שלושת השבועות • המשמעות החיובית של ימי בין המיצרים לאור החסידות

00:00 ימי בין המצרים, שלושת השבועות שמתחילים משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, הם ימים של אבל, ימים עצובים על פניו, ימים שבהם יהודים, עם ישראל בכל הדורות, אנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש. שבעה עשר בתמוז, חמישה דברים קרו בו, כמו שהמשנה והגמרא במסכת תענית אומרת לנו. אותו דבר גם בתשעה באב, חמישה דברים. הדברים הכי קשים בהיסטוריה של עם ישראל, מחטא העגל, שבירת הלוחות, אחר כך בקיעת החומה של ירושלים גם בבית ראשון, גם בבית שני, ועד לשריפת בית מקדשנו, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני בתשעה באב, וזה הפך את שלושת השבועות האלה לשלושת השבועות הכי, אם אפשר להגיד, עצובים של השנה. בשלושת השבועות האלה ישנן הלכות בשולחן ערוך, הלכות בין המצרים. אחרי זה יש הלכות תשעת הימים, הלכות תשעה באב, שהן הלכות שבהן אוסרים עלינו כל מיני דברים שמביאים לשמחה. במשך השבועות האלה אסור לערוך חתונות, שמחות מסוגים שונים, ולהגיד שהחיינו, לקנות בגדים חדשים וכולי וכולי. וכל זמן שמתקרבים יותר לתשעה באב גם כן הולכים ומחמירים בכל מיני פרטים. יש את שלושת השבועות, אחרי זה יש את תשעת הימים, שבוע שחל בו תשעה באב, עד לתשעה באב עצמו, שאז אנחנו, יש את כל ההלכות שבשולחן ערוך איך צריך יהודי להתנהג באותם ימים. וכאן אנחנו רואים דבר מפליא בתורת החסידות כמו בכל דבר. תורת החסידות מנסה למצוא את החיובי, את האור בכל פרט, את נקודת השמחה, נקודת האור שיש בכל דבר, בכל מצב, בכל מצווה, בכל יום. אז גם בימים האלה, שכמו שאמרנו, ימים של מרירות ואבלות, אז תורת החסידות מחפשת ומוצאת בימים האלה את הכוח להפוך את החושך לאור,

02:28 את הכוח לחפש את החיובי ואת הטוב גם בימים האלה. אז אנחנו היום נתעמק קצת בכמה נקודות שיש בדיוק בשבועות האלה. איך תורת החסידות מאירה לנו, נותנת לנו את המבט היותר לעומק הדבר, לראות איך בשלושת השבועות האלה, באיזה פרטים אנחנו יכולים למצוא את החלק החיובי שבזה. אנחנו נדבר על מספר הימים, עשרים ואחד יום, שזה בעצם שלושת השבועות. מה מסמל המספר הזה של עשרים ואחד יום? מה מסמל המספר הזה של שלושת השבועות? נדבר גם כן על פרשיות השבוע שקוראים אותן תמיד באותם שלושת השבועות, ואז נתחיל לראות איך שבעצם יחד עם המרירות והחושך והאבלות, אז דווקא יש דברים מאוד, כשמתעמקים, נכנסים לעומק הדבר, ואנחנו יכולים לראות איך שדווקא בימים האלה ישנם רמזים מאוד, מאוד עמוקים על תכלית הירידה, כמו שחסידות תמיד מלמדת אותנו, את הכלל הגדול של ירידה לצורך עלייה. להסתכל על הירידה ולראות בתוך הירידה איך שהיא בעצם התקדמות לעבר העלייה הגדולה. ואז אנחנו גם בימים עצמם של שלושת השבועות יכולים לראות אותם במבט אחר לגמרי, במבט יותר עמוק, יותר פנימי, ואז להסתכל על זה באופן חיובי, וזה גם יש לזה השלכות מעשיות. כמו שנראה היום שההתנהגות בשלושת השבועות על פי היסודות של תורת החסידות, אז גם ההשלכות שלה שיש הרבה עשייה חיובית. למרות שבשולחן ערוך מודגש יותר מה שאסור לעשות בימים האלה, אז תורת החסידות מדגישה שבנוסף לכל ההלכות, שכמובן הם הדברים החשובים והעיקריים שיהודי צריך לדעת מה אסור לו לעשות במשך שלושת השבועות האלה. אבל יש גם כן את החיובי, איך יהודי מנצל את שלושת השבועות האלה להפוך את החושך למנוף של אור ואת החורבן

