כינוס תורה בהמשך לחג השבועות תשע"ד 770

00:03 דובר 1 עכשיו הגענו ל... הגענו לשלב חדש בכינוס תורה, שעכשיו מגיעים, כמו במעמד הר סיני, בפעם הראשונה לכל העולם כולו. זה על ידי וידאו. על כל פנים, אה, שאלתי עכשיו את הרב אלכובסקי מתי היה הכינוס הראשון, כינוס תורה הראשון. אולי מישהו זוכר פה, מושק'ה לנקס[?] אולי יודע? על כל פנים, כנראה שההשתתפות הראשונה של הרב בכינוס תורה זה היה בטוב שינחיים[?] בשווייץ. הרב מזכיר ביידיש את ההשתתפות שלו. במילא אני אעזוב את השיחה הזאת, וזה כבר נתפס גם כן, אבל יש בזה יותר ממה שכתוב כאן. יותר ממה שנתפס בדרך יש לנו. על כל פנים, לפי מה שאני ראיתי, יש שם חידושים גדולים בעצם העניין של מהו, מה זה הגדר של תורה בכלל? טוב, בהלכה וגם בחסידות, אבל בהלכה לכל דבר יש הגדרה. אם זה למשל במקרקעין, אה... למשל יש הגדר של מטלטלין וקרקע. יש גדר של איסור גברא ואיסור חפצא. לכל דבר בתורה, כשקובעים את זה צריכים לדעת בדיוק מה זה הגדר של זה. השאלה מה זה הגדר של תורה? אף שהרבי לא דיבר על זה דווקא בסגנון זה, אבל בתורה תחילה, בפרט בן משולח[?], אני יודע שזה העיקר, החידוש. לא רק בדיוק בנגלה או בדיוק באיזה ממה חז"ל או איזה הלכה, אלא גם להוציא מזה חידוש בהגדר של התורה. למה זה השאלה? כי אם אנחנו, כל אחד יודע רש"י, רש"י בתחילת החומש, בראשית בשביל התורה, בשביל ישראל, שכל הכוונה הבריאה זה בשביל התורה. אבל יש בעיה קטנה. התורה ניתנה רק במדבר. בתחילת הבריאה זה היה כ"ו דורות, כ"ו דורות עד שהיה מתן תורה. כי אם היה נתינת תורה עוד בבריאה לא היה חידוש במתן תורה.

03:12 דובר 1 ואנחנו כולם יודעים, אף על פי נגלה ואף על פי פנימיות, שמתן תורה זה לא יהיה עוד הפעם מתן תורה. בלשון חסידות, נפעל בכל ההשתלשלות, בטל הגזירה, ובלשון הנגלה שיכולים להפוך, לעשות מחפץ של חולין, לעשות חפץ של קדושה, חולין וחולין. אז אם כל הכוונה של התורה, זה כל הבריאה, זה התורה, למה לא ניתנה התורה בתחילת הבריאה? יש הרבה תירוצים, אבל בזה יש לנו שאלה: מה זה הגדר של תורה? אולי כי תורה זה עניין רוחני. בלשון החסידות, רצונו וחכמתו של הקדוש ברוך הוא, בלשון חז"ל, חמדה גנוזה, הגמרא שאנחנו נדבר עוד מעט בשבת. ידוע גם כן ממאמר חז"ל שאלפיים שנה קדמה תורה לעולם, ובזה ודאי שלא קשור עם גשמיות, כי זה קודם לעולם. על פי נגלה פשוט. איך שמסבירים מה זה אלפיים שנה? אבל, אבל זה קודם לעולם? ידוע, יש זוהר ידוע בפרשת חוקת, ומשם הוא בחסידות בע"ת תס[?], חוקת תרס[?]. על התורה ״חוקת״, אז שלא ידוע אם אלפיים שנה קודם לעולם, אז איך שייך ״אדם כי ימות באוהל״? כתוב בפרשה בתורה שאין שייך מיתה בלי חטא. בלי חטא עץ הדעת לא היה בכלל עניין של מיתה. אבל כתוב בתורה ״אדם כי ימות״ כפי שזה מציאות, לא תלוי באיזה דבר. אז אם זה קודם לעולם או זה לוקח בחשבון, מה כל הנקודה הזאת? אז התשובה שם בזוהר, ועל פי חסידות מסבירים את זה, אפילו עניין שמובא גם על פי נגלה, שיש דרגות במיתה, ואם לא היה חטא עץ הדעת היה ״אדם כי ימות באוהל״, אבל העניין של מיתה יכול להיות גם כן ״שבע יפול צדיק וקם״. מיתה יכול להיות. אין בין יש ויש בלי שום צער מיתה, כי לא כתוב בתורה

05:19 דובר 1 שיש צער מיתה. כתוב שיש עניין של מיתה. מיתה זה פירוש שינוי ממצב למצב. מאן דנפיל מדרגיה איקרי מת, זה כל, כל הפירושים. אז מיתה, אם לא היה חטא אז למה דווקא זה היה בכלל עניין, עניין לגירוש? אולי זה מיתה של דרגה קודמת להגיע לדרגה למעלה מזה? כמו הביטול דנהר דינור וכולי וכולי. העמוד בין עולם לעולם. אז על פי זה, אז זה נראה שהתורה בעצם זה עניין רוחני. עולם מאי? שהשם רצה לתת את זה לפה למטה. זה הטכניקה של השיחה הזאת שאני חוזר אליה, אבל רציתי להקדים כדי להבין ולפעמים להכיר את החידוש של הרבי מה זה תורה. וזה היה בעצם השאלה של הטענה ואפילו הדין תורה של המלאכים כשמשה הגיע למעלה. אז כתוב בגמרא בשבת פ"ח ב', שכשמשה עלה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, ילוד אישה בינינו. ילוד אישה, בשר ודם. אנחנו רוחניים, אנחנו פה למעלה בעולמות מסוימים. מה זה ילוד אישה הזה? ואז הקב"ה, ריבונו, ענה להם: ״לקבל תורה הוא בא״. אמרו לפניו המלאכים, הטענה: חמדה גנוזה שגנוזה כבר תתקע"ד דור. זה המספר בגמרא. רש"י מסביר את זה על פי מה שהזכרתי, כי אלפיים שנה קדמה תורה לעולם. אז בעצם הוא יראה שהייתה תורה אלפיים שנה לפני העולם. העולם, למה? הקב"ה ראה שהעולם לא יכול להתקיים בלי תורה וממילא נתן את זה רק כ"ו דורות. אז תתקע"ד, אלף פחות כ"ו זה תתקע"ד. זה, זה הפירוש של רש"י. יש לשאול בזה לכאורה, זה לא שנה, אלפיים שנה זה שנה, דור זה לכל הפחות עשרים שנה. אבל זה לא הנושא שלנו. אבל ככה כתוב בגמרא שהמלאכים אומרים תתקע"ד דור כי הם

07:38 דובר 1 יודעים שהגדר של התורה זה לא עניין של עולם, זה קודם לעולם. אז למה ה' נתן חמדה גנוזה לילוד אשה? משה רבנו, אתה מבקש ליתן חמדה גנוזה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו? הם מביאים פסוקים, ראיות. כמו כל טוען בדין תורה, מביא ראיות בתורה עצמה. מה זה אנוש? אנוש זה איש פחות. הוא לא שייך לתורה. תורה זה עניין ששייך לשמיים וכולי וכולי. תנה הודך על השמיים. אמר הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להם תשובה. הקדוש ברוך הוא בוחר את בני ישראל, נתן לנו את התורה בפשטות. הקדוש ברוך הוא צריך לענות על השאלות, על התביעה של המלאכים. לא. הקדוש ברוך הוא אמר למשה: החזיר להם תשובה. המשך הגמרא, שמשה מפחד שהם יזיקו אותו וכולי. והשם אמר לו: תחזור, אחוז בכיסא הכבוד שלי, תענה להם. ומה אמר משה? אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי, מה כתוב בה? מה כתיב בה? אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. למצרים ירדתם? אמר להם למלאכים: לפני השתבחתם? תורה לא מועילה לכם. ושוב משה עבר כמעט על כל אחד מעשרת הדיברות, ועל כל אחד אמר: זה לא שייך לכם. שוב, מה כתיב בה? לא יהיה לך אלוקים אחרים. בין עמים אתם שרויים, שאפילו בדברי הזוהר יש להם כאילו אהבה מן של אלוקים אחרים. כלומר, אתם עושים מלאכה? שבת לא שייך לכם. מה עשיתם? יש ביניכם אב ואם? יש לכם קנאה ביניכם? כי קנאה, יש עניין של רציחה ולשון וכולי. יצר הרע יש ביניכם? אז סוף הגמרא היא: מיד כל המלאכים נעשו לו אוהבים. הקדוש ברוך

09:58 דובר 1 הוא, והגמרא מסיימת שמיד כל המלאכים עשו אוהב למשה פתאום. אה, פה היום דין תורה, כלומר כאילו שהוא מנגד ושונא להם. זה לא איזה לימוד בכלל. הסוף. אז על סוף הדין תורה זה אין אה אויב, יא? במפלית. אוקיי, זה גם כן נראה לאו דווקא לכם, אבל לבעלי בתים ששייכים למשהו, מתן, שיש פה למטה מצרים, שסוף הדין תורה זה כולם עשו אוהבים של משה רבנו. אולי היה להם פנייה כי עכשיו יש להם לגנוז, ובמילא זה כדאי להם להיות קרוב אליו כמובן. אבל זה מאמר המוסגר. זה לא קשור לשיחה. נו, הרבי מביא אז בשיעור הסוף של חיי שיש שמה היסוד: מה בעצם היה זה שקרי מכל? וכמובן השאלה ידועה למה הקדוש ברוך הוא לא ענה על זה, ומה בעצם התשובה של משה רבנו שהם קיבלו את זה כך מיד בלי שום טענות, הכל בזה. יש ספרים, בשיחה פה הרבי כשדיבר על שיחה רק הביא, הוא אמר, הוא הזכיר רק ספרים. אני חושב שהוא לא הזכיר מאיזה ספר, אבל ספרים זה מ־מ־מ לשני האחרונים שמצוין פה בלקוטי שיחות, החיד"א, החזקוני ועוד כמה דרשנים, שמביאים שהנקודה של המחלוקת, של הטענה שלהם, היה גדר הדין של בר מצרא. הסתכלנו, שהזכרתי לעיל שתורה שייך להם. תורה זה עניין רוחני, וממילא על פי ההלכה מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל. הקדוש ברוך הוא מקיים המצוות שנותן לנו. זה דין הידוע בבבא מציעא ק"ח וברמב"ם הלכות שכנים, סימן קע"ה בחושן משפט. הדין של בר מצרא. מה הדין? שאם מישהו רצה למכור לרוכש איזה קרקע, יש תביעה דינא דבר מצרא, מי שגר שם או מי שיש לו כבר, שזה שכן לקרקע

12:58 דובר 1 הזאת, כי יש בזה איזה רווח. כשיש קרקעות, יש מישהו שיש לו איזה חלק, חלק בארץ, שאם יש לו שכנות עם המוכר לא רצה למכור את זה, נו הוא לא יכול לתבוע את זה. אבל אם אתה כבר מוכר את זה למישהו, יש קדימה למישהו שגר ממש שם. וזה היה התביעה שלהם. שאתה יודע, זה עניין רוחני, והראיה שאלפיים שנה קודם, טרם תרד"ל תרכ"ד, חמדה גנוזה. אם ה' היה נותן לבני ישראל, לבני אדם, בתחילת הבריאה, אולי לא היה כל כך טענה, אבל נראה בפירוש שלא נתן להם את זה. למה? כי זה עניין רוחני. אם זה עניין רוחני, מי השוכן לעניין רוחני זה? מלאכי עליון, לא ילידי אשה. וזה אמרו גם כן הדיוק ילידי אשה. מה זה נוגע פה? כי הוא יליד אשה. הוא מן הארץ, מן התחתונים, הוא לא מעליון. ותורה זה מעליון. הם לא היו להם תביעה על מצוות. מצוות עצמו הם יכולים להגיד, המצווה כן, זה לא שייך, מצווה גשמית, להניח תפילין. אבל תורה, היסוד להכל, יש אלו שטועים וחושבים שהטענה שלהם שלא יהיה איזה הנאה ליהודים, לישראל על המטה, והתורה לא, זה לא הטענה שלהם. השאלה מי הבעלות של התורה? והם ידעו שלאחר שנותנים את זה למטה יש הלכה: לא בשמיים היא. ואת התורה ציווה לנו משה, מורשה קהילת יעקב. שזה ירושה של... זה לא ש... אין בעיה. זה כמו שבפשטות עם ה־ה־המוכר שרוצה לקנות את הקרקע, אבל בעל המצר טען, טען ששייך לו, הוא יכול לתת לו שיהיה לך הנאה מהקרקע באיזה שהיא, מהפירות או משהו כזה אם הוא רוצה. זה לא פירוש, אבל שאתה תיקח את זה באיזה שאנחנו האניש לא

15:09 דובר 1 שייך לקבל מזה הרווח וההנאה? זה לא, זה לא. זה הטענה של בעל המצר. התורה, התורה היא רק אומרת לא בשמיים. מה פתאום? בפרט שיש מפרשים, מפרש מפרשים, אני חושב האלשיך, המהרש"א ועוד, שעצם הטענה שלהם היה בעצם הפנים של סדר התורה. זה לא רק ביאור לפנים של התורה, הפנימיות אפילו. כי כפשוט העניין של פשט, כמו שלישין סמיץ זין וגשמיות וכל הדברים ששייכים למטה. כמובן שזה לא, זה לא התביעה של המלאכים, אלא מה העיקר של התורה? כמו שהזכרתי, אלפיים שנה קודם התורה, זה הפנים, זה לא גשמיות כי לא היה העולם אפילו, זה קודם העולם. מה זה העיקר של התורה? חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא. למי זה שייך, חכמתו ורצונו של הקדוש ברוך הוא? לאנשים בשר ודם אלא מלאכים. וזה היה, זה היה התביעה. טוב. זה גם כן מזכיר שהדין בכלל, התביעה של הבעל מצר לא על ה-- על המוכר אלא על הלוקח. לכן בזה הרבי עונה איזו שאלה. כתוב בתורה ״צו את בני ישראל״, ״דבר אל בני ישראל״. וידוע תורה וישראל, שכאשר שני דברים קודמים לעולם, תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם, עד שכתוב, עד שכתוב ״צו את בני ישראל״, ״דבר אל בני ישראל״. וממילא מה השאלה בכלל של עצם המלאך? כתוב ״צו את בני ישראל״ כך הרבה פעמים בתנ"ך, אבל מצד דין בר מצרא זה לא נוגע. הטענה בגלל שזה שלנו, תראו כתוב. אתה ה-- המוכר חייב לתת לנו את זה אפילו אם המוכר ירצה לתת לך את זה. זה נוגע ללוקח, לא למוכר. את הטענה לא לקדוש ברוך הוא אלא למשה. זה הרבי מביא. זה מ-- זה מובן. כמה דיוקים גם כן בגמרא.

17:27 דובר 1 על כל פנים, מה התשובה? כי בספרים אלו החיד"א וכמעט האור השלח מיוד ויעקב, גם בשנות-- הרבה מהם בשנות תרל"ח-תרכ"ח. אז בזה יש כמה תשובות בספרים האלו. תשובה ראשונה, שתורה זה מטלטלין, לא קרקע. כל דין בר מצרא שמופיע בגמרא זה לא על מטלטלין. כי מה הטענה של הבעל מצר? שיש מקום-- זה המקום, זה ששכנות אליי. מטלטלין יכולים לקבל מכל מקום. אז אם תורה זה מטלטלין, אין טענה שלה. מה הטענה? תשובה ראשונה. שנייה, עוד תשובה שדין של בר מצרא זה שייך רק במכירה, לא במתנה. ומה נתן? זה היה מתנה. אם מישהו רוצה ל-ל-לתת מתנה ל-למקבל אז זה לא חל הדין של בר מצרא. עוד תשובה שישראל הם קרובים אל הקדוש ברוך הוא, קרובים אליו, ו״בנים אתם לה' אלוקיכם״. הדין של בר מצרא, כל זה בסוגיה בבבא מציעא שם, לא חל בקשר לקרוב וגם לא לבן. זה חל על מישהו שהוא זר, שהוא לא כמו קרוב, קרבות למוכר. עוד תשובה. זה כבר שלוש תשובות. מטלטלין, מתנה, קרובים. שמשה רבנו היה איש האלוקים. כתוב במדרש ״איש האלוקים״, שמחציו מלמעלה היה כמו אלוקים ומחציו למטה היה כמו איש. וממילא יש לו בר מצרא כמו המלאכים, כי הוא דומה למלאך. בקיצור. ו-- ועוד תשובה, והביא עוד תשובה שכתוב שמשה היה ״ויעמד העם על משה מן הבוקר עד הערב״, שמשה היה דן דין אמת לאמיתו, ומי שהוא דן דין אמת לאמיתו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. וגם על שותף לא שייך הדין של בר מצרא. זה גם כן, זה הרמב"ם מביא בדיוק בגמרא שם. אז כל התשובות האלו הרבי לא מקבל כולם. למה? כי אף אחד מהם לא

20:03 דובר 1 נרמז בתשובה של משה רבנו. אם הטענה של בר מצרא אז משה היה צריך להגיד אחד מהדברים האלו. ולא רמז-- אפילו לא ברמז, בכלל לא רמז ש-- אין רמז במילים של משה רבנו לאף אחד מהטענות האלה, שזה מטלטלין או שזה מתנה או שהם קרובים, או שהוא כמו מלאך או שהוא שותף. לא נזכר. ועוד יש עוד מפרשים שמביאים עוד שתי תשובות. כאילו על שני הטענות האחרונות בקשר עם שמשה איש האלוקים, שמשה לא יכול לענות שהוא איש האלוקים, כאילו הוא מלאך, כמו מלאך, כי הוא לא קיבל תורה לעצמו. הוא מביא את התורה רק בתור שליח לבני ישראל, והם לא מלאכים. הם לא איש אלוקים. דווקא משה לבמלל מה זה תשובה שהוא כמו, וגם כן עניין של שותפות. יש כתוב שכל בני ישראל הם שותפים להקב"ה למעשה בראשית, כל האומר ״ויכולו״ הוא שותף, אבל גם בזה לא רמז. אין רמז בדברים של משה רבנו. ואדרבה, לפי זה שהשותף או עניין של איזה דמיון למלאכי השרת, זה היפך מדברי משה. משה רבנו מביא שיש לו יצר הרע ו״למצרים ירדתם״, לא, דווקא דווקא בני אדם ירדו למצרים. כל זה מדגיש ההיפך של רוחני, שהטבע שייך לאלו שהם פה למטה. מה זה? איזה מקום יש לענות על הטענות האלה שאנחנו גם כן עליונים וגם כן רוחניים? זה לא, זה היפך ממה שמשה ענה עליה. וגם כן מביא עוד כמה פירכות על הטעמים. חוץ מהפירכא גדולה שזה לא רמז במילים של משה. לגבי הטעם הראשון, מה? איך יכולים לענות שזה עניין של, שזה עניין של מטלטלין? יש מילתא בטעמא. מילתא בטעמא, שאפילו אם זה מטלטלין לא יכולים לקבל מטלטלין כאלו כמו תורה

22:23 דובר 1 במקום אחר. וממילא אפילו אם זה מטלטלין, זה אותו דבר כמו קרקע, שלא יכולים לקבל את זה ממקום אחר. אז מה זה עוזר לנו להגיד שזה מטלטלין? זה דבר ראשון. דבר שני, בקשר לתירוץ השני, שזה עניין של מתנה. אבל ידוע שתורה גם כן ירושה ומכירה. אז מבחינת הדרגה של מתנה שבתורה, כן, אז לא יכולים לטעון שזה עניין של בר מצרא. אבל החלק של מכירה של תורה, שאנחנו קונים את זה כאילו, אז בזה שייך הטענה. עוד תירוץ. הזכרתי מהאלשיך שהטענה של המלאכים זה לא הפשט שבתורה, זה עיקר התורה, העניין של סוד שבתורה, פנימי של התורה. מה פירוש פנימי? זה פה לא מבחינת פנימי, סוד ולא פשט, אלא העיקר של התורה, שזה עניין רוחני, ומביא את זה שצריכים קצת להבין את זה, כי כל הדברים בתורה, כמו של תורה שבכתב, צד רוחני. יש בזה מאמר ארוך בלקוטי תורה, וגם בצד שזה עניין רוחני וזה עיקר התורה, כי אלפיים שנה קודם תורה לא היה לנו. אמנם לאחר שנבנה היכן נשתלשל הרוחני שבתורה גם כן בגשמיות. אז הטענה של המלאכים הייתה על הסוד שבתורה. אבל התשובה זה שיש דין בגמרא שם: מוכר כל נכסיו לאחד, אין בו משום דין של בר מצרא. שהדין של בר מצרא שייך אם יש רק חלק קרקע קטן או קרקע גדול, אבל רק חלק אחד. וממילא יש הקדימה, דין ודין לשוכר. אבל אם הוא מוכר לו הרבה קרקעות בכל העולם, לא רק במקום זה, גם בעיר אחרת, ובעיר זה, בעיר זה, וזה כאילו מכירה אחת, זה לא שייך. כי מה תהיה התביעה שלו? הוא רוצה את כל הקרקעות? לא, הוא רוצה

24:40 דובר 1 רק החלק הזה. זה לא. אפילו אם הוא רוצה לשלם על זה, כי זה כבר עניין של מכירה אחרת. יש קרקעות אחרות, וממילא זו התשובה. כאילו למלאכים: אתם לא שייכים לפשט של התורה. גם אתם מודים את זה, כי פשט לא שייך למלאכים. כן, ידעו שכתוב מצרים וכולי וכולי. וה' נתן כל התורה לישראל, כל הקרקעות, כל החלקים: פשט, רמז, דרוש. אז ממילא לא שייך עניין של בר מצרא. אבל גם זה לא רמז. אין לזה רמז במילים של משה. זו הנקודה. יש עוד תשובה לתשובה בקשר אם לבר מצרא יש לו רווח מהקרקע הזאת, אבל זה לא נוגע לחיים שלו. אבל הקונה, זה לא לרווח אלא לחיותא דנפשיה. זה נוגע לחיים שלו. תורה זה חיינו ואורך ימינו. זה לא רק לרווחה, זה לא רק רווח, זה נוגע לחיים שלו, וגם בזה אין דין של בר מצרא. אבל גם בזה אין רמז לדברי משה. זו הנקודה, שאין כל זה לא רמוז בדברי משה. וממילא זה כל פלפולים טובים, אבל זה לא שייך פה לעניין של שעכשיו אנחנו מדברים. אז מה התשובה על כל זה? זה מביא, יש עוד דין בבר מצרא, וזה אם הקונה לא קנה את הקרקע רק לרווח, גם לא אפילו רק לחיותא, אלא שרוצה לבנות שם בית, שזה יהיה בית קבוע שלו. אפילו היום יש, יש דינים פה באמריקה, בארצות הברית, שנותנים כאילו הנחות במסים וכולי וכולי, אם זה בית הקבוע שלך, זה לא בית שני לחופש או משהו כזה. אם זה בית קבוע שלך, אז אין דין בר מצרא, כי השני, הבר מצרא, יש לו כבר קרקע ויש לו כבר בית, אלא

27:05 דובר 1 מה הוא רוצה את זה? רק לרווח שלו. ומצד השני היושב על התיבה, זה כל הדין. אבל אם הקונה רוצה לבנות בית, אז אין הדין של בר מצרא. והכוונה של כל ענייני הבריאה, וגם לדעתם גם בסיני. סתירה. אז מה זה? לעשות לו דירה בתחתונים. דירה דווקא, דירה מוכנה שיבוא דווקא פה למטה. וזו התשובה של משה רבנו. וזה בפירוש במילים שלו. זה מה? לא רק הוא פתח את התורה ואמר: אין לכם שייכות למצרים, אין לכם שייכות ליצר הרע, אין לכם שייכות לדירה בתחתונים. ומה כתוב בתורה? אנכי ה' אלוקיך. למה כתוב בתורה אנכי ה' אלוקיך? כי זו הכוונה, שגם במצרים יהיה אמונה שאנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. ובעולם שיש שם יצר הרע וקנאה וכולי, שיהיה לא תרצח ולא תנאף ויהיה שאר מצוות וכו'. שדווקא במקום זה לבנות דירה על פי חוקי מצוות התורה, וזה כל התורה. ממילא אין שייך לזה דין של בר מצרא. ועכשיו זה לא כמו שהזכרתי קודם, שהרבה טועים בפירוש בגמרא. הטענה של המלאכים לא הייתה שלא יהיה הנאה לבני ישראל מהתורה, שזה לא יהיה. שזה לא יהיה הבעלות על התורה. כי ידוע לא בשמים היא, כמו שהזכרתי, וגם כל הדינים בבית דין, אפילו שאין אפילו מזיקים. הסוגיה בבבא מציעא עם רבה בר נחמני. נצחוני בני נצחוני, שההלכה דווקא למטה, לא ברוחניות. הרמב"ם מביא את זה גם כן בהלכה. בכסף משנה כותב שם שזה היה בעת הדין של הנשמה. אבל פסק הלכה לא שייך למעלה, לא בעליונים, כי ידוע פסק הלכה זה עיקר של התורה. זה הטענה של המלאכים, שיהיה עיקר הבעלות למטה ולא להם. זה לא, אבל התשובה שכל זה אין התורה

29:22 דובר 1 זה דווקא לבנות דירה. זה לא רק לפסוק דינים, זה לבנות דירה, וזה שייך דווקא למטה. אז גם פה להיפך. זה לא פירוש שהמלאכים לא יהיה להם הנאה מהתורה, כי גם למעלה בגן עדן לומדים תורה גם היום, וגם מלאכים לומדים תורה ויודעים את התורה, אלא מה? זה לא הבעלות שלהם. כי למה? כי אין להם דין של בר מצרא פה, בגלל שהדירה, הבית, בונים פה למטה דווקא. אבל פה נשאר עוד שאלה. סוף סוף המלאכים הם רוחניים והתורה זה רוחניות. ממילא יש להם את הדין של בר מצרא מצד זה. אין הכי נמי שמצד דירה נותנים את זה ללווה. אבל מה התשובה בעצם העניין? הם גם כן רוצים לבנות בית ברוחניות. אז פה צריכים, ואז כבר יש בפנים הסדר, סידור, שלא יכולים לבנות בית למעלה. כי זה בית להשם. זה דווקא למטה פה. דירה לעצמו, זה בתניא כתוב פרק ל"ו, שהכוונה דווקא למטה, לא למעלה. יש בזה הרבה פירושים בחסידות. מה הפירוש בדיוק? אבל איך שמפרשים את זה, זה ירידה מאור פניו יתברך. למעלה לא שייך לבנות בית. אז כי לימא, אם הבר מצרא טוען שיש לי פה קרקע ואני רוצה לבנות בית גדול, שאני צריך גם כן הקרקע שאתה רוצה למכור. איזה יצור רבא לא מביא את זה. אני סתם מביא דוגמה, אבל זה שייך רק אם אתה שייך לבנות דירה. בניין למעלה הוא לא שייך לעניין של בניין דירה, כי דירה זה לעצמו. הוא עצמו לא נמצא בעליונים, ובזה לכאורה העיקר החידוש של הרבי בכל הסוגיה הזאת, כי סוף סוף, כמו שהתחלתי, השאלה היא מה גודל של

31:29 דובר 1 תורה רוחנית זה ודאי לא גשמי. זה לא, חס וחלילה להבדיל, זה לא עניין של חכמה, חכמת העולם. כמו לדוגמה חכמת רפואה, חכמה של, להבדיל להבדיל, חכמה בגויים, תאמין; תורה בגויים, אל תאמין. זה בוודאי עניין של השם, של השם. אבל מה זה פירוש תורה של השם? יכולים להגיד לפי המלאכים שזה תורה רוחנית. יש, כמו שכתוב, תורה דאצילות, תורה דבריאה. שלומדים תורה, זו תורה רוחנית. ואפילו אחרי כל הפלפולים האלו, סוף כל סוף התורה זה לא רק קודם, אלא זה לא שייך לגשמיות בעצם, עצם התורה. אדרבה, כשדוד ״זמירות קרית להו״, הוא על כך היה נענש. למה? כי תורה, לא אפילו שייך להגיד, לקרוא את זה זמירות של האדם. כי זה, כמו שכתוב בחסידות, כי זה השעשועים לפניו. בקונטרס אחי[?] דיבר על מה שקוראים לזה ״דוד זמירות קרית להו״, שתורה זה השעשועים לפניו. ״ואהיה אצלו אמון״, זה עניין של הקדוש ברוך הוא, שעשועים של עצמו יתברך. אז לקרוא את זה זמירות היה לי, ככה, שזה משהו אפילו, אפילו זה משהו בשביל האדם. זה לא עניין של תורה. תורה זה עניין של הקדוש ברוך הוא. זה תהילה של הקדוש ברוך הוא. אם אומרים, יכולים להגיד שזה איפה המקומות של תורה? בעולם הרוחני. אלא מה? שכמו שממשיכים גילוי אלוקות מהאצילות גם בעשייה, אז גם התורה יש לנו קצת הנאה. אבל כשאומרים שדירה, שצריכים לבנות דירה, בניין, וזה הכוונה בעצמו, זה למעלה אפילו מרוחניות. כי ידוע שהרוחני זה לא עצמו. רוחני זה גם כן חלק מהבריאה, כביכול. אין סוף, אין סוף זה ערך לגביו[?]. אפילו הדרגה הכי גבוהה, והכוונה של דירה בתחתונים זה דווקא בעצמו יתברך.

