שמות: הביכורים והטנא בח"י אלול | התניא חלון הראווה של הבעש"ט

00:04 שלום לכל המאזינים והצופים, ואנחנו השבוע בפרשת כי תבוא, שתמיד נקראת בשבוע של ח"י אלול, יום הולדת שני המאורות הגדולים, רבי ישראל בעל שם טוב ורבי שניאור זלמן, אדמו"ר הזקן, בעל השולחן ערוך והתניא. והיום אנחנו נלמד הקשר של יום ההולדת הזה עם פרשת כי תבוא, שפותחת בנושא הביכורים. אנחנו נלמד היום מהי המשמעות הרוחנית של הביכורים ושל הטנא בעבודת החסידות. פרק כ"ו פסוק א', אומרת התורה: "והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה, ולקחת מראשית כל פרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלוקיך נותן לך, ושמת בטנא." טנא זה סל כזה. "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם." בפשטות מדובר פה על מצוות ביכורים. אחר כך הוא ידבר על מקרא הביכורים, מה שהמביא צריך לקרוא. אצלנו בחב"ד יש מסורת שהרבי דיבר עליה בשנת תשט"ז. סיפר שבשנת תרס"ז הרבי הקודם סיפר בשם אביו שפעם אחת הוא התעמק מאוד באחד המאמרים של אביו המוהר"ש, וכתמורה להתעמקות הזאת הוא זכה לקבל חזיון. בלילה אביו לקח אותו לטיול בהיכלות העליונים, להיכל המשיח, והוא שמע, באותה שבת היה ח"י אלול תרנ"ב, הוא שמע שמה שבע תורות מהבעל שם טוב בחלומו. שניים מהם גילו לנו. אז הראשונה הייתה ככה. "והיה כי תבוא אל הארץ", הסביר הבעל שם טוב במתיבתא דרקיע, שהכוונה היא ארץ זה מלשון מרוצה, רצוא. אם השם עזר לך והגעת לתשוקת הנפש, לרצוא שאתה משתוקק להידבק בקדוש ברוך הוא, אז תדע לך קודם כל שזה לא ממך. זה "אשר ה' אלוקיך נותן לך". קיבלת את זה מתנה משמיים. מה אתה צריך לעשות? "וירשת". אתה צריך לתפוס את ההתעוררות הזאת "וישבת בה".

03:43 תוריד אותה באופן של התיישבות, מתינות, התבוננות. ואיך עושים את זה? "ולקחת ושמת בטנא". קוראים לזה בחסידות להלביש את האורות בכלים, להוריד את האמונה הלוהטת לתוך הכלים של הבנה והשגה. להפנים את זה בטנא. ומה תהיה התוצאה? "והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך לשכן שמו שם". אז פירש הבעל שם טוב: "והלכת אל המקום" — לאיזה מקום שאתה רק לא הולך, אתה צריך לדעת שזה "אשר יבחר ה' אלוקיך". משמיים הוליכו אותך לשם. בשביל מה? "לשכן שמו שם". לפרסם אלוקות בעולם. זו הייתה התורה הראשונה. אחר כך, אחרי תפילת ערבית, שם למעלה במתיבתא דרקיע, הבעל שם טוב אמר עוד תורה על הפסוק הזה, והפעם מלמטה למעלה. בחזיון השני הוא אמר ככה: "והיה כי תבוא אל הארץ". איך תוכל לפעול שתגיע להתעוררות של הרצון? היית רוצה שיהיה לך רצון, אבל אין לך. אתה רוצה שתבוא אל הארץ, שיהיה לך את הרצון הזה להשתוקק לקדוש ברוך הוא. "קומי אורי כי בא אורך". אז זה על ידי "לשכן שמו שם". תמסור נפשך על פרסום אלוקות בעולם, וזה יעורר ויזכה אותך שאתה בעצמך תתעורר ברצוא לקדוש ברוך הוא. עד כאן בשיחה של הרבי. אפשר לומר זה ההבדל בין ליובאוויטש של פעם וליובאוויטש של דור השביעי. הליובאוויטש של פעם, הרצוא, "כי תבוא אל הארץ", היה מסומן. כולם היו ברצוא, בתשוקה, והיו צריכים להגיד להם: אתה רוצה שזה יישאר? צריך להוריד את זה לכלים וצריך ללכת לשליחות ולפרסם אלוקות בעולם, ואז זה יהיה תפוס בך. "וירשת וישבת בה". אפילו בדור השביעי, שהתשוקה היא לא כל כך מתעוררת, אז השיטה של הרבי היא: לך תפרסם אלוקות, לך למבצעים, תעורר יהודי אחר. אז הרבי יעורר אותך. הקדוש ברוך הוא

