לעבן חסידות · פרק 122 · 2024-04-09 · 32:32
פרשת תזריע - נגע צרעת, דער לעצטער בירור פאר די גאולה
תיאור הפרק
* כלי יקר פרשתינו * סנהדרין צז חידושי אגדות מהר״ל * לקוטי שיחות חלק לב תזריע * התוועדות פורים תשמ״ז
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:00 בספר ״רשימות היומן״ — רשימות מיומן שהרבי כתב עוד בשנים הראשונות, לפני נשיאותו, כשהיה יחד עם חותנו, אדמו״ר הריי״צ, עוד בפולין וכיוצא בזה — מובאים סיפורים, והרבי רשם בו פעמים רבות גם פרטים. זהו יומן עשיר מאוד, מלא בסיפורים רבים ובעניינים הקשורים לדברי ימי רבותינו נשיאינו, לדברי ימי החסידים הראשונים ולסיפורים נפלאים. בין השאר מביא שם הרבי סיפור שסיפר אדמו״ר הריי״צ על המלמד שלו, הרשב״ץ. כידוע, אחד המלמדים של אדמו״ר הריי״צ היה הרשב״ץ, ר׳ שמואל בצלאל שעפטיל. הוא היה מגדולי החסידים של אדמו״ר הצמח צדק. ואדמו״ר הריי״צ, באחת מרשימותיו, כותב בפרטיות את כל הסיפור, את הדברים, איך הגיע מ[לא ברור], ואיך התקרב לחסידות עד שהגיע לאדמו״ר הצמח צדק. מי שלימד את הרשב״ץ, מ[לא ברור] ועד שהגיע לאדמו״ר הצמח צדק, היה אחד מגדולי החסידים שהיו אצל אדמו״ר הזקן, מן החסידים הראשונים ממש. זה היה חסיד קדוש ששמו ר׳ מיכל [לא ברור]. על ר׳ מיכל הוא מספר כמה סיפורים נפלאים: שהוא היה איש קדוש ובעל מדרגה, בעל מופת, ויהודי ירא שמים מאוד.
00:00 אין ספר רשימות היומן, דאס איז רשימות פון א יומן וואס דער רבי האט פארשריבן נאך אין די ערשטע יארן פאר זיין נשיאות, ווען ער איז געווען צוזאמען מיט זיין שווער, מיטן רבי ריי״צ, נאך אין פוילן און כיוצא בזה. ס׳גייען פון אים סיפורים; אפט פרטים האט ער אזוי אראפגעשריבן. א זייער רייכער יומן, פול מיט ריבוי סיפורים, מיט ענינים פארבונדן מיט דברי ימי רבותינו נשיאינו, דברי ימי חסידים פון די ערשטע ראשונים, מיט סיפורים נפלאים. צווישן דעם ברענגט ער דארט א סיפור וואס דער פריערדיקער רבי, דער רבי ריי״צ, האט דערציילט פון זיין מלמד, דער רשב״ץ. כידוע, איינער פון די מלמדים פון דעם פריערדיקן רבי׳ן איז געווען דער רשב״ץ, ר׳ שמואל בצלאל שעפטל. ער איז געווען פון די גדולי החסידים פון דעם צמח צדק. און דער רבי ריי״צ, אין איינע פון זיינע רשימות, שרייבט בפרטיות די גאנצע סיפור, די דברים, ווי אזוי ער איז צוגעקומען פון [לא ברור], און ווי אזוי ער איז נתקרב געווארן צו חסידות ביז ער איז געקומען צום צמח צדק. דער וואס האט געלערנט מיטן רשב״ץ פון דעם [לא ברור] צום צמח צדק, איז געווען איינער פון די גדולי החסידים וואס זענען געווען ביי דעם אלטן רבי׳ן, פון די חסידים הראשונים ממש. דאס איז געווען א חסיד קדוש וואס האט געהייסן ר׳ מיכל [לא ברור]. ר׳ מיכל, דאס איז געווען, ווי ער דערציילט, ווי ער דערציילט אפאר סיפורים נפלאים, אז ער איז געווען אן איש קדוש און א בעל מדריגה, א בעל מופת, איז געווען גאר אן ערליכער
01:41 והוא היה עוד מראשוני החסידים אצל אדמו״ר הזקן. הרשב״ץ חזר על סיפור ששמע ממלמדו, ר׳ מיכל. ר׳ מיכל סיפר לו שעוד בשנים הראשונות, לפני שאדמו״ר הצמח צדק נולד, כשאדמו״ר האמצעי היה ילד צעיר, הייתה זו עדיין התקופה שבה אדמו״ר הזקן נהג לומר דברי תורה קצרים וחריפים מאוד, שהיו שורפים את הנפש הבהמית באופן חריף ביותר. הוא סיפר שבאותה תקופה היו בליאזנא כמה עשרות אברכים שבאו לקבל חסידות וללמוד חסידות אצל אדמו״ר הזקן. פעם יצא אדמו״ר הזקן לפתע מחדרו אל האולם ונכנס לבית המדרש. כך הייתה אז דרכו: הוא היה יוצא לפתע ואומר דבר תורה. אדמו״ר הזקן יצא, הניח יד על יד, הניח את ראשו כך [לא ברור], ואחר כך הרים את ראשו הקדוש ואמר פסוק בדניאל: ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים והמשכילים יבינו״. ואדמו״ר הזקן אמר: ״[לא ברור] ביאת משיח צדקנו, שאז ׳יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים׳״ — ש[לא ברור], הדברים ייעשו נקיים וברורים, ואז ״והרשיעו רשעים״ — יופיע סוג חדש של רשעים. [לא ברור] צדיקים ייעשו רשעים. אדמו״ר הזקן
01:41 איד. און ער איז געווען נאך פון די ערשטע חסידים ביי דעם אלטן רבי׳ן. האט ער דערציילט, דער רשב״ץ האט איבערגעחזרט א סיפור וואס ער האט געהערט פון זיין מלמד, פון זיין מלמד ר׳ מיכל. ר׳ מיכל האט אים דערציילט אז נאך אין די ערשטע יארן, נאך פאר דער צמח צדק איז געבוירן געווארן, און דער מיטעלער רבי איז געווען א יונגער אינגל, און יעמאלט איז נאך געווען די צייטן וואס דער אלטער רבי פלעגט זאגן קורצע תורות, זייער שארפע, וואס פלעגן דורכברענען דעם נפש הבהמית, גאר אויף א שארפן אופן. דערציילט ער אז יעמאלט זענען געווען אין ליאזנא א גוטע צענדליגער אינגעלייט וואס זענען געקומען נעמען חסידות און לערנען חסידות ביי דעם אלטן רבי׳ן. און דער אלטער רבי איז אמאל פלוצלינג ארויסגעגאנגען פון זיין צימער, ארויסגעגאנגען צום זאל, אריינגעגאנגען אין בית המדרש. אזוי איז געווען יעמאלט דער דרך, אז דער אלטער רבי פלעגט פלוצלינג ארויסקומען און זאגן א תורה. דער אלטער רבי איז ארויסגעגאנגען און גענומען זיינע ביידע הענט, און ער האט ארויפגעלייגט א האנט אויף א האנט, און ער האט אריינגעלייגט דעם קאפ אזוי [לא ברור], און דערנאך האט ער אויפגעהויבן דעם הייליגן קאפ און האט געזאגט א פסוק אין דניאל, וואס שטייט: ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים והרשיעו רשעים והמשכילים יבינו״. און דער אלטער רבי האט געזאגט: ״[לא ברור] ביאת משיח צדקנו, וואס יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים״. אז [לא ברור], די זאכן וועלן ווערן ריין און קלאר, און דעמאלט ״והרשיעו רשעים״, וועלן ווערן נייע סארט רשעים. [לא ברור] צדיקים וועלן ווערן רשעים. דער אלטער
03:26 אמר: ״והמשכילים יבינו״. אדמו״ר הזקן אמר את דבר התורה וחזר לחדרו. והוא מספר שעשרות האברכים היו [לא ברור] כששמעו את דבר התורה. הם חשו [לא ברור] וטלטלה, מהפכה, ש[לא ברור] מן ה[לא ברור] ממש. וזה היה דבר תורה שנאמר בתחילת הנשיאות. והעניין קשור לפרשתנו, פרשת תזריע, שבה לומדים על עניין הצרעת. את העניין של ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״, שהוא מסימני התקופה שלפני ביאת משיח צדקנו, מוצאים בפרשת השבוע, תזריע־מצורע. [לא ברור] עניין הצרעת, כפי שמבואר בלקוטי תורה [לא ברור], הוא [לא ברור] הבירורים שצריכים להיתקן לפני ביאת משיח צדקנו. וזהו כפי שמוצאים בגמרא בסנהדרין: משיח, מה שמו? חיוורא דבי רבי. [לא ברור] הקשר בין ביאת משיח צדקנו ובין עניין הצרעת. על עניין הצרעת מבואר בספרי [לא ברור], בלקוטי תורה, שהיא דווקא בחיצוניות לגמרי. [לא ברור] כשהכול בשלמות, וכבר אין [לא ברור] שבאותיותיו. דווקא בחיצון שבחיצון ממש יש צרעת. ומבאר הרבי שזהו העניין: רואים שגם אצל אדם השלם, ואפילו אצל צדיקים גדולים, [לא ברור] עניין הצרעת, כפי שאנו מוצאים במדרשי חז״ל [לא ברור].
