לקיים מצוות במתיקות ותענוג - טו בשבט לאור החסידות

00:00 במה זכו האילנות שאנחנו חוגגים להם חג מיוחד? הבריאה מלאה עם הרבה דברים טובים שהקדוש ברוך הוא ברא. יש את הדומם, את הצומח, את החי ואת המדבר, ומכל הברואים שהקדוש ברוך הוא ברא בעולמו אנחנו חוגגים דווקא לאילנות. מה יש באילנות? משהו מיוחד? על זה אנחנו נדבר היום: להסביר מה בדיוק העומק של ראש השנה לאילנות. אם הפירוש הוא שאנחנו צריכים לתת תודה לקדוש ברוך הוא על הפירות המתוקים שהוא נתן לנו, אז אנחנו צריכים באותה מידה גם כן לעשות ראש השנה במיוחד לבהמות, לחיות, לאדמה ועוד כל הברואים הטובים והיפים הנפלאים שהשם ברא בעולמו ואנחנו נהנים מהם. יש משהו מיוחד דווקא באילנות. השאלה היא גם כן יותר חזקה. גם בסוג הצומח ישנם עוד הרבה דברים חוץ מאילנות. יש גם כן תבואת השדה, חיטים, שעורים. אנחנו לא חוגגים באופן מיוחד ראש השנה לתבואה, למרות שהמשנה, איפה ששם המקור לראש השנה לאילנות, המשנה במסכת ראש השנה במשנה הראשונה, כן מזכירה ראש השנה לבהמות, גם מזכירה ראש השנה לתבואה, לירקות, ולמרות זאת אנחנו לא רואים מנהג ישראל לחגוג חג מיוחד, ראש השנה לא לירקות, לא לבהמות ולא לתבואת הארץ. דווקא אילנות זכו שיש להם ראש השנה מיוחד, ומנהג ישראל שביום הזה, חמישה עשר בשבט, לא אומרים תחנון בתפילה, ויש את המנהגים השונים לאכול מהפירות. יש כאלו שגם אומרים פסוקים, אמרי חז"ל, חלקים של הזוהר הקדוש ועוד כל מיני מנהגים במנהגי ישראל. השאלה היא כאמור, מה יש במיוחד באילנות שאנחנו חוגגים אותם? אז בעצם יש פסוק מפורסם שזה בדרך כלל מה שמסבירים. הפסוק הוא בסוף, בסוף פרשת שופטים: "כי האדם עץ השדה". הפסוק הזה אומר לנו משהו שמחבר את האדם עם עץ השדה.

02:27 למרות שכשאנחנו מסתכלים בפסוק, הפסוק בעצם מדבר על משהו אחר לגמרי. הפסוק מדבר על מלחמות. כשהם מנהלים מלחמות, אז התורה אומרת, שמה זה סוף פרשת שופטים. התורה מדברת על כי תבואו מלחמה בארצכם, על כל מיני מלחמות שישנן, ושם בין הלכות מלחמה, אז התורה אומרת שצריכים להיזהר לא לחתוך את העצים, את האילנות של פירות. אז זה אומר "כי האדם עץ השדה". אז יש בזה כמה פירושים. באופן כללי זה אומר שאנחנו צריכים לשמור על עץ השדה, כי האדם חי מעץ השדה. הפירות הם אלו שנותנים לאדם את הקיום שלו, ולכן לא למהר לחתוך אותו. שם נכנס כל הנושא של בל תשחית, שאסור להשחית דברים שהם ראויים למאכל. לומדים אותם מהפסוקים האלה. אבל אף על פי כן, הפסוק הזה גם מרמז לנו על פי המדרש. הגמרא במסכת תענית לומדת מהפסוק הזה את הרמז "כי האדם עץ השדה", שזה הולך על תלמיד חכם, שבן אדם שלומד תורה צריך שיהיו לו תלמידים, שזה הנושא של עץ השדה, שצריך שיהיו לו תלמידים ומידות טובות, מידות מהוגנות. ואת זה לומדים מהפסוק הזה. אבל