04:49 למנוף של בנייה. נקדים קודם כול עם הסיפור המפורסם שהגמרא מספרת לנו. הסיפור המפורסם במסכת מכות. לא נאריך בפרטי הסיפור, רק להגיע לנקודה. הסיפור המפורסם בסוף מסכת מכות של רבי עקיבא, יחד עם שלושה מגדולי התנאים של אותו זמן, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה ורבי גמליאל, הלכו ביחד. הגמרא מספרת שני סיפורים. פעם אחת הם הלכו לכיוון רומי, רומא, ושמה הם כבר עמדו מרחוק כמה וכמה קילומטרים. הם ראו את השמחה ואת החגיגות שחגגו ברומא, ואז הם התחילו לבכות. שלושת התנאים, חברים של רבי עקיבא, קרעו את בגדיהם ובכו, ורבי עקיבא אמר להם, "למה אתם בוכים?" הם שאלו אותו, "למה אתה צוחק?" והם אמרו לו, "מה זאת אומרת? אלו שהחריבו את בית המקדש שלנו, האומה השפלה הזאת שהחריבו את בית המקדש, לקחו אותנו לגלות, איך הם חוגגים ואיך הם שמחים. והבית שלנו, בית ה' אלוקינו, שרוף באש. איך אנחנו לא נבכה?" אמר להם רבי עקיבא, "דווקא בגלל זה אני שמח, כי אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה." אם הגויים הרשעים ההם שהחריבו את בית המקדש יש להם את כל ההרחבה ואת כל העשירות שיש להם, קל וחומר מה שהקדוש ברוך הוא עתיד לתת לעם ישראל עושי רצונו. ואז הגמרא מספרת סיפור דומה שקרה אחר כך, כשהם חזרו ועלו לירושלים. אותם ארבעה תנאים היו עולים לירושלים, הגיעו להר הצופים ואז הסתכלו מהר הצופים. מה הם ראו? שועל יוצא מבית המקדש. הר הצופים נמצא במקום גבוה שמשם אפשר להסתכל על שטח הר הבית, ואז הם ראו שועל יוצא מתוך בית קודש הקודשים. זאת אומרת הר הבית כבר היה, בית המקדש כבר

06:57 היה חרב. כמובן, רבי עקיבא וחבריו חיו בערך חמישים שנה אחרי חורבן בית המקדש. אז הם ראו את החורבן, הם ראו את כל התהליך, והם ראו איך שהשטח של בית המקדש חרב לגמרי ושועלים מטיילים שמה. יוצא מבית קודש הקודשים, אותו מקום שפעם היה קודש הקודשים. התחילו לבכות וקרעו את בגדיהם, ורבי עקיבא שמח. עוד פעם אותו דבר. למה אתה שמח? למה אתם עצובים? אז הם אמרו לו: מה זאת אומרת? מקום שנאמר בו שזר לא יכול להיכנס בו, רק כהן גדול פעם בשנה, והמקום הזה שועלים הולכים בו. איך אנחנו נהיה שמחים? ודאי שאנחנו נבכה. אמר להם רבי עקיבא: לכך אני שמח, שהתקיימה הנבואה. יש שתי נבואות. יש נבואה אחת שאומרת ״ציון שדה תחרש״, שציון, ירושלים, הולכת להפוך לשדה, לחורבה. ויש פסוק אחר בנבואה אחרת שאומרת ״עוד ישבו זקנים וזקנות בשערי ירושלים, ואיש משענתו בידו״, שיבואו ימים שירושלים תהפוך למקום שבו אנשים יסתובבו בחירות ובשמחה, וגם זקנים וזקנות ילכו בצורה בריאה, משענתם וכו׳. אז עכשיו שהתקיימה נבואה ראשונה ואנחנו רואים את ״ציון שדה תחרש״, אז אני יודע שגם הנבואה האחרונה תתקיים בשלמות ולכן אני שמח. ואז הגמרא מסיימת ואומרת: אמרו לו בלשון הזה, ״עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו״. מה הגמרא הזאת מלמדת אותנו? שתי הסתכלויות. הסתכלות של התנאים הגדולים רבן גמליאל, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהושע בן חנניה. הסתכלות בריאה של אנשים נורמליים, נורמליים, גדולי ישראל, גדולי עולם, תנאים גדולים שהם מסתכלים על המבט ורואים את המציאות, המציאות המרה, המציאות שגורמת לקרוע את הבגדים ולפרוץ בבכי. איך יכול להיות כזה חורבן, כזה דבר גדול, כזה דבר קשה? רבי עקיבא, רבי עקיבא הגדול, רבי עקיבא בא ופותח

