יום הכיפורים: שלימות-התיומת' בראשו של 'בן תורה'... • שיעור מיוחד לסוכות

00:02 שלום לכל צופינו מאזינינו. נכנסנו כבר לשנת תשפ"ב, בפרוס חג הסוכות הבא עלינו לטובה. היום אנחנו נעסוק בהידור מיוחד שישנו בארבעת המינים, ונראה מה הוראה מההידור המיוחד הזה בעבודת השם לכל אחד מאיתנו. אם נזדמנתם לשוק ארבעת המינים, ודאי הבחנתם בכמה אברכים או בני ישיבות שמענים את כפות התמרים ומפרקים את עלי הלולבים לבלי הכר. לפעמים גם מסתייעים בזכוכית מגדלת כדי לוודא שהשפיץ של הלולב לא נסדק חלילה אפילו במשהו, בתקווה שמהלולב עצמו נשאר משהו אחרי הטיפול שלהם. אמנם צריך להגיד לזכותם, אשרי חלקם שמתייגעים על הידור מצווה, מידת חסידות, אבל לפעמים ההידור הזה בבין אדם למקום גורם על חשבון של בין אדם לחברו, שהסוחרים מפסידים את הלולבים שלהם. מעניין שההקפדה הזאת נפוצה בעיקר דווקא אצל בני תורה, שהם מייצגים את הסוג בבני ישראל שעליו נאמר יש בו תורה. אבל מעניין הקשר בין המשל לנמשל. בנמשל יש בלי עין הרע בני תורה רבים מאוד, אבל במשל לולב שיהיה סגור לגמרי, שלא נסדקה התיומת שלו במשהו, קשה מאוד למצוא. למה באמת קשה מאוד למצוא? למה אצל בני תורה לא מוצאים כזה דבר? אולי צריך להזכיר לעצמנו: קרעו לבבכם ואל לולבכם. אז בואו נראה באמת מה הגדר בהלכה של ההידור הזה. באמת ישנה הקפדה מיוחדת על העלה האמצעי, שלא נחלקה התיומת, ואני אקריא פה מה שאומר אדמו"ר הזקן. הוא מה-- בהלכה-- בסימן תרמ"ה הלכה ט', הוא מתחיל להסביר את דרך צמיחת הלולב, שיש לו משני צידי השדרה במקביל עלה מכאן ועלה מכאן. ואחרי זה הוא אומר שכל עלה בבריאתו הוא כפול לשניים, והוא דבוק מגבו ופתוח מלפניו. ושאר עלי הלולב, אם נחלקו זה לא נורא. אבל אם

03:40 העלה-- כל זה בשאר עלי הלולב, אומר בסעיף י', חוץ מהעלה האמצעי העליון. אבל העלה העליון האמצעי, שהוא גבוה מכל העלים והוא נקרא ראש הלולב, ודרך עלה זה להיות כפול כשאר עלי הלולב, ואם לא היה כפול מתחילת בריאתו הרי זה פסול. אז קודם אנחנו רואים את החיוב שצריך להיות כפול. אחרי זה הוא אומר: ופסול זה שבעלה העליון אינו משום הידור הלולב, אלא שנאמר ולקחתם לקיחה תמה ושלמה. וזה העלה שהוא עיקר הלולב, שהאדם רואה אותו בתחילת השקפתו, ודרכו להיות כפול בכל הלולבים. ואם היה חלוק לשניים, אם העלה האמצעי נחלק לשניים, הרי ניכר ונראה שאין תם ושלם במקום הסדק. אז הוא אומר שזו בעיה. צריך להבין באמת מה מסתתר בפנימיות העניינים מאחורי הרעיון שהקדוש ברוך הוא בחר לארבעת המינים מין כזה שהעלים שלו כפולים. בשאר שלושת המינים יש עלים, אבל הם לא כפולים. כל עלה הוא בדד. פה כל עלה של הלולב הוא כפול, ואיפה הוא כפול? מגבו דווקא. גם צריך להבין מה אסון כל כך אם נחלק העלה העליון לשניים במשהו, הרי אין זה חסר מגוף הלולב. עד כדי כך שאנחנו רואים שבזה מחמירים יותר מאשר באתרוג. אפילו האתרוג, שהוא מובחר שבמינים, לא הקפידה התורה כל כך, ההלכה, ורק אם ניטלה הפיטמה אז זה פסול. ולמה? כי הפיטמה היא מגוף האתרוג, ואם היא ניטלה לגמרי אז יש שם חור. אז הוא חסר, חסר הוא משהו אחר. אבל אומר אדמו"ר הזקן במפורש בתרמ"ח סעיף י"ז, הוא אומר: אבל אם לא ניטל כלום מעובי הפיטמה במקום שמחוברת לאתרוג, אפילו ניטלה כל הפיטמה, הגובה שלה, אבל במקום שמחוברת לאתרוג נשאר גובה משהו, הרי זה כשר. כמובן אנחנו נזהרים שלא

