הרב פרץ חן | האם ההמולה בבית הכנסת בשמחת תורה מתאימה לילד שלי?

00:00 שלום לכם. אז כמה חשוב לנו להעניק לילדים חוויות, חוויות טובות שילוו אותם בעזרת השם לאורך שנים, לכל השנה, לכל השנים. למשל, כשמגיעה חופשה, כשמגיע חול המועד, אז המחשבה של הרבה הורים זה לאיפה ניסע עם הילדים לטייל בשביל שתהיה להם חוויה נעימה ו-ו-ו-וגיבוש משפחתי טוב, כי הדברים האלה הם כל כך, כל כך חשובים. בשיעור היום אבל נדבר על איך להכניס לילדים חוויות קדושות, חוויות רוחניות, חוויות שיחברו אותם לתורה, למצוות, ליהדות שלנו. מה הדרך הטובה? מה אחת הדרכים לפחות שיעזרו לנו בעזרת השם לחבר אותם לשם? כי השורה התחתונה, כמו שכתוב בספר היום יום, "האושר היהודי האמיתי זה לא מצבירת ממון או מקניית בתים", אלא כתוב בספר היום יום שהאושר היהודי האמיתי זה כאשר הילדים שלנו הולכים בדרך, כאשר אנחנו הולכים בדרך והילדים שלנו ממשיכים את הדרך. כך מגיע האושר היהודי האמיתי. אז איך נעשה את זה בצורה טובה, בצורה מיטבית, בצורה בצורה נעימה? אני רוצה להתחיל. אני רוצה לשתף בסיפור. סיפור מאתמול. אתמול יצאנו עם הילדים לטיול ממש מרגש באזור העיר יריחו. באזור של יריחו, יש שם כל מיני שמורות טבע מדהימות. יש שם איזשהו נחל שהיינו בו, נחל עם כמויות של מים והילדים שמחו ונהנו. אבל גולת הכותרת של הסיור הזה היה ביקור בבית כנסת עתיק בתוך העיר יריחו. זה נקרא בית כנסת נערן על שם היישוב הקדום נערן שהיה שם ליד. לשם הגענו קבוצה גדולה, כמובן בליווי צבאי, כי זה בשטח שאי אפשר להיכנס סתם כך. ושם שמענו הסברים ועשינו והתפללנו תפילת מנחה. וכשאני נמצא שם אני שומע את ההסברים פתאום נופל לי אסימון. איזה אסימון? למדתי בגמרא כמה פעמים במסכת סוטה. הגמרא מספרת על

02:07 הנביא אלישע שהנביא אלישע הגיע ל-- הגיע ליריחו ושם אצלם ביריחו המים היו מים, מים מזוהמים והנביא והנביא אלישע טיהר להם את המים. ואז הגיעו נערים מסוימים שהנערים האלה נורא נורא כעסו, כי זה כי אותם נערים בזמן שביריחו לא היה מים, אז הם הביאו מים לעיר, שאבו מים ממעיינות והביאו לעיר, מכרו את זה תושבי העיר והרוויחו על זה כסף. ועכשיו, כשהנביא אלישע טיהר את המים שבעיר עצמה כבר אין להם עבודה והם נורא והם דיברו, התייחסו לא יפה אל הנביא אלישע וגורלם היה גורל לא טוב כמו שהגמרא שם מספרת שנוצר שם יער והגיעו דובים. והנערים האלה אצל נערים שהגמרא מספרת שהם הגיעו נערים. למה? למה נקראים נערים? אחד ההסברים שם גמר כי הם הגיעו מנערן. אני פתאום מבין רגע, רגע, זה נערן, זו העיר נערן ויריחו ממש צמודה. פתאום הסיפור, ה-ה-הסיפור התנכי שהגמרא מביאה אותו מסכת סוטה, פתאום נפל לי. וואו, זה ממש פה. הנה זה נערן וזה יריחו. פתאום הסיפור הזה שכבר כמה פעמים למדתי אותו בגמרא וכסיפור ולא כמשהו שהוא מתחבר למציאות, פתאום הוא פשוט מתחבר למציאות, למיקום גיאוגרפי, לשטח מסוים. אצלי זה נחרט מאוד מאוד חזק ואני בטוח שעד כ-- עד ש-- כמה שעד היום הסיפור הזה היה מוכר לי, עכשיו הסיפור הזה הרבה יותר, יותר מונח אצלי חזק, כי הייתי בשטח, כי ראיתי את המקום, כי חוויתי את החוויה. היה לי פעם ויכוח עם, לא ויכוח, דיון עם חבר. אנחנו בחב"ד הרי אחד מהדברים המשמעותיים אצל חסיד זה לנסוע לרבי מדי פעם. ופעם דיברתי עם חבר האם זה נכון לנסוע יחד עם הילדים הקטנים? ודווקא אני חשבתי, חשבתי אז אמרתי לו מה לנסוע