09:08 להם את העיניים ונותן להם מבט אחר. המבט שרבי עקיבא נותן להם, לא רק שזה מבט שונה ואחר, אלא החידוש בגמרא הוא שרבי עקיבא מצליח גם לשכנע אותם, להדביק אותם לשמחה הזאת, עד שהם מסיימים ואומרים לו פעמיים: ״עקיבא נחמתנו, עקיבא נחמתנו״. אז כאן אנחנו מתחילים להבין שיש מבט מסוג אחד, יש מבט מסוג אחר, ושניהם יש להם מקום על פי התורה. גדולי התנאים. המבט הפשוט והרגיל, שאתה רואה חורבן וזה מביא אותך לבכות. אבל יש את המבט היותר לעומק. זה רבי עקיבא. אותו רבי עקיבא. זה מאוד מעניין שדווקא רבי עקיבא, אותו רבי עקיבא שהוא זה שאמר ״כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה אותו לטובה״. אנחנו מכירים את הסיפור של רבי עקיבא גם כן מתקופה אחרת בחיים שלו, כשהוא הולך ומטייל ולוקח איתו לנסיעה שלו את החמור ואת התרנגול ואת הנר. ואז לקחו את החמור שלו, הרגו את התרנגול, טרפו את התרנגול והנר נכבה. ורבי עקיבא אין לו בית איפה להישאר כי לא נתנו לו להיות בעיר. ורבי עקיבא אומר: ״כל מה שהקדוש ברוך הוא עושה, הוא עושה אותו לטובה״. ואז מתברר באמת שבזכות כל מה שקרה, דווקא הדברים השליליים שהיו נראים על פניו דברים שליליים, שאין לו איפה להישאר בלילה, היה צריך לשבת בשדה, וכשהנר נכבה וטרפו את התרנגול ושלקחו את החמור שלו. אף על פי כן, דווקא מתוך זה יצא דבר טוב, שבזכות זה הוא ניצל והציל את החיים שלו, כמו שמסופר בתלמוד, הסיפור המפורסם. אז אותו רבי עקיבא הוא זה שרואה בכל דבר את הראייה היותר עמוקה. הוא לא מסתכל על הדברים בראייה, במבט השטחי. הוא נכנס לעומק הסיפור. הוא נכנס לדברים לעומקם, והוא