עדיין זה לא מסביר לנו מה בעצם הייחודיות של האילן של הפירות שאנחנו עושים ראש השנה מיוחד לאילנות. וכמו שאמרנו, בכלל סוג הצומח, ובצומח צומחים דווקא אילנות, שהם בדרך כלל הפירות. כשמדברים על פירות, אז כמובן שהכוונה היא במיוחד לשבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, שזה בעצם הנושא של הפירות באופן מיוחד. אז אנחנו חוגגים, וכך מנהג ישראל שמשתדלים לחפש פירות משבעת המינים, ומשבעת המינים עצמם, אז דווקא החמישה מינים שהם פירות. שני המינים הראשונים, חיטה ושעורה, אז בעצם זה תבואה, זה לחם. זה לא החגיגה של חמישה עשר בשבט. בט"ו

04:49 בשבט אנחנו נחגוג דווקא לחמישה מינים אחרים: גפן, תאנה, רימון, ארץ זית שמן ודבש, שזה הזיתים והתמרים, וזה עיקר החגיגה. אז היום אנחנו נלמד ונסביר לעומק איך שתורת החסידות מאירה לנו, כמו כל דבר, נותנת לו את ההסתכלות העמוקה והפנימית. איך שכל חג זה גם כן, ובעיקר בעצם, מסר ליהודי, מסר לאדם. מסר לחיים שלנו באופן הכי אקטואלי. ללמוד מזה מה בעצם המסר של ראש השנה לאילנות לחיי היומיום שלנו. אז אחת מהנקודות העיקריות שאנחנו רואים דווקא באילנות, ואם נעמוד על זה, אז אנחנו נראה שבאופן איך שהאילנות צומחים, אז יש את הגרעין ששמים באדמה, ומהגרעין הזה, גרעין קשה, יבש, שאין בו טעם ואין בו ריח. והגרעין הזה אנחנו שמים בתוך האדמה ונשאר מתחת לאדמה למשך זמן. אחרי החרישה וכל העבודה שאנחנו עושים איתה, משאירים אותה בתוך האדמה למשך זמן, ואז לא פחות ולא יותר, הגרעין עובר תהליך של ריקבון ומתרקב מתחת לאדמה, ורק אז מתחיל תהליך הצמיחה. עכשיו בעצם זה נמצא בכל סוג הצומח, התהליך הזה. אבל מה שיש במיוחד דווקא בפירות האילן זה כמו שאנחנו רואים שבפירות האילן, לא כמו ירקות ולא כמו שאר התבואות, חיטים ושעורים וכל מיני דגן, שבהם אנחנו שמים גרעינים באדמה וצומחים גרעינים. זאת אומרת, הצמיחה היא בעצם באותה איכות כמו הזריעה. זרענו גרעינים וצמחו גרעינים. צומחים כמובן בכמות יותר גדולה מגרעין אחד קטן. יצאו חיטים עם הרבה גרעינים, אבל ההבדל זה רק בכמות ולא באיכות. זה לא משהו מהותי. ההבדל זה לא מהותי גם כן. לכן גם כן זה לוקח פחות זמן. אנחנו רואים, שמים חיטים, גרעינים באדמה, ואחרי כמה שבועות זה לא לוקח כל כך הרבה זמן כדי שיהיה צמיחה, וזה

07:18 קשור אחד עם השני בגלל שבעצם המעבר בין הגרעין לצמיחה בתבואת הארץ, בדגן ובירקות, זה לא מעבר כל כך גדול וכל כך מהותי. לכן גם כן זה גדל יותר מהר, ולכן גם כן תמיד צריכים עוד פעם להתחיל מההתחלה. שמים את הגרעינים. ברגע שעשינו את הקצירה אנחנו נצטרך עוד הפעם לשים גרעינים כדי לצמוח שוב וכולי. בפירות האילן דווקא מה שאנחנו רואים זה שהתהליך הוא הרבה יותר תהליך ארוך, מתמשך, לוקח הרבה זמן, יגיעה הרבה יותר