אוצרות היסטוריים · תמלולים Englishהערך בחב"דפדיה

פרק 318 · כ"ה במנחם אב תשפ"ו · 2026-08-08 · 16:44

“I Didn’t Want to Come to Settle in America”

רשימות בעברית של הרב ניסן מינדל מדברים ששמע מאדמו"ר הריי"צ על בואו לארצות הברית בת"ש. הרשימות עוסקות בחששו להשתקע ב"מדינה טריפה" ובהחלטה הקשה לעזוב את רוסיה ויהודיה. עוד מובאים דברי זקני החסידים לפני צאתו מריגה, שלפיהם ה' מוליכו לאמריקה "בשלשלאות ברזל". מתוארת הטיסה במטוס הקטן מריגה לשוודיה עם אמו הרבנית שטרנא שרה, בתו הרבנית חנה, הרש"ג, הרב חדקוב, ר' חיים ליברמן ואחרים, ושישה מקומות פנויים במטוס מולאו ביהודים נוספים. מובא סיפור על הרב חדקוב, שהביא בעל חנות יהודי לסגור את חנותו בשבת. כן מובאים דברי אדמו"ר הריי"צ נגד הבושה בסממני היהדות כגון הזקן, ודבריו על צניעות ועל שמירת הזמן, שהובאו לקראת חודש אלול.

ברוכים הבאים לתוכניתנו השבועית למוצאי שבת.

Welcome to our weekly Motzei Shabbos program.

הזכרתי כמה פעמים בשבוע שעבר שהרב מינדל, שהיה אצל אדמו"ר הריי"צ במשך עשר שנים — הוא בא איתו באונייה משנת 1940 עד 1950 — כתב רשימות ממה שאדמו"ר הריי"צ סיפר לו, רשימות מדהימות, דברים מסוימים. אז אני רוצה לשתף אתכם ברשימות אחדות. הרב גרונר, עליו השלום, תמיד ביקש מהרב מינדל רשימות, כי ידע שיש לו רשימות. אז הרבה דברים שהרב גרונר נהג לספר היו מתוך אותן רשימות, כי הוא נהג לשאול אותו על דברים מסוימים שכתב. אז אני רוצה לשתף אתכם בכמה מהרשימות אודות בואו של אדמו"ר הריי"צ לאמריקה, שהרב מינדל כתב בעברית, ואני אעביר אותן בעל פה באנגלית.

I mentioned a few times last week that Rabbi Mindel, being by the Frierdiker Rebbe for ten years — he came with him on the boat from 1940 to 1950 — wrote notes of what the Frierdiker Rebbe told him, amazing notes, certain things. So I want to share with you some notes. Rabbi Groner, alav hashalom, always asked Rabbi Mindel for notes, as he knew that he had notes. So a lot of things that Rabbi Groner used to say over were from those notes, because he would ask him about certain things that he had written down. So I want to share with you some of the notes about when the Frierdiker Rebbe came to America, that Rabbi Mindel wrote down in Hebrew, and I'm going to say over in English.

מה שאדמו"ר הריי"צ אמר — מעניין — על בואו לאמריקה: "לא רציתי כלל וכלל לבוא להתיישב באמריקה, כי אנשים הפחידו אותי שאי אפשר לפעול כלום באמריקה. אמריקה נחשבה 'מדינה טריפה'. אך בהשגחה פרטית, ה' יתברך הביא אותי לכאן, 'לעבדה ולשמרה' — לעבוד אותה ולשמור עליה, ולחמם את הרחובות באור התורה והמצוות, ולעשות את אמריקה למקום תורה." זו הסיבה שאדמו"ר הריי"צ בא לאמריקה.

What the Frierdiker Rebbe said — interesting — about coming to America: "I very much did not want to come to America to settle, because people scared me that nothing can be done in America. America was considered a treife medina. But by Divine Providence, Hashem Yisborach brought me here, l'ovda ul'shomra — to work it and to guard it, and to warm up the streets with the light of Torah and mitzvos, and to make America a makom Torah." This is why the Frierdiker Rebbe came to America.

כפי שסיפרתי פעם, אדמו"ר הריי"צ אמר שאמריקה היא חתיכת קרח, ושבאנו לשבור את הקרח של אמריקה. אך הוא לא רצה לבוא לכאן רק בגלל זה.