11:08 מגלה שמתחת לחושך נמצא אור מאוד מאוד עמוק, שלפעמים דווקא הסתכלות, אז דווקא הדברים שכלפי חוץ נראים דברים קשים, דברים חשוכים, דברים מרים, בתוכם נמצא האור הפנימי יותר עמוק, יותר נפלא, וזה בעצם הנקודה הפנימית של כל שלושת השבועות. את כל בין המצרים, ההסתכלות היותר עמוקה. כשנכנסים לעומק הדבר אנחנו מתחילים להסתכל על הדברים בעיניים של רבי עקיבא. הרבי דיבר על זה פעם בהתוועדות. אמר דבר נפלא. זה לא סתם רבי עקיבא. יש פה משהו עוד יותר עמוק שאומר לנו למה דווקא רבי עקיבא היה לו את המבט הזה, ההסתכלות הזאת. כי בשונה משלושת התנאים האחרים, אנחנו יודעים שרבי עקיבא היה בן גרים. רבן גמליאל, רבי יהושע בן חנניה, רבי אלעזר בן עזריה היו בעלי ייחוס גדול מאוד. הגמרא אומרת רבי אלעזר בן עזריה היה כהן, היה צאצא עשרה דורות מעזרא הסופר, הכהנים הגדולים. הוא עצמו היה נשיא, כפי שהגמרא במסכת ברכות מספרת לנו. רבי יהושע בן חנניה היה לוי. הגמרא אומרת שהוא היה מהמשוררים עוד בזמן בית המקדש, אז הוא היה משבט לוי. רבן גמליאל, בני הנשיאים, נכד של הלל הזקן, משרשרת מלכות בית דוד. נו, מה יכול להיות יותר גדול? רבי עקיבא, דווקא מאיפה הוא מגיע? הוא הגיע ממקום של חושך. רבי עקיבא היה, הגיע ממקום של... ההורים שלו היו גרים, הוא היה מבני גרים. רבי עקיבא עצמו אנחנו יודעים, ארבעים שנה היה עם הארץ רועה צאן, ודווקא הוא שהגיע מהמקום של החושך, הוא זה שהצליח להבין, להפנים, ולא רק זה, אלא גם ללמד את חבריו הגדולים איך צריך להיות המבט העמוק של יהודי כשהוא רואה מצבים של חושך. איך יהודי צריך להתייחס למצבים של מרירות, מצבים של

13:19 אבילות. לדעת שבתוך החושך הזה נמצא הניצוץ של האור הגדול. צריך לדעת רק איך למצוא את זה, ואז גם בהווה, כשאתה עדיין לא נמצא בנחמה, כשאתה עדיין מסתכל על המצב כפי שהוא בהווה, אתה כבר יכול להתחיל לחייך ולשמוח כי אתה רואה את יתרון האור מתוך החושך. אז אם נחזור לשלושת השבועות, מהו המבט העמוק שחסידות נותנת? כמו שאמרנו, רואים את זה גם במספר הימים, גם בשלושת השבועות וגם בפרשיות השבוע. עשרים ואחד יום. שלושת השבועות זה עשרים ואחד יום. כתוב במדרש בירמיהו, הרי אנחנו יודעים בהפטרה, הפטרה שקוראים בשבת הראשונה משלושת השבועות, בדרך כלל זה או בשבת פרשת פנחס, לפעמים זה שבת פרשת מטות. ההפטרה הראשונה: דברי ירמיהו בן חלקיהו. ספר ירמיהו זה ספר של מרירות. ירמיהו נקרא על שם המרירות. הוא הנביא של חורבן בית המקדש. מהו הדבר הראשון שהקדוש ברוך הוא אומר לירמיהו? הנבואה הראשונה: "מקל שקד אני רואה." הקדוש ברוך הוא מראה לו מקל שקד, מקל, ענף של עץ שקדים, והקדוש ברוך הוא אומר לו, "אתה יודע מה זה המקל הזה? שוקד אני על דברי לעשותו." אני ממהר, שוקד, שקד מלשון שוקד. אני ממהר להביא את חורבן בית המקדש. והמדרש אומר: מה השקד הזה? עץ השקד זה העץ שצומח הכי מהר מכל הפירות בעולם. השקד לוקח לו עשרים ואחד ימים מאז שמתחיל לצמוח עד שהוא מסיים. זאת אומרת, מאז שנוטעים את השקד עד שצומחים שקדים לוקח לו לא יותר מעשרים ואחד ימים. אומר המדרש: כמו שהשקד זה עשרים ואחד ימים, לכן גם כן ימי בין המצרים זה עשרים ואחד ימים. יפה, אז המספר עשרים ואחד מתאים עם המספר עשרים ואחד של השקד. אבל כאן יש פה משהו

