פינחס: תשפ"ב - בשל שמחה משפחתית: החידוד השבועי שמוסר מדי שבוע הרב שמעון זוננפלד בשיעורו של הרב צלי מזרחי בנחל'ה, צולם השבוע במלון כינר שעל גדות…

00:05 משנה מקום משנה מזל. אז, אה, משדרים היום ממקום אחר בגלל אירוע משמח מאוד. פרשת השבוע: פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. יש לו הסבר נפלא מהרבי על הרש"י הראשון של הפרשה. מביא רש"י: למה הכתוב חוזר על הייחוס של פינחס? הרי לפני כמה פסוקים כבר קראנו שפינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בסוף פרשת בלק. למה עוד הפעם פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן? מסביר הרבי ואומר, אומר רש"י, מכיוון שהשבטים היו מבזים אותו: "הראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל?" בא הכתוב וייחסו לאהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. ובהסבר הנפלא של הרבי, דלכאורה, במה ביזו אותו? ממה נפשך: אם הדבר שהוא עשה זה היה דבר שלילי, שהיו-- שהיה אסור לעשות, היו צריכים לבזות אותו שהוא עבר על לא תרצח. אם זה היה דבר נכון, אז מה-מה יש מקום בכלל לזלזל בו ולגנות אותו? אז מה, מה קורה פה? אלא בוודאי שהם הסכימו עם מה שהוא עשה, כי גם הם ידעו את ההלכה הזאת שהבועל ארמית קנאים פוגעים בו, וממילא הוא עשה לפי התורה, לפי ההלכה. הטענה של השבטים: זה לא היה נטו לשם שמיים. היו פה עוד מניעים שהניעו אותו לעשות כזה דבר אכזרי. ומה זה? יש לו את הטבע האכזרי שירש מהסבא שלו. הסבא שלו זה היה יתרו, שהיה מפטם עגלים לעבודה זרה. והרבי מדייק שזה היה אבי אמו, שלכן זה עבר דווקא אליו, התכונה הזאת, וזה היה אחד המניעים שעשה כזה דבר אכזרי. זה לא היה נטו לשמה, לשם שמיים, לשם קנאות להשם, אלא היו פה גם כן עוד מניעים. ולכן הכתוב, הקדוש ברוך הוא שהוא יראה ללבב,

02:50 הוא זה שבא ואומר: לא. מה שהוא עשה זה באמת היה נטו לשם שמיים. הוא קינא להשם, מכיוון שפינחס עצמו היה בן אלעזר בן אהרן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום. מה אנחנו לומדים מכאן? כאשר בן אדם מקנא להשם, צריך לבחון-- דהיינו, ה-ה-הטענה של השבטים, יש להם טענה הגיונית. הם אומרים שהיה מעורב במעשה שלו, היה מעורב בו גם כן עניין אישי, תכונה אנושית שלו, שלילית, אכזרית. זה לא היה נטו להשם. ונשאלת שאלה אז-- אז זכרו, אז יש פה, יש פה היגיון. אבל הקדוש ברוך הוא, שהוא רואה ללבב, אז הוא יכול לדעת אם זה באמת היה לשמה, לשם שמיים או לא. ובאמת הפסוק מייחס אותו, שהקנאה שלו הייתה באמת קנאה נטו להשם. פינחס בן אלעזר בן אהרן היה אוהב שלום ורודף שלום מצד הטבע שלו. כאשר-- ובכן, כשאנחנו לומדים העניין הזה, כאשר בן אדם נתפס בקנאות להשם, קנאות של קדושה, צריך לבדוק טוב מאוד מהיכן זה נובע, הקנאות הזאת. הקנאות הזאת זה באמת לשם שמיים? הוא מקנא להשם, או שיש פה עוד מניעים מצד הטבע שלו? יש לו טבע לא טוב, טבע שלילי, טבע אכזרי. מהו אבן הבוחן שאנחנו יכולים לבחון את הדברים האלה? כן, כאשר אנחנו רואים אחד שהוא צועק ומקנא להשם, אם מישהו רק פותח את הפה בבית הכנסת, "אסור לדבר!" הוא צועק. מאיפה זה נובע? אז יש את אבן הבוחן פשוט. בחיי היומיום שלו, איך הוא מתנהג? האם בחיי היומיום שלו הוא מתנהג מאהבת ישראל? עוזר לשני, כן? איפה הוא נמצא בדרך כלל? אם בדרך כלל האופי שלו הוא אופי טוב והוא תמיד אוהב לעזור ולסייע ליהודי אחר, אז כאשר אנחנו רואים שהוא מקנא להשם,

05:14 אז זה בגלל שבאמת אכפת לו העניין הזה, נוגע לו בנפש, הוא מקנא להשם. אבל אם אנחנו רואים שבחיי היומיום שלו תמיד בכל דבר אז הוא-- יש לו תמיד טענות ויש לו תמיד, אה, להגיד משהו שלילי על מישהו אחר, אז יכול להיות שפה זה נובע לא מהקנאה שלו להשם, אלא זה בא מהאופי שלו. וכפי שאמר פעם רבה של ירושלים, שקנאה, קנאי זה לא שיטה. אין כזו שיטה של קנאות. קנאות זה שכאשר בן אדם רואה תופעה שזה נוגע ל-- את מה שהוא מאמין ואת כל מה שהוא עושה, אז תופסת אותו קנאה שזה נוגע לו בעצם הנפש והוא מקנא להשם. אבל אין כזה דבר שבתור שיטה, באופן שיטתי בן אדם קנאי. אין כזה דבר. ואז כדי לבדוק אם הדבר הזה הוא אמיתי, הוא נובע באמת מקנאות או מהעניין האישי שלו, אז צריך לראות בדרך כלל בחיי היומיום שלו איך ההתנהגות שלו, ההתנהגות שלו זה באהבת ישראל או שגם כן בדברים אחרים גם שם הוא לא כזה אדם.