לעבן חסידות · פרק 113 · 2024-02-07 · 28:36
משפטים | רעיא מהימנא, אריינברענגען דעת אין די אמונה
תיאור הפרק
* תניא פרק מב * תורה אור ד״ה ואלה המשפטים * ד״ה ואלה המשפטים תשי״א
השמע המקורי · הערך על הרב אשר פרקש בחב"דפדיה
תמלול אוטומטי מהשמע, ותרגום מכונה לעברית. קישורים לחב"דפדיה נוספו אוטומטית.
00:00 אצל חסידים היה ידוע וולטר. וולטר חי בתקופתו של אדמו"ר הזקן. הוא היה יהודי שבשנותיו הצעירות היה תלמיד חכם גדול. הוא היה גם אצל המגיד ממעזריטש, והיה חברותא של אדמו"ר הזקן; הם היו לומדים יחד. שניהם היו, כמובן, אצל המגיד ממעזריטש במעזריטש. אצל חסידים מספרים עליו כמה וכמה סיפורים. אבל עם השנים, רחמנא ליצלן, הוא נפל ממדרגתו. עברו עליו כמה וכמה דברים, והוא שקע בשכרות וכיוצא בזה. מספרים שכעבור שנים, פעם, הייתה קבוצה של חסידי אדמו"ר הזקן בדרך. הם נסעו לאנשהו, אולי אל אדמו"ר הזקן או בחזרה ממנו, ושהו בפונדק. כשישבו שם בפונדק, הם התיישבו והתוועדו בינם לבין עצמם. ואז הבחינו שליד התנור, מתחת לערימה כלשהי, שוכב מישהו ישן. אחד מהם התבונן בו, ונדמה להם שזה וולטר, שהכירו בעבר. הם ראו שהוא שוכב שם ליד התנור וישן, והבינו שזה וולטר, שבשנותיו הצעירות היה אצל אדמו"ר הזקן, היה אצל
00:00 ביי חסידים איז ידוע געווען דער וואלטער. דער וואלטער, דאס איז געווען אין די צייטן פון דעם אלטן רבי׳ן. ער איז געווען א איד וואס מיט דער צייט, אזוי אין די יונגערע יארן, איז ער געווען א גרויסער תלמיד חכם. ער איז געווען אויך ביים מעזריטשער מגיד, און ער איז געווען א חברותא פונעם אלטן רבי׳ן, פלעגן לערנען צוזאמען. זיי זיינען געווען צוזאמען, זעלבסט פארשטענדלעך, ביים מעזריטשער מגיד אין מעזריטש. אזוי דערציילט מען כמה וכמה סיפורים ביי חסידים וועגן אים. אבער מיט די יארן, רחמנא ליצלן, איז ער געווארן א נופל. עס איז פאסירט מיט אים כמה וכמה ענינים וואס ער איז דורכגעגאנגען, און ער איז אריינגעפאלן אין שכרות וכיוצא בזה. דערציילט מען אז יארן שפעטער, אמאל, איז געווען א גרופע פון אלטן רבי׳נס חסידים. זיי זיינען געווען אונטערוועגנס, זיי זיינען געפארן ערגעץ, אפשר צום אלטן רבי׳ן, אדער געפארן פון דעם אלטן רבי׳ן, און זיי זיינען געווען אין עפעס א קרעטשמע. זיצנדיק דארטן אין יענער קרעטשמע, האבן זיי זיך געזעצט און פארברענגט צווישן זיך. און דעמאלט האבן זיי באמערקט אז ביים אויוון איז געלעגן אונטער א הויפן, איז געווען אויסגעצויגן ביים אויוון דארטן, האט געשלאפן, האט געלעגן. און איינער האט זיך אונטערגעקוקט, און עס האט זיי אויסגעקוקט אז דאס איז געווען דער וואלטער, וואס זיי האבן אים געקענט פון אמאל. און זיי האבן געזען אז ער ליגט דארטן ביים אויוון און שלאפט. און זיי האבן פארשטאנען אז דאס איז דער וואלטער, וואס ער אין יונגערע יארן איז געווען ביים אלטן רבי׳ן, איז געווען ביים
01:36 המגיד ממעזריטש. הוא היה יחד עם אדמו"ר הזקן אצל המגיד ממעזריטש. הם חשבו: מסתמא ימצאו אצלו כתבים — מאמרים, דברי תורה ועניינים שבוודאי שמע אצל המגיד ממעזריטש ורשם. הם התחילו לחפש בצרור שלו. ליד המקום שבו שכב היה מונח צרור, והם התחילו לחפש בו, לראות אם יוכלו למצוא איזה כתב, משהו מתורותיו של המגיד ממעזריטש. פתאום התעורר היהודי, ראה שהם מחטטים בצרור שלו, והתחיל לצעוק עליהם. הוא אמר להם: ״אח, חסידים של היום! כשאנחנו היינו תלמידים, כשהיינו אצל המגיד ממעזריטש, לא היינו צריכים לכתוב. לא היינו צריכים תורה כתובה, דפים של תורה. כי הרבי, החסידות והחסיד היו דבר אחד. היום הרבי הוא דבר אחד, החסידות היא דבר שני, והחסידים הם דבר שלישי — ואחר כך הם מחפשים דפים, דפים של חסידות״. ר' שלום חיים מספר בהקשר לזה — נראה שזה נוסח נוסף, או המשך נוסף של הסיפור — ששאלו את וולטר: איך ייתכן שעם הזמן, רחמנא ליצלן, אחרי מה שעבר עליו, הנהגותיו כלל לא היו כראוי לחסיד, ואף על פי כן הוא זכר וידע את ענייני החסידות
01:36 מעזריטשער מגיד. ער איז געווען צוזאמען מיטן אלטן רבי׳ן, איז געווען ביים מעזריטשער מגיד. האבן זיי געטראכט: מסתמא וועלן זיי טרעפן ביי אים כתבים. כתבים, דאס הייסט מאמרים, דברי תורה, ענינים וואס ער האט ביים מעזריטשער מגיד זיכער געהערט און פארשריבן. האבן זיי אנגעהויבן זוכן ביי זיין פקל. עס איז געלעגן דארטן א פקעלע, וואו ער איז געלעגן. האבן זיי אנגעהויבן זוכן ביי דעם פקל, זען צי מען קען געפינען עפעס א זאך, א כתב, זאכן פון תורות פון דעם מעזריטשער מגיד. פלוצלינג האט זיך דער איד אויפגעוועקט, האט געזען אז זיי קוקן ביי זיין פקל, און ער האט אנגעהויבן צו שרייען אויף זיי, און ער זאגט זיי: „אך, היינטיקע חסידים! ווי מיר זיינען געווען תלמידים,“ האט ער געזאגט, „ווי מיר זיינען געווען ביים מעזריטשער מגיד, האבן מיר נישט געדארפט שרייבן. מיר האבן נישט געדארפט קיין געשריבענע תורה, קיין פאפירן פון תורה. ווייל דער רבי און חסידות און דער חסיד איז געווען איין איינציקע זאך. היינט דער רבי איז איין זאך, און חסידות איז א צווייטע זאך, און חסידים איז א דריטע זאך, נאך זוכן זיי פאפירן, פאפירן חסידות.“ דערציילט ר׳ שלום חיים אין קשר צו דעם, ווייזט אויס דאס איז נאך א נוסח אדער נאך א המשך צו דעם סיפור, אז מען האט געפרעגט ביי דעם וואלטער: ווי קומט דאס אז זיינע הנהגות זיינען געווען מיט דער צייט, רחמנא ליצלן, וואס ער איז דורכגעגאנגען, און זיינע הנהגות זיינען נישט געווען קיין מעשים בכלל, ווי ס׳דארף זיין ביי א חסיד. אבער פונדעסטוועגן האט ער די ענינים פון חסידות
03:17 שלמד? שאלו אותו איך הוא עדיין זוכר היטב עניינים שלמד. הוא השיב במשל: לפעמים אדם הולך לישון, שוקע בשינה עמוקה, וכשהוא קם בבוקר הוא לא זוכר איפה הניח את בגדיו. הוא לא זוכר איפה נמצאים חפציו, איפה הכובע שלו ואיפה המעיל שלו. הוא לא זוכר איפה הניח את בגדיו, ולא יודע איפה הם נמצאים. אבל את הידיים שלו ואת הראש שלו הוא לא צריך לחפש, כי הם חלק ממנו. הוא אמר שכך גם אצלו: אף ששכח הרבה עניינים, והרבה דברים אצלו כאילו נמחקו, ענייני החסידות שלמד הם הוא עצמו; אלה דברים שהוא לא שוכח. ור' שלום חיים היה אומר בשם וולטר את האמירה הזאת: הנקודה היא שכאשר יהודי לומד חסידות, היא נעשית חלק ממנו, דבר אחד עם מציאותו. אז הרבי, החסידות והחסיד הם דבר אחד, ואז לא קורה דבר כזה. הפרשה של היום, פרשת משפטים, נפתחת: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. וכאן מתחילה התורה במצווה הראשונה: ״כי
