כנס חינוך כפר חב"ד תשס"ד

00:00 דובר 1 בוקר טוב וברכה לכל המשתתפים והמשתתפות. ברצוני לדעת מלכה שמקדישים עודה לחידוש מצווה חנוכה ולציין יום השמיני של הדלקת נרות בחנוכה. בהדלקת שמונה נרות בחנוכה. נראה לי יש שמונה נרות שהדלקת נרות במוצאי שבת. יוצא ומישן נרות. כן, שמונה נרות, ומי ששב להדליק את נרות שמיניו גם כהדלקה כפי שנוהגת ישראל. אנחנו רגילים להדליק שמונה נרות ונוהגים גם כן לומר ברכות שמונה נרות. אבל רק שההדלקה תהיה אחרי שש שעות של היום. אבל שאין זה רק כדי לטשטש את הדברים. ובנושא צער, נושא הראייה של שבת וכל סביבותיו, מקבל שגם אם כי אישה או איש אינם ישנים בשיעור ובבת עם הכהן. רבותיי ורבותיי, אלו מכם שלא מכירים את ההקלה, זה קטע של יהדות, של הגדלה, של עתיד, של איך לנהל, מה הכוח של היהדות, מה ביכולתנו לעשות ביהדות. הזכרתי את זה כבר עד כאן ברמה של ראשון, מה שקרה לנו בעצם במלחמה. ובתוך שיחה עם סגני הרב בן ארי, הבנתי את הקטע של ביטלה ומלח, איזה מצבים צריכים להיות, איזה ציר, אז זה קל לנקוט את הכל כפי היחסים. מסכת פסחים, פרק ערבי פסחים, דף קי"ג עמוד ב'. שלושה דברים, סליחה, שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן. אי אפשר קודם, כשמשתכר, אי אפשר לומר מחאה על איזה עונש. שלושה הקדוש ברוך הוא שונאן: המדבר אחד בפה ואחד בלב, והיודע עדות בחברו ואינו מעיד לו, והרואה דבר ערווה בחברו ומעיד בו יחידי. כמעט כמו שהיה המעשה: טוביה חטא, היה אחד שקראו לו טוביה, וזיגוד היה איש מקום לקונים, ועד בא זיגוד לטוביה ומוביל אחיד לעשירית בכבי לראות את אבא. הוא אמר לזיגוד: "טוביה חטא?"

04:45 דובר 2 "מה זה, טוביה חטא וזיגוד מינגד?"

04:51 דובר 1 "אמר רב פפא, המנהל את המקום, טוביה חטא וזיגוד מינגד."

04:56 דובר 2 "נו, זה איש גבעול?"

04:59 דובר 1 "אמר לי: טוביה חטא, וזיגוד, אינך יודע? טוביה חטא וזיגוד מינגד בגלל זה המקום?"

05:06 דובר 2 "אמר לי: איש של המקום."

05:09 דובר 1 "וזה לא יעקב, כן, את הדג איש."

05:13 דובר 2 "לא."

05:14 דובר 1 "אה, זה טוביה השתדל בזה."

05:18 דובר 2 "אתה יודע שזה היה עם הבנים, הרי לא, לא התייחסו אליך, זה היה חוק את האדם שבא לך."

05:25 דובר 1 "שם רק ואז כבר קבעתי להם."

05:31 דובר 2 "נו, כמה אתם רוצים שמה לילדי?"

05:34 דובר 1 "אמר שמעון: ששמה לילדי, אתה לא מקבל מכות או מכות?"

05:39 דובר 2 "אמר לו משועל בן ירח בן יצחק."

05:45 דובר 1 "אמר לו הרב: משועל בן יצחק?"

05:50 דובר 2 "כן."

05:50 דובר 1 "אמר: משועל בן ירח בן יצחק."

05:55 דובר 2 "נו?"

05:56 דובר 1 "הוא אמר לו שם רע, שמותר לשנוא אותו. היה כאן ילד שהוא קטן."

06:05 דובר 2 "נו?"

06:07 דובר 1 "אז נכון, מכיוון שראית שהוא קטן מותר לשנוא אותו."

06:11 דובר 2 "שנאמר?"

06:13 דובר 1 "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו." יש הבנה, אני לא יודע אם זה... יש לך שום טוב, אתה רואה אדם רובץ תחת... חמור שהוא פרשו של מושך. אדם רואה חמור, חמור ארבע, והוא רובץ תחת משאו. והחמור הזה שייך לשונא שלך. התורה מגידה: "כי תראה חמור שונאך רובץ תחת משאו." שואלת הגמרא: האם שונא? על איזה תורה? משנה את כל הבנה של כל מילה תורה כהלכה. אז איך התורה קובעת הלכה על שיש לך חמור של שונא? איזה שונא? מי? נאמר. אז הקשה לו רב ששונא כולם, לא שונא אף אחד. ענתה הגמרא ואמרת לי על שונא שאמרו שונא ישראל ולא שונא אחרים. וכן שמופיע כל העניין הזה של מותר לשנוא. אלא פשיטא שונא ישראל. לא על איזה גוי שרואים שבא רק דנה. אומרים בשם רב שמותר לשנוא אותו. ועל האיש הזה אומרת התורה "כי תראה חמור שונאך", האיש הזה ששונא אותו. אז האחר הוא פחות שונא. שואלת הגמרא: אישה לי את מתנאה, אם מותר לשנוא יהודי. והשיב לו מתנאה את הכי חביב לבבך. והתורה אוהלת טוב. אלא היא יסדה את ארגון השורה או יש מיני שזה, שזה מסביב סוב. אז זה סוב אלא או שזה שווה לך. הוא לא הקנה איסמי סביב. הוא פשוט לא רצו אותו. סוב אלא אז הוא היה כבר שם, שם, שם. אלא היו איזה חמישה או שישה כאלה כמו סוב אלא, סוב אלא. אלא כי היו גם. החל מבעיות ברמת הכרה. היו יודעים שהשיר הזה לא היה. הוא לא יכול היה להרים את ידיים מכולם. יש לו טוב גם של אין לך. אז זה מצווה שנתן תסניר אותו לזה בבושקה. הרי כתובים אולי

09:17 דובר 1 שזה נגיד אין לך מושג מה זה יהיה מצב שטובע. היסטוריה של כל התרחבות סוב אלא. ואני סובר. לך קללה. זאת לא זאת הזאת. מה זה רב מלך? אלפיים מאה ושישים ושתיים. מה שמעניין כאן קשה להגיד לך תשע עשרה. זה היתרונות שלו. ככה אמרו. מה זה לא? כמה קשה להגיד לך. איזה סביסות או טכניסות או קשה להגיד סביסות או. זה קשה מאוד להגיד לך את זה. ככה זה ב... אבל ב... אבל הנה יש כאן שתיים. שוב לא כהן. זאת אומרת, לפי סוד אין יתרו. ודן כל אחד ואחד. איך אתם אומרים את זה? כאילו זה גם ככה טעים. אבל פה יש להשליט את האיזון בין אחד שאוהב ואחד ששונא אותו. אומרת התורה שזה בא בסוף ואומר לך: מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו. מצווה. אבל מי שמתקרב יותר מתרחק לשונא ויתרחק כדי להתגבר על היצר הרע שאתה סובב. מה, כי היצר שייך למקומם שלו וזה צרה. יצר טוב, אבל הלב נטה לאהוב את החוקה והמשפט ומצווה עושים מצווה. למה אתה אומר שזה היצר? התורה אומרת שיש פה יצר הרע. אתה חייב לוותר על עניין של ריקה ולהיכנס רק מפני שאתה כופה את היצר. אומר תוספות: כי רק ששונא אותו, הרי הוא שונא את דין אמת. נכון, אך מרגיש יהודי ששונאים אותו. גם רבו שונא אותו וגם שונא אותו. גם מדין הוא מרגיש שאתה שונא אותו. אז אתה לא לשנוא. הוא טעם, זה אינסטינקט. אומר תוספות קדימה: כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. הוא אומר שאתה מסתכל בתוך מים. מה שאתה מרים עיניך למעלה, אתה רואה את זה. לא, לא, לא. גם פה הוא מרגיש.

11:59 דובר 1 שאתה שונא, אבל אתה לא צריך להיעצר עליו. אתה נותן לו במקרה ידיים והוא מרגיש שאתה שונא אותו. ואת מה אתה מביא לרופא? זה לא צריך להיות עניין של טבע. הוא מפסיד לך שמחה, אתה מקבל טעינה של שמחה. מה אתה מקשיב? המרזיל טעינה של שמחה. אז עכשיו הקדוש ברוך הוא סומך אותו בגלל מצוות מסותו שאותה התורה אמרה בעת מתן התורה. אותו הכלל שאתה התחלת לשלוח לו כלל של שמחה ומקבל טעינה הזאת, הוא מרזיל לך השמחה. זה טעם. כי כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם. הקדוש ברוך הוא אומר כאן לך שזה לכבוד את היצר. עקוד השערה הזאת, איפה זה מצווה? איפה זה יצר הרע? כי עקוד השערה, כמו שאמרנו מקודם, אנחנו מקישים את זה שוב. עכשיו זה עקוד השערה פה, נשקלה לזה שהוא מצווה פה. וכן גם הקדוש ברוך הוא, שיהיה אהבה ורחמה אלינו ולעולמו. וכשאנחנו עוסקים עם ילד נאד ציבור, כי יש עליו המלצות הנאה מבית הוריו, הוא לא ירוויח פספורט, הוא לא יהיה ילד בבית החווה. צריכים וחייבים לחנך אותו. לחנך אותו אפשר עם אהבה, כאשר כי כישלו במצוותיו בצורה בלבד, אמרו ישראל להמשיך את המורים של עם ישראל זה רק עם אהבה של תלמיד של מורה שלו ומורה שלו. וכן ברשות רבותיי ורבותיי, אנחנו בצוק של הזמן. גם חלק של ציבור מבוגר עד שלושים ושמונה. הרבה מצוות גם הוא הווה נטייה של גבר, נטייה של התקרב אל אמא, ככה זה יהיה. אומרים כסתום פה סתם. שליח של הבן זה הגיש לי דין ודיין. זהו, גם אני יודע שחלק הארם ירושלים קריאה ראשית נשלח בסוף החנוכה ועוד חלק שני שגם כן נשלח בסוף החנוכה. אנחנו רואים בסוף

14:35 דובר 1 החנוכה, או יותר נכון הלילה בין החנוכה ליום, אז נשמע דברי ברכה, וברכה טובה ויפה מאוד שקיבלתי. וברגע שהצליח את החנוכה, אז יש מקום גם לקדוש ברוך הוא, גם את המקומות ששמה הוא ברוך ה'. כל יום קל יותר.

15:01 דובר 9 אין פה הבעיה, זה הבית. זה יש לנו. את היד. שיחה עם הבוס. אני יודע. מה זה. זה משהו שאתה עושה. זה כאילו. זה שאתה עושה משהו טוב. זה לא נראה לי שווה. פשוט. משהו מיני. אתה יודע שאתה צריך לעשות משהו. לראות מה קשור. אם הוא יבוא לבית משפט. אם יש לך משהו. רוצה לבדוק.

18:17 דובר 10 של ילד בן חמש עם נשמה באורז. הלך וביקש את המקסימיטלה שמעיר נשמה לאורז. אז פשוט ביקש זה שנשמה... יצחק למדנפרק[?] היה טוב. הוא קרא בספר. אבל כך ליצחק יש נשמה לאורז מסובלת. אז לפני שנים, יצחק עסק כמה תסביכים שם בטבע של גראן[?], וידע שהמשפחה של קני שטח אדמה היה שם צריכים. אז התנסח כמה תסביכים. ילדה עם גרדיים עושים מה ששני זעים. נשמה לאורז יעשו זה עם זעים של זעים. במקום שזעים יהיו במקום. אבל הילד הזה היה רק מקרה של קני שטח של גראס. אז הוא שם על המזח. הייתה לו הרגשה שהיא הייתה קטנה. אני אספר על המקרה הזה. היו לי כמה דברים על השבועות שהוא בילה על המקרנים, על המקסינים, שקראו וקראו יותר ממה שצפנו היינו. וגם כשסיום הפרשום החיים הנורמלי, יושב יחד עם ישראל, אנחנו יושבים כולם, לא כמו בעלי נשמה, זה לא דיבורים, זה לא שמע את השם הקדוש בכל דור, אבל בפי רוב היהודים, והיא מצאה טובה ואשה טהורה ומשפחה טהורה. זכותה ללבן קין של חיים, עד שמצא חבל לצווארו, תלה ונקבר בבית הקברות היהודי. זכותו

24:15 דובר 11 ניו יורק. זה לא תורנת רופאים שאין לנו מה לעשות, שהיה או זה אחד או השני, או להגיע לכאן או להגיע לפה. תודה לאל היה קצת זמן וקיבלתי תשובה מהרבי, תשובה די ארוכה שמופיע בה לינק של יש. אני לא הכנתי את זה, לא רוצה לדבר דברים כאלה. מקום ידוע הקלטת ועקרונות איך שצריך ליישם את העקרונות, והרבי מעביר את זה לענייני חינוך. חינוך ממש. איך שצריך להתייחס לקחים וכבד. זה משהו אחר לגמרי. חינוך זה נותן כבר אז דברים לילד. לכן אני הנחתי שכנראה שחינוך זה שייך לכל הגילאים והרבי יחזיק בזה. אני האמת כתבתי שצריך לשבת כמה עתיד פה, ומאוד מאוד הוריד את הדבר מה שרציתי, אבל לא זכיתי. קיבלתי תשובה כבר בערך זמן התשובה התיימם. מי שכן מעוניין יכול למצוא את זה בשבת קודש. הרבי אומר לך מושיב כסאות ראש השנה טומאה חנוכה להושעה ולהביא לחינוך. איזה אחד שבא טוב חנוכה בשנת טוב שימוש, אומר הרבי. לומדי נביאה שבת קודש זאת חנוכה סיום וחסימי חנוכה. צריך כל אחד ואחד מישראל לקבל החלטות טובות במיוחד בנוגע לחינוך, ובשולחן להוסיף ויהיה לעשות ויותר עוז בחינוך הבנים והבנות. מסר על חינוך עצמו בתכלית ההידוק והשלמות. החסידות חב"ד הגדילו שבת חודש זו שבת חינוך. אנ"ש יכלו, קבעו לעצמם החלטות טובות להשגה בחינוך. בכוח ההחלטות הללו, השעה התקרב וגדלה התלהבות השוק למעשה. אנו מצפים ורושמים שעוד בערב זה נחגוג את החנוכה שלנו, חנוכה בליל עשר השלישי בהתגלות אדמו"ר מלך המשיח נאור. חסידי חב"ד הביע בזה את יודעתי, זכור המציינים בדעתי את השבת חינוך וגם את החודש שבו צדקה החלת בערב חינוך מיוחד זה. הבוטיבוך יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד.