06:31 יינטל הפיטם, זה מאוד חשוב, אבל על פי ההלכה זה כשר. מה שאין כן בלולב, כשנחלק העלה העליון, אמנם זה לא נפסל רק אם נחלק בכל אורכו, אבל אם הוא רק מקצתו הוא כשר. אבל ביחד עם זה ממשיך אדמו"ר הזקן: כל זה בדיעבד. אבל לכתחילה מצווה מן המובחר לחזור אחר לולב שלא נחלק העלה העליון שלו כלל. מעניין. יש לגבי אתרוג הלכה מפחידה. אפילו ב... שמה בתרמ"ח סעיפים י"ג וי"ד, לגבי גוף האתרוג, לא הפיטם, גוף האתרוג אפילו נסדק משני צדדיו לכל אורכו, אם נשתייר ממנו משהו מכל צד שהוא שלא נסדק הוא כשר. למה? כי זה לא חסר, זה רק סדק. ובלולב, אפילו שלא חסר, לא נקטם ראשו, רק נחלק העלה העליון, אז הוא אומר שזה בדיעבד. לכתחילה צריך שלא יהיה נחלק העלה העליון כלל. מה ההקפדה כל כך? האם אין כאן רמז ברור שדווקא מהבן תורה, שזה הלולב מייצג את אלה שיש בו תורה, נדרשת רמה של תמימות שלמה, עד שאפילו אם מבחינים בסדק כלשהו בתחילת השקפתו, סימן שההשקפה שלו חסרה בה התמימות. מה ההסבר? ידוע על פי חסידות שהסמל של האמונה הטהורה היא אחדות. היפוך של המושג שניות. איפה שיש שניות זה רמז לכפירה שהיא מכירה בשתי רשויות, חס ושלום. אבל יחידנות ממש קיימת רק באין־סופיות המופשטת, כמו האוקיינוס שכולו מים אבל פרטי הטיפות שלו לא, לא מובחנות בכלל. זה גוש אחד של מים. אבל אחדות, לא יחידנות. אחדות היא היכולת לאחד שני הפכים. להכיר שגם ישותו של היקום, עם כל הריבוי, פרטים ופרטי פרטים, שהוא נראה כמשהו מלבדו של הקדוש ברוך הוא, עם כל זה אין עוד מלבדו. זה הפירוש אחד גם לפי

09:33 הכוונות. א' אלופו של עולם. ח' שבעה רקיעים וארץ. ארבע רוחות העולם, ועם כל זה, זה אחד. אם אין בכלל עולם אז זה יחיד. אחדות זה לאחד שני הפכים. עכשיו, כמו שיש את זה באלוקות בעולם, ככה יש את זה גם בנפש האדם. מי שלמד בתניא יודע. שני הכוחות השכליים שהם עומדים בראש הנפש, בשפיץ של הנפש, הם נראים כתחילת השקפתו של האדם. זה החוכמה והבינה. חוכמה זה הברקה של נקודה אחת שאין בה פרטים. גרעין של השכל. בינה בונה את הרעיון, מורכב מפרטים רבים. שניהם תלויים זה בזה. כלשון הזוהר, הם תרין רעין דלא מתפרשין. כי לא יכול להיות אחד בלי השני. ללא הברקה של חוכמה אין לבינה מה לפתח. וללא הבינה הניצוץ של ההברקה יתנדף. אבל עם כל זה, למרות שהם תרין רעין דלא מתפרשין, במהותם הם הפכים. שהרי יש כאן. זאת אומרת, זה הרמז. יש פה שני עלים כמו בלולב. מעניין. החוכמה והבינה בגשמיות, במוח הגשמי, מיוצגים בשתי ההמיספרות של המוח, בשני חלקים של המוח. האונה הימנית זה החוכמה והאונה השמאלית זה הבינה. עכשיו מה יש מאחורה? המוח השלישי. ואיפה הוא נמצא? בעורף. וזה מוח הדעת. הנה לכם הרמז: כל עלה שבלולב מורכב כפול שניים, חוכמה ובינה, ודבוקים מגבם בעורף, בדעת. הדעת היא מאחדת את החוכמה והבינה. ואז כשיש "וידעת היום" והדעת מתבוננת בעומק ההתבוננות בגדולת הבורא, בחוכמה ובבינה, אז מה יוצא? "והאדם ידע את חוה". אז יש לידה. מי נולדים? ששת המידות. אם הבנים שמחה. הבינה יולדת ששת מידות. עכשיו אם ניקח את ששת המידות וכל אחת מהן יש בה תת-תכונות, אז זה שש כפול שש, כמו חסד שבחסד, גבורה שבחסד. אז ממילא שש כפול

