקורה פה בנושא הרגשות בחיים שלנו, בחיי היומיום, בעבודת השם? וכאן מגיעה נקודה נפלאה ביותר שקשור גם כן בהשגחה פרטית עם פרשיות השבוע שאנחנו לומדים בדיוק בימים האלה. התחלנו ספר שמות ואנחנו לומדים את הפרשיות שמדברים על התהליך של יציאת מצרים. אז היום אנחנו נדבר על נקודה מאוד מאוד מעניינת שאדמו"ר הזקן בעל התניא מצביע עליה ומסביר אותה בספר התניא, שנותן לנו מבט נפלא ועמוק הן על סיפור יציאת מצרים והן ובעיקר כמובן על הסיפור של יציאת מצרים הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, שכולנו

02:34 בעצם, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר לנו בספר התניא, כולנו עוברים את התהליך של יציאת מצרים כל יום, כמאמר חז"ל, בכל דור ודור. אדמו"ר הזקן מוסיף, גם כן כותב, בכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. יציאת מצרים זה משהו, תהליך נפשי שכולנו חווים אותה בכל יום ויום. אם אנחנו ניכנס לעומק ונתבונן בנקודות מאוד מאוד נפלאות בקשר ליציאת מצרים, והתורה היא לא סתם ספר סיפורים. התורה היא ספר שנוגע לחיים שלנו. התורה מלשון הוראה. סיפורי התורה. סיפור יציאת מצרים בתורה זה הסיפור של היציאת מצרים הפנימית והנפשית ששייך לכל אחד ואחד מאיתנו, ושם אנחנו נמצא. אדמו"ר הזקן מסביר באופן נפלא איך שביציאת מצרים יש לנו מסר בקשר לסערת הרגשות שעובר על כל אחד ואחד מאיתנו בתהליך של התשובה, תהליך של עבודת השם של יהודי בחיי היומיום. השבוע בדיוק אנחנו מציינים את יום השנה, יום ההילולה, היארצייט של אדמו"ר הזקן, בעל התניא. יום כ"ד טבת זה היום בו נסתלק אדמו"ר הזקן, וזה תמיד יוצא בתקופה הזאת בפרשיות שמות וארא. ולכן המשמעות של הפרשה על פי דברי אדמו"ר הזקן בעל התניא, שהוא זה גם כן, שהוא כידוע דיבר מאוד חזק על הנושא של לימוד הפרשה ולחיות את הפרשה. אחד מהדברים הנפלאים ומיסודות תורת אדמו"ר הזקן, תורת חב"ד, זה שיהודי צריך ללמוד כל יום את החלק של פרשת השבוע שקשור לאותו יום, ולא רק ללמוד אותו, אלא לחיות אותו, כמו שאדמו"ר הזקן התבטא, לחיות עם הזמן. שהמסר של הפרשה זה מסר אקטואלי, מסר חי, מסר שיש לו משמעות בשבילנו חיי היומיום. אז בואו נתבונן מה אדמו"ר הזקן מדבר בתניא. אנחנו נתחיל עם שאלה שיש לכל אחד ואחד

04:47 מאיתנו גם כן. שאלה שאדמו"ר הזקן מציב בהתחלת הספר, בהתחלת התניא. איך בן אדם צריך בדיוק להרגיש כלפי עצמו ביחס לעבודת השם שלנו? הרי כולנו יודעים שאנחנו לא אנשים מושלמים. כל אחד ואחד יודע טוב מאוד איפה הוא נמצא. אנחנו נמצאים כל אחד מאיתנו במצב שלו. אנחנו יודעים שהרבה פעמים היצר הרע מתגבר עלינו, וכל אחד מכיר בנפשו באיזה מצב הוא נמצא בעבודת השם. אנחנו מאוד מאוד מודעים בחסר שלנו, שאנחנו עדיין לא תיקנו את עצמנו, לא במחשבה, לא בדיבור, לא במעשה, וכל אחד ואחד מאיתנו את מה שנקרא החבילה