03:17 וואס ער האט געלערנט, געדענקט און געוואוסט. מען האט געפרעגט ווי אזוי קומט דאס אז ער געדענקט נאך גוט ענינים וואס ער האט געלערנט. האט ער געזאגט א משל, א דוגמא. דער משל איז געווען אז אמאל גייט א מענטש שלאפן. ער גייט שלאפן און ער האט זיך טיף איינגעשלאפן, און שטייט אויף אין דער פרי, געדענקט ער נישט וואו ער האט געלייגט זיינע בגדים. ער געדענקט נישט וואו עס געפינען זיך זיינע זאכן, ער געדענקט נישט וואו עס געפינט זיך זיין היטל, ער געדענקט נישט וואו עס געפינט זיך זיין רעקל. ער געדענקט נישט וואו ער האט געלייגט זיינע בגדים און ער ווייסט נישט וואו עס געפינט זיך דאס. אבער זיינע אייגענע הענט און זיין קאפ, דאס דארף ער נישט זוכן, ווייל דאס געפינט זיך מיט אים אליין. און ער האט געזאגט אז על דרך זה, אפילו אז ער האט פארגעסן א סך ענינים און א סך ענינים ביי אים זיינען געווען ווי אויסגעמעקט, אבער ענינים פון חסידות וואס ער האט געלערנט, דאס איז ער אליין, דאס זיינען זאכן וואס ער פארגעסט נישט. און דאס ר׳ שלום חיים פלעגט זאגן בשם דעם וואלטער, אזא ווארט: אז די נקודה פון דעם ענין איז אז ווען א איד לערנט חסידות, ווערט עס ביי אים אן איינציקע זאך וואס ווערט איינס מיט זיין מציאות. איז דעמאלט דער רבי, די חסידות און דער חסיד איין איינציקע זאך, און דעמאלט איז נישטא אזא געשיכטע. היינטיקע פרשה, פרשת משפטים, הייבט זיך אן: „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם“. און דא הייבט אן די תורה מיט דער ערשטער מצוה: „כי
04:46 תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״. זו תחילתה של פרשת משפטים. כאן יש שאלה שאדמו"ר הזקן שואל מיד בתחילת הפרשה. התורה אומרת: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. הקב"ה אומר למשה רבינו שהוא צריך לפרושׂ לפני בני ישראל את המשפטים שנלמד כעת בפרשה של היום. ואחר כך כתוב ״כי תקנה״. מדוע, שואל אדמו"ר הזקן, לא כתוב ״כי יקנו״, בלשון רבים? הרי כתוב ״לפניהם״ — אליהם, לשון רבים, אל עם ישראל בלשון רבים. וממילא, בהמשך למשפטים, היה צריך להיות כתוב ״כי יקנו״, בדומה ל״לפניהם״: אם הם יקנו עבד עברי. מהו ״כי תקנה״? זו שאלה כפולה בדקדוק: ראשית, למה כתוב ״כי תקנה״? צריך היה להיות כתוב ״כי יקנו״. ושנית, למה זה נאמר בלשון נוכח? צריך היה להיות בלשון נסתר. מאחר ש״לפניהם״ הוא בלשון נסתר, אליהם, היה צריך להיות כתוב ״כי יקנו״: אם הם יקנו עבד עברי, הדינים צריכים להיות כך וכך. כאן הדברים נאמרים בלשון יחיד ובלשון נוכח. את זה שואל אדמו"ר הזקן בתורה על הפרשה של היום. ועל כך מתעכב אדמו"ר הזקן ומביא אחד מן העניינים שהם היסודות
04:46 ״כי תקנה עבד עברי, שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״. דאס איז דער אנהויב פון פרשת משפטים. אט דא איז פאראן א שאלה וואס דער אלטער רבי פרעגט גלייך אין אנהויב פון דער פרשה. די תורה זאגט: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. דער אויבערשטער זאגט משה רבינו אז ער דארף אויסלייגן פאר אידן די משפטים וואס מען גייט איצט לערנען אין דער היינטיקער פרשה. און דערנאך שטייט ״כי תקנה״. פארוואס, פרעגט דער אלטער רבי, שטייט נישט ״כי יקנו״, לשון רבים? ס׳שטייט דאך ״לפניהם״, צו זיי, לשון רבים, צו עם ישראל בלשון רבים. און ממילא, אז ער גייט אן מיט די משפטים, וואלט געדארפט שטיין בהמשך לזה ״כי יקנו״, על דרך ״לפניהם״: אויב זיי וועלן קויפן אן עבד עברי. וואס איז דאס ״כי תקנה״? דאס איז א צווייפאכע שאלה אין דקדוק: ערשטנס, פארוואס שטייט ״כי תקנה״? ס׳דארף שטיין ״כי יקנו״. און צווייטנס, פארוואס שטייט עס בלשון נוכח? ס׳דארף שטיין בלשון נסתר. אז ״לפניהם״ איז בלשון נסתר, צו זיי, וואלט געדארפט שטיין ״כי יקנו״: אויב זיי וועלן קויפן אן עבד עברי, דארפן זיין די דינים כך וכך. דא שטייט עס בלשון יחיד און בלשון נוכח. דאס פרעגט דער אלטער רבי אין תורה אין דער היינטיקער סדרה. און אויף דעם שטעלט זיך דער אלטער רבי און ברענגט אראפ איינע פון די ענינים וואס זענען די יסודות
06:27 בחסידות, בהבנה מהי חסידות ומהו עניינו של רבי. מה שאדמו"ר הזקן מביא הוא בעצם מה שהקב"ה אומר למשה רבינו. הקב"ה אומר את כל הפרשה הזאת למשה רבינו: אתה, משה רבינו. ועל דרך זה פשוט שכך הדבר בכל דור ודור, בעניינו של משה רבינו, בעניינו של הרבי, הצדיק. מהו עניינך? ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. אתה, משה רבינו, צריך להניח לפני היהודים את המשפטים. משפטים פירושם משפטי התורה; כל ענייני התורה, כל משפטי התורה, צריכים להיות ״לפניהם״ — בפנימיותם. התפקיד שלך, הענין שלך, משה רבינו, הוא לפעול אצל היהודים שענייני התורה והמצוות, ענייני עבודת השם שהם קיבלו זה עתה במתן תורה, עשרת הדיברות, יחדרו בהם באופן של ״לפניהם״: שיאירו בהם בפנימיות, שיהפכו לדבר שלהם עצמם, ויהיו עניין פנימי. ועל כך אומרת התורה: כיצד תעשה זאת? הקב"ה אומר למשה רבינו: אתה, עניינך הוא שיהיה ״תשים לפניהם״, בפנימיותם. שהתורה והמצוות יחדרו בהם בפנימיות, שיהיו דבר אחד עם אלוקות. ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד; שיהודי, על ידי התורה, יהיה דבר אחד עם הקב"ה, בפנימיותו. כיצד עושים זאת? ״כי תקנה״. אתה, משה רבינו, צריך לקנות, אתה צריך לעשות
06:27 פון חסידות, אין פארשטיין וואס איז חסידות און וואס איז דער ענין פון א רבי. וואס דער אלטער רבי ברענגט, איז בעצם וואס דער אויבערשטער זאגט צו משה רבינו. דער אויבערשטער זאגט דא די גאנצע סדרה צו משה רבינו: דו, משה רבינו. און על דרך זה איז פשוט די מעשה אין כל דור ודור, דער ענין פון דעם משה רבינו, דער ענין פון דעם רבי, צדיק. וואס איז דיין ענין? ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. דו, משה רבינו, דו דארפסט אויסלייגן פאר אידן די משפטים. משפטים, דאס הייסט די משפטי התורה, די אלע עניני התורה, די אלע משפטי התורה, דארפן זיין ״לפניהם״ — בפנימיותם. דיין תפקיד, דיין ענין, משה רבינו, איז פאר אידן, אז די ענינים פון תורה ומצוות, די ענינים פון עבודת השם וואס זיי האבן ערשט מקבל געווען ביי מתן תורה, די עשרת הדברות, זאלן זיי דורכנעמען אין דעם אופן פון ״לפניהם״: אז דאס זאל זיי שיינען בפנימיות, אז דאס זאל ווערן זייער אייגענע זאך, און ס׳זאל ווערן א פנימיות׳דיקער ענין. און אויף דעם זאגט די תורה: ווי אזוי זאלסטו דאס טאן? דער אויבערשטער זאגט צו משה רבינו: דו, דיין ענין איז אז עס זאל זיין ״תשים לפניהם״, בפנימיותם. אז תורה ומצוות זאלן זיי דורכנעמען בפנימיות, אז ס׳זאל ווערן איין זאך מיט געטלעכקייט. ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד; אז א איד זאל דורך תורה ווערן איין זאך מיטן אויבערשטן, בפנימיותם. ווי אזוי טוט מען דאס? ״כי תקנה״. דו, משה רבינו, דו דארפסט אפקויפן, דו דארפסט מאכן