As I once spoke about, the Frierdiker Rebbe said that America is a piece of ice, and we came to break the ice of America. But he didn't want to come here just because of that.

עכשיו, זה מזכיר לי — שמעתי ממנו דבר מעניין מאוד. הוא סיפר לי: "הייתי ביחידות. הוא אמר לי שעלי לומר בכל יום — מחשבה, לאדם יש הרבה מחשבות." אך שאלתי אותו, "מה יהיה?" אז הוא אומר, "בוודאי, מה שיהיה יהיה. אבל 'מחשבה' פירושה לא שיש לך מחשבות על מי יודע מה, ואחר כך רוצים לבחור משהו אחר." נניח שאתה רוצה לעבור דירה — אתה רוצה לעבור לניו יורק, אתה רוצה לעבור לשיקגו, אתה רוצה לעבור לקליבלנד, אתה רוצה לעבור לפילדלפיה — ואחר כך רוצים לבחור בקליפורניה. לא. יש לך בדעתך לעבור לניו יורק, או לפילדלפיה, או לקליבלנד, או מה שלא יהיה — מחשבה פירושה לבחור באחד מאלה, ולא במשהו אחר. [לא ברור] כך רצו להסתכל על זה. כך צריך להיות.

Now, this reminds me — I heard a very interesting thing from him. He told me, "I was in yechidus. He said to me, you should say every day — machshava, a person has a lot of thoughts." But I asked him, "What will be?" So he says, "Of course, whatever will be. But machshava means not that you have thoughts of who-knows-what, and then you wish to choose something else." Let's say you want to move — you want to move to New York, you want to move to Chicago, you want to move to Cleveland, you want to move to Philadelphia — and then you wish to choose California. No. You have in your mind to move to New York, or to Philadelphia, or to Cleveland, or whatever — machshava is to choose one of those, not something else. [unclear] That's how they wished to look at it. That's how it has to go.

אז הוא כותב: "ארבעים ושתיים השעות הראשונות לבואי לאמריקה, שאלתי את עצמי, ריבונו של עולם, מדוע הבאת אותי למדינה הזו?" אדמו"ר הריי"צ אמר: "כשהחלטתי לבוא לאמריקה, זו לא הייתה החלטה קלה. לא היה לי קל להשלים עמה. היה קשה מאוד לעזוב את הגלות, לעזוב את ארץ רוסיה, לעזוב את היהודים ברוסיה, ובמיוחד לבוא למדינה קרה."

So he writes: "The first forty-two hours of coming to America, I asked myself, Ribono Shel Olam, why did You bring me to this country?" The Frierdiker Rebbe said, "When I decided to come to America, it was not an easy decision. It was not easy for me to come to terms with. It was bitterly hard to leave the exile, to leave the country of Russia, to leave the Yidden, the Jews, in Russia, and especially to come into a cold medina."

זה הרב מינדל כותב את מה ששמע מאדמו"ר הריי"צ, כתוב בעברית: "עשרת הימים של הנסיעה מריגה — הוא טס במטוס." כפי שהזכרתי פעם, הוא טס במטוס קטן, המטוס האחרון לפני המלחמה. הוא טס מריגה לשוודיה, ומשוודיה הפליג באונייה לאמריקה.

This is Rabbi Mindel writing what he heard from the Frierdiker Rebbe, written in Hebrew: "The ten days coming from Riga — he took a plane." As I mentioned once, he took a small plane, the last plane before the war. He went from Riga to Sweden, and from Sweden he took a boat to America.

דיברתי פעמים רבות על אותו מטוס — הוא היה קטן, שבעה עשר מושבים. אדמו"ר הריי"צ היה עם אחד עשר אנשים: אדמו"ר הריי"צ, הרבנית חנה גורארי (בתו של אדמו"ר הריי"צ), הרבנית שטערנא שרה (אמו של אדמו"ר הריי"צ), מאניא (האחות הסיעודית של אדמו"ר הריי"צ), בערקע (בנו של הרש"ג), הרש"ג ורעייתו, הרב חדקוב ורעייתו, חיים ליברמן, והרב מינדל. אשתו של הרב מינדל נסעה קודם לכן, מכיוון שלא רצתה להישאר — היא פחדה מהמלחמה.