27:01 דובר 11 חי וקיים. תשי"ה. אני זוכר בישיבה בשנקין, מיידנצ'יק, הקטריסט מאחורי הרכבת, זה היה בשבת לילדים. ושואל אותו, הוא שואל את מישהו: "ראית את ההגה של הקטר?" לא, אבל הוא היה בטח. הוא אומר לו: "אתה מטומטם. קטר אחד, הוא לא יכול לנסוע יותר משמונה עשרה. יש פסים, יש מסילה לרכבת ויש פס שמוציא אותו, רק מציבים אותו לצד ימין לבאר שבע. אבל אם אתה מזיז את הפס הזה כמה מילימטרים, הוא צמוד לצד שמאל, זה ירושלים. והרכבת התחילה לנסוע כבר לבאר שבע, ובאר שבע וכל הזה. הוא עונה: 'באר שבע'. מה זה? לא, הקטר באר שבע, זה ירושלים, זה מישהו. יש תזוזה קלה ממאוזן אליו, כמעט ושלא, בכל הדבר לא ירגיש מזה. אבל מי שיודע מה היא עדינות כזאת, מה שהפס הזה טיפה לכאן לירושלים, טיפה לכאן לבאר שבע, כי שם ירושלים הוא לא נורא. הם היו צריכים להיות חס ושלום לרדת מהמסילה. וזה גם היה איתי בבאר שבע, מאוד חשוב, גם של כל האנשים האלה, הרישומים הראשונים, שהנהג לא רק את הרכבת שלו אלא הרכבת של כולנו ו-- יעלה על המסילה הנכונה ושיהיה הכול בתוך סדר ותוך ברכה. וראש השנתי, מה הלאה? הרב אשכנזי. מה הלאה? פשוט כדאי, צריך להגיד את זה. מה זה האדום? מה זה אדום? מה הרא? כל הארבע. אז יש ארבע. הא', ב', ג', ד'. מה הלאה זה מה הלאה, האדום של התורה. וכך, אבל כך שראינו. נשמע דברי ברכה מפה לפה. תודה רבה לרב אשכנזי, בבקשה. הזיכרון שלי לא מטהר אותי. אז ה-- בעיקר הרבי הדליק גם נרות חנוכה בלילה, שהיו נוטלים נרות חנוכה, ואחד זה היה שבוע קודם לכן, הוא

30:40 דובר 11 אמר שזה היה גבוה לשעה. הדליק את כל שמונה נרות. לכן ההתכנסות היום היא המשך של חנוכה, ועד שה' חנוכה יש, הקדשנו למשכן. אני מדבר על הדברים בשיחות הקדושות, שזה התוקף של יום של חנוכה. ולכן אני משתף את כל המגיבים של השיחה וה-- שיחת-- השיחה שלנו גם באורח הזה בקשר לענייני חינוך. כבוד הרב-- הרב גרין כבר הזכיר פה את אלף תשע מאות חמישים ושבע עם כל הלבבות. שלפני שלושים-- עשרים ותשע שנים שהתמניתי לרב פה בכפר חב"ד, הייתי אז-- היה בשיא ההתקפה של הרב כהן על הרב גורן שקיבל את ההלכדות, שמאז ראש הישיבה הרב הלוי היה מעורב בנושא הזה לפני זה כבר יותר, והייתי צריך אז גושם להלכדות, ולא ידעתי אם כן לקנות עליו או לא לקנות עליו, כי לסדר את הדברים בצורה נורמלית. אז שאלתי את הרבי. היה את הרבי מה שלא נתנו לו הקשר עם הסיעה היו, אבל בכל זאת היה קצת לו היה זמן רשי. אז הוא נתן לי כי יצא עם זקני הכפר. תשובה מיוחדת נתן לי: ויצא את זקני הכפר. הוספתי שבע זקנים, וזקני עקבה זקנים היא יותר. שישה גושי כן אחד המרשלות. הלכתי לרבי מאגריז[?] ולמדתי אצלו הלכות טהרה, ושוב איכשהו יצרתי קשר טוב איתו, והעיקר הוא אהב אותי. הוא יודע משהו. כתבנו ספר שקראו עקבת. אבל שכחו אותו אחרי זה. בכל אופן, בהתחלה הוא התחיל ללמוד איתי. הוא לא היה בקי בידיעה, הוא היה בקי בש"ס. הסתלבט. דרך אגב, הסתלבט על פסוק אחד, "כמים הפנים לפנים". אני זוכר תהיתי: יש פסוק בש"ס, דבר כזה, "כמים הפנים לפנים". הגעתי לסוגיית רש"י ואמרתי לו: יש פסוק בש"ס. הוא אמר לי: פסוק בש"ס

33:01 דובר 11 בסוף יבמות. שם רש"י כותב שחמש נשים, הרי לאישה שאבודה, אז מותרת לה בעד, בכל עדות שהיא. הרי גם בראיות של עכו"ם בסיעת רב פיתום היא ועידר לו וכל הכלות שכינון לזה בשביל עיקולן. בכל אופן, ישנן חמש נשים שלא נאמנות על העדות, עדות שהבעל נהרג. אחת מהנשים זו החותנת שלה. היא לא נאמנת. למה? כי היא שונאת את האישה ודבקה בו. אז בכל אופן זה יוצא, אם היא העידה שהוא נהרג, מודה שהיא, שהיא הכלה שלא יכולה להתאבד, הבת שלא יכולה להתאבד. אומר רש"י שהפסוק אומר שסנה הדין. הכוונה שחותנת שונאת את הכלה, הכלה גם שונאת את הבת. "כמים הפנים לפנים". פסוק של שני צדדים. רש"י התייחס לנושא הזה שאתה התייחסת לו. שרציתי להגיד על זה שהרעיון מה היא-- כל הריב שאתה רואה ביניהם, השנאה הזו שמרן הזכיר, זה מגיע גם לידי חיבור, כמו שהוכיח הרמב"ם. אחד היסודות שלו הוא זה שכן, בספר תניא הוא אומר שאין דבר כזה של שנאה גמורה. שירע בי ששנאת שנאתיו, לשנוא את משה רבנו זה לא דבר פשוט. מכאן, שהוא אמר שנשואת שנאתיו, אבל צריך להיות רגע אותו בדרך כלל המידות קודם ואחר כך לשנוא אותו. אין דבר כזה. לא קיים דבר כזה. אפילו על הראש של בבל בעזרא. רק במידה הקלה שנשואת שנאת בעלמי גמורה בעזרא. הוא אומר שבנוגע למצוות שנאה, זו מצווה לא יפה כלל, כי זו שנאה שבאה מתוך אהבה, וכיוון שאני אוהב אותו, במידה השנאה היא כבר אחרת. ואותו דבר, אמרתי ביסוד, שנאת הרקיע שגבוהה מהסיבה שהיא נולדה טוב, ויש שם גם ליטאי. שיבו ה-- שהיה בנר שמרדאי[?] הרב גבריסט[?], הרב גבריסט[?] הוא היה מאוד מאוד חרדי. היה

35:39 דובר 11 גר בירושלים ברחוב... שכחתי עכשיו את השם של הרחוב. גבריסט[?] מה? הרחוב. השפעות היו מאוד חזקות ממרן הוילר[?], שהוא היה מאמין שהיש שלד שיידלק עד שתהיה בו אמת. שאלו אותו כמה צריך לערב יש שלד, אז הוא אומר היש של הגדול היה טוב מאה עשרים. שהרי שמאיר מחב"ד, סבון, הוא רוצה שהשם יידלק עד שירצו אנשים מההצגה הזאת. שואלים אותו מה הקשר? אז הוא אומר שתיכלי רק את תלמידו. היא רואה את המצווה של תיכלי הרגל של התלמידות של הפרסים, של הגוי השונא ישראל. הוא מסתכל, הוא ראה על השיבה האמת של הלב והצבע ורואה אלו הם התלמידות של עם הגוי. צריכים שנאה ראשונה, כמו שכתוב בספר התניא. אבל השנאה, כפי שרואה את כל זה, כן, זו השנאה שבאה יחד עם האהבה. איך באה? איך? איך באים שני הדברים יחד? כלומר, כשמצמצמים את הסיבות, זה מההיעדר טוב בשיחות של הרבי, שרואים בכל ילד, בכל נשמה, בכל מבוגר וילד, את הטוב שבו, המידות הטובות שלו, את הנשמה שלו, את המקום שלו. אז ממילא ההסתכלות היא אחרת והרחמנות היא גם אחרת. אבל כשהילד רואים את הדברים בפשטות, שמישהו חש שמאוד מאוד מטיל ספק מאוד או בטלן, אז זה מחזק אותו לגמרי. זה תלוי בו עד כמה שהוא משקיע הרבה גם בזה, מרגיש שהוא מרגיש את החיבור בין הסבא הקדוש, שכל הזמן מביא את זה גם בשמלות וגם בצורה פנימית. לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, ולא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידיים. הרבה מבארים שם שכבר יש פה כמה וכמה דיוקים. לא רק שרואים פה כשמישהו אומר שדחפו בשתי ידיים, הוא

38:05 דובר 11 אומר בכלל דחה אותו לגמרי. אבל אפילו בקירוב זה צריך להיות שמאל דוחה וימין מקרבת, ששני הדברים יחד, שמאל דוחה וימין מקרבת. במקרה כזה, עוד יותר, הריחוק צריך להיות בשמאל והקירוב בימין. זאת אומרת, אמרנו שזה שני דברים, שניהם ביחד, אבל הקירוב צריך להיות יותר חזק מהדחייה, כי אנחנו אומרים הרי, אנחנו לא אומרים שהם בשמאל-- שמאל ימין דוחה ושמאל מקרבת, כי בדרך כלל ימין היא היד החזקה, היא היד היותר חזקה. זאת אומרת, אפילו שאתה צריך לדחות אותו, הדחייה צריכה להיות במידה של שמאל. בשייכות לקירוב זה צריך להיות במידה של קירוב. קצת כמו שאתה עושה עם הדניאל[?], שני הדברים, ביצים ליר או ביצים לסנאסור ביחד. אז עכשיו נדלה משהו, שהעובדה ביצים לסנאסור זה נראה רע, אבל הסדרה צריכה להביא סוף סוף לידי קירוב. משייכות הסדרה היא נראית דרך אחת החטמים האמרי, אז ממילא אז הסדרה לא תמיד משתפרת. משייכות, אם הסדר הוא יודע שלמה אני עכשיו שונא אותו, בגלל זה שאני מתרחם עליו ואני לא יכול כרגע להתקרב אליו כי הוא לא בדרך המומלצת. אבל אם הוא יחזור, אז ממילא האהבה שלי אליו תהיה לה בכל הדוקים ובכל ה-- וכפי שמרדכי אמר, הוא הולך במקווה טהרה, אז אני באמת אלך למקווה. עוד יותר, הרי מרדכי הזכיר בשיחה, הייתה את השיחה של אחד הראשים, הריב"ש, ששואל למה לא צריך לברך ברכת צדקה? לא לצורך זה. הוא עושה גם עם הטיפול בך, שבא יהודי ונתן לו צדקה. איזו צורה של קשר עם העולם נותן צדקה? למה הצדקה זה לא...? חסידים אומרים, הרי מהשם הזה שחסידים אומרים שאם יש לי חסיד שצריך לברך ברכה, אז חסיד יכול, יכול לברך ברכה? הוא

40:15 דובר 11 צריך קודם כול ללכת למקווה, ולפני שהוא ייתן את הצדקה, את הברכה, הוא צריך להשקיע. איפה התהליך החסידי של היהדות? ובלעדי כל הברכה בכלל המקווה ובעצם הכול. העיקר לעזור לרחמנים. תשקיע את המשכה בשביל להציל יהודים. זה העיקר של היהדות. משנה את העולם כולו. אז ממילא ה... חילון, גם אם זה שלו צריך מאוד להיות בחוץ, חייב להיות בתוך אהבה, בתוך קירוב. ממילא יש לזה כוונות טובות ביותר. אבל למעשה הדבר העיקרי. יש לי קשר לשיעור של הצמח צדק הנודע, בזה השיעור שאני קורא במקרא ותורה, יש שם דברים מאוד מאוד מעניינים, שבדרך כלל ללכת וללמוד תורה אלה רחוק קשורות ללימוד התורה שהוא אידיאלי. לפעמים יש שם הלכה. ולמעשה הוא מתחיל מהשבועות הגדול בשבועות. הוא מסביר את זה רק חצי הלכה, לא ממשיך את ההלכה השנייה. הוא אומר, רבי, כל מה שהבאת כל המכיל ארץ. שם את הדרך. זה המשל שרווק לא ילמד סופרים, ולא ילמד מורה שאין לו בת. למה? כי האמהות מביאות את הילדים לבית הספר. אם הוא רווק, אז הוא לא יכול. אם הוא עוד יתייחס לשבועות. גמרא, שתי הלכות, זה גם כאן במשנה למסכת קידושין. גמרא, שתי הלכות של רווק לא ילמד סופרים ואישה לא תלמד סופרים. גם אישה לא תלמד סופרים. למה? כי אותו הדבר, כי האבות והאם באים לבית הספר. אז ממילא א', זה עם המורה, כשהמורה מלמדת אותם. הלכה ראשונה מחמה. מכיוון שהאבות באים, אז יש חשש של עירוב בין האבות לבין המלמדת. וההלכה הזו שרווק לא ילמד סופרים. הלכה שנייה, שאישה לא תלמד סופרים. וזה לשון משפט. ופשטו שכל ההלכות האלו רשומות, אה, שונות. כי אם זה סימן ב' במשנה זו, אז

42:58 דובר 11 אנחנו מסודרים של, אה, קשר ל-- יסודו הקשר בין בנים לנשים. ולהלכה הזו היא מי半 הלכה שנייה לשון. פה מה שרצה רבי אליעזר לומר. יש שני דברים: שאשה לא תלמד סופרים. אז זה לא חייב להלך על כל המשניות, שאשה לא תלמד סופרים. אבל ילדינו, שילדינו מגיעים גיל, אותו הפשט, לא עוד. כשמביאים שם בסדר נורים רואים פה דבר נפלא. אז דבר שנוגע להלכה בדיוק כזה. עכשיו משמעות הגמרא, שגמרא שבאות בפרק עוד ענינה של די נזקחים. שיש זכות של נשים שבגדול מביאות את הילדים לבית הספר. אישה פטורה מללמד את דין תורה מלוחי המצווה. מי, מי, מי יכול ללמד תורה? רק ה-- האב-- האמא לא חייבת בכלל. אבל בכל זאת, בגלל ה-המידת של נשים הולכות, מביאות את הילדים לבית הספר, וזה הזכות שלהן. אנחנו מי שנתמץ זרעות, אבל השכר שלהן הוא גדול בזה שמביאות את הילדים שלהן לבית הספר. כשלמדנו את המשנה הזו, כשלמדנו את המשנה הזו, למדנו את המשנה במסכת קידושין: שרווק לא ילמד סופרים. למה? כי האימהות מביאות את הילדים לבית הספר. תאמר לעצמך שאלה, וזה קורה הרבה. בהרבה מקרים, שאלה, שאלה נפוצה. יש לומד שהוא בן עשרים, ארבע עשרה. יש בחור שהוא כבר טייל, שהוא כבר טייל. הוא לומד טוב, מביא את הילדים על הכתפיים ועובד הרבה גם. אבל יש לך איזה אבא גאה. אז כפי שאומרת המשנה, רווק לא ילמד, רווק לא ילמד סופרים. וכך משהו בחיים שלנו שבא אל הרב, שאלה, אנחנו שואלים אותו: רבנו, יש לנו שני ילדים, אחד הוא לומד טוב, אבל הוא לא מצליח בזיווג שלו. יש לנו בן לומד שהוא בן עשרים ויש לו ילדים אבל אין

45:10 דובר 11 לו כלל, אין לו כלל. הוא כבר במצב אחר. אז מביאים את זה לרב. הרב יש לך? כשהילד לומד בגיל עשרים, חי עם הילדים אבל לא יודע שום דבר. מה זה אקדמאית? לא, רווק שלא ילמד. מה? בואו נעשה דבר אחר. נגיד לאימהות שבו בבית, שבו את הילדים עם האמהות ושהילד יעבוד טוב. הרי יש את החלופה שאתה, יש לומד את התורה, יש לומד. זה הפתרון החלופי. אתה מגיע לרב, שוכר את זה שהאימהות הוליכו, יוליכו את הילדים לבית הספר. למה? העיקר זה הלימוד. העיקר זה הרי החשיבות של הלימוד, התוצאה. תשמע, מה זה מפריע שהילדה שלימדו תורה? חבל"ז, סגלה. שילמדו טוב את העברית, שילמדו טוב את התנ"ך, שילמדו טוב את הפסוק, אה, את, את, את הפירוש של הפסוק ברש"י וכו'. הילד בא הביתה ביום שישי, אנחנו לא נרוויח שום דבר. העיקר האימא הולכת אותו לבית הספר. אבל זה מצוין, אין מה לשנות, אף אחד לא יתווכח, כך זה צריך להיות. האימא אחראית ללימוד התורה. איך היו אומרים ילמד את בת או בן משנה? זה מצות עשה וזה מצות עשה גורף, האב שמצווה לשלוח לבית הספר, אבל האימא זה רק מנהג. רק שהאימהות ללוות את הילדים לבית הספר. זה הזכות שלהן. אבל בואו נדייק את הדברים. אז זה מצוות עשה דאורייתא? לא, תן לי לומר לך. למה? מה זה צריך לשנות? אלא מה פירוש הדברים? שיש לנו שאלה עומדת בפנינו, שאלה: מה העניין שהאמהות לוקחות את הילדים לבית הספר? למה הדרכים לוקחים את הילדים לבית הספר? כי האימא, יש לה את הזמן לקחת את הילד לבית הספר, לתת לו נשיקה, שיטול את הילד מהספר ושוב היא תראה אותו פחות או

47:23 דובר 11 יותר למחרת. ליווה אותו отусып וילד עם נשיקה על הפה כשהוא נכנס לחדר של המורה ומושיבה אותו, נותנת לו נשיקה, נותנת לו חום, נותנת לו הרגשה טובה, מושיבה אותו על הכיסא. זה הדרך הטובה. יש פסול או שהוא טעון או שהוא יבש. ישנם חברות שהם יהור וסלבים והם יהורות, אבל בכל אופן הדרך היא רצועה. זה הדרך, זה לקחת אותו בידי נשיקה חמה. באו חז"ל ואמרו וקבעו: החום הזה של הילד כשמוליכים אותו לבית הספר, החום של האימא שהיא נותנת לילד כשהיא מוליכה אותו לבית הספר, זה יותר חשוב לנו לילד מאשר הלימוד הטוב. למה? אז הוא שואל אותי בשאלה, אם הוא שואל אותו, אני אומר לו שאתה תלמד ילד בכיתה יותר גבוהה ושם יהיה לך יותר טוב, יותר מעשי, יותר ילד. אבל בשביל זה לוותר על החום של האימא? את זה אנחנו לעולם לא נוותר. למה? כי החום הזה והקשר האנושי הזה והרגש הזה, זה, זה יעמיד אותו על רגליו. הוא עושה את עולמו משיקולי אהבה. לכן, מאוד חזק. תאמרו לעצמכם עד כדי כך. כשמדובר עם ילד, כשמדובר בשני דברים. אם לקיים אחד הזה בערב הייתה, אם למדתם באיזה בית ספר, אומר הרמב"ם ולמדתם זה העבודה ועשו, שיבין. כשמדובר על איזשהו בית דין שאימא תלווה אותו לבית הספר, מה בדיוק הדבר? כבר למדו עד עכשיו. רגע, חד משמעי בשאלה זה אם אימא תהיה או לא תהיה. כי אם לא היינו באים לבית מדרשנו. את האהבה, את הקשר, את הלימוד הטוב שהילד מקבל מפי האימא, אז אנחנו פשוט

49:32 דובר 12 .

