שור שנגח - למה אנחנו לומדים דברים שלא רלוונטיים לחיינו כלל?! | הרב אשר פרקש

00:00 מהי החשיבות של לימוד התורה כל יום? כל אחד מאיתנו יש לו שיעורי תורה, כולנו בלי יוצא מהכלל. יהודי, לא משנה אם הוא בן אדם שהוא יושב אוהל, בן תורה, ובעל עסק, בן אדם שעסוק כל היום בכל מיני סוגים של עבודות, מלאכות, עסקים. אבל יודעים, כולנו יודעים שללימוד התורה יש ערך עליון. בן אדם קם בבוקר, אחרי התפילה יש לו שיעור תורה, או כשהוא חוזר מעבודה, לא משנה, הוא עייף, סחוט, אבל הוא יודע שהוא חייב לקבוע עיתים לתורה, והגית בו יומם ולילה. עם ישראל בכל הדורות, בכל הזמנים, כל סוגי עם ישראל, מכל מכל השלבים ומכל הרמות, תמיד ידעו שחייבים כל יום לימוד תורה, והגית בו יומם ולילה, כי הם חיינו ואורך ימינו. השאלה היא מה באמת הדבר הזה? מה בדיוק הסיבה? מה ההסבר של לימוד התורה היומיומי? אני יכול להבין שבן אדם רוצה, למשל בעולם שלנו, בן אדם רוצה להגיע לאיזשהו תואר. אז יש לימודים. בן אדם לומד לימודים כדי להשתלם באיזו חוכמה, באיזשהו מדע, באיזשהו לימוד. רוצה להיות רופא, צריך ללמוד את הרפואה. בן אדם רוצה להיות עורך דין, הוא צריך ללמוד את החוכמה, את כל מה שקשור לזה. אבל אדם רוצה להיות פסיכולוג, הוא צריך ללמוד את הפסיכולוגיה וכולי. אבל בלימוד התורה אנחנו רואים, אין לזה שום קשר. בן אדם לומד תורה בתור ערך בפני עצמו. היהודים לומדים תורה לא בגלל שהם רוצים לדעת מה לעשות, איך לעשות ואיך להתנהג. יתרה מזו, אנחנו רואים שרוב רובם של שיעורי התורה שמתקיימים ולומדים הם דווקא בנושאים כאלה שאין להם שום קשר עם חיי היומיום. יש כמובן לימוד של הלכה, ולימוד ההלכה הוא לימוד חשוב ביותר. בן

02:24 אדם צריך לדעת את המעשה אשר יעשון. אז יהודי צריך שיהיה לו קביעות עיתים ללמוד הלכה למעשה. אבל יהודים לומדים תורה, וחלקים רחבים ביותר מהתורה שאנחנו לומדים אין להם שום קשר עם המעשה אשר יעשון. אנחנו לומדים למשל גמרא. מי אין לו קביעות של שיעור בלימוד גמרא? המון סוגיות, ואולי רוב הסוגיות שאנחנו לומדים בגמרא, לאו דווקא שיש להן השלכות לחיים של יום יום. לומדים למשל המסכתות שלומדים בישיבות, לומדים בבא קמא, בבא מציעא, בבא בתרא. חלק גדול ביותר מהנושאים שדנים עליהם הם בדברים שהיום לא קיימים. מדברים על בהמות וחיות, שור שנגח. מדברים על ארבע אבות נזיקין. חלק מאוד גדול מהנושאים שלומדים בהם הם נושאים שהיום בעולם שלנו כמעט ואנחנו לא נפגשים בהם. שלא נדבר כשלומדים סדר קודשים, הלכות של קורבנות, סדר טהרות, דיני טומאה וטהרה, כל מיני דברים שבימינו לא קיימים, הלכות ששייכות להלכתא למשיחא, ולמרות זאת יהודים לומדים תורה. יהודי יודע, ואנחנו אוהבים את זה ונהנים מזה, משתוקקים לזה. מי אין לו שיעורי תורה בכל המקצועות ובכל הנושאים? השאלה היא מה בדיוק הערך שבזה? למה זה ככה? מה באמת טמון מאחורי הדבר הזה הנפלא, שיהודים בכל הדורות, בכל הזמנים, לומדים תורה, ולומדים תורה בלי שום מטרה שזה יעזור לי היום, ייתן לי איזושהי תוצאה בחיי היומיום, עצם לימוד התורה. אנחנו רואים שבתקופות הקשות ביותר, יהודים, בתקופות שהיה סכנה ללמוד תורה, יהודים הסתתרו ולמדו תורה בכל מצב. סבא שלי עליו השלום, ניצול שואה שאיבד את כל משפחתו, אשתו הראשונה וילדים בשואה רחמנא ליצלן, הוא היה מספר לנו בערגה: כשהם היו במחנות כפייה, היו במצבים של סכנת נפשות ממש כל רגע ורגע. למרות זאת, היה מישהו שהצליח להבריח