I've spoken many times about that plane — it was small, seventeen seats. The Frierdiker Rebbe had with him eleven people: the Frierdiker Rebbe, Rebbetzin Chana Gourary (the Frierdiker Rebbe's daughter), Rebbetzin Shterna Sarah (the Frierdiker Rebbe's mother), Manya (the Frierdiker Rebbe's nurse), Berke (Rashag's son), Rashag and his wife, Rabbi Hodakov and his wife, Chaim Lieberman, and Reb Mindel. Reb Mindel's wife had left earlier, because she didn't want to stay — she was afraid of the war.

נותרו שישה מושבים פנויים במטוס ההוא. אז אדמו"ר הריי"צ אמר: "הייתי בארץ ישראל לפני המלחמה." הוא אמר: "אי אפשר לנו לעזוב את ריגה עם מושבים ריקים — עלינו לבחור יהודים שימלאו את ששת המושבים הללו." אז הוא לקח עוד שישה, והמטוס התמלא.

There were six seats left on that plane. So the Frierdiker Rebbe said, "I was in Yisroel before the war." He said, "We can't leave with empty seats from Riga — we have to choose Jews who should fill up these six seats." So he took six more, and the plane was full.

אז הוא אומר: בואי לאמריקה היה כמו כניסה למעמד חדש, כמו עשיית תשובה — ההחלטה שלי, הדרך שלי, אורח חיי, שבעזרת ה' אצטרך להפוך לשליחותי. זה היה קשה. כמה ימים לפני שעזבתי את ריגה, אומר אדמו"ר הריי"צ, החסידים הזקנים אמרו לי: "אנו בטוחים שאינך נוסע לאמריקה לבד. אינך נוסע לבד — אבל ה' לוקח אותך לאמריקה בין אם תרצה ובין אם לא."

So he says: coming to America was like coming into a new status, like making teshuva — my hachlata, my decision, my way of life, that with God's help I would have to make into my shlichus. It was hard. A few days before I left Riga, the Frierdiker Rebbe says, the Alter Chassidim told me, "We are sure that you are not traveling to America alone. You're not traveling alone — but God is taking you to America whether you like it or not."

והוא כותב את שמות החסידים שאמרו לו זאת. הם אמרו לי: "עליך תמיד לזכור את השלשלאות של ברזל." נאמר לגבי יעקב אבינו שאילו לא רצה לרדת למצרים, היו צריכים למשוך אותו בשלשלאות של ברזל. זו הייתה כוונתם כאן — הם אמרו לרבי, "תצטרך לבוא לאמריקה בשלשלאות של ברזל. אנו בטוחים שה' לוקח אותך לאמריקה לעבודה קשה, אבל אנו בטוחים שה' ייתן לך הצלחה מרובה, ותוציא לפועל את העבודה הקשה בהצלחה רבה, כי איתך נוסעים — כל מי שצריך לנסוע — [לא ברור]." החסידים אמרו לאדמו"ר הריי"צ שנשמות הוריו הקדושים נוסעות איתו.

And he writes the names of the chassidim who told him this. They told me, "You always have to remember about the iron chains." It says regarding Yaakov Avinu that if he had not wanted to go to Mitzrayim, they would have had to pull him with iron chains. This is what they meant here — they told the Rebbe, "You will have to come to America by iron chains. We are sure God is taking you to America for hard work, but we are sure God will give you much hatzlacha, and you will carry through the hard work with much success, because with you are traveling — whoever has to travel — [unclear]." The chassidim told the Frierdiker Rebbe that the souls and the neshamos of his holy parents were traveling with him.

אתם יודעים, בימים ההם אמריקה הייתה — לא היה שום [לא ברור], שום דבר. אנשים היום לא יכולים לתאר לעצמם מה הייתה אמריקה. אמריקה נקראה "מדינה ריקה". אנשים הגיעו אז מאירופה — זה היה בזמן [לא ברור], אחרי [לא ברור] — זה היה בערך בשנות הארבעים, תחילת שנות החמישים. אמריקה הייתה נוראה; שמירת שבת הייתה בלתי אפשרית.

