פורים קטן - משמעותו הפנימית של היום הגדול לאור החסידות

00:00 מהי המשמעות של יום פורים קטן? שנה זאת שהיא שנה מעוברת, אז את החג הגדול של פורים אנחנו נחגוג בעזרת השם באדר השני, כמו שכתוב בהלכה. הפורים הגדול, קריאת מגילה, סעודת פורים, משלוח מנות, מתנות לאביונים, כל מצוות הפורים נוהגים בפורים ש-- באדר שני, זה הפורים הגדול. אבל אנחנו עושים גם כן פורים קטן. אבל מהי המשמעות של פורים קטן? מעבר לזה שאנחנו באותו יום אנחנו לא נאמר תחנון, כמו שכתוב בשולחן ערוך, שהיום י"ד באדר ראשון, אז זה יום שלא אומרים בו תחנון, אסור בתענית והספד. אבל מעבר לזה, לכאורה אין לזה משמעות מיוחדת. אבל תורת החסידות, כמו כל דבר שנותנת לזה עומק ומשמעות ועד למשמעות אקטואלית ביותר בשביל ימינו אלו, אז אנחנו נראה את זה גם בקשר ליום הגדול של פורים קטן. נתחיל קודם כל עם דבר מעניין שאנחנו רואים בשולחן ערוך בעצם. באורח חיים סימן תרצ"ז. זה הסימן האחרון בכל שולחן ערוך אורח חיים. כולנו יודעים ששולחן ערוך אורח חיים מתחיל מהתחלת השכמת הבוקר ועובר על כל ההלכות שיהודי צריך לדעת בחיי היומיום, גם בימים הרגילים, אחר כך בשבת, חגים ומועדים עד לסוף ספר אורח חיים. סוף שולחן ערוך אורח חיים שהם הלכות של פורים, קריאת המגילה וכל מצוות פורים, ובסוף הסימן האחרון של כל ספר שולחן ערוך אורח חיים, סימן תרצ"ז, זה בקשר להלכות של פורים קטן, ושמה זה סימן קטן ביותר, סעיף אחד. יש מה שכותב המחבר, רבי יוסף קארו, הבית יוסף, זה שכתב את השולחן ערוך, אז הוא כותב רק מה שבאותו יום אנחנו נוהגים לא לומר בו תחנונים וכיוצא בזה. ואז הרמ"א, הרמ"א רבי משה איסרליש, שהוא זה שכתב את ההגהות. כידוע שהבית

02:32 יוסף, רבי יוסף קארו, הוא כתב את השולחן ערוך והוא היה מגדולי ישראל, מנהיגי ישראל מהספרדים, והרמ"א, שהוא גר בפולין, בפולוניה, והוא כתב את ההגהות, ובעיקר הוא מביא גם כן את ההלכות והמנהגים שקשורים למנהגי אשכנז, מנהגים אשכנזים. אז הרמ"א מוסיף, ובזה הוא מסיים בעצם את כל השולחן ערוך חלק אורח חיים. הוא כותב שיש כמה דעות, האם ביום הזה גם כן מוסיפים בסעודות במשתה ושמחה? הוא אומר שיש כאלו גדולי ישראל שכותבים שנוהגים גם לעשות משתה ושמחה, והוא אומר יש כאלה שאומרים שלא נוהגים לעשות בה משתה ושמחה, והוא מסיים שטוב להרבות קצת בסעודה ומסיים, "וטוב לב משתה תמיד". זה בעצם הסיום של כל השולחן ערוך אורח חיים. "וטוב לב