08:10 בזה קניין בעבד עברי. אתה לוקח כל יהודי. זה מה שהתורה אומרת בפשטות על עבד ועל כל דיני עבדים. והעניין על פי פנימיות, אומרת התורה, הוא ״כי תקנה עבד עברי״: משה רבינו, אתה. כן, לכן נאמר הדבר בלשון יחיד ובלשון נוכח. אתה, משה רבינו, צריך לעשות את הקניין של עבד עברי ולגלות אצל כל יהודי שהוא עבד של הקב"ה, עבד עברי, כפי שנראה מיד בפרטי הדברים. וממילא זה ייתן את הכוח ל״שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״: העבודה של שש שנים, שהיא העבודה של שית אלפי שנין, עבודת הבירורים, העבודה שכל יהודי עושה בעולם, והכול קשור לתורה. וזה נמשך עד לאלף השביעי, כשמשיח יבוא, ״יצא לחפשי חנם״. וזהו עניין ה״חנם״ שנראה לעתיד לבוא, כשנראה את עבודת השם באופן של ״יצא לחפשי חנם״, כפי שמבואר בחסידות, ומיד נראה את פרטי הדברים. יוצא אפוא שבפסוקים האלה מקבלים הוראת דרך בעבודת השם, והוראת דרך בעבודת השם בעניין ההתקשרות למשה רבינו, ובמה שמשה רבינו פועל אצל כל יהודי: עניין הפנימיות, שהתורה ועבודת השם יהיו דבר אחד עם פנימיותו. כדי להבין זאת
08:10 אויף דעם א קנין עבד עברי. דו נעמסט יעדן אידן. דאס איז וואס די תורה זאגט בפשטות וועגן עבד און אלע דינים פון די דיני עבדים. און דער ענין על פי פנימיות, זאגט די תורה, איז ״כי תקנה עבד עברי״: משה רבינו, דו. יא, דערפאר שטייט דאס לשון יחיד און לשון נוכח. דו, משה רבינו, דו דארפסט טאן דעם קנין פון עבד עברי און מגלה זיין ביי יעדן אידן אז ער איז אן עבד פון דעם אויבערשטן, אן עבד עברי, ווי מיר וועלן באלד זען די פרטי ענינים. און ממילא וועט דאס געבן דעם כח אז ״שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחפשי חנם״: די עבודה פון שש שנים, און דאס איז די עבודה פון שית אלפי שנין, די עבודת הבירורים, די עבודה וואס יעדער איד טוט אין דער וועלט, און אלעס איז פארבונדן מיט דער תורה. און דאס גייט אויף אלף השביעי, ווען משיח וועט קומען, ״יצא לחפשי חנם״. און דאס איז דער ענין פון חנם, וואס מיר וועלן זען לעתיד לבוא, וואס מיר וועלן זען די עבודת השם באופן פון ״יצא לחפשי חנם״, ווי עס איז מבואר אין חסידות, און מיר וועלן באלד זען די פרטי ענינים. וואס דא קומט אויס, אז אין די פסוקים באקומט מען א הוראת דרך אין עבודת השם, און א הוראת דרך אין עבודת השם אין דעם ענין פון התקשרות צו משה רבינו, און דאס וואס משה רבינו פועל׳ט ביי יעדן אידן, דער ענין פון פנימיות, אז תורה און עבודת השם זאלן ווערן איין זאך מיט זיין פנימיות. צו פארשטיין דעם
09:40 צריך להבין מהו עניינו של משה רבינו, ומה פועל משה רבינו אצל יהודים. וכאשר מבינים את פרטי הפסוקים שהרבי מביא, מתיישבת, כמובן על פי חסידות, השאלה הידועה ששואלים תמיד: כיצד ייתכן שהתורה מתחילה בדינים של דבר שאינו מצוי בימינו? דווקא כשהתורה מגיעה לפרשת משפטים, להיכנס לפרטים, לפרטים רבים, לעניינים עיקריים וחשובים של חיי היום־יום בתורה ומצוות, היא פותחת באריכות בעניין עבד עברי שבית דין מוכרים אותו — דבר שכמעט אינו קורה, פסק והלכה שאינם מצויים בימינו. כיצד התורה פותחת בזה? זו שאלה ידועה שכל המפרשים שואלים. כמובן, יש לכך ביאורים על פי פשט, על פי רמז, על פי דרוש ועל פי סוד. וזהו הביאור שחסידות מגלה בו עומק ועושר גדול: כיצד מאחורי הפסוקים נמצא עניין השייך לעבודת נפשו של כל אדם, לכל אחד. אדמו"ר הזקן מבאר כך: הרי ידוע שמשה רבינו נקרא ״רעיא מהימנא״. כך הוא נקרא בזוהר, ״רעיא מהימנא״. המשמעות של ״רעיא מהימנא״ ידועה; יש בזה הפירוש הפשוט: רעיא מהימנא פירושו רועה נאמן. כפי שמסופר
09:40 איז, וואס איז דאס דער ענין פון משה רבינו? און וואס טוט אויף משה רבינו ביי אידן? און ווי אזוי איז, ווען מען פארשטייט די פרטי הפסוקים, וואס דער רבי ברענגט, ווערט פארענטפערט, כמובן על פי חסידות, די שאלה הידועה וואס מען פרעגט אלעמאל: ווי אזוי קומט דאס, אז די תורה הויבט אן מיט דינים פון א זאך וואס איז היינטצוטאגס נישט מצוי? ערשט, ווען די תורה קומט צו פרשת משפטים, אריינברענגען פרטים, פיל פרטים, ענינים עיקריים, חשובים פון חיי היום־יום אין תורה ומצוות, אז די תורה זאל זיך אזוי אויסלאזן אויף דעם ענין פון א עבד עברי, וואס מען פארקויפט אים דורך בית דין, וואס קומט כמעט נישט פאר, א פסק, א הלכה, וואס איז היינטצוטאגס נישט מצוי. ווי קומט דאס אז די תורה הויבט אן דערמיט? איז א שאלה ידועה, וואס אלע מפרשים פרעגן דאס. כמובן איז דא אין דעם ביאורים על פי פשט, על פי רמז, על פי דרוש, על פי סוד. און דאס איז דער ביאור, ווי עס על פי חסידות ברענגט ארויס די גרויסע עשירות, א רייכקייט, ווי אזוי אונטער די פסוקים איז אן ענין וואס איז שייך בעבודת נפש האדם, צו יעדן איינעם. איז דער אלטער רבי מבאר אזוי: דער ענין פון משה רבינו איז דאך ידוע, אז משה רבינו ווערט אנגערופן רעיא מהימנא. אזוי ווערט ער אנגערופן אין זוהר, רעיא מהימנא. וואס דער טייטש פון רעיא מהימנא איז ידוע, עס איז דא אין דעם דער פירוש הפשוט: רעיא מהימנא מיינט אז א רועה נאמן. אזוי ווי עס שטייט
11:02 באגדה על משה רבינו ודוד המלך, שהקב"ה בחן אותם אם הם רועים נאמנים לצאן. ומתוך כך אמר הקב"ה למשה שכיוון שהוא נוהג בנאמנות כלפי צאנו, הרי הוא ראוי להיות רועה ישראל. אבל בפירוש הפנימי, חסידות מבארת: מהו עניינו של ״רעיא מהימנא״? פירושו שהוא המפרנס, הרועה. תכליתו של רועה היא לפרנס. הוא מאכיל את הכבשים, את הגדיים, את הצאן. הוא נותן להם לאכול במרעה הטוב והערב ביותר, כפי שמבואר במדרש על משה רבינו ודוד המלך, שהתמסרו להאכיל ולרעות את הכבשים והגדיים שלהם ולתת להם את הטוב והיפה ביותר. המשמעות של ״רעיא מהימנא״ היא שהוא מפרנס את האמונה. הוא רועה כל אחד באמונה. מה פירוש לרעות את האמונה? לכאורה אמונה היא דבר שיש לכל יהודי. הרי היהודים נקראים ״מאמינים בני מאמינים״. כלומר, זהו עצם מהותו של היהודי. אם כן, מדוע צריך לרעות את האמונה? האמונה נמצאת אצל כל אחד בעצם מהותו, מכוח הירושה הטבעית מאברהם אבינו, יצחק ויעקב, האבות הקדושים, ״האבות הן הן המרכבה״. זהו הגילוי של אדמו"ר בעל התניא: לכל אחד יש אמונה פשוטה בקב"ה. מה