03:26 רבי האט געזאגט: ״והמשכילים יבינו״. דער אלטער רבי האט געזאגט די תורה און איז אריינגעגאנגען צוריק צו זיך. און ער דערציילט אז די צענדליגער אינגעלייט זענען [לא ברור] ווען זיי האבן געהערט די תורה. ס׳האט געפילט א [לא ברור] און א איבערקערעניש, א מהפכה, וואס [לא ברור] פון דעם [לא ברור] פשוט. און דאס איז געווען א תורה וואס איז געזאגט געווארן בתחלת הנשיאות. און דער ענין איז פארבונדן מיט אונזער סדרה, פרשת תזריע, וואס אין דער פרשה לערנט מען דעם ענין פון צרעת. וואס דער ענין פון ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״, דאס איז נאך פון די סימנים פון פאר ביאת משיח צדקנו, געפינט מען אין דער היינטיגער סדרה, פרשת תזריע־מצורע. [לא ברור] דער ענין פון צרעת, ווי מבואר אין לקוטי תורה [לא ברור], אז דער ענין פון צרעת איז [לא ברור] די בירורים וואס דארפן זיך מתקן זיין פאר ביאת משיח צדקנו. און דאס איז ווי מען געפינט אין גמרא סנהדרין: משיח, וואס איז שמו? חיוורא דבי רבי. [לא ברור] דער קשר צווישן דעם ענין פון ביאת משיח צדקנו מיט דעם ענין פון צרעת. אז דער ענין פון צרעת איז מבואר אין ספרי [לא ברור], אין לקוטי תורה, אז דער ענין פון צרעת איז דוקא חיצוניות לגמרי. [לא ברור] ווען ס׳איז בשלימות, ס׳איז מער נישט [לא ברור] וואס אין זיינע אותיות. וואס איז ממש אין החיצון שבחיצון, איז דא דעם צרעת, וואס דאס איז דער ענין, איז מבאר דער רבי, אז מען זעט אז אדם השלם, אפילו צדיקים גדולים, [לא ברור] דער ענין פון צרעת, ווי מיר געפינען אין מדרש ראשונים, [לא ברור].
05:33 משום שהתכלית והשלמות עדיין אינן ממש בעור בשרו, יש איזו דקות, דקות קטנה של רע, והיא פורצת החוצה בעור בשרו, כדי שיתעסקו בה ויתקנו אותה, שלא יישאר ממנה שום זכר. ואז מגיעים לשלמות. ועל דרך זה בכלליות קומתו של עם ישראל, כי הדבר קשור לזמן הגאולה. עם ישראל הוא שלם אחד, וכפי שמבאר האריז״ל, העם היהודי הוא כמו גוף אחד גדול: כשם שבגוף האדם יש ראש, ידיים, רגליים וכו׳, כל פרטי רמ״ח האיברים ושס״ה הגידים, כך גם בכלליות ציור הקומה של עם ישראל יש את כל המדרגות, ויש יהודים בכל הבחינות. צריך לתקן, לברר ולזכך את כל העניינים הללו. ובזמן הגאולה נותרו הפכים הקטנים האחרונים, הבירורים האחרונים, הדבר האחרון שצריך לתקן ולברר. צריך לזכך את כל העניינים הללו. וכעת, בזמן הגאולה, נותרו הפכים הקטנים האחרונים, הבירורים האחרונים, הדבר האחרון שצריך לתקן. וזהו ״כי יהיה בעור בשרו״: ״אדם״ מתייחס לכנסת ישראל, ובעור בשרו נותרו ממש, בחיצוני שבחיצון, הפרטים האחרונים שצריך לתקן. וזוהי דקות הרע. וכאשר היא יוצאת ומתבטלת, באה הגאולה, תכלית השלמות של הגאולה. וזהו בעצם עניינה של הפרשה, כפי שמבואר בספרי החסידות, בתורת החסידות.
05:33 משום דעם, די תכלית השלימות איז מען נישט אין דעם ממש אויפן עור בשרו, עפעס א דקות, א קליינע דקות הרע, און דאס שפראצט ארויס אויפן עור בשרו, אז מ׳זאל זיך דערמיט מתעסק זיין און עס מתקן זיין, אז עס זאל נישט בלייבן קיין שום זכר. און דעמאלט קומט מען צו דער שלימות. וואס על דרך זה, בכלליות הקומה פון עם ישראל, כי דאס איז פארבונדן מיט זמן הגאולה. עם ישראל איז א גאנץ, ווי דער אריז״ל מבאר איז, אז דאס אידישע פאלק איז אזוי ווי איין גרויסער גוף, אזוי ווי אין גוף האדם איז פאראן א קאפ, פאראן די הענט, פאראן די פיס וכו׳, די אלע פרטי רמ״ח אברים ושס״ה גידים. על דרך זה, בכלליות ציור קומה פון עם ישראל איז פאראן אלע מדרגות, און עס זענען אידן אין אלע בחינות, וואס מ׳דארף מתקן זיין און מברר זיין און מזכך זיין די אלע ענינים. און בזמן הגאולה איז געבליבן די לעצטע פכים קטנים, די לעצטע בירורים, די לעצטע זאך וואס מ׳דארף מתקן זיין און מברר זיין. מ׳דארף מזכך זיין די אלע ענינים. און איצט, בזמן הגאולה, איז געבליבן די לעצטע פכים קטנים, די לעצטע בירורים, די לעצטע זאך וואס מ׳דארף מתקן זיין. און דאס איז דא ״כי יהיה בעור בשרו״, אדם גייט אויף כנסת ישראל, וואס בעור בשרו איז געבליבן ממש אין החיצוני שבחיצון די לעצטע פרטים וואס מ׳דארף מתקן זיין. און דאס איז דקות הרע. און בשעת דאס קומט ארויס און דאס ווערט נסתלק, איז דעמאלט איז די גאולה, די תכלית השלימות פון די גאולה. און דאס איז בעצם דער ענין פון די פרשה, מבואר אין חסידישע ספרים, אין תורת החסידות.