49:33 דובר 11 את מדברת על אהבת ישיבות. הוא יכול לקבל את זה הרבה יותר טוב. אז מכות אפשר לנתק, ריב אפשר לנתק, אבל קשר חם, קשר אישי חם, על זה אנחנו אוחזים בו חזק. אמרו שאנשים זה, זה הדבר השני. וגם דרך סוד, גם בנושא ישראל את הצורך להביא חשבון מסוים. אבל איזה צורך שהיא רואה בילד כשהיא לוקחת אותו מבית הספר? לא. לכן, הורים את, את האהבה. עוד מרכיב מאוד חשוב. סליחה על הכול. הגישה של ההורים לילד, לטוע בעל ילדות, את האהבה לילד, האהבה לעצמו, את הקשר הרגשי מתוך אהבה, מתוך סיעוד. זה דבר שנשאר עם הילד. כמו שהוא יונק את האהבה של אמא שלו, הוא יונק את האהבה של אביו בבית, את החסידות, את היהדות. את הקשר הרגשי, בית הוא בית של ההורים, של רבי צבאני[?], של רבי יהודה נחמן[?]. כמו שמלמדים אותו, מלמדים אותו כל הכלים שצריכים להלחין ילד. זה צריך להיות חלק מהבית. אחרי שזה בשכל, הרי בו יכול לשאת. יש שני דברים. ישנם דברים שמה, ישנם דברים שמה. ישנם דברים, דעות, עקרונות, סבורים הכי, סבורים הצדיקים, סבורים האדמו"רים. זה דברים שאין, אין שום קשר. אין שום קשר. הרי יש הרבה דברים שאני חושב שאין לנו את הכלים שצריך. יש לנו כלים. עץ, עמודים, דברים. לפעמים ישנו קצת טוב, אחר. עם כלים טובים אפשר להשפיע הרבה יותר. אבל עדיין היום, אני חושב שאין לנו כלים טובים. אני חושב שצריכים, אני חושב שצריכים לשאוף שנוכל הרבה יותר. אחרי נצטו היום ביום שהיה זה של חנוכה, נס אחר שכל הימים של חנוכה, שישב בתוך בית המקדש עם גודל. שמעו כי ישנו דבר בחנוכה שקורה דבר מעניין ש... הרי

52:43 דובר 11 ישנם דברים שמשולבים: שמן, יין, מים. נס פך השמן ראינו כמוהו דווקא בשמן. לא מצאנו שמן יין, לא מסין שכולם מסתייעים ביין, טוב, דין, השבחות. שמן ויין זה אישיות שלהשתכל לא בכל כלי משכן, גם אם תוסיף את היין, לא נמצאנו. אבל מים, מים היה... מסייעו, היה זה מסייע זה, אבל שמים יתחברו לא נמצא. שמן יתערבב, שיין יתערבב? לא, לא, לא מצאנו. דווקא בשמן מצאנו את מישהו שכל התלבשתם של כל אלו שהיו באים למקום מימי. מצאנו בדורות של חנוכה נס של שמן. כל הניסים היו בשמן ושמן בידי. אם הולכים אצלי בידי הכל סביב שמן, הכל סביב שמן. מה טוב ש-- מה העניין של הדברים? למה דווקא בשמן זכה לכך שהקדוש ברוך הוא? זכינו בשמן, מה הוא רוצה? שזה לא בא להדרא אומרים שאנחנו דווקא בשמן הראינו את הנס הזה של חנוכה של יהודי. דווקא כנראה, הצעתי בהיעדר זה אחד מהשיחות של הרבי, שהשבט זה עיקר של האמונה. שיהודי הולך עם אמונה, אמונה תורה, אמונה תורה, יש לו הכול דיסי ודיסי דיסי. אנחנו רואים את זה היום בדורנו, כמו שרבנו בעל התורה שלנו מלמדים. יהודים שממשיכים עם האמונה היהודית, עם אמונה תורה, שזה הנס, שזה העיקר של כוח השם עולם. הם חיים היום בהצלחה שלנו בעזרת ה'. השם יעזור שנתחיל עכשיו מי שבא לקרוא את הפסוק פה. על כל פנים, אם ההוא דישקא, אם שהנס של חנוכה, נס של כוח השם, נרות חנוכה, השם נרנה, השם נעזר. ונזכה לראות את הגאולה של רבי שמעון בר יוחאי, משיח בן דוד, במהרה בימינו אמן.

55:17 דובר 13 יישר כוח על כבוד הרב, למען דעתך. כל המועדים בטלים, ימי הפורים האלה לא יעברו. כתבו אצלנו קדושים עתיקים שגם חנוכה ופורים, מכיוון שהם בסוד השמונה מעל הטבע, אלו קיימים לעד. באחת השיחות שנפגשתי עם הרב, עם הרב ברוקס דורפן[?],

55:46 דובר 11 מתישהו זה יהיה

55:49 דובר 13 הוא היה מאוד יחסי של הרבי עם הדרכות של האדמו"ר מברגיאר[?]. ודיברתי פעם על פורים בקשר למחצית השקל, שמילה מחצית, הצדיק הוא באמצע והחי שני הצדדים יוצר את החץ. אבל אי אפשר להסתפק רק בצדיק וביהודי. צריך גם את המ"ם ואת התי"ו. וזה כפרה העגל. כל אחד ירשום לא רק על הצדיק, לא רק על היהודי, אלא כל אחד מחצית השקל להשיב לאבך מתי לא ימי. זה הכפרה שלא יקרה עוד פעם אסון כזה של העגל. אבל בלי זאת מאי כן? אני מתכוון זאת מאי כן? נגיד הרע, מה יש הרע? אז אמר כבוד הרב להמשיך. הוא אומר, בסוף ארבעים שנה, יש התקדמות. ארבעים שנה היו מתפשטים בדור הברזל. שנה אמרו לו נראה אסון והתפשטה השמימה לכמעט כל שבעים שבעים, ובא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, בקנאות ברורה, והשיב את חמתי מעל בני ישראל. ואיך גורם חמתי? כל אחד נשים מחצי המ"ם ותי"ו בשוליים והם נדלקים ונשרפים כקוצי אש, ומצא קוצים. כל הבעיה של חילוק היא השוליים. ידי שוליים, הארי שוליים, הם השוליים. היד פה, היד שם. אם אנחנו לא נטפל בשוליים, האש תידלק מהר. זה יוצא מאש ומצא קוצים. אומר קוצים

57:40 דובר 14 הכוונה לחטאים.

57:42 דובר 13 הצריך להשיב את חמתי. לקחת את המ"ם, תי"ו, יהודי, ולהדביק אותם עם חי מבחוץ. אתם מדביקים, ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום. והשיב לב אבות על בנים. אומר רש"י: בניך אלו התלמידים. בשביל מה רש"י צריך ללכת לפירושו של מקרא? ושיננתם לבניך. תלמד את הבנים שלך. אבל רש"י מביא הוכחה אחת, עוד הוכחה שבניך הם התלמידים והרב הוא האב. כלומר, מה לא טוב? רש"י הוא פשטן, פשוטו של מקרא. אומר בשיטתו של הרבי, ילד בן חמש למקרא ילמד עם הרב את ושיננתם לבניך. גדול צריך ללמד את השני, ועד שלא יהיה לך-- לא כתב בנך. אם היה בנך, ב-ן, אז לחכות עוד שלוש שנים? בניך, אז על פי לשון הרבי, אז הוא לא יהיה יהודי אם לא ילמד עם השני עד שיהיו לו לפחות שני בנים? זה לא הולך. אומר רש"י: אתה צודק, בניך אלו התלמידים. וכפי שהרבי בדרשות רבים, מתי יודע תורה לבן? מתי יודע רק משהו? למדת רק פסוק אחד קטן. היודע לדבר, אביו מלמדו תורה. מה הוא מלמדו? תורה ציווה לנו משה. אם אתה יודע מילה אחת, תורה, אל תחזיק תורה לעצמך. אם למדת תורה זה הרבה. זה הרבה הרבה הרבה יותר ממה שאתה חושב. הבקשה היא: אל תחזיק תורה לעצמך. אני בסדר, אשתי בסדר והמשפחה שלי בסדר והשוליים שייקו. אם למדת תורה זה הרבה, אל תחזיק תורה לעצמך. תלמד את השני, ולא למרוח. ושיננתם שהם דברי תורה עקרוניים ומחודשים לפי זה. ואשרי עם ישראל, ואנחנו גם עם הזמן. אבל כדאי להזכיר ומחנך עתיק ולדיק רב קרי גרוק[?]. איך יצאנו ממצרים? שהרבי יצא לעבוד בחינוך, ולכל מי שיש לו רק יד לרגע שייפו לקרוא את מה שאמר לו. אז מה

1:00:17 דובר 13 היה עושה ר' שרייבר[?] רוק? אמר לו, כוחות כאלה, אין עלייך להיות מלמד. כתוב בהקשר הברכה, מי שלא בתנאים בסדר. אז הוא אומר לו: ואתה תלך לפי הדין ולפי ההלכה ולפי מה שהבטחת. המילה זה מילה. אם הבטחת שהכומר יהיה כסוכה להם, אז גם עתיקים שמאחורי הארון גם צריכים להיות, כי אחרת הרוח עושה לך טוב ומיד. אז לא תעשה מיד ותעשה כל מה שאתה יכול. אז מה עשית? עשית כבר את השלב. אז בנית ארון או בנית ילד? ברגע שאתה מחנך ואתה נותן את הנשמה שלך, אתה נותן את החום שלך, ומה אתה נותן? לא רק חום של אבא, גם חום של אמא, שהילד ירגיש אהבה וקִרבה ככוח של חינוך. ויש לנו זכות לקבל את הרב גז[?] על זכותו גם כשהוא נתן לבניך. אנחנו במוסקבה כפשוטו, לימד את הבן שלו ומלמד כיום כמעט חמישים שנה ילדים. מה לבקש? אז נשמע ילד בדיוק מצב חינוך איתי הרב גז[?] מהראשונים או משהו, אולי מהשנים הראשונות של איטליה, בוודאי בתקופתו של אדמו"ר הזקן, רבו של האדמו"ר של הרבי. כבוד הרב גז[?], בבקשה.

1:02:11 דובר 15 כבוד הרב שטרנזלג[?]. שלייזנג[?], וציצו איזה גראס, עברית של היום, אפילו לא באמת יודע. חינוך. זכרתי לך חסד נעורייך. חד מאי הוא, תרד מאי הוא? זכרתי לך. יש ביאור בשם הרב שאומר: מה זה ״זכרתי לך חסד נעורייך״? בימים שמשה רבנו חי, וקרא, כתוב ״זכרתי לך חסד נעורייך״ אחרי ימי משה רבנו חי. לקצור בשם הזה מקובלות. חינוך צריך להיות באותו כוח, באותה התלהבות, באותה אמיתיות. ״בימים שמשה רבנו חי״, זה צריך להיות נמשך כל החיים אחרי ימי משה רבנו חי. אנחנו מקבלים עשרים וארבע או דיו של חיים, כו'. אבל קצת מהעושרים עם איפה פיצוץ עשן. באיזה התלהבות, באיזה אהבה, באיזה הרגש החזקנו את הספרים ביד והעלינו אותם פעם ראשונה, פעם שנייה. אנחנו רוצים שכולם, שכל הצאצאים שלנו שמסתכלים עלינו, נו, זה זיכרון. זכרנו. היום לוקח את הילדים, זה באותה התלהבות, באותו חיש, באותה שמחה שמוצלח כמו שהיה פעם ראשונה. מה זה חינוך חב״די? מי זוכר? בשנת תש״ע, בשנת תשע״א, תשע״י, הייתי קצת בזה, בהסתכלות קצת. היה בן אדם של חינוך, היה בוס שלו, הרב חנינא[?] זצ״ל. אם היה בן אדם שהיה חי באותם ימי מלחמה, שיכולים לקרוא לו איש החינוך, זה הרב חנינא[?]. חוץ מכל המעלות שלו, תזכרו את כל הדברים האלה, הוא היה יושב לילות שלמים על הטלפון עם מחנכים ומלמדים להסביר להם, לתת להם הדרכה איך צריכים להיות מחנכים. באמת, מה זה חינוך חב״די? מה זה חינוך חב״די היום? מה שצריכים לא רק לחנך, אלא לתת את הדגש החסידי הדרוש. דבר קטן. פעם אחת הייתי בלוס אנג'לס לפני חמישים שנה. הייתי מתפלל, ורב חנוכה[?] היה אצלי, קרוב אלי. את הפסוק אחרי תחנון כתוב: ״עזרי מעם ה'״. נו, אמרתי,

1:06:53 דובר 15 אני לא טעיתי כל כך. בטח, אני אמרתי ״עזרי״ בשיגעון. אחד הסתכל בספר וכתוב ״עזרי״. אז איך אני חב״די? אני זוכר, היה רב חסידי, קיין פלאפ. כל מילה מילה היה חוזר עליה לפעמים חמש פעמים, עשר פעמים. למה? לא היה כל כך ברור אצלו אם ביטא את המילה בצורה הנכונה. היום, יש לנו היום, אנחנו יושבים פה, ומקווה שמה שאני אגיד היום זה לא יהיה עניין שצריך לצאת החוצה. ודאי ודאי לא, אבל זה לא רק נוגע אצלנו. זה נוגע לכל הסוגים. המחשבה שישנם ילדים שלא מקבלים חינוך כראוי, ורואים את זה בסיפורים. בן החסיד הזה, בן ה-- הגדול הזה בתורה ובכל וכולי, נמצא עושה כך ועושה כך. אלה סיפורים שיותר טוב שלא צריכים לשמוע, אבל, אבל המציאות היא המציאות היום. מה לא? מה לא טוב בהם? מה חסר? במילה אחת, במילה אחת גם בקיצור. למה הבאתי את הסיפור של ר' חנניה[?]? היום ראשי ישיבות, מלמדים, הורים, מדברים על דברים הכי גדולים, הכי מכובדים, דברים גדולים. את הדברים הקטנים קצת שוכחים. תסתכל בסידור. לא רק תסתכל בסידור, אתה בבית הכנסת. יש שני עשר ברכות קדיש. אתה סתם שומע? או אתה יושב בקינה וסוחף עם רוב הזמן? דברים קטנים כאלו, דברים של נקודה אחת וקש. להתפלל כל מילה מילה, לבטא כל מילה. זה חבל. ככה אני למדתי. אני לא יודע, יכול להיות שטעינו, אבל אני למדתי את זה מה ש-- מה שכולנו יכולים להיות בטוחים. בבית הכנסת חסידי, חסידים שהבינו את זה, את החינוך הזה, שהם לא רק אמרו לעשות ככה, אבל הם בעצמם היו עושים ככה. מתי שהיו בבית הכנסת, בישיבה שליד ציבור בחזרת-- חזרת הש״ץ, היו