15:31 נפלא, משהו עמוק שאדמו"ר הזקן עומד על זה. שהעניין של העשרים ואחד של השקד, למה דווקא פרי השקד? מה יש מיוחד בפרי השקד שדווקא הוא מסמל את הדבר הזה, את המהירות הזאת? השקד כשהוא צומח, קודם כול כשהוא קטן הוא מר, ועם הזמן הוא הופך להיות למתוק. המשנה אומרת, הגמרא אומרת, המשנה במסכת מעשרות אומרת שיש שני סוגי שקדים. יש שקדים מרים ויש שקדים מתוקים, אבל גם השקדים המתוקים כשהם צומחים הם בעצם מרים בהתחלת הצמיחה, כשהם קטנים, ובמשך הזמן הם הופכים להיות מתוקים. וגם השקדים המרים, אז כתוב בספרים שלמרות שהם מרים, אבל כשמתקנים אותם ושמים אותם על האש ועושים איתם איזה תהליך, אז הם הופכים להיות לשקדים מתוקים וטעימים שאנשים משתמשים איתם לאכול אותם, כל מיני ממתקים. זאת אומרת שהשקדים יש בהם את הנקודה הזאת של מרירות שהופכת למתיקות, וזה בעצם כל הסיפור. אדמו"ר הזקן מסביר עם זה גם כן את הסיפור הנפלא שהתורה מספרת לנו על השקדים. מי מכיר את הסיפור של השקדים? זה היה לאחרונה. למדנו על זה בפרשת קורח, כאשר התורה מספרת לנו מה שהיה עם קורח שבא לערער על כהונת אהרן. היה רגע של מרירות, רגע של חושך. הסיפור של קורח, סיפור של טרגדיה. וכשהקדוש ברוך הוא רצה להפוך את המציאות הזאת, את הערעור, את הקטרוג על אהרן הכהן, להפוך את זה למנוף של צמיחה, לחזק את שבט לוי, לתת להם כוח, לתת להם את המתנות שהוא נתן להם. כל פרשת קורח זה היה גם כן עם מקל שקד, "והנה פרח מטה אהרן, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים." והשקדים מסמלים את הכוהנים, את ברכת הכוהנים. אז גם פה מוסבר בתורת

17:46 החסידות מה יש כל כך מיוחד בברכת הכוהנים, שגם פה יש את ההתהפכות מהחושך לאור? וכוח ברכת כוהנים זה הכוח שהכהן עם הברכה שלו הופך מצבים של חושך למצבים של אור. "יברכך ה' וישמרך" — וישמרך מן המזיקים, כמו שרש"י אומר לנו. "וישם לך שלום" — להפוך את המצב של המלחמה, מצב של אויב, למצב של שלום. ברכת כוהנים זה לקחת את השקדים המרים ולהפוך אותם לשקדים מתוקים. מצב של מרירות שהיה בימי קורח הפך להיות למנוף של חוזק, תוקף לצמיחה, לאהרן הכהן ולכל שבט לוי. ואותו סיפור זה גם כן שלושת השבועות. שלושת השבועות מסמלים את השקדים שהם מרים בהתחלתם, אבל על ידי יהודי, על ידי זה שיהודי לוקח את אותם ימים ודווקא באותם ימים הוא מתחזק בלימוד התורה, בקיום המצוות, דווקא בימי החושך הוא הופך את הימים של חושך לימים של אור. על ידי "נר מצווה ותורה אור". על ידי "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", שזה ההפטרה שאנחנו קוראים בשבוע השלישי של שלושת השבועות, שאז אנחנו אומרים את הפסוק בסוף ההפטרה, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", שגם פה על ידי משפט, שזה תורה, ועל ידי צדקה, תורה וצדקה זה הכוח להפוך את החושך, לעשות אותו לאור. אז זה הסמל של העשרים ואחד ימים של השקד: להפוך את המרירות למתיקות. שלושת השבועות. מה יש בשלושת השבועות? גם פה דבר מעניין, דווקא שלושת השבועות. מה מסמל המספר שלושה? מספר שלוש מסמל את בית המקדש השלישי. זה לא מקרה שאנחנו קוראים לזה דווקא שלושת השבועות, ומעניין שזה השם הרגיל, השם שבני היהודים רגילים לקרוא לימים האלה. רוב עם ישראל קורא לזה שלושת השבועות. זה השם הרגיל. מה הסמל של שלושת