שאנחנו סוחבים על עצמנו. השאלה היא איך אני אמור להרגיש עם זה? הרי אנחנו יודעים שעבודת השם צריכה להיות בשמחה. בעמוד הראשון של התניא אדמו"ר הזקן אומר, הרי שמחה זה יסוד בעבודת השם. זה, זה לא, זה חובה. עבדו את השם בשמחה. יהודי חייב לעבוד את השם בשמחה. לא שייך אחרת. עבודת השם בשמחה זה לא רק משהו צדדי, זה משהו עיקרי. בפרט על פי תורת הבעל שם טוב, שהוא גילה את העומק של השמחה בעבודת השם, הציב את הנושא של שמחה במרכז עבודת השם. הרי ודאי שצריך להיות שמחה. מצד שני, בן אדם הרי לא יכול לרמות את עצמו, לחיות בשקר. הוא צריך לדעת את האמת ולדעת איפה אני נמצא בעבודת השם היומיומית שלו, ואם יש דברים שהם לא בסדר אני צריך להיות מודע מהם ואני צריך לתקן אותם, וזה צריך לצער אותי. אני צריך להתחרט על הדברים הלא טובים ולרצות להשתנות, להשתפר, להתרומם, להתעלות. אז הבעיה היא שפה יש איזשהו ניגוד ברגשות. אם אני אשקיע זמן לחשוב מה חסר לי, מה, מה להעלות בחטאים, בעוונות שאני

06:53 עושה. לחשוב עד כמה אני עדיין רשע, עדיין אני רחוק מהקדוש ברוך הוא וכולי וכולי, אז בוודאי שהרגשות האלו, המחשבות האלו, יביאו לבן אדם למצב רוח ירוד, להרגיש עצבות, להרגיש מרירות, להרגיש כאב, להרגיש צער. כל מיני רגשות שהם לא באמת עוזרים לשמחה. ומה תגיד, שאני לא אחשוב על זה? או שאני אחשוב שלמרות שאני רשע, אף על פי כן אני עדיין שמח? זאת אומרת שחוסר אכפתיות, חוסר התעניינות. זאת אומרת שבעצם לא קורה כלום. אם לא קורה כלום, אז הבן אדם יגיע לקלות הדעת. זה בסדר, הכל טוב, העיקר להיות שמח. הרי רגש כזה עלול להביא לבן אדם לסוג של פריקת עול מלכות שמיים. סוג של הפקרות של הכל בסדר, תמשיך ליהנות מהחיים. יש פה איזשהו נושא מאוד, מאוד עדין שאנחנו אמורים להבין איך אנחנו מתווכים בין כל הרגשות האלה. עבודת השם בשמחה בכל רגע ורגע מצד אחד, והחשיבות של עבודת השם בשמחה, ומצד שני לדעת את האמת ובאמת להרגיש גם כן את המרירות מהמצב האמיתי שלי ולרצות להשתפר. איך שתי הנקודות האלו עובדים ביחד? זו שאלת האדמו"ר הזקן בעמוד הראשון בספר התניא. בהמשך הפרקים אנחנו מוצאים דבר נפלא. האדמו"ר הזקן מסביר בפרקים כ"ו עד ל"א, הוא נכנס להסביר בצורה עמוקה ונפלאה, דבר ראשון על החשיבות של השמחה בעבודת השם. למה כל כך נוגע, כל כך חשוב שהבן אדם ישמח? שהבן אדם יעבוד את הקדוש ברוך הוא מתוך שמחה ובטוב לבו, שלא יהיה לו שום שמץ של דאגה. אחד מהדברים שהאדמו"ר הזקן אומר, הסיבה למה שמחה היא כל כך מרכזית בעבודת השם, הוא אומר דבר מאוד פשוט. כשהאדם הוא שמח, הוא זריז. כשהאדם הוא שמח, יש לו מרץ. כשיש