33:33 דובר 1 למעלה אפילו מרוחניות. זה הנקודה. אם אומרים, הטענה במינה של המלאכים, מבינים במינה. לכן התורה זה עניין של רוחני, אבל לא; תורה זה עניין של עצמו. אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד. תורה זה עניין של עצמו. איפה בונים בית לעצמו? ואיפה הכוונה של עצמו? דווקא בדירה בתחתונים, דווקא. ועליונים זה ירידה לפניו יתברך, מאופן של יתברך. אם ממילא זה לא שייך למעלה, אז הבר מצרא אפילו לא נמצא. הבר מצרא יש, אבל לא הסוף. אז לכן זה לא כתוב בשיחה. אבל כנראה שקדימה את ההנחה. מה שמצטט שם, שזה הסוף של הגמרא, שהמלאכים נעשו אוהבים של משה רבנו. למה? כי אחרי ששמעו שהוא מביא להם עלייה, כי הם בעצם ירידה מריבונו של עולם יתברך, והוא מביא להם עלייה על ידי הדירה, בוודאי זה צריך להיות אוהב שלך, זה לא שונא שלך, לא מנגד. אדרבה, הוא מביא לך עלייה, והוא מביא הכוונה פה למטה גם לעליונים. כמובן יש להעיר בזה, אבל כשלומדים השיחה בלקוטי שיחות חלק ח׳, אז אחרי, כמובן, אם לומדים ביגיעה, מוצאים דברים. אבל אני חושב שכשקדימת ההנחה וגם כן השיחה הזאת, מבינים בדיוק של זה. יש חידושים גדולים פה. זה לא רק החפץ שהרב מביא עוד דין בבר מצרא, שכל המפרשים האלו מביאים דין של מתנה, דין של מחילה ודין של קרוב, קרובשפט ושכנות וכו׳. שיש בזה חידוש נפלא, וגם להבין את הגמרא באופן אחר לגמרי. זה לא רק סתם הגמרא. הגמרא הזאת מביאה לנו העצם, מה זה תורה. זה השאלה. זה לא סתם, כאילו, מילתא דבדיחותא, זה מלאכים היו להם טענות והיו הרבה דרשות. זה, זה הולך כי זה הפתיחה. מלאכים

35:30 דובר 1 יש להם טענות. למשה יש לו תשובה. זה עצם המלאכים טוענים מה שרוחני צריך לטעון, שהם מסוימים חושבים שהם קרובים לקדוש ברוך הוא, שהם קרובים יותר לתורה. והתשובה: לא. תורה זה לא שייך לעליונים בעצם. תורה זה עצמותו יתברך. תורה זה לא רק גילויים ורוחני. תורה זה בעצם תורה של הקדוש ברוך הוא. ואיפה זה נמצא? כשבונים דירה. זה גם כן מביא, כשמשמע גם כן, והנגלה בזה. למה תכף כשבונים בניין או דירה אין שייך בר מצרא? הוא יכול לטעון: אני אתן לך כסף, תבנה בניין באיזה מקום אחר. אתה רוצה דירה? אני אתן לך כסף, הבר מצרא יכול לטעון. כי יש משהו מושרש בעצם האדם, כמו שמביא שם, שה... שאין אדם בלי דירה. הלא שם בגמרא: אין אדם בלי קרקע, והרב גם מביא שקרקע זה דירה. והרב יוסף ענגיל, כי גם באותה גמרא אין אדם בלי אישה, אין אדם בלי קרקע או בלי בית. שזה בית, זה מגיע לשורש האדם, בדוגמה לאדם העליון. ובמאמרים כתוב, טוב, טוב, שמא ג׳ סוף שג׳, שהרצון בעצם של אדם, שהוא צריך בית, לא רק לשמור מהגשם ומהשמש, אלא שיהיה לו עצם האדם בבית, זה מושרש בזה ש... שהקדוש ברוך הוא יש לו דירה בתחתונים. על כל פנים, בסוף השיחה, טוב של חי, הרב הזכיר ככה שזה יהיה השתתפות בכינוס תורה, ויש בזה דברים על פי נגלה וגם דברים על פי חסידות. זה אפשר שיכולים להבין המילים כפשוטן. אבל כשהרב אומר בפירוש שיש בזה דברים שבנגלה, דברים שבחסידות, יכולים לפרש לא רק דברים, אלא יש חידושים בנגלה ובחסידות. ולפי מיטב ידיעתי, כפי שהסברתי את זה, יכולים להבין על כל

37:31 דובר 1 פנים במקצת, הסוגיה הזאת של מה זה תורה, מה זה גדר של תורה. ואם יהיה זמן, יכולים לחפש וגם כן להשוות בעוד ספרים, ספרי, ספרי נגלה, ספרי חסידות. מה זה גדר של תורה על פי נגלה? ולדעתי בוודאי יש בזה חידושים שיכולים להוסיף בכל הסוגיה הזאת של מה זה תורה. אז, אז כדאי לסיים שבמקום שצריכים לחפש שיחות בשנים הקודמים, טוב שחי איזו שנה, שיהיה כבר הרבי פה איתנו לפני חודש ניסן, לפני, לפני ג׳ תמוז, כך רציתי להגיד, לפני כל הזמנים, ויהיה ״תורה חדשה מאיתי תצא״, ודאי יהיה כינוסים גם אז. מן הסתם הרב רובכובסקי יהיה שם גם יושב ראש, והרב מנשה קיטו[?], ואהבנו. לחיים, לחיים. כן. ונזכה מיד והוא יגאלנו.

38:37 דובר 2 יישר כוח, וגם חג שמח. עכשיו נבקש מהמרצה הרב רבי שייע גוין[?], שהיה אני מחוזי שטרא[?], רבנו שייע.

00:00 דובר 1 ורוקובסקי[?] יש שם גם יושב ראש, והרב מנשה קיטו[?]. אה, והרב חיים חיים[?]. כן, זה. ונישקה מיד והוא יגלה אם.

00:16 דובר 2 יישר כוח. מרגלי החדר[?]. סימן. עכשיו נבקש מהמורד לאסרה[?], הרב אבישי רוין[?], שיהא לנו לחיזוק שיתיר. רזון וישיבה.

00:44 דובר 1 יישר כוח.

00:48 דובר 2 אחי.

00:48 דובר 1 אני זוכר, פעם הייתי באיזה כינוס, ודיבר אחד הנואמים, דיבר איזה עניין בקודשים. אחרי שהוא גמר, אני חושב שזה היה בשבועות, אחרי שהוא גמר קם מישהו אחר לדבר והוא אמר שעד עכשיו דיברו קודשים, לומדות, פלפולים. אני אדבר, הוא אמר, סידור, פשט בסידור. שווה לכל נפש. לא בטוח. יכול להיות שזה שדיבר קודשים אמר את הפשט, וזה שדיבר סידור דיבר לומדות ופלפולים. אבל בקשר לענייננו, אז ננסה בעזרת השם לעשות כאן איזון בין קודשים לסידור. מצד אחד הרי הרב רוצה שנדבר על עניינים של ימות המשיח. ומצד שני אז יש בזה השלכות גם בסידור, איך שאומרים את הסידור. עכשיו חג השבועות אזלינן מיניה, וכל מיני קורבנות בקשר לחג השבועות. ולמרות שחג השבועות אזלינן מיניה, אנחנו רק בימי התשלומים של חג השבועות. יש חידוש עצום של הרבי, נדמה לי בתשמ"ז, שאומר שבימי התשלומים אפשר להשלים את כל הקורבנות של שבועות. הרי בפשטות ימי התשלומים זה לקורבן יחיד, לא על עולות ראייה, שלמי חגיגה וכדומה. נדמה לי, אם איני טועה, שהרבי דיבר על להשלים את הקורבנות של החג, קורבן ציבור, בימי התשלומים. וזה מתקשר גם עם כל העניין שמובא בכל מיני ספרים שאת כל הקורבנות שהיינו צריכים לעשות בזמן הגלות אז נקריב אותם גם. אפשר לקשר ואי אפשר לקשר, אני לא יודע. בכל אופן, כיוון שאנחנו נמצאים בימי התשלומים והיה רק עכשיו חג השבועות, אז יש משהו בסידור שמאוד לא מובן. בסידור חב"ד דווקא. בסידור בתפילת מוסף, שהוא הרי כנגד קורבן המוסף, מזכירים את קורבן המוסף של חג השבועות. אז אומרים את מוספיהם כמדובר, שזה נוסח שווה בכל חג, ומנחתם ונסכיהם, ומוסיפים שעיר לכפר, שזה בכל חג

03:11 דובר 1 יש קורבן חטאת, ושני תמידים כהלכתם. אז בנוסח חב"ד כתוב שבשבועות אומרים שני שעירים לכפר. למרות שיש ספרים שזה מובא בשם נוסח ספרד, אבל זה לא נוסח ספרד. זה נוסח של האר"י ז"ל. בכמה ספרים קדומים שכותבים נוסח ספרד, הכוונה לנוסח של האר"י ז"ל. אין, אין נוסח אחר שם, זה חידוש של האר"י ז"ל. למה האר"י ז"ל אומר להגיד שני שעירים? חשבון פשוט: כי בפרשת פנחס מובא קורבן הציבור של שבועות, וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' וכולי וכולי. אחרי זה יש גם בפרשת אמור רשימה של קורבנות שמביאים דווקא גם בחג השבועות, אבל זה קשור עם שתי הלחם שהיו מביאים. שתי הלחם מהחדש, הביאו את זה, שבעה כבשים ואילים שניים, ושם גם כתוב שהביאו שעיר לחטאת. נו, חשבון מתמטי פשוט, אומרים שיש שעיר בפרשת אמור ויש שעיר בפרשת פנחס. זאת אומרת שביחד יש לנו שתיים. זה שני שעירים. השאלה הפשוטה: יש כמה וכמה שאלות על החידוש הזה של אלטער רבי, שמשום מה, למרות שאנחנו עוברים בתוך שתים עשרה ביד תורה בשאר הכל, יש כמה ספרים שמדברים על זה ממש בקיצור, ועד היום הזה אף אחד לא טיפל בשאלות הללו בצורה רצינית. כל כך, כמה וכמה שאף אחד לא מצא מקור לנוסח של אלטער רבי. ולא רק זה, יש ברש"י שם שכתוב לא להגיד ככה. אז יש בזה כמה וכמה שאלות. דבר ראשון, אם אנחנו צריכים להזכיר את הקורבנות של פרשת אמור, אז לא רק עוד שעיר. יש עוד אילים ועוד כבשים ופרים. יש רשימה שלמה. אלטער רבי הוציא את השעיר כך שיוכלו להגיד שני שעירים לכפר. אבל למה לא להגיד ושבעה כבשים ושתי הלחם? דבר שני, שתי הלחם זה לא קשור

05:09 דובר 1 למוסף. שתי הלחם, הקורבנות שהביאו לשתי הלחם, זה בכדי להתיר חדש. הרי עד שבועות אסור להשתמש בחדש לבית המקדש. לא להדיוט. להדיוט מותר כבר מיום שני לפסח. לגבוה אסור להשתמש בתבואה חדשה, והקריבו קורבן מיוחד להתיר חדש. זה לא קשור לשבועות, לא מוזכר בכלל את המילה שבועות בפרשת אמור. המוסף זה קשור עם קורבן המוסף. זה לא קורבן מוסף. אז למה צריך להזכיר את זה? בבעלי התוספות האשכנזי, בעלי התוספות שמודפס בכל החומשים בפרשת פנחס, מובאת שאלה למה לא אומרים שני שעירים? ושם כתוב שלא צריך להגיד שני שעירים. והתוספות מסביר שם שמה שהביאו לשתי הלחם הביאו ביחד עם תמיד של שחר. זה לא קשור למוסף. נו, אז יש כאלה חסידים שמעדיפים להגיד שהתוספות אומר לא להגיד, אבל אומר כן להגיד. ואדרבה, יש פיץ[?] שאלטער רבי, אנחנו לא הולכים כפי התוספות. וזה וזה וזה בזה מתבטא החסידישקייט. יש מכתב ידוע של הרבי שהרבי כותב שיותר חסידיש לומר שיש מקור ולמצוא את המקור למה שהרבי אמר, מאשר להגיד שהרבי חידש דבר מעצמו. מעניין, הרבי לא אומר שזה יותר נכון, זה יותר, זה השיטה הנכונה. הוא אומר שזה יותר חסידיש. שחסידישקייט מביא אותנו להגיד לא שאלטער רבי חידש כאן משהו, אלא שיש לזה מקור. אז איפה כתוב להגיד שני שעירים לכפר? הדבר הראשון, לפני שמגיעים למקורות, הקושיה של התוספות שואל על שני שעירים לכפר, הוא שואל ששתי הלחם הביאו בבוקר, לא קשור למוסף, ביחד עם שחרית. אז דבר ראשון, יש גמרא מפורשת שכל המוספים הביאו בבוקר. השאלה איך לפרש את הגמרא. הגמרא ביומא אומרת: למה כתוב בכל קורבן המוסף ״מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד״? אז הגמרא אומרת

07:18 דובר 1 שמלבד עולת השבת הכוונה שזה בא ביחד עם תמיד של שחר. אז מה תוספות שואל? שאי אפשר להגיד שתי הלחם כי הביאו את זה בבוקר. נו, כל המוסף גופא מביאים בבוקר. נו, יכול להיות שלתוספות יש פירוש אחר בגמרא. בסדר, אבל נו, לרב יש מספיק. הוא יכול לסמוך על הגמרא כמו ששאר הראשונים מפרשים. חוץ מזה, תוספות אומר שלא צריך להזכיר במוסף דבר שמביאים בבוקר. נו, במוסף הרי מזכירים גם את התמיד של שחר גופא. הרי נסתכל בסידור, כתוב: ״ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, תמידים כסדרם״. ובסוף מזכירים את הקרבן. מה פתאום מביאים כאן קרבן תמיד? עשינו כבר הקרבנות, אבל היום בבוקר עשינו פרשת תמיד בתפילת שחרית. באמצע מוסף אתה מזכיר עוד פעם תמידים כסדרם. נו, תמידים כסדרם זה אפשר להגיד זו בקשה כללית שאנחנו רוצים שיהיה לנו בית המקדש ואז יהיה לנו כל מיני כבשים של תמיד, של מוסף, והכול יחזור לאיתנו. אז זה לא יכול להיות הפשט, כי גם אחר כך כשמזכירים את המוסף בפרטיות אומרים: ״כבשים... כמדובר... ושני-- ושני תמידים״. אומרים לו שני תמידים, כי חסר לך של שחר, תמיד של בין הערביים. מה פתאום אתה מביא לי שני תמידים? אני יודע שמביאים כל יום שני תמידים. אתה לא צריך להזכיר את זה עכשיו. הזכרתי את זה בבוקר, ולנוסח שלנו אומרים קרבנות גם במנחה. מה זה חשוב כאן? סימן שזה חשוב להביא את הקרבן תמיד גם. לא זה בלבד, יש משהו הרבה יותר חזק מכל זה. בשולחן ערוך כתוב שאחד שהוא לא התפלל כל מוסף

08:52 דובר 1 רק אמר משפט אחד קצר, ״ונעשה לפניך תמיד וקרבן מוסף״, הוא לא זקוק לכל הפסוקים, הוא יצא. אז פותחים את השולחן ערוך, אדמו"ר הזקן, שולחן ערוך, שכתוב שהוא אמר ״ונעשה לפניך תמידי היום וקרבן מוסף״. זאת אומרת, גם הנוסח הכי בדיעבד, שאומר רק את המשפט הקצר, תמציתי את זה, כי אין לו סידור. הוא אומר, רק מתפלל שמונה עשרה הרגיל של, של חול נגיד. כן, בעצם אפשר להתפלל י"ח ברוך ה' גם בשבת וחג. והוא אומר ״ונעשה לפניך קרבן היום״, לא זוכר את המילים המדויקות, ״מוסף היום ותמידי היום״. מה תמידים? זאת אומרת, גם הנוסח בדיעבד צריך להזכיר את התמידים. זאת אומרת שהתמיד מאוד קשור, קרבן תמיד קשור. אז-אז-אז הדעת זקנים שואל על, על הנוסח של אדמו"ר הזקן, הוא לא מביא את אדמו"ר הזקן, הוא שואל שזה קשור עם הבוקר. אומרים כל המוסף כובע זה קשור עם הבוקר בצורה מאוד הדוקה. למה באמת צריך להזכיר את התמיד? אז לכו על הפשט הפשוט, כי זה המהות של קרבן מוסף. קרבן מוסף הכוונה שכל יום אתה מביא תמיד והיום אתה מוסיף. אם אתה לא מדגיש את הקרבן תמיד חסר בעצם העניין של מוסף. מוסף הכוונה שאתה, יש לך קרבן תמיד, אתה מוסיף על זה. כלומר, אנחנו כולנו הרי לומדים רמב"ם, אבל ספר המצוות, הלשון של הרמב"ם זה מאוד מודגש. הרמב"ם כותב: להוסיף ביום השביעי, להוסיף בראש חודש, להוסיף בעצרת, להוסיף בסוכות. כל פעם שמזכירים את המוסף, להוסיף. זה פירוש מוסף, להוסיף. יש רש"י ביומא שרש"י מדגיש, מסביר הגמרא ביומא, שאולי עוד נחזור לזה. הגמרא אומרת שיש חובת היום, יש מוספים. אז רש"י, בכלל קשה מה זה חובת

10:38 דובר 1 היום? מה זה מוסף? אומר רש"י: כל מקום שכתוב בתורה ״מלבד עולת״, של עולת התמיד, זה פירוש מוסף. מוסף הכוונה שכתוב את זה בפסוק שזה מלבד עולת התמיד. זה הפירוש של מוסף. יש בזה השלכות למעשה. חוץ מההשלכה שאמרנו שמזכירים תמיד, וגם בנוסח התמידים, לעשות פייס. לדעת איזה כהן יזכה. אז עשו פייס לכל הדברים שיש, אבל הפייס, זה שזכה בתמיד זכה גם במוסף. זה-זה-זה-זה יש קשר ישיר. אתה עושה תמיד אז אתה צריך לעשות גם, זה כל העניין של המוסף. אתה עושה את התמיד ואתה מוסיף על זה משהו לכבוד החג. ״מקרא קודש והקרבתם״, אתם מביאים משהו מיוחד. אז נחזור לאדמו"ר הזקן. אז כל השאלות שהדעת זקנים שואל על הנוסח הזה, לא הכריחו את אדמו"ר הזקן להגיד שכן אומרים. לדעת זקנים כנראה יש שיטה אחרת. בסדר, אדמו"ר הזקן סובר שמקריבים את המוסף בבוקר וכו'. אבל יש גם מקורות, יש בבעלי התוספות, יש כל מיני סברות. יש דעת זקנים למשל, ספר שנקרא דעת זקנים, זה לא ספר חדש. בדעת זקנים כתוב: ״וראיתי לרב״, אני לא זוכר את השם כרגע, הרב יצחק בר ברוך, שהוא היה אומר בשבועות שני שעירים לכפר. מצאנו מישהו שאמר ככה, והוא כותב למה לא נראה לו להגיד ככה? אז זאת אומרת, הייתה כבר מחלוקת. היה אחד מראשוני שמה בדעת זקנים. אצלנו במקובלות גדולי ה... זה כל ה... כל המלאכתי. הרי של היום מביאים נוסח אחר. אבל בתוספות כתוב לא להגיד. נו, זה כאילו משווים: יש תוספות ויש חב"דניקים שהולכים מול-- נגד תוספות. אבל דעת זקנים למשל, שם מובאת מחלוקת ראשונים. כתוב שהרי"ף, לא זוכר מי שאמר את זה, ולא נהירא, ולא נראה.

12:27 דובר 1 יש גם ספר שנקרא ספר האגור. גם ספר מאחד הראשונים. שם מובאים שני אנשים שאמרו ככה. נו, זו רשימה גדלה. עכשיו שם כתוב אבי מורי. אני לא יודע מי זה אבי מורי, לא עשיתי את ה-- את המחקר, ועוד איזה ראשון, ושם כתוב גם לא להגיד. בסדר, אז יש כאן מחלוקת. אז אדמו"ר הזקן מצא מספיק מקורות להכריע כפי השיטה הזאת. אני לא הסתכלתי. חשוב אולי להסתכל. יש ספר שנקרא תוספות השלם. אחד בשם גליס, שהוא עשה עבודת מחקר להביא את כל כתבי היד של התוספות. יש פשוט ספר מאוד... נדמה לי שיש כרך לכל פרשה. חמישים ושלושה, חמישים וארבעה ספרים כמעט. אין לי את התוספות עכשיו לפרשת פנחס, שם מובאות כל מיני נוסחאות של הראשונים. אולי אפשר למצוא שם עוד כמה שאומרים שני מוספין לחג, ופשוט אה, כל ה-- כל ה-- ממש כל אלו של היום שמביאים, מביאים את זה כאילו שיש אדמו"ר הזקן מול התוספות. וחב"דניקים הרי כותבים לחיזוק: יש רק אדמו"ר הזקן, אין אף אחד אחר. אבל יש מספיק שאומרים ככה. בעצם אפשר למצוא לזה מקור גם ברמב"ם. הבעיה שברמב"ם של היום אי אפשר לדעת שום דבר, כי יש כל מיני שינויים בכתבי יד מ-מ-מרמב"ם אחד לשני. אבל ברמב"ם כתוב, תלוי איזה רמב"ם אתה משתמש, "ואת מוספי". אז מעניין ש-ש-שיש רמב"ם שכתוב על כל הקרבנות, על כל החגים, "ואת מוספי". יש רמב"ם שעל כל הקרבנות כתוב "ואת מוסף". אבל בכתבי יד של פעם רואים שהיו הבדלים בין הקרבנות. יש ספר שנקרא חקרי לב, אחד מגדולי הספרדים, שהוא ספר שמאוד קשה להחזיק ביד, כי פשוט מאוד קשה לקרוא מהאותיות של הספרדים שנדפסו ב-ב-בלא יודע, ב-ב-בחושן או כך דומה. מי שפעם החזיק את הספרים

14:15 דובר 1 הללו יודע שלא הוציאו את זה באותיות אה מרובעות נורמליות, וזה הם מאריכים כ-כ-- דפים על גבי דפים, ושם נכנס לפלפול שלם. למה בחג מסוים כתוב ברמב"ם "מוספי" ואחד אחר כתוב "מוסף"? מכיוון שאין לו מהלך מאוד טוב אז הוא רוצה להגיד שיש אולי טעות דפוס. אולי בראש חודש זה צריך לכתוב ככה ואחרת-- אבל בטוח שבכתבי יד בשבת היה כתוב "מוספי". בראש השנה היה כתוב "מוספי" ושבת היה כתוב "מוספי". ואחרים תלוי לפי איזה כתב יד. אז ראש השנה אנחנו יודעים שהיו שני-- "מוספי", כי יש שני שעירים. יש שעיר-- יש גם מוסף של ראש חודש ומוסף של ראש השנה. אז זה יש תוספות שלמים ואדמו"ר הזקן בשולחן ערוך על זה. איך מזכירים את הראש חודש בראש השנה? אז זה "מוספי". למה בשבת יש "מוספי"? מה יש בשבת? אז לקחו מהכתבי יד-- אז הרמב"ם של היום הם כתבו "מוסף" בכל דבר. בזה יש בזה גם מקום. כי להגיד "מוסף" בכל חג, הפירוש שאם אתה מביא נגיד שבעה כבשים, אז זה "מוספי" כל כבש. תלוי איך אתה מפרש את המילה "מוסף", יכול להיות כל הקרבנות, לא רק שיש שני סוגי קרבנות מוסף. אז יש, כמו שאמרתי, יש בכתבי יד שבשבת מוזכר "מוספי". זאת אומרת קצת מקור לשיטה של אדמו"ר הזקן. כן, אבל בכתבי יד מאוד קשה להבין. אז אז נעזוב את הנושא הזה. אז בואו נבין קצת את השיטה של אדמו"ר הזקן. הרי מפורש ב-ב-בכמה וכמה מקומות ששתי הלחם זה לא מוסף. שתי הלחם, כמו שהזכרנו, לכאורה הפירוש בשתי הלחם הוא שזה להתיר החדש. עכשיו יש בזה כמה שיטות, אם זה להתיר החדש או החדש ניתר על ידי שתי