גדולה, והצמיחה אבל היא שלא בערך. ברגע ששמתי גרעין של פרי באדמה, ניקח גרעין של ענבים, של גפן, גרעין של תאנה, של רימון. שמתי גרעין באדמה. אז יש עכשיו תהליך שייקח כמה וכמה שנים. יש, חוץ מההלכות שאנחנו יודעים שלוקח לכל הפחות שלוש שנים של ערלה, ואחרי זה שנה רביעית ושנה חמישית שהתורה מדברת עד שהפירות נהיים ראויים לאכילה לכל דבר. אבל גם בתהליך הטבעי של הדברים לוקח המון זמן, הרבה יגיעה. צריכים להתייגע ולהשתדל ולבדוק ולשים לב, והמים והאדמה, ולשמור על כל מיני דברים בדרך שלא יהיו נזקים, עד שסוף כל סוף גדל לנו עץ נפלא, עץ פרי עושה פרי למיניו. אבל ברגע שגדל העץ, אז זה לא רק ששמתי גרעין וגדלים וצומחים גרעינים או שמתי פרי וצומחים כמה פירות. ברגע שצומח, הצמיחה של הפירות היא צמיחה עצומה. צמיחה של עץ אילן שיחזיק מעמד להמון שנים, אותו עץ כבר יהיה עץ פרי עושה פרי למיניו, ואנחנו רק נצטרך לשמור על העץ הזה והוא כבר יצמיח פירות ופירי פירות לאורך ימים ושנים טובות. זה הדבר הנפלא שרואים בפירות האילן. ועוד דבר אחד לפני שאנחנו נלמד את הלקח, את ההוראה בשבילנו, זה הנושא של המטרה

09:40 שיש בפירות, שונה משאר הדברים, שהפירות, האילן בעצם הם לא דברים שבן אדם אוכל בגלל שהוא מוכרח לאכול. זה לא אכילה שאוכלים כדי לשבוע. בעיקרון זה אכילה שאוכלים לשם תענוג. באופן כללי, הדגן זה אוכל שמשביע, לחם, מזונות, כל מיני מאכלים שבן אדם, עוגות שבן אדם אוכל כדי לשבוע, ולכן גם כן הברכות הן בהתאם. כידוע בהלכות ברכות, ברכות הנהנין. בפירות האילן רובם ככולם, אם לא כולם, הם דברים שבן אדם לא אוכל אותם בדרך כלל בגלל שהוא רעב. אוכלים אותם בגלל הטעם המתוק שיש להם. יש להם טעם חמוץ מתוק, טעמים מיוחדים, וזה אוכלים את זה לעידון ולתענוג. וזה בעצם העניין המהותי שיש דווקא בפירות האילן יותר מכל שאר הדברים שדיברנו קודם. אז אם אנחנו ניקח את כל זה וננסה להבין מה המסר, מה זה מסמל לנו לחיי היומיום, לחיים שלנו, אז אנחנו נפתח בתורה של הבעל שם טוב. הבעל שם טוב הקדוש אומר על הפסוק "כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות". הקדוש ברוך הוא אומר על ידי הנביא "כי תהיו אתם ארץ חפץ". עם ישראל הם כמו האדמה, ארץ חפץ. כל יהודי נחשב לקדוש ברוך הוא כמו אדמה, אומר הבעל שם טוב. מה זאת אומרת האדמה? האדמה זה מקום שבו, כמו שאמרנו קודם, האדמה היא לכאורה הדבר הכי נמוך, הכי פשוט, הכי חומרי, הכי גס, הכי תחתון, הכי בלי לכאורה חיוניות מיוחדת. אבל באדמה הקדוש ברוך הוא שם את הכוח הנפלא הזה, שזה כוח הצמיחה. שמים גרעין באדמה וצומח. באדמה הדברים הכי יקרים נמצאים דווקא באדמה, ובאדמה הקדוש ברוך הוא שם את הדברים. אנחנו יודעים שבאדמה טמונים האוצרות, המינרלים, האוצרות הכי גדולים, הכי חשובים.