1:11:02 דובר 15 עושים. כשיעבור זמן סוף התפילה וממהרים, צריך לצאת לעבודה. אבל לא מסתכל על השעון, מסתכל עיתים על המניין וזה שמחבל. אם יש חינוך כזה, חינוך שמקפיד על כל דבר קטן, כל דבר הכי קטן שיהיה, זה חינוך הבית. זכיתי כמה פעמים לקחת את הרבי לבית שלו, לבית כוצאת סדר, לחובית שלו. הוא הרבה פעמים פתח את הדלת. כי אל תספר, זה מסורת. בכל אופן, הרבי אמר: ״תודה, אדם״. אף פעם, אף פעם לא היה חסר לך. הייתי, לפני שהתחלנו את גן ישראל, הייתי במחנה אגודה. היה הרב רבנו חול ויוצאים לטבעות. לא אכפת לי. היה שם אחד, היה מדריך הראשי. נתן כמי שלנו, אבל השכל שלו היה משלנו. הוא היה גר באותו הבניין, הפרזידנט, שהרבי היה גר. לפני שבנו את הבניין הפרזידנט, הבניין המלונתי, הרבי היה גר בקומה רביעית בבניין הפרזידנט בניו יורק. והיה גר בקומה שמינית, אני לא זוכר בדיוק. מתי שהיינו עובדים ביחד, אני, אני כבר חב״דניק. הוא אומר לי: מה יש? אני חסיד, אני לא. אין לי הרגשה שזה הרב, הרבי. הנה, הנה, הנה טוב. מה קרה? אומר לי, הרבה ימים אני יוצא מהדלת למטה, דלת ציבורית, זאת אומרת דלת הכניסה. הוא יוצא, הוא נכנס. הרבי נכנס ויוצא, את הכלים. אף פעם קראש לא היה מעז לקלל את הרבי, אף שיצא או שנכנס. זה פשוטו. וזה החינוך שקיבלנו. זה מה שנקרא חינוך חב״ד, חינוך שמקפיד על כל דבר קטן. חינוך שלא רק אומרים לילד לעשות, אבל פשוט עושים בעצמם, כמו שהרב אשכנזי אמר, תור מוחיי. זה החינוך שמצליחים לחנך את הילד. גם שאני רואה פה הרבה, אני חושב גם כן סבים. זיידעס. יכול

1:14:53 דובר 15 להיות שזה קצת מאוחר. שחושבים שזה מאוחר, שאין יכולים עוד לחנך. יש לה נכדים גם פה. אף פעם זה לא מאוחר. בדיוק יש עצה גם כן עם הבעיה של הרב אשכנזי, שהביא את המשנה של אבק אסור לראות לילדים. יש עצה פשוטה: שיתחבא. הבעיה שאז זה בסדר. עוד עניין. אסור לי לעבור את ה-- את הזמן, אבל יכול להיות שאפילו נצליח לקצר את הזמן. חינוך בשעת חנוכה. מה זה כל העסק של חנוכה? כל העניין של ניסי חנוכה זה ניסים, ניסים נפלאים, יהודי לא מאמין. היום העניין של חינוך צריך להיות אבל בני חנוכה. היום יש לנו בעיה גדולה מאוד. הילדים, גם כן מאנ"ש, הם רואים מה שקורה בעולם. למי אין ילד שלא עוסק בקומפיוטר? יכול להיות שיש כאן עוד איזה שהם הולכים לצד שני, אבל בכל זאת. הילד שיושב לפני הקומפיוטר, כל דבר ודבר זה הולך באופן לוגי, הגיוני. צעד אחר צעד. איפה הוא מגלה איזה עניין? איפה יכול להבין איזה עניין? הוא לא יכול סתם ללחוץ על כפתור. הוא צריך ללכת מכפתור הראשון עד השני, עד השלישי, וכך הולך והולך והולך עד שגומר את העניין שלו. היום זה לא, זה אי אפשר שיהיה הצלחה בחינוך. אם אחד הולך בכיוון הזה, אחד הולך דווקא ככה, אתה צריך לעשות את זה. הסיפור של הרבי על פרקיש פראס זה אמיתי אמיתי, אבל אנחנו לא צריכים ללמוד, קצת לחשוב. דברי קדושת רבו"ז לא שואלים למה בענייני קדושה, אבל אל תיתן בענייני, בענייני חול הרבה הסברים. זה לא עניין של אני לא רוצה לספק פה, אבל זה, זה עניין מעשה. אנחנו גרים באיטליה. אנחנו יודעים ששורש הקליפה זה שם. אבי האבות זה

1:19:03 דובר 15 שמה. במדינה נקרא באופן רשמי שתשעים אחוז הם נוצרים. נוצרים ברמה הכי גבוהה, כמו שאימא של מר החברמן זהב אומרת: "קצת פחות מזה". המעשה יודע ממתי שהתחילו בתי ספר יומיים, בתי ספר פשוט שכולם היו צריכים ללמוד. יותר ממה שהמדע התפתח, הדת שלהם גדלה. למה? פשוט. להם אין מה להסביר. אין להם מה להסביר. אם כן, ברגע שילד מקבל הסבר, זה הבעיה שלנו היום. כל הצעירים לא חיים בעיניים סגורות. העיניים שלהם פתוחות. ובעוונותינו הרבים הם רואים, רואים, רואים מה שאנחנו לא רוצים שהם יראו, אבל רואים את זה. מבינים את זה, לומדים את זה. וזה מה שאנחנו צריכים להילחם. איך לוחמים? דווקא אש נגד אש. מתי שיש שריפה גדולה, יער נשרף. איך לוחמים? מדליקים אש יותר גדולה. צריכים שכל אחד ואחד יהיה לו הסברים, סיסמאות, סתם ציטוט. אני מדבר על כל דבר ודבר צריך להיות מוסבר. למה צריכים לעשות את המצווה הזו? למה צריכים הידור מצווה? למה ולמה ולמה? הלמה הזה אנחנו מחויבים, שהתירוץ, התשובה של הלמה יהיה מוכן. לא שנוכל להגיד, "עכשיו תעשה, נעשה ולא נשאל". אבל מורה, אלו שהם בתוך שדה החינוך, מורים, ראשי ישיבות וכו' וכו', יודעים בעצמם מתי שתלמיד שואל איזו שאלה והרבי אין לו מה לענות. איך אפשר שיהיה? יכול להיות דבר כזה? שהראש ישיבה לא מוכן לענות על התש-- על השאלות, לתת תשובות? לפעמים מוכרחים להגיד "אני אתן לך תשובה, מפני שבאמת זו שאלה יפה מאוד מאוד". זה יכול להיות, לפעמים קשה על אחד, על מים. אבל אם כל יום ויום יבוא ילד לאבא ויתחיל לשאול אותו על זה ועל זה ועל זה, שואלים. סליחה, אם לא שואלים, איפה הבעיה? למה

1:22:54 דובר 15 לא שואלים? לא הביישן למד. יכול להיות שהוא פשוט לא ש-- לא שואל מפני שהוא מרגיש שאבא לא יכול לתת לו תשובה. אבא שלי, שהוא היה תלמיד חכם גדול, אני לא שאלתי אותו שאלות. למה? פשוט לא רציתי לבייש אותו. ידעתי שהוא יכול לענות לי, אם כן, למה צריך לשאול? אבל מתי שאחד מראה את עצמו שפיץ פוסי, מראה את עצמו שהוא בקיא בכל העניינים והבן שואל אותו, כאן הבן שואל: לא רק מה, למה? הלמה הזה. הלמה הזה משנה את המילה. לא רק מה, הלמה? אנחנו מוכנים. אנחנו יכולים להגיד שאנחנו מוכנים לכל שאלה שיבוא לתת תשובה, שלא רק שתהיה תשובה סתם, שתהיה ת-תשובה מספקת, שהילד ילך ועל הש-- על השאלה שלו הוא יתגבר ויהיה יותר חזק מהמצווה ששאל למה. עוד עניין אחד שאני ארצה להדגיש הערב. יש לי חבר, דוקטור צבי פרסטוב [?], הנכד של הרב צבי פרסטוב [?], האב המייסד של הברכה בירושלים. הוא ייסד ישיבה בבני ברק, ישיבה פרסטוב [?]. הוא לא נכד רגיל. הוא באמת מחנך. לפני שנה בערך הוא אצלי, אומר לי: "אני ייסדתי מוסד חדש. יש לי חוב. באו אליי", הוא אמר לי, "אנשים משטובטר מבני ברק. הם הולכים על ילד שמסתובב ברחובות. מה אני אעשה? תעזור לי! תציל את הילדים!" מה עשה? הוא קנה, או השכיר, לא זוכר בדיוק, איזה בית בצפון, שמה שלח שני מורים ללמד את הילדים האלו. הם היו הולכים לשמה חצי יום לומדים, עוד כמה שעות לומדים ושעות אחרות, כמו שהיה פעם, חולבים את הפרות, את הכבשים, כל מיני עבודות אחרות. כל כיתה אחת יש מוסד של ישיבה, לומד ספר תורה. זה שמעון חב"ד. אם רואים ילד שאינו מוכשר להיות הגדול

1:27:12 דובר 15 בתורה, לא מוכשר, צועקים עליו, אומרים: לא, אתה לא שווה כלום. עכשיו אנחנו יודעים שהרבי ניצל את הכוחות של כל אחד ואחד במלואם. אני זוכר את זכרו לברכה ר' הענדל ליברמן הצייר. כשבא לארצות הברית לא היה לו מה לעשות. אבל לצייר ידע. אבל הסיכוי שלי להיות צייר לא היה, לא היה בדם שלי. אבל הכוח אומץ. שם אין מי שהכיר אותו. כל מכיר, אבל הוא מתי שסיפר, סיפר לנו את הסיפור, אמר: "כשנכנסתי אני לא ידעתי איך, איך, איך לשאול את זה". מה הייתה התשובה? כבר לא. כן, דווקא לנצל את הכוחות, את החושים שזה

1:28:42 דובר 3 .

1:28:46 דובר 15 צריכים לקחת את החושים של כל ילד וילד לעניין מה שהוא גדול בו, מה שיש לו יכולת וחוש לחיש. ויש ספורט שנקרא בוקס. מתי שאחד נותן מתוך באמת, אם השני עומד ככה, הוא יקבל, יקבל חזרה. אבל אם הוא הולך אחורה, אז הוא לא מקבל כלום. גם כן, גם כן, זה עוד סוד בפיזיקה, פיזי. מתי שיש איזה גוש עומד, כלומר שצריך להתחיל לנוע, צריכים כוח גדול. כל אחד שיש לו רכב יודע שיש מהלך הראשון והשני והשלישי. מתי שזה כבר הולך, עיקר. אם רואים איזה ילד שיש לו איזה חוש לאיזה עניין והוא הולך לשמה, צריכים לנצל את זה לקדושה. רש"י רבנים. אבל צריכים גם כן יתר על כן, שיהיו כמו... חב"ד רוצה שיהיו גם כן דוגמה לכל החילונים. אני משתמש במילה סתם שאומרים: "חסיד? חסיד אי אפשר שיהיה חסיד, השוסטער, השניידער והדברים כאלו." שגם כן סוחר יכול להיות סוחר חסיד ולחיות ולעשות את הביזנס שלו. החינוך שקיבל. זה נקרא חינוך חב"די הראשון. היום כל מנשיאי חב"ד נתן איזה דגש, איזה... על איזה עניין מיוחד. כמה העניין של תפילה באריכות, העניין של התבוננות בתפילה, התעמקות בחסידות. לא, לא, לא, זה לא עניין של שלושים שנה, מה שאנחנו שומעים. מה הרבי ביקש ממנו? לא לשכוח מה זה שליח. שליח זה דוגמה. שליח זה דוגמה. אם אתה אומר אני חסיד חב"ד, אתה לא צריך להגיד את זה בפה. רואים עליך. זה השליחות. יש חזקה ששליח עושה שליחותו, ובפרט בין המשפחה, בין הילדים, בין הקרובים, בין אלו שאנחנו יש לנו שייכות איתם, באיזה אופן, באיזה מקום שיהיה. צריכים להרגיש שאנחנו שייכים להם. אני מאחל

1:33:03 דובר 15 לכולנו הצלחה. אני נותן לך את התודות שנתת לי לקבל את השטויות שלי. אני מקווה שקצת, קצת מה שיצא מפי זה באמת דברים שאני לא הכנתי אותם היום. בקושי הכנתי מה שביקשתי. אני מקווה שזה יחזור אלינו ונוכל לבצע את כל...

1:33:32 דובר 4 איך אמרו חז"ל? מעשה לשטויות זה לסבל. אה, אמרו, השליחות הזו חז"ל ברגע ש... זה נזכיר, קל קטן אבל לא כל כך קטן. מי שרוצה להיכנס, הרבי מחזיק לו את הדלת. מי שרוצה לצאת, הרבי מחזיק לו את הדלת. יש כאלה שצריכים לצאת ויש כאלה שצריכים להיכנס. בטבע של הדברים הרבי היה אומר תודה. במיוחד בשנים שלא מרגישים לתת תודה והודאה לכל המשתתפים בגופם, נפשם ובהקדשת הכוח ששמעת קודם. וכמו מרא דאתרא, יש הרבה מורכב, המרצים הנשגבים, כבר קורא לנו מרצה נשגב כמו כל המרצים, כבר היה צורך רב. הרבה אהבה, ובתודתי את רייךמן[?] יוליס[?] על הקולר שפושקא[?], אמרתי לו ליטי שטרנחאי[?], האחיין של הרב הבר שלמה[?]. בישראל תמסרו לצוות של המרחב תם[?] שהקדישו את הזמן ומה ששומטם חמישה ימים מתיעפותו של המדי. ויש לציין את רובי[?] שהציעה את ההתאחדות של פנחס זלצמן[?] ממועדון הגבעיר[?], ואלו שהכינו כמיטב מנהג האופן חם וקייטרינג עם הצוות שלהם. וכן את ניסן שהוביל את הצד הטכני. כל הכבוד לכל הצוות הכללי ומה שזה נקרא סגל חינוך של ישיבת הר עקיבא[?]. כן. ההוכחה שזה לא רק רשמי, גם כבר העלה את זה למעלה. יש את הרב שיכמו[?] כה רב צבי[?] על כמה חייבים לתבוע בצורה נמרצה שחלק אדיר היו תובע בחיינו. כן. גם כן כל הכבוד. אז גם כן שימו לב, אחד שמצלם ומבצע את הדברים כדי שלא יתבלבל לנו השידור. ואם יש מישהו שעוד לא הסכמתם פה, תסכימו פה לעובד בראש אגף החינוך של מקצוע של פויזנר. ועכשיו מוריי ורבותיי, אחד כרע שתי הימים הלרגעיל, השמיני מעל הטבע ועל הרגיל. אנחנו יכולים להגדיר משהו בתוך השבע, מה שאי אפשר להגדיר, מה שאי אפשר להקיף,

1:36:45 דובר 4 מה שאי אפשר לתפוס בכוח ההיגיון של מעלה. חשים חש שמונה, יש כוח של שמונה, אבל קשה להגדיר אותו. אם יתבע את עצמו בעיר הקודש ירושלים, יודעים בשם, ואני חייב כבר עשר שנים אומר את השם. אה, שמו הרב מיכאל. ורק קוראים למיכאל, אני צפיתי גם פה הרבה עוד, אבל הולך מיכאל זה מאה ואחד. מאה זה עשר, אבל צריך משהו לבטא מעל לעשר הזו, מעל הרעיון הזו, וזה הכוח של המלאך מיכאל שהוא בלב של ישראל והוא עומד לא רק על המאה, אלא מיכאל מאה ואחד. הרב מיכאל על פי כך משתיק. יש לנו ביידיש, א שטריק זה חבל. וכתוב בך הסיפור מה המעלה של חבל, שברגע שאתה נהיה בקצה לקצה, הקצה של החבל בצד הזה, זה מושך גם את הצד השני. ושמעתי גם מהרב אלעזר, הרב נתן, והמבין מבין. הוא אמר שיחשב מה קרה, מה קרה שם. יש שריפה בירושלים. קל לראות שריפה, קשה עם אימה. אם מישהו צריך, סליחה, אם אתה דורך, אז עשית כיוון אש ואתה צריך גם מים וכסף וכו' וכו'. יש פעמים, כפי ששמענו מהרב, אז זה דברים קטנים. אנחנו לא שמים לב שכשהשריפה מתפשטת הרב עזריאל[?] הציע לנו להכחיד את זה באש. לזרוק אש, רבותיי, זה נורא כבד וכל מה שהשכנים ראה. אבל יש שם את מה שיש שם תמיד צריך. אנחנו מזמין ואני רואה שהרב אלשיך כן אוהב וכותב וכותב. אם יישאר זמן, ונשתדל שיישאר זמן, בקצרה, אם יש בתוך ההרצאה שאלה או קריטי או משהו דנן, אפשר לתת לזה פתק, להגיש את זה בכתב, ואני מקווה שהוא יספיק לענות על זה. בשמחה רבה, רבותיי, פסיכולוג קליני. בבקשה, הרב יצחק אלשיך.