09:06 לך מרץ אז אתה נמצא למעלה. זה נותן לך כוח להתגבר על היצר. יש מלחמה. אנחנו יודעים שחיים במלחמה. אחד מיסודות התניא זה להסביר את המלחמה הפנימית שקורה אצל, אצל יהודי בנפש. יש לנו שתי נפשות, נפש אלוקית, נפש בהמית, יצר טוב, יצר הרע, ויש מלחמה הקשה ביותר שאנחנו חיים אותה ביום יום. במלחמה הזאת, כדי שהנפש האלוקית, הכוח האלוקי שבנו, הכוח הרוחני שבנו, היצר הטוב, יתגבר על היצר הרע, צריך להיות עם הרבה מרץ. צריך להיות עם זריזות. משל, דוגמה פשוטה לזה אנחנו רואים בחיים. כשיש איזושהי מלחמה בין שני אנשים, איזשהו סוג של משחק אפילו, אבל כשאחד רוצה להפיל את השני, אז יש במשחקים האלה אחד מהדברים זה לא מספיק שיהיה לך שרירים יותר חזקים. צריך גם כן שיהיה לך מצב רוח נפשי בהתאם. בן אדם שהוא יותר שמח, יותר מרומם, יש לו יותר ביטחון עצמי, יש לו יותר כוח, פחות דאגות, אז גם כן הנפש שלו מרוממת וזה עצמו נותן לו כוח להתגבר. אם הבן אדם הוא בדיכאון, במצב נפשי ירוד, למרות שהשרירים שלו, הכוח הפיזי שלו יותר חזק, הוא לא ינצח, הוא ייפול. זו מציאות בשטח. זה אנחנו רואים בחיי היום יום, אומר האדמו"ר הזקן. אותו דבר זה גם כן בעבודת השם במלחמת היצר. כדי לנצח את היצר, כדי לנצח את היצרים שלנו, את התאוות שלנו, להתגבר על היצר הרע ולהיות חזק בעבודת השם, חייב שהבן אדם יהיה בשמחה ובטוב לבו. השמחה מביאה איתה זריזות. כשהאדם הוא שמח, הוא זריז. כשאתה זריז אז אתה מנצח, אז אתה נמצא למעלה. אתה לא נותן שהיצר הרע ישבור אותך. ברגע שבן אדם נופל לדיכאון, לעצבות, אז הוא בידיים של

11:20 היצר. האדמו"ר הזקן אומר לנו דבר נפלא. הוא אומר, תדע לך שמחשבות שליליות, מחשבות של דאגה, מחשבות של עצבות, מאיזה סוג שזה יהיה, גם אם זה מדברים אמיתיים, בן אדם מרגיש עצבות מאוד גדולה מהחטאים והעוונות ודברים לא טובים שהוא עשה בעבר. אם הדבר הזה מביא לך מחשבות שליליות באמצע היום, מחשבות של עצבות באמצע היום, בידוע, אומר האדמו"ר הזקן, שזו עצת היצר להפילו בתאוות. מחשבות של עצבות, מחשבות של מרירות הן מחשבות שהן מחלישים את האדם. ברגע שאדם נחלש, הוא בידיים של היצר. עכשיו אני בדיכאון, אני עצוב, בא לי לישון, בא לי ליפול למיטה, בא לי לבכות, אבל לא בא לי לעבוד, לא בא לי להתייגע. אני לא הולך להתרומם עכשיו. להפך. אני אשקע בדיכאון יותר גדול. אני אהפוך לחוסר מעש ולא רק לחוסר מעש, אלא היצר מנצל את זה שאם כבר, אם אני לא מתענג ולא שמח בעניינים של קדושה, אז אולי נחפש את העונג ואת השמחה בדברים הפוכים, בדברים שהם הרסניים, דברים שליליים. וככה זה הנקודה שהאדמו"ר הזקן מלמד אותנו על חשיבות השמחה שצריך להיות בעבודת השם. ממשיך האדמו"ר הזקן ואומר, רגע, הרי מצד השני יש לי נפש בהמית ויש לי באמת דברים לא טובים שעשיתי, ובן אדם אמור להיות מודע מהדברים שלו, שהדברים הלא טובים שלו כדי לתקן אותם, כדי לשפר אותם. זה חלק מעבודת, סליחה, מעבודת השם גם כן. איך אני מסביר את שני הדברים האלה ביחד? אז כאן האדמו"ר הזקן אומר לנו יסוד חשוב מאוד בעבודת השם של כל אחד מאיתנו. בתהליך של החשבון נפש, בתהליך של החשבון בעבודת השם, בן אדם צריך לומר לעצמו, זה נכון, זה אמת שיש אצלי נפש בהמית