04:43 גמרא קטנה, והם היו מסתתרים בלילות בצורות שונות ומשונות כדי שיוכלו ללמוד כמה שורות של גמרא, וזה היה בשבילם סם חיים ממש. וכאלו וכהנה אנחנו יודעים בהיסטוריה של עם ישראל, יהודים פשוט זה היה בשבילם חיים. מה הערך של לימוד התורה בתור ערך מצד עצמו, בלי שום מטרה אחרת? רק ללמוד תורה. מה זה אומר? אז היום אנחנו נלמד מה שבתורת החסידות מלמד אותנו אדמו"ר הזקן בספר התניא, מאריך על זה, נותן לנו הסברה מעמיקה ונפלאה שייתן לנו את ה... את העונג, ייתן לנו הסבר, יפתח לנו קצת את המעיין להבין מהו באמת, מה מסתתר מאחורי הנושא הזה של לימוד התורה בתור ערך בפני עצמו. אומר אדמו"ר הזקן בתניא, הקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא הוא על ידי לימוד התורה וקיום המצוות. מצד אחד, לימוד התורה זה אחד מהמצוות. ישנן תרי"ג מצוות, שש מאות שלוש עשרה מצוות שקיבלנו, ולימוד התורה זה אחד מהמצוות. אבל למרות זאת, יש אבל שני אופנים איך יהודי מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. יש לימוד התורה בתור מצווה, כמו אחת מהמצוות, אבל יש גם כן לימוד התורה בתור ערך בפני עצמו. מה בדיוק ההסבר בזה? באופן כללי, התורה והמצוות, מה המטרה שלהם? אז אחד מהדברים שפנימיות התורה, הזוהר, קבלה, פנימיות התורה מסבירה לנו, שלימוד התורה זה לא רק כדי שבן אדם ידע איך להתנהג. התורה והמצוות זה לא רק כדי לעשות את החיים חיים יותר בריאים, יותר יפים, יותר מושלמים. בן אדם יהיה בעולם של צדק ויושר, שהכל הם דברים נכונים ואמיתיים. יש אבל משהו הרבה יותר עמוק והרבה יותר פנימי, שלימוד התורה זה הצורה איך יהודי מתחבר ומתקשר עם הקדוש ברוך הוא.

06:57 הרי המצוות נקראים בשם מצוות מלשון צוותא. זאת אומרת חיבור. יהודי שלומד תורה ומקיים מצוות הוא מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. זה הדרך איך עם ישראל מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. הזוהר אומר ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. התורה, עם ישראל והקדוש ברוך הוא הם דבר אחד. בסגנון אחר כתוב ישנם שלושה קשרים שקשורים זה בזה. ישראל מתקשרים באורייתא, אורייתא וקודשא בריך הוא. יהודי מתקשר עם התורה והתורה עם הקדוש ברוך הוא. זאת אומרת שבעניין של תורה ומצוות ישנו את ההתחברות וההתקשרות בין יהודי והקדוש ברוך הוא. אז היום אנחנו נלמד מה בדיוק הערך העליון שיש בלימוד התורה, למרות שאנחנו אומרים שהקשר של יהודי עם הקדוש ברוך הוא זה בעצם בכל מצווה. יש אבל קשר מיוחד ונפלא שזה מיוחד במינו דווקא בלימוד התורה, שזה לא נמצא בכל מצווה. הדבר הזה, הקשר המיוחד שנעשה על ידי שיהודי לומד תורה, זה משהו נפלא ומיוחד ביותר, של זה מה שנותן לנו את הערך של לימוד התורה, שיהודי בכל מצב, בכל רגע פנוי מחפש את הספר ומתיישב ללמוד ולומד את התורה גם כשהלימוד הזה וההלכה הזאת והסוגיה הזאת אין לה בדיוק איזשהו ביטוי במעשה בפועל בחיים שלי היום. אומר אדמו"ר הזקן בתניא ככה: למרות שכל המצוות הם חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, אבל כשיהודי עושה מצווה אז הבן אדם מקיים את הרצון של המלך. כלומר יש את הקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, שהוא המצווה, ויש את האדם שהוא עבד המלך, והוא מקבל ציוויים מאת המלך ומקיים אותם. אז כשאני מקיים מצווה אני ממלא את רצון המלך, ממלא את רצון הקדוש ברוך הוא, ועל ידי זה שאני ממלא את רצון הקדוש