06:56 ישלח לך את ה"כי תבוא אל הארץ". הצד השווה של שני הפירושים הוא: איך זה קשור לח"י אלול? יש הרבה פירושים בחסידות על המושג של ח"י אלול. הפירוש הכי פשוט: הרי לא סתם הקדוש ברוך הוא תכנן ששני המאורות הגדולים האלה ייוולדו בדיוק באותו תאריך, לא בי"ט אלול ולא בכ' אלול. בח"י אלול. ח"י אלול, המסר הכי פשוט הוא לחיות את האלול. לא רק לדקלם אותו, לא רק להגיד את ראש חודש אלול ולהגיד סליחות. לחיות את "אני לדודי". בעצם זה כל החסידות על רגל אחת. הדרך, כמו שאומרים בהגדה של פסח, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. לא רק לספר סיפורים חסידיים מן העבר. לחוות את זה. כאן זה מתקשר בצורה מאוד מעניינת עם תחילת הפרשה. אחרי שיש את המצווה להביא את הביכורים, אז כתוב ש"וענית ואמרת לפני ה' אלוקיך, הגדתי היום", והוא מתחיל לקרוא "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט". פשוט הוא מתמצת בכמה פסוקים את כל ההיסטוריה היהודית ומסיים "והביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". פה יש רעיון מעניין. מי שזוכר, בהגדה של פסח כל חוט השדרה של ההגדה עיקרה מבוסס על מקרא הביכורים הזה. זה מה שנקרא "צא ולמד". איך כתוב במשנה? "ודורש מארמי אובד אבי עד שיגמור את כל הפרשה כולה". אז יש לי כאן לפניי את ההגדה, וההגדה לוקחת פשוט כל מילה מהפסוקים הבודדים האלה ודורשת אותם. מה פירוש "ויהי שם לגוי גדול"? שהיו מצוינים שם. "ויעצמו במאוד מאוד", "ורב" — "רבבה כצמח השדה", "וירעו אותנו המצרים ויענונו". אז הוא אומר, "אמרו הבה נתחכמה לו". אחרי זה כתוב "ביד חזקה"

10:04 זה הדבר, "ובזרוע נטויה זו החרב". ככה הוא לוקח את כל הפסוקים האלה, מפרק אותם מילה מילה ועל כל אחד מהם הוא דורש. אז נשאלת שאלה מאוד מעניינת. למה נבחר הקטע הזה לשמש כרקע ספרותי בהגדה של פסח? אם אני רוצה לספר ביציאת מצרים, למה לא לקחת את האורגינל? מפרשות שמות, וארא, בא. שם הסיפור בעצמו. מה זה קשור במקרא ביכורים להגדה של פסח? אז בפשטות מנסים לענות על זה שאם הייתי צריך לקרוא את הפסוקים, הסיפור המקורי, אז ההגדה הייתה נגמרת בעלות השחר עד שנגמור את כל הסיפור. פה המיוחד בקטע הזה שיש תמצות של כל ההיסטוריה של יציאת מצרים והגאולה ממצרים בכמה משפטים קצרים. כן, אבל יש בעיה. כל ביטוי בפסוקים האלה אני אומר כמו שנאמר, איפה? פרשת בא. "ויענונו", כמו שנאמר. "ביד חזקה", כמו שנאמר. אז אם במילא אתה הולך לסיפור המקורי, אז למה ללכת מעל הראש? אתה הולך עם מקרא ביכורים ואחרי זה אתה מחזיר אותי לסיפור יציאת מצרים. תגיד ישר את סיפור יציאת מצרים. שאלה נוספת, שאשתף אתכם בחוויה אישית. פעם ישבתי כשהייתי בבית חב"ד באוניברסיטה, הרב של הקמפוס, הגיע אליי מכתב מקיבוץ לוחמי הגטאות והחתום היה אחד שקראו לו אריה בן גוריון. סתם, הוא מהמשפחה. כנראה קיבוצניק זקן ששנה ופירש. יודע ללמוד. אז הוא שלח לי צילומים שהקטע הזה של מקרא ביכורים עם כל הדרשות שדורשים בהגדה, זה מקורו בספרי המדרשים, תנחומא. והם דורשים את כל הפסוקים. הפסוק האחרון בפרשה שמה של מקרא ביכורים זה "ויבאנו אל המקום הזה". אם תסתכלו בהגדה, הפסוק הזה בעל ההגדה לא מביא אותו. אז אולי אין על זה דרשות? אני מסתכל במדרשים. יש דרשות. "ויבאנו אל המקום הזה", ירושלים,