13:35 ויש לי יצר הרע ויש לי חלקים בי בתוכי שהם לא מתוקנים, לא מסודרים, עדיין לא הצלחתי להתגבר על כל מיני דברים. אני יודע שיש לי עדיין טומאה או רע בנפש, אבל הרי יש בתוכי נפש אלוקית. יש בתוכי חלק אלוקה ממעל ממש. יש בתוכי ניצוץ אלוקי שנמצא אצל כל יהודי ויהודי, לא משנה באיזה מצב הוא נמצא בעבודת השם. כמו שאמרנו בתניא, אדמו"ר הזקן מלמד אותנו שכל יהודי יש לו בתוכו חלק אלוקה ממעל ממש. יש בו ניצוץ אלוקי. יהודי הוא בן מלך. בנים אתם לה' אלוקיכם. משה רבנו אומר לפרעה: בני בכורי ישראל. יהודי הוא בן של הקדוש ברוך הוא. זה המהות העצמית שלנו. אלא מה? הבן מלך נמצא בשבי. הבן מלך נמצא במצב של בית הסוהר. אז כשבן מלך נמצא בשבי, נמצא בבית הסוהר, אבל הוא יודע שיש לו את ההזדמנות שהוא יכול להשתחרר מבית הסוהר, להשתחרר מהשבי, לחזור הביתה ולהתחבר עם אבא, עם המלך. הרי אין לך שמחה גדולה מזו, משמחת בן מלך שחוזר מהשביה או מבית האסורים וחוזר לבית אביו המלך, אומר התניא בפרק ל"א. זה בעצם אמור להיות ההרגשה של יהודי בכל יום ויום, בכל רגע ורגע שיש לך הזדמנות להתפלל, ללמוד תורה ולקיים מצווה. כי ברגע שאני מתפלל, ברגע שאני עושה מצווה, אני לומד פסוק בתורה, הרי באותו רגע, באותו זמן, מה קורה פה? אני משחרר את הנשמה שלי מהמאסר. הנפש האלוקית שלי, יש לה את ההזדמנות. מצווה. מצווה זה מלשון צוותא, חיבור. תפילה. תפילה זה מלשון טופל כלי חרס, לחבר. תפילה זה מלשון נפתלתי. נפתולי אלוקים נפתלתי, התחברות. בלימוד התורה, בעבודת התפילה, בקיום המצוות, יהודי יש לו את האפשרות ברגע הנתון הזה

16:06 לצאת מהמאסר של הגוף והחומר של נפש הבהמית ולהתחבר ולהתקשר עם הקדוש ברוך הוא. יכול להיות שמחה גדולה מזו? אפשר לתאר לעצמנו שמחה יותר גדולה? בן אדם, בן מלך, שנמצא בשבי המון זמן, נמצא ביד אויב שונא, ונותנים לו את האפשרות ברגע אחד לקפוץ מתוך השביה העמוקה, מתוך החושך הגדול ולהתחבר עם אביו המלך. הרי אין שמחה יותר גדולה מזו. השמחה הזאת קורה כל יום ויום. זו היא השמחה הנפלאה שיהודי אמור להרגיש בעבודת השם בחיי היומיום. אומר אדמו"ר הזקן: על זה נאמר כל ימיו בתשובה. התשובה אמיתית היא תשובה של שמחה. התשובה אמיתית, שיהודי שב כמו בן מלך ששב מבית הסוהר. נפלא מה שאדמו"ר הזקן אומר לנו. הגמרא הרי מספרת: רבי אליעזר בן הורקנוס אמר לתלמידים שלו לפני שהוא נפטר, הוא אמר להם: חבר'ה, שוב יום אחד לפני מיתתך, יום אחד לפני שאדם מת והוא צריך לעשות תשובה. שאלו אותו: איך בן אדם יודע מתי הוא מת? הרי אדם לא יודע מתי יקרה היום הזה. אמר להם רבי אליעזר: לכן זה בדיוק מה שהתכוונתי. כל ימיו בתשובה. תשובה צריך להיות כל החיים, כל יום, כי כל יום זה יום אחרון. מגיע אדמו"ר הזקן