משתה תמיד". המילים האלה, "וטוב לב משתה תמיד", זה פסוק ששלמה המלך אומר במשלי פרק ט"ו, פסוק ט"ו. שם הוא כותב, "כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד". אז הרמ"א מביא את המילים האלה, ועם זה הוא מסיים את הסימן ואת כל הספר שולחן ערוך אורח חיים. לכאורה, מה הוא מתכוון בזה? מהו הרמז? כמו שמפרשי ההלכה מסבירים, הוא רוצה להגיד לפי מה שהפסוק אומר, הרי יש דעות שאומרים שכן להרבות בשמחה וסעודה, יש דעות שאומרים שלא מרבים. אז על זה אומר הפסוק, וטוב לב משתה תמיד. בן אדם שהוא טוב לב, אז אם יש לו סיבה למסיבה, כמו שאומרים, סיבה לחגוג, אז הוא יחגוג גם כן, אז אם יהיה-- אז גם כן ישתדל לעשות משתה ושמחה בפורים קטן. עכשיו כמובן מדברים פה על גדולי ישראל. זה לא משחק מילים, זה לא להביא פסוק סתם, אלא יש פה, פה איזו נקודה הלכתית מאוד מאוד חשובה ויש

04:50 בה דבר נפלא. אחד מהדברים הנפלאים פה שדווקא השולחן ערוך אורח חיים מסיים בהלכות פורים קטן, ודווקא הנושא הזה של וטוב לב משתה תמיד נמצא בסיום כל ספר אורח חיים זה לא מקרה, זה אומר לנו משהו, ואת זה אנחנו היום נדבר על זה. להבין את העומק של היום של פורים קטן, שעל פי זה אנחנו נבין למה זה לא מקרה. זה בהשגחה פרטית כמו שהבעל שם טוב לימד אותנו שכל דבר זה השגחה פרטית. אז בוודאי שדבר שבהלכה וזה שהסעיף האחרון, הסימן האחרון, המילים האחרונות קשורים עם דיני פורים קטן. יש פה מסר נפלא. יש פה מסר מאוד חשוב שיעזור לנו להבין את העומק של היום של פורים קטן. מה זה אומר לנו ומה זה אומר לנו היום, ולמה את הפסוק הזה טוב לב משתה תמיד זה פסוק שלכאורה שייך לכל השנה. אף על פי כן זה נאמר דווקא בהלכה בקשר לפורים קטן, ומזה אנחנו נלמד בחיי היומיום שלנו מסר נפלא של שמחה שאנחנו לוקחים מהסעיף הזה, מההלכה הזאת, ומהחג הזה של פורים קטן לכל השנה. אז יש ספר שנקרא ברכי יוסף. הספר הזה נכתב על ידי הרב החיד"א. החיד"א היה אחד מגאוני ישראל מגדולי ישראל לפני בערך שלוש מאות שנה. הוא היה בזמנו של הבעל שם טוב. הוא היה-- הוא אפילו מביא את הבעל שם טוב בספרים שלו. הוא היה מהתלמידים של האור החיים הקדוש, רבי חיים בן עטר בירושלים, כשהאור החיים הקדוש עלה ממרוקו לארץ ישראל והתיישב בירושלים. אז החיד"א רבי חיים יוסף דוד אזולאי, שזה ראשי תיבות של המילה חיד"א. חיים יוסף דוד אזולאי. אז הוא היה מהתלמידים שלו והוא כותב עליו דברים נפלאים ביותר.