16:03 דובר 1 הלחם. יש בזה למדנות, יש שיחה שלמה של הרבי, אבל בפשט שתי הלחם, בואו ניקח רמב"ם. רמב"ם הלכות תמידין ומוספין, עוד מעט נלמד תמידין ומוספין. אז הרמב"ם כותב: "בכל חג מביא", זה הקרבן של החג, "והוא בכלל המוסף. ועוד מקריבים ביום הזה". זה לא מוסף, זה שתי הלחם. והוא אומר, בפרשה זה ויקרא. לא, לא צריך ללמוד רמב"ם, יש הלכות חמש למקרא וללמוד חומש. מוסף מוזכר בפרשה מסוימת של פרשת המוספין. זה פרשת פנחס. יש עוד פרשה, פרשת אמור, זה פרשת המועדות. זה לא פרשת מוסף, שם מוזכר עצם העניין של היום טוב, אז שתי הלחם מובא באמור, זה לא מובא בפנחס. זה לא מוסף בפרשה, זה לא מוסף. הרי אנחנו רואים, יש גם ביום השני של פסח יש גם קרבן מיוחד שהביאו, ספירת העומר, קרבן העומר. אנחנו לא מזכירים בתפילה ביום השני של פסח. אחרי שאומרים "בחודש הראשון", אז בארץ ישראל אומרים "והקרבתם אשה לה' על המועד". לא אומרים את הפרשה "כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר" מנחה. בארץ ישראל לא מביאים את הכבש לעומר, לא מזכירים את זה. למה לא מזכירים את הקרבן? וגם בקריאת התורה, קריאת התורה, יש את כנסת הגדולה. זה יש. יש משהו מזכירים במוספין ויש מזכירים בקריאת התורה. השאלה מה יותר חשוב מבחינה היסטורית מאוד קשה לדעת, כי מצד קריאת התורה זה כנסת הגדולה. נוסח התפילה, תיקון של כנסת הגדולה. מצד שני, לאו דווקא שאלה של כנסת הגדולה רצו לתקן שיגידו את הפסוקים. זה יכול להיות שזה עניין של מינים ונגיע לזה עוד מעט. אבל קריאת התורה זה כנסת הגדולה. הגדולה תיקנו. זאת אומרת לא קריאת התורה בכלל. קריאת התורה להוציא

17:57 דובר 1 ספר תורה שני בחג, ולהזכיר את הקורבן של החג, זה את הכנס הגויים. אז בכל חג מוציאים עוד ספר תורה ואומרים: "ובחודש הראשון..." ובסוכות יש יום השני, יום השלישי, כל יום איזה קורבן אחר וכולי וכולי. בעשור לחודש ביום כיפור. נו, אז ביום השני של פסח נוציא ספר תורה ונקרא קורבנות? אף אחד לא עושה את זה. למה לא? זה שאתה מביא בחג משהו מסוים, זה לא אומר שאני חייב להוציא ספר תורה בשביל זה. מוציאים ספר תורה בגלל המוסף. קורבן מוסף מוציאים ספר תורה. אם זה קורבן עומר, קורבן שתי הלחם. יש גם ביום כיפור קורבן מסוים שמביאים לעבודת היום, בכלל של יום כיפור, לא קשור לקורבן מוסף של יום כיפור. לא קורבן מסוים, כי הרבה קורבנות ביום כיפור, לא מוציאים ספר תורה בגלל זה. אז למה, שאלת הרבי, יוציא לנו את השעיר של שתי הלחם, יכניס אותו בספר תורה של החג, אם זה לא חלק מהמוסף? כל שתי הלחם וגם השעיר לא. אז לפני כן בוא, בוא, בוא נתעכב קצת על נוסח הסידור. בסידור אנחנו אומרים, מזכירים את הקורבנות של החג. בחג יש לנו נוסח שווה בכל חג: "ומנחתם ונסכיהם כמדובר". אז זה נראה כאילו שהתעצלו להכניס שם כל הפסוקים. במקום להגיד "ומנחתם ונסכיהם כמדובר" אפשר להגיד גם "ומנחתם שני עשרונים". אפשר להגיד כל חג, כל השאר יש להגיד את הקורבן, מנחה, "ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם". לא, זה נוסח "ומנחתם ונסכיהם כמדובר". לא מזכירים את אלו, לא מזכירים את זה מהפסוק. יש בזה גם חילוקים בין נוסחאות, נוסח התוספות. נוסח ברור, שוב לא ניכנס לזה, אבל כל אחד מבין שיש הבדל משמעותי

19:50 דובר 1 בין פסוק שאתה מזכיר בתפילה לסיפור דברים בתפילה. אם אומרים בתפילה "כמו שכתבת עלינו בתורתך על ידי משה עבדך", אתה הולך להזכיר פסוקים. אם אתה אומר "ומנחתם ונסכיהם כמדובר", כמדובר, מדובר שכך צריך לעשות. לא מזכירים כאן פסוק. אז פשוט, מה, מה יותר עקרוני כאן בתפילה? איפה שאתה מזכיר את הפסוק. אם אתה רק עושה תמצית קצרה מכל הפסוקים, זה כנראה לא כזה חשוב. אז מנחות ונסכים מבינים, המנחה והנסכים זה לא עיקר הקורבן. אדם מביא קרבן היום ויכול להביא נסכים לאחר עשרת ימים. אחת ההוכחות שאפשר להגיד קריאת שמע בלי תפילין, כי זה כמו זבח בלי נסכים, נו. אז מילא מנחות ונסכים זה לא עיקר כאן. לשם מה במפורש רוצים להזכיר את הקורבן? כל המנחה והנסכים מזכירים ככה, בדרך אגב, אבל אסור לחבר. למה הוא פחות חשוב? למה לא להגיד את המילים? "ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם", מי סני לן לישנא דקרא? אסור להגיד את המילים של הפסוק? יש שיחה של הרבי, שזה לא קשור לכאן, שאומרים קורבן פסח, יותר חשוב להגיד פסוקים שמספרים איך הקריבו את זה. זה לא קשור לכאן. צריך לקרוא בפסח ומספרים איך הקריבו. אבל כל אחד, כל מי שיש לו מוח בקודקודו, אפילו בן, בן, בן חמש שנים למקרא, מבין שאם אתה בתפילה מזכיר פסוק או שאתה לוקח את הפסוק ואומר איזה קיצור או משהו תמציתי, כמובן שהפסוק הוא יותר עיקרי. וכך גם בראשונים. יש הרבה ראשונים שכותבים שהמקראות הם עיקר הקורבנות, עיקר הקורבנות, זאת אומרת בתפילה. אז למה חלק מס... יש מכתב של הרבי, מאוד ידוע, שיש בזה כמה פירושים במכתב של הרבי. לא ניכנס לזה. הרבי כותב את פסוקי

21:37 דובר 1 מוסף אינם עיקר מתפילת מוסף, כידוע, ויש אחד שרצה להגיה, לכתוב במקום "אינם עיקר" "הינם עיקר". זה מכתב של הרבי, לפרש פירוש אחר, אבל פשט "אינם עיקר" הכוונה כפשוטה. למה אינם עיקר? כי בדיעבד אפשר לצאת ידי חובה בלי להגיד פסוקים, אבל צריך להגיד את הפסוקים. אז תראה, כותב צריך להזכיר, שצריך להזכיר פסוקי הקורבנות. יש מקום שאלטער רבי כותב "נהגו". יש קצת סתירה. אלטער רבי כותב במקום אחד שצריך להזכיר את הפסוקים, במקום אחר הוא כותב שיש מנהג להזכיר פסוקים. אם יש מנהג, זאת אומרת שלא חייבים, זה רק צריך. הכוונה שזה. ובזה גופא יש גם עוד סתירה. לכאורה הפירוש הפשוט למה אומרים חסידים "כמדובר" על פי פשט? מה הבעיה? תגיד, אם נגיד לכל אחד להגיד רשימה שלמה של פסוקים, הם מסתבכים ככה, כל כך הרבה, כל אחד בסידור אחד. זה עם סידור אפילו. אחד מזכיר של פסח, של סוכות. הם מתבלבלים לגמרי. אני אתחיל להגיד רשימה של מנחות ונסכים לסוג אחד, אז עשו איזה נוסח כוללני לכל החגים, "ומנחתם ונסכיהם". אף אחד לא יתבלבל. הרי הספרדים בעצם הם לא אומרים פסוקים. למה? שלא יתבלבלו. חוץ משבת. שבת, "וביום השבת", זה אומרים כל שבת, אז אף אחד לא מתבלבל. ואשכנזים גם לא מתבלבלים, שתים עשרה פעמים בשנה, הם חושבים שכנראה שאף אחד לא יתבלבל, אבל מחג לחג משתנה הנוסח. אז מתבלבלים, אז הספרדים אומרים בדיעבד זה כשר. בסדר, נעשה בדיעבד. אז אשכנזים מקפידים דווקא כן להגיד. אז אפשר להגיד שזה הפשט, שלא יתבלבלו, אבל יש לזה כמה שאלות. אם לפרש ככה, לכאורה אלטער רבי פוסק שצריך להגיד את הפסוק מתוך הספר. כי אסור להגיד אממ... אלטער רבי פוסק...

23:27 דובר 1 כותב אסור. הוא כותב בסימן מ"ט. כלומר, שיש הלכה שאסור להגיד תורה שבכתב בעל פה, תורה שמצוות בעל פה. אז האדמו"ר הזקן כותב: וצריך להזכיר מתוך הספר. זאת אומרת, למרות שפעם לא היו סידורים, כל אחד היה צריך לרשום לעצמו לפני החג פסוקי המוספין ולהגיד ככה. אז אני לא מבין מה הפשט שהספרדים מתבלבלים. כנראה שהספרדים סברו שלא צריך גם את הספר. איך זה גופא סתירה? בעל פה, במקום אחד, על ידי כתב יש חשש שיתבלבלו. כמו שהוא כותב שהם אומרים מתוך הספר. איזה... קשור עם צריך להזכיר? נהגו? לא רשמו. לא היה להם עטים. אתה אומר, אוקיי, אבל בכלל להגיד שקבעו לא מתאים בכלל לשיטה של הרבי. להגיד שאומרים שמצד, מצד... מסיבות טכניות הוציאו את ה... את הנוסח ועשו מזה כזה... בכדי שאף אחד לא יתבלבל, לעשות את זה יותר קל. עשו את זה בהשגחה פרטית בתור חסידות. ולא איזו-- ולא איזו... אם אתה חב"דניק אתה מתבלבל יותר מכולם. למה? כי זה לא כאילו שיש לנו נוסח קבוע. בראש השנה אנחנו הרי אומרים, לא אנחנו, שיטת... שרוב יהדות ישראל נוהגים שכבר לא אומרים מנחות ונסכים, כמו שנוהגים, מוסיפים "ושני שעירים לכפר". אתה כבר משנה את הנוסח, ולא אומרים "ושני שעירים לכפר", אומרים "מלבד עולת החודש ומנחתה". אומרים הגאַנצן פסוק דווקא. אז אתה כבר מכניס פסוקים, פסוקים חדשים. זאת אומרת, את הפסוקים של ראש השנה, מנחות ונסכים, לשנות את הנוסח, אומרים "ושני שעירים", כאן אנחנו אומרים "מלבד עולת החודש". יום כיפור בחב"ד נוהגים, זה מחלוקת עקרונית, אומרים "ושני שעירים לכפר" ומוסיפים פסוק "מלבד"

25:12 דובר 1 "חטאת הכיפורים ועולת התמיד ומנחתה ונסכיהם". אז גם מוסיפים פסוק ואומרים "ושני שעירים", שזה בעצם מאוד קשה להבין את השיטה הזאת. נוסח הרי להגיד "ושני שעירים מלבד חטאת הכיפורים", זאת אומרת שיש שלושה שעירים. פשוט לא נכון. יש שעיר לכפר של כל מוסף. יש גם שעיר של חטאת כיפור. אז תגיד, או תגיד "ושני שעירים", או תגיד "מלבד חטאת הכיפורים". במחזור שלנו כתוב "ושני שעירים מלבד חטאת הכיפורים", וכאן רואים גם מאוד בולט ש"מלבד חטאת הכיפורים" חייבים לשאת את הלשון של הפסוק. יש דברים שככה כן מצטטים את הפסוק. לפעמים אנחנו לא מצטטים את הפסוק. שבועות, שבועות כמו שהזכרנו, בשבועות גם משנים את המנחות ונסכים. אבל ברגע שיום כיפור וראש השנה ושבועות כבר שינית את כל המנחות ונסכים, אז אין לך סטנדרט. אז למה באמת אומרים? חלק אומרים ככה, ולמען האמת הסתכלתי בכל מיני ספרים וראשונים ואחרונים וחיפושים. לא מצאתי אף אחד שהתעכב על השאלה הזאת. שאלה פשוטה בסידור.

26:15 דובר 1 יש ברש"י שכתוב שמקצרים, שהמנהג שמקצרים ואומרים מנחה-- הם מביאים את העובדה, אבל השאלה למה? למה לא להגיד את השעיר? להגיד... ב-ב-ביום כיפור זה הכי בולט, כי יום כיפור יש-- מזכירים כבר את הפסוק "מלבד חטאת הכיפורים". הפסוק הזה מתחיל עם ארבע מילים. אנחנו מתחילים מאמצע הפסוק. הפסוק מתחיל "שעיר עזים אחד חטאת מלבד חטאת הכיפורים". לא, "שעיר עזים" זה לא נגיד. זה אנחנו משלימים אותו ב-- "לכפר", ב"שעיר לכפר". ל-ל-למה לא גומרים את הפסוקים? או למשל בראש השנה אומרים "מלבד עולת החודש ומנחתה". זה נוסח יפה להגיד לעלינו. זה מאוד טוב בשביל הנוסח של הניגון, אבל היה אפשר להגיד "מנחתה", כן כתוב בשלוש עשרה לעשר, "ועולת החודש ושני שעירים", ככה. יש דברים שאנחנו עם פסוקים ויש דברים שאומרים תורה שבעל פה. אז אין הזמן גרמא להאריך כלל וכלל. אבל נגיד נקודה כמה שהזמן מספיק. בשבת דיברנו כאן... שבשבועות רואים, יש כל מיני הוכחות שבשבועות רואים שהעניין של שבועות זה שתי הלחם, ושתי הלחם מאוד הדוק עם העניין של שבועות, שזה המהות של יום. בעצם זה מקרא מפורש. הפסוק אומר "וביום הביכורים". לא כתוב ביום החמישי. הרי צריך לכתוב תאריך, כי אין תאריך לשבועות. אפשר להגיד ביום החמישי. כתוב "ביום הביכורים". מה היום הזה? יש יום שהוא עשר לחודש השביעי, חודש השביעי, אחר כך החודש הראשון בארבעה עשר יום וחמישה עשר לחודש השביעי. ויש תאריך אחר ש-- איך קוראים לזה? "וביום הביכורים", יום של שתי הלחם. לא רק שאנחנו אומרים "ביום הביכורים", הפסוק עוד ממשיך: "בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו". אז המהות של היום זה היום

28:25 דובר 1 ש"הקריבכם מנחה חדשה". שתי הלחם זה המהות של שבועות. דיברנו על זה באורך, לא רוצה לחזור כאן. רואים גם בפרשת אמור שבכל חג כתוב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ואחר כך כתוב "והקרבתם אשה". בשבועות קודם מובא שתי הלחם. אחרי שאתה מזכיר שיש שתי הלחם, אז כבר יש לך חג, כי בלי שתי הלחם זה לא חג. אחר כך כתוב "כל מלאכת עבודה לא תעשו", ובאמת לא מוזכר הקרבת אשה, שיכול מזה נפקא מינה למעשה. אבל תשכחו את זה. אז רואים שהקדושת שבועות קשור מאוד עם הקרבנות של שתי הלחם. יש בזה רש"י בחגיגה. רש"י אומר קדושת היום וקדושת... בקרבנותיו. הקרבנות של שתי הלחם זה קדושת השבועות. אז אם שתי הלחם מאוד קשור עם קדושת היום, שכל המהות של שבועות זה שתי הלחם, אז לכאורה מגיע לו שיזכירו אותו, לכאורה לא? זה חובת היום. אבל זה, למרות שככה אפשר לפרש, אבל אין... כלל וכלל. אדרבה, בגלל ששתי הלחם זה עניין של שבועות צריך לא להזכיר אותו. הסברנו לפני כן שמוסף הכוונה שלכבוד החג אתה עושה משהו מיוחד, אתה מוסיף משהו על התמיד. אם זה משהו שהוא חובת היום, אתה לא צריך להזכיר אותו. וזה לשון הגמרא. הגמרא אומרת "אחד לחובת היום ואחד למוספין". אה? השעיר הוא חלק מהשתי הלחם. אה? בסדר, בסדר. כן, נגיד, נסביר למה שעיר שונה באמת. אז אז כל השתי הלחם הוא באמת חובת היום. אם כן זה של חובת היום, אז זה לא מוסף. הפוך. מוסף הכוונה שאתה מוסיף משהו. יש יום מיוחד, ויש אתה מוסיף משהו ביום הזה. הגמרא אומרת את זה על שתי הלחם, ששתי הלחם הגמרא אומרת

30:30 דובר 1 זה חובת היום, זה לא מוסף. לפעמים אפשר להתבלבל. לפעמים הגמרא משתמשת במילה דבר הבא בגלל היום ודבר הבא בגלל הלחם. בדיוק הפוך, שהמוסף זה בגלל היום ושתי הלחם זה בגלל הלחם, הקרבנות. אבל לפעמים הגמרא משתמשת בחובת היום ומוספים. זה לא סותר ואין כאן מוקשות. בקצרה אפשר, אפשר להבין את זה: בגלל הלחם זה חובת-- זה גם חובת היום. מה שאומר שבגלל היום הכוונה שלי, לכבוד היום אתה מוסיף משהו. אז במוסף אנחנו לא מזכירים שום דבר. יש איזה משהו שקשור מאוד הדוק, שמשוו, אז בסדר, אבל יש משהו אתה מביא מיוחד בתור מוסף. זה קשור גם לשאלה מעניינת שהאבן עזרא מסתפק. כל פעם שמביאים הרבה מוספים, נגיד שיש שבת וראש חודש חלים-- ראש חודש חל בשבת, או ראש חודש גם ראש חודש. שבת סוכות מביאים כמה מוספים. אז הגמרא אומרת להלכה שעושים חצוצרות פעם אחת לכל, לכל הקרבנות. שואל האבן עזרא, מסתפק אם שתי הלחם, אם הם עשו תקיעה בחצוצרות במיוחד לשתי הלחם או עשו כפל חצוצרות, אחד לשתי הלחם ולקרבן המוסף. יש לו ראיות לכאן לכאן, ולפי אני הזדהיתי במכילתא, ספרי, יתרו, פסוק מפורש בחומש. ואבן עזרא, נו, אפשר להגיד ש-ש-ש-- לענות על השאלה, ואבן עזרא להפך, הוא היה צריך להביא את הפסוק. אז היה כואב לי מאוד שאבן עזרא מתעלם מפסוק. אחר כך ראיתי שמישהו אחר שואל את השאלה הזאת. נו, אז נחה דעתי. אבל השאלה שלך חזקה. הפסוק אומר, פרשת בהעלותך, "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". כתוב מתי צריך לתקוע בחצוצרות? במועדיכם ועל זבחי שלמיכם. מה זה זבחי שלמיכם? יש רק פעם אחת בשנה שמביאים זבחי שלמיכם, שלמי ציבור. אמרו את זה

32:29 דובר 1 כל יום בתפילה, שלמי ציבור, לשון המסר, וניגשים למישהו. שואלים מה זה שלמי ציבור? לא יודע מה זה שלמי ציבור. זה מביאים בשתי, בשתי הלחם. אז הפסוק אומר שצריך לתקוע בחצוצרות במועדיכם וגם זבחי שלמיכם, גם לשתי הלחם. ולהגיד שהפסוק מתכוון שיתקעו פעם אחת בשתיים, זה לא ס-- לא סביר לגמרי. אז למה צריך להגיד את זה בכלל? זה דין קיים מצד עצמו. להגיד שמדובר במקרה שאין להם שתי הלחם, אפשר להגיד כל מיני פלפולים. זה לא פשוט. בסדר, לא ניכנס לזה, אבל לכאורה יש דין חצוצרות מיוחד לשתי הלחם. שתי הלחם זה משהו אחד ומוסף זה משהו אחר. סתם, אם מדברים על התקיעה בחצוצרות, על השיר, הרי יש בהרבה חסידישע סיפורים, זה בכלל לא ענייננו, גם בהרבה קסטות לילדים שמס-- מסבירים שהגיע קרבן חטאת, וכשיהודי היה מביא קרבן חטאת פתאום התחילו לתקוע, קול הלויים להגיד שיר, והאדם היה מתוודה. נו, זה סיפור מאוד טוב, אבל זה נגד ההלכה. ההלכה אומרת שלא עושים חצוצרות על קרבן יחיד. אז זה סיפור יפה שהלויים התחילו לעשות שירה וכולי. אבל בסדר, מה שזה יש לזה מקורות ואפשר להסביר את זה. זה לא הפשט הפשוט. כלומר, נחזור לענייננו. אז יש חובת היום, זה שתי הלחם, ויש מוסף. ותפילת מוסף זה מוסף. זה לא חובת היום. שתי הלחם על הבוקר עושים שתי הלחם יפה, וזה לא קשור למוסף. אז אולי אפשר לפרש את כל זה בהקדם. במוסף, בכל מוסף מביאים הרבה עולות לכל מוסף. ארבעה עשר פרים, שלושה עשר פרים, שבעה פרים. מה? כל חג יש מספר אחר. פשוט צריך לצייר את זה, רואה שאנשים, אנשים נתפסים לכל העניין של קרבנות. זה משהו ערטילאי, משהו

34:21 דובר 1 מופשט. פשוט לצייר את זה שמביאים הרבה פרים ככה לבית המקדש בצורה מעשית. שבעה פרים זה עולות. אחר כך מביאים שעיר לכפר. שעיר אחד לכפר. שעיר, לא פר, לכפר. אז מה זה המוסף? כל מוסף יש שעיר לחטאת ויש הרבה פרים. בייחוד בשתי הלחם יש גם שלמים. מה זה המוסף? עולה או חטאת? מה יותר חשוב כאן? מה הדבר העיקרי? אז יש כלל בהלכה שבכלל חטאת קודמת לעולה. אז ברור, חטאת. זאת אומרת החטאת היא הכי חשובה, מביאים אותה ראשונה. אבל הפסוק לא מבטא את הכלל הזה, כי הפסוק כל פעם מביא את העולה, המקרא הקדים את העולה, והעולה מובאת לפני החטאת. ולא רק זה, ב-- הרמב"ם כותב שבמוסף של סוכות יש הלכה שעולה, שעולה זה לפני חטאת. אז יש הרבה אחרונים שטוענים שמה שהרמב"ם כותב מוסף אחד, הכוונה לכל המוספים, שבכל המוספים עולה קודמת לחטאת. למרות שהרמב"ם כותב מוסף אחד. ולא יודע למה לא מביאים. יש תוספות ישנים מפורש שאומר הפוך. יש תוספות ביומא. לא ראיתי שיביאו את זה, שהוא אומר מפורש לא, של הסדר ביום טוב שמביאים את החטאת ואחר כך עולה. אז יש כאן בעיה כאן. מה אית-- החטאת היא אחת, מובאת בפסוק שנייה, אבל החטאת דינה להקדים אותה. אז מה יותר חשוב כאן? מה זה? מה זה העניין של, של, של מוסף? אבל בהרבה מקומות אנחנו מוצאים שעיקר המוסף זה חטאת. המוסף זה לכפר. זה, יש בזה השלכות למעשה. השאלה אם מותר למישהו מתחת לגיל עשרים להתפלל מוסף לפני העמוד, כי אין לו קשר לקרבן מוסף. אפשר להתפלל מוסף, אפשר לעשות מה שרוצים, אבל להוציא ידי חובה, כי, כי מוסף זה קשור למחצית השקל. קרבנות מוסף, קרבנות ציבור.

