כינוס כ' מר-חשוון תשע"ג

00:00 דובר 1 עם אותו דבר. היו שאמרו שלאחרי ג' תמוז אי אפשר שדבר של חסידי חב"ד ימשיך ככה. יהיה איזה גירעון, איזה פיחות. אי אפשר ככה, בלי הרבי לפני עינינו עכשיו, היום. אנו רואים שהכוח של הרבי הוא כל כך גדול, שלא רק שהוא עשה תלמידים, אלא שהוא עשה תלמידים, טופח על מנת להטפיח. הוא עשה דבר חי, דבר שקיים ונמשך מדור לדור. וזה פלא. וזה דבר הכי גדול. המופת הגדול של הרבי, לא מופתים שהוא שינה את הטבע, הוא אמר סתירות. יש גם דברים כאלה, אבל זה לא העיקר. העיקר, אני חושב, שהוא עשה דבר שנמשך מדור לדור, מאב לבן ומבן לנכד. זה העיקר. ועל דבר זה היה היסוד של כל עם ישראל. וברוך השם עם ישראל נמשך שלושת אלפים שנים, ואנו אומרים שמה שהרבי יסד יימשך עד שיבוא מושיע במהרה בימינו והוא יגאלנו.

02:08 דובר 2 יישר כוח! וכך נשמע חסיד. כאן נשמע שליח מהרבי. דברים היוצאים מן הלב, דברים שחודרים ומעבירים את המסר לכל אחד מאיתנו. ואחרי הדברים הנפלאים האלה, יישר כוח לשליח הראשי של הרבי בבלטימור, הרב החסיד רבי שמואל קפלן, יאריך ימים בשליחות שלו. ונזמין את מקהלת חסידי חב"ד לניגונים מניגוני האדמו"ר הזקן. בבקשה.

03:21 דובר 3 למר מי למר מי בן חורי ושחורי, חטאיי זנו ויהי בחול, זרענו וזרענו יבש כחול, לך רואים בעליל. הנה קץ גוי מלכלך גוי, אומר שמע רצון ואמר כב גם לו ילד. עממי למען בן חורי ושחורי, את הזינו אויב חול, זרענו רזנו יבטכוי, לך כוי רואים בלוי לא. טייפון נצליח דוייוווון וכל הלוואי לא אולי דוייווון אומר שיינע אסוף אויגער, אסוף אויגער וגם לוילא. עמדתי למרמיות בין כל נשייך, את הזינו אויב חול, זרענו רזנו יבטכוי, לך כוי רואים בלוי לא. קול דודי, דודי דופק, דודי דופק, פתחי לי. קול דודי, דודי דופק, דודי דופק, פתחי לי.

06:01 דובר 4 פתחי לי, אחותי רעייתי, יונתי תמתי. פתחי לי, אחותי רעייתי, יונתי תמתי. טירדראיי ראי ריי, ראיה יא יא יה, רא רה רה רה, פה יא יא יה, ראיה טה ררה רא יא יא יה, רררה טטה דדה דה, אידדדאידה, אידדדיודדאידאי, דדדיודוי, דודדוי דו אוי אודוידו.

08:45 דובר 5 תודה רבה. מקהלת חסידי חב"ד עם החזן החסידי ר' נמואל הרוש, מלווה עם הנגן אהרל'ה ליפסקר. תודה רבה. עוד נשמע אותם בהמשך. וחשוב להזכיר, כשאנחנו שומעים את הניגונים, את האימרה של האדמו"ר הזקן: "הלשון הוא קולמוס הלב. השיר הוא קולמוס הנפש", וכמה רבבות מבני ישראל נתקרבו לחסידות מכוח הניגון. זה התחיל עם האדמו"ר הזקן כשהוא היה בשקלוב וניסו להציק לו עם קושיות, והתשובה הייתה בניגון "כל בעלי השיר יוצאים בשיר". או שפעם באו חסידים לאלטער רבי והתלוננו שהם לא מבינים פרק בתניא. התשובה של האלטער רבי הייתה: "חסר לכם בנגינה החסידית". כן, כוחו של ניגון. כמו שמובא, שמרגלא בפומייהו דחסידים ראשונים: משה רבנו לא האמינו בו מפני האותות שהוא עשה, כי המאמין על פי האותות יש בליבו דופי. במה האמינו? במעמד, במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, אוזנינו... סליחה, אוזנינו שמעו ולא אחר. הקולות, האש והלפידים. זה היה משה רבנו. ואז הוא ממשיך שם, אחד מזקני החסידים, ואומר: "חסידים ראו בעיניהם, שמעו באוזניהם את האש, הקולות, הלפידים בעת אמירת התורה של האדמו"ר הזקן, ובזה נדבקו בו בדבקות קדושה של רוחא ברוחא." ומסופר שם שהחסידים פשוט היה להם ייסורים כדי להבין וורט של הרבי מהאש, אבל הכל הם קיבלו לא רק באבל אלא בשמחה. מאתיים שנה להסתלקות האדמו"ר הזקן, על תורת האדמו"ר הזקן. אתכבד להזמין את מרא דאתרא, הגאון החסיד הרב שמואל אשכנזי שליט"א. בבקשה.