07:10 החיד"א חיבר המון ספרים, ספרי הלכה, קבלה, דרוש, ספרים נפלאים, ספרי היסטוריה. החיד"א מפורסם וידוע מגדולי ישראל. אחד הספרים שלו מספרי ההלכה, הספר ברכי יוסף. אז הוא בעצם ביאור על השולחן ערוך. אז הוא מביא את דברי הרמ"א האלו שהבאנו עכשיו בקשר למשתה ושמחה בפורים קטן, מביא גם כן את הפסוק הזה, וטוב לב משתה תמיד, והוא מוסיף על זה דבר יפה. הוא אומר, תשימו לב, השולחן ערוך מתחיל, סימן א', הלכה א' בשולחן ערוך אורח חיים מתחיל עם המילים שיוויתי השם לנגדי תמיד. זה המילים הראשונות, זה הפסוק שיוויתי השם לנגדי תמיד. כלומר, שם מובא ההלכות של השכמת הבוקר, והשולחן ערוך מסביר לנו שיהודי צריך תמיד לזכור שהקדוש ברוך הוא נמצא מול העיניים שלו. שיוויתי השם לנגדי תמיד, וכשאני קם בבוקר, אז ברגע שאני פותח את העיניים אני צריך לשים לב, הנה הקדוש ברוך הוא נמצא מולי, וזה מעורר את האדם ליראת שמיים, ואז הוא יאמר מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. יהודי קם בבוקר, דבר ראשון שיוויתי השם לנגדי תמיד, ומאז הוא מתחיל, משם הוא מתחיל את עבודת היום, את המודה אני, נטילת ידיים וכל שאר ההלכות כפי שזה בשולחן ערוך. אומר החיד"א, תשימו לב איך מתחיל השולחן ערוך ואיך מסיים השולחן ערוך ספר אורח חיים. זה מתחיל עם שיוויתי השם לנגדי תמיד ומסיים עם וטוב לב משתה תמיד. שני פסוקים, אחד בתהילים ואחד במשלי, ובשניהם מדובר על תמיד. אומר על זה החיד"א, זה מסמל ומרמז לנו על שתי התמידים שיהודי צריך להביא בבית המקדש בכל בוקר. זאת אומרת, הרי אנחנו יודעים שבמשכן, בבית המקדש, היה קורבנות, הרבה סוגים של קורבנות,

09:35 והיה קורבן שזה קורבן תמיד. תמיד של שחר ותמיד של בין הערביים, כל בוקר וכל אחרי הצוהריים, זה היה ההתחלה והסוף בעבודת המשכן והמקדש, ובעצם לומדים על זה בפרשת השבוע. פרשת תצווה, שם התורה מסבירה לנו את המצווה של קורבן תמיד. אז התמידים, תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים, זה קורבנות כשמם כן הוא, תמיד, ועל זה היה המון קורבנות. קורבנות יחידים, קורבנות ציבור, קורבנות החג, קורבנות ראש חודש וכולי וכולי שהתורה מסבירה לנו. אבל התמיד זה דבר שחייב להיות תמיד. אז אומר החיד"א, כמו שיש בקורבנות תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים, גם אצל יהודי ישנם שני תמידים, וזה מה שהשולחן ערוך מרמז לנו. יש את התמיד של שחר, התמיד של שיוויתי השם לנגדי תמיד. יהודי קם בבוקר, מתחיל את היום עם השיוויתי השם לנגדי תמיד. יהודי מסיים את היום בווטוב לב משתה תמיד. הנושא של שמחה. מה הם שני הדברים? יראת השם ושמחה. עבדו את השם ביראה, עבדו את השם בשמחה. היראת שמיים זה השיוויתי השם לנגדי תמיד. זה התחלת שולחן ערוך. וטוב לב משתה תמיד, נושא השמחה בעבודת השם, זה הסיום של שולחן