1:39:18 דובר 5 ברשות הרב אשכנזי, מרא דאתרא, רב, יושב ראש הכנס והרב ראש הישיבה ואלו שטרחו, ובדברי השבח, וברשות כל המרצים כאן וכל ה... הרצון לקום כמה מילים ולהציג אותם בצורה של רעיונות, אבל לדעת קצת בנושא של איך מתרגמים את הרעיונות לעיגון על דף המעשה בשטח. אז אם כן, אז רק שלב קצר ננסה לעשות את ההמלצה הזו, כאשר הדגש שלנו זה על דרכים ליצור זהות, כאשר אנו מעוניינים שהזהות שתיווצר תהיה זהות דומה שמט-- שמביאים את הערכים של אור המזרחי. אה, שיש בזה איזושהי הזדהות כלשהי. אז אם כן, אנחנו צריכים לדעת מה קורה בהתפתחות של אדם ואיך זה בכלל שהוא בוחר בזהות שלו. זאת אומרת, הזהות זה לא משהו שאנחנו יכולים רק לתת מודיע שצפירה שמישהו יקבל את הזהות לעצמו. אז אם כן, מה יגרום לבן אדם להזדהות או להבחין ערכים או להשתייך לאיזשהו צד? מה צריך לעבור עליו פנימית? והתשובה לשאלה הזו גם כן תעזור לנו להחליט מה עלינו לעשות. כאשר אם אנו מסתכלים בשטח אנו מבינים... אנו מבינים שכבר יש הרבה הצלחה במלאכה, על אף שאולי אף פעם לא ניתחנו מה אנחנו עושים. במקום זה מה שעשינו זה עשינו, עשינו בידענו וישבנו ודיברנו ונפגשנו, את הדברים שהצליחו המשכנו איתם. לעומת זאת, יש כאלו שאנחנו לא מגיעים אליהם ולא משפיעים עליהם, וככל שאנו משקיעים יותר לפעמים יש תוצאות בדיוק הפוכות ממה שאנחנו רוצים לעשות. אז אם כן, עיקר הדגש של מה שאני מציג בפניכם יהיה דגש על אלו שטרם הצלחנו איתם. זאת אומרת, בסופו של דבר בעזרת השם כן תהיה הצלחה. אבל יכול להיות רגשי, קוגניטיבי, הרגשי, יש איזשהו חוסר סיגול או חוסר הצלחה או מה שנקרא טרם הצלחה,

1:42:26 דובר 5 ונראה מה עלינו לעשות כדי להגיע גם אליהם. הדבר הראשון שכדאי לנו לחשוב עליו זה מהם גורמי השפעה על הזולת. וכאן, אה, אני ודאי לא מחדש לכם, אבל אין חיזוק חיובי יותר משמעותי ויותר משפיע מאשר קשר אישי. הקשר האישי שנוצר עם הזולת ישפיע עליו הרבה יותר מכל דבר אחר. אז אם אני ניגש לבן אדם ובאמת מקבל אותו ובאמת מתעניין בו, באמת מעריך אותו, אז יש לזה איזשהו פן של השפעה שיכול גם כן להיות איזשהו מצב חיובי. אבל מה? זה לא מספיק. הקשר האישי צריך להיות מלווה בתחושת הצלחה על ידי הזולת. זאת אומרת, זה שאני מתקשר איתו צריך להרגיש איזושהי הצלחה, מה שנקרא איזושהי תחושה פנימית של הצלחה מכל מה שאני מציב בפניו, מה שאני דורש ממנו. אם אדם מקיים מצוות עם הרגשה של הצלחה או מתחבר לאיזושהי תרבות או איזשהו סגנון התלבשות או איזושהי תפיחה, אם אין לו את התחושה הפנימית שזה נותן לו הרגשה טובה עם עצמו, אז תמיד מה שיקרה הוא יתלבט, הוא יסתכל על דעות אחרים והוא לא יעשה כלום. לדוגמה זאת, אם אני יכול לגרום, וכאן זה בא לידי ביטוי בכיתה, אם ילד יושב בכיתה ואינו לומד, אינו חש איזושהי הצלחה, אז אם זה הוא מפריע בכיתה זה סימן טוב. זה סימן שהוא חי וקיים ו... אה, מתעניין. אבל מה? לא הצלחנו להגיע אליו, לתת לו איזושהי תחושה שמה שמתרחש, מה שקורה זה משהו שנקרא הצלחה אצלו. ככל שיש ילד שאינו מצליח בטיבו, נגיד שהוא חלש או אין לו כל כך יכולת להתחרות ולהצליח ברמה של אחרים, התחושה של ההצלחה עדיין חיובית ולכן אני מדגיש את המאמצים שלו ומסתכל על המאמצים האלו כהצלחות.

1:45:06 דובר 5 המתמיד, המשקיע, הוא מצליח. הוא מצליח לשבת ולהשקיע ולשקוד בלימוד. יש בזה הצלחה. ככל שאני משדר שאני מעריך את ההצלחה של הזולת, אז יותר הוא יחוש את התחושה הזו שהנה יש משהו שקל לו יותר להזדהות איתו. עכשיו מבחינת המסרים שלנו, אחד מהעניינים העקרוניים שמפריע לתהליך של הקניית ערכים זה עניין של פתיחות לביקורת. מדובר על ביקורת עצמית ומדובר על ביקורת מהזולת. אנחנו עומדים, אה, אה, מנחילים הלכות הנהגה, מנסים לעשות את זה עם הרבה אהבה והרבה תמיכה, אבל הרבה פעמים אין פתיחות לביקורת, וככל שאין פתיחות לביקורת, אז ביקורת מהווה איזושהי תזכורת כמה אני נכשל. אם מישהו בא אליי ואומר מה הפגם שלי, מה החיסרון שלי, אז הוא כאילו מצביע על החיסרון שלי, נותן לי הרגשה רעה עם עצמי. שזה בדיוק ההפך ממה שצריך אם הוא רוצה להשפיע עליי, הוא רוצה לגייס אותי לטובת הערכים שהוא מייצג. אז הרבה פעמים אם אני לא בניתי את היכולת להכיל ביקורת, אני הולך ומבקר. אז אם כן, על אף שהביקורת זו פעולה של אהבה, כן? אפילו אמון כבר אולי. הרי אני אומר לזולת, אני מאמין בך שאתה מסוגל לראות מה שקורה לך ולתקן את זה. זה שורש של אמון בו. אפילו זה מתן תמיכה. אבל זה לא, לא יחשיב את זה ככה, אלא אם כן חינכו ילד או בת להרגיש ככה שאכן הוא מסוגל להתמודד עם הביקורת, להכיל את הביקורת, לעשות את השינוי. בלי שיש את פעולת ההכנה הרבה פעמים פעולת הביקורת זו פעולת דחייה שרק נותנת לבן אדם להצדיק את החוסר הסתגלות שלו איתי. עכשיו אני רוצה לדבר קצת על הנושא של העצמאות, של ההחלטה. אם בן אדם יאמץ לעצמו

1:47:37 דובר 5 סגנון חיים או השתייכות לקבוצה, יש איזשהו דבר מוזר, יש איזשהו תסביך. כי הרי להחליט איזושהי החלטה עצמאית, אתה מחליט את ההחלטה מול איזשהו מצב מנגד. אם כולם מסביב חושבים בכיוון מסוים, כדי להחליט החלטה עצמאית משלך יש צורך להיפרד קצת, להתנתק קצת מהסביבה כדי שידע שההחלטה הזו זו החלטה עצמאית שלו. אז הרבה פעמים מה שאנחנו רואים, איזו סטייה או איזו, אה, חוסר עמידה על ערכים, זה לא עניין של ביטוי מרד, אלא זה עניין של אם אני אחליט בעצמי, אני צריך להיות באיזו סביבה לא מלחיצה, שנותנת לי את האפשרות לעשות את ההחלטה העצמאית הזו. עכשיו, לחלק מהילדים שלנו הנושא הזה של העצמאות של ההחלטה זה יותר משמעותי, ולחלק פשוט פחות. אבל לכולם באיזשהו שלב של החיים שלהם, ואם זה לא לנו אותו דבר, יש עניין של באותו רגע שאני מחליט את ההחלטה שזה כבר אורח החיים שלי, זה הזהות שלי. עכשיו, אם ניקח ממישהו את האפשרות להיות באווירה הזו של עצמאות שהוא יכול להחליט לעצמו, אז יכול להיות שהוא יחפש מקום אחר שהוא יכול לחוש את העצמאות הזו, אבל ידע שעצמאות זה לא אפשרי. לכן הרבה פעמים אנחנו נבהלים מהעצמאות או מהניתוק ומתרגמים את זה כאילו שזה שלילה ובריחה מהערכים שלנו, כאשר זה עניין יותר של ניסוי או איזה צורך אישי פסיכולוגי של הילד. יש עניין של דברים שאנחנו עושים שמפריעים לבן אדם להכניס את הרעיונות שאנחנו רוצים למכור. יש דברים שאנחנו עושים בצורה, בצורה לא טובה. למשל, אם אנחנו באים בעליונות כלפי הזולת, אז אם כן הוא מרגיש נחות, הוא מרגיש פחות טוב, הוא מרגיש שלא מעריכים אותו. כשאדם מרגיש שלא מעריכים אותו, נכנסת בועה של התגוננות מול

1:50:39 דובר 5 העליונות הזאת וקשה לו לשתף פעולה עם משהו שמתארגן כעליונות, כי זה יאשר כמה שהוא נחות. הדבר השני זה עניין של כישלון. הכישלון של בן אדם בהתנסות בעשייה. למשל, אנחנו מעוניינים שמישהו ילמד טוב או מישהו יהיה-- יעשה פעילויות בצורה טובה ביותר, והוא לא מצליח בזה. אז אם כן, כל פעם שהוא נקרא לעשות איזו פעולה, אז מה הוא מרגיש? מרגיש שעוד הפעם מכניסים אותי למקום של כישלון. וככל שהכישלון זה עיקר הדגש, עיקר האשמה שיש לו, הוא המחשבה של הלב, זה יקשה לו, זה יוריד לו את הדימוי העצמי ויפריע לתהליך של ההכשרה. אם אנחנו כופים על מישהו שבתהליך של התבגרות מרגיש שהנה אני מחליט בעצמי, אני חייב להכריע, ואנחנו כופים עליו, אז אם כן אנחנו עובדים בניגוד לצורך פנימי שלו להחליט ולהכריע בצורה עצמאית. יש עוד מצב מעניין, שאם אנחנו מציגים לפני הילד דמויות של צדיקים, של אלו שמאוד הצליחו לעמוד מול מצבים שונים, עם תחושה מאיתנו שהם יזדהו עם הדמויות האלו, אז יש לפעמים הכרה שהתלמיד יכול להגיד: הנה, הדמות הזו יש לה כוח שאין לי. אני אף פעם לא אגיע למקום הזה, ואם זו הדמות שמציגים בפניי, אז אם כן אני מוותר מראש. אם כן אני מתייאש מראש, כי אף פעם אני לא אגיע לדמות הזו. אם אנחנו מעוניינים באיזושהי הזדהות עם הדמות המוצלחת, מקום המפגש של הילד עם הדמות הזו זה המקום שהוא מתלבט, המקום שהיה קשה לו, כי עם זה הילד יכול להתחבר. גם לי קשה, גם אני מתלבט. ובלי השורה התחתונה שבסופו של דבר הוא הצליח, זה מלחיץ. והילד לא יזדהה כי הבטן בהזדהות שלו עם אותה דמות. אז לכן

1:53:13 דובר 5 הרבה פעמים אנחנו שומעים להציג את הדמות שלנו, להציג את הצדיק. אם עם זה הילד יוכל להתחבר, יש ילדים שדווקא לא יתאימו לדמויות אלו, יהיה קשה להם, ולכן חשוב מאוד התהליך לקראת ההצלחה הסופית ולא דווקא ההצלחה הסופית. יש להדגיש יותר על אסור. האסור הזה זה לא בא בפנים עם איזושהי הזדהות שילד מתעניין, הרבה פעמים אסור גדול על הילד וקשה לו איתו. ואם אנחנו נשלול אותו על בסיס האי-אמיתה שלו, זה גם כן כמובן הביקורת לא במקום. אבל כל פעם שיש ביקורת, ועל זה דיברנו כבר, עם האיזון הזה של ביקורת המעשים והבנת הבן אדם, האדם שחוטא ודאי שנבקר אותו, ודאי שנצטרך להדריך אותו ולהכין אותו לגבי מה נכון לעשות ומה צודק. לעומת זאת, ראוי שאני אמתן ואאזן את הביקורת הזו על המעשים שלו, מקבלת הזולת, מהעניין של האהבה שיש לי כלפיו. יש שני מסלולים מקבילים. אתה, אתה-- ההתנהגות לא בסדר, אני אוהב אותך. וממילא הקטע השני, שהוא אני אוהב אותך יחד עם הביקורת על העשייה השלילית, אז אם כן אין לו מה לחפש אצלנו. אנחנו כאילו ניתקנו קשר איתו והוא ינתק קשר איתנו. הרבה פעמים יש איזשהו גירוי מצד ילד שהוא דווקא יעשה משהו שלילי כדי שנדחה אותו, ואז הוא מצדיק את כל העשייה השלילית שלו על בסיס זה שדחינו אותו, על אף שהוא גרם לזה. אנחנו רואים את זה בהתנהגות חוצפנית. המתחצף בא לגרום לנו לדחות אותו כדי שהוא לא צריך להיות נאמן כלפיי. זה משפר אותו, זה משפר את המצפון שלו, כי הרי אנחנו דחינו אותו. אז לראות את החוצפה כפעולה של אי-מרדות או אי-בסדר זה נכון, אבל עיקר החוצפה זה