11:02 מיט דער אגדה פון משה רבינו און דוד המלך, אז דער אויבערשטער האט זיי פרובירט אז זיי זענען געווען א רועה נאמן צו די צאן. און דורך דעם האט דער אויבערשטער געזאגט צו משה, אז ווי אזוי ער פירט זיך מיט א נאמנות צו זיין צאן, ממילא איז ער ראוי צו זיין רועה ישראל. אבער דער פנימיות׳דיקער פשט, חסידות איז מבאר, וואס איז דאס דער ענין פון רעיא מהימנא? אז דער פשט רעיא מהימנא איז, אז ער איז דער וואס איז מפרנס, רועה, א רועה. דער תכלית פון א רועה איז אז ער איז מפרנס. ער גיט צו עסן די שאפעלאך, די ציגעלאך, די צאן. ער גיט זיי עסן די מרעה, די בעסטע, די געשמאקסטע, ווי עס איז מבואר אין מדרש, ווען עס גייט משה רבינו און דוד המלך, וואס זיי האבן זיך אפגעגעבן צו געבן זיי עסן און פאשען זיי, זייערע שאפעלאך, ציגעלאך, געבן זיי די בעסטע און די שענסטע. וואס רעיא מהימנא, דער טייטש איז אז ער איז דער וואס איז מפרנס את האמונה. ער פאשעט יעדן איינעם מיט דער אמונה. וואס הייסט פאשען די אמונה? לכאורה אמונה איז דאך א זאך וואס יעדער איד האט דאס. אידן ווערן דאך אנגערופן מאמינים בני מאמינים. דאס הייסט אז דאס איז דער עצם פון דער אידן. ממילא וואס דארף מען פאשען די אמונה? די אמונה איז א זאך וואס געפינט זיך ביי יעדן איינעם, מיט זיין עצם, מכח דער ירושה בטבע פון אברהם אבינו, יצחק, יעקב, האבות הקדושים, האבות הן הן המרכבה. אזוי איז דער גילוי פון דעם אדמו״ר בעל התניא: יעדער איינער האט אמונה פשוטה אין דעם אויבערשטן. וואס
12:29 מה יכול משה רבינו להוסיף כאן? על זה דווקא מבואר שהאמונה צריכה להיות בבחינת דעת. אמונה היא עניין מופשט. כלומר, אמונה היא הכרה בעניין עמוק, דבר שמושרש בנפשו של כל אחד מישראל. אבל טבע האמונה הוא שהיא יכולה להישאר בעולם העליון. מה פירוש בעולם העליון? אני הרי יהודי. אני מאמין בקב"ה. יש לי אמונה פשוטה בי"ג עיקרי האמונה, ״אני מאמין באמונה שלמה״, כל שלושה־עשר ה״אני מאמין״. בסידורים, בכמה וכמה קהילות בישראל, אומרים אותם אפילו בכל יום. אבל זו רק האמונה שבנפש. האמונה שבמחשבה אינה משפיעה על חיי היום־יום. כשחושבים על העניין הזה: איך ייתכן שאדם מאמין בקב"ה, אבל בפועל, בחיי היום־יום, עושה בדיוק להפך? והדוגמה המפורסמת והידועה שהרבי מביא, ראיתי זאת פעם, היא מלשון חז"ל: ״גנבא אפום מחתרתא רחמנא קריא״. הוא גנב. הוא עומד בפתח ומתכוון לגנוב. הגנב הרי פועל בהסתר; כלומר, הוא נזהר מבעל הבית. הוא הולך בלילה לגנוב, והוא מתפלל לקב"ה — ״רחמנא קריא״ — שהקב"ה יעזור לו שלא ייכשל בגניבה. הרי זה פלא: אתה מאמין בקב"ה ומתפלל לקב"ה. איך זה ייתכן? אתה מאמין בקב"ה, אתה מאמין בקב"ה. איך יוצא שאתה עושה זאת? ואתה יודע שזה דבר שהקב"ה אסר, שזה דבר שהקב"ה אינו רוצה בו, שהקב"ה אינו מתיר אותו. אלא מה? האמונה עדיין אינה חודרת בו, מפני שהיא נמצאת בבחינת מקיף, כלשון החסידות. כלומר, האמונה נמצאת בעולם העליון, בעולם האמונה של המאמין הגדול. אבל בחיים,
12:29 קען דא צוקומען משה רבינו? איז אויף דעם דוקא מבואר, אז די אמונה דארף זיין בחינת דעת. אמונה איז אן אבסטראקטער ענין. דאס הייסט, אמונה איז נאר א הכרה אין אן ענין, א טיפער ענין. דאס איז עפעס וואס איז מושרש בנפש פון יעדן איינעם מישראל. אבער דער טבע האמונה איז, אז דאס קען בלייבן אין עולם העליון. וואס הייסט אין עולם העליון? איך בין דאך א איד. איך גלייב דאך אין דעם אויבערשטן. איך האב אמונה פשוטה אין די י״ג עיקרי האמונה, אני מאמין באמונה שלמה, אלע דרייצן אני מאמין. אין סידורים, אין כמה וכמה קהילות בישראל, זאגט מען דאס אפילו יעדן טאג, אני מאמין. אבער דאס איז נאר די אמונה אין נפש. די אמונה אין מחשבה מאכט נישט קיין השפעה אין חיי היום־יום. אז מען טראכט וועגן דעם ענין: ווי אזוי קען זיין אז א מענטש האט אמונה אין דעם אויבערשטן, אבער בפועל, אין חיי היום־יום, טוט ער אינגאנצן פארקערט? און די דוגמא המפורסמת והידועה וואס דער רבי ברענגט, איך האב געזען דאס אמאל, איז מלשון חז״ל, אז א גנב אפום מחתרתא רחמנא קריא. ער איז א גנב. ער שטייט ביי דער טיר, ער גייט גנב׳ענען. דער גנב איז דאך באהאלטן, דאס הייסט, ער היט זיך פון דעם בעל הבית. ער גייט בלילה בגניבה. און ער דאוונט צום אויבערשטן, רחמנא קריא, ער דאוונט צום אויבערשטן אז דער רבונו של עולם זאל אים העלפן ער זאל נישט דורכפאלן ביי דער גניבה. דאס איז דאך א פלא: דו גלייבסט אין דעם אויבערשטן און דו דאוונסט צום אויבערשטן. ווי אזוי? דו גלייבסט אין דעם אויבערשטן, דו גלייבסט אין דעם אויבערשטן. ווי קומט עס אז דו טוסט דאס? און דו ווייסט אז דאס איז א זאך וואס דער אויבערשטער האט אסור געמאכט. אז דאס איז א זאך וואס דער רבונו של עולם וויל נישט. דער רבונו של עולם לאזט דאס נישט. אבער וואס? דו האסט אים דאך אויך נישט, ווייל די אמונה געפינט זיך אין מקיף, כלשון החסידות. דאס הייסט, די אמונה געפינט זיך אין עולם העליון, אין עולם פון אמונה פון דעם גדול המאמינים. אבער אין לעבן,
14:20 בחיי היום־יום, בהרגשת הנפש, עדיין יש לו תאוות, עדיין יש לו רצונות — תאוות, רצונות, כל מיני רצונות ארציים. ואיך זה ייתכן? בפועל ממש, האמונה מתנגשת ברצונו הארצי, אף על פי שאמונתו בתכלית השלמות. וזה עניינה של דעת. יש לו אמונה, יש לו אמונה, אבל צריך לקחת את האמונה שעומדת מן הצד של הרגשות, [לא ברור], ולהכניס אותה לפנימיות. וזה עניינו של משה רבינו, [לא ברור]: משה רבינו נותן תורה, וגם משפיע על יהודים את האמונה באמצעות דעת, עבודה, השגה, לימוד ויגיעה; הוא גם מלמד את היהודים. וזה מה שהתניא רוצה לומר, מה שהאדמו"ר מביא במאמרים של משפטים, [לא ברור]: עניינו של משה רבינו הוא דעת עליון. נשמת משה רבינו, בחינת משה רבינו, היא עניין הדעת. בספרים הקדושים, דעת עליון — זו המדרגה, זה העצם, זו המהות [לא ברור]. האמת היא התקשרות לאלוקות, ממש בפנימיות הנפש. וממילא, עניינו הוא לגלות אצל יהודים, לעורר אצל יהודים ולהראות להם שהאמונה צריכה לרדת לעניין הדעת, להגיע להרגש פנימי; שהאמונה צריכה לחיות בפנימיות. ומהי דעת? בחסידות מבואר, וזה מה שהרבי, התניא, מסביר, שאין פירושה כפי שמפרשים אותה בפשטות בעולם. בעולם מפרשים דעת כהבנה, כידיעה. כך מפרשים דעת בפשטות בעולם: יהודי יודע, יש לו ידע. אבל באמת אין זה הפירוש האמיתי של דעת. אפילו על פי תורה אין זה פירושה של דעת, כי הרבי מסביר בליקוטי אמרים, בפרק ג', שדעת היא מלשון ״והאדם ידע את חוה״.