09:18 ברוך הוא, אני מתחבר אליו, אני מתקשר איתו. משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שהמרחק בין המלך והעם הוא מרחק עצום. האיש הפשוט הרי אין לו ערך לגדולתו ורוממותו של המלך האדיר. וכמובן שמדברים על מלך אמיתי, מלך אדיר, מלך שהוא מרומם בכל קנה מידה. אז המרחק בין המלך והאיש הפשוט הרי הוא מרחק עצום. אבל כשהמלך מבקש מהאיש הפשוט שיעשה לו משהו, למרות שהדבר עצמו יכול להיות דבר פשוט ביותר, אבל על ידי שאני מקיים את הציווי, אז אני מתאחד עם המלך. אני מתקשר איתו. קיימתי את מה שהוא אומר, וזה קורה אצל כל יהודי, כמובן בצורה הרבה יותר נפלאה. המרחק של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא, מהנברא הפשוט, כמו שכל אחד מאיתנו ביחס אל הקדוש ברוך הוא, המרחק הוא הרי אינסופי. אין שום ערך בין הבורא והנברא, בין הקדוש ברוך הוא ואנחנו. ולמרות זאת הקדוש ברוך הוא בחר בנו ואמר לנו: אני רוצה שאתם תניחו תפילין, תשמרו שבת, תאכלו כשר. נותן לנו מצוות. המצוות עצמן יכולות להיות דברים פשוטים ביותר. הנחת תפילין פשוטה ביותר. אבל כשיהודי מקיים את המצווה הוא קיים את הרצון של המלך. אשר קדשנו במצוותיו וציוונו, וככה נהיה חיבור. נוצר קשר, נוצרת התאחדות בין המצווה למְצַוֶּה, בין היהודי והקדוש ברוך הוא. וזה קורה בעצם בכל מצווה. מה שיש בלימוד התורה דבר נפלא ומיוחד, אומר אדמו"ר הזקן בתניא, זה הייחוד הנפלא של השכל של האדם עם החוכמה של הקדוש ברוך הוא. בכל המצוות אני מקיים מה שהמלך מבקש. יש פה שני דברים: יש את המצווה, המלך, ויש את העבד, ואני מקיים ציווי של המלך. אני מקיים מה שהוא אומר. אז נכון שזה

11:22 מבטא התבטלות, התמסרות לקיים מה שהוא אומר, אבל המְצַוֶּה והמצוּוֶה הם שני דברים. בשעה אבל שאני לומד תורה, הרי התורה היא חוכמתו, היא רצונו של הקדוש ברוך הוא. בתורה הקדוש ברוך הוא כביכול גילה לנו מה הוא חושב, מה הוא רוצה, איך הוא מבין את הדברים, ההבנה שלו כביכול. וכשאני יושב ולומד תורה אז השכל שלי, כוח החוכמה שבנפש, המוח, השכל האנושי, מנסה להבין את החוכמה האלוקית. ויש פה משהו נפלא שנוצר, שהשכל האנושי, בזמן שאני לומד את חוכמת התורה, מתאחד עם השכל האלוקי, וההתאחדות של השכל האנושי עם השכל האלוקי היא בצורה נפלאה כל כך, צורה כל כך עמוקה, כאילו שאי אפשר לחלק ביניהם. אין פה שני דברים עכשיו. זה לא אני האדם מקיים מה שהוא מבקש. יש פה אני והוא, והוא אומר לי משהו ואני מקיים. אז נכון, יש פה התבטלות לרצון העליון לקיים, אבל יש פה שני דברים. יש את המלך ויש את העבד. העבד מקיים את רצון האדון. זה במצווה. בתורה אין פה שני דברים, יש פה רק דבר אחד. יש פה חוכמתו, רצונו של הקדוש ברוך הוא, ושכל האדם עכשיו מתאחד בצורה מלאה, בצורה מוחלטת. הוא תופס, כביכול המוח עכשיו קולט ותופס בתוכו את החוכמה האינסופית של הקדוש ברוך הוא. אז יש פה איזו התאחדות עצומה, ובלשון אדמו"ר הזקן בפרק ה' של התניא, ״וייחוד זה ייחוד נפלא שאין ייחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים מכל צד ופינה״. סוג של התאחדות נפלאה, התמזגות. אתה לא יכול פה להבדיל מי, מה זה מי. החוכמה של האדם עם החוכמה של הקדוש ברוך הוא מתאחדים בצורה כל כך מושלמת, כל כך חזקה, כל