12:59 שש זה ל"ו, שהם בלב. ל"ו לב, ל"ו לב. ממה זה נוצר? מהאיחוד של שני חלקי העלה, חוכמה ובינה, מגבם, מהדעת. עכשיו לאור זה אנחנו נבין מה כל כך הקפידה שלא יהיה חלילה פיצול בהשקפת עולם. כי ההתבוננות אמורה לשלול לחלוטין את המושג של שניות. כאילו מלבד הבורא יש גם עולם שהוא אמנם כפוף לבורא, אבל יש לו זהות אוטונומית, על דרך מנהיג ובירה. אי אפשר לבירה בלי מנהיג. אבל אחרי שהמנהיג סיים לבנות את הבירה, הבירה עומדת באופן עצמאי. זאת אמונה, אבל של בני נח, לא אמונה של היהדות. האמונה של היהדות אומרת שכזו גישה זה לא כפירה, כי הכופר בכלל לא מאמין באלוקים. אבל זה נקרא סדק השקפתי. אני מאמין בבורא ויש הבורא פלוס עולם. אז בהשקף ובראש של ההשקפה, שם צריך מאוד להיזהר שלא יהיה סדק. צריך להיות "יונתי תמתי". אומר המדרש: "תאומתי". זה התיומת שהיא גם תמה וגם תאומה. שני חלקי העלים. זה מראה שאין כזה דבר. העולם הוא אחדות עם הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב אצל אברהם אבינו: "ויקרא שם בשם הוי' א-ל עולם". מדייק אדמו"ר הזקן: לא כתוב א-ל העולם, אז הפירוש שיש עולם ויש בוס מעל העולם, אלא א-ל עולם. כל זהותו של העולם זה האלוקות שבו. זאת צריכה להיות ההשקפה האמיתית של בן תורה, שבשפיץ של האמונה, ביסוד היסודות, שלא יהיה אפילו סדק כלשהו. כי אם שם יש סדק, אז החשש הוא שסדק סדק תרדוף. הסדק הולך ומתרחב ובסוף יכול לצאת מזה בעיות רציניות עד כדי פסלות הלולב. עכשיו זה היה שלילת הסדק של הפיצול של השניות במושג של האמונה בין מציאות הבורא ומציאות העולם. אבל זה יקרין גם על שאר העלים