14:20 בחיי היום־יום, בהרגשת הנפש, האט ער נאך די תאוות, האט ער נאך די רצונות, די תאוות, די רצונות, אלע מיני רצונות ארציים. און ווי קען דאס זיין? דאס שטויסט זיך בפועל ממש מיט זיין רצון ארצי. אויך די אמונה שלו בתכלית השלמות. און דאס איז דער ענין פון דעת. ער האט אמונה, ער האט אמונה. אבער נעמען די אמונה וואס שטייט אויף דער זייט פון הרגשות, [לא ברור], און אריינברענגען זי אין דער פנימיות. און דאס איז דער ענין פון משה רבינו, [לא ברור], אז משה רבינו, דורך דעם וואס ער גיט תורה, און דורך דעם וואס ער איז משפיע אויך אויף אידן די אמונה דורך דעת, עבודה והשגה ולימוד ויגיעה, ער לערנט אויך די אידן. און דאס וואס דער תניא וויל, דער אדמו״ר ברענגט אין די מאמרים פון משפטים, [לא ברור]. אז משה רבינו, זיין ענין איז דער דעת עליון. די נשמה פון משה רבינו, די בחינה פון משה רבינו, דאס איז דער ענין פון דעת. אין ספרים הקדושים, דעת עליון, דאס איז די מדרגה, דאס איז דער עצם, דאס איז די מהות [לא ברור]. דער אמת איז התקשרות צו אלקות, גאר אין דער פנימיות פון דער נפש. ובמילא, זיין ענין איז: ער אנטפלעקט ביי אידן, ער רופט ארויס ביי אידן און ווייזט אידן, אז די אמונה דארף אראפקומען אין דעם ענין פון דעת, אראפקומען אין אן ענין פון הרגש פנימי, אז די אמונה דארף לעבן אין פנימיות. און וואס איז דעת? אין חסידות ווערט מבואר, און דער רבי, דאס איז וואס דער תניא איז מסביר, דאס איז נישט ווי מ׳טייטשט עס בפשטות אין דער וועלט. אין דער וועלט טייטשט מען דעת: הבנה, מדע. בפשטות טייטשט מען דעת, אזוי ווי מ׳טייטשט עס אין דער וועלט: א איד ווייסט, מדע. באמת איז דאס נישט דער אמת׳ער טייטש פון דעת. אפילו על פי תורה איז דאס נישט דער טייטש פון דעת, ווייל דער רבי איז מסביר אין ליקוטי אמרים, אין פרק ג׳, אז דער דעת איז מלשון ״והאדם ידע את חוה״.
16:20 כך שומעים בתורה. כשאדם הראשון נשא את חוה, התורה אינה אומרת ״התחתן״; התורה אומרת ״ידע״. הרי כל אחד מבין שהפירוש של ״ידע״ אינו ידיעה חיצונית. יש ידיעה כזאת בין אנשים: אני מכיר את האדם הזה, אני יודע מיהו; ידיעה חיצונית — ראיתי אותו פעם. לא זה הפירוש של ״והאדם ידע״. ״ידע״, כפי שאדמו"ר הזקן מפרש בתניא, הוא מלשון התקשרות והתחברות. זהו עניינה האמיתי של דעת: אחרי שיש חכמה ויש בינה, באה הדעת. כפי שהחסידות מבארת, חכמה היא נקודת ההשכלה; בינה היא ההרחבה, ההתפשטות, האורך, העומק והרוחב — פיתוח העניין בבינה. ורק אחרי שאדם חשב על העניין בשכלו, על כל פרטיו, בא כוח הדעת, כוח ההתקשרות וההתחברות: שהעניין שאדם מבין ולומד יתאחד ממש עם פנימיותו, עד שהוא והעניין יהיו דבר אחד. עד שמה שהוא מבין לא יישאר אצלו בגדר הבנה בלבד, אלא שהוא עצמו יהפוך להיות הדבר. הדבר יהיה חלק מעצם מהותו, יתאחד בפנימיותו ויהיה עמו דבר אחד. וזהו כוח הדעת, כפי שמבואר באריכות בחסידות, בתניא. ואת הכוח הזה מקבלים ממשה רבינו. וזה מה שהוא מביא את
16:20 אין תורה הערט מען דאס. ווען אדם הראשון האט חתונה געהאט מיט חוה, זאגט נישט די תורה ״חתונה געהאט״, די תורה זאגט ״ידע״. פארשטייט דאך יעדער איינער, אז דער פשט פון ״ידע״ איז נישט א חיצוניות׳דיקע וויסנשאפט. דאס איז דאך ביי מענטשן: איך קען דעם מענטש, ידיעה. א וויסנשאפט, א חיצוניות׳דיקע ידיעה: איך האב אים אמאל געזען. דאס איז נישט דער פשט פון ״והאדם ידע״. ״ידע״, ווי דער אלטער רבי טייטשט אין תניא, איז מלשון התקשרות והתחברות. דאס איז דער אמת׳ער ענין פון דעת: נאך דעם וואס ס׳איז פאראן חכמה און ס׳איז פאראן בינה, קומט צו גיין דעת. ווי חסידות איז מבאר, חכמה איז די נקודת ההשכלה, בינה איז די הרחבה, התפשטות, אורך, עומק ורוחב, דאס איז אויסארבעטן פון בינה. און ערשט נאך דעם וואס א מענטש האט דורכגעטראכט מיט שכל אין אלע פרטים, קומט צו גיין דער כח הדעת, דער כח ההתקשרות וההתחברות. אז אט דער ענין וואס א מענטש איז מבין און ער לערנט זיך דערין, זאל ווערן זיך איינס און עצם מיט זיין פנימיות, אז ער ווערט מיט דער זאך איין איינציקע זאך. ביז אז דאס וואס ער פארשטייט זאל ביי אים נישט נאר זיין א פארשטאנד, נאר זאל טאקע—ער זאל ווערן, ער זאל זיין. עס זאל זיין זיין עצם, עס זאל זיך איינס ווערן אין זיין פנימיות, דאס ווערט איין איינציקע זאך מיט אים. און דאס איז דער כח הדעת, ווי ס׳ווערט מבואר אין חסידות, אין תניא, באריכות. און אט דעם כח באקומט מען פון משה רבינו. און דאס איז וואס ער ברענגט דעם
17:42 הפסוק, [לא ברור], ״וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה״. הרבי אומר שהוא זרע אותם. הוא הכניס בנשמות, הוא זרע את נשמות ישראל. יש שני סוגי נשמות: זרע אדם וזרע בהמה. אדמו"ר הזקן מבאר שאלו שתי מדרגות: זרע אדם — אלו נשמות דאצילות, נשמות שאצלן מאירה הדעת, עניין האדם. מעלת האדם היא מעלת הדעת, הכוח הזה של דעת, של התקשרות והתחברות ושאר העניינים. והכוח הזה הוא עניינו של אדם. אלו הנשמות הגבוהות, שאצלן האלוקות מאירה בפנימיות חייהן. אבל רוב הנשמות הן זרע בהמה. מה פירוש זרע בהמה? כמובן, הן אינן בהמות כפשוטו, כי לכל אדם יש גם מעט דעת. לכל אדם יש בתוכו מידות וחכמה, בינה ודעת; זהו כוח בנפש שיש לכל אחד. אבל הוא נקרא זרע בהמה, מפני שאצלו תופסים מקום עניינים בהמיים. ומטבעו הוא יש ומציאות, והנפש הבהמית אצלו בתוקף ובהתחברות. ואדמו"ר הזקן אומר בתניא: מיהו האדם? אצל אדם רגיל, הנפש הבהמית הזאת היא האדם שלו. וממילא, כיוון שבאמת אצל האדם, במרכז חייו, ה־
17:42 פסוק, [לא ברור], ״וזרעתי את בית ישראל זרע אדם וזרע בהמה״. דער רבי זאגט, אז ער האט זיי געזייט. ער, ער, ער האט אריינגעשטעלט אין נשמות, ער האט געזייט נשמות ישראל. צוויי סארטן נשמות זענען פאראן: זרע אדם וזרע בהמה. דער אלטער רבי איז מבאר, אז דאס זענען די צוויי מדרגות: זרע אדם, דאס זענען די נשמות דאצילות, דאס זענען די נשמות וואו ביי זיי לייכט דעת, דער ענין אדם. מעלת האדם איז מעלת הדעת, אט דאס וואס ער האט דעם כח הדעת און התקשרות והתחברות און די ענינים. און דער כח איז אן ענין פון אדם. און דאס זענען די הויכע נשמות, וואו ביי זיי לייכט געטלעכקייט אין פנימיות זייער לעבן. ס׳זענען אבער דא די רוב נשמות, דאס איז זרע בהמה. וואס הייסט זרע בהמה? איז כמובן, זיי זענען נישט כפשוטו בהמות, ווייל יעדער מענטש האט אויך א ביסל דעת. יעדער מענטש האט דאך אין זיך די מדות און חכמה בינה דעת; ס׳איז א כח אין דער נפש וואס יעדער איינער האט. אבער ס׳איז זרע בהמה, ווייל עס ליגן ביי אים בהמישע ענינים. און בטבע איז מען א יש און א מציאות, און די נפש הבהמית איז בהתגברות ובהתחברות. און דער אלטער רבי זאגט אין תניא: מיהו האדם? ביי א נארמאלן מענטשן איז אט די נפש הבהמית, דאס איז זיין אדם. ובמילא, וויבאלד באמת ביי א מענטש איז, ביי א מענטש, אין זיין, אין זיין, אין זיין צענטער פון לעבן, זיין