07:19 בפרשת תזריע אנחנו מוצאים, בין העניינים שהפרשה מדברת עליהם, עניין מעניין שיש לו קשר לגאולה. בדיני צרעת יש דין מיוחד, דין יוצא דופן ממש. כפי שאומר הפסוק, כאשר אדם מגיע למצב של ״פרחה הצרעת בכולו״ — בדרך כלל הצרעת היא במקום מסוים: גריס, שאת או ספחת, משהו קטן שנראה לעין, וזוהי הצרעת. אבל כאשר ״פרחה הצרעת בכולו״, כלומר שכל האדם מכוסה בצרעת מכף רגל ועד ראש, ולא נשאר בו שום מקום שאין בו צרעת, אז הוא טהור. ״כולו הפך לבן טהור הוא״, אומרת התורה. זה דבר פלא: איך ייתכן דבר כזה? כשיש לאדם רק מעט צרעת הוא טמא, וכשהצרעת פורחת בכולו הוא נעשה טהור. על פי פשט, על פי נגלה, יש במפרשים כמה ביאורים לטעם הדבר. יש אומרים שזו גזירת הכתוב, ואין זה דבר שיש לו טעם. כל העניין הוא גזירת הכתוב: אם יש צרעת בכולו, חלה טהרה; מכוח גזירת הכתוב, באופן הזה יש טהרה. ומדברי מפרשים אחרים משמע שזה דווקא דבר שיש לו טעם. כפי שאומר האבן עזרא, ״הפך בכולו״ פירושו שהלכלוך, הצרעת, החולי, דוחף את עצמו החוצה —
07:19 געפינען מיר אין איינציגן פרשת תזריע די ענינים וואס די פרשה רעדט, איז דא אן אינטערעסאנטער ענין וועגן דעם פארבונד מיט די גאולה. און דאס איז בנוגע צו דיני צרעת, איז דא א דין מיוחד. און דאס איז גאר עפעס אן אפערטער דין. און דאס, ווי דער פסוק זאגט, אז בשעה ס׳קומט צו גיין דער מענטש און ״פרחה הצרעת בכולו״, איז געווענליך די צרעת אויף א געוויסן מקום מסוים, א גריס, א שאת אדער ספחת, עפעס א קליינע זאך וואס מ׳זעט אין די אויגן, וואס דאס איז די צרעת. בשעה אבער ״פרחה הצרעת בכולו״, דאס הייסט אז דער גאנצער מענטש איז איינגעהילט מיט צרעת פון קאפ ביז פיס, אז עס איז געבליבן קיין שום מקום וואס איז נישט קיין צרעת, איז דעמאלט איז ער טהור. ״כולו הפך לבן טהור הוא״, זאגט די תורה. דאס איז א דבר פלא: ווי קומט דאס אזא מין זאך? אז ווען מ׳האט נאר א קליינע צרעת איז ער טמא, בשעה אז ס׳פרחה צרעת בכולו איז ער טהור, ווערט ער טהור. איז אויף דעם, ערשטנס על פי פשט, על פי נגלה, איז פאראן כמה ביאורים אין מפרשים וואס איז דער טעם דערפון. אנדערע זאגן אז דאס איז גאר גזירת הכתוב, עס איז נישט קיין מילתא בטעמא. דער גאנצער ענין איז א גזירת הכתוב, אז אויב ס׳איז צרעת בכולו קומט צו גיין טהרה; פון דער גזירת הכתוב איז אין דעם אופן דא טהרה. און אנדערע מפרשים איז משמע, דאס איז גאר מילתא בטעמא. ווי דער אבן עזרא זאגט, אז הפך בכולו איז א טייטש אז דער שמוץ, די צרעת, די חולי, טרייבט דאס אן
09:06 הוא כבר יצא, הוא ממש פורץ החוצה, ואינו נשאר בתוך האדם; הוא כבר אינו חלק ממנו. כל זמן שהצרעת מופיעה רק בחלק מן הגוף, המחלה עדיין נמצאת בפנים. כש״הפך בכולו״, פירוש הדבר שהיא כבר בחוץ, אינה נשארת באדם וכבר יצאה אל העולם. ולכן זו טהרה. על כל פנים יוצא שיש כאן שני אופנים: או שזו גזירת הכתוב, או שזה דבר שיש לו טעם — סימן המראה שהטומאה כבר יוצאת מן האדם, ולכן הוא טהור. שני האופנים הללו מסייעים לנו להבין גמרא מעניינת בעניין זה. הגמרא בסנהדרין מדברת על הגאולה, ומשווה בכמה עניינים את עניין המשיח וזמן הגאולה לעניין הצרעת. אומרת שם הגמרא, ואני צריך לצטט: ״אין בן דוד בא״ — הגמרא מדברת על סימני הגאולה ועל דברים שיהיו לפני ביאת המשיח — אומרת הגמרא: ״אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות״. כל המלכות, כל מציאות המלכות בעולם, כלומר השלטון, תהפוך למינות; אז בן דוד בא. הגמרא
09:06 איז שוין ארויסגעקומען, עס שפריצט גאר אויס אינדרויסן, דאס בלייבט נישט אין דעם מענטשן; דאס איז שוין נישט קיין חלק פון דעם. כל זמן אז ס׳איז נאך א חלק, איז דאס וואס איז עפעס דער ענין געפינט זיך אבער, די קרענק איז נאך אלץ אינעווייניק. בשעה ס׳איז הפך בכולו, דא טייטשט אז דאס איז שוין אינדרויסן, און דאס איז שוין אן ענין וואס דאס בלייבט שוין נישט אין דעם מענטשן, און דאס איז שוין ארויס אין דער וועלט. און דערפאר איז דאס טהרה. על כל פנים קומט אויס אז עס איז דא אין דעם צוויי פנים: אדער דאס איז אן ענין פון גזירת הכתוב, אדער דאס איז אן ענין פון מילתא בטעמא, אז דאס איז א סימן גאר וואס באווייזט אז די טומאה גייט שוין ארויס פון דעם מענטשן, דערפאר טהרה. וואס אויף דעם ענין, די צוויי פנים, גיט אונז צו פארשטיין אן אינטערעסאנטע גמרא בנוגע דעם זאך. רעדט וועגן די גאולה, איז די גמרא אין סנהדרין, אז דארטן די גמרא איז מדמה אין כמה ענינים די ענין פון משיח און זמן הגאולה צו דעם ענין הצרעת. זאגט די גמרא דארטן, איך דארף ציטירן: ״אין בן דוד בא״ — די גמרא רעדט פון די אלע סימני הגאולה און זאכן וואס וועלן זיין פאר משיח וועט קומען — זאגט די גמרא: ״אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות״. אז די גאנצע מלכות, די גאנצע מציאות פון מלכות אין וועלט, רעדט מען פון די ממשלה, וועט ווערן ״תהפך כל המלכות למינות״, דעמאלט בן דוד בא. די גמרא איז
10:35 ממשיכה ומביאה עוד סימן: ״מנלן? דכתיב: כולו הפך לבן טהור הוא״. כש״כולו הפך לבן״, כשהצרעת מתפשטת בכל המציאות, אז יש טהרה. על דרך זה יש כאן כביכול עוד סימן: כיוון שכל המלכות נהפכת למינות, אז יש טהרה. זו גמרא מופלאה: מה הקשר בין העניינים? מה הביאור, מה ההסבר? מה רוצים להביא בזה? יש כמה ביאורים במאמר חז״ל הזה. יש ביאור שמובא מן המהר״ל מפראג. הוא מפרש שעניין ״כולו הפך לבן״ הוא כמו בצרעת: כל זמן שחלק מן האדם בריא וחלקו חולה, המצב אינו תקין. פירוש הדבר שהמחלה מעורבת באדם: הוא אדם רגיל, יש בו כל המעלות, ויחד עם זאת יש בו עניינים בלתי רצויים — ולכן הוא טמא. לפני כל עבודה צריך לתקן זאת. אבל כש״כולו הפך לבן״, אומר המהר״ל מפראג, הרי זה על דרך המשל של ריקבון הגרעין: כשמסתכלים בגשמיות, מניחים גרעין באדמה ורוצים שתצמח ממנו חיטה, יש שלב של ריקבון. הריקבון הוא שכל הצורה של המציאות הקודמת, זה
10:35 ממשיך א סימן נאך: ״מנלן? דכתיב: כולו הפך לבן טהור הוא״. אז ״כולו הפך לבן״, דאס איז אז צרעת נעמט דורך די גאנצע מציאות, איז דעמאלט טהרה. אז על דרך זה איז דא אויך, כאילו דאס איז דא א סימן, סימן נאך, אז וויבאלד דאס כל המלכות נהפך למינות, איז דעמאלט טהרה. די גמרא איז א גמרא פלאית: וואס איז דא דער קשר הענינים? וואס איז דער ביאור הענינים? וואס איז דער הסבר? וואס וויל מען ארויסברענגען מיט דעם? איז פאראן אין דעם כמה ביאורים אין דעם מאמר חז״ל. פאראן א ביאור וואס ברענגט זיך פון דעם מהר״ל מפראג, טייטשט אז דער ענין פון ״כולו הפך לבן״ איז א טייטש אזוי ווי ביי צרעת: כל זמן עס איז דא א חלק, א געזונטער מענטש, און א חלק איז א קראנקער מענטש, דעמאלט איז נישט בסדר דא. דעמאלט איז א טייטש אז עס איז אריינגעמישט אין דעם מענטשן; ער איז א אדם, אז א נארמאלער אדם, און ער האט אלע מעלות, און צוזאמען דערמיט האט ער ענינים בלתי רצויים, איז דאס טמא. פאר אלעם ארבעטן דארף דאס מתוקן זיין. בשעה אבער ״כולו הפך לבן״, זאגט דער מהר״ל מפראג, אז דעמאלט איז דאס על דרך דוגמא, אז אויב די ריקבון פון א גרעין, אז אויב מ׳זעט בגשמיות, אז בשעה עס איז פאראן א גרעין, לייגט עס אריין אין דער ערד, וויל עס אויסוואקסן פון דעם ווייץ, איז דא א זמן פון ריקבון. דער ריקבון איז אז פון דעם גאנצן נוסח פון דער מציאות הקודמת, זה
12:12 הסדר שבו דבר צומח. לכאורה, מה מפריע העניינים של מצרים הקודמת? זה כבר עניין מצרים. [לא ברור] בתכלית, העניין של ההדר במראהו שהוא רוצה לעשות. זהו ההדר. כן, לזה אני מתכוון. זה, זה. אחת ואחת־עשרה. [לא ברור] העניין פשוט, צריך את זה. זו דרכה של הצרעת: כאשר ״כולו הפך לבן״, זהו ההעדר הגמור. ההעדר הגמור. כלומר, זה [לא ברור]. הרי אין עשיר אלא בדעת, וזה פרדס התורה. כך אומרים [לא ברור]. על דרך זה הוא מגיע לכך. זה צריך להגיע למינות. כאשר ״כולו הפך לבן״, מה שנגרם מכך, העניין הוא: כל זמן שיש מעט לכלוך, מעט [לא ברור], יש מצב של טהרה, ורק לאחר מכן מתקנים זאת. כאשר ״כולו הפך לבן״, כשהמלכות נהפכת למינות, העובדה שהעולם נמצא במצב של העדר ו[לא ברור] היא סימן שמשיח בא. זה הסימן. כלומר: ״אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות״, כי זה [לא ברור]. על מה כל הסוגיה מדברת? בגמרא בסנהדרין מדברים על עניינים בלתי רצויים, על צרות וקשיים ודברים שונים, ועל כל מיני עניינים. הגמרא מדברת בסוף מסכת כתובות, בפרק ממסכת סנהדרין; זה חלק מן העניינים שלפני הגאולה. שעל ידי כך יהיה כל העניין של ההעדר. כל העניין של [לא ברור], בתכלית זה [לא ברור]. זה הדבר האחרון לפני שמשיח יבוא. וזה מה שהגמרא אומרת: כאשר כל המלכות נהפכת למינות, זה עצמו [לא ברור]. מה זה מראה? שתבוא [לא ברור] גאולה. ו[לא ברור] הפסוק הזה, יש בזה דבר נפלא [לא ברור]. מה העניין? עד כדי כך.