20:02 השבועות זה שלושת השבועות שמתעורר אצל כל יהודי הצימאון, הגעגועים לבית המקדש השלישי. המספר שלוש. אנחנו יודעים שזה מספר מאוד, מאוד יסודי ביהדות. הגמרא במסכת שבת, בסוגיית מתן תורה, הגמרא אומרת לנו: כן בריך-- ברוך עם ישראל שיש להם תורה משולשת, עם משולש בחודש השלישי. המון דברים עם מתן תורה קשורים עם המספר שלוש דווקא. שלוש זה סמל על עם ישראל. כוהנים, לווים וישראלים. תורה זה תורה, נביאים וכתובים. חודש השלישי, חודש סיוון, קיבלנו את התורה ביום השלישי, ויהי ביום השלישי, שזה אז היה היום של מתן תורה, השלישי של שלושת ימי הגבלה. משה, אהרון ומרים, שלושת המנהיגים שעל דרכם קיבלנו את התורה. המון דברים של מספר שלוש. המספר שלוש זה מספר של גאולה. מעניין, אומר הרבי, גאולה מתחיל עם האות גימל, גם כן מספר שלוש. גימל מלשון גומל, נותן, נתינה, גמילות. הגאולה זה הגימל, הגאולה השלישית שכולנו מחכים לה. אבותינו אברהם, יצחק ויעקב, שלושת האבות שכנגדם זה שלושת בתי המקדש. אז דווקא שלושת השבועות מסמלים את הימים שבהם אנחנו מתקרבים לגאולה השלישית גם כן. יש דבר מעניין גם כן, כשנכנסים בזה יותר לעומק, שיש שלושת השבועות, אחרי זה יש שבע. זה נקרא שלושה דפורענותא, שלושת השבועות של פורענות, של האבלות, ואחרי זה יש שבע של נחמה. אז דבר מעניין, אנחנו יודעים שכשמדברים בקשר לספירות ישנן עשר ספירות. אז עשר ספירות של הקדוש ברוך הוא זה גם כן מחולק למספר שלוש, למספר שבע. יש את שלושת הספירות העליונות חוכמה, בינה ודעת, ויש את שבע הספירות שהן המידות העליונות חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. אז מוסבר בתורת החסידות ששבעת הנחמה זה כנגד שבע המידות. שלושת השבועות זה כנגד

22:21 שלושת המוחין, כנגד חוכמה, בינה ודעת. דווקא שלושת השבועות מסמל את החוכמה, בינה ודעת, את שלושת הספירות העליונות, מבחינה הרבה יותר גבוהה, וזה דבר נפלא שדווקא שלושת השבועות האלה קשורים עם משהו הרבה יותר נעלה, הרבה יותר גבוה, וזו בעצם הסיבה למה פה למטה דברים שבשורש שלהם הם יותר גבוהים, כשהם יורדים בעולם שלמטה, אז אנחנו לא רואים את ה-- נראים כלפי חוץ מבחינת חושך, והתפקיד שלנו זה להפוך ולגלות את העומק, את האור שנמצא בתוך החושך, לגלות את השורש שלהם, שדווקא שלושת השבועות מגיעים מהמקום היותר גבוה, מהמקום היותר נעלה. וכאן אנחנו רואים את זה מעניין גם בפרשיות וגם בהפטרה של אותם שלושת השבועות, רואים את הנקודה הזאת בצורה נפלאה ביותר. אנחנו רואים בפרשיות שקוראים במשך שלושת השבועות האלה פנחס, מטות, מסעי ודברים. זה שלושת הפרשיות שבדרך כלל קוראים בשלושת השבועות: פנחס, מטות, מסעי, דברים. מהו הדבר שנמצא בארבע הפרשיות האלה? נקודה שעוברת, שחוזרת על עצמה בפרטים שונים דווקא בכל הפרשיות האלה, הכניסה לארץ ישראל, כיבוש הארץ. מפרשת פנחס, עד עכשיו לא דיברנו על זה. מתחיל פרשת פנחס ואז לאלה תחלק הארץ, אך בגורל יחלק את הארץ. פרשת פנחס התורה מתחילה לספר לנו איך משה רבנו מתחיל להכין את עם ישראל לכניסה לארץ. הגורל שבו עם ישראל מחלק את ארץ ישראל לכל השבטים, מתכוננים להיכנס לארץ. פרשת מטות. התורה ממשיכה לדבר עוד פרטים על בני גד ובני ראובן, שהם רצו לקבל חלק גם כן מחוץ לארץ. ואז מגיעה פרשת מסעי. ואז עוד פעם התורה כותבת לנו את כל הגבולות של ארץ ישראל עם כל הפרטי פרטים. בפרשת דברים התורה ממשיכה לדבר על פרטים על כיבוש הארץ, גם החלקים שכבשו