1:55:32 דובר 5 חיפוש מרחב. קשה לי עם מה שאתה דורש ממני. אז אם כן אני אעשה איזושהי פעולה שמשפרת את המצפון שלי ומקלה עליי. אני אתחצף, אתה תדחה אותי ואז כבר אין, אין, אין, אין לי צורך של לויאליות כלפיך. כן, כי הרי אתה דחית אותי ואז המצפון נקי, ושחררנו אותו מהדילמה הזו שהרי עד אותו רגע התלונן כלפיי. כלומר, מצד אחד אני רוצה לעשות את הדבר השלילי, ומצד שני אני רוצה להיות נאמן למחנכים שלי, להורים שלי. אבל מיד שהוא מבצע פעולה שגורמת לאיזושהי בחירה, פתרנו לו את הדילמה ועשינו את המלאכה בשבילו והקלנו עליו להשתחרר מהנאמנות והערכים שלו. שנדע שפעולת שכנוע זו הפעולה הגרועה ביותר כדי לעזור למישהו לשנות עמדות. כן, הגרועה ביותר. אם אני בא לשכנע מישהו, אני כאילו אומר לו: הדעה שלך כל כך מובנת לי שאני מרגיש את הצורך להשקיע ולגרום לך לשנות עמדה. הדעה שלו צריכה להיות לא מובנת. ואם זה כבר מובן, אז הוא אומר: אז מה? הרי זה שמשכנע אותי גם מבין את העמדה שלי, סימן שיש בזה איזושהי אמת. במקום שכנוע אנחנו צריכים להשתמש בכלי של תהייה. איך הגעת למסקנה הזאת? ולתת לו, תוך כדי ההסבר שלו לאן שהוא הגיע, לראות מה חסר ומה פגמים ומה חסרונות בעמדה שלו. התהייה שלו זה הכלי העיקרי לשנות עמדות מאשר פעולה של שכנוע. עכשיו יש בעיה שהילד החריג או הילד היוצא דופן לא מוצא את מקומו. זה שלא מצליח בלימודים, זה שלא מצליח במעשים טובים ובמידות טובות וביהודי ישנות. איפה מקומו? ואם אנחנו נתייחס רק ברמה קבוצתית בהתייחסות שלנו לתלמידים, לילדים, אז מן הסתם שנפסיד חלק מהתלמידים. והם ילכו למקום אחר לחפש מה? לחפש את ההצלחות

1:58:13 דובר 5 שלהם, לחפש את ההשתייכות שלהם, כי הם ראו שכאן לא מקום להם. ויכול להיות שעלינו לפתח או לעשות את זה כבר מיומנות ומומחיות בלקרב את התלמיד. לקרב את זה שהדברים הסטנדרטיים שאנחנו עושים מבחינת הערכים שאנחנו מרגישים אותם לא מדברים אליהם משום מה. זה לא כאילו שזה לא ראוי שזה ידבר אליהם, אבל למעשה, הלכה למעשה בשטח זה לא מדבר אליהם. ואם כן, מה עליי לעשות כמחנך? אז אני יכול לעשות more of the same, אותו דבר עוד פעם ועוד פעם. אבל יכול להיות אם אני עושה את זה כבר לא הצלחתי ואני ממשיך לעשות אותם דברים, אני אגיע למסקנה, הוא יגיע למסקנה שאין לו מה שהוא מחפש אצלי. אז היצירתיות שנדרשת מבחינת החיבור שלנו למי שטרם מזדהה עם הערכים שלנו זה השקעה מעניינת ומיוחדת שראוי לחשוב על זה כאשר השורה התחתונה: מתי נגיע אליו? איך, איך אנחנו נדע שהגענו אליו? שני דברים. שני דברים שילוו אותנו לכל הדרך. אחד מהם: האם יצרתי קשר איתו? האם יש איזשהו, איתו איזשהו קשר? זה אתם כבר יודעים ואני לא בא לחדש לכם משהו בזה. הדבר השני זה עניין של הצלחה. האם בחוויה המשותפת שהייתה לי איתו הוא חש איזושהי הצלחה בעצמו? הוא חש איזושהי הרגשה שהוא טוב, שהוא בסדר, שהוא מצליח? במידה שכן, אז ההזדמנות יכולה להתפתח. במידה והוא מרגיש, על זה שאני מדבר איתו, אני הולך לאבד אותו. הוא מרגיש שהוא קטן, מרגיש לא שווה, מרגיש שהערכים שלו הם שונים, זה יכול להיות שנייה לאבד אותו. האדם שנכנע או שיש לו תחושה של פגיעה, אז זה אדם ששחררנו אותו לכל מיני מערכות אחרות, לכל מיני מקומות אחרים שיחפש שמה. מה הוא

2:00:32 דובר 5 מחפש? מישהו שיתאים לו, כי זה הרי טבע האדם שמחפש מי שיתאים, שיש הבדל, שיש עיוות. עכשיו הרבה פעמים יש עניין שאנחנו כועסים כהורים או כמחנכים, וכמובן כמחנכים אנחנו כועסים רק על בסיס ענייני, כן? כדי לחנך. אבל הרבה פעמים יש איזושהי תחושה פנימית. הוא ילד שלא מאמין ב-- לא מאמין בחינוך, לא מאמין בערכים, ומשדרים כלפיו כעס. עכשיו הכעס הזה זה מה שנקרא השלכה. זה כעס שלנו על עצמנו. הרי קשה לנו להגיד לעצמנו, "אני כועס על עצמי." יש כאלו שמסוגלים להגיד את זה. אז מה אנחנו עושים במקום זה? אנחנו כועסים על הזולת ורוב הכעס זה ככה. זה לא אשמת הזולת שאני כועס או מה שהוא עשה שמכעיס אותי או שהוא גרם לכעס שלי. הכעס בא ממני, כי אני לא יכול להתמודד עם זה בעצמי. זאת אומרת, זה הכישלון שלי. אני נכשלתי. אני כועס על עצמי ומשליך את הכעס על הזולת בגלל שזה כואב מדי שאני אקבל את זה על עצמי. ואז זה בא לידי ביטוי בצורת פגיעה ו... אה, ודחייה של מישהו שאני כועס עליו. זה נוטה לאיזשהו ניתוק. אז אם כן, כל הנושא של כעס, שזה בעצם לא פעולה חינוכית, זה פעולה של שחרור המצב הפנימי שלי, כן? שבסופו של דבר יש לזה תוצאות של מיטוב, תוצאות מאוד שליליות, כן? ה-- היכולת שלי לדעת שתוך תוכי אני מוגבל ותוך תוכי אני לא הגעתי למימדים המדהימים להצלחה כלפי הזולת, זה אם אני יכול לקחת את זה ולעשות איזשהו מבנה ולדעת איך לה-- קבלת החלטה חדשה כלפי הזולת ואיך להתייחס אליו, איך לתת לו את ההרגשה הזו של הצלחה, אז יכול להיות שאני אשחרר את עצמי מ-- התסכול,

2:02:54 דובר 5 הביטוי-- ביטויים, תסכול, תסכול קטן שגורמים לו להרגיש, אה, לא טוב. עכשיו, יש לי עוד כמה דברים להגיד כאשר... יש דבר מעניין מאוד. כ-- כל, כל סטייה, כל, אה, י-יציאה מעל כללים, כל שלא לפי הנורמה או התרבות שילד י-- לא-- עובד, אה, וחי בו, יש בזה איזשהו שדר נלעד. ואם יש לנו כוח הקשבה, אם אנחנו יודעים להקשיב, יש שני דברים שאנחנו צריכים להקשיב אליהם. קודם כול לדיבורים. אם אנחנו מדברים על הילד, שואלים אותו מה קרה איתו, זה טוב, זה אנחנו יודעים לעשות. אבל יש עניין של הקשבה למעשים של הילד. כשילד בתוך קהילה, בתוך איזשהו, אה, מיקום שיש תרבות מסוימת, מתנהג בצורה אחרת, זה להגיד לנו משהו. הוא עושה את זה בצורה מכוונת, שנדע שהוא עושה את זה כדי שנבין אחד משני דברים: הדבר הראשון האפשרי, וזה תמיד אחד משני דברים אלו. זה לא דבר אחר. הדבר הראשון זה בקשת עזרה. הוא אומר: אני יודע מה הציפיות שלכם ממני, ואני רואה שקשה לי לעמוד בציפיות האלו. ככל שאני מנסה לעמוד בציפיות האלו, אני מקריב משהו אחר שזה חשוב לי, או אני מקריב חברים, או אני מקריב את הרצונות שלי או את הצרכים שלי. יש לי איזושהי הקרבה שזה גדולה עליי. אז אם כן, הוא אומר: עזרו לי. איך הוא אומר את זה? בזה שהוא אומר, בזה שהוא נכשל. בזה שהוא עומד בדרישה שלנו ואומר: אתם המחנכים. אני עולה מפכם או מרוב ואני אומר לכם: תראו, לא הצלחתי ואני לא יודע איך להצליח. אני צריך את ההיערכות שלכם כדי להצליח. זה שדר אחד. השדר השני שיכול להיות, שאם זה לא השדר של בקשת עזרה, ועוד מעט

2:05:14 דובר 5 נדע איך לזהות מה זה, כשאדם עושה, כשילד עושה תגובה שלילית או מנוגדת לכלל שהוא חי בו. זה שלט של איתות מצוקה. הילד, האדם אומר: יש לי איזושהי מצוקה פנימית, וביחס שלך אליי אתה לא שם לב למצוקה הפנימית שלי. ואם אתם לא תשימו לב לזה, אני אהיה בכעס רב עליכם. אני מודיע לכם בצורה של התנהגות, כי קשה לי לנסח את זה במילים, שיש איזושהי מצוקה פנימית. תשימו לב! עכשיו, הרבה פעמים אנחנו כן מנסים לשים לב. אנחנו כן מצליחים לשים לב למצוקה הפנימית, ומה אנחנו עושים? אנחנו עושים טוב כל עולמו. מנסים לעזור לו לצאת מהמצוקה, וזו טעות, כי זו תגובה מוגזמת מדי. כשמישהו במצוקה, המצוקה משרתת אותו כשמיכת ביטחון. זה נותן לו איזושהי זהות. זו הזהות שלו, המסכן. ועל בסיס הזהות הזו הוא מקבל ויתורים, התחשבות, וכולם מרחמים עליו. כן. אז אם כן, לוותר על הזהות הזו של מסכנות הוא לא מסוגל לעשות, כי הוא מאבד יותר מדי, גם רווחים וגם לא יודע, אולי דאז'ע הוא יכול לשרוד במקום אחר. עכשיו, כשילד משדר לנו בקשת עזרה, רק תראה לי איך אני מסוגל להתמודד עם מה שאתם דורשים וגם כן לספק את הצרכים שלי או לוותר על הצרכים שלי. אז אם כן, בקשת עזרה, המרשם זה לעזור לילד, לתת לו את העזרה הזו, לתת לו את העצה, להכווין אותו לכיוון הנכון. לעומת זאת, כשילד נותן מצוקה, הדבר הראשון זה לא עניין של לעזור לו. הדבר הראשון זה להתחבר למצוקה שלו. וכאן יש איזושהי משימה של שינוי תפיסה. העבודה שלנו כמתן עזרה זו עבודה של לש-- לעזור לו להשתכנע שהוא מסוגל לשרוד אפילו בלי המצוקה הזו, שהוא יכול

2:07:53 דובר 5 לוותר על המצוקה הזו. רק אז אפשר להציע לו פתרונות. ואין מידע שכל כך הוא מחזיק במצוקה שלו, כי כל פעם שנציע עזרה למישהו שבמצוקה, מה הוא יעשה? וכאן זה... נראה את זה בשקף. הוא יגיד לי כן, כן לעצה הטובה שהצעתי לו, ומה הוא יעשה? לא, לא, הוא לא יעשה כלום. הוא יגיד: כן, רעיון טוב, אני אנסה את זה. מה רואים אחרי כך? הוא לא עשה כלום. למה? זה מה שנקרא אגרסיביות פסיבית. כן. הוא בצורה פרונטלית אומר לנו: כן, אני משתף איתכם פעולה, אבל בסופו של דבר הוא לא יעז לשתף איתנו פעולה ולוותר על המצוקה שלו. ולכן בשטח הוא לא עושה כלום. אז תמיד כשיש איזושהי פנייה אני אניח הנחת יסוד ראשונית שמה? שזו בקשת עזרה, ואני אציע עזרה. ובעקבות ההשלכות והתוצאות של, של הצעת העזרה שלי אני אראה אם זו מצוקה או לא. אם אכן היה לו באמת את הרעיון והלך עם זה וניסה והשקיע והצליח, אז כן, קלעתי. זה באמת היה הדבר הנכון. הוא ביקש עזרה. לעומת זאת, אם הוא בכלל לא התאמץ, אמר שיתאמץ ולא התאמץ, אז אני יודע שזה לא עניין שהוא זקוק לאיזשהו רעיון טוב יותר והוא יבוא אליי ואני אצטרך להיות יצירתי ולתת עוד רעיון. אלא מה? יש משהו עמוק יותר שהוא מחזיק בזה. זו המצוקה הפנימית שלו. עכשיו, לאלו שלא מגיע לשינוי התפיסה של המזככות שלהם להחזיק במצוקה שלהם אנחנו מפסידים אותם, מוותרים עליהם, כי בסופו של דבר הם אומרים: אנחנו לא הכתובת. הרי, הרי נתנו לנו צ'אנס. הם הבהירו לנו בצורה ברורה והדגישו שלי שלהם כמה הם במצוקה, ומה עשינו? הצענו להם עזרה, שזה היה המרשם הלא נכון.

2:10:10 דובר 5 שנתן להם. אז לכן ברור שאנחנו לא הכתובת שהם יכולים לגשת הנה כדי להיעזר. אני רק אגיד עוד כמה מילים ואז אסיים. וזה עניין ש-- מותר למסגרת להגן על עצמה. גבולות זה דרך לשמר איכותיות. ויתור על גבולות זה פגיעה בזולת. זה כאילו שאני אומר: אתה לא מסוגל, אתה חושב שאתה לא מסוגל לעמוד בזה? אני מזכיר לך, אתה לא מסוגל לעמוד בזה, אז לכן אני מוותר לך. כאילו זה חוסר הערכה כלפי הזולת. לעומת זאת, הקצבת גבולות ועזרה להם להצליח בגבולות זה עניין של איכותיות. האמא שמציבה גבולות, שילד לא יעבור את הכביש בלי להסתכל. אז אם כן, הצבת הגבולות האלו זה שדר של איכותיות, של אהבה, איכותיות. אז לכן הרכב בין צורכי הילדים של מערכות יציבו גבולות. אין בעיה בזה. הגבולות האלו הם חיוביים ומשפרים איכותיות. המתבגר שמגיע למקום שיש גבולות, צועד בצד שני של הגבולות כדי להראות שהוא זה שמחליט לעצמו. אז לכן הגבול משרת את המתבגר בזה שקיים איזשהו מקום שהוא יכול להוכיח: אני מסוגל לעבור את הגבול. אף אחד לא יעצור אותי. אם אני בעקבות האי-עמידה שלו בגבולות מרחיב את הגבולות, אני עושה טעות גדולה, כי אז הוא צריך ללכת הרבה יותר רחוק כדי לעבור את הגבול, כדי להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להחליט על עצמו. אז לכן הגבולות טוב למערכות. יש בזה, אבל כמובן ה... המתעקש בעמידה בגבולות. אנחנו צריכים להסתכל על זה בעיניים של בקשת עזרה או מצוקה או התנסות בשעת התבגרות, שיש איזשהו צורך לילד לדעת להוכיח לעצמו שהרי הוא עכשיו מתבגר והרי הוא יכול להחליט לעצמו, וזה זמן טוב, תקופה טובה בחיים גם כן בשבילו להחליט על, על

2:12:31 דובר 5 הצעדים שלו בהמשך. עוד נקודה אחת חשובה לנקודתי זה עניין של הקניית ערכים. אם אנחנו מעוניינים להקנות למישהו ערכים, וזה מתחבר למה שאמרת מקודם, אנחנו צריכים-- צריך להתחבר אליו ברגע של התלבטות ושל דילמה. אם אני מציג בפניו כזה רב קדוש כמו, כמו אתה צריך להיות, אז אני מציב בפניו לפעמים משימה בלתי אפשרית, אתגר מדי קשה בשבילו. לעומת זאת, אם אני מתחבר לקושי שלו, כמה הוא מתלבט בפנים, כמה זה קשה לו להחליט ועומד שמה במקום הזה איתו, אז בסופו של דבר הוא ימשוך את הכוח מעצמו להכריע, להחליט ולפתור את הבעיה בעצמו. אם אני מציע לו פתרון, אני לא עושה לו טובה. אני מפריע להליך הפנימי שלו שהוא ימצא את הפתרון לעצמו. אז לכן, בעת התלבטות זה מקום טוב שאני אהיה איתו בשדר של הייעוץ ולא בשדר של פתרון בעיה. הרי יש לנו הרבה פתרונות להציע, אבל זה לא תרומה חינוכית. זה תרומה, אה, פינוקית, תמיכתית שמפריעה לתהליך הפנימי של-- לתהליך של, של ההחלטה עצמו. אני רק, אני מילה אחרונה. הרבה פעמים במשימות שאנו מציגים, וזה קל לנו להגיד על זה, אבל מציגים איזושהי משימה של הקרבה אישית ואני רואה את זה כ-- יש ערך גבוה ב-- אה, ברשימה של הערכים. הקרבה עצמית, יש בזה טוב, אבל לא על חשבון, לא על חשבון הצרכים האישיים של הבן אדם, הבסיסיים של הבן אדם. אם אני דורש הקרבה עצמית ואני לא שם לב שיש איזשהו צורך אישי, פנימי של העזרה של הבן אדם באותו רגע ואני מתעלם מזה, אז ההקרבה העצמית פשוט לא תיתפס. אם לעומת זאת אני משקיע בצורך האישי, הרגשי, הפנימי של הבן אדם,

