מתענגים ממטעמים ומנוחה? - בואו לקבל טעם אחר של עונג שבת | הרב אשר פרקש

00:00 מי לא מחכה ליום השבת? כל השבוע יהודי מחכה שיגיע יום השבת. שבת קודש, יום המנוחה. השאלה היא מה כל כך מושך אותנו ליום השבת? נכון, שבת זה יום שבו אנחנו נחים, מתענגים. עונג שבת, ובשבת אנחנו אוכלים סעודות, אנחנו נחים. אבל האם בזה מתבטאת השבת? בטוח שיש משהו יותר עמוק. שבת הוא יום קדוש. "ושמרתם את השבת כי קודש היא". שבת הוא יום מעין עולם הבא. אנחנו צריכים להבין אבל בדיוק איך מתחברים כל הדברים האלה לנקודה אחת. מצד אחד אנחנו מבינים ששבת הוא יום של קודש, יום של קדושה, ומצד שני בשבת מה אנחנו עושים? אנחנו לא עובדים. אסור לעשות מלאכה בשבת, ואנחנו נחים בשבת וגם כן מתענגים בסעודת שבת. איך כל הדברים האלה מבטאים את הקדושה של השבת ואיך הם מתקשרים? דבר נוסף, אנחנו יודעים שיש לכל אחד נשמה יתרה. הגמרא במסכת ביצה אומרת שכל יהודי יש לו נשמה יתרה ביום השבת. מה בדיוק התפקיד של הנשמה היתרה הזאת? אומרים המפרשים, רש"י אומר שזה רוחב לב לאכול ולשמוח. אז מה זאת אומרת? האם הפירוש הוא שהנשמה היתרה זה שאנחנו מקבלים תוספת כוחות כדי לאכול יותר טוב? לכאורה נשמה אמורה להיות משהו יותר עמוק. אנחנו יודעים ששבת יום של קדושה, יום שבו אנחנו אמורים להוסיף בלימוד התורה, להוסיף בעבודת התפילה, כמו שמובא גם בכל מיני ספרים, גם בספרי הלכה, גם בספרי חסידות. אבל איך כל הדברים האלה מתחברים ביחד לנקודה אחת? איך הכל מוביל לאותה נקודה של יום השבת, היום הקדוש של השבוע? כשאנחנו מסתכלים בתורה, חוזרים למקורות ומתחילים להסתכל מה בדיוק כתוב בתורה בקשר ליום השבת, אז בעשרת הדיברות כתוב: "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים

02:46 תעשה מלאכה, ביום השביעי שבת לה' אלוקיך", כמו שכתוב שם בהמשך: "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ, את הים, וינח ביום השביעי". זאת אומרת שבשבת אנחנו בדיוק מה שאנחנו... מה שקורה ביום השבת זה מכיוון שהקדוש ברוך הוא ששת ימים עבד כדי לעשות את הבריאה, ששת ימי בראשית, ואז ביום השביעי שבת וינפש, זה היה יום של מנוחה, אז גם אנחנו צריכים אותו דבר, כן? שששת ימים בן אדם עובד, עובד קשה, עושה מלאכה, ומגיע יום השביעי, זה יום של מנוחה. וגם פה נשאלת שאלה פשוטה שאנחנו צריכים להבין אותה. מה זאת אומרת אצל הקדוש ברוך הוא כל העניין של המלאכה? הרי לא בחיל ולא בכוח ולא ביגיעה הקדוש ברוך הוא ברא את העולם. בריאת העולם אצל הקדוש ברוך הוא זה בסך הכל כפי שנאמר בתורה: "ויאמר", באמירה בלבד. בעשרה מאמרות נברא העולם. איפה פה היגיעה שאנחנו מדברים עליה, שזה מה שהקדוש ברוך הוא עושה? ובמילא מה זאת אומרת שהקדוש ברוך הוא שובת ונח ביום השביעי, שלכן גם אנחנו צריכים לעשות את זה? מה בדיוק ההסבר הפנימי בזה? אז היום אנחנו נסביר לעומק העניין על פי תורת החסידות, שנותנת לנו את ההבנה העמוקה שנוכל להבין בעצם מה העומק של מנוחה. מנוחת השבת, שביתת השבת, נובעת ממקום מאוד עמוק בנפש, משהו בנשמה. זה לא רק שביתה גשמית, לא עושים, לא עובדים. חילול שבת, אסור לעבוד, אסור להדליק אש, אסור לעשות דברים. אנחנו רואים גם כן שלאו דווקא שאנחנו נמנעים מלעשות עבודות קשות, גם עבודות קלות ביותר, לחיצת כפתור ודברים כאלה, שמי שאומר אדרבה, פעם עבודות היו קשות. להדליק אש זה היה עבודה קשה. היו צריכים לקחת שתי אבנים,