12:03 וכמה שאנחנו נחפש ונחפש עדיין לא נגיע לעומק מה שנמצא וחבוי בתוך האדמה. אומר הבעל שם טוב, זה הפירוש "כי תהיו אתם ארץ חפץ". עם ישראל הוא כביכול כמו הארץ חפץ, האדמה של הקדוש ברוך הוא, ששם יש את כוח הצמיחה בתוך האדמה הזאת. עכשיו מה אנחנו רואים בכוח הצמיחה שיש באדמה? כמו שאמרנו קודם, שלוקחים את הגרעין, שמים אותו בתוך האדמה, ושם מתחיל התהליך של קודם כל הדבר מתרקב ואז לאט לאט צומחים פירות נפלאים ומתוקים ביותר. מה זה מסמל לנו בחיים שלנו? זה בעצם מה שזה מסמל, זה הנושא של המטרה של יהודי. למה הוא נמצא פה בעולם הזה הגשמי. הנשמה שלנו, הנשמה של כל יהודי, הרי הנשמות חצובות מתחת כיסא הכבוד. הנשמה שלנו היא חלק אלוק ממעל ממש, כמו שאדמו"ר הזקן מסביר בתניא. שורש הנשמה, הנשמה מגיעה מהמקום הכי גבוה למעלה מעלה, חצובה מתחת כיסא הכבוד. הנשמה לפני שירדה פה למטה בעולם הזה הגשמי הייתה בגן עדן. היא הייתה קשורה ונהנית מזיו השכינה, כמו שהגמרא אומרת. זו המציאות של הנשמה שלנו כפי שהיא בעולמות העליונים. ואז הנשמה הזאת יורדת פה למטה לעולם הזה. אומרים את זה כל יום בברכות השחר. "נשמה שנתת בי טהורה היא", אלוקיי. כל יהודי בתחילת היום אומר את הברכה הזאת: "אלוקיי, נשמה שנתת בי טהורה היא". הנשמה שלי היא בעצם טהורה. לא הייתה טהורה, היא עכשיו טהורה. המהות של הנשמה שלנו, שהיא חלק אלוק ממעל ממש, גם כעת היא בעצם טהורה. אבל "אתה בראתה, אתה יצרתה, אתה נפחת בי ואתה משמרה בקרבי". הקדוש ברוך הוא הוריד את הנשמה מעולם לעולם, ממדרגה למדרגה, עד שנפחת בי בתוך הגוף שלנו, גוף גשמי חומרי

14:15 כביכול כמו דומם, עפר מן האדמה. זה הרי המציאות של הגוף. "ויצר ה' את האדם עפר מן האדמה". מהעפר הזה נוצר האדם, וזה הגוף שלנו. וכאן מתחיל התהליך הנפלא של מה שנקרא תהליך הצמיחה של היהודי בעולם הזה הגשמי. התהליך הזה, יש לזה, כמו שאמרנו, יש את החלק של הריקבון, יש את התהליך שהנשמה, כשהיא יורדת פה למטה, מתחברת עם הגוף, עם העולם הגשמי, עם המציאות הגשמית. אז זה לוקח זמן. אנחנו רואים את זה, כל אחד ואחד בחיים שלו. יש את התהליך בחיים של רגעים, ימים, תקופות שאנחנו בחיפוש, ואנחנו לא בדיוק יודעים מה בדיוק אנחנו עושים פה בעולם, מה המטרה שלנו בחיים. ואז הבן אדם מתחיל את העבודה שלו להתחיל: איך אני בעצם עושה? איך אני? מה? בשביל מה אני נמצא פה בעולם? ועד שהוא מגיע למסקנה ומתחיל להבין שהמטרה שלו זה הצמיחה, שהקדוש ברוך הוא נתן לי את הנשמה הגדולה והקדושה, חצובה מתחת כיסא הכבוד. אבל זה כביכול כמו גרעין. התפקיד שלי זה את הגרעין הזה, לחבר את זה עם הגוף הגשמי בעולם הזה הגשמי, וההתבטלות של הנשמה בתוך הגוף זה הנושא של הריקבון. ריקבון מסמל סוג של התבטלות, שצריך כביכול לעבור תהליך של לבטל את-את-את המציאות שלי, להתבטל, להתרקב כפירושו במהות של פה. זה לדעת מה רצון העליון, לשים את עצמי בצד. כל זמן שאני רק קשור עם עצמי, עם האנוכיות שלי, מה אני אוהב, מה אני רוצה, אז אני עדיין כביכול כמו מציאות שלמה שלא נותנת לעצמה לצמוח. צריך להיות, בחלק מהתהליך של הצמיחה שלנו, להגיע להתבטלות מסוימת, להתבטלות לרצון העליון, מה שנקרא בתורה קבלת עול מלכות שמיים, שהבן אדם צריך לשים את עצמו בצד