12:12 איז דא א סדר אז עס וואקסט א זאך. לכאורה, וואס איז מפריע די ענינים פון מצרים הקודמת? דאס איז שוין ענין מצרים. [לא ברור] בתכלית, דער ענין פון הדר אין מראהו וואס ער וויל טאן. אז דאס איז דער הדר. יא, דאס מיין איך. דאס איז, דאס איז. איינס און עלף. [לא ברור] דער ענין איז פשוט, מען דארף דאס. אז דאס איז דער דרך פון צרעת, אז בשעה עס איז כולו הפך לבן, איז דאס דער העדר הגמור. דער העדר הגמור. דאס הייסט אז דאס איז [לא ברור]. הרי אין עשיר אלא בדעת, און דאס איז פרדס התורה. דאס זאגט מען [לא ברור]. על דרך זה קומט ער אן. דאס דארף אנקומען צו מינות. אז בשעה עס איז כולו הפך לבן, איז דערפון וואס עס איז גורם, דער ענין איז: כל זמן עס איז א ביסל שמוץ, א ביסל [לא ברור], איז דא א מצב פון טהרה, און נאר לאחרי זה מתקן מען דאס. בשעה עס איז כולו הפך לבן, אז תהפך המלכות למינות. דאס וואס די וועלט שטייט אין א מצב פון העדר און [לא ברור], דאס איז א סימן אז משיח קומט. דאס איז דער סימן. דאס הייסט: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. כי זה [לא ברור]. וואס איז די גאנצע סוגיא? אין גמרא סנהדרין רעדט מען פון ענינים בלתי רצויים, און צרות און קשיים און דברים, און כל מיני ענינים. די גמרא רעדט צום סוף מסכת כתובות, אין פרק פון מסכת סנהדרין; דאס איז א חלק פון די ענינים קודם הגאולה. אז דורך דעם וועט זיין דער גאנצער ענין פון העדר. דער גאנצער ענין פון [לא ברור], בתכלית איז דאס [לא ברור]. דאס איז דאס לעצטע פאר משיח וועט קומען. און דאס איז וואס די גמרא זאגט. אז ווען עס ווערט נתהפך כל המלכות למינות, איז דאס אליין [לא ברור]. וואס ווייזט דאס? אז עס וועט קומען [לא ברור] גאולה. און [לא ברור] דעם פסוק, איז א געשמאקע [לא ברור]. וואס איז דער ענין? עד כדי כך.
14:14 בכלל, כל העניין של צרעת קשור לענייני תשובה. הגמרא אומרת, ורש״י מביא, שצרעת באה בגלל לשון הרע או בגלל גסות הרוח, וכן בגלל עניינים בלתי רצויים נוספים שמביאים לצרעת. כלומר, הצרעת היא חלק מעניין התשובה; היא מביאה את האדם לכך. וזו זכות לרפואה. הוא הולך אל הכהן, והכהן, ״הכהן אשר יהיה בימים ההם״, איש החסד, מתקן זאת. הוא מורה לו את דרכי הטהרה, דרכי התשובה, שעל ידן הצרעת נתקנת והוא יכול להבריא. וכידוע, הרמב״ם מביא באריכות את כל עניין הצרעת, שזהו נס ופלא: כאשר אדם נוהג בעניינים בלתי רצויים, עד שהוא מדבר לשון הרע, הדבר מביא עליו צרעת כדי שיתקן את ענייניו על ידי תשובה. וממילא, הוא אומר, זה מה שהפסוק אומר: כאשר נגע צרעת פורח בחלק מן הגוף, הוא צריך לבוא אל הכהן. הכהן אומר ״טמא״, כדי שיתקן זאת על ידי תשובה וכו׳. כאשר ״כולו הפך לבן״, כאשר אדם נמצא במצב של ״כולו הפך לבן״, הוא מביט בעצמו ורואה שמכף רגל ועד ראש אין אפילו חלק אחד שאינו לבן — הדבר עצמו מעורר באדם את עניין התשובה. אינך צריך, אינך צריך שום תיקון. הדבר הזה עצמו מביא לכך; כשאתה נמצא במצב כזה, זה בוודאי מעורר באדם [לא ברור]. וזה מביא לדברי חז״ל: כל עניין הגלות הוא להביא אצל יהודים את עניין התשובה. זהו כל זמן שיש זמנים טובים, עד ישועת ה׳.
14:14 בכלל, דער גאנצער ענין פון צרעת איז ענינים פון תשובה. די גמרא זאגט, רש״י ברענגט, אז צרעת קומט צוליב לשון הרע, אדער צוליב גסות הרוח. נאך ענינים בלתי רצויים וואס ברענגען צו צרעת. אז דער ענין פון צרעת איז א חלק פון תשובה; דאס ברענגט עס ביי מענטשן. אז דאס איז א זכות אויף רפואה. ער גייט צום כהן, און דער כהן, ״הכהן אשר יהיה בימים ההם״, איש החסד, איז מתקן דאס. ער ווייזט אים אן די דרכי הטהרה, דרכי התשובה, דורך וועלכע די צרעת ווערט מתוקן און ער קען ווערן געזונט. און כידוע, דער רמב״ם ברענגט באריכות דעם גאנצן ענין פון צרעת, אז דאס איז א נס ופלא. אז בשעה א מענטש פירט זיך אין ענינים בלתי רצויים, ביז ער רעדט לשון הרע, ברענגט דאס אויף אים צרעת, כדי ער זאל מתקן זיין זיינע ענינים דורך תשובה. אז במילא זאגט ער, דאס איז וואס דער פסוק זאגט: בשעה עס פרחט א נגע צרעת אויף א חלק פון גוף, דארף ער אויך אנקומען צום כהן. ער זאגט ״טמא״, כדי ער זאל דאס מתקן זיין דורך תשובה וכו׳. בשעה עס איז ״כולו הפך לבן״, בשעה א מענטש שטייט אין א מצב פון כולו הפך לבן, ער גיט א קוק אויף זיך, אז מכף רגל ועד ראש איז נישטא קיין איין חלק, נאר כולו הפך לבן, איז דאס אליין רופט ארויס ביי א מענטש דעם ענין פון תשובה. דו דארפסט נישט, דו דארפסט נישט קיין שום תיקון. דאס אליין ברענגט עס, בשעה דו געפינסט זיך אין אזא מצב, דאס רופט זיכער ארויס ביי א מענטש [לא ברור]. און דאס ברענגט דברי חז״ל. דער גאנצער ענין פון גלות איז צו ברענגען ביי אידן דעם ענין פון תשובה. דאס איז כל זמן עס זיינען פאראן גוטע צייטן, עד ישועת ה׳.