36:16 דובר 1 מי שלמטה מגיל עשרים לא חייב בקרבן ציבור, אז הוא לא יכול. אם אישה חייבת במוסף, הרי היא גם לא קשורה למחצית השקל, אבל בכל זאת היא לא קשורה למחצית השקל, אלא היא קשורה לכפרה של המוסף. יש גמרא מפורשת, שמענו, שיולדת, שכמה שידוע לי זו אישה, היולדת מתכפרת מקרבן מוסף. אז זאת אומרת שיש כפרה לנשים במוסף, אז זה קשור עם הכפרה. יש הרבה מקורות, שאחד הראשונים כותב לשון "וגם עולות מוסף הינן", שהמוסף זה הכפרה, זה הקורבן אחד. אז יש גם עולות, אבל מצד שני, כמו שהזכרנו הירושלמי, ארבעה עשר פרים תביא, שעיר אחד. תגיד לי מה יותר חשוב? תביא ארבעה עשר מאלה, אחד מהשני, ומזכירים את העולה הראשון. אז באלטער רבי לכאורה יש הוכחה מה האלטער רבי סובר, אם יש למוסף כפרה או לא. יש דבר מוזר באלטער רבי: תוספות שואל בכמה מקומות למה בשבת לא מוציאים ספר תורה שני לקרוא "וביום השבת"? כל שבת נוציא ספר תורה שני. בואו נוציא ספר תורה שני ונקרא "וביום השבת". כן, זה יהיה מאוד משעמם. כל שבת אותה קריאת ה... ככה יש אנשים שחכמי אנסי מדברים מקריאת התורה, הרי זו אותה קריאה בכל שבת, אז בסדר, זו לא סיבה לא להוציא, לא להגיד "וביום השבת". אז תוספות מביא שלושה תירוצים. והטור מביא שלושה תירוצים. ולאלטער רבי יש לו את כל השלושה תירוצים של תוספות, משמיט תירוץ אחד, מביא רק שני תירוצים. האלטער רבי מביא שרק שני פסוקים ב"וביום השבת". יש להסתדר עם שני פסוקים. תירוץ אחר: אם נגיד "וביום השבת" כל שבת, אז זה לא רק שזו תהיה אותה קריאה, תהיה אותה הפטרה. הפטרה צריך להבין מהפרשה. נגיד כל שבת

38:06 דובר 1 אותה הפטרה. יהיה קל לי להתרגל להגיד את ההפטרה, אבל זה מה שהאלטער רבי מביא. אבל תוספות מביא תירוץ אחר, שכיוון שכל העניין להוציא ספר תורה שני זה לקרוא את הקורבנות לכפר, ושבת זה לא לכפר. שבת, אין חטאות בשבת. יש רק "וביום השבת שני כבשים" — עולה שבת, יש רק קורבן עולה, בשונה מכל החגים וראשי חודשים. האלטער רבי לא מביא את התירוץ הזה. א-אולי זו קצת הוכחה לשיטה של האלטער רבי שהעניין של הקריאת הפטרה זה לא לכפר. וגם במוסף יש כמה הוכחות שהמוסף זה לאו דווקא עניין של כפרה. יש ראשונים שמבינים שהמטרה של מוסף זה לכפר. האלטער רבי לא מזכיר את זה. מזכיר שם פעם, לא מזכיר את הכפרה. לכאורה בפשט הזכרנו לפני כן שמוסף עניין של הוספה על התמיד. יש-- אתה מביא כל יום קורבן תמיד, היום אתה מוסיף משהו. אז זה ממילא מובן שכל העניין של מוסף זה העולה. כל יום אתה מביא עולת תמיד, היום אתה מביא, אתה מוסיף על זה. להוסיף. אתה מביא עוד בנוסף לתמיד, ביחד, בצמוד לתמיד, עם תמיד של שחר, אתה מביא עוד משהו שהוא ממינו, בדיוק כמו עשר והוספה. בשבת מביאים שני כבשים, שכתוב בראשונים שני כבשים והוספה, ובכל חג יש מספר אחר. ומדויק מאוד ברמב"ם, הרמב"ם מביא את כל חג ותמיד מוסף את הקורבנות, והוא כותב "ומעשה עולות כמעשה התמיד". זה-זה-זה בעצם המשך לתמיד, המשך לתמיד, הוספה לתמיד. ומה העניין של העולה? קורבן עולה זה לא לכפר. זה גם מכפר, מתייסר כל מיני דברים. קורבן עולה זה לריח ניחוח. גם שוב פסוק, זה סידור, נקרא לזה סידור. בסידור כתוב שמביאים קורבן לה', לאשה ריח ניחוח. זה

39:55 דובר 1 נחת רוח לה', להביא לו איזה קורבן שיישרף על האש, לא לכפר שום דבר, ריח ניחוח. אז ביום אתם רוצים להביא עוד ריח ניחוח, אז מביאים עוד יותר עולות, מוסיפים על העולות. אז אם יש איזו בעיה שצריך לכפר על החטא, צריך להביא קורבן חטאת לכפר, בסדר. אבל הסדר הוא שדבר ראשון על טהרה מביא בגרסא תשובה. אז זו גמרא בעצם, שדבר ראשון מביאים את הפרקליט שיבוא למלך ויפייס את המלך. אחר כך מביאים לו דורון. אז, אז צריך את החטאת דבר ראשון. בתוספות ראשון אומר כך בקשר ל-למוסף של חג, שיש את הפרקליט, זה החטאת, אבל אחר כך מביאים את הדורון, את הדורון. זה העיקר של הקורבן. זה העולה. החטאת זה בעצם לא קשור לחג. בואו נחשוב על זה. פשוט תקראו בפשט, פשוטו של מקרא. כתוב בפסוק "ושעיר עזים אחד חטאת לכפר עליכם", לכפר. זאת אומרת שזה קשור לא לחג, קשור לאיזו עבירה מסוימת. אז מה פתאום בפסח כולם עושים איזו עבירה, וחג השבועות ובכל ראש חודש יש איזו עבירה מסוימת. אז יש סוגיה שלמה בשבועות לדעת איזה חטא זה מכפר, איזה סוג חטא, אבל כמובן שמכפר על איזה חטא מסוים, והחטא לא נהיה בדיוק היום. יש חטא. יש איזה דבר מאוד מוזר כאן, שיש קורבן שהוא חובה לרגל. חובת היום. חובת היום. מוסף היום חייבים להביא את זה ברגל, אבל אתה מביא את זה בגלל שהיה מישהו או הרבה מישהו בציבור שעשו טומאת מקדש וקדשיו, אז זה בעצם לא קורבן של הרגל. זה מאוד קשה להבין את הניסוח, את את הגדר של החטאת של יום טוב. אז החתם סופר מסביר בשבועות שהחטאת עם העצם של יום ביחד הם

41:46 דובר 1 מרכיבים, מהם גורמים כפרה. מכיוון שיום זה פסח או שבועות או סוכות או ראש השנה או ראש חודש, ביחד עם היום המיוחד הזה, עם החטאת, אתה מכפר לאנשים. הקרן אורה אומר שיש גזירת הכתוב שחטאים מסוימים אתה צריך להביא אותם בחג. אבל מכל הבעיות של הניתוח של העניין רואים שיש כאן בעיה טכנית כאן, שזה קורבן לחטא, אבל זה קשור עם חג מסוים. זה קשור-- הגמרא שואלת שאלה: מהו שיקרבו זה בזה? אם לא הבאת קורבן לחג מסוים, אפשר להביא את זה בחג אחר. מה זאת אומרת? אתה לא הבאת את זה בפסח? אתה תביא את החטאת בשבועות? זה חטא-- זה-- בראש חודש, ראש חודש נופל בשבת. זה קורבן של היום טוב הזה כי זה קורבן של חטא. אבל יש דין שצריך להביא את זה ביום טוב מסוים. קשור-- גם בפרשת השבוע רואים את זה בפרשה. פרשת השבוע רואים את הפרשה נסכים. אז נסכים מביאים לא על כל הקורבנות. אז על קורבן יום טוב מביאים נסכים. אז ב-- התוספות שואל, הגמרא בעצם, יכול שנביא נסכים על חטאת של יום טוב כי זה חויב מחמת הרגל? אז במועדיכם כתוב בפסוק, במועדיכם מביאים נסכים. אז עונים על זה: למרות שזה חויב לרגל, אז כיוון שזה לא בא בנדר ונדבה, זה חטאת. זה לא יום טוב בדיוק, זה יותר. זה לא דבר שבא בנדר ונדבה, זה דבר של חטאת שבא על חטא מסוים, לכן לא מביאים נסכים. נסכים לא מביאים על חטא. אז רואים שוב את ה-- את ה-- את ה-- בעיית הגדרה כאן, שמצד אחד זה רגל ומצד אחד זה חטא. אז נחזור לענייננו, כיוון שעיקר העניין של יום טוב

43:31 דובר 1 זה העולה, זה הריח ניחוח לעשר עולות המוסף, אז כשמתפללים את התפילה רוצים להזכיר, כמו שכתבתי במסגרת עיקר הקורבנות, את העולה. אחר כך מוסיפים את כל הדברים הטפליים, ונסכים ושעיר לחטאת. יש עוד משהו מיוחד. אפילו ששעיר לחטאת בא ראשון, אבל זה לא מהות של מוסף, של עשר עולות המוסף. זה עניין של לכפר על החטאים. נו, טומאת מקדש וקודשיו, בסדר, צריך להזכיר את זה. הצעתי תוספות ביומא ש-- בתוספות יומא. אני כבר לא רוצה להתעכב כאן ב-ב-ב-באריכות, אבל יש ממש הוכחה ממש חזקה בתוספות ביומא ששעיר לחטאת של מוסף והשעיר לחטאת של שתי הלחם, זאת, זה בעצם קשורים אחד לשני, ממש כמו על התרבה. טוב, יש שם גמרא שהגמרא מנסה ללמוד איך יודעים ששבעת ימים מפרישים כהן גדול מביתו. אז יש איזה לימוד שלומדים שלא רק במילואים עושים את זה, גם ביום כיפור. הגמרא שואלת: ומי מראה לך זה יום כיפור? אולי זה בפסח? אולי זה בסוכות? אולי זה בשבועות? אולי זה בראש השנה? סוגיה שלמה. והגמרא מנסה להשוות בין מילואים ליום כיפור. למה דווקא זה יום כיפור? ומנסים ל-ל-למצוא, אה, מכנים משותפים בין כל החגים למילואים. אז בעצרת אולי זה עצרת, עצרת זה יום אחד. אז אולי בעצרת צריך לפרוש שבעה ימים לפני, הכהן גדול צריך לפרוש. אז הגמרא אומרת שעצרת זה שונה כי עצרת יש... סוגיה שלמה. שם הגמרא נכנסת לקורבנות. אומרים שהקורבנות של עצרת זה שונים מהקורבנות של-של יום כיפור. בקיצור, זה לא לענייננו להאריך, אבל תוספות שם מזכיר את ה-- את ה-- את השווי שיש בין-בין שבועות למילואים, ותוספות מזכיר שם-- הגמרא עושה שם הבדל בין יום כיפור לסוכות, ותוספות מתעלם מהגמרא

45:24 דובר 1 ותוספות אומר שבשבועות יש שני שעירים, לשתי הלחם ולמוסף, וגם במילואים היו שני שעירים, לראש חודש ולמילואים, וזה אותו דבר. אבל מה זאת אומרת שיש שני שעירים? אחד זה שתי הלחם ואחד זה חובת היום. אז מצאתי שהשיח יצחק מתעכב על התוספות, והוא אומר שם: התוספות הזה, רואים שהשעיר לכפר של שתי הלחם הוא לא חלק משתי הלחם, ממש כמו על התרבה. זה לא שתי הלחם, זה משהו מיוחד שרואים. זה-זה מובא בפשטות. השעיר הוא לכפר. אם הוא לכפר, מה זאת אומרת? בגלל הלחם אתה רוצה ל-ל-לפאר את הלחם? אתה יכול להביא כל מיני דברים יפים עם הלחם. אתה מביא קורבן לכפר, אז הוא לא שונה מהקורבן השני שהוא לכפר. והשיח יצחק מציין הגמרא, שהגמרא אומרת בזבחים ובשבועות, ואז נגמור עם זה. הגמרא שואלת: שני שעירי עצרת למה הן באין? למה צריך שני שעירים? לכפר. מה, מישהו עשה עבירה, אחר כך תוך כמה דקות עשה עוד עבירה? אז אומרת הגמרא: כן, על טומאה שאירעה בין זה לזה. אחרי שהביאו את הקורבן הראשון אז היה צריך... בשבועות אנחנו מאוד דואגים לזה כל השנה. אפשר ללכת חודש שלם בלי קורבנות, אבל בשבועות אפשר להסביר את זה על דרך הדרוש. ל"ג בעומר, שבועות, מה עם תרי עם כיפור? ל"ג בעומר. בסדר, זה לא עניין שלנו כרגע, אבל הגמרא אומרת שיש חובה להביא שעיר לטומאת מקדש וקודשיו, ואחר כך עוד שעיר ממש אחרי כמה דקות. אולי אירעה טומאה בין זה לזה? אז השיח יצחק מפרש בשאלה על הגמרא, למרות שאפשר לתרץ את השאלה שלו. מה זאת אומרת שני שעירי עצרת למה הן באין? אחד בגלל הלחם ואחד בגלל המוסף. סימן מכאן שהשעיר שמביאים שני

47:08 דובר 1 לחם זה לא בשביל שתי הלחם, זה שעיר לכפר. זה גם שעיר לכפר. זה מכפר על משהו. אז מה זה מכפר? על טומאת מקדש וקדשיו? הגמרא מסיימת ואומרת: מכאן ראויים היו ישראל להקריב שני שעירים בכל יום ויום, אלא שחיסך הכתוב. שבעצם אם אתה חושש שהייתה בעיה טכנית בין שעיר לשעיר, אז כל יום, נוסף לקורבן תמיד, היה אפשר להביא שני שעירים כל יום. אולי חטא ועוד איזה חטא, שני שעירים? מכיוון שזה עולה המון כסף, בקושי בסמי סמי נותנים כסף. אז בשביל שיתנו כסף כל יום לשני שעירים, זה הרבה כסף. אז חס על ממונם של ישראל, חיסך הכתוב, לא מביאים שני שעירים. זאת אומרת שבאופן עקרוני היה צריך להביא שני שעירים בכל יום, ובשבועות זו הוספה. מה הסיפור של שבועות? אתה היית צריך להביא את זה כל יום. יש כאן הוספה מסוימת שבשבועות אתה מביא את זה. אז שני שעירים, מצד אחד הם לא חלק מהמוסף העיקרי. זה לא אותו... מצד שני, זו כל ההוספה של שבועות, שבעצם היית צריך להביא את זה כל יום. זה על דרך שני תמידים כהלכתם. מזכירים את שני התמידים כהלכתם. למרות שזה לא מוסף, כי זה דבר שאתה מביא כל יום. אז יש כאן שני תמידים שהם לך, ומזכירים את זה בשבועות. עוד חסר לברר, ואין כאן מקום להאריך, בפרט שבעל הבית דוחק, שיש... צריך את המנוח מהרב. לפני שאני אספר את המעצר. יהיה, יהיה בסדר. יש... לא, יש, צריך לברר את השיטה של האדמו"ר מלוואת[?] אחד עשר כיפורים. למה אומרים בסדר לחבדר[?] מלוואת[?] אחד עשר כיפורים? פשוט כפל על עכשיו. ממש סליחה. שני שעירים מלוואת[?] אחד עשר

48:51 דובר 1 כיפורים. מה פשוט שיש שלושה שעירים? להבין את הגדר של אחד עשר כיפורים, שזה שני גדרים, זה לא לענייננו. אבל בכל אופן, נזכה, שאם הבנתי נכון שהרב אמר שאפשר בימי התשלומים להקריב את כל הקורבנות של שתי הלחם וכל הקורבן, אז נזכה באמת להקריב אותם עם חסם[?]. נזכה אם כי דובוק[?], כמו שכתוב בספר סחד[?], עם סמי סוף לחסם[?]. ואולי נביא באמת עוד שעיר כשאנחנו הולכים לקבל פני משיח צדקנו בבית המקדש תכף ומיד ממש. יישר כוח, הרב משה אהרון. עכשיו נבקש מהמרא דאתרא של כפר חב"ד, הרב אשכנזי, לומר את השיעור השני.

00:00 דובר 1 אני רואה שפה הגישו לי שאלה בקשר מה עם הארמון. דווקא רציתי להתייחס לזה, אבל כתבו ערמון ב-ע', כך שאני לא יכול כרגע להתייחס. גם כשמדברים על הארמון צריך לדעת איך לכתוב אותו. הרי כשכותבים לא נכון אז כך ש-- הרי התייחסתי לארמון ב-א', לא בערמון ב-ע'. אה. אני רואה שהרב פה דיבר על הסידור. אני לא רוצה להתייחס כרגע לשלישי, אני מדבר על עניין אחר, שזה קשור לצד הזה. כיוון ששתי הלחם זה גם קשור לחסידות. נאמר אה משהו בנגלה וגם משהו שקשור לחסידות, שקשור לסידור. אנחנו אומרים בבוקר, אנחנו נתחיל בברכת החודש. אנחנו אומרים: "מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות לחירות, הוא יגאל אותנו בקרוב ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל, ונאמר אמן". זה הנוסח של כל יהודי, בדרך כלל נוסח ספרד, שמקדשים את החודש. אומרים: "ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ, חברים כל ישראל, ונאמר אמן". מה הקשר בין עם ישראל? עם ישראל זה דבר טוב וחשוב, אבל מה הקשר בין ראש חודש לעם ישראל? מה ההסבר בזה? בכל אופן, אני לא רוצה להאריך בזה, אבל נראה שכל הנוסח שאחר כך, "יחדשהו הקדוש ברוך הוא עלינו לחיים ולשלום, לששון ולשמחה", זה הכל קשור לקידוש החודש שהיה בזמן הבית על פי הראייה. הרוגצ'ובר אומר שזה היה שישה חודשים שהשלוחים היו יוצאים. אז מונח שם זה ששון ושמחה ונחמה וחיים ושלום, שישה חודשים. בכל אופן, נראה שכל הנוסח פה קשור לקידוש החודש. קידוש החודש. ההיסטוריה של קידוש החודש על פי הראייה היה שהיו בית דין יושבים ומחכים לעדים אם לעבר את החודש או לא לעבר את החודש. הגיעו העדים בזמן,

02:52 דובר 1 אז עשו חודש חסר. ביום השלושים לחודש, כלומר, יום השלושים לחודש ניסן עשו אותו כבר יום ראש חודש לחודש אייר. ואם לא באו העדים אז היו מעברים את החודש. אם היו מחליטים לעשות את החודש רק עשרים ותשעה יום, איך היו עושים? איך היו מודיעים לגולה? אז הגמרא אומרת, המשנה אומרת בראש השנה, שבהתחלה היו משיאין משואות, היו מדליקים על הגבעות, היו מדליקים משואות. במשך לילה אחד כל הגולה ידעה שקידשו את החודש והחודש חסר. אחר כך, משקלקלו הכותים והתחילו להטעות, רצו להטעות את בני ישראל, אז התחילו לשלוח שלוחים. התחילו לשלוח שלוחים. כמובן, זה כבר קשור בזמן. השלוחים מגיעים ליום כיפור. היה להם רק שמונה ימים, שישה ימים ללכת לניסן. היה להם שניים עשר יום ללכת בלי שבתות. לא יכולים להגיע לכל הארץ. אז ממילא. זה ככה נהוג עד שנת שלוש מאות של... נדר. אמנם לא כרגע ניכנס לזה, אבל בכל אופן התחילו לעשות לקדש. ביטלו את הקידוש על פי הירח והתחילו לקדש על פי החשבון. כי הלל שעשה את הלוח עד סוף האלף, האלף השישי, עד ש-- עד שמשיח יבוא ויתחילו לקדש בחזרה על פי הירח. אז עכשיו שמקדשים על פי החשבון, אז בארץ ישראל עושים יום אחד, בחוץ לארץ עושים יומיים. למה עושים יומיים? הרי יודעים מתי יהיה ראש חודש. אומרת הגמרא: "משום דשלחו מתם, הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם". תיזהרו במנהג אבותיכם, שעשו בחוץ לארץ יומיים. למה? דזמנין דגזרו המלכות גזרה, שמא המלכות תגזור גזרה ו... מפרש רש"י, ואיזה גזרה תגזור המלכות? אומר רש"י, שמא המלכות תגזור שתאסור את לימוד התורה. יפסיקו ללמוד תורה,

05:23 דובר 1 אז ישכחו את סדר העיבור וממילא יתבלבלו. אז בזה נהוג בחוץ לארץ יומיים. נשאלת השאלה, אז אם כך, אם ה-- אם ה-- אם בחוץ לארץ, אם החשש של של מלכות, של גזירה, אז מה בארץ ישראל? למה עושים בארץ ישראל יום אחד? אומר המאירי, וזה נדמה לי התירוץ היחיד שיש, שבארץ ישראל אין חשש שישכחו תורה. שיבוא בנט, שיבוא נביא, שיהיה כולם, לא יעזור להם שום דבר. בארץ ישראל לא תשכח מפי זרעו. ממילא לא חששו וסמכו על סוד העיבור. אבל בחוץ לארץ יש חשש של דין של גוי, לא גוזל גומל חוץ גזירה. אז יעשו שיהיה יומיים. אז למעשה, מה זה חוץ לארץ? מה זה ארץ ישראל? יש בזה מחלוקת בין הרמב"ם לבין הריטב"א. לדעת הרמב"ם על כל המקומות, זה נתחיל תחילה הריטב"א. דעת הריטב"א שזה תלוי אם זה ארץ ישראל או חוץ לארץ. בחוץ לארץ נהוג יומיים, בארץ ישראל נהוג יום. לדעת הרמב"ם לא נוגע אם ארץ ישראל או חוץ לארץ, אלא אם זה היה מקום שבזמן הבית היה יישוב, היו גרים שם יהודים והשלוחים היו מגיעים, אז כיוון שאז היה נהוג יום אחד על פי השלוחים, אז אה עושים יום אחד. אם זה בארץ ישראל והשלוחים, זה יישוב חדש, או שהשלוחים לא היו מגיעים לשם, עושים יומיים כמו בחוץ לארץ. וזו מחלוקת ידועה שהיה פעם פולמוס גדול, ושאלו את הרבי. אני אישית שאלתי פעם את הרבי בקשר לזה, שהגיעו השלוחים לארץ. אז התחיל הרבי, עורר את זה לבד, שהרב צ'ולר[?] היה חתן בפתח תקווה, והוא שאל את הרב צ'ולר[?] שפתח תקווה זה מקום חדש שלא היה יישוב בזמן הבית. אז לכאורה לפי דעת הרמב"ם צריך

07:29 דובר 1 לעשות יומיים. אז הרב צ'ולר[?] פלפל בזה. האמת, אני לא זוכר מה היה המסקנה של הרב צ'ולר[?], אבל בכל אופן הרבי פעם עורר את זה בשולחן למעלה, ואחר כך כשבאו השלוחים וטענו שמה זאת אומרת, צריך לנהוג יומיים? כפר חב"ד, ירושלים זה יום אחד, היה בזמן הבית, וכפר חב"ד לא היה יישוב בזמן, אה, בזמן ה... בזמן הבית. מה זה קשור לפרטים? אבל בכל אופן זה לא היה יישוב. שאלתי את הרבי אז, בשבועות הייתי פה, והרבי לא ענה לי. והיה היום ראש השנה, דיווחו לי מהמזכירות ואמרו לי בשם הרבי שהרבי ביקש למסור שמה ששאלתי בשבועות, זה דאס נישט נייע שטייגער, שלא ינהיגו מנהגים חדשים, שימשיכו כמו שזה היה עד עכשיו, שבכל מקום עושים יום אחד. אז זה מחלוקת בין הרמב"ם לרא"ש. אם עושים את זה בחוץ-- אם מחוץ לא-- אם זה תלוי אם חוץ לא-- אה? יומיים. חוץ לארץ יומיים בשבועות. על יומיים, סוף הרא"ש. ראש חודש דאורייתא, אבל זה על יומיים. בכל אופן, בואו עכשיו נחזור לנושא הזה של קידוש החודש, של ב' בשבט. כשאנחנו בשבת שעברה, לפני שבועות, לפני שבועות, ליל לפני שבועות, הכרזנו שראש חודש סיוון יהיה ביום רביעי. מה פירוש הדברים? הוא יהיה ביום רביעי, נכון? אה, ביום רביעי, אה, יום שישי, סליחה, יהיה ביום שישי. מה פירוש הדברים שיום שישי? זה ודאי שזה יום שישי? בארץ ישראל זה יום שישי כי שבועות יהיה בשישה בסיוון. אבל פה בברוקלין זה לא, לא כל כך מדויק. זה שישי. גם יכול להיות אבל שהשבת תהיה ה-ראש חודש, כי עובדה, כן, אנחנו עושים את שבועות, צריך להיות בשישה בסיוון. אנחנו עושים את זה בו', בז', בשני ימים. זאת

09:37 דובר 1 אומרת שזה ספק. מה העסק שמקדשים את החודש מחוץ לארץ, יודעים מתי ראש חודש, נעשה לכאורה ספק. מכריזים אמנם לפי המולד, לפי החשבון זה צריך להיות ביום זה וזה, אבל כשיגיע יום טוב, יגיע פסח, יגיע סוכות, אנחנו לא, זה לא ודאי, זה ספק. אבל למעשה, מכריזים שכך יהיה ראש חודש, כי כך זה לפי החשבון. אבל כי שמה היום השני זה רק מנהג אבותיכם בידיכם. אבל למעשה זה לא ודאי. זה ספק. בעצ-- ביצה שנולדה בזה מותרת בזה, נולדה בזה מותרת בזה. זה לא, לא כל כך פשוט. מיושב שכל הנוסח פה נתכוון להסביר לנו מה, מתי, איך יהיה ודאי ראש חודש. לא ספק. אז זה אומר כך. דבר ראשון, מה דעת הרמב"ם? מה החשש? למה עושים יומיים? בגלל דין גזירה, שמא... גזירה. אז זה אומרים: הוא יגאל אותנו בקרוב. אם יהיה גאולה לא יהיה גזירה שמא. לא יהיה גזירה שמא, אין חשש שיתקלקל. זה לטעם הרמב"ם. טעם הריטב"א, ששייך ארץ ישראל לחוץ לארץ, אומר בעיקר ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ. כל ישראל, כל ה-- כל ישראל יהיו בארץ ישראל. אז אם כל ישראל בארץ ישראל, בארץ ישראל עושים יום אחד, לא יומיים. נשאלת השאלה, אפילו בארץ ישראל, ארץ ישראל לפי ארץ ההבטחה היא עד נהר פרת. מירושלים עד נהר פרת כמה זה מהלך? שבעים יום. ככה אנחנו אומרים בסדר... אנחנו מתחילים בארץ ישראל בז' חשוון, כי עד שאחרון יגיע עד נהר פרת, עד שאחרון שבישראל יגיע לנהר פרת. זאת אומרת שמי, מי, מי מוזמן מראש חודש, לא תשעה יום אפשר להגיע. אז מה יהיה אז? שוב

11:51 דובר 1 פעם יגיע שבועות. יגיע יום כיפור. אין תשעה יום. מה יעשו כל האנשים האלו? מה יעשו כל האנשים האלו שגרים? אז שוב פעם יהיה יומיים, אצלם יומיים. אז זה אומר פה: חברים כל ישראל. הוא אומר כך: מה החשש? שהרי מתחילה הרי קידשו במשואות, עם משואות כבר ידעו כל הגולה מתי ראש חודש. מה היה? קלקלו הכותים. הקלקלו הכותים התחילו לבלבל. אז אומר חברים כל ישראל, וכל ישראל יהיו חברים. זה לא, פה לא כתוב כל, כל ישראל חברים, כל ישראל חברים. הכוונה היא שבמילים חברים כל ישראל, כל ישראל חברים, הם נאמנים. אם הם נאמנים אז אפשר, אז אפשר לחזור למשואות, ובמילא כשכולם ידעו שזה יהיה רק יום אחד. אז כל ארץ ישראל בלילה אחד, עד נהר פרת ואפילו הלאה מנהר פרת, ידעו שזה ראש חודש. הרי מה? פעם אמרתי את זה למישהו, אז הוא אמר לי שהיום לא צריך את כל המשואות. הרי יש היום האינטרנט שמודיע מיד. אז גם באינטרנט, הרי באינטרנט יש גם טעויות. יש את הסייבר שמבלבל, אבל כשחברים כל ישראל אין מבלבלים. כולם רוצים לשמוע מה, מה, מה בית דין החליט. אז אין חשש. אז ממילא ראש חודש תמיד יום אחד. זאת אומרת, מה שאני עכשיו הכרזתי שראש חודש יהיה ביום זה וזה, זה אצל כולם. אפילו שיהיו בחוץ לארץ אין חשש לפי הרמב"ם. למה? כי אין גלות. אם יהיו בארץ ישראל חברים כל ישראל, אז ממילא זה, זה עניין בין איגר. רציתי, אבל זה לא העיקר. עכשיו דיברו כבר שתי הלחם, שתי הלחם זה אה?