16:29 ואת הרצונות שלו בצד, ולהגיד מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני ברגע הזה. ברגע שיש לנו את ההתבטלות הזאת, הריקבון הזה, ההתבטלות של האנוכיות, לפעמים זה לא אנוכיות גסה: אני רוצה דווקא דברים שהם חומרניים. יש גם אנוכיות ממקום רוחני. אני אוהב, אני רוצה דברים מסוימים שמתחברים אליי ביהדות, בתורה ובמצוות, אבל אני מחפש לקיים את המצוות האלה שהם נעימים עליי, מתוקים עליי, אני אוהב אותם כי זה הולך יחד עם האופי שלי. אבל אם תבקש ממני לקיים מצוות כאלו, דברים כאלה שהם לא כל כך הולכים עם האופי שלי, אז שמה קשה לי. יש אנשים שהם אוהבים מאוד לשבת וללמוד בטבע, באופי שלהם. תבקש מהם לשבת וללמוד, הם יכולים לשבת וללמוד כל היום, אבל תבקש מהם ללכת לעשות טובה ליהודי אחר, שמה זה יהיה קשה להם. לצאת ולפעול ולדבר וזה, אני מתבייש. לא קל לי, לא נעים לי, אז החלק הזה קשה לי. ויש גם הפוך. יש אנשים שמאוהבים מהיום עד מחר, תבקש מהם לעזור, ל-ל-לתת, לעשות טובה למישהו אחר, אני שמה, אבל תבקש ממנה לשבת וללמוד, אין לי כוח, אין לי חשק. זה דבר שלא-לא-לא מתחבר עם האופי שלי. אז כאן אנחנו מגיעים לריקבון הזה, שזה לבטל את האני לא רק החומרני, גם את האני הרוחני הזה. לשים את עצמי בצד ולדעת מה הרצון העליון. בריקבון הזה מתחילה הצמיחה של הפירות, וכאן יש סוגים שונים כמו שאמרנו. יש את הדגן, כמו שאמרנו, דגן מסמל את האוכל שבן אדם אוכל כדי לשבוע, האוכל שבן אדם אוכל כדי להתקיים. מה זה אומר בחיי היומיום? הדברים שיהודי מקיים בתורה ובמצוות בגלל שחייבים לקיים אותם. יש דברים שאנחנו חובה עלינו לעשות, דברים

18:34 חיוביים, דברים הכרחיים. המצוות היומיומיות שהשולחן ערוך אומר שיהודי חייב לעשות כל יום. יהודי חייב כל יום להניח תפילין. יהודי חייב כל יום לתת צדקה. יהודי חייב כל יום ל-ל-לעשות נטילת ידיים בבוקר. יש את המצוות ההכרחיות שאני חייב לעשות כל יום. ללמוד פרק אחד שחרית, פרק אחד ערבית, כמו שכתוב. אבל יש את עבודת השם שזה בבחינת פירות האילן. דברים שהם עונג, דברים שהם מתיקות. זה כבר לא הכרח, זה כבר לעשות את הדברים מתוך תענוג. כאשר עבודת השם שלי זה רק בגלל שיש עליי עול מלכות שמיים, רק בגלל שאני חייב בתור יהודי, אז אני מקיים את המינימום. אני מסתכל בהלכה מה אני מוכרח לעשות וזה מה שאני עושה. אז אני אעשה רק את ההכרחי, המינימלי. ברגע שיש אצל