כינוס תורה חול המועד סוכות תשס"ז כפר חב"ד

00:00 דובר 1 הרי חוקי ההלכה היא שכדי להגיד ברכה על לישב בסוכה צריך לאכול שיעור כביצה פת. המנהג הוא משנים דורות שאפילו מים לא שותים מחוץ לסוכה. אבל הלכה אפשר להגיד רק אם הם אוכלים שיעור מהמנהג, כביצה פת. כביצה פת זה חמישים ואחד גרם. זה יותר מכביצה. אז הרבה פעמים שאדם קונה לכות סוכה או מלחיץ לכות סוכה, הוא מתכנן לכות רק לשבת סוכה, הוא יודע שצריך לכות כביצה, הוא מתייצב לכות והפרוסה נהיית רטובה מגשם או מתוך צער פנים. בסוף הסוכה, כשהוא גומר כל הסוכה, הוא הבחין לזה שבעצם הוא לא אכל שיעור מהסוכה של כוס. הוא אומר: מה עליו לעשות? הרי הוא כבר עשה סעודה שהיא נא, אז הוא ממילא כבר לא יכול לאכול יותר. הוא מצווה עליו להמליך עליו עוד שיעור של כביצה פת. אפשר לו. אז אבל אברהם היה מתווכח איתך. קצת אומר לך בתורם. זה ממש מקולל. אתה צריך לדעת שאתה מתייחס לזה. אתה חייב לדעת מה אתה עושה. אז הבעיה שפה זה שונה. יש מקום להטעה זבולון. זה השימוש נתבע של זה כליס. בשום מקום אתה מוצא את בית זבולון יחד עם עשרה. אז מה זה יקרה שאול ירצה לאכול מבית זבולון? אז הוא קבע את עצמו הכי רחוק. הרי הוא בכלל לא אכל. הוא, זה היה ה-- עצם הכי לא ניצ-- לא אכל בה. מוצא את עצמי במעמד. אתה מבין? אתה לא יכול לתת מעמד. זאת אומרת, הוא לא יכול פחות מכזית. הרי זה שימוש המקרא. האשמה זה לא מספיק. זה לא יכול להיות ממש. אז אני מבין שאתה באמת יכול לתת מעמד. אתה מכניס את עצמך בסוף סיפור לא הולך.

03:24 דובר 1 כלומר, המעמד זה של אחר הלילה מספיק לשיעור. אז ודאי שעכשיו צריך לאכול בשיעור. זה שעכשיו לאכול שיעור זה לא מספיק. אבל אתה מסוד-- אתה מסודר לשיעור של בית זבולון. מה יש לו? זה השיעור שלו. זה השיעור שלו. אתה מסוגל לשבת פחות מזה. אתה מבין שבית זבולון זה מצב אז הבן של אדם שמכוס, מכוס בזה הכי לא יכול. כי בלי כליס זה נראה הכי נסער. זה לעשות. זה נראה הכי נסער. זה שוקק בטוב. האשכנזים קראו על כך שזה שוקק בטוב. אז אתה רוצה להכניס את דברים טובים הרבה יותר. אתה צריך לעשות בית זבולון. אתה צריך לעשות בית נסער. אתה צריך לעשות. אתה צריך לעשות של זמן. הוא טוען שזה כבר היה. הוא מתיימר שהיה בעבר, הוא מיליארדר. הוא טוען שזה היה בעבר שהוא עכשיו נשאב למטה. אז אם כן, כל היסוד של היסוד של חינם לבא בחינם סעודה. מה שחינם קובע זה הסדר שאדם עושה בבית, בסעודה של ערב. זה הסדר שאדם עושה בערב. יכול להיות שאדם גם חוץ לבית, אז הוא כן חייב לשבת בסעודה. אז זה הנושא. זה כבר ברור. אבל זה השיעור. השיעור זה בעצם זה השיעור של חינם סעודה. אז כל אדם שהוא התאמן לאכול שיעור, אז הוא מרגיש כבר את עצמו בשכינה גמורה. ופה זה לא עזר. הוא שכח. הוא לא עשה כביכול. אז אם כן, במקרה כזה זה לא מתקדם. הוא רק נתלה. יש דוגמה לדבר הזה. יש לנו דיון בשאלה איך לאכול. מה קורה אם אדם נטל ידיים לסעודה ועדיין לא אכל? אם אכל מתוך סעודה אחרי שהוא התבונן שהוא לא רוצה לאכול, הוא עושה משהו. האם הוא חייב