16:13 יש טוב, יש רע, והכול מעורב. [לא ברור]. כאשר כל המלכות נהפכת למינות, יהודים רואים היכן הולכים והיכן עומדים, ומביטים סביב ורואים שכל המלכות נהפכה למינות. זהו העניין [לא ברור], כי העולם כולו [לא ברור], ונוצר מצב של מינות. כלומר, ליהודים עדיין יש נקודת היהדות, והיא נותרת — נקודת התשובה. ועל ידי כך שיעשו תשובה, הם נגאלים מיד. וזה מה שהגמרא אומרת: ״אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות״. כאשר כל המלכות נהפכת למינות, ״כולו הפך לבן״, פירוש הדבר הוא שזה בוודאי יעורר את היהודים לתשובה, והתשובה בוודאי תביא את הגאולה. ובפרט בענייננו, כאן בא ביאור נעים ועשיר של הרבי, גם בנוגע ל״כולו הפך לבן״: לכאורה, יש כאן שני אופנים — האם זה עניין של גזירת הכתוב, או שזו מילתא בטעמא. מהם שני העניינים, שני הביאורים, מהי משמעות ״כולו הפך לבן״? האם זה עניין של גזירת הכתוב, או עניין של מילתא בטעמא? הרבי מבאר בשיחה, השיחה שאמר בשבת פרשת תזריע תשנ״ב, [לא ברור], ומביא את אותה נקודה, ורואים ממש כיצד היא משתקפת בשייכות לזמננו זה. הדבר יהיה באופן כזה: ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״. כאן הוא מביא בקשר למשיח את אחד העניינים מסימני הגאולה: שיהיה מצב של ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״. כלומר, העולם מעורב כולו, טוב ורע. יש בו תערובת של טוב ורע. והתערובת הזאת של טוב ורע נוצרה הרי בשעת חטא עץ הדעת. יש טוב
16:13 ס׳איז גוט, ס׳איז שלעכט, ס׳איז אויסגעמישט. [לא ברור]. בשעה עס ווערט נתהפך כל המלכות למינות, אידן זעען וואו מען גייט, וואו מען שטייט, און געבן א קוק ארום, זעט מען אז עס איז הפך כל המלכות למינות. דאס איז דער ענין [לא ברור], כי העולם כולו [לא ברור], און עס איז א מצב פון מינות. דאס הייסט, אידן האבן נאך דעם נקודת היהדות, און דאס בלייבט איבער, די נקודת התשובה. און דורך דעם וואס זיי וועלן טאן תשובה, ווערן זיי מיד נגאל. און דאס איז וואס די גמרא זאגט: אין בן דוד בא עד שתתהפך כל המלכות למינות. בשעה עס ווערט כל המלכות למינות, ״כולו הפך לבן״, הייסט דאס אז עס וועט בוודאי מעורר זיין ביי אידן די תשובה, און די תשובה וועט בוודאי ברענגען די גאולה. און באזונדערס אין עניננו, דא קומט א געשמאקער, רייכער ביאור פונעם רבי׳ן, אף בנוגע צו ״כולו הפך לבן״: לכאורה, דא איז פאראן צוויי אופנים — ס׳איז אן ענין פון גזירת הכתוב, אדער ס׳איז מילתא בטעמא. וואס זיינען די צוויי ענינים, צוויי ביאורים, וואס איז דער ווארט פון ״כולו הפך לבן״? צי ס׳איז אן ענין פון גזירת הכתוב, צי ס׳איז אן ענין פון מילתא בטעמא. דער רבי מבאר אין דער שיחה, די שיחה וואס דער רבי האט געזאגט אין שבת תזריע, תשנ״ב, [לא ברור], וואס ברענגט די זעלבע נקודה, און מען זעט ממש ווי עס שפיגלט זיך אפ בשייכות צו זמננו זה. דאס גייט שטיין אין דעם אופן כזה: ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״. דא ברענגט ער פון משיח, איינס פון די ענינים, פון די סימני הגאולה, אז עס וועט זיין א מצב פון ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״. דאס הייסט, די וועלט איז אינגאנצן געמישט, טוב ורע. ס׳איז א געמיש פון טוב ורע. און דער געמיש פון טוב ורע, דאס איז דאך געווארן בשעת חטא עץ הדעת. אין טוב
18:22 ברע, ורע בטוב, והכול מעורב. ועבודתם של יהודים היא למצוא את הטוב ולברר אותו. לחפש את הטוב, לאסוף אותו ולהפריד אותו מן הרע. ובמשך כל הדורות יהודים מבררים בירורים ופועלים בעולם. וכאשר מבררים, פירוש הדבר שהדבר שמבררים נפרד: מה שטוב נעשה טוב גמור, ומה שרע נעשה רע גמור. וככל שמתקרבת הגאולה, כך העניינים מתבררים יותר. וממילא הטוב נעשה חזק יותר וגלוי יותר. וגם הרע נעשה חזק יותר וגלוי יותר, אבל הם כבר עומדים בנפרד זה מזה. כל זמן שעדיין יש תערובת של טוב ורע, הם יכולים להיות מעורבים זה בזה. הטוב אינו טוב לגמרי, והרע אינו רע לגמרי. יכול להיראות שהרע הוא טוב ושהטוב הוא רע, והדברים מתערבבים. אבל כאשר מתקרב זמן ביאת משיח צדקנו, כשהבירורים מסתיימים, הטוב מתגלה בכל תוקפו, ומציאות הרע מתגלה בכל תוקפה. ועל כך אומרים, כשמתקרב הזמן, ש״כולו הפך לבן״. וכפי שהגמרא מביאה שם, ש״כולו הפך לבן״ טהור, ו״תתהפך המלכות למינות״. ובזה יש שני עניינים. מהו העניין של ״תתהפך המלכות למינות״? אופן אחד הוא לומר שזו גזירת הכתוב. מה פירוש הדבר שזו גזירת הכתוב? כיצד מפרשים בעבודה את העניין שזו גזירת הכתוב? פירוש הדבר שגם העניין הזה בא מלמעלה. כלומר, הקב״ה מביא למצב שמעורר תשובה, וממילא הדבר בא מלמעלה, כגזירת הכתוב. שיהיה מצב של ״תתהפך המלכות למינות״, שיהיה כל כך הרבה חושך בעולם, ויתגלה שכל כך הרבה רע יוצא בעולם, ובכל תוקפו. ועל ידי העניין הזה של ״תתהפך המלכות למינות״,
18:22 לרע, און רע לטוב, איז אלעס געמישט. און די עבודה פון אידן איז צו געפינען דעם טוב און אים מברר זיין. זוכן דעם טוב, אים צוזאמעננעמען און אים אפטיילן פון דעם רע. און במשך אלע דורות זענען אידן מברר בירורים און טוען אויף אין דער וועלט. און בשעת מען איז מברר, מיינט דאס אז די זאך וואס מען איז מברר ווערט אפגעטיילט: דאס וואס איז טוב ווערט טוב גמור, און דאס וואס איז רע ווערט רע גמור. און ווי מער עס דערנענטערט זיך די גאולה, אלץ מער ווערן די ענינים מבורר. ובמילא ווערט דער ענין הטוב אלץ שטארקער און אלץ מער אנטפלעקט. און דער ענין הרע ווערט אויך אלץ שטארקער און אנטפלעקט, אבער זיי שטייען שוין אפגעטיילט איינער פונעם צווייטן. כל זמן עס איז נאך א תערובת פון טוב ורע, קענען זיי זיך צוזאמענשטופן. דער טוב איז נישט אינגאנצן טוב, דער רע איז נישט אינגאנצן רע. עס קען אויסזען אז דער רע איז טוב און דער טוב איז רע, און די זאכן ווערן אויסגעמישט. אבער בשעת עס דערנענטערט זיך די צייט פון ביאת משיח צדקנו, ווען די בירורים ענדיקן זיך, ווערט דער טוב אנטפלעקט אין זיין גאנצן תוקף, און די מציאות פון רע ווערט אנטפלעקט אין איר גאנצן תוקף. און אויף דעם זאגט מען, ווען עס דערנענטערט זיך די צייט, אז „כולה הפך לבן“. און ווי די גמרא ברענגט דארט, אז „כולה הפך לבן“ איז טהור, און „תהפך המלכות למינות“. און אין דעם זענען דא צוויי ענינים. וואס איז דער ענין פון „תהפך המלכות למינות“? איין אופן איז צו זאגן אז דאס איז א גזירת הכתוב. וואס איז דער פשט אז דאס איז א גזירת הכתוב? ווי טייטשט מען דעם ענין אין עבודה, אז דאס איז א גזירת הכתוב? דאס מיינט אז דער ענין קומט אויך מלמעלה. דאס הייסט, דער אויבערשטער פירט צו א מצב וואס ברענגט צו התעוררות תשובה, און דאס איז במילא מלמעלה, א גזירת הכתוב. עס זאל ווערן א מצב פון „תהפך המלכות למינות“, אז עס ווערט אזוי פיל חושך אויף דער וועלט, און עס ווערט נתגלה אז עס קומט ארויס אזוי פיל רע אויף דער וועלט, און אין גאנצן תוקף. און דורך דעם ענין וואס „תהפך המלכות למינות“,