13:56 דובר 2 מה, מה?

13:56 דובר 1 מה, מה? נו.

14:00 דובר 2 בבוקר.

14:01 דובר 1 למה בבוקר? למה לא מיד?

14:03 דובר 2 לא.

14:04 דובר 1 אני חושב גם למה כתוב בערב? כי לראש חודש הזה כבר לא יעזור. אז זה כתוב בערב, לא מייד הוא מדבר על ה... על ה... על... אני רוצה להגיד עוד איזה דבר ששאלתי רשות מהראש ישיבה בקשר למשהו מאוד פרטי שמאוד מאוד דוחק לי בזמן האחרון, ואני חושב שבלי התניא אי אפשר לעבור את התפילה הזו. וזה ממש כתוב. כל התניא כתוב פה בסידור, ואני לא מבין אחד שלא לומד תניא איך הוא מבין את התפילה. אנחנו אומרים כל בוקר: ברוך אתה ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתרגילנו בתורתך ודבקנו במצוותיך, ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה ועוון ולא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, ואל תשלט בנו יצר הרע, והרחקנו מאדם רע ומחבר רע, ודבקנו ביצר טוב ובמעשים טובים, וכוף את יצרנו להשתעבד לך. כל היום אומרים את זה בבוקר. אולי מישהו יגיד לי מה הקשר בין מילה אחת לשנייה? תקשיב, כבר איזה מין סלט של בקשות, שלכאורה זה ערבוב גדול. א', קודם מבקשים ואל תשלט בנו יצר הרע, שיצר הרע לא ישלוט בנו. אחר כך מבקשים וכוף את יצרנו להשתעבד לך. מה יותר חשוב? מה יותר גדול? וכוף את יצרנו או ואל תשלט בנו יצר הרע? וכוף את יצרנו. יש כאן יצר הרע, יצר הרע כפוף. אז מה אנחנו מבקשים קודם ואל תשלט בנו יצר הרע? אתה כבר מבקש וכוף את יצרנו. אם אתה מבקש ואל תשלט בנו יצר הרע, אז מה אתה מבקש וכוף את יצרנו? מה זה פה? חוץ מעוד דבר. אתה מדבר על היצר הרע. מדברים יצר הרע מקודם, יצר הרע, לפני זה דבר אחר. פתאום הכניסו פה באמצע מחבר רע, מאדם רע ומחבר רע, זה בין אדם לבין חבר. היו צריכים לשים את זה בסוף. ועוד ועוד ועוד דברים שחוזרים

16:10 דובר 1 על עצמם ודברים לא מובנים. לא רוצה להרחיב כרגע, אבל קשה לי פשוט לדבר באריכות של כל הדברים הלא נעימים האלה. אני רוצה לומר דבר אחד: לעניות דעתי אני מצאתי בתפילה שני מקומות בתפילה שהתפילה מדוברת על הבינונים. לא על צדיקים, ולא על צדיק ורע לו ולא על צדיק וטוב לו, אלא מדבר על בינוני. אדמו"ר הזקן הרי מגדיר לנו בפרק י"ד בתניא שמידת הבינוני זה מידת כל אדם. אם זה מידת כל אדם, אז ממילא מוכרחים לומר שהתפילה נתקנה לפי מידת כל אדם. לצדיקים יש אחרות תפילות. מה לטובתנו? שהבינוני לעולם ועד, לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם. אומר הרבי שהפירוש הוא לא עבר עבירה מימיו, הוא שלא... מה זאת אומרת, אם הוא עבר עבירה הוא כבר לא יכול להיות בינוני? הוא יכול לעשות תשובה ולהעמיד את עצמו בדרגה כזו שלא עובר עבירה מימיו. אבל מה? אצל הבינוני יש שני זמנים. יש בזמן התפילה, בזמן קריאת שמע, שאז הוא נמצא באהבה, והאהבה אצלו בגלוי בלב, ו... אבל זה רק בשעת התפילה. אחר כך, כשהוא גומר את התפילה, אז יש רושם ממנה של האהבה שהיה לו, אבל הלב כבר לא כל כך כמו שהיה. בואו, בואו עכשיו נראה מה כתוב פה בביאור הזה. מדברים פה על שני זמנים באדם, הזמן של התפילה והזמן של כל היום. בזמן של התפילה אצל ה... אצל הבינוני, כלל. וכוף את יצרנו להשתעבד לך. אז זה יצר הרע כל היום? כל היום? מה אצלו? ואל תשלט בנו יצר הרע. היצר הרע לא שולט עליו. אבל מצד שני יש לו יצר הרע, לא מוותר. נופלים לו עכשיו לזרוע שלו שהוא מתגבר על

18:20 דובר 1 זה, אבל יש לו עכשיו זה. מבקש מהקדוש ברוך הוא, יהיה בינוני. אז הוא מבקש מהקדוש ברוך הוא דבר ראשון שאני אהיה בדרגה כזו של... איך הוא לא עבר עבירה? אז הוא מקדים כך שתכניסו את זה איפה רבה אמר שלא היה לו אפילו מילתא. שלא יהיה לו מילתא בתוך כיס, זה סך הכול כמובן. ואל תביאנו לא לידי חטא ולא לידי עבירה. יש הרבה הרבה מפרשים בש"ס שמפרשים, ויש חכמינו ז"ל למעלה שאומרים סתם עבירה זה הרהורי עבירה. הרהור אנושי. סתם כשאומרים דבר עבירה, בשום מקום דבר עבירה. אז זה מבקש לא לידי עבירה. כי אנחנו אמרנו, לא נדבר דבר שאני מדבר עליו בימים של כל היום. אז הוא אומר, עד כאן: לא לידי חטא ולא לידי עבירה, שלא ייכנס, שלא יהיה בו אפילו עבירה ו... ואל תשלט בנו יצר הרע. כמובן שכמו שהתניא אומר שמה שהיצר הרע הזה לא יביא אותו לידי עבירות בפועל. אז גם הוא מתגבר. הוא צריך לבקש מהקדוש ברוך הוא סייעתא דשמיא שלא... ועל זה אומר: ואל תביאנו לא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון, כי אפילו מה ש... הרי בפרק החדש של התניא, של התניא, שהבינוני אפילו מי שבינוני ביומו, הוא גם צריך לבקש. הוא גם עלול, חס ושלום, אם הוא יבוא לידי ניסיון, הוא עלול להיכשל. הוא לא מובטח. אין לו ביטוח שהוא יהיה כמו שצריך. אז זה הוא מבקש: אל תביאנו לידי ניסיון ולידי ביזיון. פה הוא רק מוסיף אחר כך, זה גמר של הסדר בפרק י"ב בתניא: והרחקנו מאדם רע ומחבר רע. סוף פרק י"ב מסביר שהבינוני לא רק... אלא גם עניינים מחברו. כן, שמבינים במניין ספי

20:35 דובר 1 מחבר, שאם הוא, שאם הוא... אם הם עשו לו רע, אז הוא צריך להתגבר על עצמו ולדבר איתם רק טובות. אז על זה הוא מבקש: והרחקנו מאדם רע ומחבר רע. למה? הוא לא מבקש את הצילני והרחקנו שלא יבוא לידי ניסיון. כי אם, כי אם חס ושלום אם יהיה חבר שלו והוא עשה לו רע והוא יצטרך להתגבר על זה, אולי הוא, אולי הוא לא יעמוד בזה. אז על זה הוא מבקש. אחר כך בשעת תפילה, אז הוא אומר אחרי וכוף את יצרנו להשתעבד לך בשעת תפילה. אז הרב הביא עצמו ב... באיזה גלות. אז ממילא, אז לפי זה מובן פה כל ההמשך של הדברים. זה נקודה אחת. נקודה שנייה. רק תן לי רק לגמור. אחר כך אני... מה? לא, לא רציתי. אה?

21:41 דובר 3 מה זה פגע רע?

21:45 דובר 1 זה פגע רע, זה נשאיר לשנה הבאה. אני עדיין לא הצלחתי להבין את ה-- אני יודע מה זה פגע רע, אבל איך לפתור את זה. אה, אני יודע שאני בבוקר כשאני אומר את ה-- את ה"יהי רצון" של נשיאי השניים, אז כשאני אומר את זה אני מכוון לכמה וכמה אנשים, ואם אני שומע מה שאני מדבר אז יש לי יום רגוע. אם אני לא שומע אז יש לי כל מיני. יש לי פגע רע וחבר רע ומה שרק רוצים. ה-פה ב"ובא לציון", ב"ובא לציון" אנחנו אומרים: ברוך הוא אלקינו שבראנו לכבודו. הוא יפתח לבנו בתורתו וישם בלבנו אהבתו ויראתו. אולי מישהו יכול להסביר לי מה אנחנו מבקשים? וישם בלבנו אהבתו ויראתו. קודם כול ביקשת ב"אהבת עולם" ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. מה אתה חוזר עוד פעם? וישם בלבנו אהבתו ויראתו. כבר ביקשת ב"אהבת עולם". למה חוזר עוד פעם ועוד פעם? שם כתוב ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך. ואנחנו אומרים וישם בלבנו אהבתו ויראתו. שם אנחנו אומרים יחד לבבנו. פה כתוב וישם בלבנו. יש לנו כל כך איזה עשר שינויים בין פה לשם. מה הולך פה? אני עוד, אני חושב שפה שוב פעם מדברים על לבנו. ב"אהבת עולם" מדברים על הלב, אני מבקש לפני קריאת שמע ותפילה ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך, לבבנו. שני הלבבות, שני יצרים, יצר טוב ויצר הרע, וכפי שיצרי נשתה בזה. אז מבקש ויחד לבבנו. אחרי התפילה, כשהוא כבר הולך לעסק היום הוא כבר גמר להתפלל. אז מה נשאר לו? רק הרשימו במוח. אז הוא צריך לבקש שהרשימו הזה יישאר במוח ויישאר לו משהו בלב. אז זה הוא אומר, הוא לא אומר

24:00 דובר 1 ויחד לבבנו, זה לא שייך אצלו כי הוא כבר גמר להתפלל. אלא מה הוא מבקש אחרי התפילה במשך כל היום? אז הוא מבקש וישם בלבנו. זה הרשימו הזה שהיה במוח, שהוא יישאר בלב. הוא לא אומר ויחד לבבנו כי לא שייך עכשיו. אבל וישם בלבנו שייך. לפי זה נבין גם הלאה את ההמשך. ולעשות רצונו ולעבדו בלבב שלם. בכל אופן, אני ממשיך לשנה הבאה. אוקיי. אני חסכיה רז[?]. נראה.

00:00 דובר 1 הרב רועין. הרב רועין רמוטט שמואל. עכשיו נבקש מהרב ישי הרצל, הרב ישי הרצל סגן וגנרל.

00:25 דובר 2 כל הגודל.

00:30 דובר 1 כל הגודל.

00:33 דובר 2 אם תרצה לרשום ככה, הוא אומר.

00:35 דובר 1 ונמשיך לבקש מידי.

00:41 דובר 2 זה ריחתי.

00:41 דובר 1 סליחה.

00:41 דובר 2 בבית השוטר.

00:49 דובר 1 קהל נכבד, כבוד הרבנים הגאונים, המארגן היוזם רבי זלמן ידידי ראש ישיבה. כבוד הרב אמר אב בית דין של כפר חב"ד, והרב רבי שלום ברוך לוין מקבל ספרים שהוא חנוך וכל הדברים הטובים. ציבור יקר, אני אשתדל לומר דברים קלים יותר, ואני רוצה להתייחס, א', על מה שדיבר מקודם הרב רועין על שני שעירים, יותר מארבעים שנה. הגיע כאן אחד מבין בני דודים שלי וחסידים מחסידי בערל. יש לו שאלה קשה: למה כתוב בסידור של חב"ד שני שעירים וכפר בשמו? אז מבקש ממני: נא תעשה לי טובה, תכניס את זה לרבי. יש לו שאלה קשה. עשיתי כדבריו. הכנסתי לרבי את השאלה מדוע כתוב כאן שני שעירים וכפר. אז הרבי ענה לי שאני אראה בשער הכולל המקום ואביא ברכה. שבוע שמח לך! כבוד לזכר צדיק ובסיום פנימית.

02:11 דובר 2 אה? זה שער הכולל.

02:13 דובר 1 שער הכולל זה שער הכולל. נשתיק. תקודה, אני מוגבל בזמן כאן מהרב זלמן, אני לא יכול לענות על שאלות. בהמשך לדבריו של הרב אשכנזי בעניין של מנהג אבותינו בידינו, אז אני רוצה לדבר בעצם העניין של מנהג. אנחנו באים בחג שבועות, זמן מתן תורתנו. ידוע שהתורה זה לא רק שניתן לנו עשרת הדיברות, אלא בעצם ניתן לנו גם כל התורה כולה, כללים, פרטים. והעניין של עשרת הדיברות בפרשת יתרו, הרי יש כתר שש מאות ועשרים אותיות שכנגד תרי"ג מצוות ושבע מצוות דרבנן. דרך אגב, החתם סופר אומר דבר נפלא. אומר שבמילים האחרונות של עשרת הדיברות, אשר לרעך, כאן רמוז כל שבע מצוות דרבנן: אשר לרעך. א' זה אבלות, ש' זה שמחה, ר' זה רשויות, ל' לחם, פת עכו"ם, בישול עכו"ם, ר' רחיצה, ע' זה המן, זה עניין של פורים, כ' קיימים של חנוכה. כל שבע מצוות דרבנן בדיוק בשבע האותיות האחרונות. כלומר, בעניין של מנהג יש עניין מההגדרה של מנהג. האם אפשר לבטל מנהג? מי יכול לבטל מנהג? האם יש מושג של מנהג פרטי, מנהג כללי? האם זה מחייב את כולם, מנהג שנהגו באיזה בית כנסת? כולם מחייב. להביא לפניכם את יסוד שאלותיי. אביא לפניכם שאלות שהיה אצלנו. בית כנסת מרכזי מסוים קיבלו על עצמם שכל אחד יכול להתפלל בתור שליח ציבור באיזה נוסח שהוא רוצה, אבל אחרי התפילה אומרים לפחות פרק אחד של תהילים, ואחרי התהילים קדיש. כך נהוג. דרך אגב, הרבי אמר פעם בזמנו לאחותן של הרב ינטוב שאם אי אפשר לסדר שיגידו כל שיעור תהילים שיכול, לפחות יגידו פרק אחד. אז פרק אחד תהילים אומרים עם קדיש.

04:44 דובר 1 היה מישהו אבל שהוא היה ניגש והיה במשך שבועות אומר תהילים, אומר קדיש. והנה באמצע היום החליט: לא אומר לא תהילים, לא קדיש. הוא נעלם אחרי 'עלינו לשבח'. האם הוא עושה טוב? או עליו מוטל לבטל את המנהג הזה? כמו כן גם קדיש של אחרי קריאת התורה במנחה בשבת או ביום התענית, שאנחנו נוהגים להתחיל לומר את הקדיש ביהללו. אז גם נהוג בבית כנסת מסוים שמתחילים להגיד. והנה הולך אותו בן אדם ומבטל. הוא לא מרשה לגשת לציבור. האם יש לו זכות? אין לו זכות? עניין של מנהג. האם המנהג הזה תקף? אחר כך יש עוד סוגי מנהגים שונים. אני לא אכנס לכל הפרטים, אבל כדי ללבן ולדבר על פרטי עניין של מנהג, אני רוצה לצטט את דברי הרבי הריי"צ בחשיבותו של מנהג. הרבי כותב: "בבתי ישראל בדורות עברו תפסו המנהגים את מקומם הנכון בחיים. מנהג ישראל תורה היא. זה האיר את בתי ישראל. אב הנחיל את המנהגים לבניו ואם לבנותיה." והוא ממשיך: "יש מנהגי ישראל ששורשם הקדמונים כמנהגי הנביאים ומנהגי הדורות הראשונים, שטעמיהם נשתכחו במרוצת הדורות. לכל מנהג ישראל שנהגו בו באיזה מקום שהוא, מדינה, עיר ועיירה, יש יסוד וטעם מדוע נקבעו המנהגים האלו, והמנהגים האלו האירו את בתי ישראל. כל המנהגים ניתנו למשה מסיני, כשם שכל התורה ניתנה למשה מסיני, רק גילויים היו על ידי אלו שגילו בהיתר ובזמנם. כך גם במנהגים. הכול ניתן למשה מסיני, רק שהם נתגלו בזמנם על פי סדר השגחה עליונה". הרבי הריי"צ מחלק במקום אחר במנהגים. הוא אומר ככה: "יש מנהגים שונים". הוא מונה: א', מנהג תורה. ב', מנהג ירושלים. ג', מנהג עתיקים. ד', מנהג נשים תורה היא. ה', מנהגו

07:18 דובר 1 של עולם. ו', מנהג הפקר, וז', מנהג שטות. הוא ממשיך ואומר כל החלק-- כל השבעה האלו מחולקים לשלושה: מצווה, חובה ומנהג. בליקוטי שיחות הרבי אומר בעניין של מנהג שתוכנם ומהותם הפנימית של מנהגי ישראל הוא אלוקות, ולפי זה מובן שייכותם העמוקה לישראל גוי קדוש. לפי זה הוא מסביר מדוע הרבי הריי"צ דרש מכלל ישראל ביום ג' תמוז תרפ"ז לשמור גם על מנהגי ישראל במסירות נפש. וגם הוא מורה שם שהצמח צדק שמסר נפשו בפועל שלא להרשות שום שינוי במנהגי ישראל, גם לא ממנהג נשים וקטנים. יש עוד בליקוטי שיחות בעניין מנהג. יש הטוענים: מצווה דאורייתא יש לקיים בתוקף עד כדי מסירות נפש. גם כי היא מצווה דרבנן צריך להיות בתוקף כי משייך תתנו במצוות לא תעשו. מנהגים הרי כשאפשר לקיים את זה בקלות, מה יקטינו, אבל למסור נפש עליהם אין חובה. אז אומר הרבי שם: לאמיתו של דבר אין הדבר כן. הדבר הראשון שהתינוק חש בו, שמשאיר עליו רושם, זה לא דאורייתא או דרבנן, אלא מנהג ישראל. זה הדבר שעינו של התינוק צדה אותו ומשפיע עליו במידה גדולה ביותר. ידוע הדברים שהרבי מביא בשם המהר"ל מפראג על המנהגים וחשיבות המנהגים, והוא אומר שם שמעלת המנהגים שהנהיג המהר"ל בישראל וגם בספריו וגם בספרים שלו היא כמעלת אותיות החקיקה וגם אותיות הכתיבה. אותיות הכתיבה ניתן להימחק, אבל אותיות החקיקה קיימות, וזה בעצם עניין של מנהג. ראיתי דבר מעניין בשם רבי שמעון בר זרע[?]. רבי שמעון בר זה אחד מהגדולים שאומר ככה: "התורה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו במשה רבנו יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה. דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן בעל פה. דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב". ואחר

09:46 דובר 1 כך אומר: "התגברה השכחה, והוכרחו משום עת לעשות לה' לכתוב את התורה שבעל פה". אם כן, תורה שבעל פה נעשית כבר תורה שבכתב. כתבו אותה, אז היא תורה שבכתב. והרי חסרה לנו תורה שבעל פה. אז הוא אומר: סומכים בזה על מנהגי ישראל הנמסרים מפה אל פה, ומנהג ישראל תורה היא. וזהו עכשיו התורה שבעל פה של עם ישראל. צריכים לומר שגם תורה שבעל פה יש מה שנכתב גם בזה. מהמנהגים יש גם שינויים. עוד מעט זה גם יאבד את המושג שבעל פה, אבל יש כנראה מקורות למנהגים בכל הדורות. המשנה אומרת במסכת פסחים: מקום שנהגו לעשות מלאכה, עושים; מקום שנהגו שלא לעשות, אין עושים. יש הרמב"ם, הלכה בזה בשולחן ערוך, הרבה פרטים קודם חצות לגבי ערב פסח, מקום שנהגו. הרמ"א כותב ככה: "ולדידן מקום שנהגו שלא לעשות", ודוקא מלאכות גמורות, ושאר מלאכות אפילו מנהג ליכא. ואחר כך הוא אומר בהקשר לזה לגבי עניין של מנהגים, יש הרבה פרטים, אבל אני רוצה להביא עניין של חומרי: נוהגים כחומרי המקום שבאים או שהולכים, חומרי המקום. אז יש רמ"א אחר בהלכות שביתת עשור. בהלכות יום כיפור אומר הרמ"א: "ואין הרחיצה מיקרי לתפילה בזמן הזה, אלא מנהג. ואין מנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר". זה המושג של מנהג שהרמ"א מכניס תוך כדי המילים בעניין של הלכות שביתת עשור. זה במילים אחרות: מנהג ישראל בעיקר בא לשמור את הקיים וחיזוק בתוספת עידוד. יש עוד הרבה פרטים, אבל אני אקצר בדברי. יש במנהגים למשל מנהגים רבים, וכל אחד בעניין יסודו של המנהג, כפי שהוא נוהג, יסודו בהררי קודש. ואם אני נוהג במנהג מסוים, אני לא יכול לבוא לבטל בקלות את

12:04 דובר 1 המנהג של השני, כי השני יש לו גם מנהג, שורשים חזקים מאוד. אני אגיד דוגמה בעניין של דבר פשוט שבולט לעין: עניין של עטרה על הטלית. עטרה של הטלית. יש עוד מקפידים שהעטרה על הטלית תהיה מזהב או מכסף. זה כלי, ואין בו דבר יפה. ויש ששוללים לחלוטין עשיית עטרה בכלל. אין עושים עטרה. יש המביאים מקור מעשיית עטרה במסכת מגילה. שם למדנו: אסור למכור ספר תורה כדי לקנות ספרי נביאים או כתובים. רש"י מבאר הטעם למה? מעלין בקודש ולא מורידין, כי זה כתוב ברש"י. אבל המהר"ל, לכן כתוב, המהר"ל היה מסמן את דפנות הסוכה. איזה דופן כאן? איזה דופן שם במספרים? גם הרבה עושים את זה כדי שסידור הסוכה שיהיה כאן שנה הבאה. אבל הוא היה מסמן את זה, את הדפנות של הסוכה, כדי לזכור את המקום ההוא, אם ניתן משום מעלין בקודש. אם זה בצד מזרח, לא יהיה במקום אחורי. לפי זה כתוב במשנה ברורה, כתוב: נהגו לעשות עטרה כדי שיזכור תמיד אילו ציציות מהטלית השתלשלו לפניו ואילו ציציות משתלשלות לאחריו. זה הסיבה והמקור של המנהג של עטרה שעושים על הטלית, ולכן האור החשוק[?] מוסיף: למען היופי המנהג לעשות עטרה של כסף במקום של הראש. אך האר"י ז"ל לא היה מקפיד אילו ציציות תהיינה לפניו, אילו ציציות תהיינה לאחריו, ואדרבה, כנראה על יסוד זה גם בחב"ד לא עושים בכלל עטרה. למה לא עושים עטרה? סיבת הדבר מבואר: טלית זה עניין של מקיף. מקיף, אין עניין של עליון ותחתון, אז לא מקפידים בעניין הזה. הבאתי דוגמה לגבי עניין זה.

14:11 דובר 3 יש כאן, יש סימן.