04:59 להכות אחת בשנייה וזה היה הסיפור. היום אתה מדליק כפתור. אז למה דווקא הדברים האלה היום גם כן אסורים? אנחנו מבינים שבכל הנושא של מלאכת השבת יש משהו הרבה יותר עמוק. מה בדיוק המשמעות של השבת, השביתה, מנוחה, הסעודות של שבת? כל החלק הגשמי שאנחנו חוגגים בשבת, איך זה מתחבר עם קדושת השבת ועם זה שהקדוש ברוך הוא שובת בשבת ועם הנשמה היתרה שאנחנו מקבלים בשבת. אנחנו נפתח קודם במשל נאה שמובא בשם הבעל שם טוב. הבעל שם טוב מספר כזה דבר, הוא אומר שפעם אחת היה נסיך, בן מלך. למלך בן יחיד. הוא אהב אותו מאהבת נפש, אבל הבן התפנק וההתנהגות שלו לא הייתה הולמת לפי מה שמתאים לבן מלך. וככה הוא עבר וחטא והגיע למצב שהוא מרד באביו המלך עד כדי כך שלא הייתה ברירה והיו צריכים לשים אותו במאסר. הבן מלך נמצא במאסר מוקף באנשים פושעים, באנשים ירודים, באנשים נמוכים מכל הסוגים והוא מסכן, שבור, רצוץ, מר לו. מה אני עושה פה? אנשים מסביב הם בכלל לא מבינים מה זה חיי המלך, מה זה חיי ארמון, מה זאת אומרת להיות בן מלך? ואני פה נמצא בין שפלי אנשים. יום אחד, כך במשך הזמן, אחרי כמה שבועות מגיע מכתב מאביו המלך. הוא מקבל מכתב. אבא שלו כותב לו עד כמה הוא אוהב אותו, עד כמה הוא מתגעגע אליו, עד כמה הוא מצטער שהוא נמצא שמה. הוא רוצה להיות איתו ביחד, הוא אומר לו אני מקווה ומחכה שיגיע הרגע שנוכל שוב להיפגש. הבן מלך מקבל את המכתב והמכתב הזה של אהבה וגעגועים מעורר אצלו כמובן אהבה כפליים אל אביו המלך. רגשי חרטה, רגשי צער והוא רוצה לרקוד מרוב השמחה