24:50 בני גד ובני ראובן, גם על החלקים שכבשו בתוך ארץ ישראל. בדיוק ארבע פרשיות האלה מדברים על כיבוש הארץ. אבל יש פה משהו עוד יותר נפלא. לא רק שמדובר על כיבוש הארץ. תשימו לב שבארבע פרשיות האלה מדובר לא רק על כיבוש ארץ ישראל, אלא גם כן על הכיבוש של הארצות שמחוץ לארץ ישראל, על הכיבוש של בני גד ובני ראובן, רמת הגולן וכל הערים שכבשו גם כן מחוץ לארץ ישראל, הגלעד וכולי. מה יש פה מעניין? אנחנו יודעים. כתוב בספרים למה בני גד ובני ראובן רצו חלק בחוץ לארץ. מה, מה כל כך בער בהם שהם רצו מחוץ לארץ? יש הרבה הסברים והרבה פירושים, אבל יש משהו נפלא שכתוב בספרים, גם כן ספרי הראשונים ועוד, שהם רצו לקיים כבר חלק מההבטחה שהקדוש ברוך הוא הבטיח שעדיין לא התקיימה במלואה, שאנחנו נזכה לקבל לא רק ארץ שבע אומות, אלא גם כן ארץ עשר אומות. הרי הקדוש ברוך הוא הבטיח לאברהם אבינו בין הבתרים שאנחנו הולכים לקבל עשר אומות. בפועל אנחנו כבשנו רק שבע אומות. יש את הקיני, קניזי וקדמוני שעדיין לא זכינו לכבוש אותם. את זה בעזרת השם נכבוש בימות המשיח, כמו שכתוב בפרשת שופטים, כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך, שזה יהיה ארץ קיני, קניזי וקדמוני. אז בני גד ובני ראובן הם רצו והם כבר היו רצו כבר להתחיל שיהיה כבר טעימה מימות המשיח, ולכן הם ביקשו לכבוש גם חלקים ששייכים לשלושת האומות של קיני, קניזי וקדמוני, שכבר יהיה לנו חלק מהכיבוש של העתיד לבוא, שזה כולל גם כן את שלושת הארצות של קיני, קניזי וקדמוני. איפה מסופר על זה? בפרשיות שאנחנו קוראים בשבועות האלה של תשעה באב.

26:53 זאת אומרת, בפרשיות, דווקא בשבועות שמדברים על הגלות ועל חורבן הארץ ועל גלות עם ישראל וכל זה, דווקא אז אנחנו קוראים בתורה את הפרשיות שנותנים לנו חיזוק, אמונה וביטחון על כיבוש ארץ ישראל. ולא רק כיבוש ארץ ישראל, אלא כיבוש ארץ ישראל עם כל עשר אומות. ותסתכלו את הדבר הנפלא. המספרים שאמרנו, עד כמה הם מדויקים. אמרנו קודם, יש שבע פרשיות של נחמה ויש שלוש פרשיות של שלושת השבועות. עשר הפטרות, מחולק שלושה ושבע. גם פה אנחנו אומרים אותו דבר. האומות. יש שבע אומות שזה כנגד שבע המידות, אותם אנחנו כבשנו כשנכנסנו לארץ פעם הראשונה. ויש את שלושת האומות כנגד חכמה, בינה ודעת, או כתר, חכמה, בינה, שזה שלוש האומות היותר גבוהות, שאת זה עדיין לא כבשנו. את זה נכבוש בקרוב בימות משיח צדקנו, והתורה מספרת לנו שלפחות קיבלנו כבר טעימה מהם על ידי הסיפור של בני גד ובני ראובן. יש לנו גם חלק בשלו-- מכל העשר האומות, ארצות, אז זה קשור בעצם עם כל מה שדיברנו על השבועות האלה, וכאן מגיעה העבודה שלנו. מה בדיוק אנחנו לעשות עם כל זה? אז נפלא. גם מבחינת עשרים ואחד הימים, גם מבחינת שלושת השבועות, גם מבחינת פרשת השבוע, גם בהפטרה, דבר נפלא. למרות ששלושת ההפטרות שאנחנו קוראים נקרא תלתא דפורענותא, הפטרות של פורעניות שמדברות על גלות, הפטרות קשות שקשה לנו לקרוא אותם, כן? הפטרות מאוד קשות, אבל כל הפטרה מסיימת בפסוק של גאולה, בפסוק חיובי. ממש נפלא איך שכל הפטרה מכל שלושת ההפטרות מסיים בפסוק של נחמה. "קודש ישראל לה' ראשית תבואתה". הפטרה הראשונה. או אלו שקוראים דברי ירמיהו מסיים עם "כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך". הפטרה השנייה גם כן,