14:15 דובר 1 הסימן אבל לא מבחוץ. לא כעטרה. הסימן זה המשי שיש, אבל לא כסימן שלו, אבל לא מבחינת עטרה בחוץ. המקיף על המקיף. בכל אופן, יש עוד פרט אחד שלומדים חשיבות שמירת המנהגים, וחשוב לי לציין, וזה הדבר המעניין. הרמ"א בהלכות מגילה אומר ככה: "נהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם", כך אומר הרמ"א, "ולהכותם זה על זה כדי שיימחה שמו, על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב". ואומר הרמ"א: "מזה נשתרבב המנהג שמכים את המן כשקוראים את המגילה בבית הכנסת". והוא מסיים: "ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבע". רואים חיזוק עניין של שמירת מנהגי ישראל. לא לבטל שום מנהג. הוא מביא עוד דבר, והריטב"א מביא שם בשם תשובת הרמ"א, וכותב בשם המהרי"ק: "ואם נמצא המנהג באיזה פוסק, אין לבטל אפילו בשעת הדחק, אין לשנות מנהג, ואפילו כשיש במנהג קצת איסור אין לבטל". אבל הוא מסיים עוד פרט: מיהו אם נשתנה העניין מאשר היה בזמן הראשונים, רשאים לשנות את המנהג לפי הזמן. הוא ממשיך שם: זה דווקא מנהג שנתייסד על פי ותיקים. מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת. מאידך אנחנו יודעים, מישהו זוכר? בהתרת נדרים אנחנו כולנו אומרים: "כי אם כל מוצא שפתיי, כל מוצא שפתיי שיצא מפי, או שנדרתי או איזו הנהגה טובה שנהגתי שלושה פעמים ולא התניתי שיהא בלי נדר, על כולם מתחרט אני ומבקש אני התרה". רואים שהעניין של מנהג אישי, שאדם נוהג מנהג טוב, יש לזה תוקף והוא לא יכול סתם לבטל את המנהג. הוא צריך התרה. אני חוזר לשאלה ששאלתי מקודם לגבי האיש הזה שהוא נוהג כבר

16:48 דובר 1 שלוש פעמים והוא ניגש ואומר תהילים אחרי התפילה. לא פשוט שהוא יעזוב ויבטל את המנהג. בנוסף על כך שהוא מבטל מנהג של בית כנסת, שם נהגו מנהג זה, אז הוא גם מבטל מנהג שהוא נהג, מנהג טוב, שלוש פעמים, ועל זה הוא צריך לומר התרה. אז גם הוא צריך התרה. לכן צריכים להתייחס על כל ה-- כל המנהגים, שהמנהגים שיהיה להתייחס את זה לפי שיהיה-- יתנהגו כפי מנהגי ישראל. ואם אדם נהג כבר ורוצה לבטל, זה לא פשוט. עם שאילת רב לעשות התרה. דרך אגב, שאמרתי עכשיו בעניין הזה, שמנהג שאין לו ראיה הוא טועה בשיקול דעת והוא צריך להיזהר. סתם אינו מנהגים, סתם מנהגי שטות. אמרנו מקודם, הרבי היה צפונתי שכזה מנהג. מסופר שאחד נכנס באיזה בית כנסת והוא רואה שכולם נכנסים, וכשעולים לתורה על הבימה כולם נכנסים לבימה ומתכופפים ככה עם הראש למטה, עורכים, ואז מתקרבים לספר התורה. דבר נוסף יש בבית כנסת זה, שבשעה שאומרים מודים דרבנן, במקום להגיד למזרח מסתובבים כולם למערב. ותראו, כולם נוהגים. האיש הזה שנכנס יודע ספר, אז יש כאן משהו משונה. והלך אצל זקן שבחבורה, שנים רבות הוא בבית כנסת, ושואל אותו: ספר לי קורות החיים של הבית כנסת הזה? ומספר לו הזקן שבעלייה לתורה הייתה נברשת של מנורה של שמן זית שהייתה תלויה, וזה אדם שעלה לתורה. לצערי לא עשו איזה מקום גבוה, לא היה סולם, אז כל מי שעבר היה שובר את הנברשת, את השמן זית, את הנרות. אז ממילא היה צריך להתכופף. הנברשת, המנורה הזאת כבר מזמן לא נמצאת, אבל אנשים מתכופפים. מודים דרבנן, לא היה איפה לשים את המודים, אז היה במערב מודעה, שלט של מודים

19:03 דובר 1 דרבנן. כולם היו מסתובבים לכיוון מודים דרבנן למערב. השלט הזה כבר מזמן לא נמצא, אבל הם התרגלו להסתכל למודים דרבנן מאחורה. זה נקרא מנהג של טעות. מנהג שהשתרש אצל אנשים וללא חקירה או בדיקה, אז אין לזה שום מקום. מכאן, מכאן לכל התהיות שיכול לקרות. חשוב לי. כן, אני שוב אפסח על פרט מסוים. יש עניין של תקנה ויש עניין של מנהג. אז יש דבר מעניין שראיתי, האם זה שווה או לא. השם הגרי"ז מבריסק, רב בריסקר. הוא שואל על הרמב"ם בפרק א' מקריאת שמע, שם כתוב הלשון הזה: זה בשמע ישראל, שיעקב אבינו, הילדים, אולי יש, שלא גילה, או מה יש בכם חטא. אז הם אמרו שמע ישראל, מה יעקב אבינו, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. אז הלשון שם כתוב: לפיכך נהגו כל ישראל. מקודם כתוב. אה, לפיכך נהגו כל ישראל. במסכת פסחים כתוב חכמים התקינו לומר. התקינו שיהיו אומרים אותו. כתוב חכמים התקינו. והרמב"ם כותב את הלשון לפיכך נהגו כל ישראל לומר. אז מה הלשון הזה, או נהגו או התקינו? אז אה, מתרץ, יש תירוצים על זה. אחד התירוצים שבעצם היינו הך, זה חדא. התוספות אומר במסכת מנחות, מנהג אבותינו תורה היא, וגם מנהג ישראל תורה היא. אז התקינו ומנהג, היינו הך. ראיתי בליקוט של שבועות של אה של תשנ"א שחילקו השבוע בתור חדש, ומתי יצא. אז שם באחת ההערות, אז הרבי אומר כך, אה, בית דין-- כבית דין, הוא מדבר על בית דין, יכול מ-מ-בית דין שקרה משהו. אז כבית דין אחר רואה טעם אחר, לכן יכול לסתור קביעת בית דין הקודם. הוא מסיים, הלכה, טעם וקמו: כשבית דין שלאחריהם גדול מן הראשונים בחכמה ובמניין,

21:21 דובר 1 אז יכול לבטל גם גזירה או תקנה או מנהג שפשט בישראל. תקנה או מנהג, דחדא מחתא. לשון אחר, אבל דחדא מחתא, להחזיר את זה. בכל אופן, יש הרבה הרבה הרבה הרבה פרטים בעניין של מנהגים. סיפור נוסף. הסיפור הזה קרה אצל הדגל מחנה אפרים. דגל מחנה אפרים היה נכדו של הבעל שם טוב. אז אחד מצדיקי רוז'ין סיפר את הסיפור הזה. בקרב יהודי רוסיה נהוגים הרבה חומרות ומנהגים וקפידות רבות, כולם לא נראות בעיניו, כך אמר הדגל מחנה אפרים. חוץ מחומרה אחת שהוא רוצה לנהוג כי הוא רואה בזה משהו: הנהגה להכין כלי עם מים ערב פסח שיהיה מים לכל הפסח. אז זה הוא רואה כחשיבות מיוחדת. אבל הוא סיים: אם תשאלו למה אני לא מקיים את המנהג הזה, הסיבה היא כי הסבא שלי הבעל שם טוב לא קיים את זה. הרבי שלי לא קיים את זה, אז אני לא מקיים את זה. מי ששמע את הסיפור הזה אז לא הבין מה זה. אם הרבי לא-- הרבי לא קיים את זה, מה, אני לא צריך לקיים את זה? אז הוא הסביר אה, ההוכחה למנהג של דגל מחנה אפרים ממסכת ביצה. הגמרא אומרת על אביי דלפו מים על אבני הרחיים שלו בשבת והחלו שם הקירות, הרחיים, החלו להתפורר. רץ אביי אל רבו וסיפר לו: רבי, יש לי בעיה עם הרחיים. נכנס הרבה גשם, קלקל את הכל, מקלקל. אז הוא הורה לו, רבו, עצה הלכתית איך לנהוג. לעשות את הסיפור באופן כזה שעל ידי זה יהיה מותר לטלטל ממקום, שיהיה גם מותר לטלטל את זה למקום, נתן לו עצה. אביי לא היה רגוע, כך כתוב בגמרא. הוא לא היה רגוע והוא

23:29 דובר 1 לא קיים מה שאמר רבו. הוא החמיר יותר מרבו. מה היה באותו זמן שהוא התחיל לחשוש מהדבר הזה? פחד, חשש מסרך של חילול שבת, ערער על דברי רבו. אז בינתיים, באותו זמן נשברו ונהרסו כל הרחיים. אז אביי אמר: אני יודע מדוע מגיע לי עונש כזה. שערערתי. הרבי אמר לי כך לנהוג, הייתי צריך כך לנהוג. אז אפילו דבר שעניין של, של מנהג, של חומרה שאתה נוהג. אבל אם הסבא הבעל שם טוב לא נהג, אני לא נוהג בזה. יש דברים שאצלנו אם הרבי לא נהג אז לא נוהגים בזה. יש מבחינה מסוימת, יש כאן עוד פרט אחד. יש עניין של שינויי נוסחאות התפילה. עלו השאלות לרבי ביחידות. הרבי אמר לכמה לא לשנות. אני זוכר בסוף שנות החמישים נכנס אחד מהולנד, חבר שלנו, והוא היה מתפלל נוסח אשכנז והיה מתפלל עם טלית, והוא נכנס ליחידות ואנחנו חיכינו כבר מה יהיה איתו. כשהוא יצא אז הוא סיפר שהוא שאל את הרבי אם לשנות את הנוסח, אז הרבי אמר לו להמשיך נוסח אשכנז ועם הטלית. והרבי אמר לו ללמוד חובות הלבבות, משהו כזה, בשביל הנשמה שלו. היה מעניין מאוד. וסיפור אחר שמעתי על אחד מהחסידים הגדולים, שהרבי הריי"צ, אה, שאל את הרבי הריי"צ אם, אם לשנות נוסח והוא לא, הוא לא, לא, לא, לא אמר לו לשנות, והוא לא שינה. אחר כך נכנס לרבי ביחידות אחרי שנים, שנים, מספר שנים. אז הוא אומר לו: מה עם הנוסח? אומר הרבי. אז הוא אומר: אני נכנסתי לרבי הריי"צ והוא לא אמר לי שום דבר. אז אמר לו הרבי: ומה עכשיו? זה היה מספיק. עכשיו, עכשיו איך הוא משנה את הנוסח? איך הוא משנה

25:37 דובר 1 את הנוסח? אמנם יש קצת סברא שיש מעלה בנוסח האר"י ז"ל, ולכן יכול אדם לשנות, אבל לכאורה זה גם מנהג שנהגו, נהגו אבותינו, הוא נוהג, איך הוא יכול לשנות? אז לכאורה, לכאורה, כשאדם עובר לרשות של המנהיג, הוא בהתבטלות מוחלטת, שנהיה חסיד של הרבי. הוא מתבטל, מקבל את מרותו של הצדיק, שהכל יהיה כמו שהוא רוצה, וממילא הוא מאבד את מציאותו. הוא כאילו נולד מחדש. עולם חדש, וממילא יכול כבר גם לנהוג כפי שהרבי רוצה. זה לגבי עניין של נוסחאות. על כך, לגבי העניין הזה של העניין של מעלה וחשיבות של נוסחאות התפילה. בכל אופן, יש עוד הרבה הרבה פרטים בעניין של מנהג, מנהג ישראל תורה, מנהג אבותינו בידינו. אני חייב לציין רק לגבי מצות של עבודת יד. אמרתי פעם שמנהג אבותינו בידינו, כי פשוטו כמשמעו בידינו, כי מנהג אבותינו זה בידינו לקיים. אבל שם בידינו, בידינו שנאפה עבודת יד וצריכים להשתדל להדר בזה, כי מנהג אבותינו בידינו. משום שבזכות המנהגים, שזה חלק מהתורה. אמרנו מקודם, אנחנו במרחק שבועיים סך הכל ממתן תורה, שזה כולל גם את המנהגים, והבאנו גם אסמכתות מכך מדברי הרבי, וגם על המסירות נפש שצריך להיות בזה. ולכן בזכות השמירה בכל הדברים האלה נזכה כפי בניית הגאולה לגאולה שלמה.

27:07 דובר 4 שתייה. קצת, קצת, קצת. תשכח, הרב אדוני אל משעיה[?]. נו, יצאנו מתן. הרב אדוני. ר' שלום בער לוין. תספר לנו, קדימה.

00:03 דובר 1 אלטער רבי שרייבט אין הלכות שבועות, סימן תצ"ד, דאס נוהגין במדינותינו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מראש חודש עד ח' בו ועד בכלל, ביז איסרו חג שבועות. סידור פסקי דרב אהרן מוליצה[?], זוכט ער אז מיר אקספרט, אז ידעת טוב, אז דוכט מען נישט קיין תחנון, דאס מראש חודש סיון עד י"ב בו ועד בכלל. וואס איז דער חילוק צווישן איסרו חג מיט די אלע טעג ביז י"ב? רבי שמעון שופראנאוף[?], דאס בש"ס, ביחס עם הסמיגרא, שחושב ביז הילול וכאלו, אז מען קען מכיר זיין העדה זען. אין חג השבועות, און דאס וואגן, לעגן זעה מכיר זיין נאך מורד עם היתר יום טוב. דאס איז ביי יקרים. אבל אף על פי, דאס מען, אויב מען נישט מכיר געוועזן אין יום טוב, האט מען ער קען מכיר זיין אלע זיבן טעג פון שבעה שבועות. וואמעלע, דער פער איז אלע טעג, אויך א טא ביסל יונגר. דוכט מען נישט קיין תחנון, אז איז אלע מינדע. שופראנאוף[?] איז נאך דער עיקר דער טור, דאס איז איסרו חג, יום טוב. אבל אין סידור זוכט ער א ביטל זאך נישט זאגן קיין תחנון ביז י"ב. איז לפי דעם סידור קומט אויך אויס, דאס איז משתוקע חילוק צווישן איסרו חג מיט די אלע אנדערע טעג. אויף אלע אנדערע טעג דוכט מען נישט קיין תחנון, איז אלע זאך. און דאס וואגן איז פאראן א חילוק צווישן איסרו חג מיט די אלע אנדערע טעג ביז י"ב. וואס איז דער חילוק? רבי שופראנאוף[?] זוכט ער דאך נישט נאר לגבי תחנון, נאר אזוי, כסימן תצ"ד, נוהגין במדינותינו שלא להתענות ושלא לומר תחנון מראש חודש. ספרה כותב מנהגם של ישראל שאין טוחנים ביד יד בייס. או בייס. ביד--

02:23 דובר 1 מה?

02:25 דובר 2 ח'.

02:26 דובר 1 ח'. ח' לא רוצה ח'. גם באר משה סעיף צריך לטבול פה לכן לא רוצה ח'. מה שאין כן לגבי תענית אסרה לא מצריכה ונודעה שבלייב נו ביז איסרו חג ביים בבוח. מה זה מעיד על היתר לא לצפות? כי השתא הוא סעיף קכ"ט. הספרא נא זה ורש"י זה חזי פסקו מהפיוצאים. איזה פיוצאים לא לפסוק מיסן. ולא פסקו די עשכ טעג פון סיון. מה שאין כן על ידי אנדערע טעג איז נישט גאלט דיר. חודש החודשים על השלישי של מאי הבאלה. אין איסרו חג הולכים זולבון דין. ומה שצריך לשים תחנון ומתי לא לפסוק פריות. ובגלל זה נסענו החלק הזה בשולחן. ורזמל בניסיון קכ"ט. הספרא שני דפי סימן של ספרא, גאנץ חילק שטיסל. ושנינו פסקו מן המשתמע ספרא יוצא. אבל הרי בספרא נא חסר מן הנדרך מן פסוק חסל ביים חופשי. מה שאין כן איסרו חג נאך יוצא ביים חופשי פסוק אחד משל. זה עוד בסך הכל אחד. ביי אכט טעג פון סיון. אבל טובים עמרם חסר בשלישי של מאי הבאלה דרך מן יא פסקו. מה שאין כן איסרו חג לא מופיסים. הוציא את חלק של הבית הטקסט של הטקסט הזה, גיבוש היונקים, מה שזאת אשכנז תחתון. ועל זה סגן נספח החלק לבישול זה. על איסרו חג זה גרסה יונק בדין דת. יען דת זה אין לך מיסודות של חוק, סימן דייך נורד תונס פונה יועץ. אבל איסרו חג זה אחד טונה ספונה. חסום ביים חופשי. ומה זה איסרו חג? הגרסה יונק מדי אל האנדרטה של מיסודות שלשה תבואו. זוכר דוד מין סימן טוב כפתס. אבל איסרו חג בשבועות זה מעיקרא דין יום טוב. בל סיס יום טוב הוא הטובות מזמן

05:13 דובר 1 מכר מקום מזה יום טוב. זוכר דוד נו בשבועות. מה שאין כן בפסח איסרו חג איחד נוהג. אבל השתית איסרו חג בפסח. מה שנוקטים הלל, איסרו חג. נוהגן אסון מרר בבלי. אם זה סרטוגה שאתה רוצה לראות ויסוליימס. היא תפארת עסמר. יום טוב בדיוק. הגמרא דוסיה אחד המנהג. ומה זה החילוק צווישן די על הטקסט פון ניסן ופוסינג וצבישינסק איסרו חג. יש גם הוקרה במיזם מגן הגון מילוי חסך עניקין. דוד נשתית אז החוסם יהיה חופשי. חניכי הישיבה דינכא ופורים איזה ימולכלנית פסקה מישלי. כי צודק מוגן אבוא. אז נראה לי, אז בימים אה, אבל באיסרו חג, ט"ו באב וט"ו בשבט אינה מס, מס, מסתנקת. ומה? הגם שזה נוהג מנהג כיוון שמוזכר בגמרא. סליחה, אני אחלק את הרישום לתאריך של סיוון ומנסור, מה שנוהג מנהג, וזרישון את התאריך של איסרו חג וחמישה עשר באב וט"ו בשבט, וזה המנצח עם גמרא שזה יום טוב. לגבי איסרו חג, בלשון איסרו חג בהר ביסים, לגבי חמישה עשר באב, בלשון יום טוב חמישה עשר באב וט"ו בשבט, אחרי ששון אליי לונדס. הבנתי את הדבר, שלושה סוגים יום טוב. ביום זה, מה שאנחנו צריכים לדעת עליו, זה פונקציה, איזה בסיס הוא. אז דא נכון, אז פשט, אני אכיר לה יום, היום זה. שפטר, אפנה את מה שיש לי היום, אז זה לגמרי מנסור, שלשה עשר במר כלה, דא פשט, אני שכן צריך להיום זה, או במקרה שאת צריך לה. זכור ס"מ יעקב פוסק. שפטר, אפנה את השליטה סוג יום טוב, אז מה שטרקער יום טוב, אז המנצח עם גמרא, אז זה איסרו חג וחמישה עשר באב ועכשיו ט"ו בשבט. דרך דין, מה שפה פשט נישט חנוכה ופורים,

08:07 דובר 1 ושתי, שתי דמי. נישט ניטיין, שתי גזרים, היינו על סיוון, ראש חודש, וחנוכה ופורים. און דאס איז מיר איכער דיר לכיך לגע בעאגט וואך מיין אייגענעם דעניס. ווייל די גמרא שטייט, ווייל מ'פאסט מיט מילצער אומאשכילע שיינקא רבנוע, איז מיר ניט דאס א שטארקער יום טוב. ווייל דאס א שטארקער יום טוב, געפינט מען אין אונטער רבו של כנוע אכט לגע בע נאך א דינג. אז ס'פאלט די טאג פון תענית חלום, אז אויב מיר געפאסט שבת, אויב ס'געווען שבת דארף מיר פאסטן, אויך מורגן דארף מיר פאסטן תענית לתענית. באמת וואלט מען מורים אז איז נישט חנוכה און פורים אומאשכילע און ערב יום כיפור. וואס זיינען שטארקע ימים טובים, וואס דארטן קען מען נישט פאסטן אפילו אין תענית חלום. ערב יום כיפור פאסט מען נישט אפילו תענית חלום, וואס המצוה טויערט. רעכנט אז דארף נאר נאך פיר טעג, זיין ראש חודש. ער רעכנט נישט אין איצט א חג, און ער רעכנט נישט אין חמישה עשר באב, און ער רעכנט נישט אין חמישה עשר בשבט. נאר נאך פיר טעג. ווייל דאס שטייט אין גמרא אז דאס איז ימים טובים ממש, וואס אפילו א תענית חלום אין פאסט מען לכתחילה. און ווען מען אלע סיכום בנוגע צו די ימים טובים, האבן מיר נאר פיר סארט ימים טובים. מיט נבכימינל האלפץ צווישן יעדע איינס, ס'פאלן די טעג וואס מיר זאגט נישט קיין תחנון, אבער מ'פאסט יא. פון טעג וואס מיר פאסט נישט קיין תענית ציבור, אז אויב ניסן און סיוון און סוף תשרי, אבער א תענית חלום פאסט ער יא. פון טעג וואס אפילו מ'פאסט נישט אפילו

10:13 דובר 1 קיין תענית חלום, כי אם בחודש. אז זה איזה חודש, חמישה עשר באב, חמישה עשר בשבט. אבל מפסטות התאריכים של תענית הוא תענית חלום. ושואלים את היום, מה זה אפילו כי תענית חלום, מה פספסנו? איך אפשר לתת את התאריכים תענית? אבל זה עכשיו נודניק עם תאריך. הגמרא אומרת שזה היום שבו אנחנו לא צריכים לפסוח, וזה חנוכה, פורים ושבועיים של נר חנוכה. זה ההסבר של התאריך. מה שהיינו אומרים זה טקסט. זאת אומרת, אנחנו לא צריכים לעבוד את זה, אבל פונטס לגבי טקסט. אנחנו לא יכולים להבחין בין הארבע סעודות בפסח. לא ממש כל הארבע. נו, אולי יש דברים שצריכים להיות חשובים, ואני אומר את זה שפון צווישן אין שבועות מיט דעם פסח, שי גאנץ ניסן ושי גאנץ סיון ושי איזה חודש ושי חמישה עשר באב ושי חמישה עשר בשבט. היחיד שצריך להיות זה רק היום שכתוב בגמרא בפסח, וזה חנוכה ופורים ושבועיים של נר עם כיפה. ועוד שתי נקודות לרומבלזה. וזה מה שזה קורה. זה צריך להביא את כל החיים של הנוער. אנשים חושבים אחרת מרומבלזה, אבל כל החיים של הנוער ולמצוא את יעקב ולהבין אותו, זאת אומרת אפילו לא צריך לתת טקסט. משכת שוקו נוער. אז אני אומר ניסן ואני אומר את תשרי. אני אומר את סיון. אני אומר את נו, זה טקסט, מה זה ממש היום תבדוק אם אני שואף נאך פילע. וואס שרייבט דער אלטער? באצייכנונג פון נובוטנא פעסט און זי איז סימן טוב אויף ווייס און זי אין סידור. הכן ערב הפעמים שרייבט ער דוקא אז אין אין בין כלא רפיים לראש חודש ולהם חנוכה ופורים קודם גדול ולהם בערב פסח וכי שבועות כי

12:45 דובר 1 כי נפטר זה אני היום תאמר ערב פסח, אז מדווחים כבודו שדוקא ימות הימים תבוא תשתה כורע לאימה. דפקתי היום תראה את הפעם, נו. אם תלך אני שוקל ערב הפעמים. וואס דאס איז די זעלבע טקסט, די זעלבע די, אז אני גבי סוגר פרט לדברים שאתה אומר פאסטן אפילו תענית תענית פון תענית חלום, ודאס ממש היום תבוא. על העברת הכסף לחפאים ומפסט על התיק מפסט תחילה תענית. ונדזגע זמר על תענית שחילה צו מישן די סכן ודרכה לטבע זכיתי. את הטקסט דרכה לטבע איך עושים? זה מעריץ тихеס ומישן די טקסט. וואס פעל כי פעל חפאים שתיקה סדר ודאס איז אז השתדל שחני כי הוא פועל שתיקה בייבי. דאס איז ממש היום תבוא תגמור. אז לא תעשה זה סדר. ערב כיפור קען מען נישט פאסטן ומי קמן איש זון די טאג. אבל סידור, אז בעצם אני פונה למערכת של סידור, בדרך כלל אני רוצה לומר דוקא שמח יום ודוקא שתיקה. ערב כיפור הכנסת נשיאות גמול משפט אותו על הדר דין. ובפרט על סדר כיפור. כן, יש לו יתרונות עם מונטיג ודונשטיג. הנה הנה, חפאים דוקנו מונטיג דונשטיג. אם ערב כיפור איז מונטיג, ראש השנה סוטיק להדרוש, אם ערב ערב כיפור, אם כיפור איז דונשטיג איז ימות ראש השנה, מתכון להדרוש. מן הכנסת השלישית. נשרים. אבל דרך זהו בר דין איז בא לגבי זון תלמידי חפאים ולגבי טיימס, מה שכלול פס. להבדיל זה מרעש סדר. די. כצפוי נוף צרית. כי שם בו הסתא מעייד. וערב פסח במכתב אל קורבנות די צרית דמעות. אז משלג התחת חליט. ונתן עליו מזאת התפשה מכאן יש דוגמה מכאן יש פס. כי שקוף הסתא דונס. מכאן

15:12 דובר 1 יש דוגמה מכאן, יש פס. נראה פס. אבל זה תאריך חריג. אבל בכלל זה דרך צרכה סוף יום טוב. זה סימן שיש יום טוב. זה בשתי שחרית ופורים. ערב פסח ותשעה באב, ערב כיפור. די על האנדרייז אמין. לגבי זה, לגבי דם, לגבי יינם, לגבי היוצא, לגבי עתוק חסדי. אבל איזה קצת נמאס שיום טוב. אז מכאן יש עוד קושיות. אפילו משכילה חפאים וזהו. בדבר זה מה שמכנים שפעת. אפילו תאריך, תאריך. דומני דאסי וידאל תראה זכות היא סדר. אז די כי נס תכ. זכות קדושת תלמידי חכמים. האם צרכו זה בדרך כלל? אז מי זכות משכן תלמידי חכמים על התג. אז לזכות משכן ט"ו. וזה סגור אבסיכה וזה רב גיראת. ערב ראש השנה תשס"ה. ימותי גרם בשאלה בשעת סעודה, נכון, וצינזור של אבינו מלכנו. קוסט אבל ריס. צינזור זקנה בינינו מלכו. ודרבי גזרט כאן גדול מסוגים. וזה סדר זכות ישענו. זאת זכות מסוגים. סיי אבינו מלכנו, סיי למנצח יענך, בשעת סדר חודש הקרוב. למנצח עם חטאת. גם אבינו מלכנו היה בבירור לא מצינו. זה גם צריך להיות שתיים. ודיר בדרבי גזוט אז מדעת זה פורים. זה שטיקן סדר. מי שמשחק בשוק נו ואיבר גזות בו שטיקן סדר. הדר גזות סדר שפל שטיקן סדר מין הכספא שבכל יום שאין בו תחנון, או אפילו לשפאים אין אומרים למנצח יענך ולהתחיל לדוד. תפילה לדוד כל יום. בשש דרבי איבר גזות היא אין ראשון או דרבי גזות. צרייט על דרבי אדוני ספרא דים בשעת משחק מסוכן. תחנון מסוגים ניקטין כארך אפים ומי סוגים ניקטין למנצח. נו ינוח מולי. גפלט נישנו. תחנון נו למנצח וארך אפים אין. אשטוט סוגים ושטייק אין על

17:45 דובר 1 פרשת סדר אז מסוגל אז דמינה גזות ניש למנצח יענך. ותפילה לדוד כל יום. הוטל גזות איבר גזות על פורים אז גזות ניש למנצח יענך. ומכיל ארך אפים. ונוי גפלט מנהל הצוחקים דרך הבית. בשעת ישענו אין סדר. יש השתדלות בפשט עס אז בעל דתות נכון בשליט סידור שתי כנור לנוסח לא היה אז כזאת, משום בקריית רב פאים דאקא בפרש אז מזכיות. נאכטון רגיעות. איז דיד גמאול מיט אמאל דא מינע. וואונזער מזוכט ניש אין קלער חפאים און גזאגט ניש אין טעם. און דאס איז וואלט צוויי יאר שפעטער איז געווען נאר געדרוקט אין תהילת השם פארוסמיין. און יאמולט אין וואשלאס נצושטעלונט די הגהות מיט מזוזת פורים. למען טייל למען חס. איז יאמולט געשאת צוויי גריד אין סידור און צוויי גריד ארה השמה פון די אלע צענדיגע הגהות וואס קומטן. און מיט א ריין אידן ווערטן צי אז משה געזאלט דאס דרוקן און רב משה געזאגט. וואלט רב משה געווען אזוי איינפך אין די אלע זאכן. איז נאר גענומען אז וואלט דער רבי'ן געזאגט די סירה איבער דיזא קול פאר רבי'ן סדר אז ארך אפים זאגט מען נישט. און שפעטער נאר איינגעמאכט השמה פון צענדיגע זאכן. און דאס איז געווען די זאך. איבער מיינעס דער רבי אנגענומען אז מזוזת פורים נישט ווי עס שטייט אין סידור. האט מען געזאגט אין די שומע מזוזת פורים יא ווי עס שטייט אין סידור. איז דאך אפער געוואלט אין קעמען וויין אפילו רבי איז געווען געזאגט מזוזת פורים יא ווי עס שטייט אין סידור. איז וואנעט קומט אז וואס איז פון הוגי מלך. צי ער שטייט נאר קאפ אין רבי פורים זיך יעד ברט באגאנדאבנען. און

19:54 דובר 1 נאר געגעבן אויך שרייבן אלע זאכן נאר געגעבן. שרייבט דער דורכו. אז סיי פאר דעם און סיי נאך דעם און סיי פארן דרוק סידור סיי נאכן דרוק סידור. אלע מאל וואס מיט טלית געזאגט אין טאכט און דער רבי געזאגט קריית רב פאים. פון דאס זאגן איז דער סידור, איז געדרוקט דאסיי, די קורט אפ די איבערגעזאגט פון דעם סידור נישט ווי עס שטייט. דא מיינט עס איינגעשטעלט געווארן אז בפרהזיך, אז מ'זאגט מען שטעלט אראפ איין, וואס אז מ'זאגט מען שטעלט אין תחנון. חושב כרגע מ'זאגט מען שטעלט.