13:12 בית המקדש. אז הוא מסיים את המכתב שלו. מה היה לחכמי ההגדה נגד ארץ ישראל? שאלה. אתה דורש את הכל. למה את הפסוק הזה שיש עליו דרשות, למה אתה לא אומר? עד שנודע לי ההסבר. ההגדה לא רצתה להביא משמות וארא, כי שמה מה אתה מביא? את הסיפור המקורי. מי מספר שם את הסיפור? שימו לב. שכתוב "וירע-- וירעו אותנו המצרים". לא, סליחה, שכתוב "ויענו-- ויענו את בני ישראל וישימו עליהם שרי מסים". מי מספר את זה? בני ישראל? לא, הם לא אמרו "וישימו עלינו". מי מספר את זה? כאילו דובר אובייקטיבי. הרמב"ן קורא לזה שלישי המדבר. כאילו איזה עיתונאי מהצד מספר ש"ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך". זה לא סיפור שאני מספר שהעבידו אותי בפרך. זה אירוע שקרה. סיפור מהיבט אובייקטיבי. אני לא מעורב בו. המיוחד במקרא ביכורים הוא מי קורא ביכורים? מביא הביכורים זה רק יכול להיות אחר שבע שנים שכבשו ושבע שחילקו. זאת אומרת, זה יהודי שכבר ארבע עשרה שנה אחרי שנכנסו לארץ. הוא לא היה במצרים, הוא לא עבר על בשרו את כל הדברים. אם הוא יספר עכשיו "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך", אז זה שיינע מעשה, סיפור היסטורי. הכי טוב שהוא עומד בבית המקדש ואומר, "וירעו אותנו המצרים ויענונו". זאת אומרת, זה אחד שלא היה שם והוא חווה את החוויה כאילו הוא יצא ממצרים. זה המקור להגדה של פסח. להרגיש כאילו הוא. הוא לא היה שם, זה רק כאילו הוא, החוויה שלו. כאן הסיום, הפסוק "ויבאנו אל המקום הזה". במדרשים יש על זה, זה פסוק בתורה, אבל זה לא קשור להגדה של פסח. למה? כי מביא הביכורים שאומר, "ויבאנו אל המקום

16:03 הזה", זה לא כאילו הוא בא למקום הזה. הוא באמת במקום הזה. אז זה לא נקרא שהוא מרגיש חוויה של כאילו הוא יצא ממצרים. זה שוב מתקשר למה שאמרנו, ח"י אלול. צריך לחוות את זה כאילו אני עומד לפני המלך. לא רק משל למלך, אלא שאני הנמשל. זה מתקשר גם כן לסיפור ההיסטורי על לידתו של האדמו"ר הזקן. אה, ספרי התולדות. מסופר שההורים של האדמו"ר הזקן, רבי ברוך ורבקה, אחרי שהם התחתנו לא נפקדו בבנים. רבי ברוך היה מודאג והוא היה נוסע לבעל שם טוב, אז הוא ביקש ברכה מהבעל שם טוב. הבעל שם טוב בירך אותו. ו... כבר עברו כמה שבועות ואמא של האדמו"ר הזקן מבשרת לרבי ברוך שהברכה הולכת ומתממשת. היא נפקדה. נתעברה. אז מסופר שם בספר התולדות שהם נסעו לבעל שם טוב לבשר לו שהברכה שלו הולכת ומתממשת. מספר שם הסיפור שהבעל שם טוב התעניין אימתי היה העיבור. אז הם אמרו לו. ושמח הבעל שם טוב שמחה גדולה. ככה כתוב שם. לא כתוב התאריך. כשקראתי את הסיפור אמרתי רגע, רגע, מה? מה מעניין אותו מתי היה העיבור ולמה שמח שמחה גדולה? כשאתה עושה חישוב, אם הוא נולד בח"י אלול, אז מתי היה העיבור? י"ט בכסלו. יום גאולתו של האדמו"ר הזקן ויום הסתלקות של המגיד ממזריטש. תראו איזה פלאות יש פה. אדמו"ר הזקן נולד בדיוק בח"י אלול, כשהעיבור שלו קשור עם הרבי שלו, המגיד ממזריטש, והלידה שלו קשורה עם הסבא שלו הרוחני, הבעל שם טוב שנולד גם הוא בח"י אלול. דברים משלימים. יש שיחה של הרבי בלקוטי שיחות חלק ט', שהוא מדבר בפרשת כי תבוא. הוא מספר שכאשר האדמו"ר הזקן נולד, הבעל שם טוב החל לומר פרק בתהילים.

19:22 אומרים הרי כל שנה פרק שלך לפי הגיל. הבעל שם טוב התחיל להגיד פרק מ"ח בתהילים. ארבעים ושמונה שנה אחרי לידת הבעל שם טוב נולד אדמו"ר הזקן. מה הרמז שהרבי מוצא שם בפרק הזה? יש שם פסוק, פרק מ"ח: "גדול הוי' ומהולל מאוד בעיר אלוקינו הר קודשו." כשקוראים את זה בפשט, הפסוק מתחלק לשניים. "גדול הוי' ומהולל מאוד", פסיק, איפה הר קודשו? בעיר אלוקינו, ירושלים. שם הר קודשו. אבל במדרשים מפסקים את הפסוק אחרת. גדול הוי' ומהולל מאוד. מתי הוא גדול? כך אומר המדרש. אימתי הוא גדול? כשהוא בעיר אלוקינו. זאת אומרת, גם ככה הוא הוי'. הוי' זה למעלה מהטבע, זה בלי גבול, אבל זה גדול, אבל לא גדול מאוד. מתי גדול הוי' ומהולל מאוד? דווקא כשהוא בעיר אלוקינו. כאן יש רמז לפי החסידות. הוי' זה האור האלוקי שלמעלה מהעולמות, בלי גבול מוחלט. עיר אלוקינו מרמז על האור האלוקי המתחלק לפי הנבראים בממלא כל עלמין. זה הרעיון של אלוקינו, זה שם הגבול, הריבוי. ועיר, מה זה עיר? שתי אבנים בונות שני בתים. אחר כך יש הרבה בתים, ומהבתים נהיים רחובות, ומצירוף רחובות נהיית שכונה, ומצירוף שכונות נהיית עיר. זאת אומרת שהיקום, שהוא תרכובת של פרטים ופרטי פרטים, זה העיר של שם אלוקים. בראשית ברא אלוקים. אבל יכול להיות מצב ששם אלוקים בפני עצמו, רואים בריאה עם שם אלוקים, אבל לא רואים בתוכה את הוי'. הוי' זה רם ונישא. אבל מתי גדול הוי'? מתי הוי' מגיע לגדלות האמיתית שלו? דווקא כשהוא מתלבש בשם אלוקים ויורד לתוך הממלא כל עלמין. מה הרמז בעבודת השם? זה מה שדיברנו, זה באלוקות, עולמות עליונים. מה זה בעולם קטן? זה האדם. מסביר הרבי שיש באדם כוח האמונה, יש