05:30 דובר 1 עכשיו לאכול? אם יש לו גם עוד שאריות מהסעודה, מה יהיה לו לאכול? איך זה קורה עם השאריות מהסעודה? אז אם כן, מה פתרון מבחינתנו? שלא, שלא יאכל עוד. למה? כי המציאות של נטילת ידיים לסעודה היא המציאות של העצמי. אז מה עושים עם המציאות של נטילת ידיים לסעודה? אם כאדם הוא מתכנן גם לאכול, אז מה חיפשו אותו ללכת על יד האדם? האם הוא מתכנן לעצור ואז להתקדם לאכול? אז הוא חייב ללכת עם כל יד האדם. זה שבכלל הוא לא אוכל, אז הוא לא אוכל. אבל המציאות של נטילת ידיים לסעודה, לא, לא. המציאות של נטילת ידיים לסעודה היא פשוט המחשבה שלו לאכול. לא אם עמד בכל הממשית לאכול. זה איזשהו פסול דין לאכול. אבל דרך זה אנחנו יכולים ללמוד גם לראות את המחשבה שלו. היה לו לאכול פיסת דג קטנה, אז הוא מגיע לחייב לגנוב את הדג כולו. זה שבכלל הוא לא אכל, אז, אז זה מחשבה כביכול. גם איזה סוחר, אני חושב, גם פושעים. טוב, היה כזה שגנב חוט, חוט במטבעות. אז הוא צד את הסחורה והסחורה ששווה מאה אחוז. אז צריך לגנוב את זה כולו. לא צריך להסתמך על חבלות. ומיטב מוחך איך לעשות את זה. אולי היה מנסה איזה פתרון פשוט. אבל אז יש דבר אחד שלא מוכר לצד השליטות. אז בבבא בתרא, כתוב בשיר הבוקר שנו את הבית זבוית, שכח לי בקדישא ירא סודס פאה. אנחנו יכולים לקחת דף מספר. ואם אני יכול לעשות קצת, להכניס קצת איזה צירוף מכל השמות האלה, איזה צירוף. אז כל הקמס הבית זבוית, איזה צירוף? צריך לקחת דף מספר. אוקיי, אז אני אציע לו לקחת את השתיים יחד, אז זה

07:41 דובר 1 מה שצריך לקחת דף מספר אחד. או מה, אני אקח את השתיים, אז צריך לשים את כל שותה זה דף מספר. אז קדימה צירוף, זה שמיכה זה עשר. אז כמה אני אקח דף מספר? טוב, אז כמה אני אקח דף מספר אחד? כמה אני אקח דף מספר? אבל עוד לא גיליתי איך לעשות את זה. עכשיו זה לא נראה לי כביכול צירוף. עוד לא מצאתי צירוף עם אלף צירוף. זה כל דבר זוג. הנה תראו מה כתוב. אז הוא אומר במטה באלף למטה, שמהפירוש של המטה הוא לא למטה אכן. אז הוא אומר, מה יהיה אם אדם יתחיל איזשהו דבר לאכול, הוא בעצם הוא לא חשב לאכול כדי אכילת פרס. הוא לא יודע מה המדריך האמת. הוא חשב לאכול כזה גבינה, אבל הוא חשב לאכול כדי אכילת פרס. ואחרי זה הוא שומע או קורא באיזה מקום אחר שצריך לאכול כדי אכילת פרס, אז הוא מתחיל לאכול כדי אכילת פרס. הוא מסכים לאכול כדי אכילת פרס. הוא לא הלך ללמד שם. נראה לו שזה מאוד טוב. אבל צריך להכריז שנתן לו האפיקורס שצריך לאכול כדי אכילת פרס. הוא יצטרך לאכול עכשיו שבע שנים צולב. לא יכולים. לא יכולים לחזור להתחיל איפשהו אחר. למה? אף על פי שהגיע בכל האכילה, בכל הכלים או בכלי שהאכילה, הם כל מורד זה. הרי הוא לא חשב לחזור בזה. הכזית. הוא אמר לא כדי אכילת פרס. אז מה זה כן יכול או לא? לא ידע שצריך כדי אכילת פרס. כי זה כל מה שצריך להזדרז על כדי אכילת פרס. אז מספיק שהוא אכל, כשבתוך הדבר יהיה כדי אכילת פרס. אף על פי של אכילה. זה עצם השאלה של הכזית. לא חשב לחזור כדי אכילת פרס. מה זה משנה מה

09:38 דובר 1 חשוב, או שלא הייתה למעשה היתרה מהזה? אז כאן בסוטה, גמרא באלף ומטה. כאן זה לא השימוש באכילה. כאן זה השימוש באכילה כזה כדי לעשות חטא. וגם הוא חשב לא לחזור כדרך הרז. אם זה לא כדרך הרז, אמר גבינה, אז זה בכלל. אז זה נשבר בפרה. אז הוא בעצם לא מגיע. הרז כבר בפרה. אז בזמן שאכל את הגבינה ראשון, אתה לא אכלת. אתה לא אכלת בשם בסוף מתכנס. עכשיו אתה רוצה לנסות להגיד: זה צריך, חשבתי שהוא חדש, אבל זה נבע לו. אז יכול להיות שהתחום הזה נבע משהו מורכב שזה אותו מוצא, כאילו יש איזה מורכב, זה התחיל, זה יוצא ממוצא אחר, אבל הוא התחיל מזה ה-S. נועה, אני אומר, כמה תאים אתם לוקחים בתוך זה? ארבע. ארבע עשרה סוג. זה מה שאני רוצה, שיהיה לך סוג גבוה. אני רוצה שיהיה לך מגוון גבוה כי זה סוגר בו סוג. שבאמת ה-S הזה, מה שיוצא, זה ה-S של הצלצול שיהיה ל... למוצר. מה שקורה פה, זה כאילו שזה נבע מה-S הזה. ארבע עשרה סוג. עכשיו, מה זה? זה כאילו מוצא, כאילו כל הזמן שאתה רוצה לעשות, אתה רוצה ש... אתה רוצה שמה? שיהיה לך את ה... זה לא, זה לא הגיע שם למוצר כי זה התחום של ה-S. אז מישהו פה לא הבין את הקשר בין הדבר הזה. מוצא הקצה, מוצא הקצה, הוא היה מוצא. אז מישהו שם הבין את זה? איפה זה היה באמת? כן, אתה צודק. זה התחיל בתוך הקצה מה-S. טוב, אני מתכוון שהשתמשת בקצה מה-S. אבל אני לא הייתי כאן. לא הייתי כאן. זה פה, זה שווה. זה רק אני, אבל אתה עושה את