00:40 חג השבועות. מה שמרעישים לך, אז לא תראה טוב. צדיק דל. כמעט לא ... דינים. נישט קענען די ... נישט קענען. רבנו יונתן, מנהגים, אף מנהגים שאין מנהגים. מה זה הלב? רגע, שתי יש נוהגין במקום נוהגין, ונוהגין אף איני מניק, שתי נוהגין בכל עמי קיימס. מה זה? זה דער מלך, שזה מלך פון עשר מלוכים נשבע. אז אמרנו בהמשך לזה, כידוע, דם נעכר ונעשה חלב. פון על הבידון, מה זה מבואר? דיני מלוכים. נו, תראה את השאלה הזו. אז זה דו היהודי. מה זה איש מלוחים שסוכת הרג, געגעסן פלייש? וניץ אותו זה גינונו. געמאכט את כבד משכבן ישראל הנקרא כבד. זה לא שם בפוסקים להסביר. הוא נתן, געמאכט ברכה שהכל נהיה בדברו. עוני. יצתה, זה חיפש את זה. זה פליקס. אם פשטת חבר, כן, חטף נטילת ידיים. זה רטון וכולל את זה. נעמה צילק אין זכין כר, ונתת גינון דקר ביד וגעמאכט ברכה שהכל נהיה בדברו, זה גורנישט. דווקא פון נוי דרכבה. אין עוד אינה פון די שני בריתות, או דרך אל טרינקנט כבה ומץ לזין בברכה ובצור ונויב לזין. אחר יש דרבנן פון עשרים בשר חלב אחר בשר. או שהוא יאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה סתם, האדם שומע את השאלה וחושב: מה זה לשתות קפה על בשר? בטח ברוך שם. אבל למה לא קצת להרהר? אולי זה לא דווקא ככה. אנחנו יודעים שצריך לחכות שעה ושישים דקות כדי להשעה, למה לדבר אפילו על זה. בשעה הראשונה הוא אכל סעודה של בשר, מחזיק שעה. ועכשיו הוא מחזיק את הקפה ביד וחושב שהוא כבר יכול לברך. מה הוא יעשה? גם

02:50 ככה זה כתוב. אנחנו יודעים שברכה לבטלה היא דבר חמור. החזון איש מביא שהרמב"ם כותב שלא תשא נאמר דווקא על שבועה, אבל ברכה לבטלה עוברים על דיבור. רוב הראשונים לא מחזיקים ככה, שברכה לבטלה רק דרבנן. והיהודי מתבלבל: או שישתה כמו שהוא, זה יהיה אחד משני דרבנן, או שישתה קפה וישמור על בשר וחלב דרבנן, או שהוא יאמר ברוך שם ולא יצטרך לשמור על שם שמיים לבטלה. אז למה לא קצת להרהר בזה? אנחנו יודעים, אין לי את התשובה המלאה, זה לא המטרה. בכל מקרה, אז יש שני דברים שצריך לדעת על ברכה לבטלה. ברוך אתה השם, אומרים על היין שלך, ככה, זה יודעים כולם. ברוך אתה השם, כל ברכה לבטלה. ואז אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה מעניין, זה הצל"ח. מה מביא את העצה השלישית? לא נפלתי על זה, זה רק הצל"ח, דרך אגב. והצל"ח אומר שכשיהודי אומר ברוך אתה השם אלוקי, כנ"ל בסוף הפסוק, אלוקי ישראל מן העולם ועד העולם. זה גם היה בסוף הפסוק. הצל"ח, ואין לך כוס ירושלמי. את זה הצביץ, את זה הפלא, אה, דרמב"ם, בריך צה מור, זה לא לברך, זה לא לשמוס. בוודאי יהי טעם, תאמר מוצא גווים, שם שמיים לבטלה. עונה בריך שמו קב"ה, דאת מה שמט גווים דרצווית ליצק ולמדני חוקיך. תגיד לי, זה קש. אבל בריך ניש דרמב"ם, אתה אומר גדול ברוך אתה השם ולדוג למדני חוקיך. ולמה משמוס? ולמה מי זה? ולמה אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד? דרך אגב, אני מתנצל, זה דברי יציב. אנחנו אומרים דרך אגב. דקלויזנבורג. וזה יביא את התיקון. התיקון, ידע מור, אז זה זוק שם שמיים לבטלה

04:57 עולם. עונה לדעת מורר, אז זה נשתוק מוקר עליהם ונהם עשית בפעולה של רמב"ם. זה רמב"ם שפירפר את זה. אז ידע מור מדמען שמים ושמש ומיוחד לבטלה. זה, זה, זה. הבוס, זה רמב"ם ניש גבריי, למדני חוקיך. אתם מסיס, אז זה דייק. אם אתה רואה שופר לשיני הזו, זה אתם דאתרבי שטאט מחלק. תאמר יהי גדול תבורך לבטלה, ונתן זוג ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עונה אומר, זוג נו ברוך אתה השם למדני חוקיך. אתרבי זוג, אז אני לא תבורך לבטלה. צריך לומר אחריה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עד אז גדול תבורך לבטלה, דארף מען זאגן ברוך שם. ונביא בריך למדני חוקיך, לא גדול תרב. קודם שואל את עצמי ביום למדני חוקיך, שנראה כקורא את הפסוק, עונה זוכתר: ואין כאן אזכרת שם שמיים לבטלה. ונוזוגת למדני חוקיך, זה בכלל ניש זו שם שמיים לבטלה דין. אז היד הגדול ברוך, אגאנץ ברוך לבטלה, דרך זה זוג ברוך שם, זה תאיצ'יס, את גזירת תבורך לבטלה. זה ברוך הוא בלית לבטלה. ומפני זה, ובעיקר זה גזירת תבורך לבטלה, זה, זה משווך, לא ברוך שם. בלמדני חוקיך, ברוך אתה השם, למדני חוקיך, זה אין כאן הזכרת שם שמיים לבטלה, אז הוא גומר את הפסוק. וזכר, הייתי גוזר ברוך אתה השם, אנא לאום דר ספק. איני שטובות שזוגן ברוך שם. אתם זוגן זכר למדני חוקיך. אבל מקוטנר רמב"ם, כי לרמב"ם בריינטוס, ביי דיבור, ונברייד דין פון ברוך שם כבודו, זורם דא על יד דוד הרמב"ם. יציר לכם דעה לש, והוציא שם לבטלה, ימהר מיד, ישבח, יפאר, יגדלו, כדי שלא ייזכר לבטלה. ונרמב"ם בריינג ברוך שם, זורק את

06:53 קלאר, אז געזאגט שם לבטלה, זאגט שנעל ברוך שם, כדי ס'זאל נישט זיין לבטלה, אז הוא בזכות הטרייכר מיוחס ברוך. ברוך, צריך לומר ברוך שם, כדי שלא הוציא שם שמים לבטלה. זה קצת קלאר. אדמו"ר הזקן, שולחן ערוך, דוד נגד לשון. דהיינו, ער האט געזאגט ברכה לבטלה. כי דער דין, אתה חכם, ברוך שם, קמן עבדים קוקינג צבע וג'. אין איפייני לא את ברכה לבטלה, וזה בלייבט ברכה לבטלה. וונטקה ווילס את ברכה לבטלה. ג-ג-ג יצ' וזיין משבח. אבל ברכה לבטלה בלייבט. דאס איז אאוט. אז זה הגדול רבי גרנט. צריך לא יפאלשי. אדער זאגן ברוך שם, ווייל ס'איז געווען לבטלה. לרמב"ם שטייט קלאר, ער האט געזאגט ברוך שם, האט ער געזאגט ברכה לבטלה. און ער זאגט ברוך שם, איז דאס נישט קיין ברכה לבטלה. זה נישט כשר, אז זה בלייבט לבטלה. און דאס משבח. ווייל דאס איז געזאגט לבטלה, נוך הקר, דברוך שם עם מהפך. אדער שם וואס דאס מוצא געווען, אז דאס איז משבח געווען. ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. זה הייסט בכלל נישט קיין ברכה לבטלה. במילא, זייער גוט פארשטאנדען פארוואס לרמב"ם דארף נישט ברענגען למדני חוקך. ווייל למדני חוקך איז גוי נישט בעצלה, כי ברוך שם. כי שום, כי מילא למדני חוקך, אז אתה עצך קען טון ברוך שם, קען טון למדני חוקך. ידע שם שמים לבטלה, הוא ברוך שם, איז דאס מתקן, אז זה הייסט בכלל נישט קיבלו אותו. ברענגט נישט די ירושלים, מה שאין כן אל תראה בעולמתור ושולחן ערוך, ודוק מדולש שני, דאס איז יהיה ברוך עולמו. נו, פון דעם וועגן זאל מען משווה יעשה. אז ווען צו ברוך

08:38 אתה השם, אז דוקא למדני חוקך, דמו אז זה בכלל נישט קיבלו אותו. במילא, לאן זו שייעע, לויטן רמב"ם, אז ער האט לכתחילה גערוזל קאווניש לא בסדר. זיכער זאל ער זאגן ברוך שם כבוד, און ס'איז אלס גוט און פיין, הייסט בכלל נישט שם שמים לבטלה. אבער דא נלט תראה בניש אז איי פשוט, גאנץ נישט קלאר. קען זיין, אז יש לומר, אז ברוך, אז שם לבטלה איז דוקא די ויסע פון מוצאי שבת ועד מוצאת. די רמסי איז נלט ריסנטער די שייסע. אז די שייסע ווערט געבראכט לגבי די, די, די, די, די תפילין, על תפילין של ראש, אז ס'געווען דער מרן חביב אין שמחה אהבה, בירכיים. ברענגט די שייסע, דער מרן חביב האט געשריבן, בקיצור נישט מרן חביב, מהר"ם חביב. האט געשריבן, אז כדאי צו זאגן אז ער זאגט די ברכה אויפן ראש און נאכדעם זאגט די ברוך שם כבוד. שרייבט די שייסע, דאס ברוך שם קען מען נאר זאגן בדיעבד, אבל לכתחילה, זיך אריינברענגען אין א מצב קען נישט. קען זיין, אז די ויכוח צווישן מהר"ם חביב און די שייסע איז באמת צו דער רמב"ם און דער שולחן ערוך, אז נישט דער אלטער רבי, זה דער טור, דער מחבר. אז די שייסע האט געלערנט די שולחן ערוך בפשטות, אז זה בלייבט לבטלה, ממילא קען מען נישט לכתחילה טון אזא זאך. מה שאין כן מהר"ם חביב האט געאפט מן הרמב"ם, אז זה הייסט בכלל נישט קיבלו אותו, קען מען לכתחילה אריינגיין אין א מצב. קען זיין. די רמסיס, אז מען געפינט, מען געפינט דריי דינים. איינער איז אין שערי תשובה, און צוויי איז אין שולחן ערוך אין אלטן רב'ן. אין שערי תשובה איז עם הטוב כובע סמכס, ברענגט ער,

10:16 מי שהיה שרוי בתענית. הייתי גרענע תענית, תענית יחיד, תענית ציבור דרבנן, צום גדליה, תענית אסתר, און ער האט פארגעסן און גענומען א גלאז און געמאכט א ברכה. ברענגט דער שערי תשובה, אז זה, קען נישט, אז געמאכט א ברכה, זיכער דארף ער טרינקען, שלא תהיה לבטלה, שם שמים לבטלה. אז זה ברענגט. שטום סוף ברענגט ער נאך א צווייטע דעה, וואס איז חולק על דעם, וזאת לא הפתעת. ער אליין זאגט, מען דארף טרינקען, וואס מיר זיין לבטלה. ער ברענגט פון דעם חיד"א, מען דארף טרינקען, וואס מיר זיין לבטלה. שפעטער ברענגט פון נאך אחרון, מען זאל נישט טרינקען. דורכן קען מען כדאי זיין צו די זעלבע ויכוח. אז דער חיד"א, דער שערי תשובה געהאלט, אז קומר, דו וועסט דא אין מורגן שוין גאר נישט ווערט, ס'בלייבט לבטלה. און מי, ווער, ווער ווייסט וועלכער איז וויכטיגער? און משום מה זאל יא טרינקען? און די חולקים דורכן האלטן פארקערט. אבער אין אלטן רב'ס שולחן ערוך אליין געפינט מען צוויי דינים. פלאי מלל. נאמבער וואן איז אין סימן רע"ט סעיף ב'. וואס דורכן דא רעדט דער רבי לגבי א יהודי וואס האט זיך געוואשן נאך זמן, שבת נאך מיטאג, ביי נאכט. און אסור דרבנן צו עסן פאר הבדלה. וואס דורכן דער רבי? שכח והתחיל בסעודה בלילה, צריך להפסיק מיד שנזכר. ואם נזכר לאחר שברך המוציא קודם שטועם פרוסת המוציא. וואס דורכן דא? צוויי היסטוריות דרבנו אלפנוב. דורכן דער רבי, יטעמנו מיד ואחר כך יבדיל. שאם יבדיל מתחילה, וואלט געווען ברכת המוציא לבטלה. האבן מיר אז מען וואו א יהודי איז נאסר פון עסן, איז נאסר פון עסן קודם הבדלה, און דער רבי פסק כלל

12:16 על זה שיהיה גבי טועם, היינו להגיד ברכה לבטלה. כמה זה קל, ודברים, ותוך־תוך אפשר לבוא בכל הדרכים, שכן ימלט דמע זיין או שכן נשמע דמע זיין. דבעיה האבן טענות וואס מען נענט דום בפשיטות של הישיבה, מחילה על הממשלה, טועם זיין, בוודאי ברכה לבטלה. אם שביס נאך מידות נאך נח, ואל הלילה פסק'ן האדמו"ר, כל בלי שום ספק יטעם או טועם. ער האט שוין געמאכט ברכה. ער האט שוין, ער האט שוין געמאכט ברכה. ער, ער דארף מאכן די דיסיז'ן אין דריי סעקונדעס. און ער נו צוויי אופציעס. שמא טעסט זה שיח יש, או דברך שוין, או דל טועם זיין. לויטן הרמב"ם זה חברך שוין. לויטן על את הרבי לאו דווקא. זה איזה אינטרסנטה. הרמב"ם בריך נישט כאילו זה שאלות. זה, זה גמר. זה, זה גמר הרי. הרמב"ם בריך נישט די שאלות. לויטן הרמב"ם בכלל נישט די גאנצע שאלות. זה חברך טועם זיין. אדרבה, אין בעיות. זה שום נוה את הבעיות. או איברך ברך שוין, מסכן מהפרייה. זה, זה גאנץ דא. כברכה לבטלה. זה קושיה מכל הלך. ואדרבה, בריך זה יא. לוכס טענות האבן מיש, אבל לוכס שביס האבן מי יא. דורטן פסק'ן האדמו"ר, כל על הדרך טועם זיין. דנוח דינין סדר אשב. נישט כי שאלות פון איסור. על השאלות פון חמירא סכנתא מאיסורא. מיר ווייסן דאך אז זה מים אין א שכונה שיש בו מת, זה נוהגין לשפוך. בריך האדמו"ר, סדר אשב, סעיף י"ד: בירך על המים, והרי ער האט גלאז וואסער אין האנט בשעה שיש מת, ומדף דכל זוז גיס, ישתה מעט מן המים שלא תהא ברכתו לבטלה. אז אפילו ורזה המעט קמצט וואס

14:13 חמירא סכנתא מאיסורא. זאת דרם באם אז זה זאל טועם זיין. זה לא לשחק אותה לתת ולא טועם. זה, אז זה לא לשחק. כי השם שמענו הטוב. שם הניצוץ היה בתוך. מפסק הרי נישט דווקא שיעורים, ידרן ופרגן עלו למסקנה. נוחמוב דשי עולה היא זאת, אז הוא טען פועל ממש. איך את יש כאן צוויי ברירות, או דר ברוך שם או דר זאל טועם. זאת אומרת, הרמב"ם הזכור אז הכן ברוך שם אם. אתה. אז אין דין דברוך שהכל נהיה בדברו. אוי ברית לא ברוך אתה ה'. כן, אין זאל נועם דינך. אוי ואבדי. כן, דין לפני שזה ידרן לפרגן להם. אתה. יודע. נומי. ראיה שאין כל זה. אשר כעקא רבא גן הבנה יצר נוגעים הרגע נושאלים.

00:05 דובר 1 הרב הגאון רבי יואל, יצחק נרדן[?], הרב הגאון רבי שלום נסינקי[?] והרבי, החשיב רב תורה, הרב הגאון שלום. איך הייתי צריך? עברית? וואס? וואס? אני הייתי אומר לך עברית. איך אני אדבר יידיש? ווידמען די, די בתרה וואס מיר גייען יעצט רעדן. אז חס וחלילה, נשמת מיין שוויגער עליה השלום, רחל בת אסתר, היינט איז איר יארצייט. נהי זיך כבודוך. איז מול פארבייגאנגען עם רעדן צו נעמען א דאור און זיך פאָרגעשטעלט אז זי איז דער שנור פון הרב חיים שלום סתגול[?] פון ארץ ישראל. האט דער רבי געזאגט: ארץ הקודש. באמת איז דאס געווען רוח הקודש געווען פון הימל, ווייל זי האט געהאט א געוויסע מחשבה, איז אלעס א סיבישע טיר, אז זי זאל פונען פוין אין לאנדן. און זי האט געזאגט דעם רבי'ן פון ארץ ישראל, און דער רבי האט געענטפערט מיט ארץ הקודש, וואס איז אים געווען דעם ענפע. פונען זאל אייבש דההוף און נאם זאל זך האבע געפילן מיט השם אין דער ארץ הקודש, בקרוב ממש. נהי זיך כבודוך. זיכער האבן אלע מיט קיין געווען, דה מידי גיסור תורה היא, מה שבינתי חושב נורא דעל תל אביב, חג השבועות, נעל תל אביב זוגת, הרבה פעמים נוהגים במנהג זה, הפצה אסן מולטיקס השבועות. ברוית, צעוקות, את מנהגנו את העניין, את מפרעת באשכה, ופרוטס, זה הסיניונים מה שזה, להנגסנו מודה מן הישיבים פלא כל גודל. אומר, נפשי מוין בן קיסמו, אומר ריש לקיש, הצר צורה בכלי, חייב משום מכה בפטיש. רש"י זו, זה נצח הקמי, מה שזה אוי מולטינה, אוי סוי, מה שזה גדלת, אמסול מרשיין את הכלי, היא זוכר את הכלי, נאך נישט גדלת, נאך נישט

03:23 דובר 1 געענדיגט געווארן, ביז מסמצה את הסודא, ודיבר זה חי, משום מכה בפטיש. פון סתם לשון ריש לקיש, היא משמע, עד החיוב, זה נוי משום מכה בפטיש, הוא נשכח שם עמוד עם חיוב. מה שנוח לחיוב על הכרדזיין, החיוב משום קייסץ. וגנן בם בריינד, אז רש"י, פלא גדלת את השבס, הלוכי לזיין, רש"י תולת הקייסבו, כיצד? הרישם לשונים לצורות בקייס ולו בשער. רשום בגירסא של הרמב"ם, ברמב"ם גירסא יש בשער, אז יש משנה עוד ללמד גירסה. בקייס ולו בשער, אני אסביר גם בקייס ולו בשער שוט. בקייס ולו בשער נלמד גם מיוסף כדרך שהצעירים רואים, חייב משום קייס. דמוקה פרא הרמב"ם איז ווידער וייג משנה שתוצאה של הנורט, כי זה טענה קארמי, הבנים, המשנה הבנים. ודוקא משנה גמור, וואסער דמוקה פון קייס ולכס קייס. גפטינקס ביי דער קרשי המשכן, ביי דער קרשי. זה טענה קארמי אויך ווידער קרינג זיינע וויל. דרשה דנגדם המצ מיט מיט געשריבן. על די קרשים עושי את הבית של הבית כסף כדי שהקרשים לא יכולים להשמיש. אז עושים רינג דא עשר בן זוגות. אבל וואס נישט. כי זה שאוני מאט, ווי וואגע משה את המשכן כי משפט לא ישר עשה בהר. זה שוין פערפעקט. זרוק דעם המשכן אין דער ארגז און צוזאמענלייגן דעם משכן צדיק. אז אלת'או געווארן, זה זאלטע קרשים זיין געווארן דיל עם. די קודש הקודשים זיין אלת'או גוד מאזער אייביג. דוקא זה לא גוושי יסוד, אויך דוקא וויל משכן אויסמישן כי משפט לא ישר עשה בהר. דשידת דנגם דמנוי, זה משמעות בעל עסק. מסביב הגשם שטייט תנופה להשם, אבל מסביב הגשם זיין גילסן

08:15 דובר 2 ניבאו את הגמרא דגש בגללנו בגמרא, איז איז בעיקר, או לזכותם דברי האמורות. דאס איז דברי האמורים והאמורים. זאת הגמרא דף אלום מתפרץ. אין מים הטמאות, מה זה שלוקח שזאת מכה בפטיש היא זאת מכה בפטיש. איזה באסה. הפלקט העליון. הנה יש שם בן ברית מולדי געבראכט משנה הרמב"ם. הצר צורה איז אכן חייב משום מכה בפטיש. ומה סתכלת? אינך חייב משום מכה בפטיש. ובלבד שאתה רואה את השם. הנה יהודה בדת. יש דת עמוד הגאולה, אבל איננו רואים את עצמי. יכול להתאים למעשה סכין דואה. הגנתי שכל הבתים ש"ס ומשעננת. צעירי מצריים. שתי חטאות. צום מלאכה אחת. אם היה קוטן. זמר נבהל. רב יוסף המשקה מים ויין בשבת. דבר זה מחייב משום חולש ברזיק, משום זרע של טביעים. זולת זה אין חייב משום בית. אז אם הקנה זאת מלאכה רבו. זומר וצריך לעצים חייב שתיים. אחת משום נוטע, אחת משום קוצר. אבל פה אני רוצה הגנתי בגוגל איננו שונה ממך. סליחה על גזירה את המים פה את הגנתי. אז לכן אין לו גמורה סחבו כספים. הם צריכים לשחק את שתי החטאות, או חטאת אחת משום שתי מלאכות. דאס נבהל. פסקת בית הרמב"ם. פסקת דף בבית כס. מחייב שתיים. אבל חילול לא נהיה כאן עונשין. אז אם יש רוקניש, ז"ל משום מכה בפטיש או יש רוקניש עוד. אין, מה שזה אומר זה. אז זה דבר זה דין. המחייב נוה אנה, עוד יש רוקניש, מחייב נוה אנה. אבל בהלכה זה מחייב שתיים. וכאן הוא מה זה נהיה כאן עונשין. אבל זה אל מסתנישתא זה. ראשית, כי מתפיל גמור, זה דבר נשפט, זה בכלל לא מחלוקת, זה אפילו לא צווישן אמילאי. זה גאנץ

10:46 דובר 2 און גאָר גמור דהנה. צווייטנס, אפילו אם קראו ברב יוסף, אם אמנם המתחייב מלאכה אחת, אין חטאות. הוא מכניס מתחייב זה עם שתי חטאות על זה שתי זוריות ועשייה אחת. אפילו אם זה גם אמנם, זה בכלל, אפילו לפי דרך דין, אין זה מזיק למשה. אין זה הזול היה ורז משום כסף. אם זה זורה, זה מקריב, זוטן, דו ביס כסף בשעבדים. תפסו שם בבבל, כאן בפרובו. יורד חולה, לא אפילו לפי דרך רב יוסף, אין בזה חיוב. זה ווייטער, היה טוב אם יש רוקניש, זה חייב נמי משום מכה בפטיש. והוא, והוא איגר. איגר זה בסידרין, זה הסדר רמב"ם. זה כפיר גמור. זה רמב"ם, זה על זה בפסקים, זה עם זה צריך עץ עם חייב שתיים. אבל זה רמב"ם, על הכי נורא מתחייב זה עם שתי חטאות, זה עשייה אחת. זה מחודש זה עם רמב"ם בדרג זה. הזורה, זורה מקריב זה אין חייב שתיים. וזה גם רמב"ם פוסק. מתפיל גמור, זה חייב נמי משום מכה בפטיש. על דרך זה, ביליוב רב שואל. אויף דעם שלוקישן גמרא, אדער איז די אין דעם רמב"ם. געזאָגט, אוגוסט דער מגן אברהם אין סימן ש"מ. וואס פרעגט? אויף דעם עמוק. און עס זאל קאפכן אויף דעם עוגה לערמן. אם פי דער מגן קומט נישט פון דער מילה, פון שבועות. זאגט דער האוט דער ערדן. דער רמב"ם. אז ווי דער לב אומר, איז אויך אזוי אחד מוחק שלא על מנת לכתוב. און דער ליבע פסק'ן, דער מורד פייערליך אין מען אומר. מען טאָר נישט צוברעכן, אַן אותיות אויף אַן עוגה, אויף אַ קוכן, אויף אַ קיכעלע. ווען איז מוחק? פרעגט דער מגן אברהם, געטאָכן

13:11 דובר 2 אויף דער, דעם עמוק. וואס איז אויף דעם עוגה לערמן אין סימן ש"מ, סעיף ד'. פאַרוואָס דעמאָנען זיי איך נישט? פאַרוואָס דעמאָנען זיי נישט איך, מען איז חייב, מען צוברעכן ציורים, נישט נאָר אותיות. אויף אותיות. ציורים טוען דער איך נישט. איך מיט פי געזאָגט, ציורים איז אויך נישט קיין ספק. חב"ד באק איז אַ תודה. פאַרוואָס זיי אבער נאָר אותיות, נישט ציורים. וואס הייסט, אַז דער מגן אברהם איז משמע, אותיות און ציורים מוז אלעס זעלבע דין. אלע מאָל, גלאַט. דער נודע ביהודה, אין אוגוסט, דער מגן, דער מגן אין ציורים ש"מ, האלט איך, אַז אותיות און ציורים מוז אלעס זעלבע דין און פרעגט חייב און דער עמוק און דער מראה אויף דעם עוגה לערמן. נאָר ער זאגט, אַז אלעס נאָר פּורע, אלעס נאָר הענטען. כי ידוע, הוא הבא את המבושטה ברייתא עם סוכן לחלמת זיין, וגם הוא אומר, אנחנו יכולים לצאת זיין מצה של סריקים, אוס די מולט מצט. אז אומרים לו, ציורי מל, נכון, זה לא צריך להיות פסח. אבל חז"ל אמרו מצווה לצאת עם כזה דבר, ולעשות כזה מצה זה ממשל בזמן, ואנחנו יכולים לבוא לחיות, אבל עבודה פועלת, וזה געטון, יכולים להשתמש במצה. נודע ביהודה, הם יכולים להשתמש במצה. זה חילול, זה ברך ציורים. זה לא מרי, זה לא אפילו סריקין, בואו שמידרד בואנה. אבל זה לא פשוט, זה לא צריך להיות, זה מטפסת על מציאות, אבל הם משתמשים במצה. זה שטרט מכאן, זה בין אותיות על העוגה, וציורים על עוגה. זאת נודע ביהודה, מרובה לבואנה, זה נראה על הכל מותר. והוא כותב חד, זה צריך להיות מצה, זה