04:13 עם ילד? מילא ילד גדול מגיל בר מצווה וילד יותר קטן, מה הוא יעשה שם? והוא יהיה-- ישתעמם ועם מה נעסיק אותו ככה חשבתי. אבל ממש לפני כמה, שבוע שעבר נסעתי לרבי ליום כיפור יחד עם שני ילדים ואחד מהם ילד בגיל עשר, ובאמת חששתי לפני. אמרתי איך יהיה מה יהיה ואני ואני מודה ומתוודה שפשוט טעיתי. פתאום ראיתי שילד, גם ילד קטן בגיל עשר, כשהוא מגיע למקום מסוים שהוא כבר שמע על זה לפני והוא ידע שזה מקום מיוחד, אבל כשהוא הגיע לשטח הוא כל כך התרגש, כל כך התפעל, כל כך מצא את עצמו. הזמן היה-- אני חשבתי שיהיה לו משעמם. פשוט לא הספקנו את כל מה שרצינו, אפילו בזמן שהיינו שם והוא כל כך נהנה ואיתו-- ואני ברור לי עכשיו שהחיבור שלו לאותו מקום זה הרבה יותר עוצמתי ממה שהיה עד עד עד אז. כי כשנמצאים במקום, כשחווים את החוויה בשטח, זה מקבל תמונה אחרת לגמרי. פתאום הוא התרגש להיות ב להיות אה אה בבית המדרש של הרבי ולהיות בספרייה שבה מוצגים כל מיני דברים, השופרות שהרבי תקע בהם ודברים מאדמו"רי חב"ד הקודמים. והיינו אה בחדר של הרבי והוא התרגש בחדר של הרבי להיות בפנים ועמד שם וקרא תהילים וזה כל כך ריגש אותו וריגש גם אותי. היינו בחדר השידורים, זה החדר שמשמה עברו כל השידורים, כל ההתוועדויות שהרבי התוועד משמה העבירו את זה לרחבי העולם וזה חדר עם הרבה הרבה טלפונים ויש שם מיקרופונים שהרבי דיבר איתם במהלך השנים כשהוא היה מדבר לפני החסידים, ופתאום אנחנו רואים את זה מול העיניים והוא רואה את זה מול העיניים וזה ממש ריגש אותו והוא רצה להצטלם ליד כל

06:04 דבר. פתאום ראיתי שפשוט טעיתי שכן, להביא ילד למקומות כאלה, למקומות קדושים שחשובים לנו כאשר הוא נמצא שם פיזית זה מחבר אותו לעניין הרבה יותר חזק. אין כמו החוויה הפיזית מהדבר. היום אה אה ב-ב היום כשהולכים לקנות עוף אז אה הולכים לסופר וקונים עוף, והרבה ילדים היום חושבים כנראה שהעוף פשוט נולד כך, עטוף באריזה קפוא בתוך המקפיא של הסופר. אבל אני זוכר ששלמדתי הלכות מליחה בלימודי הרבנות, הלכות מליחה, איך מולחים את את העוף, איך מכשירים אותו. אז בלימודי ה בלימודי ההלכות מליחה כתוב שמה מה צריך לעשות. צריך להשרות את העוף במים ולשטוף ולמלוח אותו. אז כשלמדתי את זה אצלי באופן אישי זה לא הייתה רק תאוריה. אני פשוט ראיתי מול העיניים מה שלמדתי ולמה? כי כשאני הייתי ילד היינו כל שנה ביום כיפור, אחרי שמביאים לשוחט את העופות של יום הכיפורים, לוקחים איזה עוף או שניים ומכשירים אותם לבד, כי אמא שלי, אימי שתחיה היא גדלה ברוסיה ושם הרי לא היה לקנות בסופר עוף כשר, אז היו בבית מכשירים את העופות והיא מכירה את המלאכה מהבית ויש לה את כל הציוד. איך עושים את זה? ואני כילד זוכר איך היינו לוקחים את העופות ואיך היינו מנקים אותם ואיך אמא פותחת את העוף, מוציאה את החלקים שצריך להוציא, פורסת אותו ומכשירה אותו על גבי המשטח ההכשרה. וכשאני למדתי את זה אז אצלי באופן אישי זה לא היה רק איזה משהו תאורטי כזה, אלא דברים שאני רואה מול העיניים כי כילד חוויתי את זה. כל דבר שחווים אותו כילדים הוא הרבה יותר חזק, הוא הרבה יותר מתעצב איתנו, הוא הרבה הרבה יותר חלק מאיתנו. עוד מעט הרי יגיע