ואומר: מה כאן המסר? כאן לא מדובר על תשובה של מרירות, תשובה של צער, תשובה שכל יום תחשוב על העבירות שעשית, חס וחלילה. הרי כתוב פסוק מפורש בתהילים. יהודי צריך להיות תמיד בשמחה. עבדו את השם בשמחה. אז מה זאת אומרת כל ימיו בתשובה? כאן מדובר על תשובה של שמחה. בלשון הזוהר זה נקרא תשובה עילאה, תשובה עליונה, תשובה של התקרבות. כאן הפירוש של המילה תשובה, כמו שאמרנו, הבן מלך ששב, חוזר מבית הסוהר ומתקרב

18:29 לאביו המלך. ודאי שהשמחה היא גדולה ביותר. שמחה נפלאה! את זה מרגישים בכל מצווה, בכל תפילה ובכל לימוד התורה שאנחנו מתפללים ולומדים. וכאן נשאלת השאלה: רגע, אבל אני הרי יודע את האמת. הרי עדיין לא פתרתי את כל הרע שבי. זה הרי רק בריחה. הרי בעצם אני עדיין לא זיככתי את הגוף, לא זיככתי את החומר, הנפש הבהמית עדיין שוכנת בי, עדיין יש לי יצר ויש לי יצרים ויש לי תאוות, ואני יודע שכל רגע עלול היצר הרע להתגבר עליי שוב. אז אם ככה, ממה אני שמח? הבן מלך יצא מהמאסר, נגמר. שלום על ישראל. אבל אני יודע שאני עדיין לא יצאתי מהמאסר. זה רק לרגע. זה רק ל-לרגע הזה, אבל עדיין הגוף שלי והנפש הבהמית והלב שלי עדיין מלא עם כל מיני תאוות וכל מיני דברים. אז ממה אני שמח? וכאן אומר אדמו"ר הזקן עצה ורעיון נפלא. הוא אומר, בן אדם בחיים קורה לו המון פעמים דברים דומים, תערובת רגשות. כאן אנחנו מגיעים לנושא של תערובת הרגשות שקורה לכולנו, שאנחנו כולנו חווים ברגע זה, בימים האלו. כשיש תערובת רגשות, הרבה פעמים קורים דברים בחיים שלנו, שהדבר הזה עצמו יש לו סיבה מאוד, מאוד חזקה להיות שמח, ויש פה גם כן סיבה מאוד, מאוד חזקה להיות במתח, בהרגשה של מרירות, וזה יכול לקרות באותו זמן. יש לנו המון דוגמאות בחיים, אבל אני חושב שהיום בימים האלו לא צריכים דוגמאות. כולנו חווים את זה. אנחנו מרגישים את הנקודה הזאת בחיי היומיום. אנחנו חוש-- שמחים על כל יהודי שברוך השם חוזר הביתה. על כל יהודי שיוצא מהמאסר ל-ל-לחזור הביתה, אבל יחד עם זה אנחנו יודעים כמה כאב, כמה צער יש מסביב, כמה

20:54 עדיין לא חזרו, מה קורה מסביב ואיך שעדיין הנושאים לא פתורים ואיך שאנחנו מסתבכים מצד אחד וכולי וכולי. אבל אומר לנו אדמו"ר הזקן, כאן מגיעה נקודה מאוד חשובה שבן אדם צריך תמיד לזכור. אני בוחר מה להדגיש כעת. אני בוחר מה יותר יקר בשבילי ובזה אני מתרכז. בן אדם צריך לבחור מה הדבר החשוב בשבילו. ולשון התניא אומר, "ותהא יקרה נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מעצבון הגוף." וואו. אומר אדמו"ר הזקן, מצד הגוף עיצבון. החומר עדיין גוף מגושם מלא תאוות כרימון. אני עדיין נמצא בכל מיני דברים חומרניים ועדיין לא, לא הצלחתי להשתחרר מעצמי. אני עדיין לא מרגיש בחוף מבטחים. היצר הרע עדיין רודף אחריי, אבל הנפש, ההזדמנות הזאת שאני יכול עכשיו להתפלל לקדוש ברוך