16:14 שהם מתחת לעלה האמצעי, שגם בהם לא תהיה התפצלות. הפיצול הזה שם בראש הלולב עלול לגרום פיצול גם למטה, אבל אם הפיצול למעלה נשלל, אז זה שולל גם עוד פיצולים שעלולים להיות. דוגמה, שלילת ההפרדה בין נגלה דתורה ופנימיות התורה, שהרבה יהודים יראים ושלמים, גדולים בני תורה. אבל יש נגלה, יש תורה שבעל פה, יש נסתר. זה לא בשבילנו. אנחנו לומדים רק נגלה. לשלול את הפיצול פירושו שהוא רואה בכל הלכה בנגלה, רואה את הנשמה הקבלית שבתוך ההלכה הזאת. לדעת שכל רעיון רוחני קבלי חייב להיות תואם להלכה, אחרת זה מוכיח שהנסתר הזה הוא מסולף. אם אחד משתמש בתורת הנסתר ובסוף יוצאת לו מסקנה שאיננה תואמת להלכה, על זה נאמר מגלה פנים פנימיות בתורה, מגלה פנים בסוד תורה, אבל שלא כהלכה. הוא באמת לומד תורת הנסתר. אבל על זה נאמר "והנסתרות לה' אלוקינו". צריך שיהיה אחדות בין הנגלה והפנימיות. למשל, כהדגמה, יש הלכה למשה מסיני בשיעורים של הסוכה: המינימום של סוכה זה שתי דפנות וטפח. למה? ככה. הלכה למשה מסיני. באה תורת הקבלה ואומרת: וואו, יש פה רעיון עמוק. למה דווקא שתי דפנות וטפח? בגלל שכל העניין של הסוכה זה אחרי היראה והביטול של ימים נוראים. אחרי שהיה "שמאלו תחת לראשי", מידת השמאל, הפחד, בא עכשיו החיבוק האלוקי "וימינו תחבקני". וכשמחבקים... תראו איזה יופי. אז יש פה הזרוע, האמה והטפח של כף היד שהם מחבקים את האדם. לא סתם זה שתי דפנות וטפח. אז מי ששאל אותי אם ככה, אז למה עושים סוכה של ארבע דפנות, המהדרין? כי זה חיבוק בשתי הידיים. סגר אותו. אבל יש מאחורי ההלכה הזאת משמעות רוחנית. עוד דבר נפלא שראיתי בשם אביו של

19:24 הרבי רבי לוי יצחק, זכותו תגן עלינו, שהוא אמר פעם שסוכה היא סגולה שלא יהיה, שיקיימו את כל התורה והמצוות, שלא יהא בל תוסיף ולא יהא בל תגרע. איך? יש פסוק בנביא שאומר כך: "וסוכה תהיה לצל יומם ולמחסה מזרם וממטר." פשט מובן, סוכה מגינה מגשמים. אז הוא דורש: זרם זה אחד פחות מרמ"ח. יש רמ"ח מצוות עשה. אם אתה גורע אז זה זרם. ריש, מם, זין. אם אתה מוסיף על רמ"ח אז זה רמ"ט, מטר. הסוכה זה שהיא מקיפה את האדם, סוגרת אותו על הרמ"ח, שלא יהא בל תוסיף ולא יהא בל תגרע. אתה רואה פסוק רגיל פשוט מדבר על גשם. בסוף מסתבר שזה עניינים נפלאים. זה נקרא לדאוג שלא יהיה פיצול בין תורה הנגלית ותורת הסוד הפנימית. לדעת שהם שלובים זה בזה. עוד שלילה של הפרדה גם היא יכולה להיות דווקא אצל בן תורה חרדי. יכול להיות הפרדה בין אמונה לבין דעת. הוא מאמין בכל ליבו, מאמין, אבל בדעת לא כל כך יודע את השם. מה פירוש לחבר אותם בשני הכיוונים? א' לבסס את האמונה שתחדור גם בשכל, שהשכל יבין ויודה שאין עוד מלבדו. דבר שני, להחדיר את הוודאות, את הפשיטא שיש באמונה אל תוך ההתבוננות השכלית. יש גם עוד הפרדה שצריכים לשלול, הפרדה בין הנשמה האלוקית לנפש הבהמית. ישנם יהודים יראים ושלמים שבשעה שהוא בבית המדרש עכשיו עובד את הנפש האלוקית, הוא בתכל'ס דבקות בקדוש ברוך הוא. מה עם הבהמית? הוא בכלל לא מטפל בה. הוא גם לא מאמין שאפשר לזכך אותה, כי חמור. אז הוא אומר לנפש הבהמית שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה. מה עם הנפש הבהמית? לא טיפל