07:10 שהוא לא אחד מכל הפושעים והאנשים שיושבים פה במאסר. הוא בן מלך, הוא משהו אחר. בא לו לרקוד. אבל איך אני ארקוד? אנשים יסתכלו עליי כמו משוגע ואז יתנפלו עליי, יעשו לי צער, יעשו לי עגמת נפש. מה אני עושה? לקח אותו איש, הוא הביא בקבוק של יין שרף, בקבוק של וודקה שהאנשים במאסר תמיד אהבו, נתן להם לשתות ואז הם כמובן נכנסו לאווירה של ריקוד ושמחה והוא יחד איתם התחיל לרקוד. וכמובן הם רקדו בגלל ששתו. הוא רקד בגלל שיש לו מכתב מאביו המלך, שיש לו מלך, יש לו אבא וזה היה הריקוד שלו. אומר הבעל שם טוב, בשבת זה מה שקורה ליהודי. יהודי נמצא בעולם הזה במאסר כביכול, בגוף, בנפש בהמית, ביצר הרע, מוקף בגשמיות וחומריות. הנשמה חלק אלוקה ממעל ממש. הנשמה היא בן מלך. בנים אתם להשם אלוקיכם, כמו שנאמר בפרשת ראה. הנשמה רוצה להרגיש את המלך, אבל מה שקורה זה שמרוב השיקוע בחיי העולם הזה, בהבלי העולם הזה, אז אנחנו מוקפים במאסר של הגוף ונפש הבהמית. מגיע יום השבת, אז יש מכתב של המלך. יש איזו התגלות אלוקית מיוחדת שקורה ביום השבת. ההתגלות הזאת היא הנשמה היתרה שנותנת ליהודי את ההרגשה: הנה הקדוש ברוך הוא מתקרב אליי. זה המכתב מהמלך שמעורר אצל הבן מלך את השמחה, את הגעגועים, את ההרגשה: הנה אני נמצא עם המלך, אני שונה, אני לא חלק מכל החומריות הזאת וזה נותן לו את הרצון לרקוד וזה בעצם הנקודה המהותית של שבת. אבל הגוף לא משתף פעולה. רוצים שגם הגוף יהיה חלק מהשמחה הזאת, אז נותנים לגוף מה שהגוף צריך על ידי שמאכילים את הגוף, זה סעודות שבת. ולכן אומר הבעל שם טוב

09:29 שבעצם הנקודה הפנימית בסעודת השבת זה הזמירות והניגונים ודברי תורה שמדברים על שולחן שבת, שיחד עם זה שנותנים גם לגוף כדי שהוא יהיה חלק מהשמחה, אז יהודי יכול בעצם להרגיש את הנקודה המהותית שזה שמחת הנפש. אהבה לקדוש ברוך הוא שפורצת ביום השבת. מה בעצם אבל המהות? הסבר העניין זה משל יפה עם הסבר נחמד, אבל איך אנחנו יכולים להבין את זה יותר בעומק? מה בדיוק קורה ביום השבת בקשר הזה של יהודי והקדוש ברוך הוא, בשונה מכל שאר ימי הבריאה? אז נבין את זה מתוך המשל של המלאכה, מכיוון שהתורה מדמה את זה. ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי תשבות, כי ששת ימים עשה השם את השמיים ואת הארץ, וביום השביעי שבת וינפש. אז בוא נתבונן במציאות הגשמית בחיי האדם, ומשם אנחנו נבין איך הדברים הם במהות הרוחנית של השבת. כשבן אדם עושה איזושהי מלאכה, בן אדם עובד, פועל, עושה או בונה דברים, מייצר דברים. אז אנחנו רואים כשהאדם עובד אז כוחות הנפש, האדם הרי הוא מין המדבר. האדם הרי הוא נזר הבריאה. מדברים על האדם. האדם הוא הדבר הכי נעלה, הכי נפלא, הכי גדול שיש בעולם. כשבן אדם נמצא בעולם הזה ועוסק במלאכה, יש איזה סוג של השפלה, ירידה, מה שנקרא בלשון הקבלה, צמצום, שכוחות הנפש שהם כוחות נפש נעלים, כוחות הנפש של מין המדבר, השכל, הרגשות, החוכמה, הבינה, הדעת, החסד, הגבורה, הרגשות והשכל של האדם שהם רגשות נעלים, שכל גבוה. הוא שם את זה בדברים מצומצמים, בדברים נמוכים, הוא משקיע את זה בדברים גשמיים. אז יש פה איזושהי השפלה, ירידה והצטמצמות לדברים שהם בערך לא בערך האדם. דברים שהם מסוג הדומם. אם הוא צריך לבנות בניין