11:34 דובר 6 לחיים, לחיים. אז לחיים, זו התוועדות חסידית לכבוד שנת המאתיים של ההילולה של האדמו"ר הזקן. לחיים, לחיים. הרבי בכמה וכמה הזדמנויות התבטא ש"זכותו יגן עלינו" — שלא הפירוש, שהפירוש הוא שאנחנו לא צריכים. הוא לא צריך את הזכות שלנו, אבל אנחנו צריכים את הזכות שלו. לכן בהתוועדות חסידית, כל מנהג חסידים לאחל "זכותו יגן עלינו", שהזכות של בעל ההילולה תגן עלינו בכל המצטרך, בבני, חיי ומזוני, בגשמיות וברוחניות. לחיים, לחיים. הרבי פעם, הרבי כשהיה מאה חמישים שנה להסתלקות של האדמו"ר הזקן, היה פארברענגען לכבוד זה. והרבי אז התבטא ואמר בהתוועדות שזה 00 ושייבקשו. אני לא הייתי נוכח בפארברענגען אז, אבל אני זוכר אז שחזרו את מה שהרבי אז דיבר. המובן הדברים מזה אפשר ללמוד שהעניין הזה של היובל, אם זה מאה חמישים או שזה עכשיו מאתיים שנה, זה גם לא רק לשבת ולהיזכר, להיזכר בזיכרונות או לספר סיפורים שהיו לפני מאתיים שנה, אלא הדברים חיים וקיימים עכשיו, גם שאפ-- אפילו שעברו כבר מאתיים, מאתיים שנה. אבל בכל זאת, כשמגיע אצל הרבי היה עניין של יובל משהו מ-מ-מיוחד. הוא בכמה וכמה הזדמנויות הביא מקורות לעניין הזה, שזה זמן מיוחד שנמצאים עם בעל ההילולה ביחד, והוא משפיע את כל מה שלכל אחד, את מה שהוא צריך. ולכן כשאנחנו מתאספים, מתאספים עכשיו ב-ב-בהתוועדות לכבוד מאתיים שנה, צריכים לראות כאילו בעל ההילולה עומד פה ונמצא איתנו בפארברענגען ומשפיע עלינו מכל מה שצריך, כפי שכתוב ב-ב-בתניא, באגרת הקודש פרק כ"ז, שיתיר מבחיוהי. אנחנו נמצאים עכשיו, קראנו השבוע את פרשת השבוע, פרשת וירא, שסוף הפרשה זה פרשת העקידה. את פרשת העקידה אנחנו אומרים כל יום בבוקר לפני התפילה. מזכירים את הזכות של העקידה, שבזכות