22:17 בה. באה החסידות ואומרת שהתכלית היא שתבוא הנפש השלישית, שהיא הנפש השכלית, שהיא לא אלוקית, אבל היא גם לא בהמית, והיא תאחד. היא תפנים את האמונה של הנשמה במסגרת שכלתנית, והיא תוריד את זה לתוך ההכרה של הנפש הבהמית שגם היא תאהב את השם, שיהא בכל לבבו בשני יצריך. ששני חלקי העלה יהיו דבוקים מגבם על ידי הדעת. וזה גם מתבטא בחיצוניות בדברים חיצוניים. שלילת ההפרדה בין דת למדינה. יש הרבה יהודים חרדים שכל סעיף בשולחן ערוך מקיימים בהידור גדול, אבל כשמגיעים עניינים שצריכים לעצב את הנהגת המדינה לפי הוראות ההלכה, אז הוא אומר: מה אתה, מה אתה מערבב פוליטיקה? ההלכה אומרת אם כן לעשות הסכם שלום או לא לעשות הסכם שלום, להחזיר שטחים או לא להחזיר שטחים? זה לא עניין הלכתי. זה תשאיר לפוליטיקאים. זה נקרא שיש סדק בהשקפה בין התורה ובין העולם. דבר אחרון גם הוא שלילה של פיצול. להיזהר שלא יהיה פיצול בין רצון השם ובין אינטרס השכר של האדם. זאת אומרת, ישנם יהודים שהם בני תורה והם שומרים את כל מה שצריך, אבל הם דוגלים בשיטה שנתאווה אדם להיות לו טרקלין בעליונים. כל עבודת השם שלי באמת עבודת השם. אבל התכל'ס היא שהוא ישיג את השלמות, להתענג על הוי' בגן עדן. זו מטרה קדושה, אבל זה אינטרס שלי. מה רוצה הקדוש ברוך הוא? נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. בדיוק הפוך. הקדוש ברוך הוא אומר: עליונים יש לי מספיק למעלה, מלאכים. בראתי את העולם הגשמי כדי שהנשמה תרד אל תוך הגשמיות, אל תוך הגוף, אל תוך אנשים שרחוקים מיידישקייט, ושמה להחדיר את האור האלוקי. יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תישבע

25:13 כל לשון. אם אדם עושה הפרדה אז הוא אומר: לא, זה הקדוש ברוך הוא רוצה דירה בתחתונים, שהוא יעשה לעצמו דירה בתחתונים. אני דואג לגן עדן שלי. איפה ניכר ההבדל בין זה לזה? פשוט ביותר. דיברנו על זה כבר פעם. אם צריך לעזור ליהודי אחר, אז מי שדואג רק לגן עדן שלו אין לו זמן לזה. כל רגע יקר בעיניו, הוא יכול להשיג עוד חתיכת שור הבר ולווייתן ועוד כוסית יין המשומר בגן עדן. ההוא יש לו בעיה? שישים לב מה שהוא עושה. אבל אם אחד דואג שנתאווה הקדוש ברוך הוא שיהיה לו דירה, אז עד שלא יהיה בערי שכולו באשון או עולם שונו נפש, תכלה. לא יהא תאווה ממשל לזוטר מן הארץ. אז הוא דואג שהאלוקות תגיע לכל פינה, לכל יהודי, בכל זמן ובכל שעה. וזה מביא, כל הגישה הזאת מביאה לאחדות של כל העלים. מעניין, הלולב לא רק שהשפיץ העליון הוא סגור, כל העלים סגורים, הוא נהיה כמו מקל. יש בעולם הרבה עלים, כשהם נפתחים אז הם רואים שם כל מיני סעיפים, כל מיני ערכים שונים, אבל הם כולם צריכים להתאחד ללולב. נתאווה הקדוש ברוך הוא שיהיה לו דירה בתחתונים, שכל הלב יהיה רק לו. זה הופך את כל המצוות למקשה אחת כמו מקל של הלולב. איפה? מי אמר שצריכים להפוך את כל המצוות למקשה אחת? אולי יש תרי"ג ערכים? הקדוש ברוך הוא רוצה תרי"ג ערכים שונים. כל אחד עומד בזכות עצמו. בספרות של כל מיני רעיונות וערכים יש ביטוי שאומר: ראש דברך אמת. זה ראש דברך אמת ושאר דבריך לא אמת? ראש דברך, בראש יש איזה דבר שהוא הראש של כל הדברים שם. הנקודה המרכזית.