15:24 דובר 2 מצה, לא צריך להיות פסחים. והוא מת. שפטר זה האנדר, הוא נותן דרך החיוור, בעצם זה מגן, זה נודע ביהודה מתיר הכל. אחר כך, נוכן נודע ביהודה, מצור טוב אחרים, אחר כך הוא אומר, רב עם, אבל לא נודע ביהודה. ומפני זה יש הבדלים, איך אפשר לאכול עם אותיות וציורים, אבל הכל, זה אותו דבר, אותיות וציורים, זה תמיד אותו דבר. ומש מחלק ומפריד בין אותיות וציורים, אז הם ידעו את זה, עונג רב מאוד. כי ידוע, אין היתר, שאין את האותיות, זה מראה, זה מקריץ עם העוגה, ודן באוזן, אז זה בפה יש מוצץ. ידעו מה הוא רוצה. שקבל יהאב, יהאב הוא דרך בגלל זה זן זנטה גדייל. כי זה עוד ציור יותר מלישון סמכי. אבל אפם אגנצי טיר, אפיש, אכל סליסול. באזל מה גוסמכין יהאב. תיכף זה זן זנטה גדייל. דוד, או שזה גווים זה עצם, היא ציור לישראל סמכין. זה גנץ חלה זה עצם, טונה חלה, זה משום גט עצם ציור באוור. ציור, זה משמע כציור, טונה חלה, צפונה פיש, טונה חיה, טונה עוף. אבל פה הם באוזן, אז זה בפה יש מוצץ. אנחנו נראה אם הוא, אם הוא דרך אגב, תיקן חטא, הוא פשיט מן האחרונים, או בניין משנה בגודל. דרך הבאה בפה יש, יש קרק נחמי. עם תופת מונחס, וגם יש להם סימנים של מצה, כהן, לוי, ישראל. אתה יודע במחנה, אבל גם יש להם, גם יש סיס, גם את ברך, גם יש סיס. אבל מה? אני חושב שזה היה מותר. זה היה נקצץ עם המצה, צריך לטוס על המצה, עם ורש, עם פנס, זה אפילו עם כרמך, ישראל על המצה. זה היה נקצץ עם

18:41 דובר 2 המצה, אבל בקנה אתה, אתה עשית את זה. בגדס, הרינג עם המול. אתה, עשית את זה, עם המול, עם הקדמפורט, עם הקדמפורט, עם הקדמפורט. אתה יודע, זה משמע ממימוש של יהוד, עם הטוניש, גט מהענגול, מהכורד בידיים, עם מול ידיים, אבל זה, זה נספה, עשר נספות, זה שבידיים. עם הנג, עם הענגול עליהם, ברכים, על פי הסלחה, על אשלי, אבל הרינג עם המול, טוניש. מה זה אומר טוניש? זה חילך החילה. אבל פרשת, ישראל על הולדם. אבל אתה פונה נאך אמאל, אתה יודע, אויס ווערט אין אויס מישט אין ציורי. על האנגרה אחרים, זה משמחלה, זה צווישן אותיות און ציורים, או נג מתוך אליהו הנביא. זה מגן אברהם, זה נגד יהודי עם זין הרצלב, אבל אתה יודע, זה אמר, זה נגד החלל בפרשת, צווישן אותיות ביז ציורים. נאך דעם תודה נם והם הזמו. איבו שבוס, בכלל לא יודע את האינדי, עם השבועה, עם הסגר. היינט ויר אויפמערקזאם געמאכט עם ה-Asafe, אז נו, ולכן, עם קש, עם עולם הזה. פתוח מי געזאָגט, דרוש הרמן, זה זה, זה קרוש, עם הולדם. בסימן ש"מ סעיף ד'. אז רוצים זיין צורות וציורים על כוסות השת, הנה תולדות כוסית, התולדה, של ויר געבראכט אין הגמרא והמשנה, הנה זה קטן וכמה, אז הנה התולדה של אותיות. זוכר את החזון, היועץ, אז הנה התולדה. אום, ברעכן אותיות וציורים. איזה נראה אתם הברון, מוזמן סוג עם הדיני שוינינג, דה מונטפיארי עם הרמ"א, אלע האבן מעיקר געווען אויף התולדה. אז איזה נראה התולדה, האבן זיי נאר גאסה, דה אותיות עליינו בציורים, ראשונים וצורות, אז הנה התולדה, איזו מעיקר. דאס איז אז וואס חבל להגיד, וואכט אמא, אותיות

21:16 דובר 2 איז אז אהב, without קנה קנה, ראשונים בציורים איז נאר התולדה, האבן זיי מעיקר ווען ויר גייען בשביל השוגר איז אויף התולדה. וואס קרינגל קול, איז אהינו הגוזף כינשים וואס ויר גייען קשה דרך שמואל, זמנך להזדקק של ארבע התולדה, פלא פלא. צווייטנס, דאס איז נאר פשוט אין פתרון לקשיי מגן אברהם. פבוס, מעגן ברכן ציורים. דאס איז אבל מש אין פתרון לקשיי וואס איז שלוש איז געזאָגט אז חייב משום כותב. כותב, שרייבן, הצר צורה בכלי, איז שלוש איז זאגט זאגן, דוד איז מש קנייסה דראב ברון. הצר צורה בכלי, אז חייב משום מכה בפטיש. דוד איז שלוש איז שלוש איז שלוש איז זאגן. אז איז חייב אף משום כותב. עבן דען טון, בין הנ"ל הרמ"א, בעצם, זיין ציורים איך איז אותיות. זה הטוב של כותב. מתמטי גמר ביי דען שוויריגסטע אובר. אבל תשרייב לך תחילת ציון, איבנם נועם, זה של ה-- דרייס, הטוב, אותו כשלושה שבועות סוגים. ללא, ללא זה כשר, זה גם כזה שני עשרת דברות. אינטרסנט, על דרך, על דרך זוהר, גדול דחיה עודם, גוזרים על צנענים את הסנט הגדנק. זה לא כסף עוף עושה. מבדן, נדמקל גווזן, פשיטים נקולס, זה אין דיקריץ, זה אין לי גן עמוי, פשיטים נקולס, מסת אינם שבוס. אינם שבוס אף מקל גוויין. נו, איך תחידיש? אז למען המעשה, תפור יור צדיק בנדבזן, גוזרים דהודי על קצקוס. מגניש בנקצקוס, זה נשקי מנש, זה בגלל טמור, נשתי, זה עוד את אלמוגי, נציבור דין. נו, פורמן נקצקוס, ריינגיין על שפרויט. זה שצתויה למסקה, ריינגיין על שפרויט. שתי דוד נעיד, זה שזה הבור, זה שזה הפהיידט. נשתי נם סקשן, נם חייל,

23:28 דובר 2 הוא מפקד אייסס. ונקום דוד נוצ'פ גן אייסס, all you day, חלבוואקן. קום נמלט, נדון בנא גנץ אוסוויל, מפשיטים נאנגדה companies, הגיד אידישה companies, חרב. סוגר חן, בואז דאס נמנם דאך גדעוס, דבר מראשם פשיטים נאנדרה זאכן. נפעיל רמוישה, גמורה דמוישה נש גמעינד, אז הבן תודה גדוז נמפי all you did, נמנה הדר, נפעיל, נחמל חנגט. נו, קום דמרוני, הבנרב טלון פומרונה, וסוג נה, you want to rule my אינם שבוס? עוני שבת. אתה חושב אני אלץ?

24:18 דובר 3 אייזה?

24:20 דובר 2 מה?

24:20 דובר 3 אייזה?

24:23 דובר 2 אדי רייסת.

24:26 דובר 3 אני לא יודע מה זה סינית. אני לא יודע מה זה סינית.

24:31 דובר 2 אני לא יודע מה זה סינית. נו, אך הנה פניס. אך רבונו של עולם, ישראל היא חתיכת שלם דוכתה. ואסור לך לנהוג צווישן אותיות עם ציורים. אסור לך להסתכל על עולמם. אז זה דומה להפגין עם האותיות עם ציורים והיטלר. אבל זה הטוב. זה איזה משבר. ובפרט אסור לך כי יש אסור. לא שקראתי לרב בולוס אמריקאי 自然 הטוב לי בר מאף. אבל זקס דו. קצת גירמה דוגמא. אויס. מה זה זה הטוב? לשמוע את זה נחמד. אתה איש es. מה זה מעשנה? אבל זה נמאס מסוכן. רבו ישראל. Yes. Waiting בשמיים. מיקרופון. תרגום Waiting for a question in English. אבל זה איזה אני כבר נראה סיאמי או מרי.

25:50 דובר 3 Who is senior and senior of something? Who said something? Maybe it's the more of.

25:57 דובר 2 מה?

25:58 דובר 3 Maybe it's the more of.

26:00 דובר 2 וואן סעקונד, וואן סעקונד. I heard from a big רב from Australia that געזאָגט אז אמור גברתי, את זה גדל עם מורד. דרב זה רב של אבן. רבן זה לא פון אפור בוכין. ורבן געזאָגט, אני לא יודע זה נישט זיהר על די בוכין. זה אש טאַלע אז אויף עם ווילע גרבן אריז פון הידלסינר, אנא אמריקנר בוכה. אוס איינע געגאנגען אין שלעפט. אין סבא, האָט אין זיין טאטע און מאמע געהייסן ורבן אברוך און גאַנגע געשיקט ורבן אברוכין עם ווילע גרבן פילע ביג רבאי. זה געגאנגען ורבן אברוכין עם ווילע גרבן. געשריבן עם די נאמען און עם די מאמעס נאמען. נאכן מוח, ער קומט צו דיץ עם ווילע גרבן, ערט געפילט, א מאר אב אויך דייקען עם ווילע גרבן? משאלכיי. די ברך האָט געהאָלפן. קומט על אמריקנער צו ווילע גרבן ארייען די חיים. די ווילע גרבן די ביבנום את השמעון און פראגט על עם די אמריקנר ברייקייט און חושפן. רבה, וואס איז מיין נאמען? אזו די דאדא געהערטים און פון רבן, דער איס כדודה געגאנגען. די ווילע גרבן שמעון און זון אין די נאמען. האָט איז געווען אין צעטל. נאכן פראגט ער, וואס איז מיין נאמען'ס נאמען? שמעון די ווילע גרבן ווייטן זון אין דיין נאמען'ס נאמען. העט ער אויף דים פינגער און דייקט ער דאן אויף די ווילע גרבן און זאגט, מען רבה, דו האסט א גוטע קאפ. או דו האסט געזען וואס מ'גייט דאל רבן, או דו האסט א גוטע קאפ. ביידע. א ש. צוויי סע שוויי איש. א גוטע קאפ. מן בטייג זיין די מורשה פון הארעב און פון רמב"ם. זאגט די רמב"ם אינטערעסאנטע בעשיעס. ער זאגט

28:03 דובר 2 נאכן מול. הרושם, תולדת כותב. אזוי לערנט די רמב"ם כמעט ווארט ביי ווארט. כיצד, כיצד, הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר כדרך שהציירים רושמין חייב משום כותב. מזה גרי, כי דרמי מסמיטייר את העניין של שמא, של שמא סימודין. אז זה החיוב. זה גם יש אז גרועת. זה הצורה שתהיה זה אומנם גנגס מחייב. אז אוקט, כן יכול להבין דמנה ריישן. אם הרושם, השני תמורישין, השלישי תמורישין, כדרך שהציירים רושמין. בכותל ובששר. ונדע את זה ברור, אז במוסף, סודן מכה בפטיש, ופיגי סוף, והבאנו את הקמה, זה תולדת כותב. מעניין שלעל תדל, דרמי על תדל, זה פסנוכה עניין דא, וזה עולמי להם נוכה מכה, ונגיע את זה וספר עשור צורות מחייב על תולדת כותב. זה נש גרועת עלום, אבל מסמיטייר את צורות מחייב משום כותב. כיצד הרושם רשמים וצורות בכותל ובששר כדרך שהציירים רושמין חייב משום מכה בפטיש. זה משתוברו, מסמיטייר את זה סנט המכה, ואחריו נומשך כל הדרמי. וזה זה חיל, זה שריסות של הגנץ עבודה. זה דאה ינשעמי קרא בו בין גיבו, בין זה ינשעמי סבאך גיבו. זה זה אני מדבר, שיינס ונישעמי. הצור צורה. הרי שם חייב משום כותב, והשני חייב משום צובע. זה זה אותו סיס, שחכם תיקן סיס וכן הלאה. הרי שם חייב משום כותב, והשני חייב משום צובע. ודביד נמס פשוט. משם נהדר צודק, אז איזה מצייר החייל האויב? בואו לצוד עזרא מנהל זין. זה הכותב, זה העובד, בוזם מנהל זין. דוז זה ניש כתיבה. הצורה גם זין מאין מלאכת כתיבה. ואף מלאכת כתיבה. אז שוב רבא מאמין גבר נמזון פרק הלכות עס. פרק הלכות עס. הכותב הוא שבוס, ומכאל כל הסרעיל, אז

31:15 דובר 2 מכאל כל הבעל אפילו די כבודו. שרידים זה כותב של הבעל. זאת דרך המן חייב משום כותב, שאין חייב על מקראים הכותב, כי אם על הכותב. כתיבה זה ניש ציורים. כתיבה היא תהיה נמסר, א מעסידזש, גברת בשרידים. המקרא איש עם גבר אזנו של קשי עמישכון, היא זה מתוקה גוון ריבה, ריבה איזה בן זוגו. אז אתה מתאמה שזה נראה סיס, או לא יוסי זה נראה הפכט, אויס מישהו מרושם. לך תראו אותו מרושעים גברן שחית מישהו שם. או זה נראה מעסידזש, אגידי סמטרה גויים שרידים, ניש תמיד מול בולדר. דוז זה כותב. זאת דיני משעמי, אין הצעיר, זה ראשי, נאך אמאל, דער דיל איז רישי נאך אן, רישי רישי רישי. דריי מאל. אז אגדה על טבעת. הי אאוטליינס. עס שרייבט אגב איזה צורה כי דיר שפטר זון קומען די צבע און על איינפאכן און אומפילונגען צורה. אור הי מייקס א שיידי עריע פון א צורה. דאס איז מלאכת כותב התורה. ס'טארט מול מאכן א ציור, וואס איז נישט א מעסידזש וואס ער וועט איבערגעבן. איז מן א שרייביישן כותב. און בקיצור, דאס איז דער ענף אויף אין שייער פון אלוה גאבע, און דאס איז דער ענף פון מגן אברהם, פון אמען אלטער רבן, פון וואס זאגן זי א נוע אויס איס. ס'טעלט ציונים אין א עוגה, אויף א וואנד, וואס א מאן איז שרייב, שרע מאכן א ציור פון א חיה מועית, דאס איז נישט כתיבה. וואס אויסמאל א שיינע, א שיינע, א שיינע צורה, דאס איז איין לשון מעין מלאכת כותב. און וואס א גדילה שרמי, הלישים וואס ער געמאכט דעם לשון, די לישימה, חייב משום כותב. דער

33:25 דובר 2 צווייט משום צובע. און וואס ווי מאן איז לא קן שר זאגן וואס? הצר צורה בכלי, חייב משום וואס? כותב. ס'איז נישט קיין כותב. זאג איך לא קן שר זאגן חייב משום צובע? שטייטך הצר צורה בכלי, א קריץ טיינגען צורה אין א כלי, דאך איז לא קיין צובע. ס'איז משנה פונא גמלי, די קושיה פון מגן אברהם. אז עס זאיין אייך את אוסער, דעוגות, שווי דאס דא ציונים. ציונים און עוגות איז ווייט נישט לא קיין חייב משום כותב.

33:59 דובר 4 ציור שעושה משמעות

34:03 דובר 2 שוב פעם.

34:03 דובר 4 ציור שעושה משמעות, כאילו גמר חסר מילה, אז כן סוף.

34:08 דובר 2 זה לא, זה לא, זה לא ציור. זה שוב פעם משמעות. זה שוב פעם. יש בזה מסר, כמו שרשמו בקשי הא משכנת. זה יוני שרמי, זה לא המה שרעני אומר. אם כן הדברים. כן, מפה לאן פשטוס? כי מן חומרא. אבל הוסט יש רד"ק על הרמב"ם עם פלא כח גימל הרוח כח בי"ס. אם אתה שואל אותם, את הרמב"ם עשו לקח את העיניים בפוך, את האבק טובה. דהוי ככסף. אבל זה, זהבי כסף זהב ככסף. את זה אתה רושם. זה משום כסף ככסף. פרטים אורי שונים וחתומים עליו. ומי הם? רבי ישעיה פיק? אם אסיר תשע עשרה וחצי ליבוא. ישב על צדקה עם א'. זה הגמרא מפרשת איכה. הגמרא פסקה במשנה. אם המצניע צדיק דוד עם ב' כחלק משום חיים, זה הגמרא, כחלק זה עיניים חיים משום כסף. פקדי גמור, וכיצד כותבים כך? אם הגמרא כי כוחלת עיניה משום צביעה. קום תן עם מזוזה כחלס. עיניה היא חיים משום כסף. אנחנו פונים אל ספר יד מלכים. בספר יד מלכים שוכב אפילו לא מסקנה. יש כוחלת עיניה משום כסף. זה גם, זה מתקיים כסף, זה משום בונה, משום אנלין. הרב ברוך אסור לנו, לא משנה, אבל אם אתה כנס בית הזהב, אז היא מוזמנת. לסוגים דע שבעמם. היא לך שווה גיא, אבל לא שטוף דדמן לסוגים, אבל זה משום כסף. און די גמרא זאגט משום צביעה. המחבר, הרמ"א, אולי שיים נאך אחרינה פסקנים, זה משים גמור. ואיזה חביב מי ניש מהעולמים דיפורט, אלף דסעיפים. סוגים אהובים זה. כוחלת עיניה זה משום צביעה. שטוף דהרמב"ם לסוגים, אבל זה משום כסף. הכסף ים, דווקא מהסוג אלף ערוף.

36:52 דובר 2 רמב"ם קעגן די משנה, ומתבל זה מה שרש"י זאגט. רומה, קטוף, קום תוריד ורש"י, צדיק תל דלד ובית. זאגט רש"י, כוחלת עיניה, זאגט רש"י הזה: מוליכו במכחול סביב העין, כאוגם המלך דיקומס סביב העויס. מנהלים שם פארטן דעיניים, זה זק צו דע אייג, מיט בשבילי קוסמטיקס. דארט נעבן די פרוי מאכט א שייד ארום די אייג, מסוג מתאפנסט, מתא גביסה, מיש לא אפילו א דרשט. און אם התורה דארטן איז, אז זי וויל היילייט די אייג, די פארט מיש דארטן. די נעמט א די מיע אייט, און ארום די אייג, אויבן אונטן אייג, וויל די ארויס ברענגען די מיע אייג. זאגט דער רמב"ם, דאס איז כי כסף. ורב דווקא דרמב"ם פוסקים, אז אסם די דרייסה, זה אויך. אבל התחתונים, דאס איז ווי דאס פרי געזאגט, דאס איז אז אייב די משנה בונה. דאס איז כדרך שהצהירים ראש, דאס האט רבנו אמור זאגן, דאס איז צובע. דאס האט צובע, דאס איז נישט די מתורת, די מתורת איז אלויס צובע'ן די עין. מז רייש מרן די עין, זאגט רש"י. אין הכי נמי, עין נפש די אפרפיים, וואס דעקט צו די עין. אין הכי נמי, וואו די רמב"ם געהאלטן איז משום צובע. און קא די וולא מאס מארם אחד ומארם אחד וולא תרי גיי. וואס? ער ברענגט נאר איין אין. פשט איז דער רמב"ם, מארם אחד סלקא פניך משום צובע, דענקט דער רמב"ם, פארשטייט זיך. ער דאך ברענגט נאר די דוגמא. דערפאר האט דער רמב"ם אנגענומען די ערשטע גירסא, דאס איז די גמרא'ס לשון. פארוואס דער רמב"ם האלט, א דר עפען איז נישט כי קייסע, ווען טייך היינט די קלאשן. כי

39:10 דובר 2 קייסע. אבויי ס'איי. קומען מיר ביי נאר פשוט. גענוג ביי דיך געוועזן. נאר איין נקודה, איין פאר ענדע, פאר ענדיגונג. עם קייןעם די ווארטן קען מען ווארפן אבא לבד דשעקאשע. אלע ווייסן וועגוס דע, וועגוס דע פסיקה פון עגלי טעל, פון הייגוין מיט רש"י. די וואמעט עס וואכס לעבן אריס פון וואמענד? פון בנין המשכן, צעכט אין אויפער סאמעס בעער, טיינא סידור די פסוק האט וואנדס. פאר וואס דארף זיין א מחלוקת צווישן רבי יוסי און תנא קמא? וואס האט עם רש"י גענומען די קשיא המשכן? און משעילע זי ס'וועט אויס, איז לאויס, איז די ראשונים, און צי די ראשונים האט טול, איז יענה ווי פליג רעדט פון אגע משנה. מיט אך מע צייג געוועזן אויף די מנורה, פרוכת. מיט אך מע צייגן אויף מזבח, הקרקע פון מזבח. מז גדלת השולחן, זאגט רש"י, זה ווס בזון, שאויסן משולחן המלכים. איז א געווען גענוג ציל אין די כלי המשכן. וועקסטו וואו איז קייסל חיה משמי, משום פרוכי המנורה, קער טייך מזבח, מז גדס השולחן. וועט אריין גויים, קעוואוען מיט די שיינע. קושיה גדולה. פרוכי המנורה, קער טייך מזבח, וואס איז קייסל? וואס איז צילון אמשיי צילונים סתם, ניט שוויידע אייזע בין זאגן. צו ווארענפערן מיט די דרוש ווארט, אייגעלער מיט די לאגן. שרייבן דאבען איינציגן אויף די אייענ יין. טעל נעכטס, כאד אלטנער בעגנט, וויט לאעפער בי קאנצע על ידידות. מנה ישראל ניקנו מנות. וואקענט איר אייענ יין? מנה ישראל ניקנו מנות. א מנה איז קראול פון כלי, פתילה, שמן ואש. באדיד איז דא א גוטע מנה, אבער עס פעלט דידער אונצינגדער. און עכו באבל, און עכו אין דעם אבל פון

41:42 דובר 2 אש, גייט ארויס דיין ניצוץ, און צינדט אן דער מנה לכי ומשה לכי. דער אנצינדער איז דער עיקר, די קעלונקיפונרמאיון. זאגט ריש לקיש, הצר צורה בכלי, וואס איז די גמרא? כלי. די כלי איז איינמאל געווען מנויידע די מנות. כלי, פסילה, שמן מנה ואש. הצר צורה, דער אנצינדער, חייב משום מכה בפטיש. זה דבר עבוד מני שמח מושיש. אז זה צריך לקחת עשרים ביס המשיח. בשמך משה זאת. הבושתי גמר סעודה. את הרצונו של חליצה ילדים לך במרי השמיים. זאת ניסמח משה עבוד. דברים שזאת הייתה קציעה דעינה. יחיד וקיי. יחיד הגוף. יחיד הנשמה. זו מכה זיך אַ מענטש, התמקדמו זיך על היין. נעשה עוד ומומש זיך מכה נה מענטש. תזן, שוטוס. הצר צורה בכלי, חייב משום מכה בפטיש. וכן אנגעצונדן, דשוקיש איז אש, כי זאת היא גוון זיין שיטת רבי יוחנן. מצוי ועד לבנה בישראל. יש עוד משגיח מתם. חילך לו אל עשה. ונהי גוון דאונסינדל, פון אַ גוש דוקיש כלי. אז ואין לי מן תכה מדבר ישראל. ובכה עוד גט מטעמה ושאול, מה דבי לי גוון. היא גוון את ישראל. אז איך הקדתי דרוכים ובי לי גוון צרים הוא. ובי לי גוון וגן דן בשריים. נט בשריים לשבועה חיים. ומריש מנהיג גוון ת'שריים. דגן תיינה אשכופתס את מי זה פריסטן, ציונים וכו'. אז היא גשיבה מה זה. ת'שריים לשבועה חיים, אך אהבת ישראל, אוי וולס כל גבול. אז היא שייב את משי הדור, את אהבת ישראל. פוסטל פיס דן, את דן ווארט ובי לי גוון, קמפן אלפן על קלוץ קשיא. והייתי קפא שרה, בשוואר, שפית, דגן המעפילים. מעפילים. וועגן דער מעפילים איז אַ מחלוקת דא בכי"ו.

44:18 דובר 2 צו משילה. צלפחד בן חפר, פול הדעה סבשילין געגאנגען פון דער מעפילים. וואס די קראן פון א מעיז, צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף. כל איש ומייסו, ומעשה אבות איז סימן, ופורט בחכה כוס ואיכל מהן. נו, אז איז א צדיק בן יוסף, חי בי בארץ, וידוע שהוא צדיק בן צדיק. אבל אידך גיסא, בן שמואל בן נסני בן אלישע מו, וידוע שכולם ישרים. פתח את השאלה, הכה בחטא עם מייסו, וואס איז דא צדיק? מישט בליידם איז אבן בקושי שרירה, אז שאין שמיים נשכחים. פון דער מעפילים, איז דא קנוצאת א ביטערה פרייז, איז נישט געפוקט. צדיק בן צדיק. וואס איז דאס? וואר א ייחוס, אהבת ישראל מאבלס כה וכהו, איז נישט קיין ייחוס. און דא איז איז סוד וואס ווי לאנצן מן אונדזער דייווס און אייניגס נעלן דא מוזן איין זיין צו די גאולה און מן רבן עצמו דק המשיח תיכף ומיד ממש. איז א כוח. א ראנג געוואונען. האלט קיין וואו מוז איין זיין און דורכך זיין. איינייגסטע קיינער סטערען דורך איינטייל חב"ד שר מיט די טייטס און רבן זיך גאולה.