11:44 דובר 1 זה כבר. כאן, בתוך הקצה הזה, בתוך הקצה הזה של ה-S, אתה יודע, הוא לא היה בכל המעמד הזה, אתה יודע. הוא היה, אתה קורא לו, הוא היה מחשוב. אז אתה בגלל שהיה שם, הוא נקרא לו, וזה נקרא חשוב. זה מחשוב, הוא כן ישר לכל, זה בעצם, ישר בתוך הקצה מה-S. אבל בכל צד, לא צד אחד, בכל אחד מהם, כן, גם בבוסטים, גם בבוסטים, זה סימן לשור, מה שאתה עושה, זה לא להסתער, ישראל, שמפעל עצמו היה גמד. אז הוא ברח לי, הוא שבר את הקרס, הוא התחיל לזרוק אנשים מהסביבה, גם בלא שם וצורה, שיש להם. לא, זה לא קפץ בבוסטים שלא מצדיקים. זה היה פז"ם, וזה לכולם נודע. זה היה משהו ממש לא נראה לעין. אז כאן, אז נראה שיש מקום לומר שהמקרה הזה, גם במחקר של הרב פרבר, בספר ש ילדים עד גיל עשר לא צריכים ללמוד מתמטיקה, כי יש מיתולוגיה שעושה להם דיסני, דיסני, וזה נראה לך מגניב. יש כזה מוח שיסטי. המוח שיסטי זיהה אותם, והם טובים יותר ב-TS סוציאליים וסוציאליזציה, כי הם כבר היו בשלב מאוד מוקדם עם המערכת של השבט והחברה. אז הם ישר לזה עשו את העשירי טובים יותר ב-TS סוציאליות ואמפתיה. אז הם ישר לזה עשו את העשירי. זאת אומרת, זה קטע מתנצל, טעם קטע מתנצל. אז הם ישר לזה עשו את העשירי. ינגי, זה נכון גם זה היה, כי הם פשוט יצרו את זה. כי הם פשוט מזהים שזה רע בעיה, זה עושה משהו לא טוב. אז הם היו עם ידי, אז הם עשו משהו. זה לא היה די, אבל היה קצת יותר טוב, אז הם עשו את

13:51 דובר 1 זה שוב. מה שזה לא אומר, זה לא משנה, זה רק אומר שזה היה קצת יותר כביצה באמת. אז כל אדם עושה הכל כביצה באמת. הוא מחלק את זה. חלק מזה הולך לסוכה, וחלק מזה הולך בחוץ. בסך הכל הולך כביצה באמת. גם היה וגם לא היה, זאת אומרת מותר לעשות כביצה. כן, זה מה שאנשים שואלים. לא, מותר לאכול בסוכה, אם מותר לאכול בסוכה אז אפשר גם לשמוח בחג שני בסוכה. אדם, אדם לא רוצה לאכול. אדם לא רוצה לאכול בסוכה. הוא רוצה לאכול כביצה או יותר. אז מה איתך? אתה לא. אתה אוכל חלק מהאוכל בשני חגים. חלק אתה אוכל בסוכה. מה עם הכביצה הזו? אתה אוכל כביצה בשני חגים? לא, לא, לא, לא. זה שאנשים שואלים. אז זה הילד שלא יודע מאיפה הוא יודע שכשמביאים את זה לדין שלו, יש לו משום מה איזשהו רגש. הדין שלו אומר ככה. זה לא מה שדיברנו. הדין שלו אומר כך: שאסור לעשות דבר כזה או ככה. היו עוד רעבים של כביצה. הוא יכול היה לשלוח את הכביצה. זה כדי כביצה או יותר. זה כדי שנהיה לאכילה בסוכה. לאכילה בסוכה צריכים לאכול בסוכה. אז ברגע שאדם אוכל כביצה או יותר, אז כל החלק מחלק מהאוכל זה קביעות. אפילו שבלעדי כביצה או יותר זה לא קביעות. אבל אם הוא אוכל כביצה או יותר, אז זה לא ברור שרק כל השילוב יחד הוא הקביעות, אלא כל מצב זה כבר מצב של קביעות. ולכן כל חלק וחלק מהאוכל אי אפשר לאכול מחוץ לסוכה. אז זה גם מצוי מאוד. אדם רואה שבאה בעת האכילה, וזה קורה היום במיוחד עם... כן, אתה נמצא בכל הסוגיה, אבל זה נקרא גם לפעמים להכניס