You know, in those days, America had — there was no [unclear], nothing. People today cannot imagine what America was. America was called an empty nation. People came from Europe then — it was the time of [unclear], after [unclear] — it was around in the forties, early fifties. America was terrible; shmiras Shabbos was impossible.

מישהו סיפר לי פעם שאם הייתה לך עבודה ולא הגעת בשבת, היו נותנים לך "פתק ורוד" (הודעת פיטורין). אז אדם אחד שמר מאות פתקים ורודים כאלה, וקישט איתם את הסוכה שלו כדי להראות מה המשמעות של שמירת שבת. הוא היה גאה בזה.

Somebody told me once that if you had a job, and you didn't come in on Shabbos, they gave you a pink slip. So this one person saved up hundreds of pink slips, and he decorated his sukkah with the pink slips to show what it means to keep Shabbos. He was proud of it.

בוודאי שדברים כאלה נחשבים לטובתו. אינני יודע באיזו שנה בדיוק — הרב חדקוב סיפר את זה, זה קרה בברונקסוויל, אינני בטוח בשם העיר. פעם הרב חדקוב חזר הביתה מבית הכנסת בשבת עם הטלית שלו, והייתה רחוב שבו כל החנויות היו סגורות — זה היה אזור יהודי. חוץ מאדם אחד — במהלך המלחמה הוא כעס על [לא ברור] בגלל מה שקרה [לא ברור], אז הוא השאיר את חנותו פתוחה בשבת.

Those are certainly considered good for him. I don't know what year exactly — Rabbi Hodakov related this, it happened in Bronxville, I don't know the city for sure. Rabbi Hodakov once was walking home from shul on Shabbos with his tallis, and there was a street where all the stores were closed — it was a Jewish area. Except for one person — during the war he was angry at [unclear] for what happened [unclear], so he kept his store open on Shabbos.

ר' חיים תמיד עבר שם והסתכל פנימה לתוך החנות — הביט והביט והביט. זה הכעיס את בעל החנות. פעם אחת ר' חיים עבר בשבת ועמד שם, הביט והביט והביט. בעל החנות ראה אותו מביט, וזה הכעיס אותו כל כך — הוא ידע שהוא צריך לסגור בשבת, אבל זה הטריד אותו מאוד. הוא רצה שר' חיים כבר ילך, כי הוא ידע שהוא עושה דבר לא נכון. אבל ר' חיים לא זז ממקומו — הוא עמד והביט. אז אחרי חמש דקות, עשר דקות, בעל החנות פתח את הדלת ואמר לר' חיים: "לך! צא מכאן! לך כבר! לך כבר! טוב, אני אסגור — אני אסגור את החנות שלי בשבת, אני אסגור אותה — רק תלך כבר מכאן!"

Reb Chaim always passed by and looked into the store — looked and looked and looked. It made the storekeeper angry. One time, Reb Chaim passed by on Shabbos and stood there, looking and looking and looking. The storekeeper watched him look, and it got him so angry — he knew he had to close on Shabbos, but it upset him so much. He wanted Reb Chaim to leave already, because he knew he was doing wrong. But Reb Chaim did not leave — he stood and looked. So after five minutes, ten minutes, the storekeeper opened the door and said to Reb Chaim, "Go! Get out of here! Go already! Go already! Okay, I'll close — I'll close my store on Shabbos, I'll close it — just go away already!"

אז אני זוכר — כי בימים ההם שבת הייתה עניין גדול. כך שבואו של אדמו"ר הריי"צ לאמריקה לא היה דבר קל כל כך.

So, I remember — because in those days Shabbos was a big thing. So the Frierdiker Rebbe coming to America wasn't so easy.

אז אדמו"ר הריי"צ אומר: באירופה יהודים לא התביישו להראות את פניהם. הם ענדו זקנים, הם ענדו פאות, הם לבשו ציצית. אבל כאן באמריקה, יש רבנים שמתביישים — יש רבנים שמתביישים להראות את פניהם, את זקנם, את פאותיהם.

Then the Frierdiker Rebbe says: in Europe, Yidden were not embarrassed to show their face. They wore beards, they wore payos, they wore tzitzis. But here in America, some Rabbonim are ashamed — some Rabbonim are ashamed to show their face, their beards, their payos.