13:40 כך עמוקה, כאילו שהם דבר אחד. וזה מה שאומר אדמו"ר הזקן: לכן אנחנו רואים שהתורה נמשלת למזון, אוכל. רק בנוגע ללימוד התורה אנחנו מוצאים את הביטוי הזה בפסוקים ובמאמרי חז"ל, שהתורה נמשלת למזון. "ותורתך בתוך מעיי", אומר הנביא. התורה כביכול זה כמו לחם ומזון לנפש. המזון, הלחם, זה דבר שמתאחד עם האדם. זה נהפך להיות חלק ממנו, דם ובשר כבשרו. האדם אוכל, האוכל חודר באדם ונהפך לחלק מהמציאות שלו. לימוד התורה זה שהחוכמה העליונה האינסופית של הקדוש ברוך הוא מתלבשת בשכל האדם באופן שזה הופך להיות למציאות אחת, מהות אחת ממש. אז הייחוד הזה יש רק דווקא בלימוד התורה, שאין את זה בקיום המצוות. יותר בעומק, לחדד את העניין, אומר לנו אדמו"ר הזקן באחד המאמרים שלו: אנחנו מוצאים שיהודי שמקיים מצווה נקרא עבד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כי קידשנו במצוותיו וציוונו. אנחנו מקיימים את ציווי המלך והעבד שומע לקולו. כשאנחנו לומדים תורה אז נקראים בשם לא עבד מלך, אלא כביכול המלך בעצמו. חז"ל אומרים, "מאן מלכי? רבנן". בן אדם שלומד תורה הוא הופך להיות למלך. זה לא העבד של המלך, זה המלך בעצמו. כלומר, כמו שהסברנו, כשאני מקיים מצווה אז יש את המצַווה ויש את המצֻווה. אני עבד שמקיים את רצון, רצון, רצון המלך. כשיהודי אבל לומד תורה, אומרים כביכול עכשיו כשהאדם אחד, מאוחד עם התורה, זה כביכול המלך בעצמו שמדבר פה. זה מה שכתוב, "ודבריי אשר שמתי בפיך". כשיהודי לומד תורה זה דבר השם שעובר דרך הפה שלו. אין כאן שני דברים בכלל. זה דברי השם, "דבריי אשר שמתי בפיך". הדברים של הקדוש ברוך הוא עוברים דרך הפה של הבן אדם שלומד תורה. אז

16:12 יש פה המלך בעצמו כביכול אומר ו-ו-מה הם, מה מה הרצון שלו. אז החיבור הזה, העומק הזה, זה דבר נפלא שיש דווקא בלימוד התורה. למה באמת? מה באמת שורש העניין? זה מה שהסברנו עכשיו. ההבדל שיש בין לימוד התורה וקיום המצוות זה ההבדל בנוגע לאדם, איך הוא מתחבר עם הדברים. אז בקיום המצוות אנחנו מרגישים כמו עבד שמקיים ציווי של המלך. בלימוד התורה היהודי מתרומם וכביכול הוא נהפך להיות לחלק מחוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. הוא מרגיש כמו דבר אחד. זה המלך בעצמו שמדבר דרך הפה שלו. מה אבל השורש של החילוק הזה? מה באמת הסיבה למה בתורה יש את הכוח הנפלא, את הייחוד הנפלא, את ההתאחדות, את ההתמזגות העצומה הזאת? למה דווקא בלימוד התורה? ועל זה מסביר לנו אדמו"ר הזקן בתניא בפרק כ"ג, שזה בגלל שורש התורה. הקשר שיש בין התורה לקדוש ברוך הוא הוא קשר יותר עמוק מהקשר שיש בין המצוות אל הקדוש ברוך הוא. הקדוש ברוך הוא נותן לנו תורה ונותן לנו מצוות. מה ההבדל בין התורה והמצוות? המצוות כשמן כן הוא ציוויים. מצווה זה ציווי. צו. ציווי זה למישהו. כשאתה אומר את המילה ציווי, כלומר שיש עבד, יש עם, יש בן אדם ואני מצווה עליו. האדון מצווה אל העבד, המלך מצווה לעם. אז במילה ציווי מונח שיש מישהו אחר ואני מצווה לו לעשות. אז זה עצמו יוצר את האחר, את הזולת, את המציאות. כשאנחנו מדברים אבל בנוגע לתורה, על התורה אומר לנו הזוהר: אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. התורה זה לא ציווי למישהו. התורה זה כביכול חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא בעצמו. זה בעצם המלך בעצמו. זה לא ציווי למישהו, זה

18:34 כביכול החוכמה שלו. נחדד את זה יותר, אומר לנו אדמו"ר הזקן. אנחנו מוצאים בזוהר שני ביטויים מאוד מעניינים, אחד בקשר למצוות, אחד בקשר לתורה. בקשר למצוות יש בזוהר ביטוי שהמאתיים ארבעים ושמונה מצוות, רמ"ח פיקודין, מאתיים וארבעים ושמונה מצוות, הם רמ"ח איברים דמלכא. הם המאתיים ארבעים ושמונה איברים כביכול של המלך. ככה כתוב בנוגע למצוות. מה פירוש איברים של המלך? כמובן שאנחנו מדברים פה בתור משל, איברים של המלך. כמו שאצל בן אדם יש לו רמ"ח איברים, מאתיים ארבעים ושמונה איברים, שס"ה גידים, אותו דבר גם כביכול באדם העליון, כביכול הספירות העליונות של הקדוש ברוך הוא גם כן מורכבים מהמספר הזה של מאתיים ארבעים ושמונה, האיברים של המלך כביכול. זה כתוב בנוגע למצוות. עכשיו נסביר. בקשר לתורה נאמר בזוהר: אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. כלומר, המצוות נמשלים לאיברים של המלך. התורה זה חד, דבר אחד, זה המלך עצמו. אם אנחנו ניקח את זה משל מנפש האדם, האדם מורכב, יש את האיברים ויש את החיות. האיברים, הגוף מורכב מאיברים. כל איבר הוא בעצם כלי שבתוכו נמצאת השפעה מהנפש. כוח היד, יש לו כוח להניע. זה כוח נפשי שמתלבש ביד. העיניים, זה כוח הראייה שמתלבש בעין. כוח השמיעה מתלבש באוזן. כל כוח מהנפש יש לו איבר מיוחד והאיבר הזה הוא כלי אל הנפש. עכשיו האיברים עצמם הרי לא חלק מהנפש. האיברים הם חלק של גוף, בשר ודם. אבל מה? האיברים בטלים אל הנפש. הבן אדם חי, האיברים שלו, כל האיברים שלו מתבטלים אל הנפש וכל מה שהנפש רוצה הוא פועל על ידי האיברים. ברגע שאני רוצה להזיז את היד, היד נעה. רוצה להזיז את הרגל, הרגל מתנועעת. אני רוצה ל-- לפתוח