19:04 העיקר הוא אני ומה שאני רוצה, מה שאני רוצה, מה שעושה לי טוב. וממילא גם ההבנה שלו משועבדת למה שעושה לו טוב. ולכן חסרה אצלו האחדות האמיתית עם אלוקות. וזהו העניין שמשה רבינו, ה״לפניהם״ — בפנימיותם — מעלה את הזרע בהמה, מעלה את היהודי. שייצא מהבהמיות שלו, מהגסות שלו, מההגשמה שלו, וייעשה אדם, שתהיה לו התחברות והתקשרות אמיתית עם אלוקות. שיהיה לו טעם באלוקות, שתהיה לו אהבה לקדוש ברוך הוא, אהבת ה׳ ויראת ה׳. וכל העניין הזה הוא עניינו של רעיא מהימנא, מה שמשה רבינו פועל אצל יהודים, שהאמונה תיכנס בדעת, בפנימיות. אבל השאלה שמתעוררת כאן היא: איך אפשר להגיע לזה? הרי מדברים על זרע בהמה, קודם כול על הנשמות הנמוכות. מדברים על אותן נשמות שנקראות זרע בהמה. איך בהמה יכולה להיעשות אדם? אדם הוא אדם, ובהמה היא בהמה. איך לוקחים בהמה ועושים ממנה אדם? איך אפשר לקחת זרע בהמה, נשמות שמלכתחילה הן נשמות נמוכות, נשמות מגושמות, נשמות שהישות שולטת אצלן — איך הוא נעשה פתאום, על ידי דעת [לא ברור], איך תהיה אצלו ההשגה
19:04 עיקר איז איך און וואס איך וויל, וואס איך וויל, מיין געשמאק. וממילא זיין פארשטאנד איז אחד משועבד צו דעם וואס איז זיין געשמאק. און דערפאר פעלט ביי אים די אמת'ע אחדות מיט געטליכקייט. און דאס איז דער ענין וואס משה רבינו, דאס „לפניהם“ — בפנימיותם — אז ער הייבט אויף דעם זרע בהמה, הייבט אויף דעם אידן. ער זאל ארויסקריכן פון זיין בהמישקייט, פון זיין גראבקייט, פון זיין הגשמה, און ער זאל ווערן אן אדם, האבן די אמת'ע התחברות און התקשרות מיט אלקות. ער זאל האבן א געשמאק אין געטליכקייט, האבן א ליבשאפט צום אויבערשטן, האבן אהבת השם, יראת השם. און דער גאנצער ענין, דאס איז דער ענין פון רעיא מהימנא, וואס משה רבינו פועל'ט ביי אידן, אז די אמונה זאל אריינקומען אין דעת, אין פנימיות. אבער די שאלה וואס ווערט דא איז: ווי אזוי קען מען דא קומען צו דעם? ווייל באלד אז מ'רעדט פון א זרע בהמה, דאס איז אנהויבן פון די נידעריקע נשמות. מ'רעדט פון אט די נשמות וואס ווערן אנגערופן זרע בהמה. ווי קען ווערן פון א בהמה אן אדם? אן אדם איז אן אדם, א בהמה איז א בהמה. ווי נעמסטו א בהמה און מאכסט פון איר אן אדם? ווי קענסטו נעמען א זרע בהמה, נשמות וואס אנהויבן דאס זענען נשמות נמוכות, מגושם'דיקע נשמות, נשמות וואס ביי זיי איז ישות, איז דאס וואס ביי זיי הערשט. ווי ווערט ער פלוצלינג על ידי דעת [לא ברור], ווי זאל ווערן ביי אים די השגה?
20:25 של גדלות? איך מעלים אותו, איך משה רבינו עושה את זה? וזהו המשך הפסוקים בפרשת השבוע. הקדוש ברוך הוא אומר כאן למשה רבינו: ״ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם״. עבודתו של משה רבינו היא להביא את המשפטים ״לפניהם״, שיהיו בפנימיותם; שלא יהיו שלושה עניינים נפרדים: הקדוש ברוך הוא הוא דבר אחד, התורה היא דבר שני והיהודי הוא דבר שלישי. לא, ״לפנימיותם״ פירושו שיהודי, התורה והקדוש ברוך הוא, אלוקות — הם דבר אחד ויחיד. אבל איך פועלים את זה? [לא ברור] הרי הוא זרע בהמה. על כך בא העניין של ״כי תקנה עבד עברי״. אתה, משה רבינו, צריך לפעול את הקניין הזה. קניין — מהו קניין? קניין הוא שלוקחים דבר ומעבירים אותו מרשות לרשות. קניין אינו דבר חדש. קניין הוא דבר שנמצא ברשות המוכר, ואתה מעביר אותו מרשות המוכר לרשות הלוקח. מה פירוש ״עבד עברי״? הפירוש הוא שהקדוש ברוך הוא אומר למשה רבינו: לא צריך ליצור חידושים, צריך רק לגלות מן ההעלם אל הגילוי את הכוחות העצמיים והפנימיים שיש ביהודים. כל יהודי בעצם הוא עבד עברי. וכאן בא הפירוש האלוקי של המילה ״עברי״. מה פירוש ״עברי״ — ״עבד עברי״? מה זה עברי? ״עברי אנכי״ — מוצאים זאת אצל יונה הנביא, כששאלו אותו: ״מאין תבוא?״ יונה הנביא היה באונייה, הוא רצה לברוח,
20:25 של גדלות, ווי הייבסטו אים אויף, ווי אזוי טוט דאס משה רבינו? און דאס איז דער המשך הפסוקים אין היינטיקער סדרה. זאגט דער אויבערשטער דא צו משה רבינו: „ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם“. די עבודה פון משה רבינו איז, אז נעמען די משפטים „לפניהם“, אז ס'זאל זיין בפנימיותם, נישט אז ס'זאל זיין דריי באזונדערע ענינים: דער אויבערשטער איז איין זאך, די תורה איז די צווייטע זאך און דער איד איז די דריטע זאך. ניין, „לפנימיותם“ מיינט אז א איד מיט תורה, מיטן אויבערשטן, מיט אלקות — איין איינציקע זאך. ווי אזוי אבער פועל'ט מען דאס? [לא ברור] דאך זרע בהמה. אויף דעם קומט דער ענין פון „כי תקנה עבד עברי“. דו, משה רבינו, דו דארפסט פועל'ן דעם קנין. קנין — וואס איז קנין? קנין איז: מ'נעמט א זאך און מ'טראגט עס פון רשות לרשות. קנין איז נישט קיין דבר חדש. א קנין איז א זאך וואס ליגט ברשות המוכר, און דו פירסט דאס אריבער פון רשות המוכר צו רשות הלוקח. וואס איז דער טייטש פון „עבד עברי“? דער טייטש איז אז דער אויבערשטער זאגט צו משה רבינו: „מ'דארף נישט מאכן חידושים, מ'דארף נאר מגלה זיין מן ההעלם אל הגילוי די כוחות עצמיים ופנימיים וואס זענען דא ביי אידן.“ יעדער איד בעצם איז עבד עברי. און דא קומט דער טייטש, דער געטליכער טייטש, פון דעם ווארט „עברי“. וואס איז דער טייטש „עברי“ — „עבד עברי“? וואס איז דאס עברי? „עברי אנכי“ — מ'געפינט דאס ביי יונה הנביא, וואס מ'האט אים געפרעגט: „וואו ביסטו?“ יונה הנביא איז געווען אין א שיפל, ער האט געוואלט אנטלויפן,
21:59 ורב החובל תפס אותו ושאל אותו: ״מאין תבוא? מה מלאכתך?״ מה אמר יונה הנביא? ״עברי אנכי ואת ה׳ אלקי השמים אני ירא״. ״עברי אנכי״ — מה זה עברי? הרבי מפרש: עברי הוא מלשון עבר הנהר. לכן יהודים נקראים עברי, כי ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם״. יש פסוק ביהושע, בפרק כ״ד, שבו מסופר שיהושע קרא ליהודים לפני שנפטר, אמר להם דברי מוסר רבים ופתח: ״בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור״. הפירוש הפשוט בזה הוא לכאורה עניין שלילי, חס ושלום: ״עבר הנהר״ מתייחס לתרח, אבי אברהם, ״ויעבדו אלהים אחרים״, כמו שאומרים בהגדה של פסח: ״מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו״. זה מתייחס לתרח, שהיה עובד עבודה זרה. אבל הפירוש הפנימי, החסידי, הוא בדיוק להפך: זה מרמז על עצמיות הנשמה, על שורש הנשמה שממנו נמשכות נשמותיהם של כל היהודים לעולם. הרי נהר הוא ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״. כשאומרים ״נהר״ בקדושה, מדובר בגן עדן, כמו שכתוב בפסוק בבראשית: ״ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן״. מהו הנהר עצמו? הנהר של גן עדן. ״עבר הנהר״ פירושו מעבר לנהר הזה, למעלה אפילו מגן עדן. שורש הנשמה של כל יהודי הוא מעבר הנהר. הנשמות נמשכות ממדרגות שלמעלה מגן עדן.