14:29 דובר 6 זה, בזכות האהבה והקשר ומסירות נפש של אברהם אבינו פוקדנו בפקודת ישועה ורחמים. הזכות של העקידה. הרבי מביא בשם האדמו"ר הזקן שהוא שואל והוא מ-הוא מ-והוא מתרץ. לכאורה ה-ה-העקידה היה הניסיון העשירי של אברהם אבינו. הניסיון הראשון היה באור כשדים. באור כשדים אברהם, אברהם אבינו היה בן שלוש או בן-- עד בן ארבעים ושמונה, כפי חילוקי הדעות בזה. ל-לעקידה בניסיון העשירי הוא היה בן מאה שלושים ושבע. לכאורה, שאל האדמו"ר הזקן, הרי היו צריכים לציין דווקא את הניסיון של אור כשדים. אברהם אבינו היה הראשון. עוד אף אחד לא ידע שיש הקדוש ברוך הוא בעולם. אחרי כל דור הפלגה ודור אנוש וכל מה שהיה בעולם. בא אברהם אבינו, ילד בן שלוש או בן ארבעים ושמונה, ופרסם שיש אלוקי עולם, א-ל עולם, ובשביל זה נמרוד רצה לשרוף אותו והוא הלך במסירות נפש לתוך כבשן האש. אז לכאורה זה ניסיון יותר גדול ויותר קשה ויותר... עם-- מאשר ניסיון העקידה, שכבר עבר. הוא ראה את כל הגילויים של הקדוש ברוך הוא וכל מה שהוא הבטיח לו ושהכול מתקיים. ובמאה שלושים ושבע, אברהם מסר את נפשו בעניין של העקידה. אז לכאורה למה מזכירים דווקא את פרשת העקידה ולא את פרשת-- את הניסיון של אור כשדים? אמר האדמו"ר הזקן בערך כך: שבכל עניין של מסירות נפש יש הרבה עניינים של מסירות נפש, שגם מוצאים את זה אצל אומות העולם, עניין של מסירות נפש, אבל זה מסירות נפש בשביל איזושהי תוצאה. אברהם אבינו לקח פרויקט לפרסם את שמו של הקדוש ברוך הוא, ולכן הוא הלך על זה עד כדי כך, עד כדי, עד כדי מסירות נפש ממש. אבל זה היה בשביל איזושהי תכלית. יש דבר כזה

16:37 דובר 6 שאדם בשביל לקיים את הרצון שלו, בשביל לקיים את השאיפות שלו, מגיע עד כדי מסירות נפש וזה היה באור כשדים. אבל בפרשת העקידה זה לא היה פה שום איזושהי תכלית. אף אחד לא ידע מזה. הקדוש ברוך הוא אמר לאברהם אבינו בשקט: תיקח את הבן, תיקח אותו, ואפילו את שני הנערים שהיו. הוא השאיר אותם בצד בדרך והוא עלה להר המוריה ועקד את יצחק בנו. מי? למי זה? מה היה מתווסף בעולם אילו חס ושלום אברהם אבינו היה עוקד את יצחק בנו? למי זה היה? לקדוש ברוך הוא הייתה איזושהי טובה? ל-ל-לאברהם אבינו איזושהי-- ודאי שלא. ליצחק הייתה איזושהי טובה? בשביל מה זה? זה לא לשום תכלית. אין פה לאף אחד שום דבר. אומר האדמו"ר הזקן שזה בזה מזכירים דווקא את פרשת העקידה. המסירות נפש הזו הייתה בלי שום איזשהו פועל, בלי איזושהי, איזושהי תכלית, ולכן הניסיון של העקידה הרבה יותר גדול מהניסיון של אור כשדים. אנחנו נמצאים עכשיו בדור הזה, בדור החשוך כולו חושך. שאחד הדברים ואחד העיקריים שאנחנו צריכים לדעת שאנחנו, ש-ש-ש-- כי מנסה ה' אלוקיכם אתכם. אנחנו עומדים בפני כל מיני ניסיונות וכל מיני קשיים. ובוודאי ובוודאי שזה רק עניין של ניסיון עד כדי שנגיע לגאולה האמיתית והשלימה, וזה העיקר וזה הקושי שבמיוחד בדורנו. למה? האדמו"ר הזקן הלך, מסר את נפשו בפטרבורג, היה עד כדי סכנת נפשות ועם כל להגיע לשבת כ"א זה היה בשביל ההפצה של תורת החסידות. זה היה דומה למסירות נפש של אבות המייסדים של חסידות. אבל הניסיונות של עכשיו הם לכאורה בלי שום תכלית ובלי שום איזשהו פועל-- בפועל ממש. זה הניסיון הכי קשה. ולכן אנו צריכים עכשיו במיוחד בהתוועדות הזו של שנתיים