האדם את ההרגשה של עונג, שמחה, אושר בקיום התורה והמצוות, כשהעבודת השם מגיעה ממקום של עונג, אז הבן אדם לא נעצר בהכרחי. אז הבן אדם יעשה בלי חשבונות. אז הבן אדם יעשה בלי כל הגבולות. הוא ירצה לעשות לפנים משורת הדין, להדר במצווה. אני לא רוצה לעשות את זה דווקא באופן המינימלי. אם נדבר על, למשל, בקיום המצוות, כן, ניקח למשל את הנחת התפילין. אני יכול לעשות את הנחת התפילין אחת, שתיים, מהר. זה, קיימתי את המצווה. אבל אם אני מרגיש עונג, שמחה, תענוג, מתיקות בקיום ציווי השם, אז אני אעשה את זה ממקום אחר לגמרי. אז בהנחת התפילין תהיה שמחה. אני לא אמהר להוריד את התפילין מהראש. אני ארצה להניח לא רק את התפילין של רש"י, אלא גם את התפילין של רבנו תם. לעשות את המצווה ביותר הידור, ביותר עונג וביותר שמחה. ואותו דבר בלימוד התורה. ברגע

20:43 שיש לי רק אם הקיום של לימוד התורה זה רק את ההכרחי, אני אגיד: בסדר, אני יוצא ידי חובה עם הלכה אחת בבוקר, הלכה בערב, אני אלמד את המינימום. קיימתי. אני בסדר עם הקדוש ברוך הוא, אבל זה עדיין לא הנושא של ט"ו בשבט. פירות האילן באים ללמד אותנו שכשבן אדם מגיע לעבודת השם אחרי כל התהליך, כמו שאמרנו, אתה מגיע למקום של עונג ושמחה גדולה בעבודת השם. אתה תלמד לא רק מה שאתה מוכרח. בן אדם ירצה, יתענג ללמוד עוד דף גמרא, עוד מילים של תורה, עוד פסוק, עוד משנה, עוד הלכה, עוד מילה בתורת החסידות. ברגע שמדובר על משהו שמציף אותי עם עונג ושמחה, אז אני לא מסתכל מה אני מוכרח. אני אעשה הרבה יותר ממה שאני מוכרח. הבן אדם ילמד "והגית בו יומם ולילה", או כמו שאומרים לפעמים, הוא גם יגזול, יגנוב מהזמנים שהוא צריך לעשות דברים אחרים. איפה שאני יכול עוד להישאר עוד כמה דקות, ללמוד עוד איזה כמה מילים של תורה. ואותו דבר במצוות הצדקה. יש את החובה ההלכתית שיהודי צריך לתת מעשר מהרווחים שלו, עשר אחוז. ברגע אבל שמדובר על יהודי שאצלו תורה ומצוות, עבודת השם, זה מגיע ממקום של עונג, אז עבודת השם היא באופן אחר לגמרי. אז גם הצדקה שהוא ייתן, הוא לא רק ייתן עשר אחוז, הוא ישתדל להגיע לעשרים אחוז, כמו שחכמינו אומרים שמצוות הצדקה, ההידור זה לתת עד עשרים אחוז, ועוד יותר. לפעמים הוא אפילו לא יסתכל על זה, כמו שאדמו"ר הזקן אומר בתניא, שלפעמים כשמדובר, כמו בנוגע לבריאות הגוף, כי חס ושלום כשבן אדם צריך בשביל בריאות הגוף הוא לא מסתכל על החשבונות של הכסף, הוא יעשה כל