22:42 באדם כוח הדעת. האמונה זה שם הוי' שבאדם. הוי', בלי גבול. אין לזה הסבר, אין לזה הגדרות. זה תופס את כל כולי בבת אחת. זה למעלה מלהיכנס לפרטים. מה שאין כן בנפש האדם, זה עיר אלוקינו. זה הבינה שמפרטת את העניין, מתבוננת בפרטים, בעולמות, בספירות, כל פרטי הפרטים בהבנה והשגה דעתנית, זה עיר אלוקינו. לפעמים יכול להיות מישהו שיחשוב: אין לערבב בין הדברים. אמונה זה אמונה. לא צריכים להוריד אותה לעולם השכל. השאר אותה בטהרתה. אל תוריד אותה לטנא. תשאיר אותה ב-- היא תבוא לארץ. לכן טהרות שוכה לה' דבקות. תשאיר את זה בדבקות. אל תוריד את זה ל"וישבת בה", להוריד את זה ליישוב הדעת, לכלים, בטנא, כי אז אתה... האמונה מאבדת את הברק שלה. הפכת אותה כבר ללוגיקה. מה הפסוק הזה מלמדנו? שדווקא מתי הגודל של האמונה? מתי זה מהולל מאוד? כשהיא בעיר אלוקינו. דווקא כאשר האמונה הלוהטת והמופשטת מולבשת ומשובצת במסגרות ההבנה וההשגה, הבינה והדעת. ולמה? אומר הרבי שלושה נימוקים שמסבירים למה דווקא ירידת הבלי גבול אל תוך הגבול יש בזה מעלה יותר מאשר בלי גבול כשהוא בפני עצמו. מעלה ראשונה, הוא אומר, אם הבלי גבול לא ירד לתוך הגבול, מי ידע ממנו? מי יכיר אותו? יש שם למעלה אלוקים נסתר. אף אחד לא תופס אותו, אף אחד לא קולט אותו. אז זאת אומרת שהנבראים שהם מוגבלים לא מודעים בכלל לקיומו. ברגע אבל שהאור אין סוף הבלי גבול יורד ומתלבש בהוויית העולמות והנבראים, אז רואים את הבריאה הנפלאה הזאת. כולם אומרים וואו, מי ברא אלה? ככה גם בנפש האדם. אם יש אמונה בלבד, אז מי יודע על האמונה שלך? אתה בעצמך לא יודע על האמונה שלך. לא

26:03 רק שאתה לא יכול להנחיל אצל אחרים. שואלים אותך למה אתה מאמין? אני לא יודע. זה מתאמן לי ספונטנית. לא יודע למה אני מרגיש ככה, אבל האני שלי הממשי, השכלי, המחליט, הוא לא יודע מה קשור לזה. אבל כשהאמונה יורדת לתוך החב"ד, חוכמה, בינה, דעת, בעיר אלוקינו, אז האני של האדם מודע שיש כאן אמונה. הוא מבין אותה, הוא קולט אותה. זה מעלה ראשונה. מעלה שנייה. עצם היכולת להוריד את האינסוף הסובב אל תוך הגבול של הממלא, זה נובע מהעצם של עצמות שלמעלה אפילו מבלי גבול. בלי גבול, שהוא עצמו הוי', אז הוא רם ונישא, ונשגב ה' לבדו. אבל כשעצמות, שהוא למעלה מאור אין סוף, עצמות הוא כל יכול. הוא יכול להוריד את כל הבלי גבול בתוך הגבול, בתוך הטבע, בתוך השכל. רק הוא בכוחו להצטמצם לתוך הטנא. טנא זה הכלים של הדעת. בחסידות כתוב שטנא זה ראשי תיבות טעמים, נקודות, אותיות. אי אפשר להלביש שכל בלי אותיות, וצריך גם ניקוד וטעמים שנותנים הבנה במשפט המדובר. אז תוריד את האורות. יש הרבה אומרים, אני באורות. תוריד את זה שזה יהיה מושג ומובן. מי יכול להוריד את זה? רק עצם הנשמה, זה יותר גבוה מאמונה אפילו. יש סיפור ידוע, פתגם של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שהיה מחותנו של אדמו"ר הזקן. הוא היה טיפוס מאוד לא... לא היה סמל של השכלתנות, היה יותר סלאבוס, פייקוס. כשהוא ראה את ספר התניא של אדמו"ר הזקן, הוא התבטא: איך הוא הכניס אלוקים כל כך גדול בספר כל כך קטן? יכול להיות בעל שם טוב, יכול להיות מקובל, אבל לא הורדת את זה לכלים. זה אור אין סוף. אבל אם אתה קשור עם עצם האור, העצמות,

