שלח: תשפ"ג - הרב שמעון זוננפלד עם החידוד השבועי: יש ברירה או אין ברירה? בחור הישיבה ש'ניגב את הצלחת' והרעיון המבריק של ה'חת"ם סופר'. בסיום…

00:00 בבקשה. בהקשר למה שלמדנו פה בגמרא בעניין של יש ברירה או אין ברירה. מספרים שהיה פעם בחור שהגיע לישיבת פרשבורג, הייתה אז ישיבה מאוד גדולה ומפורסמת. הגיע ממקום רחוק, ואז לא הייתה פנימייה. היו מחלקים את הבחורים בין הבעלי בתים, וכל בעל בית היה לוקח בחור יום אחד בשבוע ונותן לו לאכול. אותו בחור שבא ממרחק כבר כמה ימים שלא אכל. שלחו אותו לאיזשהו בעל בית שיאכל שם. ההוא הוציא לו מנה לאכול, אבל הוא היה מאוד מורעב אז הוא אכל, איך אומרים, ניגב את הצלחת. בעל הבית לא הבין. בחור ישיבה מתנהג בצורה כזאתי? זה לא מנומס. משאירים קצת, לא אוכלים ב-ב-בצורה כזאתי. אז הוא בא לחת"ם סופר, שהוא היה ראש הישיבה. אמר לו, "איך זה התנהגו שם בחורים? ככה מתנהגים בחורים?" אמר לו החת"ם סופר, "אני אגיד לך שאלה שתשאל את הבחור, ולפי התשובה שהוא יענה אתה תבין למה הוא התנהג כך. מה השאלה? הגמרא מספרת על החמור של רבי פינחס בן יאיר שהוא לא היה יכול-- הוא לא היה אוכל אם זה לא היה מעושר, לא היה אוכל. שאלת שאלה, אם החמור הזה ידע ללמוד, אז הוא היה צריך לדעת את ההלכה שנותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. זאת אומרת, הוא התכוון שמה שיישאר זה יהיה בשביל מעשר, אבל החמור לא אכל בכלל. אז למה הוא לא אכל בכלל? תשאל אותו את השאלה הזאתי, לפי התשובה אתה תדע למה הוא אכל את הכל." טוב, בפעם הבאה שאותו בחור בא הוא שאל אותו את השאלה. הבחור הזה לא ידע תשובה, אז הוא התבייש לבוא, אז הוא לא בא והוא נשאר רעב. החת"ם סופר מיד הכיר שהבחור הזה

02:13 לא אוכל, אז הוא קרא לו ואמר לו את התשובה והסביר לו מה התשובה. הוא אומר, החמור הזה עשה חשבון כך: אם אני אשאיר קצת אני אקיים את ההלכה, נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד זה. מה יחשוב בעל הבית? הוא נתן לו יותר מדי אוכל. פעם הבאה הוא יוריד, ייתן לי פחות. עוד הפעם אני אשאיר מעשר ויפחית. בסוף אני אמות מרעב. החמור עשה חשבון, אני לא אוכל עד שבעל הבית יעשר, ואז אני יכול לאכול את הכל. ממילא זה התשובה למה הוא התנהג כך כי דבר.