21:00 את העיניים, אני רואה. הנפש על ידי הרצון שלו שולט באיברים. האיברים נשמעים לרצון הנפש, אבל זה הם שני דברים. יש את האיברים, יש את הנפש והאיברים מתבטלים אל הנפש. כשמדברים אבל ונגיע על החיות של הנפש, עצם הנפש, הנפש עצמו, החיות זה הנפש. אין פה שני דברים בכלל. אומר אדמו"ר הזקן, זה ההבדל שיש בין מצוות ותורה. המצוות הם האיברים כביכול של הקדוש ברוך הוא. כל מצווה זה ציווי, זה איבר מיוחד. זה, זה כביכול כלי שעל ידו יהודי מתקשר עם הקדוש ברוך הוא. אז מצד אחד כמובן המצוות בטלים לגמרי לרצון העליון. כל מצווה זה גילוי רצון העליון בפרט מסוים. בתפילין, בציצית, בנטילת ידיים, בכשרות, בשבת. כל מצווה זה סוג של איבר שעל ידו הקדוש ברוך הוא מתגלה כאן למטה בעולם שלנו. אבל כמו שאמרנו, זה איבר בלבד. זה מציאות. זה איבר של הקדוש-- זה הרצון של הקדוש-- זה ציווי לאדם. תורה זה אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. התורה בעצם זה הקדוש ברוך הוא בעצמו. זה במקום כזה שעדיין אין אדם, ממילא אין ציווי לאדם, אין עולם, אין ציווי לעולם. התורה מגיעה מהמקום, כביכול מהמדרגה של הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, איפה שעדיין לא קיים לו אדם ולא צורת אדם ולא עולם, אין עדיין שום יחס לשום דבר אחר. זה כביכול אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, חמדה גנוזה, כמו שהגמרא אומרת במסכת שבת בסוגיה של מתן תורה. התורה היא חמדה גנוזה שגנוזה עם הקדוש ברוך הוא, עם הקדוש ברוך הוא כפי שהוא למעלה מהעולם. הרי עצמותו של הקדוש ברוך הוא לא קשורה לעולם בכלל. בלשון הגמרא, במקום גדולתו שם אתה מוצא

23:06 ענוותנותו. מה שאנחנו קוראים גדולה, העולם ומלואו, גדולת השם. בעצם בשביל הקדוש ברוך הוא זה ענווה, זה ירידה, זה צמצום. להתייחס לעולם בשביל הקדוש ברוך הוא זה ירידה, זה השפלה. הוא עצמו הרי מובדל מהעולם, מנותק לגמרי, והתורה מושרשת כביכול בעצמותו של הקדוש ברוך הוא, וזה בדיוק ההבדל בין תורה ומצוות. כשאני מקיים מצווה אני מתחבר עם הקדוש ברוך הוא. אבל מאיזה מקום? באותה מדרגה שיש עולם ואדם והקדוש ברוך הוא מצווה על האדם איך להתנהג עם העולם. יש אדם שהקדוש ברוך הוא ברא אותו בעולם והוא מצווה עליו באיזה אופן להתנהג, מה לעשות פה שם, איך להתנהג בכל פרט בעולם, בחיי העולם. אז המצוות הם ציוויים לאדם איך להתנהג. שעל ידי זה אני עושה את האיבר, אני עושה כביכול את הכלי להתחבר עם הקדוש ברוך הוא. וכמו שאמרנו קודם, ולכן זה שני דברים שמתאחדים. מה ש-- כשאני אבל יושב ולומד תורה, אז בתורה נמצא כביכול חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא שלמעלה מהעולם. אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. וכשאני מבין עניין בהלכה, מבין עניין בגמרא, לומד איזו סוגיה, והסוגיה הזאת לאו דווקא שיש לה שום קשר למשהו מעשי, שאני לומד עניין בתורה שמסבירה לנו איזה עניין, ואני אומר זה אומר ככה, זה אומר ככה, והדין יהיה כך וכך. אז עצם הלימוד הזה, ההתעסקות, מה הרצון העליון? מה בחוכמתו של הקדוש ברוך הוא? יש פה התעלות, התרוממות, ששכל האדם מתאחד ונעשה דבר אחד, מתמזג עם חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, והופך להיות לדבר אחד ממש. ההתאחדות עם הקדוש ברוך הוא שלמעלה מהעולם. זה קורה דווקא בלימוד התורה, ולכן לימוד התורה הוא דבר כל כך חשוב, כל כך