הוא, לקיים מצווה, ללמוד תורה. הרי עכשיו הנפש שלי, הנפש האלוקית, יש לה את ההזדמנות ללכת ולהתחבר לקדוש ברוך הוא. ותהא יקרה, ותהא יקרה מלשון יוקר. היוקר של הנפש לשמוח בשמחתה, בשמחת הנשמה שלנו יותר חשובה מעצבון הגוף. אומר הרבי, זה הפירוש יציאת מצרים. זה בדיוק מה שעם ישראל חווה ברגע של יציאת מצרים. מה קרה ביציאת מצרים? עם ישראל ברח, כי ברח העם. דבר פלא. סיפור של יציאת מצרים היה סיפור של בריחה. להגיד שבני ישראל שיצאו ממצרים הכל היה פתור עם ת', כל הבעיות נפתרו? ודאי שלא. יציאת מצרים התחיל רק עכשיו תהליך. הרי העם היהודי, הם בגשמיות עדיין לא ידעו איפה הם הולכים, מה הולכים לעשות, מה הכיוון, מה המטרה. הם ידעו שהקדוש ברוך הוא מוציא אותנו ממצרים, אבל עדיין הדרך ארוכה לפנינו. אבל כל שכן ברוחניות, עם ישראל היה בשיא הטומאה. במצרים הרי ידוע מ"ט שערי טומאה. עם ישראל היו בתוך הקליפה, בתוך

23:18 הסטרא אחרא, בתוך טומאת מצרים, שקועים בתוך הטומאה, כמעט שכבר לא היה איך להוציא אותם, כמו שכתוב בזוהר או במדרשים וכולי. הגיע הרגע של הגאולה, עם ישראל ברח ממצרים, כי ברח העם כתוב. שאלה שאדמו"ר הזקן שואל: למה עם ישראל ברח? למה לא יכלו ללכת בשקט? הרי פרעה היה חייב לשלוח אותם. הוא קיבל עשר מכות. הוא ראה מה שקורה עם הבכורות. הוא כבר צעק, "תלכו מפה!" למה הם ברחו? למה הם רימו אותו? למה הם סיפרו לו שהולכים לשלושה ימים וכבר חוזרים? למה לא אמרו לו, "אנחנו יוצאים ממצרים, נקודה. אף פעם לא נחזור. יציאה נצחית. נגמר הסיפור איתך." לא. היהודים לא מדברים ככה לפרעה. מספרים לו סיפורי סבתא, אומרים לו, "אנחנו הולכים לכמה ימים, כבר נחזור" וזה, ואז אחרי שלושה ימים פרעה שם לב שהם לא חוזרים, הוא שולח שלוחים, מתחיל לרדוף אחריהם. למה עשו את זה בצורה כזאת של בריחה? כאן מגיעה הנקודה, כי ככה זה עבודת השם ביציאת מצרים. בשלב הראשון בתהליך של היציאה מהמיצרים, מהיציאה מהרע הפנימי שיש אצל כולנו, אנחנו עדיין שקועים בתוך הטומאה. אבל כשאתה רוצה להתחיל את התהליך של תשובה, זה מתחיל עם כי ברח העם. אתה לא יכול ללכת לאט בשקט ולעשות חשבונות ולהתפלפל בפילוסופיות והסברים. אתה צריך לברוח. הבריחה הזאת זה הניתוק מהרע. אם אתה תתחיל לעשות כל מיני חשבונות אתה תישאר עוד פעם תקוע ואז כבר יהיה מדי מאוחר אולי. ולכן יציאת מצרים היה אמור להיות בצורה של בריחה, כי הרע עדיין היה בכל התוקף, ואז הדרך היחידה זה לברוח. זה כמו שאומרים בצבא, כשנמצאים במקום סכנה דבר ראשון בורחים. אחרי זה נבדוק את השטח, אחרי זה נראה מה