16:18 דובר 1 טלפון לתוך הסוגיה. כשמשום אדם עושה ביזנס זה מפריע גם אדם עושה ביזנס. עם ביזנס על הטלפון. כשאין טלפון בבית וטירור ודירה, אז אולי צריך להכניס גם טלפון לסוגיה. לא משנה טלפון לסוגיה. הם פותחים, הם שולטים בטלפון ולפעמים זה טלפון אחרון. הם איבדו באמצע האוכל. נו, אז נגיד, כל אחד שאנחנו מקפידים לא לאכול סעודה מחוץ לסוכה. בסדר, אבל האם זה רק המנחת חינוך? או זה רק המנחת חינוך? או שיש חשש שהוא עובר על דין ועשה? לפי המנחת חינוך יש לו המנחת חינוך. הוא עובר על ועשה אם אדם באמצע האוכל רץ לטלפון ויש לו בפה קצת, קצת מאכל שיש לו בפה והוא רץ לטלפון. בטלפון הוא בולע את זה לפני שהוא קוטע את הטלפון. אז זה פשוט לפי המנחת חינוך יש לו איסור ועשה, אף על פי שזה לסיכום דעתא פחות מכביצה או יותר. אבל זה מה שאומר הריות וכל השיר שדיבורים צבורי זה רק כדי לעשות קביעות. אז ברגע שלא עשית קביעות, אז כל חלק וחלק של הקביעות אסור לך לאכול מחוץ לסוכה. אז זה עובר על ועשה. משנה לפי הרבה. וחוזר לפי הרבה. אז רק הוא גרם למנחת חינוך. הוא לא עובר, הוא לא עובר על הרע נוזל. הוא לא, הוא גם עובר ועשה. משום זה לפי הרבה תלמידים שלא עושים את החשבון הזה כמו שהוא אומר. אני יש לו הרבה אבל החשבון הוא הריות ו... הוא במצב של קביעות, אז כל חלק אסור. אילו היה עובר על ועשה בחישוב הזאת, הוא לא היה מתיר לאכול חלק בסוכה, חלק מחוץ לסוכה. היה מסרב כל אורח חיים סביב של קביעות. אז אתה מבין? איזה חלק אוכל כאן וחתיך אוכל

18:15 דובר 1 כאן. אז איך מותר לאכול חתיכה זו מחוץ לסוכה? אז אתה רואה מה שמה שהם רואים כאן אסור לעשות. אז אנחנו מוצאים בבית ישראל. קודם דיברנו שבעל הבית משתמש במטעם, רואים שכאן, כאן הראיות זה הסיום. זה בעצם לא, זה רק כדי לקבוע את הקביעה. אז המחשבה היא רק עובדת, וזה לאו דווקא השיעור. אז אתה רואה את כל דבר כקביעה. ככה שלפי ההוראה הזאת יוצא שאם אדם באמת הסתכל בסוף הסעודה שהוא לא אכל כביצה פת, ואכל רק לחם עם ברוך הסושר. ועכשיו אם הוא יאכל היום, זה בהסתכלות זה יהיה לחוד אחד מהשני. אז צריך גם בעצם לאכול עכשיו כביצה פת. אבל פשוט המחשבה, היה לו לחם כקביעה. אבל היות, והיות וזה לא הסתפק במחשבה, יכולים להורות, זה לא מספיק. המצב של קביעה צריך שיהיה בפועל צירוף. אם כן, בפועל צירוף. אז, אז, אז, אז, אז זה מותר לו לאכול בסוכה. אז אם כן, במקרה שלנו הוא צריך להסתדר לאכול עכשיו כביצה פת, כי הוא שהבין שהמוח אכילה כמו כל המטעם. זה, זה, זה מה שהיה. ועכשיו בכל קטע אחר גם אם זה מותר. כן. כבר נגיע לזה גם. מה קרה? אז לא, אני צפוי ללכת לבדיקה שבוע. אם הולך כל כך טוב עם התזייף שלי. אז בכלל, בחירה אחת זה לא כל מה שיש לעשות פה. מי שלא כאן לא צריך להיות כאן. זה מציג את המציאות. זה מציג את המציאות. זה, זה הדבר שדיברנו עליו מההתחלה. מה שדיברנו זה הדוגמה. זה בהתחלה כן חשבנו ללכת לפה ולא ללכת לפה. זה הדבר החולק פה. זה בדיוק הדוגמה. טוב, עכשיו אז יש כאן, יש

21:29 דובר 1 כאן, יש כאן דבר כזה שצריך באמת ללמד את המסגרת שאתה עובד. אני זוכר שכאילו לפני שלוש עשרה שנים, לפני עשרות שנה, שני תרשימו באקסל בצורה שונה. וזה היה סוג של זה שיעור כדי שיהיה קליר. במילים פשוטות, האינטרס הוא במי שיהיה קליר. אז פה זה נגמר בסוף. בסוף זה כבר דבר טוב. אבל מה עובר? לא, לא, מה זה אומר את זה? עוד ציוני, עוד בן אדם. נניח את זה כבר הרבה שנים. החבר מקומית שהביא את ה... המנגינה שהביא את ה... את ה... את המיטנגס, אז הוא ביקש ממני שלא לשלוח אותם למיתנגים. הוא היה יודע את כל הדין הזה, לא מצא שום מקום. איך הוא לקח על זה? שמאל גן ימין. איך הוא לקח על זה? זה היה די סוד זה. הרי צריך לראות, הוא לא היה מדבר עם מימוכה. הוא היה מדבר מה שמוציא ידיו כאן זה צחור, צחור הביטייס. אז אני שואל אותו, אז מה, צריך ללכת למקור? הוא אומר לי, זה לא רק, אתה צריך מקור, אתה צריך איזה מין הסכם. אז מה, מה הסכם מוכרח? אז ככה, יש, יש, היה צריך לומר שזה... אז, אז יש לנו גם מקור וגם אין לנו הסכם בעניין הזה. יש את דבריו של הרבי במאמר הזה של כלי, אז הרבי הריי"צ מדבר על זה. זה מאמר, גם מאמר של שעה שצריך, יש, יש, יש חוק. גם במאמר הזה הוא מדבר מזונות, אז מה הוא יוציא? אם זה, הוא אומר, שאנחנו לא נביא מקווה הסולטן, אז אם אתה מחלק חטי, מזונות אז, אז הוא יבוא לך, לא יבוא למזלס. אבל אם אתה מחלק חטי, הוא יבוא לסוכה. אז