25:11 נפלא, כל כך יקר, שבן אדם צריך להשתמש עם כל רגע פנוי, כמו שהחכמים אומרים, ללמוד תורה. וזה בעצם הדבר. מצד כמובן ערך של מצוות זה ערך נפלא ביותר. ברור שיהודי צריך לקיים מצוות ויש פה עוד נושא שזה שיעור בפני עצמו. קיום המצוות יש בזה חשיבות במעלה ראשונה בשביל המטרה לעשות את העולם מקום מואר, לעשות את העולם דירה לקדוש ברוך הוא. את זה עושים על ידי מצוות. ואדרבה, אם אנחנו מדברים על הנושא של לעשות מהעולם דירה לקדוש ברוך הוא, אז זה דווקא נעשה על ידי המצוות באופן יותר חזק אפילו מאשר בלימוד התורה. אבל כאן אנחנו מדברים ונגיע לעניין של לימוד התורה, וזה נעשה דווקא באופן של הדבר הזה של לעשות מה, מה, מהייחוד הזה, הקשר, ההתאחדות של התורה של, של יהודי לומד עם נותן התורה. זה נעשה דווקא בלימוד התורה בצורה יותר עמוקה, יותר מושלמת, ולכן מזה אנחנו לומדים עד כמה יהודי צריך להעריך את הדבר הזה. הרגעים האלה, כשיש לנו את הרגעים האלה שאנחנו יכולים לשבת וללמוד תורה, אנחנו לא מחפשים שום מטרה אחרת. אנחנו רוצים עכשיו להתאחד עם הקדוש ברוך הוא, עם נותן התורה, ואת זה אני עושה כאשר אני יושב ולומד סוגיה, הן בהלכה והן באגדה והן בגמרא או בפנימיות התורה בחסידות. יהודי יושב ולומד עניין בתורה, באותו זמן שאני יושב ומתעמק ומתעסק ורוצה להבין מה בדיוק העומק של הסוגיה פה. אני באותו רגע השכל שלי מתאחד ומתמזג עם חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא בצורה מושלמת. לפי מה שהסברנו פה עכשיו נוכל להבין מאמר חז"ל נפלא. אני אספר סיפור קודם כדי ל-ל-ל-- מהמקור של ההסבר שאנחנו הולכים להגיד עכשיו. הרבי הריי"צ, רבי

27:31 הקודם, היה בארץ ישראל בתקופת חודש מנחם אב בשנת תרפ"ט, אלף תשע מאות עשרים ותשע. הוא הגיע לשבועיים לארץ. הוא הסביר אז שהסיבה למה הוא נסע לארץ באותה תקופה זה היה תקופה קצרה אחרי שהוא יצא מרוסיה. הרבי הריי"צ יצא מרוסיה באלף תשע מאות עשרים ושבע, וזה היה כידוע קשור עם התחלה אז תקופת הקומוניסטים שגירשו אותו מרוסיה, והרבי אז היה, הרבי הריי"צ היה אז בתקופה, תקופה קשה מאוד ברוסיה, והוא רצה להתפלל ולבקש, להתפלל על החסידים, על היהודים, על הצרות שהיו בעולם באותה תקופה. והוא אמר מכיוון שכשהוא היה ברוסיה היה נוסע לקברי אבות, עכשיו שהוא לא יכול להגיע לשם הוא רצה לנסוע לקברי צדיקים. והוא היה אז בארץ לשבועיים, והוא נסע, כמובן, לכותל המערבי, לקבר רבי שמעון בר יוחאי, רבי מאיר בעל הנס, קברי צדיקים בכל הארץ. באותה תקופה הוא היה בירושלים, והוא אמר מאמרי חסידות כדרכם של רבותינו נשיאינו שאומרים מאמרי חסידות שמלמדים אותנו פנימיות התורה. מכיוון שזה היה בתקופת תשעה באב, אז אחד המאמרים שדובר אז היה מאמר על הפסוק ״גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון״. הפסוק אומר לנו שבבית השלישי, הבית האחרון, הגמרא בבבא בתרא אומרת שזה הולך על בית שני, אבל הזוהר אומר שזה הולך על הבית השלישי, שהבית השלישי יהיה גדול. לא סתם גדולה בכמות של שנים, אלא זה יהיה גדול בעצם כי זה יהיה בניין של הקדוש ברוך הוא. זה יהיה בית נצחי, גאולה שאין אחריה גלות. איך אבל אנחנו מגיעים לגאולה הזאת, לבית המקדש הזה? זה על ידי הגלות ומסירות נפש של עם ישראל בכל הדורות בגלות. במאמר ההוא הרבי דיבר, הרבי הריי"צ דיבר על המאמר חז"ל, כתוב