25:23 אפשר לתקן, אחרי זה נראה. ואפילו אם קיבלת מכה ברגע באמצע, אל ת-- אל, אל תמשיך ל-- תמשיך לרוץ. אם אתה תעצור, חס וחלילה תוכל לקבל מכה בראש. עכשיו אתה בורח. הבריחה זה הנקודה הראשונה, זה הבסיס וזה היציאת מצרים בשלב הראשון. אחר כך התחיל תהליך ספירת העומר וכל העבודה שבני ישראל הכינו את עצמם, ובעצם התהליך עדיין לא נגמר. התהליך הוא מאוד ארוך שהתחיל ביציאת מצרים וייגמר בגאולה העתידה. אנחנו כל יום ויום יוצאים ממצרים. אדמו"ר הזקן אומר לנו: כימי צאתך מארץ מצרים, לא כתוב כיום צאתך, כימי צאתך. כי בעצם אנחנו כל הימים יוצאים כל הזמן בתהליך שאנחנו בורחים, יוצאים מעוד מצר, מעוד חושך, מעוד הגבלה פנימית, מעוד מגבלות וקשיים ומלחמות, ואתה כל פעם מתקרבים יותר לקדוש ברוך הוא. ובעצם הסיום של יציאת מצרים תהיה בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו, כשאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ באופן מושלם. ולכן מסיים אדמו"ר הזקן ואומר, אין שום סתירה בין שתי הרגשות. שאלנו את השאלה איך בן אדם צריך לחיות יום יום. מצד אחד הוא צריך להיות מודע מהרע שלו, מודע מהמצב שלו, וכמובן שזה צריך להיות חשוב לו ונוגע לו ויקר בשבילו, ולרצות לתקן את זה ולהרגיש את המרירות מהחושך של הגוף והנפש הבהמית. אבל יחד עם זה אין שום סתירה שבאותו זמן אני מייקר את הנשמה שלי ואני מחליט, בוחר לשמוח בשמחת הנפש במקום להיות שקוע בדברים בצד השלילי. להיפך, אני אהיה שקוע בצד החיובי. לחשוב על הזכות הגדולה שלמרות שאני נמצא בכזה חושך, על אף כל החושך, הקדוש ברוך הוא בחר בנשמה שלי. הקדוש ברוך הוא נתן לי את החלק אלוק ממעל ונותן לי אפשרות על

27:35 על ידי כל מצווה, על ידי כל תפילה ועל ידי כל פסוק בתורה לחזור ולהתחבר אליו. אז שמה אני מרכז את הכוחות שלי. השמחה הזאת גוברת על המרירות שלי, למרות ששני הדברים הם נכונים, הם לא סותרים אחד לשני. הוא מביא לסיום, מביא אדמו"ר הזקן סיפור מאוד מעניין שכתוב בזוהר, שנותן לנו קצת הבנה בכל מה שדיברנו. הזוהר מספר שרבי שמעון בר יוחאי פעם ישב עם בנו, עם רבי אלעזר ברבי שמעון, תנאים הקדושים שכתוב שהעולם עמד עליהם, עמדו ולמדו ודיברו ביניהם. ורבי שמעון גילה לבנו, לרבי אלעזר, את סודות חורבן בית המקדש. רבי שמעון הרי היה תקופה מאוד קצרה אחרי החורבן, שישים שבעים שנה אחרי החורבן, הכל היה עדיין מה שנקרא טרי, והוא הסביר לבנו את הכוונה של חורבן בית המקדש על פי סודות הקבלה. מה הכוונה? מה הכוונה הדבר שקורה? כתוב כשרבי שמעון סיים להסביר ולגלות את הסודות של חורבן בית המקדש, רבי אלעזר ברבי שמעון, רבי אלעזר בנו, אמר: אני מרגיש עכשיו שמחה תקועה בליבי מצד אחד ובכייה תקועה בליבי בצד השני. רגשות מעורבות. צד אחד של הלב שלי בוכה. צד שני של הלב שלי צוחק. איך יכול להיות שני הדברים ביחד? זה בדיוק מה שקורה. שמעתי סודות התורה על חורבן בית המקדש. הצד השמאלי של הלב שלי בוכה על החורבן. מה יכול להיות יותר מזה? חורבן בית המקדש. בנים שגלו מעל שולחן אביהם. אבל כשאני שומע את הסודות הנפלאים שגילית לי בתוך כל זה, אז זה מרומם לי את הנפש ונותן לי חשק לשמוח. אז צד אחד של הלב שמח. צד אחד של הלב מרו-- מר-- מרו-- ממורמר. אומר אדמו"ר הזקן, בעצם זה מה שעובר עלינו כל