27:51 נתאווה הקדוש ברוך הוא להיות לו דירה בתחתונים. זה חוט השדרה שמאחד את כל המצוות. בכולם עובר כחוט השני הרעיון הזה. זה גם אומר הפסוק: יראת ה' טהורה עומדת לעד. משפטי ה' אמת. מתי? צדקו יחדיו. מה פירוש? יש משפטי ה' שלא אמת? אלא יש רעיון שהרבה פעמים נתקלים בו. יש פסוקים שמביעים רעיונות סותרים. מאמר חז"ל אחד אומר: לא המדרש עיקר אלא המעשה. מאמר חז"ל שני אומר: תלמוד תורה כנגד כולם. אז מי מהם המכריע? האם התורה עיקר או המעשים הם עיקר? אז כל זמן שאתה לא מצליח לעשות צדקו יחדיו, צריכותא של שניהם, לא קשיא, הא במצב כזה והא במצב... אז לא תפסת את האמת. תפסת חד-צדדי. מה שנוח לך. אחד שאוהב תורה יגיד: תלמוד תורה כנגד כולם. מה עם מצוות? מעשים טובים? הוא אומר: תשאיר את זה לאנשי החסד. אני כולי תורה. "אחת שאלתי מאת ה', שבתי בבית ה' כל ימי חיי." מי שהוא בעד מעשים טובים, הוא אומר: לא המדרש עיקר אלא המעשה. אבל חייב להיות ראש דברו אמת שמאחד את כל הלולב למקשה אחת. עכשיו מעניין, מתוך ארבעת המינים, בזכות הלולב, בזכות האחדות של המינים של הלולב. אז בעצם לא רק הלולב עצמו מאוחד. לא רק שכל העלים שבתורה, כל הפסוקים, כל הפרטים מאוחדים בתורה עצמה, אלא הוא זוכה בזכות זה לאחד גם את היהודים שאינם בני תורה. ההדסים והערבות. מעניין. הם דבוקים אל הלולב, אגודים איתו. מה שמעניין, אומרים: ויעשו כולם אגודה אחת. מה שמעניין הוא למה האתרוג לא נכנס לאגודת ישראל. אם כל עם ישראל צריכים להתאחד ולכן עושים אגידה ללולב, כל שלושת המינים מתחברים ביחד: הלולב, ההדס והערבה. ואילו

31:03 האתרוג נשאר מחוץ לאיגוד. למה זה? על פי נגלה זו לא שאלה. על פי נגלה, בפסוק כתוב: ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, ולא כתוב אחרי זה וכפות תמרים. פרי עץ הדר. פסיק. כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל. אז יוצא שההדסים והערבות יש להם ו"ו החיבור אל כפות התמרים. אבל האתרוג כתוב בפסוק בפני עצמו ולכן שמים אותו בפני עצמו. אבל יש כאן גם היבט פנימי. כמו שאמרנו קודם, הלולב מייצג את הבן תורה. הלולב הוא בגימטריה שישים ושמונה, שזה הגימטריה של בינה. אימא עילאה. הבינה זה הדרגה של יש בו תורה, מתבונן, והבינה מולידה את השש כפול שש, זה ל"ו. בינה ליבא, אומר הזוהר, על ידי התבוננות יורדים הדברים ללב. אז כשהוא מתנענע עם הלולב כלפי מעלה, הוא כאילו חותר אל הנקודה. לכן הוא שפיץ, חותר אל הנקודה, כאילו, כאילו עושה חור בענני כבוד להמשיך אור אלוקי משם אלינו, וזה יורד בקו ישר, הקו האמצעי. מהו הקו האמצעי? בספירות יש חוכמה מימין, בינה משמאל, דעת באמצע. יש נצח מימין, הוד משמאל ותפארת באמצע. יש חסד מימין, גבורה משמאל, תפארת באמצע, נצח בימין, הוד בשמאל ויסוד באמצע. שלושת הספירות של הקו האמצעי הם דעת, תפארת, יסוד. ראשי תיבות דתי. דתי אמיתי צריך לדעת לחבר את הקצוות. וזה מתבטא בחיבור של הדסים והערבות אל הלולב. למה התורה ציוותה לאגוד אותם יחד? אז בואו נחזור למדרש המפורסם. הלולב שדיברנו עליו עד עכשיו הוא הבן תורה. בפרט לפי ההסבר של הרבי, שאין הכוונה מה שאומרים אין בו מעשים טובים שהוא לא דתי. כי אחד שהוא למדן והוא לא דתי, זה לא תורה בכלל, אלא מדובר שהכוח שלו, ההתלהבות שלו,