08:07 שמחת תורה. אנחנו רוצים שאנשים יתחברו לתורה. אז מה עושים בשביל זה? אז עוד רגע לפני, ראיתי באחד המחקרים שמדברים על חוויות לילדים. המחקר הזה אומר-- המחקר הזה מסביר שאם רוצים שלילד תתעורר תשוקה, יתעורר רצון, חשק למשהו מסוים, צריכים להביא לו לחוות את זה. למשל המחקר שם אומר אם רוצים שילד יהיה יצירתי בתחום מסוים, איזושהי יצירה מסוימת, לתת לו להרגיש, לחוות את זה, לחוות הצלחה בזה גם. ואז יתעורר אצלו תשוקה עצומה לדבר וכשהוא יגדל או היא תגדל, הם ירצו לעשות את-- את-- אותה אמנות, את אותה יצירה, אותה מלאכה. אם רוצים שילד יהיה לו חיבור לענף ספורט מסוים, נגיד שלהורים חשוב שהוא יהיה כדורגלן, שיהיה אה אלוף בטניס או מה שלא יהיה. אז כאשר מגיל קטן יחברו אותו לזה וייתנו לו לחוות בזה חוויות הצלחה, חוויות טובות, חוויות נעימות סביב הדבר הזה, אז כאשר אותו ילד יגדל תהיה בו תשוקה פנימית ורצון עז להיות, אה להיות אה שחקן ספורט ב-בענף המסוים. זאת אומרת החוויה כ-- כלילדים, כאשר החוויה היא חוויה נעימה וטובה, זה מחבר אותם מאוד, מאוד, מאוד, מאוד חזק. אם נחזור לנסיעה שסיפרתי עכשיו, נסיעה ל-- עם ה-- עם הבן לרבי, כמובן שהטיול היה מותאם גם בשבילו. אז מותאם בשבילו זה אומר לקחת אותו ל-למוזיאון של, של ילדים, משהו שמתאים לו. מוזיאון יהודי לילדים כי, כי הוא ילד והוא נורא נורא התרגש שם. ולדאוג שהכל יהיה בצורה נעימה לתנאים של ילד רגיל מבחינת שינה, מבחינת אוכל. כמובן צריך לדאוג ל-לכל זה כמו שצריך. לא להגיע איתו למקום ושירגיש שם איזה חוויה לא נעימה, אבל הוא צריך להיות בשטח, הוא צריך להרגיש את החוויה. צ-צריך להתאים את

10:08 החוויה לרמה שלו, לסגנון של אותו ילד ואז הוא יחווה את זה בצורה כל כך טובה שבעזרת השם גם תלווה אותו להמשך המקומות. תארו לכם שאנחנו כשהיינו אה תלמידים והיינו לומדים תנ"ך, אז היינו... זה, זה לא מציאותי, אבל בוא נדמה לעצמנו שכל דבר שהיינו לומדים היינו הולכים לחוות את החוויה. כן? יריחו, כיבוש יריחו על ידי, על ידי יהושע בן נון ונוסעים לעיר יריחו לצורך העניין. אז בטח זה היה מתעצם בנו הרבה, הרבה יותר חזק. ולכן אם כן, מטרתנו זה להעניק ל-- אז מגיע עוד מעט שמחת תורה. שמחת תורה אנחנו רוצים שאנשים יתחברו לתורה. אז דבר ראשון, הדבר הבסיסי ביותר, פשוט לקחת את הילדים, להביא אותם להקפות בבית הכנסת. בבית חב"ד, להביא אותם להקפות של שמחת תורה, שיחוו את החוויה הזו, שיראו את הריקודים, שיראו את השמחה. יכולים הורים לבוא ולומר, "מה, הוא ילד קטן, ילדה קטנה, יש שם קצת לפעמים בלגן והרבה אנשים והרבה המולה. לא בשבילם." אז זה בשבילם הרבה יותר ממה שנדמה לנו. צריך פשוט להביא אותם לשם, שיחוו את החוויה, יקבלו את שקית הממתקים, יקבלו את הדגל וירקדו, וזה חוויה שתיחרט בהם לכל החיים. כל אחד ששומע את השיעור, כל אחת ששומעת, תזכר איך זכור לה באופן אישי, איך זכור לך באופן אישי שמחת תורה כילדים. אז הזיכרונות הם מתוקים. אני עכשיו מדבר על זה ואני נזכר תוך כדי בשמחת תורה שאני זוכר כיל-- כילד על ההקפות, אותם דמויות שהובילו את כל הסיפור הזה, את צורת השמחה שהייתה. ו-ו-ואני כשנזכר בזה, אני נזכר בזה בהרגעה גדולה מאוד, כי כל דבר שמגיע כחוויה הוא מיוחד. אנחנו מוכרחים להעניק להם את החוויה הזו. לקחת אותם