20:27 זוהי גזירת הכתוב: הדבר בא מלמעלה, והקב״ה גזר כך כדי שתהיה אצל יהודים תנועה של תשובה. כך אפשר לפרש את הכלל הזה. יש העניין של ״תתהפך המלכות למינות״, והוא מעורר אצל יהודים תשובה; זהו אופן אחד של תשובה. זהו אופן אחד. האופן השני הוא שזהו דווקא עניין שיש בו טעם, עניין שהוא מילתא בטעמא. מה פירוש הדבר שזו מילתא בטעמא? פירוש הדבר הוא בדיוק להפך: זה מראה שהעולם מתקרב לאמת. כבר אי אפשר לסבול את השקר. העובדה שהעולם מתקרב יותר ויותר לאמת באה לידי ביטוי באופן הזה: הדבר מתגלה יותר ויותר, בתוקף גדול יותר, עד שאי אפשר לדחוק אותו פנימה. ועניין שאינו מתאים לאמת האלוקית, ל״אמת ה׳ לעולם״, אין לו מקום; הוא נשלל לגמרי, הוא נדחה לגמרי. כלומר, בדורות הקודמים, כל זמן שהבירור עוד לא היה בשלמותו, היה אפשר לדחוק דברים פנימה. לכן היו דברים שחשבו שהם בסדר, ולא הסתכלו ולא ראו את הרע שבהם, כי הטוב היה מעורב ברע; היה אפשר לדחוק דברים פנימה. עד שכפי שכתוב, על ידי העבודה שיהודים עשו בכל הדורות,
20:27 איז דאס א גזירת הכתוב: עס איז מלמעלה, און דער אויבערשטער האט אזוי גוזר געווען, כדי עס זאל ביי אידן זיין די תנועה פון תשובה. אזוי קען מען זאגן דעם פירוש פון דעם כלל. עס איז דא דער ענין פון „תהפך המלכות למינות“, און דאס מאכט ביי אידן די התעוררות תשובה; דאס איז אן אופן פון תשובה. דאס איז איין אופן. דער צווייטער אופן איז אז דאס איז גאר אן ענין פון טעם, אן ענין וואס איז א מילתא בטעמא. וואס איז דער פשט אז דאס איז א מילתא בטעמא? דער פשט איז, פונקט פארקערט, אז דאס באווייזט אז די וועלט ווערט נענטער צום אמת. מען קען שוין נישט פארטראגן דעם שקר. דאס וואס די וועלט ווערט נענטער און נענטער צום אמת, קומט ארויס אויף דעם אופן: עס ווערט נתגלה אלץ מער און מער, אין א גרעסערן תוקף, אז מען קען עס נישט אריינשטופן. און אן ענין וואס שטימט נישט מיט דעם אמת פון געטליכקייט, וואס „אמת ה׳ לעולם“, האט נישט קיין ארט; עס ווערט אינגאנצן מופרך, עס ווערט אינגאנצן ארויסגעשטויסן. דאס הייסט, אז אין די פריערדיקע דורות, כל זמן עס איז נאך נישט געווען דער בירור בשלימותו, האט מען געקענט זאכן אריינשטופן. דערפאר זענען געווען זאכן וואס מען האט געמיינט אז עס איז בסדר, און מען האט נישט געקוקט און נישט געזען דעם רע דערין, ווייל עס איז געווען געמישט טוב מיט רע; האט מען געקענט זאכן אריינשטופן. ביז אז, ווי עס שטייט, דורך דעם וואס אידן האבן געטאן די עבודה אין אלע דורות,
21:55 מן הגלות, שבה עסקו בעבודת הבירורים, ביררו את הניצוצות והפרידו את הטוב מן הרע, מגיעים למצב שבו, כאשר הגלות מסתיימת ומתגלה האמת, הקדושה היא קדושה בשלמות. הקדושה היא אמת, וזהו ״ואמת ה׳ לעולם״; הקדושה היא אלוקות, ואלוקות אינה נותנת מקום לשום דבר אחר. והיהדות היא יהדות טהורה, בלי שום לכלוך. וכל עניין שאינו קשור ליהודים וליהדות, כל עניין שאינו קשור ל״ואמת ה׳ לעולם״, לקדושה אמיתית, מתגלה האמת שבו: שהוא כולו לכלוך, שהוא כולו היפך הכוונה. וזהו העניין של ״כולה הפך לבן״: יש טעם בדבר ש״כולה הפך לבן טהור הוא״. הדבר מבטא שהעולם נמצא כבר במצב של שלמות הבירור, ומתגלה שכל עניין שאינו מתאים, שאינו קשור, אין לו מקום. זכיתי להיות בהתוועדות של הרבי שבה הרבי דיבר על העניין הזה, בשנת תשנ״ב, בהתוועדות פורים. אחר כך, במשך השנה, הרבי דיבר על העניין הזה עוד כמה פעמים, ככל שאני זוכר: בפורים, אחר כך בשבת מברכים חודש ניסן, ובהמשך הקיץ עוד כמה פעמים.
21:55 פון גלות, וואס מען האט געטאן אין עבודת הבירורים, און מען האט מברר געווען די ניצוצות, און מברר געווען טוב מרע, קומט צו גיין אז, ווי גלות ווערט נתגלה, איז קדושה אינגאנצן קדושה. קדושה איז אמת, און דאס איז „אמת ה׳ לעולם“, און קדושה איז אלקות, און אלקות גיט נישט קיין ארט פאר קיין שום אנדערע זאך. און אידישקייט איז ריינע אידישקייט, אן קיין שום שמוץ. און יעדע ענין וואס איז נישט פארבונדן מיט אידן און אידישקייט, יעדע ענין וואס איז נישט פארבונדן מיט „אמת ה׳ לעולם“, מיט אמת׳ע קדושה, ווערט נתגלה דער אמת שבו: אז דאס איז אינגאנצן שמוץ, אז דאס איז אינגאנצן היפך הכוונה. און דאס איז דער ווארט, אז „כולה הפך לבן“: ווייל דאס איז א מילתא בטעמא, אז „כולה הפך לבן טהור הוא“. דאס ברענגט ארויס אז די וועלט שטייט אין אזא מצב, אז זי שטייט שוין אין דעם מצב פון שלימות הבירור, און עס ווערט נתגלה אז יעדע ענין וואס שטימט נישט, וואס איז נישט פארבונדן, האט נישט קיין ארט. איך האב זוכה געווען צו זיין אין א פארברענגען פונעם רבי׳ן, וואס דער רבי האט גערעדט אויף דעם ענין, אין שנת תשנ״ב, פורים ביים פארברענגען, וואס דער רבי האט גערעדט וועגן דעם ענין. שפעטער איז געווען במשך די יאר כמה פעמים, געדענק איך, אויף דעם ענין: סיי פורים, און נאך איז געווען שפעטער שבת מברכים חודש ניסן, און נאך שפעטער אין דעם זומער, כמה פעמים האט ער גערעדט אויף דעם ענין.
23:17 רואים שבדורנו זה אנו עומדים ממש על סף ביאת משיח צדקנו, וכל סימני הגאולה מתקיימים בזה אחר זה. הרבי דיבר על העניין של ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים״, ואת זה רואים במוחש דווקא בזמננו. כשמסתכלים סביב בזמננו זה, רואים את העניין יותר ויותר. דבר שעד עכשיו חשבו שהוא בסדר, שהוא שיטה נכונה ודרך נכונה, מתגלה עם הזמן — בכל התחומים, גם בענייני העולם בכלל, אצל כל מיני אומות ובעניינים שחשבו שהם בסדר — דווקא בדורנו, בתקופה האחרונה, מתגלה בבירור ממש ובכל התוקף; רואים זאת בגלוי ובמוחש. אפשר להיכנס גם לפוליטיקה העולמית וגם לענייני העולם, ולראות שיש בעולם נגע, בכל מקום ומקום. ועל דרך זה, ובעיקר — הכול הוא לשם הטהרה, בשביל ישראל — גם ביהדות. ואת זה רואים במוחש בתקופה האחרונה: כל מיני דברים שעד לא מזמן היה אפשר לסלף, לכסות ולהציג כאילו הם בסדר וכאילו הם יהודיים — רואים זאת במוחש בכל התחומים. לאן שמסתכלים על הנעשה בעולם, הן בעולם הגדול, הן בעולם הקטן והן בעולם היהודי, רואים שבאותה תקופה, בעולם, את מה שרואים.
23:17 מען זעט בדורנו זה, מען שטייט שוין אט אט אויפן שוועל פון ביאת משיח צדקנו. און מען זעט אז די אלע סימני הגאולה ווערן נתקיים אחד אחד. דער רבי האט גערעדט וועגן דעם ענין פון „יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים“, זעט מען במוחש דווקא אין אונזער זמן. אז מען גיט א קוק ארום אין זמננו זה, זעט מען מער און מער דעם ענין. א זאך וואס ביז איצט האט מען געמיינט אז ס׳איז בסדר, אז ס׳איז א ריכטיגע שיטה, א ריכטיגער דרך, ווערט נתגלה מיט דער צייט, אין אלע ענינים, סיי אין עניני העולם בכלל, פון כל מיני אומות און ענינים וואס מען האט געמיינט אז ס׳איז בסדר, ווערט נתגלה דווקא בדורנו, אין דער לעצטער תקופה, ווערט נתגלה ממש קלאר, בכל התוקף, מען זעט בגילוי ובמוחש. און מען קען זיך אריינשטופן סיי אין דער פאליטיק פון דער וועלט, סיי אין עניני העולם, און מען קען זען אז ס׳איז א נגע אין דער וועלט, בכל איך ואיך, אז על דרך זה, ובעיקר הכל איז בשביל הטהרה, בשביל ישראל, סיי ביי אידישקייט. און דאס זעט מען במוחש די לעצטע תקופה, אז אלע מיני זאכן וואס מען האט ביז לעצטנס געקענט פארדרייען און פארמאכן און פארשטעלן, זאגן אז ס׳איז בסדר און ס׳איז אידיאיש, זעט מען במוחש אין אלע ענינים. ווי מען גיט א קוק וואס טוט זיך אין דער וועלט, סיי אין דער גרויסער וועלט, סיי אין דער קליינער וועלט, סיי אין דער אידישער וועלט, ווי מען גיט א קוק, זעט מען אז אין דער זעלבער תקופה, אין דער וועלט, וואס מען זעט.