34:17 התחביב שלו בחיים זה תורה. הוא עושה גם מצוות, אבל אין בו מעשים טובים. יש לו מעשים טובים, אבל לא בו. התורה, יש בו תורה, אז הוא הלולב, הבן תורה, איש התורה וההלכה. מה זה ההדסים? יש בו מעשים טובים, אין בו תורה. אם אין בו תורה, איך יש לו מעשים טובים? הכוונה, הכוח שלו, הדבקות שלו לא בעיקר. הוא לומד דף היומי, הוא לומד תניא, כן, אבל עיקר הכוח שלו זה אהבת ישראל, חסד, מידת החסד. ההדס הוא רמז למידות. חסד, גבורה ותפארת זה המידות. זה רמז לאברהם, יצחק ויעקב. ובדרך החידוד אפשר לומר שלכן ההדס נקרא ענף עץ אבות. אין קוראים אבות אלא לשלושה. למרות ששם זה בא' ופה זה בע'. הדס מלמד את היהודי ההערציקע, היהודים הלבביים. יש לו אהבה, יש לו התלהבות, גם בצד השני יש לו כעס. חילול השם מאוד מחריד את לבבו. הוא איש רגש. מה זה הערבות? לפי ההסבר של אדמו"רי חב"ד, הערבות זה לא פשוט שהוא לא יודע תורה, לא מקיים מצוות. סתם אחד כזה. החבר'ה אומרים: נישט פון אונז, לא משלנו. לא. הרבי היה אומר: ערבות זה יהודים שמקיימים תורה ומצוות. הוא לומד גם כן בשיעור בין מנחה למעריב עם יענקל. אבל מה פירוש אין בו תורה? העניין של טעם, געשמאק בלימוד אין לו. אין לו ראש. הוא לומד. איך? בקבלת עול. ה' אמר ללמוד, הוא לומד. אין לו טעם בזה. הוא עושה מעשים טובים אבל בלי רגש. אין לו רגש. אז מה הוא עושה בעצם? קבלת עול. דרך אגב, זה המעלה של הערבה שהיא מאוד עריבה למעלה. יהודי שלמרות שאין לו הבנה והשגה, אין לו תענוג בלימוד, הוא לא

36:56 אינטלקטואל ואין לו גם רגש של התלהבות. הוא עושה את הכל. כן המפקד. הוא עושה קבלת עול מלכות שמיא. עכשיו פה יש חידוש גדול. כל מי שחושב הבן תורה הוא שקוע בתורה, הוא הולך קו ישר לפי ההלכה. אבל מה קורה עם הרגשות? שזה ההדסים. דרך אגב, יש את זה בכל אחד עצמו. בכל אחד עצמו. לא צריך להיות סוגים שונים של יהודי. בכל יהודי עצמו יש הבינה שלו, זה הלולב. יש רגשות, רגשות טובים, חסידיים. ויש גם מושג של קבלת עול, נחישות של הערבה, כל מיני מנהגים ודברים שחייבים לשמור אותם וזה וזה. אבל לפעמים יכול, עלול, עלול לקרות שהאינטואיציה הרגשית, שזה ההדס, סוחפת את האדם לכאורה ממניעים חסידיים, ומספקים לו חוויה דתית מרגשת. אבל לא תמיד הרגשות מתחשבים במגבלות ההלכה. יכול אדם להיסחף לעשות מבצעים ביום שישי בהתלהבות גדולה. יש לו רגש, וכל יהודי, עוד יהודי לקרב עוד. אבל הגיע כבר זמן הדלקת נרות. בסוף הוא נכנס לעירו עם הרכב של המבצעים אחרי הדלקת נרות, שזה כבר מתחיל להיות בעיה הלכתית. אבל איך אני יכול לעזוב יהודי? יכולתי. היו עוד כמה יהודים. אני אוותר עליהם. אבל בינתיים אתה עובר על ההלכה. הוא אומר הרגש לפעמים מעל ההלכה. אותו דבר הצד של הערבה. יהודים פשוטים שמאוד נחושים. יש מנהגי אבות שככה אמרו לעשות והוא עושה אותם. אבל לפעמים המנהג לא בזמן הנכון ולא במקום הנכון. יש מנהג להגיד תהילים בשבת מברכים. הוא שומר על זה בנחישות. אין דבר כזה לא להגיד תהילים, אבל אמרו לעשות את זה בהשכמה, אבל לא שאתה יושן עד עשר. אחר כך אתה מגיע עם עיניים דבוקות לבית הכנסת במקום להתפלל עם הציבור כפי החיוב