והוא אמר על הנאצים, ימח שמם — הם לא בהכרח רצו שיצלמו איך הם הורגים יהודים, אבל הם כן רצו לצלם שני דברים: את הדרך שבה הם חתכו ספר תורה, ואת הרגע שבו הם גזזו את הזקנים והפאות של יהודים, כדי לקחת מהם את צלם אלוקים. זה מה שהם רצו.

And he said about the Nazis, yemach shemam — they did not necessarily want people to take pictures of how they killed Jews, but they did want to take pictures of two things: the way they cut a Sefer Torah, and when they cut the beards and payos of Yidden, to take away the tzelem Elokim. That's what they wanted.

וזה מזכיר לי — בשנת 1970 אספתי את דודי יוסף מרוסיה. הוא בדיוק הגיע אז מרוסיה עם משפחתו — אני אספתי אותו. הדבר הראשון שהוא אמר לי היה שהוא רוצה שאקח אותו לרבי — הוא רצה לראות את הרבי. זה היה בזמן תפילת ערבית, אז לקחתי אותו ל-770. הרבי היה עומד לצאת לתפילת ערבית, ודודי עמד ליד ה[לא ברור] במסדרון — זו הייתה הפעם הראשונה שראה את הרבי. לא היה לו זקן, כי שם לא הורשה להיות עם זקן — זו הייתה סכנה. אז הוא בא לראות את הרבי. פתאום, לפני שהרבי יצא, הוא הרים את ידו ככה והתחיל לרעוד — ראיתי את פניו, ואמרתי לו: "יוסף, מה קורה?" הוא אמר: "יוסף? הרבי עומד לצאת — הרבי הולך לראות אותי בלי זקן. איך אני יכול לעמוד מול הרבי ככה? זו המשמעות של זקן — צריך להיות לזה נפש. ועכשיו באמריקה אנשים מקצצים את זקנם."

And this reminds me — in 1970, I picked up my uncle Yosef from Russia. He had just come from Russia then, with his family — I picked him up. The first thing he told me was that he wanted me to take him to the Rebbe — he wanted to see the Rebbe. It was Maariv time, so I took him to 770. The Rebbe was about to come out for Maariv, and my uncle was standing near the [unclear] in the hallway — the first time seeing the Rebbe. He didn't have a beard, because you weren't allowed to have a beard there — it was a sakanah. So he came to see the Rebbe. All of a sudden, before the Rebbe came out, he took his hand like this and shook — I saw his face, and I said, "Yosef, what's happening?" He said, "Yosef? The Rebbe is coming out — the Rebbe is going to see me without a beard. How can I face the Rebbe like that? That's what it means to have a beard — you must have a nefesh for it. And now in America, people trim their beards."

הרבי אמר: "הבעיה היא שהרבנים והמרצים מתביישים ביהדות שלנו. קצת יהדות הם נותנים לספר, קצת יהדות הם נותנים לחייט. אנחנו צריכים להפסיק להתבייש. כאן באמריקה האב, הסבא, הבן, הנכד — כולם נראים אותו דבר."

The Rebbe said, "The problem is that the Rabbonim and the lecturers are embarrassed about our Yiddishkeit. A little Yiddishkeit they give to the barber, a little Yiddishkeit they give to the tailor. We have to stop being embarrassed. Here in America the father, the grandfather, the son, the grandson look the same."

ואז אדמו"ר הריי"צ אמר: "[לא ברור]. יהודים, חסידים, תתלבשו כמו יהודים. אל תתביישו. אל תקצצו את הזקנים. היו צנועות, נשים, בנות — בבקשה הפסיקו לשאת ארנקים בשבת." זה מה שהרב מינדל כתב שאדמו"ר הריי"צ היה אומר.

And then the Frierdiker Rebbe said, "[unclear]. Yidden, chassidim, dress like Yidden. Don't be ashamed. Don't trim your beards. Be tznius, ladies, girls — please stop carrying pocketbooks on Shabbos." That's what Reb Mindel wrote that the Frierdiker Rebbe was saying.

והוא ציין מדוע יהודים יצאו מהגלות [לא ברור] — כי הם לא שינו את שמם, הם לא שינו את לבושם, הם לא שינו את לשונם. הם דיברו יידיש, הם דיברו כראוי, הם לבשו בגדים צנועים. וזה יביא את משיח.