29:43 במדרש: ויתר הקדוש ברוך הוא על שלושת העבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. לומדים את זה מפסוק בעמוס, כתוב שמה: ״על שלושה פשעי יהודה ועל ארבעה לא אשיבנו״. ישנם שלושה פשעים ויש את הפשע הרביעי, והמדרש מסביר ששלושה פשעי יהודה זה הולך על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. יש את הארבעה, על עזבם את תורתי, על הנושא של מאסה של תורה, ביטול תורה. וכאן נשאלת שאלה פשוטה על הרבי: איך אפשר להגיד כאלו דברים? עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, מדובר על עבירות הכי חמורות שהתורה פוסקת עליהם, שהעבירות האלה יהודי צריך ייהרג ואל יעבור. יהודי צריך ללכת על זה על מסירות נפש. לימוד התורה זה מצווה חשובה מאוד. אבל איך אפשר להגיד שהקדוש ברוך הוא ויתר לעם ישראל על שלושת העבירות האלה, והוא לא ויתר על ביטול תורה? מה ההסברה בזה? כלומר שחורבן בית המקדש היה דווקא בגלל ביטול תורה. מה זה אומר? אז הרבי מסביר, כמו שאמרנו קודם, מצוות הם איברים. כל מצווה מסמל איבר מסוים. האיברים, אז כמובן יש רגל, יש ראש, יש איברים יותר חשובים, פחות. יש איברים שכשקורה בהם איזה קלקול, נזק, אז יותר קל לרפא אותם. יש איברים שיש נזק קטן, זה ממש מסוכן ויותר, יותר קשה לתקן אותם. יש איברים יותר מרכזיים כמו המוח, הלב, הכבד, ויש איברים פחות. ככה זה במצוות. אה, יש מאתיים ארבעים ושמונה מצוות כנגד ארבעים-- מאתיים ארבעים ושמונה איברים. אז כמובן, אז יש מצוות יותר חשוב, פחות. יש מצוות יותר מרכזיות, אבל זה איבר. כשיש פגם באיבר אפשר לרפא את זה. לפעמים יותר מסובך, לפעמים פחות. אבל כשהפגם הוא באיבר

32:05 אז בסך הכל זה איבר. זה פרט. התורה זה הנפש, זה הדם. הדם הוא הנפש. כתוב בזוהר ״זאת התורה אדם״. אדם זה א' דם. התורה היא כביכול הדם שבנפש. כל הנפש נמצא בתוך הדם. התורה זה לא איבר פרטי. התורה זה הכללי. זה הדם, החיות שזורם בכל האיברים ומחבר אותם עם הנפש. ולכן כל זמן שבני ישראל למדו תורה בצורה של לימוד התורה כמו שצריך להיות, לומדים תורה להתחבר עם הקדוש ברוך הוא, שזה בעצם מה שהגמרא אומרת במסכת נדרים על אותו נושא. הגמרא במסכת נדרים דף פ"א, הגמרא אומרת: אמר רב יהודה אמר רב, על מה אבדה הארץ? ״על עזבם את תורתי״. מה פירוש ״על עזבם את תורתי״? אומרת הגמרא: על שלא ברכו בתורה תחילה. הבעיה זה לא עצם לימוד התורה. הבעיה היא על שלא ברכו בתורה תחילה. היה חסר ברכת התורה. שואלים המפרשים: מה זאת אומרת? היה חסר ברכת התורה? זה כל הבעיה? למדו תורה. מה היה? ברכת התורה. שכחו ברכת התורה וזה גרם לחורבן הגדול. אז אומר על זה הב"ח, אחד מגדולי הפוסקים, גדולי המפרשים, הב"ח, הבית חדש, רבי יואל סירקיס, שהוא היה מגדולי הפוסקים לפני שלוש מאות חמישים שנה בערך. אז הוא כותב בספר שלו, פירוש בית חדש על הטור סימן מ"ז, הלכות ברכות התורה. הטור בהלכות ברכות התורה מביא את המאמר חז"ל הזה. מאוד צריך להיזהר בברכת התורה, שהרי אמרו חכמינו שכל חורבן ירושלים היה בגלל שלא ברכו בתורה תחילה. שואל על זה הב"ח: מה זאת אומרת? איך אפשר להגיד שרק בגלל חיסרון ברכת התורה נחרבה הארץ? מסביר הב"ח, הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. התורה זה לא רק חוכמה גרידא, זה לא רק חוכמה