24:57 את ה״יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים״ הזה רואים בעולם: הבירור שבו טבעו של העולם מתגלה יותר ויותר בדורנו זה, בכל התוקף. רואים איך אצל יהודים וביהדות, ובעניינים של עבודת ה׳, האמת של הקדושה, האמת של האלוקות והאמת של הטהרה יוצאות בעולם בעוצמה הולכת וגוברת מתקופה לתקופה. ורואים גם, רחמנא ליצלן, שבכל מיני עניינים, בכל השיטות, ההשקפות והדברים שאינם מתאימים לטהרת האמת, [לא ברור] יוצא בכל התוקף הלכלוך שבהם. וזוהי הכנה כדי שאחר כך יהיה אפשר [לא ברור]. מדוע, כפי שהרבי אמר, הדבר צריך להיות באופן כזה? מדוע הרע צריך לצאת בגלוי? מה הסיבה? הרי הוא היה יכול להישאר מוסתר. לא, כי דווקא כשהוא יוצא ורואים אותו, אפשר לתקן אותו. ורואים במוחש: כל זמן ש[לא ברור] על כך, על כל החיים, והרע נשאר בפנים, [לא ברור], רחמנא ליצלן, סוטים לגמרי מן הדרך. כשהדבר יוצא בגלוי, רואים אותו, וזה עצמו מעורר לתקן אותו, או להוציא אותו לגמרי [לא ברור].
24:57 אט דעם „יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים“ אויף דער וועלט, דער בירור, וואס איז די וועלט נתגלה פון איין צייט צו דער אנדערער בדורנו זה, אז דער טבע קומט ארויס בכל התוקף. מען זעט ווי אידן און אידישקייט און זאכן פון עבודת ה׳, וואס די וועלט, אלץ שטארקער און שטארקער, דער אמת פון קדושה, דער אמת פון ג־טלעכקייט, דער אמת פון טהרה קומט ארויס אין גרעסטער שטארקייט פון איין צייט צו דער צווייטער צייט. מען זעט ווי אזא זאך אין דער וועלט, סיי ביי אידן און, רחמנא ליצלן, מען זעט אז אין כל מיני ענינים, ווי מען זעט אלע ענינים וואס אין די שיטות, די השקפות, די זאכן וואס זענען נישט מסכים צו טהרת האמת, ווערט אינגאנצן [לא ברור] קומט ארויס בכל התוקף אט דער שמוץ שבזה. און דאס איז הכנה כדי עס זאל ווערן [לא ברור] אחר כך. פארוואס דער רבי האט געזאגט, וואס איז די סיבה, פארוואס דארף זיין אין אזא אופן? פארוואס דארף ארויסקומען דער רע בגלוי? וואס איז די סיבה? ס׳וואלט געקענט בלייבן פארבארגן. ניין, כי זה דוקא בשעה דאס קומט ארויס, און מען זעט עס, קען מען דאס מתקן זיין. און מען זעט במוחש, כל זמן עס איז [לא ברור] אויף דעם, אויפן גאנצן לעבן, און דער רע בלייבט דרינען, [לא ברור], רחמנא ליצלן, פארקריכט אינגאנצן. בשעה דאס קומט ארויס בגילוי, זעט מען, און דאס אליין רופט ארויס אז מען זאל דאס מתקן זיין, אדער מען זאל דאס אינגאנצן ארויס [לא ברור].
26:30 מן המציאות. וזהו עניינו של התהליך שבו העולם מתכונן ל״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״, תהליך שרואים במוחש בזמננו. והרבי אמר שזהו העניין האחרון המורה על ביאת משיח צדקנו, ורואים אותו בדורנו זה. הרבי אמר זאת לפני כשלושים שנה, וכשמסתכלים היום על המצב בעולם מכל הבחינות, רואים את העניין הזה של ״יתבררו ויתלבנו ויצרפו״ באותה סערה ובאותו תוקף, דווקא בימינו אלה. וזה עצמו מורה שהעולם עומד ממש סמוך לזמן של ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. האמת של היהדות, האמת של הטהרה והמצוות, מתגלה; וממילא כל אומות העולם וכל העניינים שאינם מתאימים לכך יוצאים בגלוי, כדי שיחדלו להתקיים, כדי לעקור ולמחות אותם, ושלא תישאר להם מציאות — ״ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ״. וכמובן, כל העניין צריך להשתקף בעבודה שלנו, של כל אחד ואחד בימינו אלה, בעבודה [לא ברור]. זהו העניין שרואים שקיים אצל [לא ברור]. כאשר מדובר באדם עצמו, יש דבר מוסתר, רע שמוסתר בתוכו.
26:30 פון דער מציאות. און דאס איז די זאך פון דעם תהליך, פון דעם וואס די וועלט גרייט זיך צו „להעביר את רוח הטומאה מן הארץ“, אז מען זעט דאס במוחש אין היינטיגן זמן. און דער רבי האט געזאגט, דאס איז דער לעצטער ענין וואס באווייזט אויף ביאת משיח צדקנו, אז מען זעט בדורנו זה. דער רבי האט דאס געזאגט מיט עטליכע דרייסיג יאר צוריק, און מען גיט א קוק היינט אויפן מצב בעולם, אין אלע הינזיכטן, פון וואו מען זעט אט דעם ענין פון „יתבררו ויתלבנו ויצרפו“, שטייט אין דעם זעלבן שטורעם, דעם זעלבן תוקף, דווקא בימינו אלה. און דאס אליין באווייזט אז די וועלט שטייט שוין אט אט צו דעם זמן פון „להעביר את רוח הטומאה מן הארץ“. דאס וואס נתגלה דער אמת פון אידישקייט, דער אמת פון טהרה ומצוות, און ממילא די אלע אומות העולם און די אלע ענינים וואס זענען נישט מסכים צו דעם, קומען ארויס בגילוי כדי עס זאל ווערן אויס מציאות, כדי מען זאל דאס אויסרייסן און אויסמעקן, און עס זאל נישט בלייבן קיין מציאות פון „ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ“. און כמובן, דער גאנצער ענין דארף זיך אפשפיגלען אין אונזער עבודה, יעדער איינער בימינו אלה, אין דער עבודה [לא ברור], וואס דאס איז דער ענין וואס מען זעט אז עס איז דא ביי [לא ברור]. אז אין דער נוגע פון דעם מענטשן ביי זיך אליין, איז דא א זאך וואס איז באהאלטן, א רע וואס איז באהאלטן אין איינער.