12:00 אם כן להקפות בשמחת תורה. מ-מראש לדאוג שיהיה להם דגל או שאולי מחלקים את זה בבית הכנסת. מראש לדאוג להביא להם-- יש ילדים שממש זה יעשה להם את השמחה הרבה יותר כשהם יחזיקו ביד ספר תורה קטן, אז לרכוש להם ספר תורה. אמנם זה לפעמים קצת יקר, אבל מה אנחנו הרי על דברים יותר, אה, פח-- הרבה פחות חשובים אנחנו משקיעים הרבה כסף בילדים. אז בשביל הספר תורה קצת יקר אולי יש כאלה יקרים הגדולים יותר, אבל כמה זה חשוב והרי ב-ב-ב-בחינוך הילדים אנחנו בדרך כלל משתדלים לא, לא לחסוך, לא לחסוך, אה, אה, כספים. אז כן, להעניק להם את זה, לתת להם את החוויה הזו. זה יחבר אותם, זה יעצים אצלם את הרצון, יעצים אצלם את התשוקה לדברים האלה. אחרי שמחת תורה מגיעה השנה הרגילה, אז גם במהלך השנה הרגילה זה גם התפקיד שלנו לחשוב איך לחבר אותם לחוויות, אה, קדושות, לחבר אותם לחוויות מיוחדות. כל דבר שיגיע אצלם כחוויה יחרט ויישאר לעולם. גם עכשיו, לפני כמה ימים נסענו עם הילדים ל-- לאיזשהו פארק שנקרא פארק קנדה. היינו בדרכנו לירושלים והיה פקק תנועה ענק. אז אמרנו במקום לעמוד בפקק עדיף ש-- עדיף ש-ש-שנלך לפארק סמוך ושם נבלה את הזמן. ואנחנו עומדים בפקק. אנחנו מגיעים לפארק הזה שנקרא פארק קנדה. נמצאים שמה, הולכים שמה הילדים והכול והיה נחמד מאוד. ואז אני נזכר תוך כדי בחוויה עצומה שהייתה לי שם כילד שבאתי לשם עם אח שלי הגדול ועשינו שם איזושהי פעילות מסוימת. פתאום זה נזכרתי בזה וסיפרתי את זה לילדים על חוויה שאני חוויתי שם כילד. זה חזר לי בכזו עוצמה. אין על החוויות שחווים כילדים. אנחנו מוכרחים להעניק להם את