11:48 מאבנים, עפר ומים, דברים שקשורים עם סוג הדומם או סוג הצומח או סוג החי. ההתעסקות עם ענייני העולם באכילה ושתייה, בכל צרכי אדם, כסף, זהב, שהם כל מיני דברים שקשורים עם העולם הגשמי הגס. אז יש פה ירידה וצמצום וכשבן אדם עסוק בירידה הזאת ובצמצום הזה, אז זה המצב, זה איפה שהוא נמצא. כשבן אדם אבל גומר. שאנחנו רואים את זה אפילו ביום יום, בן אדם מגיע בסוף היום. כשאדם חוזר לעצמו אז יש את הרגע של חזרת הנפש, העניין של מנוחה. אם אנחנו מסתכל בעומק העניין, מנוחה פירושו חזרת הנפש לשורשו. כוחות הנפש שהם היו במצב של ירידה והשפלה בדברים נמוכים, חוזרים למקורם, חוזרים להתעלות למקום האורגינלי שלהם. הנפש חוזר לעצמו. כשהנפש חוזר לעצמו זה המקום של התענוג. זה המקום של העונג. העונג של חזרת הנפש של למקום האורגינלי שלו, שהכוחות חוזרים לעצמם, למעיין, למקור, איפה ששם הוא נמצא, ולכן שמה היהודי הוא נח. כשהאדם נח פירושו הכוחות חוזרים אל עצמם למקור שלהם, ושמה הם מתחדשים, מקבלים כוחות מחודשים. זה רגעים של עונג. רגעים ששמה הבן אדם נמצא עם עצמו ואז הוא גם כן מתבונן בכל מה שהוא עשה. ואז יש את העונג מהפעולה שהוא עשה, שהוא עשה את זה בשביל מטרה מסוימת. כל זמן שאני עסוק ואני רץ לעשות, לפעול וזה, אין לי זמן להתענג ממה שאני עושה. כשגמרתי את הפעילות, גמרתי את המלאכה, בניתי, עשיתי, יצרתי, גמרתי. הרגע שהבן אדם גמר לעשות את היצירה שהוא עבד עליה כל כך קשה ואז כוחות הנפש חוזרים לעצמם, אז זה גם כן המצב. הרגע שבן אדם יש לו מבט כללי להסתכל על כל מה שהוא עשה, והוא רואה שכל מה

13:58 שהוא עשה מתאים למטרה שבשביל זה הוא בעצם השקיע בכל זה. הרי בן אדם עושה דברים, יש לו מטרה. מטרה פנימית, רוחנית, איזושהי סיבה למה אני עושה את כל מה שאני עושה. אז כשמגיע הרגע הזה של המנוחה, שאז הבן אדם יכול להסתכל על כל מה שהוא עשה ממקום יותר גבוה, ממקום יותר מרומם, זה מעורר אצל הנפש את העונג. העונג הנפלא כשהבן אדם, שזה בעצם משהו שיש רק לאדם, שהוא יכול לראות בדברים שהוא עושה לא, לא רק דברים חומריים, גשמיים, טכניים. יש פה איזה משהו הרבה יותר מעבר לזה. אני לא סתם עושה. הדברים שאני עושה הם בשביל מטרה, מטרה נעלית יותר, מטרה גבוהה יותר, המטרה של... שזה בעצם מה שמעורר את התענוג. אז כשאנחנו חושבים על זה, ניקח את הדוגמה הזה כביכול גם כן כלפי מעלה בקשר לקדוש ברוך הוא. אז זה מה שבעצם אומרת לנו התורה: בעשרה מאמרות נברא העולם. בריאת העולם נעשתה על ידי כוח הדיבור. כמובן, הקדוש ברוך הוא, לא מדברים על דיבור גשמי. לא שייך כביכול למעלה לדבר, לא גוף ולא דמות הגוף. אז במילא לא שייך שמה דיבור גשמי. כשאנחנו אומרים דיבור אנחנו מתכוונים לצמצום. כמו שבן אדם שהוא מדבר הוא צריך להתלבש בזולת. אני צריך להסביר למישהו. אני צריך לרדת מהרמה שלי כדי להסביר למישהו שהוא לא מבין. יש פה איזה סוג של השפלה וירידה, הצטמצמות לפי ערך התלמידים, לפי ערך מי שאני הולך למסור את המסר, לדבר אליו. דיבור זה סוג של צמצום. כביכול לגבי הקדוש ברוך הוא, כוח הדיבור, וידבר, ויאמר אלוקים יהי רקיע. האמירה, עשרה מאמרות. זה מה שנקרא הצמצום של האור האלוקי כדי לברוא את הבריאה הגשמית.