And he mentioned why Yidden went out of Golus [unclear] — because they didn't change their names, they didn't change their clothes, they didn't change their language. They spoke Yiddish, they spoke properly, they wore tzniusdike clothes. And this will bring Moshiach.

ואל תתביישו — אמריקה נישט אַנדערש (לא שונה). יש באמריקה חמלה, רחמנות, גמילות חסדים, טוב לב. אבל מה שחסר באמריקה, הייתי אומר, זה "בושה" טובה, ביישנות. הם לא מתביישים בבורותם שלהם. לפני שנים הם למדו — לא באמצעות נאומים — עם חברותות, ישבו ולמדו. עכשיו באמריקה אנשים יוצאים ידי חובה עם נאומים, לא עם לימוד.

And don't be ashamed — America is nisht andersh. America has compassion, rachmonus, gemilus chassodim, kindness. But what's missing in America, I would say, is bayshanus, bashfulness. They are not embarrassed by their own ignorance. Years ago, they learned — not through speeches — with chavrusas, sitting down and learning. Now people in America fulfill their obligation with speeches, not learning.

ואדמו"ר הריי"צ אמר, בפתק נוסף כאן שהרב מינדל כתב — וזה רק בעברית — שאמריקה היא "הו-הא". חיים חיי פיזור הדעת. לאדם אין פנאי אף פעם. כשהוא קם בבוקר משנתו, אין לו זמן להתפלל במנין — הוא מתפלל בחיפזון. אין לו זמן ללמוד. אחר כך בצהריים הוא עושה מנחה מהירה, ואחר כך מעריב, והוא ממהר כל כך עד שאין לו זמן ללמוד. בלילה, הוא מגלה פתאום — אומר אדמו"ר הריי"צ — "לאן הלך היום?" ואז הוא נופל למיטתו וישן היטב. למחרת בבוקר הוא מגלה, "לאן הלך הלילה?"

And the Frierdiker Rebbe said, in another note here that Reb Mindel wrote — it's only in Hebrew — that America is "who-ha." They live a life of distraction. A person never has time. When he wakes up in the morning from his sleep, he has no time to daven with a minyan — he davens quickly. He has no time to learn. Later in the afternoon he does a fast Mincha, and then Maariv, and he's in such a hurry he has no time to learn. At night, he suddenly realizes — the Frierdiker Rebbe says — "Where did the day go?" Then he falls into his bed and sleeps well. The next morning he realizes, "Where did the night go?"

אפילו אם יש לאדם שנים והוא חי מאה ועשרים שנה, אין אלו ימים ארוכים. אבל כאשר אדם קם בשלוה, אומר ברכות, מתפלל במנין, אומר תהלים, לומד משניות ועין יעקב, הולך לבית הכנסת ולומד חת"ת — זה נקרא ימים ארוכים. יש להוקיר את הזמן. ברגע שהזמן אבד, אי אפשר לעולם להשיבו.

Even if someone has shanim and lives to 120 long years, they are not long days. But when a person gets up peacefully, says brachos, davens with a minyan, says Tehillim, learns Mishnayos and Ein Yaakov, goes to shul and learns Chitas — this is called long days. Treasure time. Once time is lost, you can never get it back.

אלו הדברים שהרב מינדל כתב, ששמע מאדמו"ר הריי"צ. ועלינו לקחת זאת ללב, מכיון שאנו מתקרבים עתה לחודש אלול ולראש השנה, זמן של [לא ברור] לאנשים ולנשים. לכן עלינו לזכור זאת, שהרבי אומר, "היכן אתה נמצא בחיים?" עלינו כולנו לדעת שחודש אלול מתקרב ובא. ובעזרת ה' בשבוע הבא נמשיך בתכנית השבועית שלנו. תודה רבה.

These are the words that Reb Mindel wrote, that he heard from the Frierdiker Rebbe. And we should take this to heart, since we're getting closer now to Elul and Rosh Hashanah, a time of [unclear] for men and women. So we should keep this in mind, that the Rebbe says, "Where are you in life?" We should all know that Elul is coming up. And, please God, next week we should continue our weekly program. Thank you.