18:50 דובר 6 הסמוכות להילולא של האדמו"ר הזקן, להתחזק עוד יותר ועוד יותר ולדעת שאנחנו עומדים בפני גם ניסיונות הקשים ביותר. אבל «ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך». כדי להזכיר איזשהו וורט תורה מהאדמו"ר הזקן. אמר, שאולי. הרי האדמו"ר הזקן שמו היה שניאור. אור, אור הנגלה ואור החסידות. הוא קישר את תורת הנגלה עם פנימיות התורה ביחד. לכאורה אחד הדברים הבולטים שאפשר לראות את זה בתורה של האדמו"ר הזקן. יש מלאכה בשבת שנקראת מלאכת הבערה, מבעיר, אחד מל"ט מלאכות, מלאכת מבעיר, שאסור להדליק אש בשבת. נאמר במשנה בכלל גודל המבעיר, אחד מאבות המלאכות. אותו הדבר יש גם בקשר ליום טוב שאסור להוציא אש חדשה ביום טוב. מותר להדליק אש מאש, אבל. אבל להדליק נר חדש, זאת אומרת להוציא גץ על ידי אבן, אסור ויש בזה מחלוקת בין רש"י מה הטעם של האיסור. האדמו"ר הזקן בקונטרס אחרון דן בזה והרבה אחרונים מביאים אותו, הוא המקור לחקירה הזו. מה זה מלאכת מבעיר? הרי כשאנחנו, כשאדם מדליק אש, מדליק פתילה, יש פה שני דברים: הוא יוצר להבה והוא שורף את הפתילה. הפתילה נשרפת ועל ידי זה הלהבה יוצאת, ומה שרואים רואים את הלהבה, אבל את הפתילה גם רואים שהיא נשרפת וכלה, כיליון הפתילה. חוקר האדמו"ר הזקן מה היא המלאכה במלאכת שבת? ואותו דבר גם ביום טוב. מה היא המלאכה? המלאכה היא הכיליון של הפתילה או המלאכה היא לעשות את השלהבת? האם המלאכה היא-- המלאכה היא כיליון הפתילה אבל בכדי לעשות, בכדי שהפתילה תכלה אז צריך להדליק להבה, כי כשהלהבה תשרוף את ה-, את הפתילה, או המלאכה היא לעשות את הלהבה. אבל כדי שתהיה להבה אז צריך לי כיליון

21:17 דובר 6 הפתילה. ונפקא מינה היא כשאדם מתכוון, רוצה את הלהבה, הוא רוצה לכיליון הפתילה-- מה הוא צריך להתכוון? כי יש, לא נאריך בזה, עניין של מלאכה שאינה צריכה לגופה. בשבת החיוב הוא רק שמתכוון לגוף המלאכה, שהוא צריך את המלאכה. אבל אם אתה אומר שהוא מתכוון שהמלאכה היא כיליון הפתילה, אז לכאורה כשהוא מדליק את הנר בשביל האש, אז הוא צריך את האש. הוא עכשיו צריך את האש. הוא לא צריך את כיליון הפתילה, להפך, הוא היה רוצה שהפתילה תישאר, אבל אין לו ברירה, רק לשרוף את הפתילה, שהפתילה תכלה, בכדי שהשלהבת תידלק. אדמו"ר הזקן דן בזה, והאחרונים סביב אדמו"ר הזקן מתפלפלים בדבריו. ולמה שהוא מכריע, שהמלאכה היא-- המלאכה של מלאכת מבעיר זה מה שמייצרים את השלהבת. לא כיליון הפתילה, אלא מה שמייצרים את השלהבת. העיר לי פעם חסיד אחד תוך כדי דיבור ואומר, "פה רואים מה אדמו"ר הזקן רצה בעולם, את העניין של שני שאדמו"ר הזקן היה תלמיד מהמוסר, לא ממוסר של היום, מוסר של סרול מקדמיניק[?]. מה היה העניין של תורת המוסר? במה עבדו? מה העבודה בתורת המוסר? בכיליון הפתילה. לשבור את הגוף. על ידי תעניות, על ידי כל מיני דברים, בכדי לכלות את הגוף, וממילא הוא לא יפריע לעבודת השם. בא אדמו"ר הזקן ואמר וגילה את תורת החסידות בהמשך לתורת הבעל שם טוב. שמה העניין? מה גילתה תורת החסידות? ואדרבה, כפי שמבואר בתניא, לא צריך כל כך להתעסק עם כיליון הגוף. צריך להתעסק עם הנשמה, עם האור. ואנחנו רואים את זה בתורתו של הרבי, בדרך שהרבי לימד אותנו להתעסק עם אור, לא להתעסק עם שבירת החושך. כשמעט אור דוחה הרבה חושך. ופה רואים

23:24 דובר 6 את שני הדברים יחד. מצד אחד, אתה גם בנגלה דתורה, שהוא הסביר מה זה עניין של מלאכת מבעיר.