13:52 זה. אחד מהדברים העוצמתיים שייתן להם זה כיוון וערך. מס-מסופר ש-- שבזמן, אה, בזמנו של הצאר ניקולאי ברוסיה הוא אהב שהמשמעת אליו תהיה משמעת ברזל כמו שצריך, והחיילים יהיו כמו שצריך. יום אחד איזה ארבעה חיילים הרגישו שהם חייבים, חייבים קצת איזה בירה טובה, איזה, איזה שתייה חריפה, והם פשוט זינקו מהגדר של המחנה וברחו. ברחו ל-ל-לתוך איזשהו, לאיזשהו בית מרזח ושתו שם לשכרה ו-ונהיו, נהיו שיכורים. אבל הם יודעים תוך כדי שהם שיכורים שאוי ואבוי להם אם לא יחזרו חזרה למחנה. אוי ואבוי מה יקרה להם. הם חוזרים חזרה שיכורים, נופלים אחד על השני תוך כדי הליכה לכיוון, לכיוון המחנה, וכשממש מגיעים לגדר של המחנה הם כבר אפסו כוחותיהם והם נפלו על הרצפה, פשוט נרדמו. ואז עובר סיור שמירה ורואה אותם ומזעיק את המפקד. ומגיע הצאר ניקולאי בכבודו ובעצמו והוא רואה אותם, רואה אותם והוא נורא נורא כועס. מה זה חיילים ככה עושים? לא מתביישים? ואז הוא מסתכל עליהם. כמובן שהעירו אותם והם קמו בבהלה גדולה. ואז הוא אומר אוקיי, שני החיילים האלה, אתם תחזרו חזרה ושני החיילים האלה אתם עכשיו הולכים לשבת במחבוש רציני בבית הסוהר. אז הם לא הבינו מה קרה. למה? למה אנחנו כן יושבים בכלא ולמה השניים האחרים לא? כאילו, תוך כדי היינו אותו דבר בדיוק. מה, מה ההבדל? מה ההבדל? אז הסביר להם. אמר תראו, אני אגיד לכם מה. אני הסתכלתי איך הייתם רדומים. גם כשנפלתם על הרצפה שיכורים. הסתכלתי וראיתי איך ששכבתם. הוא אומר השניים האלה גם כשהם שכבו הפנים שלהם היו לכיוון המחנה. אבל אתם השניים, אתם שהולכים עכשיו לשבת בכלא, הראשים שלכם היו מכוונים לכיוון בית המרזח. זו הבעיה.

16:09 אני מצפה מחייל שגם כאשר, שגם כאשר הוא עושה טעות אבל איפה הדרך, שידע איפה, כ-לפחות כשיודעים מה הדרך ומה הכיוון כבר יש לזה ערך. אבל אתם שאיבדתם לגמרי את הכיוון על זה אתם עכשיו תשבו פה טוב טוב בכלא. זאת אומרת כשיודעים את הכיוון לפחות זה כבר זה כבר בעל ערך, זה כבר בעל משמעות. ולכן כאשר אנחנו נביא לילדים חוויות קדושות, ניקח אותם לבית כנסת בשבת, כפי שדיברנו בעבר בצורה מותאמת לתפילה שתתאים להם, לסגנון שיתאים להם. ניקח אותם לכל מיני דברים שעושים לילדים שיחוו שם חוויות רוחניות וקדושות בצורה נעימה. הם ידעו את הכיוון. זה ייתן להם דרך שככל שהם יגדלו זה מאוד, מאוד, מאוד יכול לכוון אותם. ובכלל, אין על החוויות שמקבלים כמו ילדים. ילדים הם כמו דף חלק דף נקי. מה שנרשום עליו יהיה בו. כל מה שמוסיפים אחר כך זה כבר תוספת על מה שיש לפני. אבל הדברים הראשוניים על דף חלק. הדברים הראשונים נרשמים בו בצורה הכי יפה, הכי נקייה, הכי מדהימה, נחרטים בו הכי טוב. ולכן חשוב גם כבר כשם ילדים קטנים להעניק להם את ה את החוויות האלה. אם כן, הדבר החשוב ביותר האקטואלי ביותר דבר ראשון שמחת תורה. לדאוג שהם ירגישו חלק משמחת התורה. להיות גם ערניים למה שקורה איתם. לפעמים אנחנו כל כך בלהט השמחה והריקודים והחברים ואנחנו לא שמים לב שהילד שלנו רוצה שנרים אותו על הידיים בהקפות או על הכתפיים, או רוצה משהו והוא נדחק הצידה. אז להיות ערניים בעיקר לצרכים של הילדים שלנו. כמובן נשמח עם כולם וניהנה, אבל הם ה-ה-הדבר המשמעותי ביותר. עיקר תשומת הלב תהיה נתונה אליהם. זה התפקיד שלנו, במיוחד בשמחת תורה. לשים

18:13 לב מה שהם רוצים לצרכים, לבקשות שלהם, לרצונות שלהם תוך כדי השמחה שזה שזה שזה יצור אצלם חוויה כל כך טובה ונעימה שבעזרת השם שוב פעם תלווה אותם לאורך ימים ולשנים טובות. אני רוצה לאחל לכולם שיהיה לכולם בעזרת השם אה אה אה המשך חג שמח ושמהשמחה הזו של חג סוכות, מהשמחה הזו העצומה של שמחת תורה נשאב שמחה בעזרת השם לכל השנה בעבורנו, בעבור הילדים שלנו. שמחה שתלווה אותנו בעזרת השם לאורך ימים ושנים טובות שיהיה נחת גדול מהילדים שנזכה איתם בקרוב לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון. תודה רבה! בשורות טובות כל טוב.