29:12 "אם תשוב ישראל אליי תשוב". ההפטרה השלישית, "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", כמו שאמרנו קודם. למרות שההפטרות עצמם מדברים על דברים של מרירות וחורבן, יש את האתהפכא, את ההפיכה לטוב בפסוק האחרון, שזה העיקרי תמיד, הכל הולך אחר החיתום שהופך את המרירות למתיקות. מה זה אומר בפועל ובמעשה? אז זה אחד מהדברים הנפלאים שהרבי דיבר בתקופה-- בדור שלנו, בש-בא-- אנחנו עומדים קרובים יותר ויותר לגאולה. אז דווקא בשלושת השבועות, כמובן שדבר ראשון חייבים לקיים מה שכתוב בשולחן ערוך, כל הדברים שכתוב בהלכה, אבל יחד עם זה צריך להתרכז ולשים כוח בבנייה. לכן אחד מהדברים שהרבי הציע בשלושת השבועות זה לקבוע זמן ללמוד הלכות בית הבחירה. ללמוד הלכות בית הבחירה זה דרך איך שאנחנו בונים את בית הבחירה. המדרש אומר שאמר הקדוש ברוך הוא ליחזקאל, יחזקאל מ"ג, ששמה יחזקאל אומר, "הגד לבני ישראל לבנות את בית--" ללמוד על, על, על בניית בית המקדש. ויחזקאל, כתוב במדרש, שטען לקדוש ברוך הוא, "הרי נמצאים בבבל. מה-מה-מה-מה ילמדו עכשיו על בית המקדש? הם בין כה לא יכולים לבנות אותו". והקדוש ברוך הוא אמר להם, "לא, בגלל שאנחנו נמצאים בגלות אז אנחנו-- בית המקדש שלי יהיה בטל? אני רוצה שיבנו גם עכשיו דרך הלימוד". וזה נותן לנו מסג' ברור ונפלא שעל ידי שאנחנו לומדים עכשיו הלכות בית הבחירה, הלכות בית המקדש בימים האלה, אנחנו בעצם בונים את בית המקדש. אז הרבי דיבר תמיד שבשלושת השבועות כל אחד צריך לקבוע זמן ללמוד הלכות בית הבחירה גם בתנ"ך, ביחזקאל, פרק-- הפרקים האלה מ-מ"ג, ללמוד במשניות מסכת תמיד ומידות, ללמוד בגמרא במקומות שמדובר על זה, ברמב"ם בהלכות בית הבחירה ובספרים שמסבירים לנו על בניין בית המקדש. וחוץ מזה

31:19 כמובן, "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". הוספה בתורה, הוספה בצדקה, לחפש יהודים, להניח להם תפילין, נרות שבת, עוד יהודי לקרב אותו ליהדות, דווקא בימים האלה להתעסק בבניין, ובקרוב ממש נזכה שדווקא בימים האלה יתקיים מה שנאמר בפסוק המפורסם, "יהפכו ימים אלה לששון ולשמחה לימים טובים" בבניין בית המקדש השלישי, ואז נזכה שכמו שכתוב בשם האר"י ז"ל שהימים האלה בימי-- בימות המשיח יהיו ימים של ימי טו-- ימים של שמחה, ימי טו-- יום-- ימים טובים עוד יותר מיום רגיל מאשר מכל שאר ימות השנה. שנזכה לראות את זה השנה הזאת, הגאולה השלמה, בניין בית המקדש, ניצחון המלחמה ושיהיה כבר שלום ושלווה ומנוחה בבית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.