2:14:51 דובר 5 אז אני דורש ממנו את ההקרבה האישית. זה יעלה, כי אדם כדי להקריב צריך להרגיש מספיק טוב עם עצמו. צריך דימוי עצמי חיובי כדי שהוא יוכל לוותר, כדי שהוא יכול לעשות פעולה של, אה, של ויתור. אוקיי, אני רק אסכם מה שאמרנו, שאין-- במהלך חינוכי כדי לתרום לבגרות, אה, ולעיצוב זהות. אז יש תנאים ויש... לתחילת את הדרישות של נתינת הרגשה של קשר אישי, בניית הצלחות. בצד השלילי יש התנגדויות של דרישות גבוהות מדי, של, אה, ביקורת לא בזמן ולא באיכות הנכונה, דחייה וביצועים ש-- ושיפוע דברים שאנחנו מאיטים את התהליך של ההקרבה. בנושא של קבלת השונה, אז זה דורש איזשהו סי-- צרכים אחרים שלא שווה לכולם וזה דורש איזושהי יצירתיות. מבחינת הבעת כעס, אנחנו יודעים שזה רק כואב לנתח ושנכיר בעצמנו למה אנחנו כועסים, כי הרי לפעמים זה משתקף על הכישרון שלנו. ובעיקרון כשיש תגובה של סטייה זה מצביע על או בקשת עזרה או איתות מצוקה. הדרך שאנחנו יודעים מה ההבדל אם זה עזרה שיהיה לבקש או זה להודיע לנו על מצוקה שאנחנו לא מוכנים בכלל לוותר על המצוקה הזו. אנחנו יודעים על בסיס ההיענות שלנו לעזרה שאנחנו מציעים ובסופו של דבר אנחנו אומרים הצבת גבולות זה שדר של נכונות. הקניית ערכים זה חיבור לדילמות שקיימות בתוך הבן אדם. ההקרבה העצמית באה רק על בסיס זה שסיפקתי קודם כל את הצרכים האישיים והרגשיים של הבן אדם ואז היא יכולה להיות קרובה גם לביקורת וגם לעניין של הקרבה עצמית. אני מקווה שהדברים האלו יגרו קצת חשיבה, שיהיו גם הזדמנויות אחרות לעבד את הדברים בצורה מתאימה ביותר. תודה רבה.

2:17:41 דובר 6 "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל". אם בדרך כלל צריכים לייצר גבולות לעמים אלו שהם עמומים, שהאור שלהם לא כל כך נתלהב, אז שמענו שצריכים להציב גבולות למספר, מלשון השמיים, לספיר, להאיר לאלו שבני ישראל, לקטנים, שתהיה להם אורה ושמחה. יישר כוח, הרב מיכאל שטרית. אני חושב, בטוח ש... אני לא זוכר בדיוק, כי נדמה לי על הפסוק "עץ חיים היא למחזיקים בה". בכל אופן, זה המדרש אומר משל לרב החובל שזרק חבל למישהו שהוא בים. אומר: כל זמן שאתה תחזיק בחבל אתה מובטח. אני מקווה שהחבל שנתנו לנו, שנחזיק אותה, "עץ חיים היא למחזיקים בה". והודעה: מי שרוצה קלטות, יש אפשרות להשיג קלטות של זה, של השיחה או של שיחות קודמות שהיו בענייני חינוך. אנחנו נשמע את המשפיע הרב חיים אשכנזי, ומכיוון שאנחנו גוזרים שאלות, אומרים החכמים: למה זכה הלולב שיברכו עליו? שהאתרוג הוא קומפלקס שלו. הכרע, ההדס יש לו והלולב יש לו, אבל האתרוג הוא חשוב יותר מבחינת היכולת שלו. אומרים החכמים: מכיוון שהלולב לוקח איתו מימינו ומשמאלו גם את ההדס, גם את הערבה, הוא זוכה לברכה. אומרים החכמים: לולב לגמרי זה חיים. אנחנו רוצים חיים, צריך לקחת את הלולב ולקרב אחד מימין ואחד משמאל. ובכוונה מקפידים שלא רק יהיה ימין ושמאל, שהערבה גם כן תהיה משני הצדדים. נשמע דברי תורה לימי ברכה מהרב חיים אשכנזי, בבקשה.

2:20:08 דובר 7 שבוע טוב. שלום רב, עשר בתמוז, לרבי מביאר התחלתם. מביא הרבי בספרי קודש שזה מחצית תמוז. אם כבר הרבי מביא את זה, אז זה כבר חלק מהבנת חסידי חב"ד, שזה בעצם הזמן, תמוז ומחצית תמוז, שאתם תיחתמו בחיים טובים ושלום, ואותם, אה, לראות, לזכות לראות את הרבי מלך המשיח בעת הגאולה ממש.

2:20:42 דובר 8 אמן.

2:20:45 דובר 7 מגיע אליי לדבר על נושא מאוד, מאוד, אה, חשוב, אולי אפילו מאוד, מאוד לא מספיק. אחד הנושאים המרכזיים והעיקריים היום בדברים מאוד מתוקנים. אבל אני צריך לקצר כי יש לי קבלת פנים לרב לוין. אני רוצה להתביית על הרב ולנסות לשמוע אותו. אני מתנצל מראש. בקשר למה שביקשו ממני לדבר, זה אודות אחדות משיח ואחדות בעם ישראל. אנחנו הרי באים עכשיו מימי חנוכה. חנוכה זה מלשון חינוך, כל אחד יודע, שזה מבואר רבות בשיחות של הרבי. ישנה שאלה, זו שאלה ידועה: מדוע היה צריך את כל הנס הזה של פך השמן? טומאה הותרה בציבור. הקדוש ברוך הוא הרי לא עושה נס בחינם. אם מצד עצמו היה אפשר להשתמש בשמן טמא, אז מדוע היה צורך בנס הזה? כמה וכמה תירוצים נאמרו. אחד התירוצים המעניינים ביותר, או על כל פנים לענייננו: מתי נאמר הדין הזה, שטומאה הותרה בציבור? זה בהמשך החינוך. זאת אומרת, בית המקדש מתפקד, רק קרה איזה פנצ'ר, שהגמרא מתארת מת מצווה, ואז כל הקהל נטמא, ולכן קרתה בעיה של טומאה. אז לא מתחשבים בטומאה ומקריבים קרבן תמיד. אבל התחלת חינוך, כשמתחילים לחנך, כאן אז אי אפשר לחנך עם שמן טמא. הדין הזה של טומאה הותרה בציבור הוא רק בהמשך של החינוך, אבל לא בהתחלה. לכן כאן היה צריך דווקא שמן טהור. השמן הטהור הזה זה לא סתם שמן טהור, אלא הגמרא מספרת שזה היה פך שמן חתום בחותמו של כהן גדול, שהרבי מדגיש ומדייק בזה. לשמן היה צריך דווקא כהן גדול שיחתום על זה. וזה לא היה מתאפשר. פקידים של כהן גדול

2:23:16 דובר 7 לחתום על פכים. אז מכאן רואים, אומר הרבי, שהחינוך זה צריך להיות חינוך כזה שהוא בא מהכהן גדול. מי זה הכהן גדול? אומר הרבי. נכתב שם. מי זה הכהן גדול הזה? זה האדם שיושב כל הזמן בירושלים. זאת אומרת, הוא מוצא כל הזמן לשיר תהילה ולשאוב נוסח מלכתו. וזה הכהן גדול. והוא זה שנותן לנו פך שמן לעורר את השמן, את ה... את הלויה לשמו של ברוך הבא לעולם. זה העניין של רבי בכלל בקצרה. כפי שחסידות בכלל מראה, הקדוש ברוך הוא זה לא דבר שנזקקים לו לעיתים מזומנות. זה לא כמו איזה בעל מקצוע שנזכרים בו כשיש ברז שמורח, או חס וחלילה רופא שיניים שזוכרים בו כשיש כאב שיניים. אז שואלים את השכן: אולי אתה מכיר איזה רופא שיניים טוב באזור, שזה מהר. הקדוש ברוך הוא זה דבר שהוא איתנו עשרים וארבע שעות ביום כל ימי חיינו. זה בעצם הייתה מלחמת היוונים, שרצו לנתק את הקדוש ברוך הוא מהתורה. תעשה מה שאתה מבין, כל הדברים הטובים והנפלאים. הם לא דרשו שיעשו דברים לא טובים. היוונים עשו דברים טובים, אבל בלי להתקשר אליו בכלל. בזכות זה יצאו החשמונאים למלחמה. אצל יהודים הכל קשור בקדושה. תורת החסידות חידשה שכדי להתקשר עם הקדוש ברוך הוא צריך רבי וצריך את הכלים שלו, ורק דרכו אפשר להתקשר עם הקדוש ברוך הוא. לכן רבי זה עשרים וארבע שעות ביום. שוב, לא מתי שיש לך איזו בעיה אתה נזכר ברבי, אלא רבי זה עשרים וארבע שעות ביום. וממילא רבי זה עשרים וארבע שעות ביום. בכל דור ודור מעשה הנס בשיעור טוב. אבל מה הרבי רוצה מאיתנו בדורנו? אפילו בדור עצמו, בכל מיני תקופות. מה רוצה

2:25:49 דובר 7 הרבי עכשיו? מה רוצה הרבי מחר? מה אומר הרבי מחרתיים? מה הרבי רצה? בחג? מה הרבי רוצה מאיתנו בחנוכה? מה הרבי רוצה מאיתנו בפסח? אנחנו לא יכולים בפסח לחלק סוכות ובפורים לתקוע בשופר, על אף שישנם מבצעים כאלה מהרבי, שיש לו צורך לחלק סוכות ורוצה לתקוע בשופר ורוצה לחלק מצה. אבל כמובן כל דבר בזמנו. יש דבר שזמנו הוא כל הזמן, אומר הרבי. מה זה הדבר שזמנו הוא כל הזמן? המבצע הכי עיקרי, לקבל את המשיח, להביא את המשיח, להביא לרבי עכשיו משיח. זה המבצע שקיים כל הזמן. הוא קיים כל הזמן, לא רק מבחינת הזמן, שפשוט אתה יכול עשרים וארבע שעות להשפיע ולדבר בנושא של משיח. שאר המבצעים, אפילו מבצע תפילין, אתה יכול להניח את התפילין בשעות היום ולא בשעות הלילה. אתה יכול לדבר איתו בלילה על תפילין, אבל אם תדבר בלילה תפילין, מה שיהיה מחר דווקא יהיה קשה לזכור את זה, כי אתה מדבר עם אחד שהוא עייף. מבצע משיח, הנושא של משיח, זה נושא של עשרים וארבע שעות ביום. אבל זה לא רק מבחינת הזמן, אלא כי, אומר הרבי, זה המבצע הכי עיקרי, כי הסתיימו כבר כל ה-- כל הקיצים, או הסתיימה העבודה. זאת אומרת, במילים פשוטות, עכשיו העבודה היא עבודה אחת ויחידה על המשיח, שכיבושו המבצעים תלו בזמנו של הרבי על ידי מבצע של חינוך. מתי שהגביר ששייך היה של חינוך וכן הלאה והלאה. הלאה, והכול, אומר הרבי, במילים של הרבי, הכול חדור עם הנקודה הזו של "להביא לרבי עכשיו משיח". ודין הנושא הזה של רבי עכשיו, "להביא לרבי עכשיו משיח", זה הביטוי של הרבי לגדולים. ידינו מה זה? חס וחלילה בשום דבר אחר. אף חטובה

2:28:01 דובר 7 לפגוע חס וחלילה בנושא הזה של הכיבוש של הרבי, של כל זה הסמיון הזה בכלל, הנושא הזה של שלוחים. דברים כאלה הכי קרוב לרבי מכול. לסיכום, אמר הרבי בשיחה של חיי שרה, שעכשיו התפקיד של כל השלוחים שלו, התפקיד של כל דור חסידי חב"ד, שהוא שליח של הרבי, משנה למאמר, וכמה וכמה יש להם דיון. יש כאלה שהם שלוחים, הפרנסה שלהם והשליחות גם דרך השליחות שלהם. יש כאלה שהפרנסה שלהם זה ממקצועים, אבל הם שלוחים בשאר הזמנים בימות השנה. על כל פנים, לא מהשליח הזה החסיד השליט שלו. בין כל אחד ואחד מחסידי חב"ד הוא שליח של הרבי. אז אותי הרבי מה השליח? הרבי המשלח. אותי הרבי לא מזכיר שם ולא התיישר אליו. כי רגיל וכדומה. הרבי בכבודו ובעצמו הודיע את זה ברבים, והוסיף כמה וכמה דברים. והשיחה הזו חתומה וחישוש הקינגות. הרבי חותם על השיחה, והרבי הגיה אותה ופרסם אותה וציווה לפרסם אותה. שמה, שמה השליחות כיום? השליחות כיום זה לפרסם את העניין שלו של הרבי. אבל כאן צריך להדגיש נקודה מאוד חשובה בכלל בנושא של חינוך חסידי. כפי שהסברתי קודם, שצריך להבחין בחסידות שהקדוש ברוך הוא זה לא בזמנים מסוימים, ולכן גם הרבי זה לא בזמנים מסוימים. זה עשרים וארבע שעות ביום, כל החיים. לעומת זאת, זה ההבדל בין חינוך חסידי לחינוך יהודי בכלל. אך לישך סידס בחינוך החסידי. חינוך יהודי זה בעצם לעשות וי. אמרת מודה אני, עשית וי לעצמך. אמרת לי קטל, נטלת ידיים, עושה שוב. לקחת, לבשת ציצית, שוב עושה וי. וכך אתה עולה במשך היום, טיהרתי כמה שאתה מספיק במשך היום. אבל סך הכול, מה קנה במשך המצוות? יש לך דף שאומר שטיהרת מספר פעמים

2:30:21 דובר 7 ביום היום. אח שרוט יש לו סיפור על אחד מהרבנים גדולי היחסים, שהוא התקבל לרב בעיר מסוימת ולא נתנו לו שם כבוד. הוא רק התפלל לרבינו הרש"ב. הוא התלונן לרבינו שלא נותנים לו כבוד, והרי יש לו לרבינו תעסוקה שלו. יש לך תעסוקה גדולה עולם שיש לו הרבה מה לכתוב שלו. רבינו ענה לו: אבל לבד משה חיים הבעל שם טוב לא תיקחו. אז הוא אומר לו, מה כתוב בשמואל דברים ח? בפרק הבעל שם טוב לא תיקחו. אז הם לא מבינים מה זה הביאס. שם ביס זה איזה מין קטע חלטורני. הם מסתכלים עליך, הם לא רואים עליך את זה. לכן, לכן לא, הם לא יגידו לך כבוד. אתה מבין? חסידות באה בחידוש שקיום מצווה זה לא שאנחנו עושים עוד מצוות. אם עושים את זה עם הנפש. לא בעל עניין שקראת פירא נחיס נחיס, שאמר את זה רבי מניוול, אומר עליו שצלם הרמב"ם חיסל. עשיתם הכול על ידי מר אחד משכם. אז הרמב"ם זה לא טוב. סב של הרמב"ם זה לא טוב. אתם זה לא טוב. ופירנציס? החסידות, חסידי חדש, שהתורה והמצווה זה לקשר אותנו עם הקדוש ברוך הוא. וזה כאן שוב חוזר לנקודה של מלחמת היוונים. היוונים רצו לנתק את זה. תעשה וי. התנהגת יפה. עשית מספר משימות מסוימות של הנהגות טובות, ולכבוד תסמן לך וי בעניין. ולאחר מאה ועשרים שנה תבקש שיכניסו אותך לקבר ה-- ואת הפנקס, כל הווי שמה. שמעתי השבוע בהתלהבות, שמעתי ממישהו אחד ש-- היה אחד שהלך הביתה ואיזה שום, עלה לעולם העליון ונתנו לו לבחור: מה אתה רוצה, גן עדן או גיהינום? הוא היה אומץ קטן ונאמר זה לא עשה יותר מדי