34:33 והשכלה. התורה היא המקום ששמה נמצאת השכינה הקדושה. הקדוש ברוך הוא בתוך התורה הכניס את השכינה הקדושה, נמצאת בתוך התורה שלו. התורה היא בעצם חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. נותן התורה נמצא בתוך התורה. כשאנחנו לומדים תורה, יהודי שיש לו נשמה טהורה, חלק אלוק ממעל ממש, נמצא פה בעולם הזה הגשמי ולומד תורה. אז כשהוא לומד תורה והוא מבין את חוכמת התורה, אז בעצם על ידי זה הוא מתעצם, מתאחד עם נותן התורה, עם הקדוש ברוך הוא כביכול בעצמו. וכשאנחנו מתעצמים עם התורה ועל ידי זה עם השכינה, עם הקדוש ברוך הוא, אז אנחנו מביאים את האור הזה, את הקדושה הזאת לתוך הארץ, ואז הארץ היא מלאה עם קדושת השכינה, וזה הפירוש גאולה. הארץ נמצאת במקום הנכון שלה. השכינה מאירה בתוך התורה, והתורה מאירה בתוך הנשמה של היהודי שלומד את התורה, ועל ידי זה כל העולם מאיר מכבודו ומקדושתו של הקדוש ברוך הוא. מה שקרה בזמן החורבן, אומר הב"ח, שהיו המון יהודים שלמדו תורה באמת, אבל הם ניתקו את התורה מנותן התורה. זה הפירוש שלא ברכו בתורה. היה להם תורה, אבל היה חסר את הברכו בתורה. מה זה ברכת התורה? ברכת התורה זה לא רק המילים של ברכת התורה, זה התוכן של ברכת התורה. אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. ברוך אתה השם נותן התורה. יהודי כשהוא מתבונן לפני שהוא מתחיל ללמוד שהתורה היא בעצם מתנה מהקדוש ברוך הוא, וחוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא נמצאים בתורה הזאת. וכשאני לומד תורה אני מתאחד עם הקדוש ברוך הוא ייחוד נפלא, כמו שאמרנו. אז התורה הזאת היא תורה שמאיר בה קדושתו של הקדוש ברוך הוא. ואז כשאתה לומד

36:29 את התורה העולם מאיר מהתורה. נכנס האור האלוקי, אור השכינה מאירה בכל העולם ועושה שהעולם יהיה עולם מאיר יותר, עולם אלוקי יותר, עולם קדוש יותר. ברגע אבל שהם למדו תורה, למדו תורה, הוא אומר היה המון לימודי תורה באותה תקופה. היו חכמים, ישיבות, גדולי ישראל למדו תורה, אבל היה סוג של איזשהו התייבשות, התנתקות מנותן התורה. למדו את התורה רק בגלל החוכמה, בלי לחפש את הקשר עם הקדוש ברוך הוא. אז בתורה הזאת היה חסר את כל האלוקות, את כל הקדושה שלה. ואז חרבה הארץ, נשארה שוממה, נשארה ארץ שוממה, יבשה, בלי אור, בלי אלוקות, בלי חוכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא, אלא תורה יבשה בלי אור אלוקי, וזה עצמו הגלות, זה עצמו החורבן. ולכן איך אנחנו מביאים, איך אנחנו מביאים את הגאולה? זה על ידי זה שאנחנו מברכים בתורה תחילה. יהודי צריך שיהיה לו קביעות עיתים כל יום בלימוד התורה, אבל צריכים גם כן לראות שהלימוד תורה תהיה עם המטרה הנכונה. לימוד התורה, לחפש בתורה את הקשר, את ההתאחדות, את ההתייחדות. שלכן צריכים ללמוד גם את החלק הנגלה שבתורה וגם את הנשמה של התורה, פנימיות התורה, שהיא מגלה לנו, נותנת לנו את העומק בתוך הנגלה. כמו שהזוהר אומר שפנימיות התורה זה כמו נשמה לגוף שמאירה את הגוף, מחיה את הגוף, מכניסה בגוף עומק ונשמה. ועל ידי זה שאנחנו כל אחד ואחד מאיתנו, בימים האלו במיוחד, נחזק את השיעורי תורה, שכל אחד ואחד יהיה לו קביעות עיתים ללמוד עוד דף גמרא ועוד מאמר חסידות, לחזק את לימוד התורה בכל רגע פנוי. אז אנחנו נאיר את העולם עם אור השכינה בצורה העמוקה ביותר, וזה מה שיביא שבקרוב בימינו נזכה למה שנאמר

38:31 תורה חדשה מאתי תצא, שזה סוד התורה, פנימיות התורה שתתגלה על ידי משיח צדקנו, שיתקיים אז מה שנאמר "ומלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" וביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.