22:40 מה שהוא צריך כדי שהוא יוכל להגיע לבריאות הגוף. כל שכן כשמדובר על בריאות הנשמה, אז בוודאי ששם הבן אדם לא יסתכל על שום חשבונות ולפעמים הוא ייתן גם צדקה יותר מעשרים אחוז כדי לתקן את נפשו, כדי לרפא את נפשו וכולי וכולי. אז כאן המסר הנפלא של החג הזה, של ראש השנה לאילנות. מה יש מיוחד דווקא באילנות? כמו שאמרנו, דבר ראשון, הדבר המיוחד שמסמל הנושא של הצמיחה, שזה משהו מאוד מאוד מהותי בחיים של יהודי, מה שזה מהותי בחיים של יהודי, שאנחנו ארץ חפץ, יש לנו את כוח הצמיחה. אנחנו רואים בפסוקים בתנ"ך, על כל פרי, עם ישראל נמשל לכל סוגי פירות. זה דבר נפלא. אם מסתכלים בפסוקי התנ"ך אנחנו נמצא שלפעמים עם ישראל נקראים כמו גפן: "גפן ממצרים תסיע", תהילים פרק פ', שממשילים את עם ישראל כמו גפן. עם ישראל נקרא תאנה: "כתאנה בבכורה ראיתי אבותיכם". עם ישראל נמשל כמו זית, "זית רענן, יפה פרי תואר". זה הולך על זית. רימונים: "שלחייך פרדס רימונים", שיר השירים. "דמתה לתמר". אנחנו נמצא את כל הפירות שעם ישראל נמשל בהם, ועם ישראל כמובן נמשל גם לדגן, גם לתבואה, גם לחיטים ושעורים. "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", אז תבואתו, תבואתו זה הולך על תבואה. אבל כאן אנחנו מדברים בדיוק על הנקודה הזאת. כשמדברים על תבואה עדיין זה לא סיבה לחגיגה. כשמדברים על צמיחה של דגן, של הדברים שהם הכרחיים, הם חובה, ואם זה חובה עדיין אתה לא תחגוג את זה. זה מה שיהודי אמור לעשות. בשביל זה הנשמה שלנו ירדה לעולם הזה, לקיים את ההכרחי, שזה הנושא של הדגן, שזה קיום המצוות ההכרחי. זה בעצם

24:53 החובה על כל יהודי, ועם זה עדיין אנחנו לא חוגגים. חמישה עשר בשבט, ט"ו בשבט, החג הזה של ראש השנה לאילנות, "כי האדם עץ השדה", מסמל את הדבר הנפלא הזה שיהודי יש לו את היכולת לעבוד את השם ממקום של עונג, ממקום של שמחה, ממקום שבו הוא יעשה את הדברים, לא רק מה שמוכרח בהם, אלא הדברים שהוא עושה מתוך תענוג מיוחד. וכמו שאמרנו, כדי להגיע לזה התהליך הוא יותר ארוך. לעבוד את השם באופן הכי מוכרח לא צריכים תהליך כל כך גדול, אבל עבודת השם שבן אדם באמת ירגיש שמחה, אושר, תענוג, ועבודת השם מהמקום הזה, זה דורש מאיתנו עבודה יותר גדולה. בשביל זה צריכים לחשוב יותר, להתבונן יותר, להתעמק יותר, להבין מה אנחנו עושים פה בעולם. להבין את ה... את הדבר הנפלא הזה שקיבלנו, את המתנה הגדולה הזאת שהקדוש ברוך הוא נתן לנו, את החלק אלוק ממעל ממש, ואת התורה והמצוות שהן חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. בשביל זה אנחנו צריכים ללמוד את הדברים שמלמדת אותנו פנימיות התורה, שמלמדת אותנו את הפנימיות של הנשמה, את הפנימיות של התורה, מסבירה לנו את הגן, את הפרדס, את ה... את ה... את ה... את העונג הנפלא שיש בעבודת השם ובתורה ומצוות. ודווקא אז עבודת השם היא בצורה הרבה יותר שמחה ומענגת, וזה החג של ראש השנה לאילנות. אז כשאנחנו נמצאים עכשיו בחג הזה של ראש השנה לאילנות אנחנו נראה דבר נפלא. ולמה אנחנו חוגגים את זה דווקא ביום חמישה עשר לחודש? זה מעניין. כשמסתכלים במשנה, ארבעה ראשי שנים, אז המשנה, כל הארבעה ראשי שנים הם כולם בראש חודש. יש ראש חודש ניסן, ראש השנה למלכים ורגלים, ראש חודש אלול, ראש