2:32:39 דובר 7 תהום ביצוס[?], אבל אמרו לו: אתה צריך לבחור בשביל מה? אז הוא אמר: בסדר, רוצה גן עדן. אבל לפני זה למה, למה, למה לא נתנו לו? בגלל ששאלו בכניעת תהום ביצוס[?], אמר: אני לא יודע לקרוא. לא יודע לקרוא? טוב, אז אין בעיה, אנחנו נביא לך מישהו שיקרא לו את הנייר. טוב, קיבל את זה. אז הוא אומר: אתה תעשה איתך רק מה אתה רוצה. אז בוא נלך לגן עדן. נכנס לגן עדן, שם יושבים ומלמדים תלמידי חכמים, והוא לא שייך לכל זה. מסתובב שם מישהו, אמר, מצא שם חבר. הוא יצא ואמר לשומר שבדלת: אני רוצה לגשת לגיהינום, אולי שם יהיה טוב יותר. תן לי פתק שכתוב שם אותו ואני אחזור לכאן. נתן לו פתק. הוא הלך עם הפתק הזה לגיהינום. נכנס. מה, אתה רוצה להיכנס לגיהינום? בבקשה, שייכנס, אין בעיה. הוא נכנס. טוב, הוא רואה שם אור, יש חילופי שומרים, אין עניין. אוכלים, שותים וכולי. פתאום מודיעים: נגמרה ההפסקה, כולם להיכנס למנהרות החמות. הוא כאן כבר לא מוצא את עצמו, אז הוא רוצה לברוח. הוא ניגש לשער כדי לצאת. השומר, המלאך השומר שם, לא נותן לו לצאת. אז הוא מראה לו את הפתק שיש לו רשות לצאת. המלאך אומר לו: אין לי מה לקרוא. זה שאחד זה הכל בי, אז גם עומדים לו למעלה. אנחנו גם לא יודעים לקרוא. החסיד הסביר שהדברים לא כתובים על הנייר, מה שקוראים לזה םנ"ט קסב[?], מפה שעם פתק, אלא זה כתוב על לוח ליבו. כי ידוע מההידע שבעל הבית שזה היה רגיל סומ"ג אז עשינו זה כבר הוא היה על הלוח וצריך להטות על הלב. אותו הדבר

2:34:34 דובר 7 עם האלמני[?] שאומרים בסוף התפילה, הקיבליקים[?] שכל העולם מלהג לו מה. קיבליקים[?] היה תפילה ועושים לך מה אנחנו אומרים לו? ושוב, הדגישו מדוע דווקא אצלנו זה לא, הדברים האלו זה לא באמירה. הדברים האלו חדורים. את זה אנחנו חיים עשרים וארבע שעות ביום. בדרך כלל אתה אומר דברים, אתה צריך להיזכר בהם, אם עושה אותם כרגע או עוד רגע, על זמנם, אבל דברים שהם עשרים וארבע שעות ביום, אז אתה חי עשרים וארבע שעות ביום, וזה הפירוש של יהדות חסידית. על דרך דוגמה, אתה יודע, משנים לב ומאוד מעניין. הרבי נותן לילדים צדקה, הרגי... הרגילות שהוא נותן לילדים קטנים. הוא גם חינך אותם שאנחנו צריכים כבר להגיע לסדר מאורגן ביוצא כבר הבא גם לעולם, שמתי שיש משמרות לתת לילד צדקה שייתן אותה לילד הקטן. בא, משתמש בדלת, נותן לו מטבע, ייגש, ייתן אותה. במשך מאות שנים לא היה דבר הזה. עד כדי כך זה חדר, שמישהו היה ילד משפחה דתייה, ילד קטן, שנתיים, שלוש, ארבע, ישב אותו, הראה לו מטבע. איך קוראים לזה מטבע? הוא לא יודע שזה מטבע, זה כסף. הוא קורא לזה צדקה. כשהוא התבגר יותר, קיבל פתאום ספר, היה חסמלו[?], אז אה, זה כסף שאנחנו עושים בזה הון וזה כיף לו. אבל ככה, כשהוא קטן, היה קורא לזה צדקה. למה זה מיועד, זה חותם? למה? כי עד כדי כך בבית חינכו אותו והראו לו דוגמה שהמטבע הזה למה הוא מיועד? הוא מיועד לצדקה. אז הוא לא יודע משהו אחר. אותו הדבר שאנחנו מכירים בדוגמה לחיי השלום. חיי השלום, כל בית יהודי וחסידי בפרט, אז יש שם אמירה של... אז מה זה אומר, האמירה של?

2:36:41 דובר 7 סך הכול אם יש האמא נפגשת, אז היא מסיימת את השיחת טלפון כזה, סיסו[?]. כשהאבא נפגש, שנה טובה ומתוקה, כיימן[?] וכו'. זה מה שנקרא חיי השלום. אחר כך בקשר לשאר עניינים בבית: אינו, אינו זז מבית הכנסת. אינו צריך להקפיד יותר על ברכות. אינו צריך להקפיד יותר על כשרות. צריך לבדוק מזוזות, צריך לבדוק את התפילין. מתי יש אמירה כזאת? זה לא סתם פים שעושים. כשיש כזאת אמירה אז אוטומטית הילד נמשך אחרי זה. זה לא אומר שכל מקרה שנחמיה[?] הרבה יותר טוב, זה לא אומר שכל מה שאנחנו, אה, או מה שאנחנו עושים צריך אוטומטית לרצות מהילד או עם הבוס. אנחנו צריכים לעשות את האמירה. הילד ייקח מה שהוא צריך לקחת, שאנחנו נכוון אותו לקחת מה שצריך לקחת. יש אנשים שחושבים שלהיות מאמין, חי ככה או כך וכך, מאמין חי או שיהיה כך וכך, אז הילד ידע אוטומטית לחיות איזה ווי ודו ואהוב. שאיזו אמא אחת פעם דיברה איתו על נער, על הבת שלה שיש בה ירידה רוחנית. היא בת שתים עשרה או כמה. שרשם אצל רוחני[?], היא אומרת כל הטיפול היא עושה, באמצע החצי מדברת עם הרבנות. ירידה והידרדרות רוחנית. לא מה שרשם אצלי. הרי יש כל מיני חסידים שאומרים לא לעשות הפסקה מטיפול. זה הידור חסידי. לא לדבר בעצ... להגיד שילד בן שתים עשרה, ילדה בת שתים עשרה, יכול להקפיד על זה. ודאי שזה נחמד לראות כזה דבר. לא תמיד. לא תמיד זה מעלה בעיות להפשיט אותו. זה הנושא שכנראה הוזמנתי כאן לדבר עם פסיכולוג כזה. קודם כול, רק להתחיל מלבן. אנשים חושבים שכל מה שאני חי, שתכף ומיד אני חייב לראות את זה בבן.

2:38:37 דובר 7 אני שוכח שיש מרחק של עשרות שנים בינינו. גם לא כל מה שאני אוכל הבן אוכל. ולא כל מה שאני, ולא את כל מה שאני סובל בראשי, טרדות וריבויים ודאגות ועניינים, אז אני מעביר לבן, חס וחלילה. כן. אז באמת תבין שגם בעניינים הללו של טהרה וטומאה, שגם לא כל מה שיש לך בראש או בלב אתה מעביר לבן שלך, אלא הבן צריך לראות איך שאתה חי והוא לוקח את מה שאתה לוקח. על כל פנים, העניין הזה של לחיות משיח זה לא אינדיבידואלי מספיק. כמה פעמים אמרתי יחי? כמה פעמים אמרתי לילד יחי אדוננו? אין מה לומר. מה שאת אומרת הוא קריאת שמע. ואלה שאומרים שסתם, שזה סתם אמירה. גם קריאת שמע יש כאלה שזה סתם סתם אמירה. ובכל זאת שומעים קריאת שמע ושומעים את החזן אומר קריאת שמע. יש מקומות רגילים, אפילו במקום שמוכרח להפסיק את הסיפור, אומר קריאת שמע; במקומות יפה יותר אומר קריאת שמע כפי ההלכה. איי, לא כולם שומעים בבית הכנסת, ואני ראיתי הרבה פעמים אנשים שבשעה שאומרים קריאת שמע אומרים קריאת שמע, מסתכלים לכל הצדדים, אבל אחד עוד שואל כאילו סתם חציל. נכון, זה חציל, אבל חציל יש לו בעיה גדולה יותר לקדוש ברוך הוא. הבעיה היא לא הקריאת שמע. הבעיה היא החציל. אז באמת ברור שלומר יחי עוד כמה ועוד כמה זמנים המתאימים, ברור שזה מה שצריך. זה המינימום, אבל לא בסדר נשארים. צריך הבית יהיה מושלם כמו שהבית חי אלו, הבית חי ראש השנה, בית חי פסח, וכך הבית חי חנוכה והבית חי פורים. כך צריך לחיות משיח, ואי אפשר לצפות שהבית יחיה כמו שחי כל בית יהודי אחר ושהבנים יחיו משיח. אצל הרבי הנושא של משיח זה היה, זה ה-הפך

2:40:26 דובר 7 חוסן וחיזוק של כל דבר. זה השיחות של הרבי בעשרים שנה האחרונות מלאים, ומשבת לשבת, משנה לשנה, יותר ויותר, עד שזכינו לגילוי בשנת תנש"א או תשנ"ב. זה היה כל השבת, כל ההתבוננות, ושם לא סתם הרבי מדבר על נושא של משיח, כי הרבי, הרבי העמיד את הדברים כבר איך-- הדברים כבר נעשים בעולם, איך מתבצעים העניינים, איך מתקדם הדבר כבר. כך שהנושא של משיח אנחנו זכינו, אנשים לא, לא זכו לשמוע דברים יותר מזה זכינו. עכשיו בשבילנו הנושא של משיח היה יומם ולילה, ואחרי כל שבת או בהבדלה של שבת, אני זוכר היו מכבים את המש"ט שלום אחרי שבת, כעבור כמה שעות שוב באמצע הלילה באה הילולת שבת. אז תמיד אמרו: השבוע מגיע משיח. לאור מה שתיאר הרבי במהלך השבת, אז השבוע הזה בטוח לא יכול להתאחר, לא יכול זה להתעכב. ובכן, הנושא הזה של משיח זה דבר שצריך לחיות אותו, כי זה ממש הפך חוסן וחיזוק של כל. זה השמן טול שאיתו אנחנו מדליקים את נרות החנוכה. זה גם אומר את החינוך, אבל זה מתחיל מאיתנו. חוץ מזה שבכלל זו טעות בכל הנושא הזה של חינוך. תמיד כשמדברים על חינוך, השפעה על חינוך ומפסיכולוגיה וכולי וכולי, מדברים רק על ילדים. כי אנחנו קצת מכוונים, אנחנו לא מעבר לזה. חינוך זה כל אחד ואחד, מבן ארבע עשרה, שצריך לחנך. כל ההבדל הוא שעד גיל מסוים אז מצליחים לך לחנך כי עוד לא סומכים עליך שתדע ממי ללמוד. אז מצליחים לך לחנך. אם אתה ילד שגדול בנפשך, אז אתה מקבל את המחנך ומשתדל ל-להתנהג לפי ההוראות שלו, עוד יותר להתנהג לפי איך שהוא מתנהג. ברגע שאתה מתבגר אז כאן

2:42:25 דובר 7 סומכים עליך שאתה יודע לבד איך לחנך, ואז אתה לא לוקח מחנך אחד כמורה, אלא אתה פשוט בונה פה את הכנסת עם מי אפשר, עם מה דבר טוב. כל אחד יש לו איזו דמות מסוימת שהוא נצמד אליה, ושם את זה לכל אחד ואחד, וזה הורה איך שהוא התפלל יותר טוב, איך הוא נהג יותר טוב, איך הוא ניהל את העסק שלו בנאמנות. כל אחד ואחד מה שהוא לומד ממנו. החינוך על כולם, זאת אומרת ילדים, אם עברנו, עברנו את גיל חינוך, עברנו את גיל חינוך, קודם כול עברנו את הגיל שהאבא היה מחנך אותנו ואבא עבר כבר שורה, לא עברנו גיל חינוך. חינוך זה עד מאה ועשרים שנה. בעצם חינוך זה תמיד התחלה. בחינוך אין אמצע, תמיד זה התחלה. כי בכל יום אנחנו מגלים דברים חדשים שקודם לא ידענו. אני אתן לכם סיפור שיש עם ה-- עם הרב סעדיה גאון. מספרים עליו רק קצת, רק הקצר בזה. הרב סעדיה גאון, מספרים שהוא היה עורך גלות כשהיה במלחמות האלו, אז פעם לא גילה את עצמו והגיע לאיזה מקום מסוים והוא התאכסן אצל יהודי שהיה חסיד אורבנו. הוא לא ידע שהוא הרב סעדיה גאון אבל כיבד אותו כמו שצריך בין הכול. הוא היה מכבד אותו נורא יפה, ותוך כדי שהרב סעדיה גאון מתאכסן אצלו, כמה ימים, נודע לאותו יהודי שזה הרב סעדיה גאון, שהוא אבא של בנימין. אז הוא נכנס לחדר ונפל על ברכיו ואחיו ושל גדליו לבקש סליחה ומחילה. הרב סעדיה גאון שאל אותו, "למה אתה עושה? מה עשיתי?" "לא ידעתי שאתה הרב סעדיה גאון," הוא אמר. "אם הייתי יודע אז מהר היה נפלתי לכל אורכו ורגליי אינני שום מקום. אם הייתי יודע את יוצא מזה וחי"

2:44:12 דובר 7 הייתי. בשעה גבוה עבד מזה בעבודת השם וכו'. כך אומרת לי שאם כל יום ויום אני מתעסק בקדוש ברוך הוא בשעות הלילה כמו אז, כל העבודה שלי ושלהם זה פסול. לכן הוא הריח את הגנות שעות, כמו שאמרתי. על כל פנים, זה העניין של זה. כבר הכנסתי את זה. זה כל כך נכון שבעצם כל יום ויום אנחנו, מי שלומד את זה, מגלה פתאום דברים חדשים ועניינים עמוקים והבנה בשיעור שלו ובדף הבית לדף השם, ושהעניין שלו של ללמוד זה לצחוק לגבי היום. בגלל זה הרי אנחנו אומרים גם את היש של כל יום הוא חדש, כי כל יום ויום זה משהו חדש לגמרי לגבי איך אפשר להגיד את זה עכשיו. אז מילא זה, הנקודה היא שחינוך יהיה על כולנו, וזה לא שאני מחונך ואתה עכשיו מתחנך. אתה צריך עכשיו לקבל חינוך. אני לא מבין. יש כאלה גם שאומרים: מילא אנחנו ראינו את הרבי, אז אנחנו נישאר עם הזיכרונות. אם היינו לא רואה את הרבי, אז מה יהיה איתנו? הם צריכים רבי ואנחנו צריכים רבי כמו שהם צריכים, כך אנחנו צריכים. ואם אפשר לחיות בזיכרון של פעם, אז לא היו צריכים רבי כל השנים, היה צריך תמיד זיכרון. אלא צריך תמיד רבי וצריך לחיות את הרבי ולהרגיש את הרבי. והרבי נתן לנו בתקופה הזאת, הרי עכשיו אנחנו רואים שהרבי נתן לנו בתקופה הזאת עם מה לחיות עד שאנחנו נזכה לראות אותו עוד הפעם בעין בשר. אז הרבי נתן לנו לחיות עם דבר אחד יסודי: משיח וגאולה. כך לחנך את בני הבית. כך לחנך את המשפחה ולדעת בצורה.