ערוך. מה באמת ההסברה, הסיבה למה זה ההתחלה וזה הסוף? למה לא יכול להיות שניהם בהתחלה? מה באמת ההסבר למה השיוויתי השם לנגדי תמיד, הנושא של יראת שמיים, נמצא בהתחלת ההלכה, התחלת שולחן ערוך, וטוב לב משתה תמיד, נושא השמחה, מגיע בסוף, בסוף השולחן ערוך. וגם כמו ששאלנו, למה דווקא בפורים קטן? אז כאן נשמע הסבר נפלא. זה דבר שהרבי מליובאוויטש הסביר אותו בהתוועדות לפני ארבעים שנה, בשבת פרשת פורים קטן, בדיוק כמו השנה הזאת היה שבת, פרשת פורים, שבת, פרשת

11:53 כי תשא זה היה, ושושן פורים קטן. הרבי התוועד, התוועד ונתן הסבר מאלף ונפלא. ביחד עם זה מאוד, מאוד אקטואלי דווקא לימינו אלו, בימים שאנחנו נמצאים עכשיו בתקופה הקשה של ימי המלחמה. אז תשמעו הסבר נפלא שהרבי אמר. כשיהודי קם בבוקר הוא מתחיל את היום כתינוק שנולד, בריאה חדשה. זה הרי הנושא של מודה אני, רבה אמונתך. יהודי קם בבוקר ומרגיש כאילו היום נולד מחדש. היום אני מתחיל מציאות חדשה, יום חדש, והוא מגיע לעבוד את השם. מהו הבסיס? מהו היסוד? על מה בנוי הדבר הראשון? שיוויתי ה' לנגדי תמיד. כמו שאדמו"ר הזקן מסביר לנו בספר התניא פרק מ"א, ראשית העבודה ועיקרה ושורשה זה הנושא של יראת שמיים. יהודי קם בבוקר, דבר ראשון הוא חייב לחשוב לרגע אחד שיוויתי ה' לנגדי תמיד. הקדוש ברוך הוא נמצא יחד איתי והוא מלווה אותי כל רגע ורגע. זה נותן לבן אדם תחושה של יראת שמיים, קבלת עול מלכות שמיים. היראה הזאת זה הבסיס. זה, על זה בנוי אחר כך כל הבניין של כל עבודת השם שיהודי אחר כך יעשה. הוא ילך ללמוד, להתפלל, לעבוד, לעשות. כל אחד יצא אדם לפועלו ולעבודתו עד ערב. אבל על מה בנוי הבסיס והיסוד של כל היום שלי? הנושא של יראת שמיים. עכשיו בוודאי יחד עם היראה יש גם שמחה. בוודאי כשיהודי מתבונן בזה עצמו על הזכות הנפלאה, הדבר הנפלא, זה הסגולה הנפלאה שהקדוש ברוך הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את עצמו ונתן לנו את היכולת לעבוד אותו ונתן לנו את האפשרות להיות עבדי השם ולקבל על עצמנו עול מלכות שמיים. בוודאי שזה גם כן מקיף את האדם, מביא את האדם להרגשה של שמחה עצומה, אבל

14:09 בהתחלת היום השמחה היא לא כל כך גלויה. מה שנמצא בצורה גלויה זה היראה. זה מה שהיהודי מרגיש, זה מה שהוא חי. התחלת היום זה שיוויתי ה'. מתחיל יום של עבודה, ברגע-- בזמן שאני עסוק בעבודה, כשאני עסוק בקיום המצוות, עכשיו אני לומד, עכשיו אני מתפלל. אז היראה זה מה שמעמיד, זה מה שנותן לבן אדם את הכוח להיזהר, לעשות מה שחייב לעשות, מה שיהודי צריך לעשות על פי ההלכה. שולחן ערוך, קיום המצוות בכל פרטי פרטים. השמחה נמצאת שמה, אבל היא מסותרת. היא נמצאת בצורה יותר חבויה, יותר מוסתרת בפנים. כשבן אדם אבל גמר את היום, בסוף היום שהוא מתבונן, כשמגיע סוף היום, הלילה הוא גמר את כל עבודת היום