26:56 השנה לבהמה, יש ראש חודש תשרי. כולנו מכירים ראש השנה לכל המון דברים שהמשנה מונה שמה, חמש שש דברים שהם ראש השנה של א' תשרי, ואז מגיע שבט. אז יש בית שמאי אומר גם כן פה ראש חודש, בית הלל אומר חמישה עשר, וככה נקבעה ההלכה. אנחנו חוגגים דווקא בחמישה עשר, וזה דבר פלא. למה דווקא ראש השנה לאילן זה בחמישה עשר לחודש ולא כמו כל שאר ראשי השנים שזה בראש חודש? על פי החשבון זה מתאים יותר ראש חודש, ראש השנה, בגלל שזה ראש חודש, זה הראש, זה ההתחלה, זה הנקודה. הירח נולד מחדש, זה הראש של כל החודש. אז גם ראש השנה לנושאים מסוימים נקבע בראש של החודש. ראש חודש ניסן זה ראש השנה למלכים ורגלים. ראש חודש תשרי זה ראש השנה לשנים ולאדם וכולי. כל הדברים שאנחנו יודעים על ראש השנה. למה בקשר לאילנות אז ההלכה נקבעה דווקא לט"ו, לחמישה עשר בחודש, ולא בראש חודש? וזה בעצם קשור עם כל מה שדיברנו קודם. כי הראש השנה הזה של ט"ו בשבט אנחנו לא חוגגים את הדבר המוכרח. אנחנו חוגגים את העונג. אנחנו חוגגים את השמחה ואת התענוג הנפלא שיהודי חווה בעבודת השם שלו, שלכן הוא יעשה את זה בצורה מאירה, בצורה רחבה, בצורה מענגת, בצורה שרואים את האור, רואים את השמחה, רואים את החיוך על הפנים, רואים את התענוג, שהוא ממש מתענג בכל מילה בתורה שהוא לומד ומצווה שהוא מקיים. זה בדיוק הנושא של חמישה עשר בחודש, כשהירח מלא. התחלת החודש, הירח בנקודה, רק נולד עכשיו, הכל חשוך, עדיין לא רואים את כל האור שלו. זה נקודה. ט"ו, הירח הוא בשלמותו. מסתכלים על הירח בחמישה עשר בשבט, רואים

29:02 ירח מלא, ירח מאיר ששולח אור לכל המציאות בתוך החושך הגדול. אנחנו יודעים שעם ישראל הוא הסמל של הירח, שהם עתידים להתחדש כמותו. עם ישראל, השכינה הקדושה, זה הירח. כשהירח בט"ו לחודש, זה הירח במלואו. זה מסמל על כנסת ישראל כשהיא מלאה אור, וזה בעצם החג של חמישה עשר בשבט. היהודי עובד את השם עם תענוג, עם שמחה, ומלא אור ומלא אהבה ומלא חשק ומלא תענוג, ואת זה הוא מביא לעולם. את האור הזה הוא מביא לחיים, ואנחנו בעזרת השם, כל אחד מאיתנו, שנוכל להתחבר לחג הזה של ראש השנה לאילנות. כי האדם עץ השדה, שאנחנו נהיה אנשים של אילנות, אנשים של גן, אנשים של עונג, של שמחה בעבודת השם, ואת זה אנחנו נפיץ להאיר לעולם, וזה בעצם יביא אותנו לחיים יותר מאושרים, שבקרוב בימינו יתקיימו דברי הפסוקים שנאמרו בקשר לגילוי, לנבואות של הגאולה, ששם נאמר באמת ש"עץ השדה יתן פריו" בבחוקותי, ובעוד פסוקים "וניגש חורש בקוצר". שנזכה לראות את הצמיחה הגדולה של הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו, "ויצא חוטר מגזע ישי", האילן הגדול, "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך, כי לישועתך קיוינו כל היום".