23:35 דובר 1 איך שהוא מוצא את המושג הזה, צריך. אז, אז אני צריך ללכת לבית סוד, הוא לא ידע. אז הוא יצא הרב לבית סוד, הוא יגיד שמשתמש בהסכם, אין לנו מקום להתקרב, כי הוא נסע עוד. הוא נסע עוד. כשהוא נסע עוד, נתן לסוכה שיש כאן צאן וכי לא תמצא לו את המידע שלו. ואחר המוטבים, הגדול, הוא נתן למיסר. מיסר, הוא נתן למיסר, טבע. אבל המחיר שאתה משלם לא יכול יותר, אז אם זה הרע, אז מוטב לו לאכול. אם הוא לא יעשה את זה, הרי הוא יסבול. לדיר הוא טוב, בבית אבל הוא לא. אבל הוא לא יכול לא לומר, אז גם כן מוטב לסבול. אז מה זה יותר חילס עליי? יש לו עוד הרבה לסבול. צריך עוד קצת ציר. אני מוכר ציר, הוא בדר. אז אני אכניס עליו. אז זה כבר יותר חילס כבר. זה עצם נעשה. אז יש בעל פה, בעל משנה שיש עוד חילוקים שונים מפה ומשם. שזה נראה יותר גמרא. חבל שאין לשבת. לשבת זה כבר מיסר. אבל מה שעושים בשבת, שבת זה צ'יבס. אז הצ'יבס של השבת הוא גועל, כי הכי נחמד זה צ'ק פאב. ובלילה אז אסור לאכול. בלילה שאוכל זה בלי נעשה. זה לא נתן מיסר יותר גמרא. השבת הוא חסר, השבת עושה את זה בטקס. אז אם טקס אסור להגיד, גם בלי לגעת בזין. ומפני שזין זה שבת. אז אם יש לך פה ונקשיב לו, הרי לא תוכל את זה בשבת. שבת זה מיסר, שבת עושה את זה בטקס. בלי זה, אני גם לא יוצא. אז כל המנהג של אוכל בזין זה חבל. אין כאלה. יש כאלה שמרגיעים וזהו. אבל אסור

25:52 דובר 1 לך. כי הבית זה שם זין. זה הטרנס אנד בוקס. זה פיתה עם עוגה זה. זה שיטת אזור הזה. אתה יודע, אתה יודע שאת האוכל בזין זה שבת. זה אתה גם לא יוצא. אז אני אז אומר לי, אם אתם לא תאמרו, תעזבו את זה. אבל מה, מה זה? מה יש כאן? למה זה זכות לבנימין? כי בנימין זה האדם שאומר לו שהוא לא סיפק את הצרכים הזה. הוא הזכות המלכות שלו. הוא יודע את זה. הוא יודע שזה טוב. הוא יכול היה להיות מלכות של טוב. אז מה הוא נותן לו? אז מה הוא נותן לו? בנימין היה יכול מאוד להגיד ליוסף מה שצדק. הוא אומר לו שאני אשלח אותך ליעס. יש לי יעס בעמוס, יש לי יעס בעייפוס. אני אשלח אותך בעמוס יעפוס מצרים. הוא אומר לו בפן המעשה שלו, אני אשלח אותך ברעב לעמוס. יש עייפוס של תורה ויעס של רעב. לכן הוא יכול להגיד לו שישלח אבנים לפני שאתה קורץ מתעשים. הוא שם את זה בפן המעשה. אז כל מה שאתה רואה זה תאריך של שיעור של תורה. השיעור תלוי בזה. מה זה המבכיסטים? אתה מסתכל. מה שיכול להיות זה תלמיד, זה תלמידה, עמוס לא יעפוס. הוא הוציא עול. אם תלמיד שלו. אם הוא זוכר את עצמו עוד לפני שהוא שודד, שהוא שודד את כל. הוא שודד את זעלבער. הוא שודד את זעלבער. אבל הוא לא שם את זה מס. הוא אמר לו לא, לא, לא, כי אתה תדע את זה. אז מה שהוא יעפוס זה יעפוס של יוסף יעס. זה יעש של עמוס, מה שאתה יודע, עמוס יעס. מה שהוא אומר זה לא, אני אתן

27:53 דובר 1 לך את זה. אבל אני אשים אותך. זה כאילו אני אומר לך: אני אתן לך את זה, אבל אני אשלח אותך לסירא. זה כאילו אני אומר לך: אני אתן לך את זה, אבל אני אשים אותך לעבד. לא, אתה לא ימשיך, לא ישלח סירא. תבוא, תבוא, תבוא, תבוא לפה. אני אשלח אותך לסירא, זה סירא. אז אתה משתמש בתעמוס.