שלו ואז יש לו את האפשרות לשים לב ולהתבונן. איזו זכות שיש לו שהקדוש ברוך הוא נתן לו יום ושביום הזה הוא, הוא למד, התפלל, קיים מצוות, עשה דברים, הוא עבד, הוא התעסק ובכל דבר הוא השתדל לעשות את הדברים כפי שצריך. כל מעשיך לשם שמיים, בכל דרכיך דעהו. כשמגיע סוף היום הלב שלו מתמלא עם שמחה גדולה. יש לו חשק לשמוח, לחגוג וטוב לב משתה תמיד. איזו שמחה, איזה תענוג, איזו שמחה גדולה מזה שאני יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא. אז הנושא הזה זה בעצם הסיבה למה בהתחלת הספר של אורח חיים כתוב שיוויתי ה' לנגדי תמיד. בסוף, בסוף העבודה, כמו שאנחנו רואים אצל בן אדם, זה אנחנו רואים בחיי האדם בכל דבר. אנחנו רואים בן אדם כשהוא רוצה לעשות משהו, איזו תוכנית, איזה מבנה, איזה-- מארגן משהו, פועל משהו, כל דבר שבן אדם עושה. אנחנו רואים שכשאתה ניגש לאיזשהו דבר אז בהתחלה יש את הכובד ראש,

16:17 הרצינות, וכשאתה עסוק בעשייה ובפעילות אתה בעצם כל הזמן נמצא בתהליך הזה של כובד ראש ורצינות, שהדברים יהיו בצורה מדויקת, מתוכננת ומסודרת, מאורגנת. רק כשאתה גומר את ה-- גמרת לעשות מה שרצית לעשות, בנית, עשית, יצרת. בסוף היום, בסוף העבודה, בסוף הפעילות, אז אתה מסתכל, אה, הלב שלך מתרחב, מתמלא עונג ומתמלא שמחה. הנה, הצלחתי לייצר מה שעשיתי. אותו דבר אמור להיות אצל יהודי בעבודת השם שלו, וזה מה שהשולחן ערוך מלמד אותנו. התחלת היום זה-- סליחה, שיוויתי השם לנגדי תמיד. הסיום של היום זה בטוב לב משתה תמיד. השמחה הגדולה מזה שאנחנו זכינו להיות עבדי השם. כשאנחנו לומדים את זה בהלכה, איפה זה נמצא? כמו שאמרנו, דווקא בפורים קטן. וכאן אנחנו נגיע לנקודה הנפלאה למה דווקא בפורים קטן נמצאת ההלכה הזאת? הסיבה היא פשוטה מאוד. השמחה, בעצם כל חג יש לו את הנקודה הפנימית העיקרית שלו. כל החגים יש להם את המצוות שלהם, יש להם את הדבר המיוחד שאנחנו לוקחים מהחג הזה. הרי ידוע כמו שאנחנו אומרים ונגיע לחג הפסח, זמן חירותנו. חג הפסח זה ימים של גאולה. כל השנה יהודי חי גאולה, חירות, הוא לוקח את זה מפסח. בחסידות מוסבר כל חג הוא בעצם שער מיוחד שבו מקבלים את האנרגיה המיוחדת שהחג הזה נותן לנו, ועם זה אנחנו חיים כל השנה. בפסח מקבלים את הנושא של גאולה לכל השנה. ושבועות מקבלים תורה לכל השנה. ראש השנה זה יום קבלת עול מלכות שמיים על כל השנה, וכיוצא בזה כל חג מקבלים איזושהי נקודה מיוחדת שקשורה עם החג הזה. עכשיו בחג הסוכות מקבלים שמחה, זמן שמחתנו, שמחת תורה עוד יותר שמחה. כן, זה השמחה הגדולה של סוכות ושמחת תורה. אבל