21:59 און די רב החובל האט אים געכאפט און פרעגט אים: „וואו ביסטו? מאין תבוא? מה מלאכתך?“ וואס האט יונה הנביא געזאגט? „עברי אנכי ואת ה׳ אלקי השמים אני ירא“. „עברי אנכי“ — וואס איז דאס עברי? טייטשט דער רבי: עברי איז מלשון עבר הנהר. דערפאר ווערן אידן אנגערופן עברי, ווייל „בעבר הנהר ישבו אבותיכם“. א פסוק אין יהושע, קאפיטל כ״ד, וואס שטייט דארט אין יהושע, אז יהושע האט גערופן אידן פאר דעם וואס ער האט זיך נפטר געווארן, און האט געזאגט צו אידן א גאנצן מוסר, און האט אנגעהויבן: „בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור“. וואס דער פשוט'ער טייטש איז, איז ווי ח״ו א נעגאטיווער ענין: „עבר הנהר“ גייט אויף תרח, אבי אברהם, „ויעבדו אלהים אחרים“, ווי מ'זאגט אין דער הגדה של פסח: „מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו“. דאס גייט אויף תרח, און נאכדעם איז ער געווען עובד עבודה זרה. אבער דער פנימיות'דיגער טייטש, דער חסידישער, איז פונקט פארקערט: אז דאס איז מרמז אויף די עצמיות, דער שורש הנשמה פון וואנען די נשמות פון יעדער איד זענען נמשך אין עולם. ווי געזאגט, א נהר איז דאך „ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן“. ווען מ'זאגט „נהר“ אין קדושה, איז דאס גן עדן, ווי ס'שטייט אין פסוק אין בראשית: „ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן“. וואס איז דער נהר אליין? דער נהר פון גן עדן. „עבר הנהר“ מיינט איבער דעם נהר, העכער אפילו פון גן עדן. אז דער שורש הנשמה פון יעדער איד איז מעבר הנהר. נשמות נעמען זיך פון די מדרגות וואס זענען העכער פון גן עדן.
23:36 נשמות נמשכות אפילו מן המדרגה העליונה ביותר באלוקות. ״מעבר הנהר״ — זהו שורש הנשמה. אלא מה? הנשמה ירדה לכאן למטה, התלבשה בגוף ובנפש הבהמית, ומזה נעשתה ירידה. אבל בעצם מהותה ויסודה היא נמשכת מ״מעבר הנהר״. ועל כך באה התורה ואומרת: ״כי תקנה עבד עברי״. משה רבינו אינו צריך ליצור דבר חדש, אינו צריך לחדש; הוא רק צריך לגלות מן ההעלם אל הגילוי, להוציא ולגלות אצל כל יהודי את היותו עבד של הקדוש ברוך הוא, עבד של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. איך הוא עבד של הקדוש ברוך הוא? מפני שהוא עברי, מפני שהוא מ״מעבר הנהר״. יש לו הכוחות העליונים והעמוקים ביותר, הנובעים מכך שהנשמה נמשכת מן המדרגה העליונה ביותר של ״מעבר הנהר״. ולכן הוא יכול לעבוד את הקדוש ברוך הוא, להגיע למדרגות העמוקות ביותר באחדות ובביטול לקדוש ברוך הוא. זה מצד הנשמה. והרבי, במאמר ״ואלה המשפטים״ תשי״א, מן המאמרים הראשונים שהרבי אמר לאחר קבלת הנשיאות — זה היה בחודש אדר א׳, בשבת פרשת משפטים — דיבר אז במאמר
23:36 אפילו נשמות נעמען זיך פון דער העכסטער מדרגה אין ג־טליכקייט. „מעבר הנהר“ — דאס איז דער שורש הנשמה. נאר וואס? די נשמה איז אריינגעקומען דא למטה, איז זי נתלבש געווארן אין א גוף און נפש הבהמית, און פון דעם איז געווארן א ירידה. אבער בעצם מהותה, יסודה, נעמט זי זיך פון „מעבר הנהר“. און אויף דעם קומט צו גיין די תורה און זאגט: „כי תקנה עבד עברי“. משה רבינו דארף קיין נייע זאך נישט מאכן, ער דארף נישט מחדש זיין; ער דארף נאר מגלה זיין מן ההעלם אל הגילוי, ארויסברענגען, מגלה זיין ביי יעדער אידן דאס וואס ער איז אן עבד דעם אויבערשטן, אן עבד פון מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וויאזוי איז ער אן עבד פון דעם אויבערשטן? ווייל ער איז אן עברי, ווייל ער איז פון „מעבר הנהר“. ער האט די העכסטע, טיפסטע כחות וואס א נשמה נעמט זיך פון דער העכסטער מדרגה פון „מעבר הנהר“. און דערפאר קען ער דינען דעם אויבערשטן, קען אנקומען צו די טיפסטע מדרגות אין אחדות און אין ביטול צו דעם אויבערשטן. דאס איז מצד דער נשמה. און דער רבי, אין א מאמר „ואלה המשפטים“ תשי״א, אין די ערשטע מאמרים וואס דער רבי האט געזאגט נאך קבלת הנשיאות — דאס איז געווען חודש אדר א׳, שבת פרשת משפטים — האט דער רבי דעמאלט אין מאמר גערעדט
25:00 ויש דבר עמוק יותר: זה מצד הנשמה. ויתרה מזו, הרבי אמר שכך הוא אפילו מצד הגוף. לכאורה, גופו של יהודי הוא הרי גוף גשמי וחומרי. הרבי מבאר שגם גופו של יהודי נמשך מהמדרגה הגבוהה ביותר. מבואר בחסידות ששורש הגוף והנפש הבהמית הוא מעולם התוהו, שהוא גבוה עוד יותר מעולם התיקון. על כל פנים, הן מצד גופו והן מצד נשמתו, יהודי בשורשו הוא מן המדרגה הגבוהה ביותר. ולכן, אומר הרבי, משה רבינו, רעיא מהימנא, צריך לגלות את העניינים הנעלים והעמוקים ביותר שנמצאים אצל כל יהודי. ועל ידי זה אפשר לפעול אצלו את העניין של ״שש שנים יעבוד״: שכל עבודת ה׳ שיהודי עושה בזמן הגלות, בשית אלפי שנין, שבהן יהודים מתייגעים בגלות בעבודת ה׳, כל אחד עם גופו ונפשו הבהמית, לברר ולזכך אותם. כי זו תכלית ירידת הנשמה למטה: לעשות מעצמו, מגופו ומנפשו הבהמית, שיהפכו לאלוקות; לעשות דירה לו יתברך בתחתונים, שכל העולם יהיה דירה לקב״ה. הכוח לעבודה הזאת בא מ״ואלה המשפטים״ — מכך שמשה רבינו, רעיא מהימנא, מלמד את היהודים, נותן להם את הכוחות ומסביר ומגלה את הכוחות שלהם, כך שאצל כל יהודי האמונה תרד לפנימיות,