29:10 הוא יכול לפעול שהבלי גבול יתלבש בגבול, שהאמונה תתלבש בשכל. זה הנימוק השני. הנימוק השלישי מאוד מעניין. מדברים הרי אמונה במה? באחדות השם. אז יש כאלה שאומרים: אל תערבב את השכל. השכל הוא גבול, השכל הוא ישות. אין עוד מלבדו, רק אחדות השם. למה? בלי למה. ככה. הוא לבדו ואין זולתו. נקודה. אבל אם האמונה נשארת רק מופשטת מהשכל, היא בורחת מלהתלבש בשכל, זאת אומרת שהאין עוד מלבדו לא מוחלט. יש משהו מלבדו: השכל. שמה אין כניסה לאלוקים. זה פעולתו של השם. אבל אם גם השכל, עם כל הרציונליות שלו, הוא מצביע שאין עוד מלבדו, השכל מכריז ככה. הריבוי מכריז שיש אחדות. זאת אומרת שאין שום אפילו. אלא הריבוי הוא גם לא מחוץ לבלי גבול, כי הבלי גבול נמצא גם בתוכו. זה ממש אחדות הוויה. יש כמה מקומות שהרבי מביא משפט של הרלב"ג, משפט פילוסופי. אז הוא אומר: האמת מסכים על עצמו מכל צד ופינה. זאת אומרת, בחשבון. לפעמים אני עושה חיבור. אני לא יודע אם זה נכון, אז אני עושה חיסור. אני מחשב מפה, מחשב. אם מכל המקומות שאני מחשב יוצא אותו חשבון, סימן שזה אמת. אם רק האמונה צועקת שזה אמת והשכל אומר אצלי זה לא בסדר, אשרי המאמין. אז יוצא שהאחדות השם היא למעלה בשמיים ממעל, אבל לא בארץ מתחת. ברגע שמורידים הקדוש ברוך הוא כזה גדול בתוך שכל כזה קטן, זה מראה שגם השכל האנושי המוגבל הוא חלק מאחדות הוויה. אין עוד מלבדו. וזה באמת היה הוויכוח בתחילת התגלות תנועת חב"ד בין האדמו"רים שהיו שייכים לבעל שם טוב לבין הדרך החדשה שסלל האדמו"ר הזקן, בעל התניא, המייצג של החסידות. האמונה היה נכדו של הבעל שם טוב

32:10 רבי ברוך ממז'יבוז'. והוא לא סבל שהאדמו"ר הזקן לוקח עניינים עמוקים ומוריד אותם לשכל המוגבל והמצומצם הזה. הוא ראה בזה עלבון. והאדמו"ר הזקן אמר: דווקא זה שיטת הבעל שם טוב. אז אמר לו רבי ברוך: אתה מספר לי מה הבעל שם טוב רצה? אני הרי נכד שלו. אומר לו האדמו"ר הזקן: אתה נכד שלו בגשמיות, אני נכד שלו ברוחניות. והחידוש בדברים האלו, שחב"ד זה לא איזושהי הופעה חדשה שיוצאת מהגלריה של הבעל שם טוב ויוצרת דבר בפני עצמו, מהפכה. לא. חב"ד היא חלון הראווה של תורת הבעל שם טוב. כל תורת הבעל שם טוב מקופלת בתורת חב"ד. רק שזה היה רק דוד אל הוויה, זה היה רק אמונה בלבד. עדיין לא הגיע הזמן שיהיה באר אלוקינו. אשר ניתנה הרשות בי"ט בכסלו שיורידו את העומק של תורת הבעל שם טוב עם כל המופשטות שלה לתוך הבנה שכלית ולעשות תניא, תרי"ג סודות, תרי"ג עמ"ב, שיא השכליות. ומה השכל הזה צועק? אין עוד מלבדו. זה עצמיות תורת הבעל שם טוב. איפה רואים לזה דוגמה במשנת החסידות? דבר מעניין מאוד. חלק ב' בתניא נקרא שער הייחוד והאמונה. יש שם י"ב פרקים שכל עיסוקם זה רק בהסברת היסוד של אחדות ה'. לא מדובר על עבודה ולא על אתכפיא ולא על לא ילאמס. רק העניין של הבנת אחדות השם. יש שם דבר מעניין שלא שמים לב. פרק א' מחדש האדמו"ר הזקן חידוש מדהים, שאין עוד מלבדו היא לא כטעות ערילים שחושבים שזה רק אין עוד בוס נוסף. אבל תראה, בזה פשיטא. אפילו מוסלמים אומרים אללה וואחד. ברור, אם הוא אלוקים בלי גבול אז הוא אחד. מה אתה מחדש לי? אומר: אין עוד, הכוונה עמוקה יותר. לא