15:58 וכל יום הקדוש ברוך הוא ברא דבר מסוים. בריאת האור, בריאת הרקיע, בריאת המאורות, בריאת הצמחים, הבריאה של בעלי חיים. כל יום הקדוש ברוך הוא בורא, יוצר סוג של צמצום שהדברים יורדים לעולם הזה הגשמי. ולכן אם מסתכלים בחומש אנחנו נראה שבכל ששת ימי בראשית, מבראשית ברא אלוקים עד סוף בריאת העולם, כל ששת ימי בראשית השם הקדוש שמופיע בתורה זה רק שם אלוקים. השם הקדוש י-ק-ו-ק לא מופיע בתחילת הבריאה. שם אלוקים, אנחנו יודעים, אלוקים זה בגימטריה הטבע. אלוקים עם ה', כן? א-ל-ה-י-ם, המילה הזאת זה שמונים ושש. כתוב בספרי קבלה שזה בגימטריה הטבע. זה האור האלוקי כמובן שמלובש בטבע. טבע זה מלשון טובע בים. כשחפץ טובע בתוך הים אתה רואה את המים, אתה לא רואה את החפץ. הכוח האלוקי טובע בתוך הבריאה. יש את האור האלוקי. ברא אלוקים, הקדוש ברוך הוא ברא את העולם, אבל הטבע מכסה. הטבע סוג של קליפה, לבוש שמכסה על האור האלוקי ואתה לא רואה מה יש בפנים. ואז מגיע יום השבת. יום השבת זה הפעם הראשונה שכתוב בראשי תיבות, עדיין לא כתוב באופן גלוי, אבל יש כבר ראשי תיבות. יום השישי ויכלו השמיים. כולנו מכירים קידוש. יום השישי ויכלו השמיים, ארבע מילים שראשי התיבות שלהם זה י-ק-ו-ק. שמה מתחיל כבר סוג של פריצה של הקליפה הזאת, של הלבוש הזה, הטבע, והשם הוויה, י-ק-ו-ק, השם, האור אין סוף, האור האלוקי שלמעלה מהטבע מתחיל להתגלות בבריאה. ויכל אלוקים. ויכל, אומרת חסידות, ויכל זה נגמר. ויכל אלוקים, השם אלוקים נגמר. עכשיו האלוקים מתעלה. ויכל, ויכלו, ויכלו זה גם מלשון כליון, כלות הנפש, עלייה, רוממות, דבקות. השם אלוקים, הכוח האלוקי שנמצא בטבע מתעלה למדרגה, לבחינה יותר גבוהה,

18:23 לבחינה של שם הוויה י-ק-ו-ק שלמעלה מהטבע. זה ההתגלות המיוחדת של יום השבת. העולם מתעלה מבחינת הדיבור לבחינת המחשבה. בשבת כתוב בספרים, כתוב ב-ב-בספרי קבלה, בשבת העולם קיים מבחינת המחשבה, לא מבחינת הדיבור. כמו שאמרנו קודם, זה הכל משלים שאנחנו יכולים להבין את זה מנפש האדם. הדיבור זה לזולת. הדיבור זה למישהו מחוץ ממני. הדיבור נותן מקום למישהו אחר. מחשבה זה אני עם עצמי. שם לא נמצא אף אחד. כביכול, אם אנחנו נסביר את זה באור האלוקי, עולם הדיבור של הקדוש ברוך הוא זה הצמצום של האור האלוקי שעושה שהבריאה נרגשת כמו מציאות נפרדת. זה מה שקורה כל השבוע. העולם כביכול במשך ימי השבוע נרגש בתור מציאות נפרדת, נרגש. זו לא האמת, אבל ככה הוא נרגש בגלל שההתהוות שלו, הבריאה מעולם הדיבור, עושה שהעולם הזה יהיה טבע אלוקים, דבר שמכסה על האור האלוקי, נהיה עולם גשמי, ולכן האדם היהודי שנמצא בעולם בששת ימי בראשית צריך במשך השבוע לעשות מלאכה. זה מה שאנחנו עושים, כמו שהקדוש ברוך הוא, כך אנחנו. מכיוון שבמשך כל השבוע הקדוש ברוך הוא כביכול מצטמצם כדי לברוא את הטבע, כדי לברוא את העולם, כדי להשפיע חיות בבריאה ממקום של דיבור, צמצום אלוקי, גם היהודי מצטמצם, יורד ולוקח את הכוחות שלו ומשקיע את זה בפרנסה, בעבודה, במלאכה, בכל מה שאנחנו עושים במשך ימות החול. מגיע יום השבת, העולמות, העולם מתעלה למקום יותר גבוה, העולם עולה מהדיבור למחשבה. ויכל אלוקים, כי ששת ימים עשה השם את השמיים ואת הארץ והים, שבת. מה פירוש שבת? הקדוש ברוך הוא שובת מהצמצומים, שבת מהאלוקים, מהצמצומים, ומתעלה למקום של מנוחה, ושם מתגלה העונג הגדול שיש לקדוש ברוך הוא מכל הבריאה. וירא אלוקים