29:46 הזמן. אם היינו אנשים רק עם נפש אחת, אז היינו צריכים לבחור להחליט או זה או זה. מכיוון שיש לנו שתי נפשות, יש צד ימני בלב, יש צד שמאלי בלב. הצד הימני שבלב בו נמצאת הנפש האלוקית. לב חכם לימינו, אומר שלמה המלך בקהלת. הצד השמאלי, שם נמצא יצר הרע, נפש הבהמית, לב כסיל לשמאלו. שתי הנפשות נמצאות. זה שתי סוגי חיים. שתיהם נמצאים בתוך המציאות שלנו. אז מצד אחד צריך להיות לדעת מה קורה לי עם הצד של הנפש הבהמית, וצריך להיות מרירות על המצב של הנפש הבהמית, על המצב איפה אנחנו נמצאים, באיזה מצב אנחנו נמצאים. אבל המרירות הזאת לא רק שלא גומרת, גורמת לי לנפילת הרוח, לדיכאון, לעצבות. אדרבה, באותו זמן אני מתבונן בצד השני, וזה שהקדוש ברוך הוא למרות הכל הרי נותן לי נפש אלוקית, חלק אלוקה ממעל ממש, והיא שוכנת בתוך הגוף, ויש לי הזדמנות ברגע הנתון הזה להשתחרר מכל החושך ולהתחבר לקדוש ברוך הוא. אני מייקר את הנפש האלוקית, ודווקא זה השמחה הגדולה שהיהודי אומר שיש לו את היכולת להאיר בתוך החושך הגדול הזה כיתרון האור מתוך החושך. זה מה שמביא את השמחה הכי גדולה. אין לך שמחה גדולה יותר מזו, כמו שאדמו"ר הזקן אומר גם כן בהמשך הפרקים בתניא, שאין לך שמחה יותר גדולה מזו מיתרון האור שנעשה מתוך החושך. השמחה הכי גדולה זה השמחה של ההתהפכות. להפוך את החושך לאור, וזה ביכולת של כל אחד ואחד מאיתנו בכל רגע ורגע. וזה דבר נפלא שאדמו"ר הזקן מלמד אותנו בספר התניא, איך יהודי צריך לעבוד את הקדוש ברוך הוא בשמחה ובטוב לבב. לדעת להסיח את הדעת, להסיח את הדעת פירושו להוציא את ההתחברות שלנו.

31:51 את ה-- במקום להיות מרוכז בשלילי, במה שחסר לי, במה שלא בסדר, תהיה מרוכז בחיובי. תתבונן איך שהקדוש ברוך הוא נתן לך נשמה אלוקית ונתן לך את היכולת להאיר בעולם על ידי תורה, תפילה ומצוות. תתחבר לזה, תתקשר לזה ושם יהיה לך השמחה הכי גדולה, וזו היא השמחה הכי גדולה של יציאה מבית הסוהר. יציאה מהשבייה האפלה לאור גדול שהקדוש ברוך הוא ייתן לנו, שנזכה היום הזה ליציאת מצרים המושלמת. אנחנו נמצאים כבר בתהליך של יציאת מצרים שנים על גבי שנים, אבל אנחנו יודעים שאנחנו כבר ברגעים האחרונים. הרגעים האחרונים הם הקשים ביותר. התערובת רגשות בימים האחרונים הם הכי קשים. מבקשים מהקדוש ברוך הוא שכבר נזכה לשמחה הגדולה, לשמחה המושלמת שיהיה ביציאת מצרים הסופית, שזה היציאה מהגלות, שאז כתוב שלא נצטרך לברוח. לא נצטרך ל-לרוץ כמו שאדמו"ר הזקן מביא בתניא את הפסוקים, "כי לא בחיפזון תלכו", לא נצטרך, לא במנוסה אלא בשובה ונחת תושעון. יציאת הגאולה תהיה בשובה ונחת, בשמחה ובמנוחה. שנזכה כולנו לאור הגאולה השלמה על ידי משיח צדקנו. שנזכה לגאולה השלמה היום הזה ממש.