35:04 רק שאין עוד בוס מנהיג לבירה, גם הבירה עצמה היא אין. העולם שאתה רואה אותו יש ומציאות הוא אין ואפס. למה? שהוא מסביר שם. פירש הבעל שם טוב. אומר הבעל שם טוב, מתחיל את זה עם הבעל שם טוב, שדברך ניצב בשמים, כל רגע ורגע מהווה מחדש, ואם אור ה-- דבר ה' יסתלק, יהיה אין ואפס. הוא מביא מהאריז"ל, הוא מביא פסוקים והוא אומר על עשרה מאמרות ורל"א שערים. תסתכלו בכל הפרק שם. כל מה שהוא אומר זה: כך כתוב, כך פירש הבעל שם טוב. כך כתוב בפסוק: "לעולם ה' דברך ניצב בשמים", ואם יצא החיות אלוקים העולם מתבטל. מי אמר? הבעל שם טוב. מה, ההיגיון בזה? אין היגיון, אמונה. פרק ב', אחרי שהוא הניח את ההנחה האמונית האינסופית, העל-שכלית, בא פרק ב' ואומר: "והנה מכאן תשובת המינים והכופרים", והוא מוכיח גילוי שורש טעותם, והוא מראה שהטענה שלהם טעות. ואיך יכול להיות, אם זה מתהווה כל רגע יש מאין, אז לא ייתכן שיהיה נפרד. כל הזמן הוא חייב להיות מחובר. לא כמו הצורף שעשה כלי. הוכחה שכלית. זה, זה הקשר של הבעל שם טוב והאדמו"ר הזקן. הבעל שם טוב נותן הגדרה אמונית. האדמו"ר הזקן לוקח את אותה אמונה, אבל הוא מוריד אותה להבנה והשגה שהשכל עצמו מכריז: כן! אין עוד מלבדך. לא רק אין עוד בוס, אין עוד שום מציאות מלבדך. הגיוני. זה מרומז גם אצלנו בתפילה. כל בוקר אנחנו אומרים אחרי תפילת שחרית פיוט כזה: אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכינו, אין כמושיענו. סגרנו? אין, אה? פתאום אומר: מי כאלוקינו? מה את השאלה? אמרת שאין. אה, אתה רוצה? אז תשאל קודם מי כאלוקינו. נעשה מחקר אחרי

37:48 שנראה שאין, אז תגיע למסקנה שאין. מה אתה מקדים את התשובה לפני השאלה? מכאן אתה למד שחב"ד זה לא שכל. שכל שמיוסד על אמונה. זאת אומרת, ההנחה הראשונית: אין כאלוקינו. בלי למה. הווה. ועכשיו מורידים את זה לתוך השכל ואומרים לו: אז למה אתה רוצה? תחפש, תבדוק. אולי תמצא מישהו. אה, לא מצאת? אמרתי לך שאין כאלוקינו, אבל אז השכל משתכנע. זה הרעיון שזה נקרא ח"י באלול. עד עכשיו אמרנו מה זה חי? לחיות את זה. שזו החוויה שלי. שלא רק יהיה מוש למלך, אלא שאני אהיה האנימציה. אבל יש גם רמז שח"י אלול, ח"י זה ראשי תיבות חיה יחידה. כל כוחות הנפש, ידוע מי שלמד חסידות. יש כוחות פנימיים. ההגדרה של הכוחות הפנימיים האלה היא, א', הם מוגדרים בתפקיד מסוים. למשל שכל, להבין דברים. רגש, להרגיש. דיבור, לבטא. ויש לכל אחד מהכוחות הפנימיים כלי מסוים, אם זה המוח, השכל. אוזן, שמיעה. אבל יש גם בנפש קומה שנקראת כוחות מקיפים. זאת אומרת, אין להם מקום מיוחד. דרך אגב, זה כמו החיים עצמם. בגשמיות ביולוגית יש ראייה, יש שמיעה ויש עצם החי, שהוא חי ולא מת. איפה? באיזה איבר מונח החי? מהקודקוד עד הזרת של הרגל. אותו חי. ההבדל בכוחות הפנימיים: איזה תפקוד יש לכל איבר, אבל עצם החיות היא אוניברסלית על כל האיברים. אין לה איבר מסוים, וזה קוראים כוחות מקיפים. אבל במקיפים עצמם יש גם כן שתי דרגות, חיה ויחידה. חיה זה כוח החוכמה. ולמה הוא נקרא מקיף? כי הוא נקודה בעלמא שלא ירדה עדיין לפרטים. כתוב בספרי קבלה שבינה זה אלוקים והחוכמה זה הוי"ה. וכשהחוכמה, שזה ההנחה הפשוטה האמונית, יורדת לבינה, היא החיבור של חוכמה ובינה. זה גודל