20:44 את כל אשר עשה והנה טוב מאוד. ויכלו השמיים, ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי, ויכלו השמיים. זה הפסוק אומר: כשהגיע סוף סוף יום השישי, נגמר כל השבוע, והקדוש ברוך הוא מסתכל על הבריאה הנפלאה שהוא ברא בששת ימי בראשית. ואז ״והנה טוב מאוד״, התענוג שיש לקדוש ברוך הוא מזה שהבריאה משלימה את המטרה שלה, שהבריאה הופכת להיות למקום שבו האור האלוקי יכול להתגלות על ידי שיהודי מקיים בו תורה ומצוות. אז העונג הגדול שיש לקדוש ברוך הוא פועל את ההתרוממות ואת ההתגלות של שם הוי', ה-יוד קי ואו קי. יום השישי ויכלו השמיים, ואז מגיע היום של המנוחה והעונג. אז אם ככה, מנוחה, מה הפירוש הפנימי והעמוק של המנוחה? המנוחה זה ההפך מהצמצום. המנוחה זה חזרה לשורש, חזרה לעצם, חזרה למקום שבו אין, אין מלחמה, אין יגיעה, אין בלגן, יש רק אור אין סוף. הוא לבדו, הוא ואין זולתו. אין עוד מלבדו. הקדוש ברוך הוא מתגלה בכל התוקף וכל העולמות מתעלים לאותו מקום. ובמילא היהודי, שהוא חלק מהקדוש ברוך הוא ובנו יחידו של הקדוש ברוך הוא, כשהקדוש ברוך הוא מתעלה והעולמות מתעלים לבחינה הזאת, אז בוודאי שהיהודי אז עומד מול הקדוש ברוך הוא. וכשאתה עומד מול הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, אז שמה אין מלאכה. מלאכה, יגיעה, עבודה, כל הדברים האלה שייך בששת ימי החול. כשיש צמצום יש עבודה. כשהעולם חוזר ואתה עומד מול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כשאדם עומד לפני המלך אז הוא לא עושה מלאכה. כשהבן אדם נמצא במדינה של המלך מחוץ לבית המלך, מחוץ להיכל המלך, ונמצא ב-ב-בכל מקום חוץ מהיכל המלך במדינה, אז הבן אדם הוא עושה בשביל המלך. הוא עבד מלך.