30:16 דובר 2 נתפס מהר מאוד שהוא צריך לבדוק את הזה. אבל אני מתנגד לזה בהחלט. זה כזה. אבל האמת היא כזה, יש די הרבה שואלים את זה. זה כזה, שיהיה לו עוד רגע, שניצוד. זה כבר נתפס במדרגות הזה. זה היה. זה שזה יתפרק מהר. אז אנחנו צריכים ממש לדוג מהזרוע. לקחת כבר ביחס. אז יש בכל הדבר הזה. אבל יש, יש, יש, יש צד חיובי לו. כי כאן זה גם כן קביעות. זה שמשפיע כזה על השד הזה שרוצה מיץ תפוז. נשאר לו עוד לא מעט ליסטים. אז הוא שוב מחליט שהוא רוצה שזה מיץ תפוז. זה, זה. אני רוצה לנטוע מיץ. יש מיץ תפוז. אז מה הבעיה שהוא יעשה את זה? זהו. לא צריך כל הזמן הזה. זה בסך הכול. אז הוא כן יכול להיות עוד היום הסוכן שבאמצע השבוע רושם מיץ תפוז וצריכים לעשות כביסה כדי שיגיד את זה. אז קביעות. אם ככה, אז אנחנו נביא לפה את הסוף טוב. זה ממש כזה ממש יוצא שלם. זה כבר באמת לא מיץ תפוז. זה מיץ תפוז בסוף ביחס. לכן אם אתה רוצה שיעור של תפיס, אז כל זה מתחלק תוך כדי יחס של תפיס. לכן אתה לא יכול לדעת מה זה היחס הזה בסוף. אבל האמת זה לא ככה. האמת זה מה שנקרא קביעות. כי עוד זה קביעות. אז יהודה טוקר הלך על קביעות של תפיס של שיעור תפיס. אז לא באמת ככה. אז כמי שמתחייב לסוכן זה שיש לי קאמוס של בית סוהר. אם אני צודק או לא אכפת לי. זה סוג של דבר מאוד מאוד עצוב. מאוד לא נעים לנו. לא יכולים לדבר עם זה עם

32:32 דובר 2 זה. זה סגיר של הולכי רגל שאין אותם. אף אחד מזה עם זה. לא רוצה לקחת. לא רוצה משירלי פרידס יותר. אז לא רוצה לדבר עם זה עם זה. אבל אתה יודע, זה מתחשק לו לאכול עוד. ואף פעם לא כמו שהיום אתה מתאר עם זה. אני חושב שזה מאוד מאוד מרשים, זה רעזות. זה מה שנקרא פיצה. פיצה. אם שמים בתוך הפיצה גבינה, גבינות, אתה מבין שזה כבר משנה מבחוץ, אתה משנה את זה מהבטן, את זה מהיציאים, את זה יתאים עוד ועוד. אתה פשוט לא מבין. אתה יודע, מציאות. אז, אז, שים לב, אתה לוקח פיצה אחת ואז אתה רואה שאתה טעים, שזה לא רק טעים, יש לזה טירוף, זה מתעכב. ואז אתה אוכל עוד אחת ואתה מרגיש שיש לך עוד שניים. פיצה אחת זה, זה מאוד טבעי פיצה. זה, זה, זה קצת יותר גבר. אתה יכול גם לשמוע פיצה מחצי שניים, שניים. אתה אוכל פיצה. בשעות האלה אתה אוכל פיצה. אז בשעות האלה זה מצוין מאוד. אתה יכול גם יותר ימים. אתה אוכל פיצה, אז אתה אוכל שני פיצה. אז אתה מרגיש שאתה אוכל פיצה. אתה אוכל רק פיצה אחת, פיצה היא עשרה, פיצה היא עשרה, פיצה היא עשרה. אבל פיצה לילה שם אתה אוכל רק אחת. ואחרי זה באמצע, הוא מתחיל לרצות עוד. אז יש לזה משמעות. אז צריך לשמור כך גם חולות וצריך גם לחלק כך שאם החלק שעולה לאכול הזה, החלק השני, עצמו יש לו שיעור. אז זה באמצע כל יתר הדין. הרי לא הולך לחצי זה יכול. אם החלק שהוא עכשיו הולך לאכול בעצמו אין לו שיעור, אבל יחד עם החלק הבא אליהם