39:39 ההלכתי. אני, אני. במפורש אמרו תהילים. שבת מברכים. אני צריך לעשות את זה בשעה שתים עשרה. כן. אז יוצא שיש לו נחישות, עקשנות של קבלת עול. אבל זה לא תמיד תואם את ההלכה. אז לכן באה היהדות ואומרת רגש, הדסים זה דבר חשוב מאוד. נחישות של קבלת עול זה דבר מאוד חשוב, אבל הם צריכים להיות צמודים ללולב, להלכה, ולא להיות מופרדים ממנה. זה האחדות. כי אחרת עלול להיות מצב ש"ולא תתורו אחרי לבבכם", מה שהרגש שלכם אומר, "ואחרי עיניכם", מה שנראה לכם, ואתם עלולים להיות "אשר אתם זונים אחריהם". זה יכול להביא לסטיות ביהדות. רק צריך להיות השם אלוקיכם אמת. לחבר את זה, איך כתוב? "אז איתם ונקיתי מפשע רב". איתם זה אהיה תם. הלולב זה לקחתם תם, וגם ההדס והערבה צריכים להיות בתמימות עם הקו של ההלכה של התורה. אז שואלים אנשים, אז מה עם האתרוג? מעניין. האתרוג הוא רמז לצדיק. הצדיק הוא מעל לבן תורה. הוא אחד שיש בו כולא ביה. גם תורה, גם מעשים טובים. הוא האתרוג. אותו לא צריכים לרתום אותו אל הלולב. למה? כי הוא עצמו כל כולו דבקות בבורא. כל הרצונות שלו מקורם בקודש ובתורה. הוא לא זקוק שיקשרו אותו אל התורה. הוא, כל מה שהוא עושה זה על פי התורה ועל פי ההלכה. אבל מה? יש מנהג דווקא בחב"ד שלא רק ש-- לוקחים גם את האתרוג וגם את הלולב, לא רק שמצמידים ביניהם. יש מנהג שמכופפים את האתרוג עם החלק העליון שלו שיהיה צמוד ללולב. לא קשור בטבעת אליו, אבל אני מטה את האתרוג אל הלולב. מה זה מרמז? כי לפעמים קורה שרואים שיחה או מאמר או מנהג של הצדיק, וזה נראה

42:38 לכאורה שזה לא תואם את ההלכה. אז אל תגיד אהה הו, הוא מעל ההלכה. אומרת לך התורה תלמד את השיחה או את המאמר ואת המנהג של הרבי באופן-- תטה אותו באופן שיהיה מתאים להלכה, ואז סימן שהבנת באמת מה הוא אמר. כי אם אתה מסיק מסקנה שהאתרוג הוא לא מחובר ללולב, אז לא הבנת את האתרוג. ואז כשמחברים את כל הדברים האלה יחד, זה יוצר את האחדות המושלמת של כל כוחות הנפש, החל מהבינה שחותרת עם השפיץ שלה אל החוכמה האלוקית העליונה, וזה עושה שלא יהיה פיצול בהשקפות עולם בין ערכים שונים, וזה יוצר שהרגש יהיה צמוד להלכה והקבלת עול גם היא תהיה לא סתם קבלת עול עיוורת אלא צמודה להלכה. עד כדי כך שגם את תורת הצדיק לא ייתכן שהוא אמר אותה בכוונה שהיא לא תואמת להלכה, אלא כמו שבגמרא עושים אוקימתא כדי להתאים את דברי המשנה אל ההלכה המקובלת. רק אז אתה יודע שהבנת את האתרוג כהלכתו, ואז אתה מקיים את כל ארבעת המינים בתוך הסוכה שאופפת את כל היהודי מראשו ועד רגלו. בזכות זה אנחנו מקבלים שנה טובה ומתוקה ופתקא טבא ומגיעים להושענא רבה ומשם לשמחת תורה שאפילו הרגליים רוקדות עם התורה. א גוט יום טוב בשנת גאולה בקרוב ממש.