22:57 אבל מה הוא פועל? הוא עושה, הוא בונה, הוא מטפח, הוא עושה שתהיה מדינה נפלאה, מדינה יפה שתתאים לרצון המלך. אבל כשמגיע הרגע והאדם עומד פנים אל פנים מול המלך, כשאתה עומד מול המלך אתה לא מזיז אצבע, כמו שכתוב בגמרא. בן אדם עומד פנים אל פנים מול המלך. זה רגע של התבטלות, וזה מה שקורה ביום השבת, שאז יהודי מתעלה לבחינה של מחשבה, לבחינה של דבקות, לקשר הפנימי של יהודי מול הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים. וזה יום של מנוחה, יום שלא עושים מלאכה. להיפך, יום של דבקות בקדוש ברוך הוא. על פי מה שהסברנו עכשיו אנחנו נבין באופן נפלא מדרש. יש מדרש, מדרש רבה בפרשת בראשית, אומר המדרש משל, סיפור מרבי עקיבא. כולם יודעים שרבי עקיבא היה מתווכח עם אחד מהפילוסופים הגדולים בזמנו. קראו לו טורנוסרופוס. הוא היה שונא ישראל, אבל היה אוהב להתווכח עם רבי עקיבא. אחד מהוויכוחים שהיה ביניהם זה היה בקשר ליום השבת. והגוי הזה שאל את רבי עקיבא: אני לא מבין. אתם אומרים שאתם שובתים בשבת כי השם שבת בו, השם נח בשבת, הנה הוא לא נח בשבת. יש גשם, יש צמיחה בעולם, העולם, הקדוש ברוך הוא ממשיך להנהיג אותו באותה צורה כמו כל השבוע. איפה פה העניין של מנוחת השבת? אמר לו רבי עקיבא: נמשיל לך משל. בן אדם אסור לו לטלטל מרשות היחיד לרשות הרבים, מהבית אסור לטלטל לרחוב, אבל אם זה הכל חלק מבית אחד, בתוך הבית אפשר לטלטל. אסור לטלטל מבית לבית בחצרות, שיש כמה וכמה בתים בחצרות צריך לעשות עירוב חצרות, אם לא אסור לטלטל מבית לבית. אבל אם הכל זה בית אחד עם בעל הבית אחד,

25:01 אין שום בעיה. זה שייך לבן אדם אחד. אומר לו רבי עקיבא: כל העולם של הקדוש ברוך הוא זה הכל רשות היחיד, אז אנחנו לא עושים שום מלאכה. וכאן נשאלת שאלה פשוטה, כל המפרשים שואלים: כולנו יודעים שבשבת ישנן שלושים ותשע מלאכות. מלאכת הוצאה מרשות לרשות זה רק מלאכה אחת. אז מה הוא עונה לו? הוא רק הסביר לו על מלאכת ההוצאה מרשות לרשות, ששמה אין שתי רשויות כי הכל זה רשות אחת, אין הוצאה. אבל מה עם זריעה? מה עם שריפה? הדלקת אש? מה עם כל השלושים ושמונה מלאכות האחרות? אין להן שום קשר לזה. איפה הוא ענה לו את התשובה על השאלה הזאת? מזה שהוא ענה לו על אחת מהמלאכות עדיין הוא לא הסביר לו כלום. בינתיים יש כל מיני דברים שקורים בעולם, אבל מה הפירוש? במהות העניין יש פה משהו נפלא שרבי עקיבא מסביר לטורנוסרופוס. מה שהוא מסביר לו זה היסוד של השבת, היסוד של השבת ביחס לימות החול. כמו שאמרנו קודם, בימות החול יש רשות היחיד ויש רשות הרבים. יש את הקדוש ברוך הוא שהוא יחידו של עולם, ויש את הרשות הרבים, העולם הגדול שמלא בריבוי, עולם של דיבור, עולם של ריבוי, ריבוי נבראים, ויהודי נמצא ברשות הרבים ואז יש לו מלאכות. המלאכות זה יצירות שאנחנו עושים בתוך העולם. כל מלאכה בעצם במהותה היא סוג של הוצאה מרשות לרשות. כל מלאכה שאנחנו עושים אנחנו מוציאים דברים ומפתחים ומפתחים אותם. מלאכות, אם תסתכל על כל מלאכה ומלאכה, מה-- מלאכה זה סוג של לפתח משהו. אם זה זריעה, צמיחה, בנייה, הדלקה. אתה לוקח משהו שהיה נעלם בתוך הטבע ועשית את זה. הדלקת אש, זרעת, יצרת, קצרת, עשית