41:06 הוי"ה ומרומיו למעו"ת. זה בא רק בכוח היחידה. זה החידוש. חיה, שזה חוכמה, הוא מצידו אור מופשט, ברק המבריק. הוא שואף למעלה, הוא לא שואף לרדת בכלל לכלים. אבל דווקא היחידה, שזה הכתר, הרצון לגלות. אני רוצה שהחוכמה שלי תבוא לידי גילוי. החוכמה לא מעניין אותה להיות בגילוי. היא בעצמה גילוי בתוך עצמה. אבל הרצון שלמעלה מהחוכמה, של היחידה, היא רוצה שזה יבוא לידי גילוי. אז לכן היא מורידה את החוכמה אל תוך הבינה, וזה סימן שזה בא מאיפה? מהיחידה. במילים עכשוויות: היכולת להוריד עניינים אלוקיים מופשטים להבנה והשגה זה מהבעל שם טוב. רק הבעל שם טוב בכוחו הגדול העניק לאדמו"ר הזקן את היכולת להוריד את הבורא הכל כך גדול בתוך ספרון כזה קטן. זה נקרא "ושמת בטנא". להוריד את האורות של האמונה קודם כל לכלי השכל, הבנה והשגה. יותר מזה. להוריד את זה לטנא, שאפילו הנפש הבהמית תוכל לקחת מהטנא את הביכורים שלה. מעניין מאיפה באים הפירות האלה? מ"ראשית ביכורי אדמתך". מהבעל שם טוב שהוא הראשית. אבל את האורות של ביכורי הפירות של הבעל שם טוב אני שם אותם בטנא, מביא אותם לכהן. מה התועלת בזה שההתבוננות יורדת גם בנפש הבהמית? כי אז גם היא אוהבת את הקדוש ברוך הוא. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך", אומרים חז"ל, בשני יצריך. קודם שהאלוקית אוהבת את השם. בוא נאמר את השם אלוקיך. ברא כרעא דאבוה. אבל מה עם הבהמית? הבהמית היא עצמאית, היא לא חלק אלוקה ממעל, היא כאילו לא מעורבת בנושא. אז יוצא שאם יהודי הוא רק מאמין, הוא יכול להיות נלהב מאוד. חמש, שאיד הצדיק ושמיים. אוי ולשם. הוי וירא נפלאים. אבל זה הכל מונו. זה לא סטריאו. הקדוש

44:15 ברוך הוא אוהב לשמוע סטריאו. זה גם קול אחד עובד אצלו, האלוקית. מה עם הבהמית? היא יושבת בצד. "שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה", ניגש, נקריב קורבן, ואחרי זה נחזור אליכם, נמשיך לחיות חיים קדים רגילים, נחזור לשגרה. אומרת החסידות דווקא של אדמו"ר הזקן, לא די רק בנשמה הבעל שם טובית. אני רוצה לתפוס את השכל של נפש הבהמית, שהיא תאהב את השם. מה תרוויח מזה? שאז ורק אז זה יהיה "אני לדודי". בשני המובנים. מובן ראשון, דודי. דודי זה לא אבי. אבי זה אהבה טבעית. אני אפילו לא יודע למה אני אוהב אותו. אני ממוגנט אליו. דודי זה חתני. למה לקחת את החתן הזה? כי התבוננתי בו והוא מצא חן בעיניי בגלל מעלותיו. לכן החלטתי שאני אוהבת אותו. זה יש רק בנפש הבהמית. זה גם הרמז במילים "אחותי כלה". יש חלק באישיות של האדם שהוא אחותי של הקדוש ברוך הוא. קשר טבעי. לא צריך שם שכל. אבל יש כלה. הכלה מתחתנת מדעתה. אין האישה מתקדשת אלא מדעתה. צריך דעת. צריך שהיא מרצונה בוחרת בדודי. זה כל אלול. כל השנה אתה גם עובד השם, זה אבינו מלכינו, לא דודי. אלול רוצים שזה יהיה דודי. עכשיו מעניין זוג המילים אני ודודי. באלול מתחדש: א', שזה דודי, בחרתי בו מתוך בחירה ואהבה. ב', שזה אני לדודי, כל האני שלי לדודי. כי מה שכתוב בתניא, שאצל אנשים כערכינו, מי זה האני האמיתי שלי? לא הנשמה. הנשמה נקראת נפש אדם. נשמה שנתת בי. מי זה האני? הנפש הבהמית זה האני הריאלי. אז אתם יודעים למה רק באלול אומרים את זה? כי כל השנה זה לא אני לדודי. זה זרועי לדודי, קרקפתי