28:02 גדול יותר, ואפילו האדם עצמו אינו מבחין בזה, כי הוא מוקף ומסובב בכל מיני דברים שאינו קולט. מה שקורה בזמן הזה, לקראת ביאת משיח צדקנו, הוא שהרע הנעלם מתגלה, יוצא מן ההעלם אל הגילוי כדי שיהיה אפשר לתקנו. וכשאדם פתאום מרגיש וקולט שהוא רואה בעצמו את הרע הנעלם הזה, אין זה כדי שייפול למרה שחורה, ואין זה כדי שיישבר. אני חוזר על מה שהרבי דיבר עליו באותן שנים, והדבר משתקף בעניין הזה בכל התוקף: מה שהרע הנעלם מתגלה אצל האדם ויוצא מן ההעלם בכל התוקף, אין זה כדי שייפול למרה שחורה ולמרירות. אדרבה, הדבר בא כדי שיוכל לתקנו, כדי שהאדם יגיע לביאת משיח צדקנו באופן הנכון, לאחר שיתקן את הרע הנעלם. וזהו נגע צרעת, שמביאים אותו אל הכהן — ״והובא אל הכהן״. אלו הצדיקים, שבאמצעות תורת החסידות, תורת המצורע, נותנים לנו את הדרכים לתקן הן את הרע הגלוי והן את הרע הנעלם. כמו שהרבי דיבר אז באותה התוועדות, שבה [לא ברור], הנקודה הייתה ש—
28:02 גרעסער, און אפילו דער מענטש אליין באמערקט דאס נישט, וואס איז ארומגעמישט און ארומגערינגלט מיט כל מיני זאכן וואס דער מענטש כאפט נישט. וואס קומט צו גיין אין דעם זמן, על פי משיח צדקנו, וואס עס ווערט נתגלה, אָט דער רע הנעלם קומט ארויס מן ההעלם אל הגילוי כדי מען זאל עס מתקן זיין. און דאס וואס פלוצלינג דערהערט מען, א מענטש כאפט זיך אז ער זעט ביי זיך אָט דעם רע הנעלם, איז נישט כדי ער זאל אריינפאלן אין א מרה שחורה, נישט כדי ער זאל ביי זיך אראפפאלן. דאס חזר איך איבער, וואס דער רבי האט גערעדט פון דעם אין יענע יארן, און דאס שפיגלט זיך אפ אין דעם ענין, בכל התוקף. אז דאס וואס עס ווערט מגלה ביי זיך, און דערפאר קומט ארויס דער רע הנעלם מן ההעלם, בכל התוקף, איז דאס נישט כדי אריינצופאלן אין א מרה שחורה, אין א מרירות, נאר אדרבה, דאס איז געקומען כדי דאס זאל מען קענען מתקן זיין, כדי דער מענטש זאל אנקומען טאקע צו ביאת משיח צדקנו אין א ריכטיגן אופן, צו מתקן זיין דעם רע הנעלם. און דאס איז דער נגע צרעת, וואס מען ברענגט דאס צום כהן, „והובא אל הכהן“, און דאס איז די צדיקים, וואס דורך תורת החסידות, תורת המצורע, געבן אונז די דרכים ווי אזוי צו מתקן זיין סיי דעם רע הגלוי, סיי דעם רע הנעלם. ווי דער רבי האט גערעדט דעמאלט אין יענעם פארברענגען, וואס [לא ברור], איז געווען דער ווארט, אז
29:24 זהו ״עשה לך רב״. הרבי עורר על כך שוב ושוב, והיה עסוק מאוד בעניין של ״עשה לך רב״: שכל יהודי, כל אדם, צריך לבחור לו משפיע, רב, שידריך אותו ושיוכל לשוחח איתו על דברים. אנחנו כבר רואים עד כמה הדבר נוגע: אדם צריך ״עשה לך רב״, צריך שיהיה לו מישהו שיוכל לדבר איתו ולהתייעץ איתו. כי כך הוא קולט ומבחין ברע הנעלם שעוד נמצא בו, ויודע כיצד עליו לתקנו. ובזה, בבירורים האחרונים של הגלות שעוד צריכים תיקון, נוגעים ה״עשה לך רב״ והעצות שהוא מקבל, כדי שיוכל אכן לתקן את העניין הזה בעצמו. וכיוון שאנחנו כבר מדברים על כך, נדבר על הזמן שבו אנו עומדים — כולם מדברים על זה — אנחנו בחודש ניסן. אנחנו הרי יודעים מה אמרו חז״ל: ״בניסן נגאלו אבותינו ממצרים, בניסן עתידין להיגאל״. זמן הגאולה הוא בחודש ניסן. ולגבי הגאולה בחודש ניסן, צריך להתקיים ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״, כפי שאומר הרמב״ם בהלכות תשובה. ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״ הוא לכולי עלמא: הן לדעת רבי יהושע והן לדעת רבי אליעזר, הן לפי הדעה ש״בתשרי עתידין להיגאל״ והן לפי הדעה ש״בניסן עתידין להיגאל״. לכולי עלמא, כפי שפוסק הרמב״ם בהלכות תשובה, צריך להיות העניין של—
29:24 דאס איז „עשה לך רב“. דער רבי שטורעמט און שטורעמט, און קאכט זיך אין דעם ענין פון „עשה לך רב“, אז יעדער איד, יעדער מענטש דארף זיך מאכן א משפיע, א רב, אז ער זאל אים מדריך זיין, ער זאל מיט אים דורכרעדן זאכן. מיר זעען שוין ווי פיל דערין איז נוגע, אז א מענטש דארף האבן „עשה לך רב“, דארף האבן איינעם מיט וועמען זיך דורכרעדן, מיט וועמען זיך שואל זיין. ווייל דורך דעם כאפט ער זיך און ער באמערקט אָט דעם רע הנעלם וואס געפינט זיך נאך, ווי ער דארף עס מתקן זיין. און אָט דערין, דאס איז די לעצטע בירורים פון גלות וואס דארף נאך מתקן זיין, איז דער „עשה לך רב“ און די עצות, כדי צו קענען טאקע זיך מתקן זיין אָט דעם ענין. און אז מיר רעדן שוין, רעדן מיר שוין צו דעם אמת'ן זמן וואס מיר שטייען — אלע רעדן — מיר שטייען אין חודש ניסן. וואס מיר ווייסן דאך וואס חז״ל זאגן, אז „בניסן נגאלו אבותינו ממצרים, בניסן עתידין להיגאל“. עס שטייט אין זמן הגאולה פון חודש ניסן. און דער זמן הגאולה פון חודש ניסן איז אז עס דארף זיין „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה“, ווי דער רמב״ם זאגט אין הלכות תשובה. וואס „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה“, דאס איז לכולי עלמא, סיי צו רבי יהושע, סיי צו רבי אליעזר, סיי ווי מען זאגט „בתשרי עתידין להיגאל“, סיי ווי מען זאגט „בניסן עתידין להיגאל“, איז לכולי עלמא, ווי דער רמב״ם פסקנט אין הלכות תשובה, דארף זיין דער ענין פון
30:54 ״אין ישראל נגאלין אלא בתשובה״. והתשובה הזאת של חודש ניסן, תשובה ניסנית, היא תשובה שבאה מתוך שמחה ובאופן של דילוג. למה? כי התשובה של ניסן היא מן הקצה אל הקצה. זהו ההבדל המבואר בחסידות בין התשובה של ניסן לתשובה של תשרי. בתשרי יש סדר שלם: אלול והכנות וחשבון הנפש, ימי הסליחות וראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. מה שאין כן בניסן — ״מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות״: משנייה אחת לשנייה הבאה, מן הקצה אל הקצה, מעומק תחת לעומק רום. זהו החידוש של חודש ניסן: נותנים לאדם כוח שיוכל לזנק ולקפוץ מן הקצה אל הקצה. בתנועה של תשובה, לעקור את כל הרע שעוד נשאר, ולהיות [לא ברור], ולהיות [לא ברור], ולהיות [לא ברור], ושתתגלה האמת, הקדושה הטהורה, הטהרה הזכה. ובכך יהיה עניין ״תורת המצורע״. ושנזכה כבר לגאולה השלימה, ״בניסן עתידין להיגאל״, בחודש ניסן הזה, ממש, ממש, ממש. וממילא גם כל הרע שישנו, שרואים היום במלחמות ובכל הדברים ש[לא ברור], יוצא הרע בכל התוקף. וכאמור, זהו העניין, כדי שתהיה [לא ברור]—
30:54 „אין ישראל נגאלין אלא בתשובה“. און אָט די תשובה פון חודש ניסן, א ניסן'דיקע תשובה, דאס איז א תשובה וואס קומט אין אן אופן פון שמחה, אין אן אופן פון דילוג. פארוואס? די תשובה פון ניסן איז מן הקצה אל הקצה. דאס איז דער חילוק, ווי עס ווערט מבואר אין חסידות, דער חילוק פון די תשובה פון ניסן לגבי תשובה פון תשרי. תשרי איז א גאנצע סדר פון אלול און הכנות און חשבון הנפש, און ימי הסליחות און ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים. מה שאין כן ניסן איז „מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות“, פון איין שנייה צו דער צווייטער שנייה, מן הקצה אל הקצה, פון עמק תחת צו עמק רום. דאס איז דער חידוש פון חודש ניסן, אז מען גיט אים א כח אז ער זאל קענען געבן א שפרונג און ארויפשפרינגען מן הקצה אל הקצה. מיט די תנועה של תשובה, ארויסרייסן דעם גאנצן רע וואס איז געבליבן נאך און זיין [לא ברור], און זיין [לא ברור], און זיין [לא ברור], און נתגלה ווערן דער אמת, דער ריינער קדושה, דער ריינער טהרה. און דערמיט זיין דער „תורת המצורע“. און מיר זאלן זוכה זיין שוין צו דער גאולה שלימה, „בניסן עתידין להיגאל“, אָט דעם חודש ניסן, ממש, ממש, ממש. און ממילא ווערט אויך דער גאנצער רע וואס איז דא, וואס מען זעט היינט אין די מלחמות און אלע זאכן וואס [לא ברור], קומט רע בכל התוקף, וואס כאמור, דאס איז דער ענין, אז כדי עס זאל ווערן [לא ברור],
32:25 הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד, אמן כן יהי רצון.
32:25 די גאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד, אמן כן יהי רצון.