18:49 השמחה של חג הסוכות היא שמחה שקשורה עם מצוות. מצוות הסוכה, מצוות לולב, מצוות ארבעת המינים. זה מצוות ש... כן, שיהודים קיבלו אותם במתן תורה. מצוות שאנחנו מקיימים אותם מן התורה, ובמילא יש בזה גם כן הגבלות מסוימות, הלכות כפי שקשור עם ההלכות של-של-של חג הסוכות. היהודי בחג הסוכות הוא שמח, אבל השמחה היא מוגבלת בגלל המצוות שאנחנו חייבים לעשות באותו יום, כי אנחנו קשורים עם כל מיני הלכות ומצוות שהם הלכות סוכות והלכות לולב. כשמגיע פורים אז אנחנו יודעים שבפורים מה התחדש בפורים? פורים זה שמחה, אבל יש הבדל בין השמחה של פורים לשמחה של סוכות ושמחת תורה. סוכות ושמחת תורה הם מצוות מן התורה. פורים זה חג שהוא לא-לא כתוב בתורה. זה חג שהתחדש בזמן של גלות, כשבני ישראל היו בגולה, היו בבבל, בפרס ומדי והיו תחת אחשוורוש, ואז היה נס פורים. המן רצה להשמיד ולהרוג את כל היהודים, ואז היה ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. זה החג של פורים. אז פורים זה חג שהתחדש דווקא בתקופה של חושך, וזה גם כן ההסבר למה השמחה של פורים. כתוב בהלכה שבפורים השמחה צריכה להיות בלי גבולות. השמחה של פורים זה עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. יהודי בפורים צריך לשמוח בשמחה בלתי מוגבלת, עד כדי כך שמובא בהלכה שבנוגע לסוכות ולכל החגים אז יש הגבלות בהלכה איך יהודי צריך לשמוח בה. בנוגע לפורים כתוב להיפך, המצווה זה לצאת מהגבלות. השמחה של פורים זה שמחה שמוציאה את היהודים מכל הגבלות עד דלא ידע. ולמה באמת השמחה היא כל כך בלי הגבלות? בגלל שזה קשור עם החושך הכי גדול. בגלל שהנס של

21:17 פורים היה שבימים של חושך הכי גדול, כשאחשוורוש מלך בכיפה והמן היה לו את כל הכוח והוא רצה ביום אחד להשמיד את כל העם היהודי. ובתקופה כזאת של חושך גשמי ורוחני קרה הנס הגדול שבלילה ההוא נדדה שנת המלך, ואז התהפך כל הגלגל לטובת עם ישראל. לכן השמחה של פורים היא שמחה בלתי מוגבלת. זה פורים. אבל בפורים, עם כל השמחה הכי גדולה שיש בפורים, אבל גם בפורים יש הלכות. כמו שאמרנו, יש מקרא מגילה, יש משלוח מנות, מתנות לאביונים, סעודת פורים. ברגע שיש הלכות מיוחדות זה מגביל את הבן אדם בשמחה שלו, שהוא צריך להיות עסוק בכל המצוות, בכל ההלכות, בכל הפעילות שהוא עושה. מגיע יום פורים קטן. זה לא קורה כל שנה, אבל זה קורה פעם בכמה שנים, בשנה מעוברת כמו השנה הזאת, מגיע יום פורים קטן. פה אין שום חובה של מצווה מיוחדת. כמו שאמרנו, על פי ההלכה בפורים קטן לא קוראים את המגילה, אין חובה, אין מצווה של סעודת פורים, אין מצווה של משלוח מנות, לא מתנות לאביונים. אבל מה יש? שמחה. השמחה של פורים. בעצם זה פורים קטן, בלי הלכות, בלי חוקים מיוחדים, בלי הגבלות, בלי-- אבל מה כן נשאר? עצם השמחה כשאתה מתבונן מה המסר של פורים. השמחה הגדולה של היהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. החודש אשר נהפך מיגון לשמחה, זה קיים בפורים קטן, ואדרבה, דווקא בגלל שיש רק את השמחה, אז יש לנו את האפשרות לשמוח בשמחה טהורה, שמחה בלי שום גבולות של הגבלות, של דברים אחרים, שצריכים רק את השמחה בעצמה. שמחה בטהרתה, כמו שהרבי קורא לזה. זו השמחה דווקא של יום הזה של פורים קטן. וכאן מגיע