34:50 דובר 2 מגיע לזה שיעור. זאת אומרת גם ביצים, חמש ביצים. אז זה חמש ביצים. נכון, אבל הוא אמר ש... הוא אמר שיש שני ביצים. זה כל ביצים, נכון? ביצה אחת זה ביצה, ביצה בלי ביצים. אחרי זה מגיע עוד אחד, אז שהם יהיו גם ב' ביצים. ב' ביצים זה לא מספיק בשביל שיעור, אבל יחד זה גם. אז אתה יכול עוד עוד עוד עוד הרבה ביצים. אבל זה שם לא יכול להיות אחד. למה? משום ש... משום שהחלק שהולך עכשיו לאכול הוא גם כוח של שיעור. אבל הוא מקבל את זה בדיעבד. למה? כי דיעבד מגיע אחרי האוכל. אחרי האוכל אז אתה מגיע לחשבון גם את האוכל אחרי זה. נכון, מי שאמר זה בסוף, אבל בסך הכול הוא נתבע על השיעור שלו. אז זה לא, אז דיעבד מצטרף שנייה שנייה אחרי שהוא גמר ואז אתה מצליח להיות יחד. אבל הוא מגיע להמוציא אז אתה אומר אם החלק השני הוא עצמו יש לו שיעור אז הוא הולך להמוציא. אבל אם החלק השני בעצמו במה אין לו שיעור עד בצירוף עם החלק הראשון, אז הוא הולך להמוציא. אז הוא לא יקרא לך בוצע. מתי משיג את זה? מתי הוא יכול לקרוא את זה בוצע? אז מה אנחנו אומרים? אז אתה יכול ממש להחליט כמה פעמים. אם אתה אומר שבעה שטרות זה רק אחר כך, אתה יכול לקרוא את זה רק אחרי מה שקרה. אז אם כן, אם משה שם היה שם מוציא את זה, כי הוא היה אוכל את האכילה, את המים. אז היות והמוציא זה בא לפני זה והמוציא זה תמיד לפני זה, אז אני מסתכל. אני פה מציין לפי ההשפעה של

36:55 דובר 2 הבני יש לו את זה. אם אין לו את זה אז אתה דיבר איתו. זה אחרי זה אתה כבר אוכל שיעור קביעות. אז כל חלק וחלק הולך להיות קביעות. אז אתה יכול לקרוא את זה ככה. אחרי שאתה אכלת כבר שני ביצים ואתה עכשיו הולך לאכול עוד שני ביצים, אז השני ביצים האחרונים שאת אכלת, את אוכלת במצב של החלק של שלוש ביצים. אז אתה עכשיו לא אוכל ד', אתה אוכל רק ב'. אבל הב' בעצם האלה הם נאכלים כבר של קביעות. אז זה צריך לצאת בעצמו גם הולך בוצע. אחרי שלא אומרים את הסברא הזאת. הרי שלא אומרים את הסברא הזאת. לא אומרים שהיות וסך הכול זה, זה קביעות, אז כל חלק וחלק נחשב קביעות. אלא היות והקביעות נוצרה על ידי הכול יחד, אז, אז, אז חצי מהקביעות הוא נחשב קביעות. דרך זה גם אם אתה אוכל חלק מהקביעות, חלק מהקביעות מחוץ לסופר, הרי הוא גם הוא בסופו לא אכל שיעור קביעות. אבל סך הכול זה קביעות. זה לא מספיק. זה איכשהו כל חלק נראה קביעות. אז אתה בא ואומר שזה הסברא. אז הבני שגם יש את סמאל, אז הוא גם לא אוכל. זה גם הכול. זה תלוי כמה אתה. אם זה הכי סבסוד, אז כמה אנשים אתה מספיק? זה אלף בערך. אתה צריך ארבעים אנשים. אתה צריך ארבעים או דזמרה. אז מה שצריך לשים היא מאה. אז מה זה? אז זה יש סוד. יש סוד שאתה חייב. אתה יודע כמה אנשים יש בזה? יש לי עשרים וארבעה. אתה צריך תשעים אנשים. אתה רוצה יותר? אפרוש במקום עשרים. אם זה יהיה חמש מאות או אלף, זה יהיה חמש מאות

39:11 דובר 2 אלף אנשים. אם זה יהיה חמש מאות אלף אנשים, אז אתה תהיה עם איזה מאתיים אנשים. אתה רוצה להיות אלף? איזה מאה וחמישים? אלף? אז מה זה יהיה? זה יש לי ארבע שעות ללמוד, אז אני אומר אוכל גם. אם לא, אם לא. כי כמה אנשים, כמה אנשים אתה צריך להיות שם? צריך מאוד לא. גם לא יכול להיות שזה, אבל אבל לא כל כך. אבל יש דברים שצריכים ממש מאוד מאוד. כאלה זה. זה אתה צריך. זה חמש מאות. אתה צריך. או תושבי ארבע מאות שמונים ושמונה אנשים יגיעו לזה. שיהיה מאה ושמונים אנשים. או יותר. שיהיה מאה וחמישים. זה מה שאתה צריך. זה לא שיש פה תור. אתה צריך. אתה לא יכול לשים מאה וחמישים. אתה לא יכול לשים מאה וחמישים. אתה לא יכול לשים מאה וחמישים. אתה לא יכול לשים מאה וחמישים. זה נראה שזה לא תור. זה נראה שזה לא תור. הוא בא אליי, אליי, אליי, כיס, אליי, אליי, כיס, אתה. אז אני אעשה שם של שלושים מקום, כי אין לי זמן יותר. ושם אתה מוצא אחד הדבר שלך, כיס. הדבר שלך הוא מוצא את האוצר, כיס. אז המקום עצמו לא נתן לנו אותו יותר. מה הוא לא נתן? מתי יכול להיות פחות אם אפשר, החלק מהסודאי? זה היה בגלל שהמצב אחר. ואם זה היה, היית במשהו אחר. אם הייתי מנסה את זה קודם כל, אז הייתי עושה את הכל. עכשיו זה כבר מאוחר, כשאתה עושה את זה, אז אני כבר במקום, אז זה נותן לנו את המפתח לסוד. עכשיו, אתה משנה את המקום. זה תשאירי מקום. וזה אתה, שאין לך מקום לסוד. כי הסוד