27:07 איזושהי פעילות של יצירה, הוצאה מרשות לרשות, מרשות היחיד לרשות הרבים. הופכים את זה לרשות הרבים, לעולם. זה התפקיד שלנו, לבנות את העולם במשך השבוע. כשמגיע השבת אנחנו נמצאים כולנו ברשות היחיד, לכן בשבת אין מלאכה. כל העולם מתעלה לרשות היחיד. כל העולם מתעלה למקום שיש רק אחד, יחידו של עולם. יהודי לא עושה מלאכה, מכיוון שלקדוש ברוך הוא אין מצב של יציאה מרשות לרשות, כי כל הבריאה זה חלק מרשות היחיד. ואדרבה, בשבת העולמות הרי נמצאים, לא שהם לא נמצאים, הם נמצאים בתוך מחשבתו של הקדוש ברוך הוא, במדרגה של מחשבה, חלק מאחדותו, דבר אחד איתו. אז בעצם אין פה שום יציאה מרשות לרשות, אז גם כן המלאכות הן לא מלאכות, הן חלק מהאחדות של הקדוש ברוך הוא, וזה העניין של יום השבת. ובמילא, מה שיוצא מזה כשמגיע יום השבת, זה הפירוש, אומרים שיש נשמה יתרה ליהודי בשבת, והנשמה היתרה זה משהו חדש, משהו נפלא. ליהודי בשבת מתעורר קשר חדש, סוג חדש של קשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. כל השבוע יהודי הוא עבד ה', אבל הוא נמצא במדינת המלך. זה זמן של עבודה, זה זמן של עשייה, זה זמן של התפתחות, זמן של פעילות. עבד מלך שנמצא במדינת המלך ועושה שהמדינה תהיה כמו שצריך, מרשות לרשות. צריך לבנות, צריך לעשות. צריך לעשות מהעולם דירה לה'. יום השבת זה היום שהבן מלך נמצא בתוך בית המלך, פנים אל פנים עם הקדוש ברוך הוא. זה ה-- זה המהות של השבת. הדבקות של הנשמה בשורשה, זה הנשמה היתרה. ההתחברות של המהות העצמית של יהודי, שהוא פנים אל פנים, חלק אחד, דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. יחידה ליחדך, היחידה שבנשמה

29:08 שנעשה דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא, וזה מתבטא בכל צד ופשר וכל פרט בשבת. ולכן תפילות השבת, הלימוד בשבת, יחד עם מנוחת השבת וסעודות השבת, כולם הולכים לאותו כיוון. כולם מוליכים אותנו כשאנחנו כל השבוע, יהודי מחכה ליום השבת. ושמרתם את השבת כי קודש היא. כי בעצם כל השבוע הוא כיוון הליכה שיהודי לוקח את העולם, מרומם אותו, עובד איתו, מזכך אותו, עד שהוא מגיע ביום השישי. ויכולו השמים, להפוך את הטבע משם אלוקים לשם הוי"ה, לרומם את העולם, לרומם את עצמנו יחד עם העולם, ולעשות שכל העולם יהפוך להיות לרשות היחיד, ליחידו של עולם, דבר אחד עם הקדוש ברוך הוא. ואת זה אנחנו מבטאים בכל רגע ורגע של העבודה של יהודי ביום השבת. וזה מה שאנחנו אומרים שיום השבת הוא שבת ומנוחה לחיי עולמים. כל שבת הארה מהיום הגדול של מעין עולם הבא, שביאת משיח צדקנו, אלף השביעי. מה יהיה כשמשיח יבוא? מה יהיה אלף השביעי? אלף השביעי שאנחנו כולנו מחכים לביאת משיח צדקנו. אז תהיה ההתגלות האלוקית בעולם, שכל העולם יהפוך להיות לרשות היחיד, שיהיה ה' למלך על כל הארץ. ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ההתגלות האלוקית של, של ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר כי פי ה' דיבר, שכולנו נראה את האור אין סוף באופן גלוי בתוך המציאות של הבריאה. כל שבת זה מעין עולם הבא. ועכשיו אנחנו נבין איך המנוחה של השבת, התפילות של השבת, הלא-- הלא-- לא לעשות מלאכה בשבת, סעודות השבת, בעצם כולם הם נקודה מהותית אחת של דבקות והתאחדות של יהודי עם הקדוש ברוך הוא. כי אות היא ביני וביניכם, שזה בעצם הנקודה המהותית של שבת, שנזכה כבר לשבת ומנוחה לחיי עולמים

31:24 במהרה בימינו אמן.