23:37 הקשר עם התקופה שלנו. הרבי הסביר באותה התוועדות הנקודה הזאת שדווקא יום שאין בו הלכות מיוחדות, אין בו ציווי מיוחד, ואדרבה, על פי ההלכה, כמו שאמרנו, לרוב הדעות אנחנו לא, אין חובה לשמוח בפורים קטן, אין חובה לעשות משתה ושמחה, ודווקא אז יש את השמחה יותר גדולה. איפה יש לנו דוגמה לעניין הזה? אמר הרבי, הדוגמה לזה זה בדיוק הנושא של הקפות, הקפות של שמחת תורה. אנחנו רואים דבר נפלא בקשר לשמחה של חג הסוכות. אז יש את השמחה של ״ושמחת בחגך״, שזה פסוק בתורה. יש שמחה מיוחדת בסוכות של שמחת בית השואבה, שזה כבר מדברי סופרים, לא מן התורה. שמחת בית השואבה. אחרי זה יש את השמחה המיוחדת של הקפות. אנחנו רואים דבר פלא, השמחה כפי שהיא מן התורה, ״ושמחת בחגך״, שזה גם פסח, גם סוכות וגם שבועות, יש לזה שמחה מוגבלת. לאכול בשר, לשתות יין. הפרטים כמו שכתוב בשולחן ערוך. השמחה של בית השואבה, שזה לא מהתורה כמו שאמרנו, זה כבר מדברי סופרים. דווקא השמחה הזאת עושים את זה, ורואים בכל העולם שמחת בית השואבה זה עם חגיגה גדולה, עם ריקודים ושמחה. כשמגיע להקפות אז השמחה פורצת כל גבולות. ודווקא הקפות לא כתוב לא בתורה, גם לא הלכה, זה גם לא מדברי סופרים. זה מנהג. בשולחן ערוך גם כן זה מובא בתור מנהג שנוהגים לשמוח בשמחת התורה. בסיום התורה עושים שמחה לגמרה של תורה, ואנחנו רואים דבר נפלא, דווקא הקפות, שזה לא מצווה מן התורה, גם לא מדרבנן, רק מנהג ישראל. רואים שבעם היהודי חוגגים את זה בשמחה הכי גדולה, בלי גבולות. השמחה של הקפות זה שמחה שאנחנו רואים בכל הקהילות רוקדים בשמחה נפלאה, יוצאים מכל הגבולות דווקא לשמחה

25:55 שלא כתוב. למה זה ככה? מה בעצם ההסבר לזה? אז הרבי אמר, ההסבר הוא מאוד פשוט. ההסבר הוא שדווקא השמחה הזאת שאנחנו לא מחויבים בה, שם מתעורר הרגש היהודי החם, הטהור, הטבעי. לא, לא, אף אחד לא צריך לחייב אותי. יהודי מגיע שמחת תורה ומסיים ללמוד את כל חמישה חומשי תורה, והוא הולך ומתחיל את זה מחדש עוד הפעם. אף אחד לא צריך להגיד לי היום אתה צריך לשמוח. היום אתה צריך לעשות כך וכך. השמחה פורצת בצורה טבעית מהיהודי מצד עצמו. דווקא בזה מתבטא עומק הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא, של יהודי עם התורה. ולכן השמחה של שמחת תורה היא שמחה שפורצת כל גבולות. אותו דבר פורים קטן. למה אין חובה? למה בשולחן ערוך לא כתוב חיוב לשמוח בפורים קטן? זה בדיוק הנקודה. כשמגיע פורים קטן, אין הלכה, אין ציווי, אין חובה. אבל יהודי מרגיש רגש טבעי, טהור. מה זאת אומרת? זה חודש אדר? זה י"ד באדר. אדר ראשון, אבל זה היום הנפלא והגדול שבו קרה הנס הגדול של