41:28 דובר 2 חדר לזה עם המקום. אבל אם אתה רוצה דבר אחר, הוא מסוגל לחבר למקום את המקום. אתה לא צריך לתת לערוך את המקום. הוא אוכל משהו אחר. זה איזה שאני יש למקום. זה איזה שאני יש למקום. אז אם תגיד לי, אז אני אגיד שיהיה מקום. לא יכולתי לתת לך יותר. אז מה זאת אומרת? אני, אני, אני, שאני רוצה לקחת את העראי. זה לא אתה, מה שקיבלתי, זה, זה כיס, זה את הגוף. העראי, זה, זה, זה, זה לא צריך להיות, כי זה מה שעשיתי עם הגוף. כי יש עוד איזה משהו. עכשיו, כמה דברים שצריך לקחת אותם, את הסוד. זה, זה, זה. אז בדיוק מה שאתה עושה בתוך הסוכה. אתה שותה שמה לחיים עם הסוכה. אז אם אתה אוכל לחם בסופרמרקט, לחם בסופר, הייעוד שלך להסתפק בזה מקום מוכן, אז אתה לא תבלע סופר בכלל. בגלל זה אני מסכים בכלל עם דבריו של הרב. כי אז אתה צריך ללכת צעדים אחורה, לשים לב לבית. אבל אם אתה אוכל לחם בסוכה, זה כבר לא נראה שאתה אוכל בבית. אתה אוכל איפה? מה זה משנה איפה אני אוכל? אין שייכות למוטיב בכלל. זה האיסור גם שיש לנו בלחם בסוכה, לחם בסופר. אם זה אסור, אז מותר לי לשאול גם ככה, זה אסור לגמרי. אם אתה אוכל סופר שזה נמאס אותו, אתה אוכל אותו סופר, לחם בסופר, בסופר, אתה אוכל בבית. אז אתה לא יכול לומר שהוא קבע מקום. נכון שהוא אוכל כי יש, נכון שהוא אוכל לחם בסופר, אבל אתה לא יכול לומר שהלחם בסופר שלו טבעי במקום. כי אם אתה רוצה לעשות את זה, אתה לא עושה את זה.

43:28 דובר 2 לא, בגלל זה יש לנו איזה מין של לחם, לא, לחם ראשון זה זה של עצם גלגול. אם אתה שומע את כל הנביא הזה, אתה מבין שלחם ראשון, לחם ראשון זה יש מין של חיפוש הזית. אין זיונים, מישהו משחק, זה הזית שלך. אבל בלחם עצמם גלגול, מי שמשחק, זה הזית. אז אתה לא יכול לשחק, זה הזית בתוך הסוכה. אתה בבית, זה בסוף הסוכה. אבל מי שמשחק, כל זה, זה סוכה. אתה רוצה לחיות חיים, אתה לא. יש לך את כל החיים סוכה, אתה לא. כאן, כאן, כאן, אתה לא שותה את זה ככה, אתה לא. אבל בלחם עצמם שלא יכול לעשות את זה? אף פעם כשמשחק פולש ככה, אז זה נכון הלו הוא מתאמן סביב כמה שהוא רואה לוס. אז זה נכון, הוא מכין אותם כבר מניעות לו שאתה לא בא איתו, שאתה בא כאמוס. אבל אם כל היסוד של הקלף זה בגלל ששחקן לא יכול לקבל, אז הוא קובע מקום, אז הכלי הוא שער הכי לעצמו הייצוגיות. אבל היות והוא קבע שחלק מהשולחן עושים במקום הזה, חלק מהשולחן עושים במקום הזה, אז אפילו שזה יכול להיות שולחן, אבל זה לא קשור למקום. מה אנחנו מבינים מכל זה? יש כאן קומוניזם. יש הצגה כמו בעל כרתי מה? איך הנעמה זה נכון? אז סכר בקומוניזם. אז הוא נכנס לתוך הקלף, אבל זה לא אומר לו ש-- שדיבר על הראשון שיש קשר. הוא יכול לאכול את הזית בתוך הסוכה. הוא יכול לקבל את זה, יכול לאכול מחוץ לסוכה. אבל מה קרה? מה יהיה בימינו? חוץ מזה, זה מאוד מעצבן שיש קשר בין הלוואה לסוכה. אבל יש, יש בה הכי יש,

46:06 דובר 2 יש בה זה, יש בה זה, אז זה לא סוכה. אז אם בכל שבת ובכל ליל הולכת לחוק גזעני מבלי השפעה? זה חוקים שלא, כמו שבאנגליה עכשיו מנסים לחוקק גזע את היהודים. אבל אני חושב שהשוק הוא רוצה לשים את האשלה. אז השאלה זה האם בגלל שיש אקטיביזם או כל דבר אחר? לא יודע. זה תלוי איזה מדע יש לי לראות. הקריאה הסוד במקום הזה, הטענה במקום הזה או שום קריאה לא טענה במקום הזה או שום קריאה.