47:13 לדודי, צייתתי לדודי. איפה אני? אני לא מעורב בעסק. אמרת לעשות? עשיתי. יצאתי ידי חובה. אלול אומר: תן את כל האני לדודי. עכשיו איפה זה בא לידי ביטוי, הרעיון הזה, בסיום של פרשתנו כי תבוא? בפרשתנו יש גם קללות גדולות. תוכחה קשה מאוד, יותר קשה מהתוכחה של בחוקותיי. בסוף כתוב שמה שכל זה, אתה יודע למה בא עליך? "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל". פשט הפסוק הוא לא שלא עבדת בשמחה. בגלל שלא עבדתי בשמחה מגיעים לי כאלה עונשים? עבדתי, לא בשמחה. So what? כאלה עונשים חמורים? אם חייל עשה מה שהמפקד אמר אבל עם פרצוף חמוץ, מה מגיע לו, כלא? הוא ביצע את ההוראות. מה אתה רוצה? אז בפשט לא קוראים את זה ככה. רש"י מפרש: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך" — בכלל לא עבדת אותו, עזבת אותו. מתי? בשמחה וטוב לבב. כשהיה לך טוב אז לא עבדת אותו. עכשיו יהיו לך את כל הצרות האלה. זה פירוש הפשט. בא האר"י ז"ל, הוא מפרש אחרת לגמרי. הוא אומר: כל הצרות האלה באו עליך, אתה יודע למה? רק בגלל שלא עבדת בשמחה. עבדת אבל לא בשמחה. מגיע לך כל זה. דבר שמעורר פלא גדול. איך ייתכן? רק על היעדר השמחה בלבד יגיעו כאלה עונשים? אז אולי כדאי לפרסם שאדמו"ר הזקן שואל את זה בליקוטי תורה, והוא עונה תשובה מעניינת. הוא אומר: העונשים באו על העבירות, לא על היעדר השמחה. מגיע לך. יש לך מספיק עבירות שמצדיקות כאלה עונשים. אבל אם האדם הוא בשמחה, אומר אדמו"ר הזקן, השמחה מבטלת דינים. אז גם אם יש עליו עונשים, הקדוש ברוך הוא מתחיל לחייך ואומר: טוב,

49:59 נו, שוין, נעזוב אותו. אבל אם אין לך שמחה, אין מה שיגן עליך. אז ממילא העונש הוא על העבירות, אבל בלי השמחה אין מה שימתיק את הדינים. ככה הוא מפרש. אבל האר"י ז"ל מפרש, כולם אומרים בשם האר"י ז"ל, עצם זה שלא עבדת בשמחה — זה פלא גדול. אז אני אסיים עם סיפור יפה שקראתי על הצדיק רבי שלוימ'לה מרדומסק, אחד מהפועלים של האדמו"רים. אז הוא הסביר את הפסוק הזה עם משל. הוא אמר שהיה פעם יהודי כפרי ששכר מלמד לבן שלו. אבא שלו היה אטום שכל והבן שלו היה אטום שכל. היה קשה מאוד ללמד אותו, אבל המלמד עבד עליו. לומדים אל"ף בי"ת. יום אחד הוא יושב עם התלמיד ואומר לו: מה זה? אומר לו: אל"ף. מה יש תחת האל"ף? אומר: קמץ. אז איך קוראים את זה? או. מה זה? גימל. מה יש תחת הגימל? חיריק. איך קוראים את זה? גי. ואז הוא מגיע לאות ה"א. אומר לו: מה זה? אומר: ה"א. מה יש מתחת לה"א? הילד שותק. נו, יענקל, מה יש מתחת לה"א? שותק. התעצבן המלמד ונתן לו סטירת לחי לעוררו, ואז הבן פרץ בבכי והתוודה: תחת הה"א, אומר, ישנו הגדי. מסתבר שאבא שלו היה גרובר יונג. הוא ראה גדי, הוא גנב אותו פשוט והטמין אותו מתחת לערימת קש. וביידיש קש זה היי. אז כשהמלמד אומר לו: מה יש תחת הה"א? אז הוא הבין שהוא בחקירה משטרתית. מה אבא שלך שם מתחת לתבן? אז הוא שתק עד שהוא אילץ אותו והוא הודה ש... אז הוא סיים גם פה: למה כתוב פה "תחת אשר לא עבדת את השם"? למה לא כתוב עקב שלא עבדת? בגלל. אז הוא אומר: זה שלא עבדת

52:38 בשמחה אולי זה לא הכי עבירה גדולה, אבל מה מסתתר מתחת לזה? מאיפה נובעת האדישות הזאת והחוסר שמחה הזה? ידוע שבזוגיות, אם האישה הכל עושה לבעל, אישה כשרה עושה רצון בעלה, והיא תמיד עצובה, לא מחייכת — זה הורג אותו. מה יש לך? לא טוב לך איתי? אני עושה כל מה שאתה אומר, אבל אני רואה שאת לא מאושרת. "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". זה מתקשר עם העניין של אלול, "כי קרוב אליך הדבר מאוד". הדגשה היא לא רק על הקרוב, שזה קל. מתי זה קרוב? כשזה קרוב אליך. שזה עניין שלך, שהאני לדודי, שהנפש הבהמית שלי, שהיא עובדת על פי שכל ולא על פי אמונה, והיא הפנימה את האמונה אל תוך הטנא, אז הביכורים שראויים להגיע לבית המקדש. נסיים שבעזרת השם, בזכות שני המאורות הגדולים האלה, רבותינו נשיאינו, הבעל שם טוב, אדמו"ר הזקן, שתהיה לנו שנה טובה, ובקשר שבינינו ובין הקדוש ברוך הוא, שתהיה לנו כתובה וחתונה טובה בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.