היהודים. הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. אז גם אם אין חובה לשמוח אני רוצה לשמוח. וזה השמחה הזאת מזה שאני יהודי ואני יודע שהקדוש ברוך הוא נמצא איתי. והשמחה הגדולה של אשרינו מה טוב חלקינו זה עצמו מביא אותו לידי שמחה עצומה ביותר. זוהי הסיבה למה הרמ"א הכניס את הפסוק הזה, הביא את הפסוק הזה דווקא פה. זה לא מקרה. זה מה שהרמ"א מנסה להסביר לנו בסוף ספר אורח חיים. גמרנו את כל עבודת השם אחרי שיהודי עבר את כל אורח חיים. חיי היומיום, השבת, החגים והמועדים והשמחות. פורים נמצאים בפורים קטן שבו אין חובה על פי ההלכה

28:10 לעשות משהו מיוחד, אבל טוב לב משתה תמיד. יהודי מרגיש את השמחה הגדולה מעצם זה שהוא זוכה להיות יהודי. השמחה הגדולה שהוא קשור עם הקדוש ברוך הוא, קשור עם התורה. אז השמחה הזאת היא שמחה גדולה ביותר. היא לא צריכה שום הגבלות, שום חוקים, שום ציוויים. אף אחד לא צריך להגיד לי: אתה חייב. השמחה פורצת בצורה טבעית מתוך עצמה, וזה פורים קטן מלמד אותנו לכל השנה. אנחנו השנה הזאת נזכה שיהיה לנו פורים קטן, כי ככה יוצא בלוח השנה של שנה מעוברת, ואז יש לנו את האפשרות לחגוג את הפורים קטן. אז מה אנחנו ניקח לחיי היום יום מפורים קטן? וזה גם כן הסיבה למה הדגשתי שהשנה הזאת המסר הזה הוא הרבה יותר אקטואלי מכל שנה, בגלל שלדאבוננו שמחת תורה השנה הזאת, השמחה הגדולה של שמחת תורה הושבתה ונהפכה למצב של היפך השמחה, ואנחנו עדיין נמצאים תחת האווירה הזאת. אבל בדיוק הדבר הזה הנפלא, המסר הנפלא שדווקא פורים קטן מלמד אותנו בדומה לשמחת תורה, שכשאין חובה זה רק מנהג. זה דבר שנובע מהמהות של היהודי. דווקא אז השמחה פורצת כל הגבולות. את זה אנחנו רואים באופן מיוחד בחג הזה של פורים קטן, שזה מוסיף על שמחת תורה. שמחת תורה, כמו שאמרנו, זה דבר שהיה כבר בימי משה רבנו. לפחות מאז שהתחילו לקרוא את התורה באופן המסודר שגומרים את התורה בשמחת תורה. אבל כמו שאמרנו, פורים הרי מביא את השמחה הבלתי מוגבלת שקשור עם השבירה של חושך הגלות, ובזה עצמו פורים קטן. מזה אנחנו לומדים לכל ימות השנה ולכל התקופות ולכל הזמנים. אנחנו לוקחים מפורים קטן את המסר של "וטוב לב משתה תמיד", שיהודי תמיד שמח. יהודי תמיד נמצא

30:23 באווירה של שמחה והודאה ושבח לקדוש ברוך הוא מעצם זה שהוא יהודי, מעצם זה שהוא קשור עם הקדוש ברוך הוא, והוא יודע שבוודאי הקדוש ברוך הוא, כשם שעשה לנו ניסים בימים ההם, כך גם כן בזמן הזה. כמו שאומרים בהבדלה: ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר, כן תהיה לנו, שנזכה באמת בימים האלו לראות את ה"ונהפוך הוא". נראה את כל הסיפור של מגילת פורים מתקיים בשנה הזאת, בימים האלה, שנזכה לשמחה הגדולה, השמחה של הגאולה האמיתית והשלמה, ואז באמת אנחנו נוכל לשמוח שמחה בלתי מוגבלת, וטוב לב משתה תמיד.