25:00 נאך א טיפערע זאך: דאס איז מצד דער נשמה. נאך מער האט ער געזאגט, אפילו מצד דעם גוף איז אזוי. לכאורה, דער גוף פון א איד איז דאך א גוף גשמי וחומרי. דער רבי איז מבאר אז אויך דער גוף פון א איד נעמט זיך פון דער העכסטער מדרגה. עס איז מבואר אין חסידות אז דער שורש פון גוף און נפש הבהמית איז פון עולם התוהו, און דאס איז נאך העכער פון עולם התיקון. על כל פנים, סיי מצד גופו, סיי מצד נשמתו, איז בשורשו א איד פון דער העכסטער מדרגה. און דערפאר, דאס זאגט דער רבי, וואס משה רבינו, רעיא מהימנא, דארף מגלה זיין די העכסטע, טיפסטע ענינים וואס געפינען זיך ביי יעדער אידן. און דורך דעם וועט מען קענען פועל׳ן ביי אים אז „שש שנים יעבוד“, אז די גאנצע עבודת השם וואס א איד טוט אין זמן הגלות, אין שית אלפי שנין, וואס אידן מוטשען זיך אין גלות אין עבודת השם, יעדער איינער מיט זיין גוף און נפש הבהמית, זיי מברר זיין און מזכך זיין. ווייל דאס איז תכלית ירידת הנשמה למטה: מאכן פון זיך, פון גוף און נפש הבהמית, אז זיי זאלן ווערן קיין ג־טליכקייט; צו מאכן א דירה לו יתברך בתחתונים, אז די גאנצע וועלט זאל ווערן א דירה פארן אויבערשטן. דער כח אויף דער עבודה איז מצד דעם וואס „ואלה המשפטים“ — וואס משה רבינו, רעיא מהימנא, לערנט אידן, גיט אידן די כחות, און ער איז מסביר און מגלה זייערע כחות, אז ביי יעדער אידן זאל די אמונה אראפקומען אויף פנימיות,
26:23 כדי שתוכל להיות אצלו דעת אמיתית, התקשרות אמיתית באלוקות. שזה יהיה דבר חי, דבר שלו, דבר פנימי. ועל ידי זה, כל העבודה היא הכנה ל״ובשביעית יצא לחפשי חנם״, כשנגיע לעתיד לבוא, ואז יהיה גמר הבירורים. ואין הכוונה, חס ושלום, שאז יהיה ״חנם״ במובן שלא יצטרכו לקיים תורה ומצוות. וכאן הרבי מבאר שאין להבין כפשוטו את מאמר חז״ל ״מצוות בטלות לעתיד לבוא״. כיצד ייתכן? הרי לעתיד לבוא, אדרבה, אומרים בתפילה: ״ושם נעשה לפניך כמצות רצונך״. קיום המצוות האמיתי יהיה דווקא לעתיד לבוא. אבל לא באופן של מלחמה, לא באופן של עבודה. עכשיו זה בדרך מלחמה, עבודה בדרך בירורים, מלחמה בין יצר טוב ליצר הרע. לעתיד לבוא יהיה הניצחון שלאחר המלחמה. העבודה תהיה באופן של מנוחה, וזוהי משמעות ״יצא לחפשי חנם״: תהיה עבודת ה׳, אבל עבודת ה׳ תהיה בדרך של ״חפשי חנם״. היהודי יעבוד את הקב״ה כי הוא רוצה לעבוד את הקב״ה, כי זה טבעו, זה התענוג שלו, זו השמחה שלו. חפשי חנם. באופן העבודה הזה יהודי יהיה דבר אחד עם הקב״ה. וכל הדברים האלה הם מפני שיהודי בעצם הוא עבד עברי, בעל־[לא ברור]
26:23 אז ביי אים זאל קענען זיין דער אמת׳ער דעת, די אמת׳ע פארבונדנקייט, התקשרות אין אלקות. אז עס זאל זיין א לעבעדיגע זאך, אן אייגענע זאך, א פנימיות׳דיקע זאך. און דורך דעם, די גאנצע עבודה, דאס איז א הכנה אויף „ובשביעית יצא לחפשי חנם“, אז מיר קומען צו גיין לעתיד לבוא, און דעמאלט וועט זיין דער גמר הבירורים. און נישט דער פשט, חס ושלום, אז דעמאלט וועט זיין חנם, מ׳דארף נישט טון תורה ומצוות. און דא איז דער רבי מבאר אז דער פשט איז נישט כפשוטו וואס מ׳זאגט, דער מאמר חז״ל אז „מצוות בטלות לעתיד לבוא“. וויאזוי איז דאך לעתיד לבוא אדרבה? מ׳זאגט דאך אין דאווענען: „ושם נעשה לפניך כמצות רצונך“. דער אמת׳ער קיום המצוות וועט זיין דוקא לעתיד לבוא. אבער נישט אין אן אופן פון מלחמה, נישט אין אן אופן פון עבודה. איצטער איז דאס בדרך מלחמה, עבודה בדרך בירורים, מלחמה צווישן יצר טוב און יצר הרע. לעתיד לבוא וועט זיין דער נצחון נאך דער מלחמה. די עבודה וועט זיין באופן פון מנוחה, און דאס איז דער פשט „יצא לחפשי חנם“: אז די עבודת השם וועט זיין עבודת השם, אבער די עבודת השם וועט זיין בדרך חפשי חנם. מצד דעם איד וועט ער דינען דעם אויבערשטן ווייל ער וויל דינען דעם אויבערשטן, און דאס איז זיין טבע, איז זיין געשמאק, איז זיין שמחה. חפשי חנם. אט אויף דעם אופן פון עבודה וועט א איד זיין איין זאך מיטן אויבערשטן. און אט די אלע זאכן זענען ווייל א איד בעצם איז אן עבד עברי, א בעל־[לא ברור]
27:46 דרך כל העניינים האלה. אבל מי מגלה זאת אצלנו? משה רבינו מגלה זאת. ולכן, על ידי הלימוד — משום כך נוגע וחשוב כל כך, כשמגיעה פרשת משפטים, לקלוט את עומק העניין, וצריך ללמוד פנימיות התורה. וצריך [לא ברור] עם משה רבינו ועם האתפשטותא דמשה בכל דור ודור, שפועלים על האדם, שפועלים אצל יהודי שהאמונה שלו תהיה בדעת ובפנימיות. ועל ידי התקשרות למשה רבינו, לאתפשטותא דמשה בכל דור ודור, ולימוד העניינים שהוא מלמד אותנו, ועל ידי שמתאחדים איתו ונעשים דבר אחד איתו, מגלים [לא ברור], וזו ההכנה האמיתית לגילוי שלעתיד לבוא, שאז תהיה ראיית השכינה. שנזכה לגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.
27:46 דורך די אלע ענינים. אבער ווער איז דאס מגלה ביי אונז? דאס מגלה דער איד פון משה רבינו. און דערפאר, דורך דעם וואס מען לערנט, דערפאר איז אזוי נוגע און וויכטיג, אז ס׳קומט צו גיין פרשת משפטים, צו דערהערן דעם עמק הענין, און מען דארף לערנען פנימיות התורה. און מען דארף זיך [לא ברור] מיט משה רבינו און די אתפשטותא דמשה בכל דור ודור, וואס זיי פועל׳ן אויף א מענטש, זיי טוען מיט א אידן אז ביי אים די אמונה זאל ווערן בדעת ובפנימיות. און דורך התקשרות צו משה רבינו, די אתפשטותא דמשה בכל דור ודור, און לערנען די ענינים וואס ער לערנט אונז, און זיך מאחד זיין מיט אים און ווערן איין זאך מיט אים, איז מען מגלה [לא ברור], און דאס איז די אמת׳ע הכנה צו דעם גילוי פון לעתיד לבוא, וואו דעמאלט וועט זיין די ראיה פון שכינה. זאל מען זוכה זיין צו דער גאולה שלימה דורך משיח צדקנו תיכף ומיד ממש.